(א) אין מראין סכין לחכם בי״ט וכו׳ בפ׳ א״צ (ביצה כח:) איבעיא להו מהו להראות סכין לחכם בי״ט רב מארי בריה דרב ביסנא שרי ורבנן אסרי ורב יוסף אמר ת״ח רואה לעצמו ומשאילה לאחרים ופירש״י מהו להראות. הטבח סכין לחכם בי״ט לבדוק שהטילו חכמים על הטבחים להראות סכין חכם קודם שישחוט שום בהמה ומהו לעשות כן בי״ט מי מיחזי כעובדא דחול דאוושא מלתא שדעתו למכור באיטליז: לעצמו. בביתו סכין שלו דלא אוושא מלתא עכ״ל:

וכתב בהג״א בשם א״ז מפירש״י משמע דוקא טבח העשוי למכור בשר באיטליז אסור להראות סכינו בי״ט דאוושא מלתא שנראה כרוצה למכור בשר באיטליז ודבר זה אסור אבל לשאר כל אדם מותר להראות סכינו לחכם עכ״ל והרי״ף כתב בשם בה״ג דטעמא דאסור להראות סכין לחכם היינו משום דחיישינן דלמא אזיל חוץ לתחום והר״ן כתב בשם הרז״ה דמש״ה אין מראין סכין לחכם משום דהו״ל כעין ראיית מומין של בכור ולעצמו מיהא שרי דאינו אלא לברר הספק אבל לאחרים אינו אלא שמפני כבודו של חכם אמרו שלא יהא ראוי הסכין לשחוט בו עד שיתן רשות ונמצאת נתינת רשותו תיקון גמור בעשיית כלי והרמב״ם כתב בפ״ד שהטעם שאסרו להראות סכין לחכם שמא תהיה פגומה ויאמר לו אסור לשחוט בה משום פגימתה וילך ויחדדנה במשחזת וחכם שראה סכין לעצמו הרי זה משאילה לעם הארץ וכתב ה״ה שיש מי שהקשה על טעם זה שנראה ממנו שלא נאסר אלא לע״ה ובגמרא נזכר סתם ואין זו קושיא שכיון שהזכירו שת״ח רואה לעצמו ומשאילה ממילא שלא אסרו אלא להראות לע״ה וטעמו של הרמב״ם נראה עיקר לפי שהטעם הוא מפני איסור ההשחזה התיר לחכם לראות ולהשאילה והרשב״א ז״ל הסכים לטעם רש״י עכ״ל:

ויכול להוליך סכין והבהמה אצל טבח לשחוט וכו׳ בפרק קמא דיום טוב (ביצה יח:) בש״א אין מוליכין טבח וסכין אצל בהמה ולא בהמה אצל טבח וסכין ובה״א מוליכין זה אצל זה וכתב הר״ן פי׳ ואפי׳ דרך ר״ה ואע״ג דאפשר דעביד לה מאתמול אפ״ה שרי משום דהוצאה באוכל נפש כתיקון אוכל נפש עצמו היא ולא כמכשירין ותיקון אוכל נפש עצמו אפילו אפשר לעשותו מעי״ט שרי דלא מפלגינן בין אפשר ללא אפשר אלא במכשירין עכ״ל ואמרינן בגמרא דטעמא דב״ש שאוסרין להוליך בהמה אצל טבח וסכין משום דאתי לאמלוכי דאמר נשבוק האי בהמה כחושה ומייתינא בהמה אחרינא דשמינה מינה וב״ה לא חיישי להכי ומשמע דמהאי טעמא נמי אסרי ב״ש להוליך סכין אצל בהמה דלמא ממליך ולא שחיט ההיא בהמה וב״ה לא חיישי להכי ונראה דהא דקתני טבח וסכין אצל בהמה עיקר מלתא משום הוצאת סכין היא וטבח כדי נסביה דפשיטא שהאדם יכול לילך לכל מקום שירצה אפי׳ שלא לצורך כל שהוא בתוך התחום ובספרי רבינו כתוב או טבח ילך אצל סכין ובהמה וט״ס הוא וצריך להגיה או טבח ילך עם סכין אצל בהמה ומיהו י״ל שכך היה גורס בגמרא וב״ש אסרי לילך טבח אצל סכין ובהמה משום דדלמא ממליך ולא שחיט או שמא ימצא הסכין פגום ונמצא שטרח שלא לצורך:

