(א) אין צדין כו׳ – אציע בקיצור הגמרא הצריך לזה ודעת הפוסקי׳ דאי׳ במשנה א״צ דגים מן הביברים בי״ט (פי׳ רש״י משום שהי׳ אפשר לצוד מאתמול ויניחנו במצוד׳ במים ולמחר ישילהו והתו׳ נתנו טעם דצידה דמי לקצירה אבל אין חילוק באוכל נפש אם היה אפשר מאתמול) אבל צדין חיה ועוף מן הביברים (פרש״י שביבר הדגים הן בריכות של מים וביבר של חיה קרפיפות מוקפות גדר וכונסים לתוכן חיות הבר ויולדות ומגדלות שם) רשבג״א לא כל הביברין שוים זה הכלל כל שמחוסר צידה (שצריך לצודו) אסור וכל שאינו מחוסר צידה מותר והלכה כרשב״ג ומוקמינן להא דמותר בחיה ועוף היינו ביברי׳ קטנים דוקא ומפרשי׳ בגמ׳ ההיא דמחוסר צידה דנקט רשב״ג היינו כל שאומר הבא מצודה ונצודנו (כלומר שצריך לבקש תחבולו׳ לתפסו) ואי׳ אח״כ בגמ׳ אמר רב אמת המים שסכרו (שלא יכנסו בה דגים מבחוץ משתחשך ואת אלה הכין והזמין ע״י מעש׳ זו) מותרין והנה הרמב״ם סבר דרשב״ג קאי גם אדגים הלכך פסק בפ״ב די״ט דגים שבביברים גדולים וכן חיה ועוף שבביברים גדולים כל שהוא מחוסר צידה כו׳ ה״ז מוקצה וא״צ אותם בי״ט והראב״ד כתב עליו זה אינו נכון שהרי חיה ועוף שהתירו אינו אלא ביברים קטנים ואפ״ה דגים א״צ והטעם מפני שהם מכוסים במי׳ מן העין עכ״ל ופי׳ ה׳ המגיד דהרמב״ם ס״ל דרשב״ג קאי גם על דגים וגם שם תלוי במחוסר צידה והראב״ד והרשב״א סבירא להו דרשב״ג לא קאי רק על חיה ועופות והרמב״ם סמך על הא דשרינן בסכר המים כמ״ש בסי׳ זה ומה בין זה לביבר קטן ואם ביבר קטן שא״צ למצודה דגים שלו אסורין אלו למה מותרין אלא ודאי כל שאינו מחוסר צידה מותרין ואמת המים אפי׳ ארוכה כמה כיון שאינה רחבה כ״כ דגים שבתוכה כנצודין הן וכן הדין בביברים קטנים עכ״ל וא״כ ודאי קשה על הראב״ד והרשב״א מההיא דסכר אמת המים כמ״ש ה׳ המגיד סיוע מזה לרמב״ם ותי׳ ב״י וכ״נ דביברים שאני שהם רחבים הרבה ואע״פ שא״צ מצודה לצוד הדגים מ״מ מתוך שהם מכוסים מהעין הם נשמטים לכאן ולכאן והלכך לא חשיבי כמצודים אבל אמת המים מתוך שאינה רחב׳ אינה יכולה להשמט הלכך ה״ל כנצודים עכ״ל ואיני יכול ליישב לפע״ד כלל תי׳ הב״י בזה דכיון דלהראב״ד מותר בחיה ועוף באין מחוסר צידה. ממילא בדגים אסור אף באין מחוסר צידה אע״ג דה״ל כניצודי׳ אפ״ה אסור כיון שהם מכוסים מן העין א״כ מה מועיל סתימת המים אע״פ שהיא צרה ואינה מחוסרת צידה מ״מ יהי׳ אסור מטעם כיסוי המים ולא מהני מה שהם ניצודין ועומדים ואין מקום אתי להפריש ביניהם והנלע״ד לתרץ הקושיא של הרב המגיד על הראב״ד והרשב״א בדרך זה דכשצריך לצידה אסור מטעם מוקצה כמ״ש בסמוך בשם הרמב״ם ואע״ג דבפ״א מי״ט כ׳ הרמב״ם דבי״ט חמיר טפי משבת דמוקצה בשבת מות׳ ובי״ט אסור והראב״ד חולק ומשווה י״ט לשבת מ״מ פשוט שבמוקצ׳ כזה פשיטא דגם בשבת אסור ואפי׳ ר״ש מוד׳ וזהו הטעם שכ׳ הראב״ד מפני שהם מכוסי׳ מן העין דקשה לכאורה וכי שימת עין הוא זו שמתרת איסור צידה והלא כבר אין שם צידה כיון דא״צ למצודה אלא ודאי דמטעם מוקצה קאמר אלא דלהרמב״ם הוה המוקצה דוקא מחמת חסרון צידה ולהראב״ד הוה המוקצה דוקא מחמת כיסוי מעין וא״כ לק״מ מסכר אמת המים דשרי דעיקר טעם מוקצה כיון דמאתמול אקצי דעתי׳ ממנו ולא הכין אותו וזה שסכר מאתמול אמת המים ודאי אין כאן מוקצה. וזה מבואר מל׳ רש״י שזכרנו שכ׳ ואלה הכין ומבחוץ לא יכנסו הרי ממש כמ״ש וזה מוכח ג״כ מל׳ רב שאמר אמת המים שסכרה בעי״ט ולא אמר בקיצור אמת המים שהיא סכורה שרי אלא ברור דאדם צריך לעשות מעשה בעי״ט או קודם לו ולהוציא ממוקצה וזה נכון מאוד לפע״ד ודברי הטור משמע דס״ל כהראב״ד דכתב גבי דגים סתם לאיסור אלא שבסתם המים מתיר ובחי׳ ועוף מחלק בין מחוסר צידה או לא אלא ודאי דאסור בדגים אפי׳ באין מחוסר צידה מטעם מוקצה כהראב״ד שזכרנו וכ״פ רש״ל בפ׳ א״צ הלכ׳ כהראב״ד ורשב״א ולפ״ד יש היתר גמור בדגים שמכינים מעי״ט ונותנים אותן לתוך תיבה גדולה נקובה במים כיון שכולם אין מחוסר צידה ואין בהם מוקצים הוי ממש כסוכר אמת המים שזכרנו ורש״ל שם בפ׳ א״צ כתב ג״כ להתיר בתיבה זו אפי׳ אם צריך מצודה קטנה להושיט שם אין שם צידה ע״ז אלא שכ׳ ע״ז שנ״ל לחלק דוקא אם רוצה ליקח כולם ולבשלם מותר אבל אם רוצה ליקח א׳ או ב׳ אסור אם לא יקשור מבע״י בחוט דלא עדיף מיוני שובך ויוני עלי׳ דאפי׳ אינ׳ פורחות אסור ולא מועיל מטעם שמא יהיו כחושים ושביק להו ויטלטל בחנם כדאי׳ בסי׳ זה ואח״כ דחה לזה ואמר דשם גבי יונים יש לחוש שמא יטלטל מידי דמוקצה אבל כאן דנטלם ביד ונתנם לתיבה בעי״ט אין כאן מוקצה כלל. דכולם ראוים לו אפי׳ בלא הזמנה ע״כ ותמהתי מה הוצרך לפלפל בזה דפשיט׳ דשרי ליטול מה שירצה מ״ש מסכר אמת המים שזכרנו ותו דאמאי לא היה קשה לו על המשנה דצדין חיות ועופות מן הביברין ולא חיישינן שמא לא ייטבו בעיניו ויטלטל בחנם אלא ודאי דוקא ביונים יש איסור מוקצה ועיקר ההיתר ע״י הזימון ע״כ צריך שיזמן כראוי כמ״ש בסי׳ זה מה שאין כן באלו שא״צ זימון ואין כאן מוקצ׳ כיון שהם בביברים קטנים וכן בדגים אם הוא סוכר אמת המים מאתמול הוה כאלו נוטל כל דג בפ״ע בעי״ט והניחו לשם וקשירת חוט א״צ כפי ענ״ד ועמ״ש בס״י מזה.

שוב ראיתי למו״ח ז״ל שנמשך ג״כ אחר חילוק ב״י לדעת הראב״ד ורשב״א בענין אמת המים וסיים על זה שכיון שהקסטי״ן רחב קצת הדגים אסורים משום צידה לדעת הראב״ד ורשב״א וכן נראה מדברי רש״י שלא מצא היתר בביבר לדגים כי אם לצודן מבע״י ויניח׳ במצודתו ול״ד לאמת המי׳ דאינ׳ רחבה וכל שהיא רחבה מששה טפחים בשיעור אמת המים אסורי׳ הדגים ע״כ. ול״נ דלא הקפידו על אמת המים שתהא קצרה אלא כיון שהיא ארוכ׳ ואם תהי׳ רחבה יוכל הדג להשמט להאורך שהוא רב מאוד משא״כ בתיב׳ שהיא מרובע׳ ואף אם ישמט קצת מידו אין לו מקום לברוח והכלל נתנו בזה כל שאין אומ׳ הבא מצודה פירש״י שיצטרך לתחבולות לצוד אותו דהיינו שיפרוס שם מאכל או יפרסנו לכל הצד מקצה אל קצה משא״כ במושיט ע״י מצודה להתיבה ללוקחו אפי׳ מושיט איזה פעמים עד שיוציאנו משם אין קפידא בזה כנלע״ד.

(ב) אפי׳ במקום שאין מחוסרין צידה – ל׳ זה אינו מיושב כיון דסיים ע״ז לפי שהביבר רחב הרבה כו׳ וא״כ הוה ודאי מחוסר צידה ומטעם זה בעי׳ בגמ׳ דוקא ביבר קטן כי היכי דלא הוה מחוסר צידה אלא דלהראב״ד ורשב״א לא מהני ביבר קטן אלא בחיה ועוף ולא בדגים כמ״ש בסמוך אלא א״כ סכר מים כו׳ כמ״ש בסמוך מטעם שאין כאן מוקצה ומדפסק כאן הש״ע בדגים לאיסור ולא כלל חיה ועוף עמהם וכמ״ש הטור משמע דפוסק כהראב״ד ורשב״א ע״כ ה״ל לרמ״א לכתוב בל׳ זה אפי׳ במקום שאין מחוסר צידה לפי שהן מוקצין כיון שהם מכוסים.

(ג) אפי׳ ספק צידה – אפי׳ למאן דס״ל איסור צידה דרבנן מכל מקום הולכין בספיקן להחמיר דהוי ליה דשיל״מ ומ״מ בס״ס כמ״ש אח״ז מותר. וצ״ע על רמ״א שכתב בי״ד סי׳ ק״י ס״ח דס״ס לא מהני בדשיל״מ ויש להחמיר אם לא לצורך וכאן לא כתב כלום.

(ד) המצודות מקולקלות – פירש״י שהם פרוסות באורך מיל וכשחיה נופלת בראשו א׳ מתוך שמתפרקת ומתנתקת לצאת המצודות מתקלקלות כולן וראשן השני נתק ממקום שנתקע וסי׳ הוא לו שיש חיה בראש אחר וכ׳ המ״מ אף שהרי״ף לא זכר זה וכן הרמב״ם מ״מ הלכה כן ולא הוצרכו להביאו דפשוט הוא ובגמ׳ לא הביאוהו רק אגב גררא דשאר.

(ה) אווזים ותרנגולים כו׳ – א״ל שמא יבואו כחושין לידם ויטלטלם בחנם כיון שאין כאן מוקצה אין חשש בזה משא״כ ביונים דסעיף י׳. וכ׳ בהג״מ בשם ראבי״ה מיהו ירא שמים יתן עיניו מתחלה ליטול ולא יברור ויניח אע״ג דאינו מוקצה מ״מ חשו לטירחא יתירה וכן כתב רשב״ם עכ״ל וכ״כ ב״י בשם מהרי״א וכ׳ רש״ל שיש ליזהר בזה שיברור מבע״י לומר זה וזה אני נוטל. ועל מ״ש כאן דאווזין מותר לצודן בגמ׳ בברייתא איתא בזה פטור והוקשו התוס׳ דהא כל פטורי דשבת פטור אבל אסור וכ׳ רש״ל דלק״מ דכיון דבשבת פטור ממילא בי״ט מותר לכתחלה ויש ראייה לזה מהא דכ׳ הב״י בשם רמב״ן סי׳ תצ״ח בד״ה כתב הרמב״ם כו׳ וכ״כ התוס׳ פ״ק דף ה׳ בביצה.

(ו) מכאן אני נוטל לא סגי – דחיישינן שמא יבואו לידו כחושין ויניחם ונמצא מטלטל בחנם או שמא יהיו כולם כחושים ואתא לאמנועי משמחת י״ט.

(ז) אם זימן כל השובך כו׳ – ק״ל מ״ש בסכר אמת המים דלעיל דמותר כיון דאין היתר למוקצה אלא במה שמכין כדלעיל בדברינו ס״א וא״כ ה״ל כמכין כל הדגים שבמים וזה אינו מועיל ונראה לי לתרץ דגבי דגים אין חשש זה בודאי אף אם לא ייטב בעיניו הדג לא יחזיר וישליכנו במים אלא יחזור לצוד עוד אחר ויאכל כולם כדרך כל הארץ ובחיה ועוף דלעיל היכא דמותר אין שם חשש זה דכול׳ כבר מוכנים לו כמו אווזים ותרנגולים כנ״ל.

אח״כ ראיתי לרש״ל פרק א״צ שכתב שגם במים אין היתר ליקח כל הדגים אבל לברור מהן כפי הצורך אסור דשמא שביק כו׳ וזה תמוה מאוד האיך אפשר בזה ואפשר שכונתו ע״ד שכתבתי שיקח הכל בלא ברירה ויחזיר למים מה שלא ייטב לו.

(ח) זימן ב׳ ומצא ג׳ אסורין – ממ״נ אי אחרינא נינהו הא אחרינא נינהו ואי לא אחרינא נינהו הא איכא חד דמערב בהו. וכתבו התו׳ וא״ת לבטלי ברובא וי״ל דב״ח חשיבי א״נ ה״ל דשיל״מ.

(ט) ואפי׳ היו מקושרין – בטור לא כתוב האי אפי׳ מקושרין ונציע הסוגיא דף י׳ ויתבאר בס״ד דהדין עמו זימן ג׳ ומצא ב׳ מותרין מ״ט הני אינהו נינהו וחד מינייהו אזיל לעלמ׳ לימא מתני׳ רבי היא ולא רבנן דתניא הניח מאתים (פי׳ סלע של מעשר שני) ומצא מנה מנה מונח ומנה מוטל דברי ר׳ וחכ״א הכל חולין (דודאי נטלן לשניהם והניחם במקום אחר וזה חולין הוא ושכח) אפי׳ תימא רבנן הא איתמר עלה ר״י ור״א דאמרי תרווייהו שאני גוזלות הואיל ועשוין לדדות (א׳ א׳ ע״כ תלינן הא׳ הלך וחביריו נשארו אבל במנה לא הלך מאליו אא״כ נטלו וכשנטל נטל שתיהן) ופרכי׳ ול״ל לשנויי עלה הואיל ועשוין לדדות הא איתמר עלה דר״י ור״א חד אמר בב׳ כיסין מחלוקת אבל בכיס א׳ ד״ה חולין וחד אמר בכיס א׳ מחלוקת (ששני המנין מונחים בכיס א׳ בהא הוא דאמרי רבנן דכשנטל כל הכיס נטל) אבל ב׳ כיסים מודו דהאחד נטל והניח הב׳ בשלמא למ״ד בב׳ כיסים מחלוקת היינו דאצטריך לשנויי (דהו׳ דומיא דמתני׳ דהוה ב׳ גוזלות צריך לשנויי דתיקום מתני׳ כרבנן מטעם הואיל ועשוים לדדות אלא למ״ד בב׳ כיסין מודו רבנן השתא ל״ל לשנויי עשוי׳ לדדות הא בב׳ כיסין נמי אמרי הכי) אמר רב אשי הכא בגוזלות מקושרים וכיסים מקושרים עסקינן (מ״ד בב׳ כיסין מחלוקת בב׳ כיסין כעין כיס א׳ קאמר דהיינו מקושרין ודאמר אבל בב׳ כיסין ד״ה מנה מונח כו׳ בשאין מקושרין ומתר׳ אפי׳ בגוזלות מקושרין משמע דהנותרים מותרים הלכך אי לא דשאני גוזלות הואיל ועשוין לדדות לא אתי כרבנן דהא בכיסין מקושרין אמרי רבנן ד״ה חולין) אבל כיסים לא מנתחי מהדדי (וכיון דמקושרים הם שניהם נטל) ור׳ אמר לך כיסין נמי זמנין דמתעכל קטרייהו. ויש לי לדקדק למה הוצרך רב אשי לפ׳ ההיא דכיסין דמיירי ג״כ במקושרין לישני דדוקא בכיס א׳ פליגי ובב׳ כיסים שאינם מקושרים מודים רבנן לר׳ דמנה מונח כו׳ והיינו באין מקושרים אבל במקושרים מודה רבי לרבנן דהכל חולין והכא במקושרים גבי זמון הכל מודים דאסורים דכולהו נטלו אלא משום עשוין לדדות מותר לד״ה. ונ״ל דרב אשי רוצה לפ׳ משנה דזימון ומשנה דמעשר שני בסגנון א׳ כיון ששנוי׳ בלשון א׳ ויש בזה לתרץ עוד אלא שאין כאן מקומו. והקשה ב״י למה לא כ׳ הטור מותר אפי׳ במקושרים כיון דרב אשי מוקי לה כך בשלמא להרמב״ם לק״מ שהוא פוסק בשני כיסים מחלוקת נמצא שאין לנו הכרח למוקמי מתני׳ דזימון במקושרים וא״כ אפשר לנו לומר דבמקושרים אסורים ולא מהני עשויים לדדות דרב אשי לא הוצרך לאוקמי במקושרים אלא למ״ד בכיס א׳ מחלוקת אבל הטור דפסק בסי׳ תל״ט כמ״ד בכיס א׳ מחלוקת וחילק בין מקושרים או לא הל״ל כאן אפי׳ במקושרים ותירץ דאפשר כיון דכתב כאן סתם מותרים אפי׳ מקושרים במשמע ע״כ וזה תימה דלמה לא השמיענו הטור רבותא בהדיא אפי׳ מקושרים כיון דיש חילוק בסי׳ תל״ט בזה. ונ״ל דלק״מ דאין להטור שום הכרעה כדברי מי בפלוגתא דכיס א׳ או ב׳ כיסים ומש״ה כאן בספק מוכן דקי״ל דאזלינן לחומרא כמש״ל ס״ג ע״כ יש לנו לומר דלמא הלכה כמ״ד בב׳ כיסין מחלוקת וכאן בזימון מותר אפי׳ לרבנן משום עשוי׳ לדדות אבל במקושרים מודים דלא תועיל סברא דעשוי לדדות ואסורים דודאי נטלו כולם והני אחרינא הם ע״כ לא כתב כאן להתיר במקושרים ולאיסור נמי לא רצה לכתוב דדלמא מהני סברא דלדדות אפי׳ במקושרים וכ״ש למ״ד בכיס אחד מחלוקת דמוכח בבירור דאפי׳ במקושרים מותרים מכח סברא דלדדות אבל לעיל סי׳ תל״ט גבי חמץ יש ספק אם צריך לבדוק אחר כל העשר הוי ספק דרבנן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי סמכי׳ בספיקא לקולא כמ״ד בכיס א׳ מחלוקת והיינו ב׳ מקושרים מ״ה אסור במקושרים כרבנן דר׳ ובאינן מקושרים אזלינן לקולא אפי׳ לרבנן דמודים בשני כיסין שאינן קשורים כנ״ל דעת הטור על נכון ואין להתיר כאן במקושרים מטעמא דכתיבנא וכן ראוי להלכה.

ואיכא תו למידק לאוקימתא דרב אשי דמיירי במקושרין ואם הם עדיין קשורים לפנינו אותן הנשארים פשיטא דמותרין דכאן ליכא חשש אלא שמא הני אזלי לעלמא והני אחרינא נינהו דמי קשר אותם אחר ביאתם לכאן ואפי׳ תרצה לומר שאדם אחר קשרן בודאי בי״ט לא קשרן אלא בערב יו״ט ונמצא מוכנים הם עכ״פ בשלמא במעשר שני יש ספק שמא הוא עצמו הניח מעות מעשר שני למקום אחר והניח אחרים חולין לכאן משא״כ בהך זימון. ותו דאפי׳ בזימן ב׳ ומצא ג׳ והשנים קשורים והא׳ הנוסף אינו קשור דאי קשור ודאי אחריני נינהו אלא ודאי אינו קשור הג׳ אלא אלו השנים א״כ לישתרי אלו השנים הקשורים מטעם שאמרנו ונראה דמיירי כאן דעכשיו אינם קשורים הם אלא בשעת הזימון היו קשורים ומ״ה בזימן ב׳ קשורים ומצא ג׳ שאינן קשורים אסורים מחמת תערובת הנוסף דאלו לא מצא רק ב׳ אינם קשורים היו מותרים דאמרי׳ הן הן אלא שנפסק הקשר שלהן אבל בזימן ג׳ קשורים ומצא ב׳ שאינם קשורים אמרי׳ חד מנייהו נפסק ואזל לעלמא והני הם דנשארו אלא שנפסק קשר שלהם ומו״ח ז״ל כ׳ בהניח ב׳ קשורים ומצאן שאינם קשורים אסורים והנראה לעניות דעתי על נכון כתבתי.

(י) לפני הקן אסורים – דאמרי׳ הנך לעלמא אזלי והנך באו מעלמא דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב וכ״ש אם יש בקן זו חדרים אחרים ויש שם יונים שלא זימן דאמרי׳ מינייהו יצא כל שאפשר לחוש דזה הוה קרוב ורוב ולא הוצרך רבא להזכיר זה אלא למ״ד רוב וקרוב אין הולכין אחר הרוב אבל אנן קי״ל דהולכין אחר הרוב ובב״י כתוב כאן והלכך איכא למימר דב׳ קינים זה למעלה מזה כו׳ דכיון שאותן שזימן מצאן במקומן לא חיישי׳ כלל. דברים אלו נכתבו שלא בעיון במחילה מכבודו דאם מצאן במקומן לכ״ע שרי ואם שלא במקומן ליכא מאן דשרי.

(יא) אבל אם הם מפריחין כו׳ – בטור כתוב וכגון שאינו פורח כו׳ אין הכוונה דאם הוא בתוך הקן דמותר אפי׳ בפורח דודאי פורח אסור משום צידה אלא כוונתו לחלק בין אם יש קן תוך נ׳ אמה כמו שכ׳ אחר זה.