(ב) ואין שוחטין המדבריות ולא משקין אותן וכו׳ בסוף מסכת י״ט (ביצה מ.) תנן אין משקין ושוחטין את המדבריות אבל משקין ושוחטין את הבייתיות ובגמרא (שם) למה ליה למימר משקין ושוחטין מלתא אגב אורחיה קמ״ל דלישקי איניש בהמתו והדר לשחוט משום סרכא דמשכא ופירש הר״ן ל״ל למימר משקין דלענין השקאה ודאי אלו ואלו מותרות דאלו ואלו מזונתן עליך אלא משום שחיטה נקט ולשחיטה צ״ל השקאה משום סרכא דמשכא כלומר שתהא נוחה להפשיט:

(ג) ומה שכתב שאע״פ שהן מוקצות מותר להשקותן השקאה דלאו לצורך שחיטה יש להקשות עליו מדתנן אין צדין דגים מן הביברים בי״ט ואין נותנין לפניהן מזונות אלמא כל מידי דמוקצה אין נותנין לפניהן מזונות וי״ל דשאני דגים דאין מזונותן עליך שהרי אפשר להם בלא נתינת מזונות שהם אוכלים שרשי עשבים וקרקע וגדול אוכל את הקטן ולמאי דפירש״י בפ׳ ר״א דאורג (שבת קו:) דטעמא דאין נותנין לפניהן מזונות משום דכיון דמוקצים הם לא שרי למיטרח עלייהו אפשר דלא אמרינן הכי אלא בדבר שהוא מוקצה מחמת שאינו ניצוד לגמרי אבל בדבר שהוא ניצוד ומצוי אצלך כבהמות מדבריות כיון שמזונותן עליך מותר להשקותן וליתן לפניהם מזונות ומיהו למ״ש הרמב״ם דדגים ועופות וחיה שהן מוקצה אין משקין אותם בי״ט ואין נותנין לפניהם מזונות שמא יבא ליקח מהם וכל שאסור לאכלו או להשתמש בו בי״ט מפני שהוא מוקצה אסור לטלטלו משמע דבהמות מדבריות נמי כיון שאסור לאכלן בי״ט לדידיה דפסק כר״י בי״ט אסור להשקותן כלל אלא שאפשר לומר דלא אסר הרמב״ם אלא בדברים המוקצים מפני שטעונין צידה דאיכא למיחש שמא מתוך שמאכילם יבא לצודם אבל בהמות מדבריות אינן טעונות צידה הלכך מותר ליתן לפניהם מזונות והכי דייק לישניה שכתב דגים עופות וחיה ולא כתב ג״כ בהמה שהיא מוקצה עמהם וטעמא משום דסתם בהמה אינה מחוסרת צידה אפי׳ אם היא מדברית:

(ד) מדבריות היינו שרועות חוץ לתחום וכו׳ (ביצה מ.) ת״ר אלו הם מדבריות ואלו הם בייתו׳ מדבריות כל שיוצאות בפסח ורועות באפר ונכנסות ברביעה ראשונה ואלו הם בייתות כל שיוצאות ורועות חוץ לתחום ובאות ולנות בתוך התחום רבי אומר אלו ואלו בייתות הן אלא אלו הן מדבריות כל שיוצאות ורועות באפר ואין נכנסות ליישוב לא בימות החמה ולא בימות הגשמים ומי אית לר׳ מוקצה והא בעא מיניה רבי שמעון ב״ר מר׳ פצעילי תמרה. רבי שמעון מהו א״ל אין מוקצה לר״ש אלא גרוגרות וצמוקין בלבד אבע״א הני נמי כגרוגרות וצמוקין דמו ואבע״א לדבריו דר״ש קאמר וליה לא ס״ל ואבע״א לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי אין מוקצה אלא לדידכו אודו לי מיהת היכא דיוצאות בפסח ונכנסות ברביעה ראשונה דביתיות הן ואמרי ליה רבנן לא מדבריות הן ואיתא להאי סוגיא בפרק כירה (שבת מה:) ופירש״י אלא כגרוגרות וצמוקים שהן מתחלה ראוים לאכילה והוא דוחה אותם בידים להעלותן לייבשן ושוב אינם ראוים עד שייבשו אבל אלו לא דחה אותם בידים ואיכא דאכיל מינייהו הכי איבעית אימא הני מדבריות שאין נכנסות ליישוב כלל כגרוגרות וצמוקין דמיין שמקצה אותם מאצלו בידים ופסק הרי״ף כסתם מתני׳ וכדפריש ת״ק דברייתא וכ״כ הרמב״ם ז״ל בפ״ב מהלכות י״ט וז״ל בהמות שיוצאות ורועות חוץ לתחום ובאות ולנות בתוך התחום הרי אלו מוכנים ולוקחים מהם ושוחטין אותן בי״ט אבל הרועות ולנות חוץ לחחום אם באו ביום טוב אין שוחטין אותם ביום טוב מפני שהן מוקצין ואין דעת אנשי העיר עליהם וכתב הגאון מהרי״א ז״ל על דברי רבינו המחבר בלשונו לא פירש יפה כדעת מי סובר שהרי כתב מדבריות היינו שרועות חוץ לתחום ואינן באות ללון בתוך התחום וזה הלשון אפשר שיהיה פירושו שלעולם אין באות שזהו פירוש מדבריות לרבי או שיהיה פירושו שאינם באות ללון בכל יום אלא ברביעה שזהו פירוש מדבריות לדעת רבנן עכ״ל.

ולי נראה דמסתמא ליכא למימר דפליג אפסק הרי״ף והרמב״ם שפסקו כת״ק ועוד שהרא״ש הביא דברי הרי״ף ומשמע דהכי נמי ס״ל ולישנא דרבינו שפיר דייק דכת״ק הוא פוסק דסתם אינם באות ללון בכל לילה משמע:

כתב הר״ן כי אמרינן דאסירי משום מוקצה ה״מ בבהמות של ישראל אבל של עו״ג לית בהו משום מוקצה דהא אמרינן בירושלמי דאין עו״ג צריך הכן ומיהו יש לחוש אם באו בשביל ישראל עכ״ל וז״ל א״ח כתב הרשב״א כבר בארנו שהמוקצה מד״ס והולכין בספיקו להקל לפיכך עו״ג שהביא בהמה במקולין אפי׳ באו לצורך ישראל אם ידוע שלנות חוץ לתחום אסורות ואם ספק מותרות ואם הביאום לצורך העו״ג או אפי׳ סתם בעיר שרובה עו״ג מותר שכל המביא לצורך הרוב מביא בהמות הידועות ללון חוץ לתחום ונמצאו בעיר בי״ט שני אני אומר שמא מבערב הכניסן וחוץ לחומה לנו ומותרות וכ״ש השחוטין בבקר שחזקה מבערב הכניסום לתוך התחום ולא ראיתי לאחד מרבותי שחששו לזה עכ״ל:

(ה) ודוקא לר״י אבל מאן דפסיק במוקצה אפי׳ בי״ט כר״ש שרי והוא דעת בה״ג שכתב רבינו בסמוך דלר״ש שרי בהמות מדבריות:

(ו) ומה שכתב אם הובאו שלא לצרכו פשוט הוא דאילו הובאו לצרכו אסור לו לד״ה דהבא מחוץ לתחום בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר אבל לאותו שהובאו בשבילו אסור כמו שיתבאר בסי׳ תקט״ו בס״ד:

(ז) ומה שכתב רבינו ומיהו בעל העיטור כתב דאף לר״ש אסירי כו׳ כיון דבחד לישנא קאמר בגמרא וכו׳ היינו לישנא קמא מתלת לישני שכתבתי בסמוך דקאמר הני נמי כגרוגרות וצמוקין דמו:

(ח) ומה שכתב אבל בה״ג כתב מוקצה הוא מדרבנן וכיון דאיכא תרי לישני אזלינן בה לקולא ושרי לר״ש דברי בה״ג כתב הרא״ש בסוף מסכת ביצה וז״ל בה״ג כתב מוקצה דרבנן וכיון דאיכא תרי לישני חד דאית ליה מוקצה לר״ש במדבריות וחד דלית ליה עבדינן לקולא ושוחטין את המדבריות עכ״ל ואע״ג דלתרי לישני בתראי לית ליה לר״ש מוקצה במדבריות לא כתב הרא״ש כן משום דהוה משמע דאי לא הוה אלא חד לישנא דאמר דל״ל לר״ש מוקצה במדבריות לא הוה פסקינן הכי אלא כאידך לישנא דאמר דלר״ש נמי אית ליה מוקצה במדבריות והא ודאי ליתא דאפי׳ לא הוה אלא חד לישנא כנגד חד לישנא הוי פסקינן כלישנא דמיקל משום דמוקצה מידי דרבנן הוא אזלינן לקולא ורבינו שכתב כיון דאיכא תרי לישני אפשר דה״ק כיון דאיכא תרי לישני דלחד לישנא אית ליה לר״ש מוקצה במדבריות ולאידך לישנא לית ליה נקטינן כלישנא דמיקל דכיון דמוקצה הוא מדרבנן נקטינן לקולא ואפשר עוד דה״ק בה״ג כתב דשרי לר״ש מתרי טעמי חדא דמוקצה דרבנן ועוד אפילו הוה דאורייתא כיון דאיכא תרי לישני דסברי דל״ל לר״ש מוקצה במדבריות אע״ג דללישנא קמא אמרינן דאית ליה מוקצה במדבריות אין דבריו של אחד במקום שנים הלכך אזלינן בה לקולא: ויש בדברי רבינו תוספת שהסברא הראשונה שהזכיר היא בעצמה סברת בה״ג ולא היה לו לכתוב אלא וכתב בעל העיטור דאף לר״ש אסירי כיון דבחד לישנא וכו׳ אבל בה״ג כתב וכו׳:

(ט) ומה שכתב רבינו ולזה הסכים הרא״ש לאו למימרא שבהדיא פסק הרא״ש כך שהרי לא הכריע בין הפוסקים כר״י לפוסקים כר״ש אלא היינו לומר דלמ״ד הלכה כר״ש במוקצה איכא לספוקי אי אית ליה מוקצה במדבריות וכלישנא קמא או אי לית ליה וכאידך לישני דמקילי ומדכתב הרא״ש דברי בה״ג ולא כתב דברי בעל העיטור נראה שהוא מסכים דמאן דסבר דהלכה כר״ש דל״ל מוקצה אפילו בי״ט במדבריות נמי ל״ל מוקצה:

וסמ״ג בסוף הלכות י״ט כתב דברי בה״ג וכ״כ ג״כ רבינו ירוחם ולא כתב סברת העיטור ויש לדקדק שהם סוברים כבה״ג בזה וכמו שדקדק רבינו לדעת הרא״ש ז״ל ולענין הלכה כבר כתבתי בסימן תצ״ה דהלכה כמאן דאית ליה מוקצה בי״ט:

(י) עגל שנולד בי״ט מותר לשוחטו ברייתא בפ״ק דביצה (ו.) עגל שנולד בי״ט מותר הואיל ומוכן אגב אמו וכתב הרא״ש ובבהמה העומדת לאכילה דאי בבהמה העומדת לגדל וולדות אסור למאן דאית ליה מוקצה ולא שייך הכא טעמא דהכנה דדוקא לידת ביצה חשיב הכנה משום דעל ידי לידה הוכנה לגדל אפרוח דאילו נמצא במעי אמה אינה מגדלת אפרוח וגם טובה יותר לאכול אבל ולד הוא טוב לאכילה וראוי לכל דבר אם נשחטה אמו ונמצא במעי אמו כמו אחר הלידה והא דמותר לאכלו ביום הלידה היינו היכא דקים ליה דכלו חדשיו אבל אי לא קים ליה דכלו חדשיו אסור עד ליל שמיני כדאיתא פרק ר״א דמילה (שבת קלו:) וגם צריך שיפרוס ע״ג קרקע שיצא מספק ריסוק איברים כדאי׳ בפרק אלו טריפות (חולין נא:) עכ״ל וכך הם דברי רבינו ודברי תימה הם דבפרק אלו טריפות אר״נ בית הרחם אין בו משום ריסוק איברים אע״ג דאיתא התם א״ל רבא לר״נ תניא דמסייע לך תינוק בן יום אחד וכו׳ ת״ש ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו שזה מן המוכן וכו׳ הב״ע שהפריס ע״ג קרקע אין משם ראיה דהא דאוקימנא בשהפריס ע״ג קרקע לאו לקושטא דמלתא אוקימנא הכי אלא לדחויי דלא לסייע לר״נ מההיא מתניתא אבל לפום קושטא אע״פ שלא הפריס ע״ג קרקע נמי שרי וכ״נ מדברי כל הפוסקים והרא״ש בעצמו כתב שם דברי ר״נ סתם ולא הצריך שיפריס ע״ג קרקע וגם רבינו בספר י״ד סי׳ נ״ח כתב עובר שנולד אע״פ שבית הרחם הוא מקום צר אין חוששין לו לריסוק איברים אפילו אם רואים בו ריעותא שאינו יכול לעמוד ומותר לשוחטו מיד אם ידוע שכלו לו חדשיו עכ״ל ולא הזכיר שצריך שיפריס על גבי קרקע וכבר תמה רבינו ירוחם (נ״ד ח״א) כן על דברי הרא״ש והעלה שבודאי ט״ס יש בדבריו בהל׳ י״ט כי א״צ שיפריס והרב מהר״י ן׳ חביב ז״ל כתב ליישב ולקיים גירסת הספרים וז״ל אומר כי חילוף הנושאים יסבב חילוף הדינים וקרוב אני לומר שההבדל ביניהם דומה להבדל שיש בין לכתחלה לדיעבד כי עיקר שאלתינו בי״ט הוא עגל שנולד בי״ט נתירהו לכתחלה לשוחטו בו ביום או לאו ובתשובת שאלה זו ראה הרא״ש כי ראוי להחמיר ושנסלק עצמינו מכל ספק ולא נשחטנו בו כיון שאחר עבור מעת לעת יצא מכלל ריסוק איברים וידמה זה קצת לדבר שיש לו מתירין שהחמירו בו בי״ט אמנם בדין הטריפה עיקר שאלתינו היא על הנולד ביום זה ושחטו קודם מעת לעת אם נטריפנו מטעם שנתרסקו איבריו בשעת הלידה ולתשובה זאת השאלה פסק ר״נ שאין לאסור אכילתו בשביל זה ומדברי הר״ן בזה למדנו שבעלי התלמוד חלקו במציאת נעלם הזה אם נחשוב זה במיעוטא דשכיח או במיעוטא דלא שכיח וכל זה היה ידוע להרא״ש וראה להכריע ביניהם כמ״ש כלל הדברים כי לענין טריפה פסק כרב נחמן ולענין היתר שחיטה בי״ט ניחוש לכתחלה לדברי הדוחה ואומר הב״ע כגון שהפריס ע״ג קרקע ויש לדקדק זה בלשון הרא״ש בדין י״ט שאמר וצריך שיפריס ע״ג קרקע כדי שיצא מספק ריסוק ולא אמר כדי שנדע שאין בו ריסוק איברים רק קאמר לשון ספק לרמוז אל כוונתו שאמרתי שכפי טבע הנושא הזה שהוא שחיטה בי״ט ראוי להסתלק מן הספק ולא נשחטנו ביומו משא״כ לאסרו באכילה משום טריפה עכ״ל וראיתי מי שכתב דכיון שהמפרשים חלקו בההיא דר״נ אם הוא דווקא בשאינה מקשה או גם במקשה לילד אפשר לדחות ולומר שמה שכתב הרא״ש ורבינו בדיני י״ט הוא במקשה לילד ומ״ש בדיני מאכלות אסורות הוא בשאינה מקשה לילד וכתב הרב המגיד בפ״ב שכל שאמו אינה עומדת לחרישה או לחלבה הוי מוכן אגב אמו ואע״פ שהיא טריפה לפי שהטריפה עומדת היא לכלבים והכי איתא בהדיא בגמרא:

(יא) ואם נולד בשבת כתב הר״א שאסור בי״ט שלאחריו וכו׳ וכ״כ הרא״ש דלא שייך הכנה בלידת העגל אף על פי שהרא״ש לא איירי בהדיא בנולד בשבת מ״מ מדכתב גבי עגל שנולד בי״ט דלא שייך ביה טעמא דהכנה למד משם רבינו דהיכא דנולד בשבת מותר בי״ט שלאחריו דהא לא מיתסרא ביצה בי״ט שאחר שבת אלא משום הכנה כדאיתא בגמ׳ (ביצה ב:) וכיון דסבר הרא״ש דבעגל שנולד לא שייך ביה טעמא דהכנה ממילא משמע דבנולד בשבת מותר בי״ט שלאחריו והרב המגיד בפ״ב הסכים ג״כ לדברי המתירים כשנולד בשבת לשחטו בי״ט שלאחריו ואפילו ביומו מותר לחולה ולזה הסכים הרשב״א ז״ל ע״כ והר״ן כתב בפ״ק דביצה סברת האוסרים וסברת המתירים וכתב אח״כ אבל עגל שנולד בי״ט הדבר ברור שהוא מותר בשבת דהואיל ושרי בי״ט נמצא שי״ט לעצמו הכין וממילא הותר לשבת:

(יב) בהמה מסוכנת שירא שמא תמות וכו׳ משנה בפ׳ אין צדין (ביצה כה.) בהמה מסוכנ׳ לא ישחוט אא״כ יודע שהוא יכול לאכול ממנה כזית צלי מבע״י ר״ע אומר אף כזית חי מבית טביחתה וכתב הרא״ש התירו לאכול כזית מבית טביחתה בלא בדיקה משום הפסד ממונו ולכאורה משמע מדבריו דלא שרינן לשחוט אא״כ יאכל כזית ממנה וכ״נ מדברי הרמב״ם שכתב בפ״א מהלכות י״ט מי שהיתה לו בהמה מסוכנת לא ישחוט אותה בי״ט אא״כ יודע שיכול לאכול ממנה כזית צלי מבע״י כדי שלא ישחוט ביום טוב מה שיאכל בחול אבל ה״ה כתב שם פירוש כל שיש שהות ביום כדי לאכול אע״פ שאינו אוכל מותר דמשום הפסד התירו לו בכך וכן מבואר בפרק אלו עוברין (פסחים מו.) אבל בריאה לא ישחטנה אא״כ צריך לאכול ממנה בי״ט וכ״כ ז״ל עכ״ל וכ״כ הר״ן בפרק הנזכר ור״י כתב ואע״פ שלא אכל כזית כיון שגמר בלבו לאכלו למאן דלית ליה הואיל ואי מיקלעי ליה אורחים וכו׳ ולמאן דאית ליה הואיל אפילו גמר בלבו א״צ כדמוכח בפרק אלו עוברין והתירו לאכול כזית בלא בדיקה משום הפסד ממונו ע״כ ופשטא דסוגיין ר״פ אלו עוברין משמע כדברי ר״י הלכך מאחר שהרי״ף והרא״ש פסקו בפ׳ אלו עוברין כמאן דאית ליה הואיל וגם הרמב״ם פסק כן בפ״א מהל׳ י״ט אפילו גמר בלבו א״צ אלא כיון שיש שהות ביום כדי לאכול ממנה כזית צלי מבע״י שרי ומ״מ יש לתמוה על רבינו למה השמיט מלת צלי דמסתמא הלכה כת״ק ושמא י״ל דכיון דאין דרך לאכול בשר חי כל שאינו אומר חי בהדיא ממילא משמע דצלי קאמר:

כתב הרשב״א בתשובה שלא התירו לשחוט אחר הסעודה אלא המסוכנת משום הפסד ממונן של ישראל אבל הבהמה הבריאה אסור באמה ואפילו בהמתן של ישראל אפילו אם יאכל ממנה כזית וכבר כתבתי כן בסמוך בשם ה״ה ז״ל:

(יג) ואם שחטה בשדה לא יביאנה לעיר וכו׳ משנה בפרק אין צדין שם ופירש״י לא יביאנה במוט ובמוטה בשני ב״א משום דאוושא מלתא ומזלזל בי״ט.

וכתב הר״ן ואע״ג דמפיש בהלוכא שאני הכא כיון דמביא במוט ובמוטה מחזי כעובדא דחול ואיכא מ״ד דלא מיתסר אלא במסוכנת שיש לה קול שלא נשחטה לגמרי בשביל י״ט אבל בריאה ששחטה לצורך י״ט מביאה אפילו במוט ובלבד שישנה אם אפשר אבל אחרים אומרים דה״ה לבריאה וכן דעת הרמב״ם בפ״ה וכתב שם ה״ה בשם הרשב״א שכזה ראוי להורות כתב הר״ן בשם הרשב״א שאינו נוטל את עורה שלא התירו אלא בשוחט מדעתו בי״ט שהתירו סופה משום תחלתה כדי שלא ימנע משמחת י״ט אבל בשוחט את המסוכנת לא והכי מוכח בירושלמי דפרקין דגרסינן התם תני אבל מניחה ע״ג עורה כיצד הוא עושה משייר ממנה אבר אחד ומביא עמו ע״כ:

(יד) עוף שנדרס שצריך שהייה מעת לעת וכו׳ פירוש עוף שנדרס ברגלים ויש לחוש שנתרסקו איבריו ולכן צריך שהייה מעת לעת ובדיקה אחר שחיטה יכול לשחטו בי״ט ולא חיישינן שמא ימצא טריפה וכו׳ דין זה בעיא בפרק המביא כדי יין (ביצה לד.) אי מחזקינן ריעותא בגווה משום חשש איסור מלאכה בי״ט דלמא משתכח טריפה ונמצא ששחטה שלא לצורך או לא מחזקינן ריעותא ומותר לשחטה בי״ט ולא איפשיטא בהדיא ונקיט לה הרא״ש לקולא וכ״פ הרמב״ם בפ״ב וכתב ה״ה שכן הוכיח הרשב״א אבל הר״ן כתב דנקטינן בה לחומרא דהו״ל ספק דאורייתא ולא דמי לשאר בהמות דאע״ג דמחמירין אנפשיה ובדקין מיהו סמכינן ארובא ורוב בהמות אינם טריפות וכ״כ הכלבו בשם בעל ההשלמה ולענין הלכה נקטינן כהרמב״ם והרשב״א ז״ל:

כתב בהג״א פרק המביא כדי יין בשם א״ז דמקום שהטריפות מצויות כמו הכשרות אסור לשחוט בהמה בי״ט ע״כ וזה כדעת מי שפוסק בהאי בעיא לחומרא דאילו לדעת מי שפוסק בה לקולא פשיטא דשרי דלא עדיף מה שהטריפות מצויות מהיכא דאתיליד ריעותא בגוף העוף עצמו:

(טו) בכור בזמן הזה שאסור לשחטו בלא מום אין חכם יכול לראותו בי״ט וכו׳ בפ׳ אין צדין (כה: כו.) תנן בכור שנפל לבור ר״י אומר ירד מומחה ויראה אם יש בו מום יעלה וישחוט ואם לאו לא ישחוט ר״ש אומר כל שאין מומו ניכר מעי״ט אין זה מן המוכן ואמרינן בגמרא דקא מיפלגי ברואין מומין בי״ט ר״י סבר רואין ור״ש סבר אין רואין וכתב הרי״ף והרא״ש דקי״ל כר״ש דאמרינן (שם כז:) אמי ורדינא לא חזי בוכרא בי״ט ואמר ר׳ אמי שפיר עבד דלא חזי איני והא רבי אמי גופיה חזי רבי אמי מאתמול הוה חזי ובי״ט שיולי הוה משייל היכי הוה עובדא ומנא תימרא דגרמא אסור דתניא מום לא יהיה בו אין לי אלא שלא יהיה בו מום מנין שלא יגרום לו על ידי ד״א וכו׳ ת״ל כל מום ואסיקנא בגמרא דהא דאמר רבי שמעון כל שאין מומו ניכר מעי״ט אין זה מן המוכן היינו לומר דאפילו היה בו מום מעי״ט כיון שלא הראהו לחכם מעי״ט אין זה מן המוכן ואפילו עבר וראהו בי״ט אסור לשחטו בי״ט ואסיקנא נמי דהיכא דנולד בי״ט ומומו עמו אם עבר ובקרו מבוקר אבל לכתחלה אסור לבקרו וכן כתב הרא״ש ז״ל וכתב הר״ן ר״ש ס״ל דאין רואין מומין בי״ט דהו״ל מתקן וכדן את הדין ומש״ה אסר ליה משום מוקצה אפילו בקרו חכם דהכי דייק לישנא דאינו מן המוכן והכי נמי מפרשינן ליה משום מוקצה בס״פ כירה (שבת מו:) ומשום טעמא דמי יימר דמזדקיק ליה חכם ואמאי דאמרינן רבי אמי מאתמול הוה חזי ובי״ט שיולי הוה משייל כתב דראייה לחודא היא דחשיבא כמתקן ודן את הדין אבל היתר חכם שראהו מעי״ט כיון דהתירו הוי מחמת ראייתו וראייה מאתמול הות אין כאן תקון כלל ופעמים שהיה טרוד מעי״ט ומשראה את המום אומר לו לך עכשיו ובוא למחר והיה שואלו על המום איך בא לו מפני שנחשדו כהנים על הבכורות להטיל בהם מום.

וכתב עוד ואע״ג דקיימא לן כר״ש אמרינן בגמרא שאם נולד ומומו עמו שזה מן המוכן כלומר שאם עבר ובקרו מבוקר ושוחטו לכתחלה ואין בו משום תיקון ולא משום דין מאחר שלא היתה בו חזקת איסור מעולם ומיהו דוקא דיעבד אבל לכתחלה לא מבקרינן ליה עכ״ל וה״ה כתב בפ״ב לא נתבאר בדברי רבינו אם עבר ובקרו זה שנולד בו מום מבערב מה דינו ונחלקו המפרשים בזה יש מתירין לשחטו ויש אוסרין ובטעם איסור ראיית המומין בי״ט כתב הרמב״ם בפ״ב שהוא מפני מומין שנולדו ביום טוב שאין שוחטין עליהם מדין מוקצה שהרי לא היה דעתו עליהם מעי״ט ומפני כך אסרו אף בנולדו מעי״ט כל שלא ראה אותם חכם מבערב וה״ה כתב שיש טעם אחר לאסור ראיית מומין יש מי שאומר מפני שיבא לטלטל לפעמים מה שאינו ראוי לו כלומר שאם ימצא שאין המום מום נמצא שאין הבהמה ראויה וא״א שלא יטלטלנה ויש מי שכתב משום דמיחזי כמתקן ע״כ וגבי בכור שנולד ומומו עמו כת׳ הטעם שזה מוכן לפי שלא היתה לו חזקת איסור מעולם ועוד שהיה מוכן אגב אמו ולכתחלה אין מבקרין אותו משום נולד מעי״ט וכולה חדא גזירה היא כך י״ל לפי טעם רבינו עכ״ל והוי יודע דהא דתניא שאם נולד ומומו עמו הוי מן המוכן מוקי לה בגמ׳ (שם) בדייתבי דייני התם כלומר כשנולד הוו יתבי התם דייני ובפוטרו את הרחם ראו את מומו דלא הקצו כלל וכך פירש״י שאם נולד היום ומומו עמו שזה מן המוכן שאין בזה משום תיקון ומשום דין שלא היתה חזקת איסור בו מעולם וכדמוקי לה לקמן כגון דייתבי דייני התם אבל אין נראה כן מדברי הפוסקים שסתמו דבריהם ולא חילקו ומשמע מדבריהם דאפילו לא הוו יתבי דייני התם אם עבר וראהו שרי וטעמא משום דלא איצטרכינן לאוקומי ברייתא בהכי אלא למ״ד יש מוקצה לחצי שבת ומכיון דקי״ל דאין מוקצה לחצי שבת כמו שנתבאר בסימן ש״י תו לא צריכין לאוקמה בדייתבי דייני התם ואע״ג דלמ״ד אין מוקצה לחצי שבת נמי אמרינן בגמרא כגון דיתבי דייני התם ההוא דיחוייא בעלמא הוא לומר דלא תסייעיה מההיא מתניתא דהא איכא לאוקומה בדיתבי דייני התם אבל לקושטא דמילתא כיון דס״ל דאין מוקצה לחצי שבת אע״ג דלא יתבי דייני התם נמי אם עבר וראהו שוחטין אותו בי״ט:

תניא בפרק משילין (ביצה לז.) אותו ואת בנו שנפלו לבור רבי אליעזר אומר מעלה את הראשון ע״מ לשוחטו ושוחטו והשני עושה לו פרנסה במקומו כדי שלא ימות רבי יהושע אומר מעלה את הראשון ע״מ לשוחטו ואינו שוחטו וחוזר ומערים ומעלה את השני רצה זה שוחט רצה זה שוחט ופסק הרמב״ם בפ״ב מהלכות י״ט כרבי יהושע וכתב דמשום צער ב״ח התירו להערים.

וכתב ה״ה בירושלמי נראה דאפי׳ אינו שוחט אחד מהם מותר ורבינו הביא ברייתא כפשטא בגמרא שלנו וכ״כ הרשב״א שראוי להחמיר ולשחוט אחד מהם ע״כ:

כתב הרמב״ם בפ״ב מהלכות י״ט בכור שנפל לבור עושה לו פרנסה במקומו שהרי אינו יכול להעלותו מפני שאינו ראוי לשחיטה בי״ט וכתב ה״ה מפורש בפרק אין צדין דלדידן דקי״ל כמ״ד אין רואין מומין אפילו נפל לבור לא ירד מומחה לבור לראות אם יש בו מום כדי להעלותו אלא עושה לו פרנסה במקומו:

(טז) בהמה חציה של עו״ג וחציה של ישראל יכולין לשחטה בי״ט בפ״ב דביצה: (כא.) א״ר חסדא בהמה חציה של עו״ג וחציה של ישראל מותר לשוחטה בי״ט משום דא״א לכזית בשר בלא שחיטה עיסה חציה של עו״ג וחציה של ישראל אסור לאפות בי״ט דהא אפשר למיפלגה בלישה וכתב הרא״ש ובהמה אפילו הן שתים א״א למיפלג לפי שאינן שוין והכלבו כתב בהמה המשותפת עם העו״ג שוחטין אותה בי״ט לפי שא״א לאכול ממנה כזית בלא שחיטה פירוש ואף ע״פ שיש להם שתי בהמות אם אינם שוות בדמיהן שיאמר לו העו״ג טול איזה מהם שתרצה ע״כ משמע מדבריו שאם הן שוות בדמיהן אינו יכול לשחטה אלא חולקין אותה מחיים ול״נ שאע״פ שהן שוות בדמיהן אם אינם שוות לגמרי כגון שזו גדולה וכחושה וזו שמינה וקטנה שזה יכול לומר אי אפשי ליקח כל חלקי בכחושה או אי אפשי ליקח כל חלקי בקטנה ולפיכך יכול לשחטה בי״ט ולכן סתם הרא״ש וכ׳ לפי שאינן שוות ללמד שאע״פ שהן שוות בשום ענין כיון שאינם שוות לגמרי א״א למיפלגינהו ומ״מ יש לתמוה למה נתן טעם לפי שאינן שוות דמשמע שאם הם שוות לגמרי אסור לשחטה ואמאי והא אף על גב דאפשר למיפלגה מחיים שמא אינו רוצה לשחוט לצרכו בהמה שלימה שא״צ אלא לחציה ואם תהיה כולה שלו יפסיד הבשר והשתא ששוחטה בלא חלוקה מחיים אינו נוטל אלא חציה ומפני חלקו הוה לן למשרייה משום דא״א לכזית בשר בלא שחיטה ושמא י״ל שלא כתב כן הרא״ש אלא בששוחט את שתיהן בי״ט דאילו בשוחט אחת מהם לבד אע״פ שהן שוות לגמרי שרי מטעמא דפרישית: