×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
למי שכופין להוציא בגט, בין איש בין אשה, וסדר כתיבת הגט ונתינתו, ובו כ״ד סעיפים + סדר הגט
(א) אֵלּוּ שֶׁכּוֹפִין אוֹתָם לְהוֹצִיא וְלִתֵּן כְּתֻבָּה: מִי שֶׁנּוֹלַד לוֹ רֵיחַ הַפֶּה אוֹ רֵיחַ הַחֹטֶם, אוֹ שֶׁחָזַר לִהְיוֹת מְקַבֵּץ צוֹאַת כְּלָבִים אוֹ בּוּרְסְקִי, אוֹ לִהְיוֹת מְחַתֵּךְ נְחשֶׁת מֵעִקָּרוֹ. וְאִם רָצְתָה תֵּשֵׁב עִם בַּעְלָהּ. {וְאִם יָדְעָה בָּהֶן קֹדֶם שֶׁנִשֵּׂאת, אֵין כּוֹפִין לְהוֹצִיא, דְּסָבְרָה וְקִבְּלָה (טוּר בְּשֵׁם הָרְמַ״ה).} נַעֲשָׂה הָאִישׁ מֻכֶּה שְׁחִין, כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא וְלִתֵּן כְּתֻבָּה; וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא רוֹצָה לֵישֵׁב עִמּוֹ, {אוֹ שֶׁהִתְנָה עִמוֹ קֹדֶם שֶׁנְשָׂאָהּ,} אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ, אֶלָּא מַפְרִישִׁין אוֹתָם בְּעַל כָּרְחָם, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מְמִיקַתּוּ. וְאִם אָמְרָה: אֵשֵׁב עִמּוֹ בְּעֵדִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא עָלַי, שׁוֹמְעִין לָהּ. {הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּמוּמָר כּוֹפִין אוֹתוֹ עַל יְדֵי כּוּתִים לְהוֹצִיא (ב״י סִימָן קל״ד בְּשֵׁם א״ח וּבְמָרְדְּכַי פֶּרֶק הַמְגָרֵשׁ), וּבִלְבַד שֶׁיְּבַטֵּל בִּשְׁעַת הַגֵּט (שָׁם בְּמָרְדְּכַי). וְיֵשׁ חוֹלְקִים וְאוֹמְרִים דְּאֵין כּוֹפִין לְמוּמָר אוֹ שְׁאָר עוֹבֵר עַל דָּת (תְּשׁוּבַת מור״ם), אֶלָּא אִם כֵּן פּוֹשֵׁעַ לָהּ, כְּגוֹן שֶׁמַאֲכִילָהּ דְּבַר אִסוּר (מהרי״ו סִימָן כ״ב), אוֹ שֶׁעָבַר עַל חֵרֶם שֶׁשִּׁעְבֵּד עַצְמוֹ נֶגְדָּהּ שֶׁלֹּא לְהַקְנִיטָהּ וְשֶׁלֹּא לְהַכּוֹתָהּ, אוֹ שֶׁנוֹדֵר וְאֵינוֹ מְקַיֵּם שֶׁבָּנָיו מֵתִים בַּעֲוֹן נְדָרִים (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי סוֹף אִשּׁוּת). מִי שֶׁהוּא רוֹעֶה זוֹנוֹת וְאִשְׁתּוֹ קוֹבֶלֶת עָלָיו, אִם יֵשׁ עֵדוּת בַּדָּבָר, שֶׁרָאוּ אוֹתוֹ עִם מְנָאֲפִים אוֹ שֶׁהוֹדָה, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא, אֲבָל מִשּׁוּם שֶׁמְבִיאִין לוֹ יְלָדִים כּוּתִים אֵין לָחוּשׁ, דִּלְמָא מְשַׁקְרִים עָלָיו (חִדּוּשֵׁי אֲגֻדָּה דִּיבָמוֹת).}
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר׳ עקיבא איגרפתחי תשובהעודהכל
רמב״ם אישות כ״ה:י״ב
(א) אלו שכופין אותם בשוטים וכו׳ משנה בסוף פ׳ המדיר (כתובות עז.) אלו שכופין אותם להוציא מוכה שחין ובעל פוליפוס והמקמץ והמצרף נחשת והבורסקי בין שהיו עד שלא נישאו בין משנישאו:
[בדק הבית: וכתב הרמב״ם מוכה שחין מצורע:] ובגמרא למדו שם מאי בעל פוליפוס א״ר יהודה אמר שמואל ריח החוטם במתניתא תנא ריח הפה ומשמע דמתניתא ורב יהודה לא איפליגו אלא בפי׳ מלת פוליפוס אבל לענין דינא על איזה מהם כופין להוציא לכ״ע ומתני׳ תנא חדא וה״ה לאידך וכ״נ שהוא דעת הרמב״ם בסוף הלכות אישות שכתב דבין ריח החוטם בין על ריח הפה כופין להוציא וכך הם דברי רבי׳ וגרסי׳ תו בגמרא מאי מקמץ א״ר יהודה זה המקבץ צואת כלבים ותו בעי מאי מצרף נחשת ואמר רבה בר בר חנה זה המחתך נחשת מעיקרו פירש״י טעמא דהני מפני שאומנותם מסרחת ומפרש שם בגמרא דהאי כפייה הוא בשוטים וכתב הרא״ש בתשובה כלל מ״ג סי׳ ד׳ דהכי קי״ל דכפי׳ בשוטים הוא וע״ש בסי׳ י״א ועיין בתשובות הריב״ש סי׳ קס״ב וסי׳ קכ״ז ועיין בדברי רבי׳ בסוף סי׳ זה כתב המרדכי אמתני׳ ואלו שכופין אותם להוציא נראה לר״י דיוציא ויתן כתובה אע״פ שמגרשה בעל כרחה:
(ב) בד״א שניסת לו סתם אבל אם התנה עמה תחלה צריכה לעמוד בתנאי וכו׳ גם זה שם במשנה ועל כולם אמר ר׳ מאיר אע״פ שהתנה עמהם יכולה היא שתאמר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל וחכ״א מקבלת היא בע״כ חוץ ממוכה שחין מפני שהיא ממקתו ולכאורה משמע דכי אמרו חכמים מקבלת היא בע״כ אהיכא דהתנה עמה קיימי אבל לא התנה עמה אע״פ שראתה וידעה בהם יכולה לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשיו אינה יכולה וכתב הר״ן (ד׳ תק״ז) שיש שפי׳ כן ואחרים אומרים דכיון דבהתנה עמה לא יכולה למימר הכי כי ראתה נמי מקבלת היא בע״כ וכ״נ דעת הרמב״ם בס״פ כ״ה מה׳ אישות וזה דעת הרמ״ה ז״ל שהזכיר רבינו:
(א) אין כופין להוציא אלא היכא דאמרינן כופין אבל אם אמרינן יוציא ויתן כתובה אין כופין אלא אומרים לו שחכמים חייבוהו להוציא ואם לא יוציא יקראוהו עבריין. כ״כ סמ״ג בסוף עשה מח.
בין ריח הפה ובין ריח החוטם כופין אותו להוציא. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף א ד״ה אלו, ויש להעיר דכ״כ ראב״ן בסי׳ תקמג ד״ה ואילו שכופין.
המחשל ועושה יורות מנחושת האם כופין אותו להוציא. ראב״ן בסי׳ תקמג ד״ה ואילו שכופין, כתב על פי הגמרא בכתובות עז., דכופין אותו, ע״כ, אמנם הפוסקים השמיטוהו.
האומר איני זן ואיני מפרנס האם כופין אותו להוציא. הב״י בסעיף ג ד״ה האומר, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דראב״ן בסי׳ תקמג ד״ה מר רב, כתב דאין כופין.
האם מותר לאיש להכות את אשתו כדי לחנכה. הרמ״א בסעיף ג, הביא מהמרדכי דיש אומרים דמותר ויש אומרים דאסור וסברא ראשונה נראית עיקר דמותר, ע״כ, ויש להעיר דהיראים בסי׳ ריז, כתב דמותר, ועוד כתב היראים דלא נאסר להכות ישראל אלא כשעושה מעשה עמך אבל העובר במזיד על עבירה אחת ואינו שב בתשובה שרי להכותו, ע״כ, וממילא מי שאשתו עוברת במזיד על עבירה אחת ואינה שבה בתשובה מותר להכותה לפי היראים אף כשאינו לחנכה, ועי׳ במה שאכתוב גבי מכה את חבירו רשע בחו״מ תכ,א. אמנם בזמנינו במקומותינו שלא נהוג כלל להכות את האשה יש לחשוש שהכאת האשה תגרום לה נזק נפשי, ועוד דנשי דידן חשובות ולא כפופות לבעל כשפחה ואם יכנה לא יועיל לחנכה אלא רק ישניא עצמו עליה, ועל כן נראה דאין להכותה כלל.
האם הכאת אשתו הוי יותר חמור מהכאת חבירו. הרמ״א בסעיף ג, כתב בשם המרדכי דהוי כהכאת חבירו, ובאר הגולה הביא בשם מהר״י וייל דהוי יותר חמור מהכאת חבירו, ע״כ, ומאידך היראים בסי׳ רז, כתב דאסור להרים יד על אדם ואפי׳ על אשתו, ע״כ, מבואר דס״ל דהוי יותר קל, ומ״מ הא כולהו מודו דבין על חבירו ובין על אשתו הוי איסור לאו ותו לא, אלא דפליגי מה יותר לא ראוי לעשות, ועל כן אין ראיה כלל מהמרדכי שכתב דהוי כהכאת חבירו, דכוונתו דשניהם איסור דאורייתא, אבל לעולם אפשר דיסבור דאינו ראוי יותר להכות את אשתו, ומ״מ נראה דאין כאן מחלוקת דכוונת היראים במה שכתב אפי׳ על אשתו, היינו דאע״ג דשרי באשתו כדי לחנכה כמו שכתב שם היראים, מה שאסור בשאר אדם, אפילו הכי אסור מדאורייתא להכותה בלא צורך של חינוך, ולגבי אי הוי הכאת אשה דבר שאינו ראוי יותר משאר אדם, נראה דהכל לפי הענין דעיקר טעם מהרי״ו נראה דהוא מחמת דדמעתה מצויה והיינו דהיא סובלת מזה בנפשה הרבה יותר, אבל מי שיש לו חבר שדמעתו מצויה ומאידך אשתו דמעתה אינה מצויה א״כ בכה״ג אפשר דיותר אינו ראוי להכות את חבירו מאשר את אשתו.
לא שהתה עמו י׳ שנים והיא באה לבקש גט ואומרת שאינו יורה כחץ ובאה מחמת טענה שהיא רוצה בן להישען עליו והוא אומר דיורה כחץ האם נאמנת ונוטלת כתובה. הטוש״ע והב״י בסעיף ו, הביאו דהיא נאמנת רק אם שהתה עמו י׳ שנים, ויש להעיר דמדברי השאילתות בשאילתא יח ד״ה ברם צריך, מבואר דאף בלא י׳ שנים כל שבאה מחמת טענה נאמנת ונוטלת כתובה, וכ״כ בה״ג בהל׳ כתובות בעמוד שסט, וכ״כ רבינו ישעיה בספר המכריע סי׳ מה, ומאידך המאור ביבמות נח, הביא את דברי השאילתות וחלק עליו וכתב דאינה נאמנת בתוך י׳ שנים, וכן מבואר מדברי הרי״ף שם, דאינה נאמנת, וכ״כ סמ״ג בעשה מח. הראב״ד בהשגות על המאור שם, כתב דחס ושלום לומר שיסבור השאילתות דנאמנת, ע״כ, וצ״ע.
עברו עשר שנים ולא ילדה ואין לו ילדים וידוע שהוא יורה כחץ האם נוטלת כתובה. רבינו ישעיה בספר המכריע סי׳ מה, כתב דמדברי הרי״ף ביבמות נח, ור״ח ורבינו גרשום ורש״י בסוגיא דיבמות סה., הוא אמר מינה וכו׳, מבואר דס״ל דכשידוע שהוא יורה כחץ צריך ליתן כתובה, ומאידך רבינו ישעיה ס״ל דאינו נותן כתובה.
עברו עשר שנים ולא ילדה ולו יש ילדים ובאה מחמת טענה שרוצה בנים שיעזרו לה האם נוטלת כתובה. הטוש״ע והב״י בסעיף ו, הביאו מהרא״ש דנאמנת לומר דאינו יורה כחץ ונתקלקל אחר שילד, ויש להעיר דרבינו ישעיה בספר המכריע סי׳ מה, הביא דהשאילתות כתב דנוטלת כתובה, ומאידך רבינו ישעיה ס״ל דאינה נוטלת כתובה כיון דאינה נאמנת לומר דאינו יורה כחץ כשיש לו בנים, ע״כ.
מי שבאה מחמת טענה שרוצה בן שיסמכנה לעת זקנה, נוטלת כתובה ואין נוטלת תוספת. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף ו בד״ה ומ״ש ויתן מנה, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בעשה מט.
אשה שבעלה אינו יכול לבעול אותה אע״פ שיכול לבעול אחרות ויצאה ממנו נוטלת כתובה. כ״כ הב״י בסעיף ז בד״ה כתוב באורחות חיים, בשם האו״ח, ויש להעיר דבה״ג בהל׳ שבועה בעמוד תקפו, כתב נמי הכי וכתב שם דאי בעיא אינה יוצאת ואי בעיא יוצאה ונוטלת כתובה.
שהתה עם ג׳ אנשים עשר שנים עם כל אחד ולא ילדה וטוענת על השלישי דאינו יורה כחץ והוא טוען דיורה כחץ האם נוטלת כתובה. רבינו ישעיה בספר המכריע סי׳ מה, הביא דרבינו ברוך כתב דנוטלת כתובה, ומאידך רבינו ישעיה ס״ל דאינה נוטלת כתובה.
שהתה עשר שנים ולא ילדה האם כופים להוציא. פליגי בהא אמוראי בכתובות עז., והמרדכי ביבמות סי׳ נ, כתב דהלכה כמ״ד דאין כופין, ומאידך הרי״ף ביבמות נט, כתב דכופים, וכן הרמב״ם בהל׳ אישות טו,ז, וסמ״ג בעשה מט, כתבו דכופין, וכן הר״ן בכתובות קד ד״ה ורב תחליפא, פסק דכופין, וכן מבואר בשאילתות בשאילתא יח, דכופין, וכ״כ בה״ג בהל׳ כתובות בעמוד שסח, דכופין, וכ״כ ראב״ן בסי׳ תקי ד״ה ת״ר נשא, וכן עיקר, אמנם ראב״ן בסוף סי׳ תקלג, כתב דאם באו לדין לפנינו כופין אבל אם לא באו אין כופין כיון דאפשר דבאמת הוא אינו בר לידה, ע״כ, וכתבו הרי״ף והרמב״ם וסמ״ג דמכין אותו בשוט עד שיוציא, אמנם המאירי ביבמות סד. ד״ה זה שביארנו, נוטה דכופין אותו רק דרך תוכחת שיקיים המצוה אבל לא בשוטים, והרמ״א בסעיף י, ציין לסימן א,ג, שכתב שם בשם הריב״ש דהאידנא אין כופין על הזיווגין דכן נהגו מכמה דורות, והגר״א שם לא ניחא ליה בזה, וכתב דהטעם שאין כופין הם טענות דחויות, ע״כ, אמנם בריב״ש שהביא הדרכ״מ שם אות ג, מבואר דאין הטעם כמו שהבין הגר״א דמדינא דגמרא אין כופין, אלא מדינא צריך לכפות אלא אין כופין מחמת דתרבה הקטטה והמריבה, ע״כ, ובאמת טעם זה של הריב״ש צריך ביאור דהא האי טעם דקטטה היה שייך אף בזמן הגמרא ומאי שנא, וי״ל דאימת הדין וחוזק המשפט בזמן הגמרא היה גדול יותר מה שאין כן בדורות האחרונים דרבתה החוצפא.
הפילה ג׳ פעמים האם נוטלת כתובה והאם יכול לנושאה מי שלא קיים פריה ורביה. הב״י בסעיף יב, הביא דהרא״ש הוה ס״ל מסברא דאינה נוטלת כתובה אבל ביטל דעתו לפני רש״י והרי״ף דסברי דנוטלת, ויש להוסיף דהשאילתות בשאילתא יח, ובה״ג בהל׳ כתובות בעמוד שסח, נמי סברי דנוטלת כתובה, ובדברי הרא״ש שהביא הב״י מבואר דתליא בנידון זה גם אם יכולה להינשא לאחר שלא קיים פריה ורביה או לא, וכיון דהרא״ש ביטל דעתו בפני הנך דסברי דנוטלת כתובה כיון דסברי דתולים את סיבת ההפלות בגברא, ממילא ה״ה דיכולה להינשא למי שלא קיים פריה ורביה, וזה כוונת השו״ע במה שכתב ויכולה להינשא לאחר דהיינו אף למי שלא קיים פריה ורביה, והבאר היטב הביא על דברי השו״ע את דברי השלטי הגיבורים ביבמות ס אות א, בשם ריא״ז שכתב דלא תינשא אלא למי שקיים פריה ורביה, ע״כ, וזה אינו, דכל עצמו של השו״ע לא בא אלא לומר דנישאת לאחר שלא קיים פריה ורביה ודלא כהרא״ש וכמבואר בב״י, ושם כתב ריא״ז דנוטלת כתובה ואפ״ה אינה נישאת אלא למי שקיים פריה ורביה, ע״כ, אבל מדברי הרא״ש הנ״ל מבואר דנטילת כתובה ונישואין למי שאינו קיים פריה ורביה, תלויים זה בזה וכיון דנוטלת כתובה ה״ה דנישאת למי שלא קיים, ונמצא דדעת ריא״ז אינה כדעת הרא״ש, וכיון דאף לדעת ריא״ז אינו אלא ספיקא דפריה ורביה, ואף גרע מספק דהא נוטלת כתובה, וא״כ אין אנו מחזיקים שהנפילות מחמתה, לכך נראה דנקטינן כהרא״ש ומותר למי שלא קיים פריה ורביה לנושאה.
שהו עשר שנים ולא נולד להם ילדים והם דרים בחו״ל האם חייבים להוציא. הטור בסעיף יא, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דראב״ן בסי׳ תקי ד״ה ת״ר נשא, כתב דאין צריך, ומאידך מהא דהרמב״ם בהל׳ אישות טו,ז-יד, לא חילק בין ארץ ישראל לחו״ל, מבואר דס״ל דדוקא באברהם יש חילוק בזה, וכן מבואר מרש״י בבראשית טז,ג ד״ה לשבת, והמאירי ביבמות סד. ד״ה זה שביארנו, כתב דמי שדר בחו״ל חייב להוציא לאחר י׳ שנים, וכ״כ הריטב״א ביבמות סד. ד״ה ואע״פ, וכן הביא מרבו, וכן הביא להלכה הנמוק״י ביבמות נו, וכן הלכה.
האומרת שאינו יורה כחץ והוא טוען שהוא יורה כחץ ואינה באה מחמת טענה שרוצה בן להישען עליו. הטוש״ע והב״י בסעיף ו ד״ה כתב הרמב״ם אשה, כתבו דיעשו דרך פשרה ביניהם, ויש להעיר דראב״ן בסי׳ תקטז ד״ה והאומרת, כתב דיעשו דרך בקשה דהיינו יעשו סעודה ביניהם ויפייסנה שתעמוד עמו, ואם אינה מתפייסת תצא ותיטול כתובה, וכן אם באה בטענה שרוצה ילדים לעת זקנה תצא ותטול כתובה, ע״כ, ואם באה בטענה שרוצה בן להישען עליו, עי׳ במה שכתבו הטור והב״י לעיל בסעיף ו ד״ה מי ששואלת, ובמה שכתבתי שם.
נישאת לב׳ אנשים זה אחר זה ולא ילדה ועברה ונישאת לשלישי והכיר בה שהיא לא יולדת האם צריך ליתן כתובה. הטוש״ע והב״י בסעיף יז, הביאו דיש לה כתובה, ויש להעיר דראב״ן בסי׳ תקלג, כתב דכן דעת רבותיו, וכן הסכים ראב״ן, ומאידך הביא דחתנו רבינו יואל ס״ל דאין לה כתובה.
(א) ע״ל סי׳ קל״ד כתב דמותר לכופו ע״י עכו״ם:
(ב) וכתב הר״ן פרק אלמנה ניזונית דף תק״ל ע״ב דה״ה דנותן לה התוספת וצ״ע בהגהת מרדכי דכתובות דף תקמ״ט ע״א ולקמן גר הבא בטענה כתב הטור דאין נותן לה תוספת ואיפשר דה״ה הכא ועיין בהר״ן:
(ג) כתבו הגהות מיימון סוף הל׳ אישות בשם הר״ם דעובר על דת אפילו מומר אין כופין אותו להוציא דטב למיתב טן דו אבל אם עבר על חרם שהוא כלפי דידה כגון שקבל על בחרם שלא להכותה או שלא להקניטה וכה״ג ועבר כופין אותו כו׳ וכב״י סימן קל״ד ב׳ א״ח מומר מכריחין אותו ע״י עכו״ם לעשות מה שיאמר הישראל עכ״ל וכן הוא במרדכי פרק המגרש דף תרי״ו ע״א וכתב שם ובלבד שיבטל מודעות אח״כ ומ״ש בתשובת מוהר״ם דעובר על דת אין כופין להוציא בתשובת מהרי״ו סי׳ כ״כ משמע דוקא בדבר שאינו מזיק לדידה אבל אם מאכילה דבר איסור כופין להוציא וכן הוא בהגהות אלפסי פרק המדיר דף תק״ג ע״ב דאם נודר ואינו מקיים או מאכילה דבר איסור כופין להוציא ודברי הגהות מיימון דלעיל לא משמע הכי וע״ל סוף סי׳ זה מדינים אלו:
(ד) וע״ל ריש סימן ע״ז:
(ה) וכן שמע ראב״י מעשה מאביו ר״י הלוי עכ״ל ובתשובת הרא״ש כלל מ״ב משמע דהוי מום באיש וכופין אותו לגרש וע״ש:
(ו) ומשמע במהרי״ק שאפילו נשבע לכונסה צריך להוציאה:
(ז) ולא ידעתי למה כתב שאין נ״ל כן מדברי הרא״ש דבודאי דבכה״ג דלא יוכל לכנסה צריך לגרשה אפילו בלא טענה דהא לא עדיף מאמרה שאין לו גבורת אנשים או שאינו שוכב עמה דכופין אותה לגרשה אע״ג דלא באה מחמת טענה כמו שמבואר בתשובת הרא״ש בהדיא כלל מ״ג סימן י״א וכ״ש בכה״ג כנ״ל:
(ח) וכמו שכתבתי לעיל סי׳ קנ״ב לענין אשה שאומרת לבעלה גרשתני וע״ל וכתב המרדכי פרק עשרה יוחסין תשובת מהר״ם דבדורות הללו שיש נשים חצופות ועזות לא מהימני וכן בתשובת מיימון שבסוף ספר נשים דבדורות הללו אינם נאמנות אלא עושין דרך בקשה ובתשובת מהרי״ק שורש ע״ב דבמקום דידעינן שהיא אומרת אמת כגון ששהתה עמו זמן רב אף על גב דלא שהתה עמו י׳ שנים ויש אמתלאות לדבריה נאמנת וע״ש שהאריך בזה:
(ט) וכ״כ הטור לקמן בשם הרמב״ם:
(י) ועיין בתשובת ריצב״א בתשובת מיימון שבסוף הלכות אישות דכתב דאם לא יוכל לבא עליה לגמרי יש לה תוספת אבל אם יכול לבא עליה קצת אלא שלא יוכל למרק אין לה תוספת מ״מ נדונייתה שנתנה לו צריך להחזיר וע״ש שהאריך בחלוקים ועיין בתשובת בנימין זאב סי׳ קי״ז בענין הנדוניות:
(א) אלו שכופין אותו סוף פרק המדיר ופי׳ רש״י וכולן מפני שאומנתן סרוחות:
(ב) והמקבץ צואת כלבים ז״ל רש״י לא ידעתי מה צורך יש בו אבל באשכנז ראיתי ששורין בהן הבגדים קודם כיבוסן יום או יומים עכ״ל:
(ג) והמחתך נחושת מעיקרו פי׳ רש״י ממקום מוצאו מן הארץ:
(ד) ואפי׳ היו בו קודם שנשאה וידעה בהן כו׳ כן הוא בגמרא פרק המדיר דף ע״ז מטעם דיכולה למימר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל וז״ל התוספות שם תימא דאם כן כל אשה תערים ותשאנו כדי שיתן לה כתובה ושמא במקום שיש חשש ערמה אין לה כתובה עכ״ל:
(ה) חוץ ממוכה שחין כו׳ כופין אותו להוציא זה לשון המשנה מפני שממקתו ופירש״י לשון המק בשרו פירוש שהתשמיש קשה לו וכמו שיכתוב רבינו בסמוך אלא שצ״ע כיון שהתנה עמה תחלה למה צריך ליתן לה כתובה וי״ל כיון דהוצאה שמוציאין אותו ממנה לא מצידה שהיא לא גרמה ומבקשת לעמוד עמו מ״ה צריך ליתן לה כתובה:
(א) אלו שכופין אותו וכו׳ משנה ס״פ המדיר (כתובות ע״ז) אלו שכופין אותו להוציא מוכה שחין וכו׳ ופירש״י וכולן מפני שאומנתן מסרחת היא ומפרש בגמרא דהאי כפייה הוא בשוטים.
(ב) ומ״ש והמחתך נחשת מעיקרו פירש״י ממקום מוצאו מן הארץ והיינו כרבב״ח ותניא כוותיה דלא כרב אשי דאמר חשלי דודאי פ׳ מחשלין ומרדדין נחשת ועושין ממנו יורות ומסריח הוא וכתבו התוס׳ נראה לר״י דיוציא ויתן כתובה קאמר אעפ״י שמגרשה בעל כרחו וכו׳:
(ג) אבל אם התנה עמה וכו׳ שם במשנה פליגי בה רבי מאיר וחכמים ופסק כחכמים ומפרש רבינו דחכמים לא קיימי אלא היכא דהתנה עמה אבל הרמ״ה מפרש דחכמים קיימי נמי אהיכא דידעה וראתה ולא התנה נמי מקבלת היא בע״כ וכ״כ הר״ן ע״ש הרמב״ם וצ״ל לפ״ז דהא דתנן אם התנה ר״מ הוא דקאמר הכי להשמיענו רבותא דאפי׳ התנה עמה יכולה שתאמר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל אבל לחכמים אפילו לא התנה אלא דידעה וראתה מקבלת היא בע״כ ומתני׳ דתני כופין להוציא בין שהיו עד שלא נשאו ובין משנשאו למדו היינו דוקא בדלא ידעה בהם כלל ולא אתא לאשמועינן אלא דאעפ״י שלא היו בו אלא דלאחר שנשאו למדו לא אמרינן לאשה דנסתחפה שדך דלגבי אשה ליכא למימר הכי דאין האיש שדה של אשה כמ״ש התוספות לשם:
רמב״ם אישות כ״ה:י״ב
(א) משנה כתובות דף ע״ז ע״א
(ב) ל׳ הרמב״ם ספכ״א מה׳ אישות כדעתו שנולד לו אחר הנישואין אבל קודם לכן משמע דסברה וקבלה וכחכמים אפילו לא התנה ה״ה שם וכ״כ הר״ן וכמ״ש ברמ״א בהגה בשם הרמ״ה
(ג) שם במשנה פוליפס וכדמפרש לה רב מתני משמיה דשמואל שם
(ד) בריי׳ שם
(ה) במשנה שם וגמ׳ ריש ע״ב
(ו) ל׳ הרמב״ם ממשנה שם וגמרא שם ופי׳ מוכה שחין מצורע בבדק הבית בשם הרמב״ם
(ז) פי׳ ל׳ המק בשרו
(ח) שם בגמרא
(א) מחתך נחשת מעיקרו – פי׳ ממקום מוצאו מן הארץ והטעם בכל אלו שאומנתן מוסרחת.
(ב) מפני שהיא ממיקתו לשון המק בשרו – פי׳ שהתשמיש קשה לו ומה שצריך ליתן כתובה אע״פ שהתנה תחלה כיון שהכפייה אינה בשבילה אלא בשבילו.
(א) להוצי׳ וליתן כתובה. ולענין תוספ׳ כתובה עיין סעיף ז׳ כשבאה בטענה חוטר׳ לידה אין לה תוס׳ כי למשקל ולמיפק לא הקנה לה כן הדין בכל הני אין לה תוס׳ אפילו במוכה שחין דצריך לגרשה לטובתו מ״מ נראה דאין לה תוס׳ מיהו אם היה מוכה שחין קודם הנישואין י״ל גרע טפי כמ״ש בהרי״ף ס״פ הע״י ממאנת צריך ליתן תוס׳ הטעם מכדי דידע דהיא קטנה ולמה כתב לה ולא חשש דלמא תתחרט ונפק׳ אלא רצה לזלזל כן י״ל כאן כיון דהיה מ״ש למה כתב לה ת״כ, ובד״מ כתב נמי למ״ש הטור בבאה בטענה דאין לה ת״כ אפשר ה״ה הכא אלא כתב בשם הר״ן דצריך ליתן ת״כ וא״י איך כ״כ בשם הר״ן וממ״ש הר״ן בפ׳ אלמנה ניזונת משמע דס״ל דאין לה ולא ראיתי דהר״ן כתב דיש לה ת״כ וכן אית׳ בתו׳ ובמ׳ שם ובהג״א ריש המדיר בשם ר״ח דאין לה אלא ר״ת ס״ל דיש להן ואין ראי׳ מדבריו דהא ס״ל הבאה מחמת טענה נמי יש לה ולא קי״ל כוותי׳:
(ב) ואם ידעה בהם. היינו דעת הרמ״ה לפ״ז בריח פה ושאר דברי׳ אם ידעה בהן אין כופין א״כ למאן דתנא במתני׳ הראשונה האיש שנולדו בו מומין וכו׳ אין כופין קאמר בש״ס נולדו מכ״ש היו משום דסברה וקבלה ה״ק מכ״ש היו דאז אפי׳ בריח פה וכו׳ אין כופין ולמ״ד היו קשה היו אפילו ריח פה נמי אין כופין ואפשר למ״ד זה באמת פי׳ במתני׳ שניה אלו שכופין וכו׳ ריח פה איירי אפי׳ אם היו מ״מ כופין ור״מ ורבנן פליגי אם התנה בפירוש אלא אנן קי״ל כמ״ד נולדו מכ״ש היו אז אמרינן דפליגי בהיו והא דתנא במתני׳ אלו כופין בין שהיו עד שלא נשאת פי׳ ב״ח היינו שהיו והיא לא היתה יודעת מיהו במתני׳ קמיית׳ במומין י״ל בהיו ולא היתה יודעת כופין ג״כ אלא החילוק בין תרי משניו׳ הללו בנולדו אז בריח פה כופין ובשאר מומין אין כופין אבל אם לא יודעת הוי מקח טעות וכופין להוצי׳ כמ״ש בסי׳ ל״ט וקי״ז אם נמצ׳ בה מומין, וא״ל למה לא אוקמי הפלוגת׳ בענין זה למ״ד היו היינו היו ולא היתה יודעת מכ״ש נולדו ומ״ד נולדו ס״ל היו הוי מקח טעות וי״ל דס״ל לכ״ע בכה״ג הוי מקח טעות וב״ח מפרש בע״א ולדיד׳ אליב׳ דהרמ״ה אין כופין על מומין אפילו היו ולא היתה יודעת ומכ״ש לשיטות שאר פוסקים איירי הכל היו יודעת ולא נשמע כלל הדין היו ולא היתה יודעת וי״ל לכ״ע כופין אפילו במומין, והנה לכמה פוסקים אפי׳ ידעה בהן י״ל סבורה הייתי שאני יכול לקבל ועכשיו א״י לקבל לכן נראה אפי׳ לרמ״א שכתב אין כופין להוצי׳ מ״מ אין דינה כמורדת אם אין רצונה לדור עמו וי״ל קים לי כהני פוסקי׳ והא שפסק כהרמ״ה ולא כהני פוסקי׳ משום המגיד והב״י כתבו דהרמב״ם ס״ל דוק׳ נולד בו כופין אותו אבל אם היו בו אין כופין אותו אבל אין מוכרח לומר כן וי״ל דוק׳ לענין כתובה כ״כ אם נולד בו צריך ליתן לה הכתובה אבל אם היה בו מעיקר׳ א״צ ליתן לה הכתוב׳ דאל״כ כל אשה תערים ותנשא לזה כמ״ש בתוס׳ יבמות דף ס״ד ובפ׳ המדיר ובמ׳ ובאגודה וראיה לדבר דהא במוכה שחין כתב נמי נעשה מוכה שחין אף על גב לכ״ע אפי׳ בהתנה והיה בו מעיקר׳ כופין אותו לגרש אלא ודאי משום הכתובה כתב כן:
(ג) נעשה האיש מוכה שחין. בסמוך כתבתי די״א אם היה מ״ש מעיקר׳ אין לה כתובה כדי שלא תערים, ובמרדכי פ׳ המדיר כתב דיש לה כתובה כיון דיכול להתנות אם תצא ממנו דאין לה כתובה ואם לא התנה פסידה דידיה הוא ותוס׳ כתבו במקום דיש חשש ערמה אין לה כתובה ופרישה הקשה אם התנה עמה למה צריך ליתן לה כתובה ותירץ כיון דהיא היתה רוצה לישב עמו מ״ה צריך ליתן לה הכתובה נשמע אם היא רוצה לגרשו אין לה כתובה וא״ל כשנעשה כן אחר הנישואין לימא נסתחפה שדה של אשה תירצו תוס׳ האשה שדה של האיש ואין איש שדה של אשה:
(ד) אם יש עדות בדבר. ואין להחרי׳ אחר עדות זה דכל ישראל בחזקת כשרות הם חדושי אגודה:
(א) כתובה – ולענין תוספת כתובה פסק הב״ש דאין לה תוס׳ בכל הני אפילו במוכה שחין דצריך לגרשה לטובתו אפ״ה אין לה תוספת ע״ש והא דכופין היינו כשאינו רוצה לגרש כלל אבל אם רוצה לגרש בתנאי אין כופין רשד״ם חא״ה ס״ס מ״א. כל היכא דכופין להוציא ולתת כתובה אם לא יכפוהו להוציא כגון דליכא קמן האשה תובעת גיטה וכתובתה: ב״ד יורדין לנכסיו ומגבין לה הרד״ך בית ב׳ חדר יו״ד:
(ב) בהן – ולכמה פוסקים אפי׳ ידעה בהן י״ל סבורה הייתי שאני יוכל לקבל ועכשיו א״י לקבל. לכן נראה אפילו להרמ״א שכתב אין כופין להוציא מ״מ אין דינה כמורדת אם אין רצונה לדור עמו וי״ל קים לי כהני פוסקים עיין ב״ש:
(ג) שחין – מוכה שחין שאומר שנתרפא ואשתו אינה סומכת עליו יש להסתפק אי מהימנינן ליה הר״א ששון סימן רי״ד. הי׳ לו נגעים בפיו ומוציא ליחה סרוחה כופין אותו להוציא הר״י אדרבי סימן מ״ב. מי שמשתין בתוך המטה ואינו מרגיש אין כופין אותו להוציא ואין כופין אותה להיות עמו הרדב״ז ח״ב סימן ר״ס וכ״כ באר שבע דף קי״ב. וע״ל סי׳ ל״ט ס״ק ד׳ חולה הצרפתי אם יסכימו הרופאים שהתשמיש ממיקתו וגם יש בו מיאוס וסרחון חזק כופין אותו להוציא עיין כנה״ג קפ״א ע״א וכן בנכפה אם התשמיש קשה לו מפרישין אותו ממנה הרמ״ט (ח״ב) [ח״ג] סימן רי״ב:
(ד) ממיקתו – פי׳ בשרו נופל חתיכות חתיכות מלשון המק בשרו:
(ה) בעדים – ולא צריכין שיהיו העדים יושבין ושומרין כל הלילה אלא כדרך כל הישנים בבית א׳ סגי הראנ״ח ח״א סימן ז׳:
(ו) זונות – ראובן שבא על א״א וחוזר בתשובה ואשתו תובעת ממנו גט וליתן לה כתובה. פסק חכם צבי בתשובתו סימן קל״ג דאין כופין אותו להוציא. דל״ד לרועה זונות דמוחזק לכך ועומד במרדו ורועה זונות יאבד הון וסופו לא יהיה בידו לפרנסה משא״כ כאן דשב בתשובה ע״ש:
(ז) בדבר – ואין להחרים אחר עדות זה דכל ישראל בחזקת כשרות ב״ש:
(א) וליתן כתובה – תו׳ שם ד״ה כופין כו׳ ובשם התוספתא וביבמות ס״ד א׳ ד״ה יוציא כו׳ עיש״ש:
(ב) מי שנולד – כדעת הרמ״ה שכ׳ בהג״ה למטה:
ב) ריח כו׳ – או כו׳ פסק כדברי שניהם דל״פ אהדדי ושתיהן אמת:
(ג) מחתך נחושת מעיקרו – וכ״ה בהרשב״א וטור.
(ד) ואם ידעה כו׳ – כ׳ המ״מ וכ״נ מדברי הרמב״ם הנ״ל והרשב״א חולק וכ׳ דחכמים לא אמרו אלא בהתנה עמה שמקבלת כו׳ וכן הר״ן הביא ב׳ הדיעות ונראה שפלוגתייהו בסוגיא שם דפריך בשלמא כו׳ כסבור׳ כו׳ וסובר דהוא אפילו אליבא דרבנן אבל הרמ״ה סובר דמדנקט האי לישנא ש״מ שהוא אליבא דר״מ ולכן פי׳ הרי״ף והרמב״ם כרב יהודה דלמ״ד הוי מתני׳ כר״מ דוחק לומר דת״ק ורשב״ג פליגי בפלוגתא דר״מ וחכמים:
(ה) או שהתנה כו׳ – כחכמים:
(א) סי׳ קנ״ד ס״א הג״ה אין כופי׳ למומר. נ״ב ע׳ תשובת מהר״ם טראני סי׳ מ״ז ותשו׳ רמ״א סי׳ ל״ו וצ״א וע׳ כנה״ג סי׳ קל״ה בהגהת הב״י אות ע״ב ובת׳ גנת וורדי׳ חאה״ע כלל א׳ סי׳ א׳ ותשו׳ רש״ל סי׳ מ״א:
(א) ריח הפה כו׳ – ע׳ בת׳ הרא״ם ח״ב סי׳ י״ט מבואר מדבריו דכל הני דחשיב במתני׳ דוקא אם הסרחון חזק וקשה עד שאין האדם יכול לסובלו ע״ש. ומ״ש הבה״ט בסק״ג חולה הצרפתי כו׳ כפי הנראה הוא מדברי הרא״ה שם:
(ב) מקבץ צואת כלבים או בורסקי – עיין בתשו׳ כנסת יחזקאל סימן ע״ד באיש אחד שאחר שנשא אשה רצונו להיות סופר סת״ם ולעבד בעצמו הקלפים ומלאכה זו נעשה קצת ע״י צואת כלבים ואשתו מוחה בו כדין המתני׳ ואלו כופין להוציא מקמץ כו׳ והאריך בזה ומסיק דאם הוא איש שלא יצלח למלאכה אחרת כ״א למלאכה זו אין אשתו יכולה למחות בפרט בעתים הללו שהמחיה קשה עלינו לפרנס ב״ב כו׳ וגם כי מלאכת שמים היא ורוצה לעבד לשמה ואינו מאמין לאחרים אם יש להבעל מחיה אחרת או יודע מלחכה אחרת לפרנס ביתו ודאי דיכולה לעכב עש״ה:
(ג) ידעה בהן – עבה״ט בשם ב״ש שכתב דאף להרמ״א אין דינה כמורדת דיכולה לומר קים לי. ועיין בספר ב״מ שכתב דזה צ״ע דהא דינא לפחות מכתובה והוא המוחזק בממון ועיין סימן ק״ו סעיף א׳ עכ״ל:
(ד) ויש חולקין – עיין בתשו׳ מהר״ם אלשקר סימן ע״ג שפסק כדיעה ראשונה וכתב שם שדברי מהר״מ שכתב בפירוש שאין כופין דבריו בטלין ברוב מנין ובנין וגם אין ראייתו מכרעת ע״ש: ובת׳ עה״ג ס״ס ל״ט כ׳ כיון דהוה פלוגתא דרבוותא אין לנו להקל כי ספיקא דאוריי׳ היא ע״ש. ועיין בספר בית מאיר האריך קצת ומסיים וז״ל לכן המוטב לענ״ד שלא לכפותו על הגט כי אם על החיוב מזונות ופרנסה או לתשלומין הנדוניא והכתובה עד שמכח זה בע״כ ירצה עצמו לגט ע״י פשרה קצת ובזה אין שום חשש ע״ל. ועיין בספר גט מקושר בס״ג שני סוף אות כ״א מ״ש בזה:
(ה) ששעבד עצמו נגדה – עיין בתשו׳ נו״ב תניינ׳ סי׳ צ׳ שנשאל במעשה שאחד נשא שתי נשים וגירש את השני׳ ורוצה להשאר עם הראשונה והראשונה תובעת גירושין אחר שבגד בה ונעלם מעיניה י״ב שנים ועזב אותה ריקם בלי מזון והוסיף חטא על פשע לעבור חרג״ה ונשא אשה על אשתו והבעל טען שמה שנשא אחרת היה ע״פ איש שאמר לו שמתה אשתו והאמין לדבריו ואמנם זאת נתברר שאחר שכבר נודע שאשתו בחיים והתרה בו רב אחד לגרש את השניה אעפ״כ שהה עם השניה והבעל אומר חטאתי בזה ולא אוסיף והנני לשוב ולדור עם אשתי הראשונה ולא אבגוד שוב בה והאשה אינה רוצה בשום אופן להשאר עמו רק תובעת גירושין. והנה דעת הרב השואל לכופו לגרש אף בשוטים משני טעמים טעם א׳ ע״פ דברי רמ״א אלו בעבר על חרם ששעבד עצמו נגדה כו׳ וכיון שזה עבר על חרגמ״ה שהוא כלפי דידה שנשא שתי נשים שחד׳ נעשית צרה לחברתה כו׳ ולטעם ב׳ ע״פ דברי רמ״א לקמן ס״ג בהגה שכ׳ וכן איש שרגיל לכעוס ולהוציא אשתו מביתו כו׳ וכיון שאיש הזה ברח מאשתו ונעלם ממנה י״ב שנים ומנע ממנה כל משך זמן זה כל עניני אישות יש לדמות להגהת רמ״א הנ״ל ובזה כופין אפילו בשוטים שהרי דברי רמ״א לקוחים מדברי הרשב״א כו׳ ואפילו לדעת י״א שהובא בסעי׳ כ״א מ״מ בזה מודה דכופין בשוטים כיון דכ׳ הרשב״א דבזה שמואל מודה לרב והרי לרב כופין בשוטים כמ״ש התוס׳ עכ״ד הרב השואל. והוא ז״ל השיב לו שאין דעתו כן כי על טעם א׳ יש להשיב דמה דפשיטא לי׳ שזה עבר על חרגמ״ה מבעי לי טובה ולא מטעם שיש פוסקים שחרגמ״ה יש לו זמן עד סוף אלף החמישי אלא מטעם אחר שהרי תחילת נישואין של זה עם השניה הי׳ ע״פ עד א׳ שהטעו הגם שהב״ש בסי׳ קנ״ח סק״א מסופק אם עד א׳ נאמן בזה אטו אם הבעל לא ידע מדברי הב״ש כו׳ ואין כאן אלא שגגה וגם כבר אמרתי שאין דברי הב״ש מוכרחין (עמ״ש לעיל סי׳ א׳ ס״ק י״ד) וכיון שתחילת הנישואין היה אצלו בהיתר או עכ״פ בשגגה יש מהפוסקים שס״ל שגזירת רגמ״ה לא היה רק על תחילת הנישואין כו׳ (עמ״ש בסי׳ א׳ סק״ך) ואף שדעת אחרונים שלנו אינו כן היינו להחמיר אבל להחליט דבר זה אף לקולא הדבר קשה כיון שהדבר תלוי ברבוותא ומי יקל ראשו לכופו ובפרט כשכבר גירש השני׳ ואף אם הי׳ מתברר שגם תחילת הנישואין הי׳ באיסור שלא אמר לו עד א׳ כלל שמתה אשתו. מ״מ אם דינו של הרב ב״י (רמוז ג״כ בסי׳ א׳ שם) אמת. שאם נשא אינו חייב לגרש א״כ זו התראה מהרב שלא כדין הי׳ ומה שעבר בתחילת הנישואין הי׳ בלא התראה א״כ אף לדינו של הגהת רמ״א בעבר על החרם הנוגע לדידה כופין להוציא אכתי מאן יימר דלא בעי התראה ולמה גרע כח הבעל מכח האשה שמבואר בסי׳ קט״ו שצריכה התראה ואף לדעת הסוברים דבעוברת על דת משה א״צ התראה היינו משום שהכשילתו אבל הוא לא הכשיל אותה ועוד דזה דפשיטא לי׳ להרב השואל דכוונת הגמי״י והרמ״א שכתבו כופין להוציא היינו אפילו בשוטים לא בריר׳ לי והגמי״י שם לא נחית לדבר זה כלל כו׳ וכן הרמ״א בהגה כאן לא נחית עדיין לפרטי הדינים מי כופין בשוטים ומי בדברים. וטעם שני שכ׳ הרב השואל אני תמה ובאומר איני זן ואיני מפרנס אפי׳ לרב דכופין מ״מ מי לא בעי התראה כו׳ ועוד דכל זה ביש לו ואינו זן אבל איש הזה שמתוך עוני הלך מאשתו לחפש איזה שירות וכל אותן י״ב שנים סבל בעצמו עוני גדול הרי רמ״א בהגה לעיל סי׳ ע׳ ס״ג הביא דעת ר״י בשם ר״ת שאין כופין כו׳. והאריך ב״ה וסיים בהא סלקי ובהא נחתי שחלילה לכוף האיש הזה בשוטים לא בנידוי כלל ואפילו בדברים לומר לו שאם לא יגרש הוא עבריין ג״כ אינו מסכים כיון שהוא אומר שרוצה לדור עם אשתו ולהשכיר עצמו לזון ולפרנס ואם אין ידו משגת מי יעביד עובד׳ נגד דעת ר״י ור״ת דעני אין כופין אותו. ואמנם הא ודאי שהאשה יכולה לטעון מאוס עלי מחמת בגידת הזמן הארוך הזה ואף שלא התרו בו ולכן אין כופין אותו לגרש מ״מ גם הוא אינה מחוייבת לדור עמו. ובר מן דין עכ״פ יכולים ליקח כל אשר נמצא בידו ולהחזיר לה עבור הוצאות מעירה לכאן כיון שע״פ דבריו באתה שהבטיח שתבא ויתן לה גט דלא גרע מהאומר לחבירו לך ואני אבוא אחריך בח״מ סי׳ י״ד בהגה עכ״ד ע״ש:
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר׳ עקיבא איגרפתחי תשובההכל
 
(ב) מִי שֶׁהָיָה בַּעְלָהּ בַּעַל רֵיחַ הַפֶּה אוֹ רֵיחַ הַחֹטֶם, אוֹ מְלַקֵּט צוֹאַת כְּלָבִים וְכַיּוֹצֵא בָּהּ, וּמֵת וְנָפְלָה לִפְנֵי אָחִיו וְיֵשׁ בּוֹ אוֹתוֹ מוּם שֶׁהָיָה בְּבַעְלָהּ, יְכוֹלָה הִיא לוֹמַר: לְאָחִיךְ הָיִיתִי יְכוֹלָה לְקַבֵּל וּלְךְ אֵינִי יְכוֹלָה לְקַבֵּל, וְיַחֲלֹץ וְיִתֵּן לָהּ כְּתֻבָּה.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהעודהכל
רמב״ם אישות כ״ה:י״ג
(ג) ואם היו בו אחד מאלו הדברים ומת וכו׳ משנה שם:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ו) לאחיך הייתי יכול לקבל כו׳ נראה דאיירי אפי׳ התנה האח תחלה:
רמב״ם אישות כ״ה:י״ג
(ט) שם במשנה במעשה בצידון וכו׳
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולההכל
 
(ג) הָאוֹמֵר: אֵינִי זָן וְאֵינִי מְפַרְנֵס, כּוֹפִין אוֹתוֹ לָזוּן. וְאִם אֵין בֵּית דִּין יְכוֹלִים לְכוֹפוֹ לָזוּן, כְּגוֹן שֶׁאֵין לוֹ בַּמֶּה לְפַרְנֵס וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִשְׂתַּכֵּר לְהַרְוִיחַ וְלָזוּן, אִם תִּרְצֶה הִיא, כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא מִיָּד וְלִתֵּן כְּתֻבָּה. וְכֵן הַדִּין לְמִי שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְשַׁמֵּשׁ. {הַגָּה: וְכֵן אִישׁ שֶׁרָגִיל לִכְעֹס וּלְהוֹצִיא אִשְׁתּוֹ מִבֵּיתוֹ תָּמִיד, כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא, כִּי עַל יְדֵי זֶה אֵינוֹ זָנָהּ לִפְעָמִים וּפוֹרֵשׁ מִמֶנָה בְּתַשְׁמִישׁ יוֹתֵר מֵעוֹנָתָהּ וְהָוֵי כְּמוֹרֵד מִמְזוֹנוֹת וְתַשְׁמִישׁ (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ״א סִימָן תרצ״ג). וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ע׳ וְסִימָן ע״ז. אִישׁ הַמַכֶּה אִשְׁתּוֹ, עֲבֵרָה הִיא בְּיָדוֹ כְּמַכֶּה חֲבֵרוֹ. וְאִם רָגִיל הוּא בְּכָךְ, יֵשׁ בְּיַד בֵּית דִּין לְיַסְּרוֹ וּלְהַחֲרִימוֹ וּלְהַלְקוֹתוֹ בְּכָל מִינֵי רִדּוּי וּכְפִיָּה, וּלְהַשְׁבִּיעוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה עוֹד, וְאִם אֵינוֹ צַיִּת לְדִבְרֵי הַבֵּית דִּין יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא, וּבִלְבַד שֶׁמַתְרִין בּוֹ תְּחִלָּה פַּעַם אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם כִּי אֵינוֹ מִדֶּרֶךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַכּוֹת נְשׁוֹתֵיהֶם, וּמַעֲשֵׂה כּוּתִים הוּא. וְכָל זֶה כְּשֶׁהוּא מַתְחִיל, אֲבָל אִם מְקַלַּלְתּוֹ בְּחִנָם אוֹ מְזַלְזֶלֶת אָבִיו וְאִמוֹ, וְהוֹכִיחָהּ בִּדְבָרִים וְאֵינָהּ מַשְׁגַּחַת עָלָיו, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּמֻתָּר לְהַכּוֹתָהּ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּו אִשָּׁה רָעָה אָסוּר לְהַכּוֹתָהּ. וְהַסְּבָרָא רִאשׁוֹנָה הִיא עִקָר. וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ מִי הַגּוֹרֵם, אֵין הַבַּעַל נֶאֱמָן לוֹמַר שֶׁהִיא הַמַתְחֶלֶת, שֶׁכָּל הַנָשִׁים בְּחֶזְקַת כְּשֵׁרוֹת, וּמוֹשִׁיבִין בֵּינֵיהֶן אֲחֵרוֹת לִרְאוֹת בְּשֶׁל מִי הָרָעָה הַזֹאת, וְאִם הִיא מְקַלַּלְתּוֹ חִנָם, יוֹצֵאת בְּלֹא כְּתֻבָּה. וְנִרְאֶה לִי, דַּוְקָא בִּרְגִילָה בְּכָךְ, וְאַחַר הַהַתְרָאָה, וּכְמוֹ שֶׁנִתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן קט״ו. וְאִם הָלְכָה מִבֵּיתוֹ וְלָוְתָה וְאָכְלָה, אִם יָצְתָה מִכֹּחַ שֶׁהִכָּה אוֹתָהּ תָּמִיד, חַיָּב לְשַׁלֵּם (כָּל דִּבְרֵי הַגָּ״ה זוֹ תִּמְצָא בְּמָרְדְּכַי פֶּרֶק נַעֲרָה בְּשֵׁם מוהר״ם וב״ז סִימָן פ״ח), וּכְמוֹ שֶׁנִתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן ע׳.}
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר׳ עקיבא איגרפתחי תשובהעודהכל
רמב״ם אישות י״ב:ד׳
(1b) וכל הני אם אמרה חפצה אני בו שומעין לה חוץ ממוכה שחין וכו׳ פשוט בגמרא שם סוף פרק המדיר:
כתב ה״ר יהודה בן הרא״ש בתשובה שנשאל על מי שאסר על עצמו הנאת תשמיש אשתו אם ישחוק גם נשבע שאם ישחוק שיגרשנה בגט כשר מוסף (והוסיף) על איסורו והלך ושחק והשיב הרי הוא מושבע ועומד לגרשה וב״ד כופין אותו לקיים שבועתו והגט הניתן בכפי׳ זה גט הוא שכל דבר המוטל על האדם לעשות כופין אותו לעשותו והמעשה קיים עכ״ל:
(ג) האומר איני זן ואיני מפרנס וכו׳. ג״ז שם אמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה אזל ר״א אמר לשמעתא קמיה דשמואל אמר אכסוה שערי לאלעזר עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון ופסק הרי״ף כשמואל וכתב הר״ן שכן פסק ר״ח והרא״ש כתב פסק הרי״ף ואח״כ כתב ובה״ג פוסקים כרב וכן מסתבר דאשה בושה לבא לב״ד כל פעם ותמות ברעב וכתב הר״ן בשם הרשב״א דאפילו לדברי הפוסקים כשמואל איפשר לומר שאם אין ב״ד יכולין לכופו לזון כגון שהוא עני ואינו רוצה להשתכר להרויח ולזון כופין אותו להוציא דהא שמואל לא דחי להא דרב אלא מטעמא דעד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון הא אם אינם יכולין לכופו לזון יכפוהו להוציא וכ״כ הרמב״ם בפי״ב מהלכות אישות וז״ל ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפי׳ לחם שהיא צריכה לו כופין אותו להוציא ותהיה כתובתה חוב עליו עד שתמצא ידו ויתן ובפרק אע״פ גבי דין מורדת על אשתו כתב הרא״ש דלשמואל נמי הואיל ואינו רוצה לזונה אלא בכפייה נקרא מורד ומוסיפין לה על כתובתה ואף ע״ג דאמר רב הונא דמורדת ממלאכה לא הוי מורדת משום דמציא למימר איני ניזונת ואיני עושה אבל איש דלא מצי למימר איני זן ואיני מפרנס ואיני מקבל מלאכתיך נקרא מורד אם אינו זן אם אינה מספקת במעשה ידיה מוסיפים לה על כתובתה אע״פ שכופין אותו לזון ולרב משמע ודאי דפשיטא שמוסיפין לה על כתובתה כיון שאינו זן וכתב שם הרא״ש דלמסקנא דאמרינן דלאו לאימלוכי בה בעי שאם היא רוצה כופין לאלתר ואם היא רוצה ימתינו שמא יחזיר בו ובינתיים מוסיפין על כתובתה וכן לשמואל אע״פ שכופין אותו לזון מוסיפין על כתובתה כדפרישית. וכתב בתשובת הרשב״א סימן תרצ״ג על מי שהורגל לכעוס ולהוציא אשתו תמיד איפשר שכופין אותו להוציא וליתן כתובתה דע״כ לא פליג שמואל אלא באומר איני זן ואיני מפרנס משום דעד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון הא במי שמורגל לשלחה תמיד שלא לזונה איפשר דאפילו שמואל מודה דבהא לא תיקום בהדיה בדינא ודיינא ותמות ברעב בינתיים ועוד דכל שמשלחה מביתו הרי הוא כמורד מתשמיש ואם רצתה מוסיף לה ג׳ דינרים בשבת ואם רוצה יוציא ויתן כתובה כל שפירש ממנה מתוך הכעס יותר מן הזמנים שנאמרו בפרק אע״פ כל אחד ואחד לפי מה שהוא אדם עכ״ל.
מומר אם כופין אותו להוציא כתבתי בסי׳ קל״ד:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(א) האומר איני זן ואיני מפרנס כו׳ וכתב הר״ן אפילו לשמואל דאמר עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון אפשר לומר שאם אין בית דין יכולין לכופו לזון כגון שהוא עני ואין רוצה להשתכר ולהרויח ולזון אם תרצה היא כופין אותו להוציא מיד ותהיה כתובתה חוב עליו עד שתמצא ידו ויתן וכ״כ הרמב״ם ורבינו מביאו לעיל בסימן ע׳ וכתב שם שרבי׳ אלי׳ הוסיף שחייב להשכיר לעצמו לעבד לזונה אבל ר״ת חולק עליו וכ״כ בח״מ סימן צ״ט:
(ז) האומר איני זן ואיני מפרנס כו׳ דאשה בושה לבא לב״ד בכל פעם ותמות ברעב אשר״י ועיין בדרישה:
(ח) יוציא ויתן כתובה עיין מה שכתבתי לעיל ריש סימן ע״ז לחלק בין מודר מתשמיש למודר הנאה מתשמיש שממתינין לו לשבעה ימים ע״ש מלתא בטעמא:
רמב״ם אישות י״ב:ד׳
(י) כשמואל דאמר לר״א אכסוה שערי לאלעזר עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון כ״כ הרי״ף וכ״כ הר״ן בשם ר״ח וכ״כ הרמב״ם בפי״ב
(יא) ל׳ הר״ן בשם הרשב״א וה״פ הרמב״ן וע״ל סימן ע׳ סעיף ג׳
(יב) מצאתי בשם תשובות מהרי״ו הישנים דענושו יותר ממנה חבירו דבחבירו אינו חייב בכבודו ובאשתו חייב בכבודה לכבדה יותר מגופו עול׳ עמו ואינה יורדת עמו לחיים ניתנה ולא לצער ועונשו גדול ממכה חבירו כי היא יושבת לבטח אתו ודמעתה מצוייה וכו׳ ודודתו אשר בבית המקנטת אותה וגורמת המחלוקת חייב להוציא מן הבית וכו׳
(ה) כופין אותו לזון. לדעת כמה פוסקים הלכתא כרב דכופין אותו לגרש וי״ל אם היא אינה רוצה לדור עמו אין נעשית מורדת וי״ל קים לי כהני פוסקים כמ״ש בסמוך:
(ו) כופין אותו להוציאו. אפי׳ קבלה עליה ב״ז:
(ז) וכן הדין וכו׳. כלומר בענין הכפיה שוין הדיני׳ אבל לענין מורד להוסיף על הכתובה אינן שוין דאם אינו רוצה לשמש קי״ל דהוי מורד ומוסיפין על הכתובה ובאם אינו רוצה לזון אין מוסיפים למאי דקי״ל מורד מתשמיש נקרא מורד ולא מורד ממלאכה, ועיין ר״ס ע״ז:
(ח) מפרנס – ל״ד האומר איני זן אלא כי היכא דלית ליה פשיטא שכופין. וכתב מהר״ם מטראני ח״א סימן ע״ו. אין לך אינו רוצה גדול מזה שיש כמה שנים שנפרד ממנה ולא רצה לשלוח לה מזונות ולא קרב אליה והולך ובורח ממקום למקום. ע״ש ועיין כנה״ג קפ״א ע״ב. טען חמיה תבא לביתי ואזונה אין לכופו בשוטים אבל במילי כייפינן ואם אינו רוצה להוציא יכולה לקחת כל הנכסים הנמצאים אתה בין מנדונייתה בין מתכשיטין שנתן לה בעלה וללכת לבית אביה וחייב ליתן לה מזונות כל זמן שאינה מוציאה בגט. אלא שאם מזונות שבעיר דירתו הם יותר בזול ממה שהם במקום דירת אביה שמין כשער הזול ממהרי״ט ח״א סימן קי״ג:
(ט) לזון – לכמה פוסקים כופין אותו לגרש ע״כ אם היא אינו רוצה לדור עמו אין נעשית מורדת וי״ל קים לי כהני פוסקים כמש״ל בס״ק ב׳:
(י) לשמש – כלומר בענין הכפיה שווין הדינין. אבל לענין מורד להוסיף על הכתובה אין שווין. דבתשמיש מוסיפין על הכתובה. ובאינו רוצה לזון אין מוסיפין עיין ב״ש:
(ו) ואם ב״ד כו׳ – מדקאמר עד שיכפוהו כו׳ הא אם א״א לכופו כו׳. הרשב״א והר״נ שם וש״פ:
(ז) וכן הדין כו׳ – תוספת שם ס״ג א׳ סד״ה והאמר ורא״ש שם וכ׳ שם דהא אפילו אני בבגדי כו׳ כופין כ״ש כה״ג וכ״כ הרשב״א וש״פ:
(ח) איש המכה כו׳ – עבה״ג:
(ט) ואם רגיל כו׳ – כמ״ש בפ׳ ד׳ מיתות דר״ה קץ ידא וכ״ש באשתו כנ״ל:
(י) י״א שכופין כו׳ – שאפילו על ש״ד שאין לה צער כ״כ כגון המדיר שלא תלך לבית אביה או לבית האבל כו׳ או שלא תשאל נפה וכברה כו׳ כ״ש במצערא בגופא תשובת הרמב״ן סימן ק״ב:
(יא) ובלבד שמתרין כו׳ – דלא גרע מעוברת על דת:
(יב) אבל אם כו׳ – י״א כו׳ שהרי מן היוצאות בלא כתובה היא כמש״ל סימן קט״ו שם ועכ״ז בב״י ס״ס ע״ד:
(יג) והס׳ ראשונה כו׳ – עח״מ סימן תכ״א סי״ג בהג״ה וכן מי כו׳:
(ב) ס״ג הגה י״א שכופי׳. נ״ב ע׳ תשו׳ פרח מ״א ח״א סי׳ ס׳:
(ג) שם י״א שמותר להכותה. נ״ב ע׳ יש״ש פ״ג דבב״ק סי׳ ס׳:
(ו) כופין אותו לזון – עבה״ט מ״ש לכמה פוסקים כו׳ עד ויכולה לומר קים לי. והוא מדברי הב״ש. וע׳ בס׳ ב״מ שכתב כבר כתבתי (ע״ל סק״ג) דלענ״ד י״ל הבעל חשוב מוחזק בכתובה ויכול לומר קים לי דיש לה דין מורדת אך עמ״ש ר״ס ע״ז עכ״ל. ושם כתב בזה דלפי דברי הב״ש דאתי עלה מטעם קים לי הי׳ נראה דאם הוא עשיר וזנה בפחות מהראוי וגלל כן אינה רוצה לדור עמו יש לה דין מורדת דהא בכה״ג גם להטור אין כופין לגרש אלא לזונה כראוי (עבה״ט בסי׳ ע׳ סק״ה). אבל לע״ד בלא קים לי אינה מורדת בכה״ג שאינה מורדת כדי לצערו כ״א לכופו לזונה כראוי. דהא קיי״ל בח״מ סימן ד׳ עביד אינש דינא לנפשי׳ וא״כ מי יכריחנה לילך לב״ד לכופו אם היא תוכל לכופו במרדה וכן מורה הלשון סי׳ ע״ז ס״ב ואם מרדה כדי לצערו מפני שעשה לי כו׳ וכיוצא בדברים אלו משמע דוקא כיוצא באלו שהם אך נקמה על העבר אבל לכופו על העתיד במה שהדין עמה אינה מורדת כו׳ עכ״ד ע״ש:
(ו) ואינו רוצה להשתכר – עיין בס׳ בית מאיר מבואר מדבריו דבאופן זה שאפשר לו להשתכר אלא שאינו רוצה גם הי״א דלעיל סי׳ ע׳ ס״ג בהגה מודים דכופין להוציא ומש״ה לא הגיה הרמ״א כאן כלום וכ״כ בתשו׳ ח״ש סי׳ קל״א והובא באריכות לעיל סי׳ ע׳ סק״ב ע״ש עוד).
(ז) וכן הדין למי שאינו רוצה כו׳ – עיין בס׳ גבורת אנשים סימן כ״ח וסי׳ מ״ח שהעלה דהעיקר לדינא דבמורד ממזונות לחוד אין כופין להוציא וכן במורד מתשמיש אין כופין להוציא אם לא בבאה מחמת טענה בעינא חוטרא כו׳ ואף במונע ממנה כל ענייני אישות דנראה עיקר לדינא דכופין להוציא אפילו אינה באה מחמת טענה מו״מ למעשה יש לחוש לסברת האומרים שאין לכוף דלא ליהוי גט מעושה ובניה ממזרים וכ״כ עוד בכלל הדינים שם בסופו וז״ל וה״ה במורד ממנה מתשמיש או ממזונות לחוד אין כופין להוציא. וי״א דאפילו במונע ממנה כל עניני אישות אין כופין בשוטים על הגט ויש להחמיר לענין מעשה ולכן אם קידש אשה שאסורה לו ולאחרים בענין שצריך להוציאה בגט אין כופין אותו בשוטים או בנידוי להוציא. וכן מי שרגיל לכעוס כו׳ עכ״ל וע׳ בס״ק שאח״ז. ועמ״ש לקמן סכ״א ס״ק צ״א:
(ח) שרגיל לכעוס כו׳ כופין אותו להוציא – עיין בס׳ ג״א סימן מ״ט שכ׳ דאין להורות כן למעשה מטעם שכתבתי (הובא בס״ק הקודם וגם דין דהרב רמ״א לקוח מתשו׳ רשב״א סי׳ תרצ״ג ושם לא כ״כ בהחלט רק בלשון אפשר וכ״כ הב״י בשמו וא״כ פשיטא דלא סמכינן אלישנא דאפשר להוציא אשה מבעלה במקום שיש לחוש דהוי גט מעושה ובניה ממזרים עכ״ד וכ״כ עוד בכללי הדינים שם בסופו וז״ל ונן מי שרגיל לכעוס ולהוציא אשתי מביתי אין כופין להוציא אף על פי שע״י זה אינו זנה לפעמים וגם פורש ממנה יותר מעונתה. מיהו יכולים לכפותו בשוטים לזונה או לשמש או ליתן לה גט (בדרך ברירה) ואין זה נקרא כפי׳ על הגט רק כדי לקיים שארה ועונתה עכ״ל ע״ש. ועמ״ש לעיל סק״ה בשם ת׳ נו״ב:
(ט) י״א דמותר להכותה – בגליון ש״ע של הגאון רע״ק איגר ז״ל כתיב כאן עיין יש״ש פ״ג דב״ק סימן ט׳:
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר׳ עקיבא איגרפתחי תשובההכל
 
(ד) הָאִישׁ שֶׁנּוֹלְדוּ בּוֹ מוּמִין אַחַר שֶׁנָּשָׂא, אֲפִלּוּ נִקְטַעַת יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ, אוֹ נִסְמֵת עֵינוֹ, וְלֹא רָצְתָה אִשְׁתּוֹ לֵישֵׁב עִמּוֹ, אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא וְלִתֵּן כְּתֻבָּה; אֶלָּא אִם רָצְתָה תֵּשֵׁב, וְאִם לֹא רָצְתָה, דִּינָהּ כְּדִין מוֹרֶדֶת. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל זֶה בְּיָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ אוֹ עֵינוֹ אַחַת, אֲבָל בְּב׳ יָדָיו וּב׳ עֵינָיו וּב׳ רַגְלָיו, כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא (טוּר וְהָרא״ש).}
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהעודהכל
רמב״ם אישות כ״ה:י״א
(ו) אבל מפני מומין שבו אין כופין אותו להוציא משנה בס״פ המדיר (שם) האיש שנולדו בו מומין אין כופין אותו להוציא אמר רשב״ג בד״א במומין קטנים אבל במומין גדולים כופין אותו להוציא ובגמרא (שם) רב יהודה תני נולדו חייא בר רב תני היו ופירש״י נולדו משנשאה מאן דתני נולדו כ״ש היו דסברה וקבילה מאן דאמר היו אבל נולדו לא ופסקו הרי״ף והרא״ש כרב יהודה וכן דעת הרמב״ם בפכ״ה מה׳ אישות וגרסי׳ תו בגמרא ואלו הם מומין גדולים פי׳ רשב״ג נסמית עינו נקטעה ידו נשברה רגלו ופסקו הרי״ף והרא״ש כחכמים וכן דעת הרמב״ם בפרק הנזכר:
(ז) בד״א בעין אחת או יד אחת וכו׳ אבל נסמו שתי עיניו וכו׳ כך כתב הרא״ש בסוף פרק המדיר וז״ל וי״א דוקא עינו אחת אבל שתי עיניו או שתי ידיו או שתי רגליו מודו רבנן וכן מסתבר שהרי הוא כעבר ובטל מן העולם ודע שבתשובה כלל מ״ב השיב דלרבנן דקיי״ל כוותייהו אפילו נסתמו שתי עיניו ונשברו שתי רגליו ונקטעו שתי ידיו אין כופין להוציא וכתוב שם ומיהו בפסקים כתב אחר כך שכופין אותו להוציא עכ״ל:
[בדק הבית: וכדבריו בפסקים נראה מדקדוק דברי הרמב״ם סוף הלכות אישות:]
כתב המרדכי בפרק המדיר אף ע״ג דנכפה לגבי אשה מום הוי אין משם ראיה להחשיבו גבי אשה מום דאשה בכל דהו ניחא לה ואין בידינו לכפות בלא ראיה ברורה וגם לא נכוף אותה להיות עמו כיון שבאה מחמת טענה עכ״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ט) אבל מפני מומין כו׳ אבל אלו הנ״ל לא מקרי מומין:
(י) או שתי רגליו אפי׳ נולדו בו המומין אחר שנשאוה לא אמרינן גבי דידיה נסתחפה שדהו כמו גבי בעל מ״ו והוא מהתוספות דפרק המדיר האשה נקראת שדה של בעל שהוא זורע בה וגם היא טפלה לגבי איש משא״כ איש לגבי אשה דלא מקרי טפל לה: (אין שומעין לה שהרי היא אינה מצווה על פריה ורביה וע״ל ס״ס א׳ כ״פ):
(ד) אבל מפני מומין שבו אין כופין וכו׳ אדלעיל קאי דכופין להוציא אם הוא מוכה שחין וכו׳ אבל מפני מומין אין כופין וכו׳ והוא משנה שם ופסק כרב יודא דאפילו נולדו אין כופין כ״ש היו דסברה וקבלה ולרבינו ניחא דלגבי מוכה שחין וכו׳ אם היו בו אע״ג דסברה וקיבלה יכולה לומר סבורה הייתי שיכולה לקבל ועכשיו אין יכולה לקבל וכופין אותו להוציא אא״כ התנה עמה תחלה אבל מפני מומין אין כופין אבל להרמ״ה דבמוכה שחין וכו׳ נמי אפילו בסתם נמי אם ידעה בהם אין כופין אותו להוציא אא״כ דלא ידעה בהם כלל אם כן גבי מומין דאין כופין בע״כ דאפי׳ לא ידעה בהם כלל קאמר דאין כופין וא״כ קשה מאי האי דקאמר כ״ש היו דסברה וקיבלה הלא ליכא למימר דסברה וקיבלה כיון דלא ידעה בהא כלל וי״ל דמ״מ שפיר קאמר כ״ש היו כיון דאפשר דידעה וסברה וקבלה משא״כ בנולדו דלא שייך כלל לומר סברה וקבלה וז״ל התוספות סבורה הייתי שאני יכולה לקבל קצת תימה דא״כ כל אשה תערים ותשאנו כדי שיתן לה כתובה שתאמר איני יכולה לקבל ויגרשנה ושמא במקום שיש חשש ערמה אין לה כתובה עכ״ל ונראה דלא הוצרכו לכך אלא לר״מ דאפילו התנה עמה יכולה היא שתאמר סבורה הייתי וכו׳ אבל לחכמים דקי״ל כוותייהו דבהתנה עמה ודאי דמקבלה ע״כ ליכא קושיא כלל דכל אשה תערים וכו׳ דאיהו אפסיד אנפשיה דה״ל להתנות עמה בפי׳ וכ״ש להרמ״ה דאפילו בסתם נמי אמרינן דאי ידעה בהם סברה וקבלה:
(ה) אבל נסמו ב׳ עיניו וכן פי׳ אעפ״י שהיו בו קודם שנשאו אם לא התנה עמה דאם התנה עמה מתחלה אין כופין אותו לדעת רבינו אפילו נסמו ב׳ עיניו חוץ ממוכה שחין בלחוד כדלעיל ולהרמ״ה בב׳ עיניו אפילו בניסת סתם אם ידעה וסברה וקבלה אין כופין אותו:
רמב״ם אישות כ״ה:י״א
(יג) לשון הרמב״ם ספנ״ה מה׳ אישות ממשנה כתובות דע״ז ע״א כחכמים וכדתני רב יהודה דפסק רב נחמן שם הלכתא כוותייהו וכ״פ הרי״ף והרא״ש וכ״כ הטור
(ג) אבל בשתי ידיו כו׳ – כתב רש״ל דאפי׳ נעשה כן אחר נשואין אין יכול לומר לה נסתחפה שדך דהבעל הוא אינו שדה שלה אלא האשה שדה של הבעל כ״כ התוס׳ פרק המדיר.
(ח) אבל בב׳ ידיו וכו׳. היינו שנולדו בו אבל אם היו בו תלי׳ בפלוגת׳ שהבאתי סק״ב ב״ח ושם כתבתי עכ״פ אף היא לא נעשית מורדת כשאינה רוצה לדור עמו:
(יא) ידיו – והיינו שנולדו בו אבל אם היה בו לסברת הרמ״א סעיף א׳ אין כופין להוציא דסברה וקבלה. ועכ״פ (דהיא) [היא] לא נעשית מורדת די״ל סבורה הייתי שיכולה לקבל כמש״ל ס״ק ב׳ ב״ש:
(יד) שנולדו – כרב יהודה דאפילו מספקא לן יש לפסוק לקולא דאין כופין כ״ש דבכולהו נוסחי גרסינן שנולדו. הר״נ שם וכ״כ ש״פ:
(טו) אפילו כו׳ – כר״נ דפ׳ כחכמים:
(טז) וי״א כו׳ – שה״ה כעבר ובטל מן העולם שם. אבל בתשובה סוף כלל מ״ב פ׳ להיפך וכ״מ דעת כל הפוסקי׳ שסתמו וכ״מ פשטא דמתני׳ ורשב״ג דנקט עינו לרבות׳:
(י) אבל בשתי ידיו כו׳ – עיין בס׳ ג״א סימן מ״ד שכ׳ דנ״ל למעשה אין לכוף בשוטים אפילו נקטעו ב׳ ידיו או ב׳ רגליו או ניסמו ב׳ עיניו אע״פ שהטור כתב סתמא בכה״ג דכופין היינו שנמשך אחר דברי הרא״ש בפסקיו ס״פ המדיר והר״י בתשובה לא פסק הרא״ש כן וכ״נ מדקאמר ת״ק סתם האיש שנולדו בו מומין אין כופין להוציא משמע דאין חילוק בדבר וגם הר״ף והרמב״ם והסמ״ג ושאר כל הפוסקים לא חילקו בכך כו׳ ע״כ נראה עיקר דאע״ג דלהלכה ס״ל להרא״ש דכופין מ״מ בתשובת שאלה שהיה מעשה לא רצה להורות כן וכ״נ דעת הרמ״א שכ׳ דיעה זו בלשון וי״א. גם בלבוש מסיים על זה דאין נוהגין כן. ומנהג זה לפי דעתי תורה הוא והמשנה מרבה ממזרים בישראל כו׳ עכ״ל וכן הוא דעת רבינו הגר״א ז״ל ס״ק ט״ז ע״ש:
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובההכל
 
(ה) אִישׁ הַמִּשְׁתַּטֶּה מִידֵי יוֹם יוֹם, וְאוֹמֶרֶת אִשְׁתּוֹ: אָבִי מֵחֲמַת דָּחֲקוֹ הִשִּׂיאַנִי לוֹ וּסְבוּרָה הָיִיתִי לְקַבֵּל וְאִי אֶפְשִׁי כִּי הוּא מְטֹרָף וִירֵאָה אֲנִי פֶּן יַהַרְגֵנִי בְּכַעֲסוֹ, אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לְגָרֵשׁ, שֶׁאֵין כּוֹפִין אֶלָּא בְּאוֹתָם שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים. {הַגָּה: מִי שֶׁהוּא נִכְפֶּה, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ מוּם וְאֵין כּוֹפִין עַל זֶה לְגָרֵשׁ. וּמִכָּל מָקוֹם אֵין כּוֹפִין אוֹתָהּ שֶׁתִּהְיֶה עִמוֹ, הוֹאִיל וּבָאתָה מֵחֲמַת טַעֲנָה (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַמֵדִיר בְּשֵׁם ראבי״ה). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָוֵי מוּם בָּאִישׁ, וְכוֹפִין לְגָרֵשׁ (הָרא״ש כְּלָל מ״ב).}
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר׳ עקיבא איגרפתחי תשובהעודהכל
רמב״ם אישות כ״ה:ב׳
(ח) שאלה לא״א ז״ל באיש המשתטה מידי יום יום וכו׳ בכלל מ״ג סימן ג׳:
כתב מהרי״ק בשורש קל״ה בשם הרשב״א על המקדש קידושין שלא נמסרו לביאה והיא באה מחמת טענת חוטרא לידה ומרא לקבורה כופין אותו להוציא והוא בתשובת הרשב״א סי׳ אלף ורל״ו ומשמע מדבריו שם שאפילו כשאינה באה מחמת טענה נמי כל שהיא אסורה להנשא מחמתו בין לו בין לאחר כופין אותו להוציא ועיין בתשובה ל״ו ז״ל שאכתוב בסמוך וכן דעת הר״ן והתוס׳ בסוף נדרים גבי השמים בינו לבינה אפילו לא אתיא מחמת טענת חוטרא לידה יוציא ויתן כתובה והביאו ראיה לדבר אף ע״פ שאין נראה כן מדברי הרא״ש שם:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

רמב״ם אישות כ״ה:ב׳
(יד) טור בשם תשובת הרא״ש
(ט) י״א שאינו מום. באיש אף על גב באשה הי׳ מום כמ״ש בש״ס ובסי׳ קט״ו מ״מ אשה ניח׳ לה בכל דהוא אף על גב בריח חוטם באיש מום ובאש׳ י״א שאינו מום כמ״ש בסימן ל״ט שם תלי׳ בכח מי שנתחזק יכול לסבול יותר כמ״ש במ׳ ובהג״א אבל בשאר מומין אמרי׳ אשה ניחא לה בכל דהוא, משמע דאין סכנה בדבר אם משמש׳ עם בעלה נכפה דאם היה סכנה בדבר מהיכא תיתי לומר דאין כופין לפ״ז אם היה תנאי בדבר א״י לגרש אבל בתשו׳ הרא״ש כלל מ״ב מבואר דיש סכנה בדבר לכן אפי׳ תנאי לא מהני:
(יב) מום – אע״ג דבאשה הוי מום כמ״ש בסי׳ (קט״ז) [קי״ז] מ״מ אשה ניחא לה בכל דהו ודוקא דאין סכנה בדבר אם משמשת עם בעל נכפה דאם היה סכנה בדבר כופין אותו להוציא כמש״ל ס״ק ג׳ בשם מהרמ״ט:
(יג) באיש – עיין כנה״ג דף קפ״ג ע״ב שהעלה אם נתיישן החולי נכפה אצלו וגם הרופאים אמרו נואש אם יראה בעיני חכמי הדור שנכוף אותו לגרש אף אני אהיה סניף להם ע״ש ועמ״ש דף קל״ב ע״א מש״ש:
(יז) שאין כופין – כו׳. תו״ס דיבמות ס״ד א׳ סד״ה יוציא וכל היכ׳ דל״ק כו׳ והרא״ש שם ועיין ס״ג בהג״ה אלא דכאן י״ל כיון שידעה א״א סבורה הייתי לקבל כמ״ש בס״א:
(יח) מי שהוא כו׳ – עהג״א שם ד״ה כ׳ ראבי״ה וע״ל ס״ס קי״ד מי שנודע כו׳ דוקא באם כו׳ ומ״ש וי״א כו׳:
(יט) וי״א כו׳ – כמ״ש בירושלמי מפני ריח הפה כופין מפני חי נפש לא כ״ש וכאן סכנה היא ועוד בפ׳ האומנין מדמה נכפית לשוטה ושעמומי׳ ושיטה אמר אין אדם דר כו׳ ולא תקנו ליה נשואין כלל. הרא״ש כלל מ״ב ס״א ע״ש:
(ד) ס״ה הגה וי״א דהוי מום. נ״ב ע׳ תשו׳ מהרי״ט ח״א סי׳ קי״ג:
(יא) וי״א דהוי מום – בגליון ש״ע של הגאון רע״ק איגר ז״ל כתוב כאן ע׳ שו״ת מהרי״ט ח״א סי׳ קי״ג (ועמ״ש לעיל סי׳ ט״ז ס״ק ז׳ בשם תשו׳ ת״ס סי׳ קט״ז):
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר׳ עקיבא איגרפתחי תשובההכל
 
(ו) הָאִשָּׁה שֶׁתּוֹבַעַת גֵּט בְּטַעֲנָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לִבָּנוֹת מִמֶּנּוּ, אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ. וְאִם טָעֲנָה שֶׁחֲפֵצָה לֵילֵד כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָהּ בֵּן שֶׁתִּשָּׁעֵן עָלָיו, {וְאֵין לָהּ כְּבָר שׁוּם בֵּן,} וְאוֹמֶרֶת שֶׁהוּא גּוֹרֵם שֶׁאֵינוֹ יוֹרֶה כַּחֵץ, אִם שָׁהֲתָה עִמּוֹ עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא נִתְעַבְּרָה, וְאֵינָהּ תּוֹבַעַת כְּתֻבָּתָהּ כְּדֵי שֶׁנָּחוּשׁ שֶׁתּוֹבַעַת גֵּט כְּדֵי לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ, וְגַם אֵין לִתְלוֹת תְּבִיעַת הַגֵּט בְּשׁוּם דָּבָר אַחֵר, שׁוֹמְעִין לָהּ, אֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ בָּנִים מֵאִשָּׁה אַחֶרֶת, דְּשֶׁמָּא נִתְקַלְקֵל אַחַר כָּךְ, וְכוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא, וְיִתֵּן מָנֶה מָאתַיִם, אֲבָל לֹא תּוֹסֶפֶת, וְיִתֵּן נְדוּנְיָתָא מַה שֶּׁהִכְנִיסָה לוֹ. וְיֵשׁ לוֹ לְהַחֲרִים סְתָם עַל מַה שֶּׁטּוֹעֶנֶת דָּבָר שֶׁאֵינָהּ יוֹדַעַת בּוֹ בְּוַדַּאי, וְאַחַר כָּךְ יִתֵּן כְּתֻבָּה. וְאִם אָמַר אֶשָּׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת עָלֶיהָ וְאֶבְדֹק עַצְמִי, שׁוֹמְעִין לוֹ. וְאִם יָלְדָה הַשְּׁנִיָּה, תֵּצֵא הָרִאשׁוֹנָה בְּלֹא כְּתֻבָּה, וְאִם לָאו יוֹצִיא שְׁתֵּיהֶן וְיִתֵּן כְּתֻבָּה, אוֹ יִשָּׂא שְׁלִישִׁית, אִם אֶפְשָׁר לֵהּ לְמֵיקַם בְּסִפּוּקַיְהוּ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם אָמְרָה גַּם הַשְּׁנִיָּה שֶׁאֵינוֹ יוֹרֶה כַּחֵץ, יוֹצִיא שְׁתֵּיהֶן וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. וּבְכָל גַּוְנָא, אִם יָדוּעַ שֶׁהוּא עָקָר, וְהִיא בָּאָה מֵחֲמַת טַעֲנָה, יוֹצִיא מִיָּד. {הַגָּה: וְהוּא הַדִּין אִם שָׁהָה י׳ שָׁנִים וְלֹא יָלְדָה, וּבָאָה מֵחֲמַת טַעֲנָה, שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא וְלִתֵּן כְּתֻבָּה, וְהָתָם לֹא מְהַנֵי מַה שֶּׁאוֹמֵר: אֶבְדֹּק עַצְמִי וְאֶשָּׂא אַחֶרֶת, דְּמִכָּל מָקוֹם לֹא אִבְּדָה הָרִאשׁוֹנָה כְּתֻבָּתָהּ, הוֹאִיל וְלֹא הֻחְזְקָה בְּג׳ אֲנָשִׁים. וְהָא דִּצְרִיכָה לִטְעֹן שֶׁאֵינוֹ יוֹרֶה כַּחֵץ, הַיְנוּ שֶׁיָּדוּעַ שֶׁהָיוּ לוֹ כְּבָר בָּנִים, אָז תָּלִינָן בְּדִידַהּ אִם לֹא שֶׁטּוֹעֶנֶת שֶׁאֵינוֹ יוֹרֶה כַּחֵץ, אוֹ בַּבַּעַל הַשְּׁלִישִׁי שֶׁכְּבָר הֻחְזְקָה כָּךְ נִרְאֶה סְבָרַת הַטּוּר וְהוּא מַסְקָנַת הַתוס׳ וְהָאֲשֵׁרִ״י.}
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהעודהכל
רמב״ם אישות ט״ו:ז׳, רמב״ם אישות ט״ו:י״ד
(ט) מי ששואלת גט בטענה שאינה ראויה ליבנות ממנו וכו׳ ואם באה בטענה שחפצה לילד וכו׳ פשוט בגמרא פרק הבא על יבמתו (יבמות סה:) וכתב ר״י שאם יש לה בנים אפילו מאיש אחר אין שומעין לה:
(י) ומה שכתב אפילו יש לו בנים וכו׳ כ״כ הרא״ש שם:
(יא) ומה שכתב ויתן מנה ומאתים אבל לא תוספת כן כתבו הרי״ף והרא״ש שם וכן כתבו שם התוספות בשם ר״ח וכן דעת הרמב״ם בפט״ו מהלכות אישות וטעמא משום דאדעתא דלמשקל ולמיפק לא כתב לה ודברי ר״י במישרים נכ״ג ח״ח בשם הרי״ף והרמב״ם אינם מכוונים:
(יב) בד״א כשאין לחוש שמא עיניה נתנה באחר וכו׳:
[בדק הבית: כ״ב הרמב״ם בפ׳ ט״ו והרא״ש בפ׳ הבע״י:]
(יג) ואם ידוע שהוא עקר והיא באה בטענה וכו׳ גם זה מדברי הרא״ש בסוף פרק הבא על יבמתו ובתשובה כלל מ״ג ועי׳ בתשובת מהרי״ק שורש ע״ב:
(יד) ואפילו שהתה עשר שנים ואם תובעת כתובתה וכו׳ וכ״כ בתשובת הרא״ש כלל מ״ג:
כתוב בתשובת הרשב״א סי׳ אלף קצ״ב דמשמע בגמרא דאפילו באה מחמת טענה אין כופין אותו בשוטים לגרש אלא כותבין עליו אגרת מרד ומוסיף לה על כתובה ג׳ דינרים בשבת ואין כופין אותו אלא בגביית כתובתה כלומר שכופין אותו ליתן לה כתובתה עכשיו ואם לא רצה והוא מורד מוסיף והולך [בדק הבית: וע״ל ס״ס זה מדין כפיית שוטים:]
כתב המרדכי בסוף פרק הבע״י דה״ה אי תרווייהו לא קים להו אי יורה כחץ אם היא באה מחמת טענה כייפינן ליה להוציא וליתן כתובה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ב) שאינו יורה כחץ ז״ל רמ״א בש״ע סימן זה סעיף ו׳ והא דצריכה לטעון שאינו יורה כחץ היינו שידוע שהיו לו בנים כבר אז תלינן בדידה אם לא שטוענת שאינו יורה כחץ או בבעל השלישי שכבר הוחזקה כך נ״ל סברת הטור והוא מסקנת התוס׳ והאשר״י עכ״ל וקאי אמה שפירש בסמוך שמיירי בששהתה עמו עשרה שנים שאז אין צריך לטעון אלא שומעין לה כשטוענת לא זכית לבנות ממני וכמ״ש בסמוך לשון הגמרא בדין שהה עמה עשרה שנים ולא ילדה יוציא ויתן כתובה שמא לא זכה להבנות הימנה ואף שהוא יורה כחץ ולא טוענת כלום שהרי שם מיירי שהב״ד מוציאים אותה ממנו בע״כ אף שהיא אינה טוענת כלום וגם כאן איירי בששהה עמה כבר עשרה שנים כדמסיק רבינו וכתב ע״ז ז״ל בד״א כשאין לחוש שמא עיניה נתנה באחר כגון כששהתה עמו עשרה שנים כו׳ ומשום דבעי רבינו לכתוב על זה אפי׳ יש לו בנים מאשה אחרת כו׳ מש״ה הקדים וכתב דהיינו דוקא כשטוענת שאינו יורה כחץ והא דכתב כגון שיש לו בנים מאשה אחרת אבל אינו יכול לומר דה״ה אם היה לו בנים ממנה ומתה. וטוענת שאח״כ נתקלקל ואינו יורה כחץ ובעינא חוטרא לידא כו׳ דאם כן אינה יכולה לטעון שלא זכה לבנות ממנה שהרי כבר בנה ממנה אלא שמת וגם מה״ט לחוד שאינו יורה כחץ ונתקלקל לא היה מאמינים לה כיון שהיה לה בנים ממנו ודו״ק:
(יא) שיהיה לה בן שתשען עליו ז״ל הגמרא חוטרא לידא ומרא לקבורתא ודוקא כשאין לה בנים כבר אפילו מאיש אחר דאם לא כן הא איכא בן שתשען עליו
(יב) שאינו יורה כחץ עיין בדרישה:
(יג) אבל לא תוספת משום דאדעתא דלמשקל ולמיפק לא כתב וכמו שכתב רבינו בסמוך:
(יד) והיא באה בטענה יוציא מיד כן הוא הגירסא בדפוס ב״י אבל בס״א כתב בטענת ילדים אבל יותר נכון כשתיבת ילדים אינו משום דטענת ילדים סתם אינו מועיל דהא אינו מצווה על פריה ורביה אלא אם כן שנפרש טענתה דבעינא בן שתשען עליו ונראה דמ״ה גרסי טענת ילדים לאפוקי אם באה בטענת שאינו יורה כחץ לחוד דהיינו שאינו ראוי להוליד דמ״ה אין צריך להוציאה דהא על כל פנים גבורת אנשים יש לו:
(ו) מי ששואלת גט בטענה וכו׳ בס״פ הבע״י הוא אמר מינה והיא אמרה מיניה א״ר אמי דברים שבינו לבינה נאמנת וטעמא מאי היא קיימא לה ביורה כחץ הוא לא קיים ליה ביורה כחץ ופירש״י מינה יודע אני שמחמתה הוא שאין לה בנים ולא אתן כתובה כל ש״ז שאינו יורה כחץ אינו מזריע ובסוף אותו הדף מחלק תלמודא דלא כפינן ליה להוציא וליתן כתובה אלא בבאה מחמת טענה בעינא חוטרא לידה ומרא לקבורה אבל ברוצה להבנות בלחוד כיון דאשה לא מיפקדא אפריה ורביה אין שומעין לה לכופו ולגרש ואם רוצה לגרשה אין לה כתובה וכל שאר חילוקי דינים שכתב רבינו מבוארים לשם בתוספות ובאשר״י:
רמב״ם אישות ט״ו:ז׳, רמב״ם אישות ט״ו:י״ד
(טו) ל׳ הטור ממשנה יבמות דס״ה ע״ב וכת״ק ובגמרא שם וכ״כ הרמב״ם בפט״ו מה״א
(טז) שם בגמרא מעובדא לקמיה דר׳ פפי
(יז) ב״י בשם ר׳ ירוחם
(יח) כרב אמי שם ע״א
(יט) כתב ה״ה פשוט הוא דלא עדיפא מיניה שהוא מצווה ואינו מוציא אלא לאחר י׳ שנים
(כ) טור וכ״כ בתשו׳ הרא״ש כלל מ״ג וכ״כ התוספת שם
(כא) כ״כ הרא״ש שם בפסקיו
(כב) כ״כ הרי״ף והרא״ש שם והתוספות בשם ר״ת שם וכן דעת הרמב״ם בפט״ו מה״א משום דאדעתא למשקל ולמיפק לא כ׳ לה
(כג) כמימרא דרבא שם דף סה ע״א
(כד) טור ממימרא דרבא
(כה) שם בגמרא
(כו) טור
(כז) כ״כ התו׳ שם והרא״ש שם בפסקיו
(ד) אין שומעין לה דאינה מפקדא על פריה ורביה.
(ה) תצא ראשונה בלא כתובה – פי׳ אם הוא רוצה שיוציאנה ועיין מ״ש בסעיף ט״ו בדברי הטור והם דברי הש״ע כאן.
(י) ואין לה כבר שום בן. ב״י כתב אפי׳ בת אם יש לה לא כייפינן ליה:
(יא) ואומרת שהוא גורם וכו׳. לשיטו׳ תוס׳ והרא״ש הא דצריכ׳ לומר שאינו י״כ משום דע״כ איירי בשהה עמה י״ש דאל״כ ליחוש שמא עיני׳ נתנה באחר כיון שהיא תובע׳ גט אלא איירי בשהה עמה י״ש ע״כ אם עדיין לא קיים פו״ר ת״ל דכופין אותו לגרשה מדינא דש״ס כדי שיקיים פו״ר אלא ע״כ איירי דהוא כבר קיים פו״ר מ״ה לא כייפינן ליה אלא מחמת טענות דידה מ״ה צריכה לומר שאינו יורה כחץ כיון שכבר הוליד מסתבר׳ דהיא הגרם שאינו מוליד לכן צ״ל שאינו י״כ אבל לדידן דאין כופין על ביטול פו״ר אפי׳ בשהתה י״ש א״כ אפי׳ אם הוא י״כ מ״מ כשבאת׳ בטענה בעינן חוטרא לידי ושהתה י״ש ועדיין לא הוליד כופין אותו לגרש ונותן לה הכתובה ולפי תירוץ של הר״ש בתו׳ אז בבעל שלישי צריכ׳ לטעון שאינו י״כ כיון שהוא מוחזקת בשלשה אנשים והיינו מ״ש בסמוך בהג״ה מיהו הנ״י כתב בשם כמה פוסקים דחולקים ע״ז וס״ל בבעל השלישי אינה נאמנ׳ אפי׳ כשאמר׳ שאינו י״כ לשיטות הרי״ף לפי׳ הרמב״ן והרא״ש כל שהוא טוען ברי מינה הוא כגון האומר שפולטת הזרע אפי׳ אם היא מכחש׳ אותו אין לה כתובה והוא ישבע ע״ז אא״כ שהיא אומרת שאינו י״כ וזאת הוא א״י אז היא נאמנת ודוקא אחר י״ש וגם הוא א״י לגרשה תוך י״ש דאל״כ מה הועילו חז״ל בתקנת׳ כי כ״א יאמר מינה הוא כדי להפסיד לה הכתוב׳ ועיין במלחמות ה׳, ולהרא״ש גם תוך י״ש יכול לגרשה כשאומר מינה הוא ותפסיד הכתובה אא״כ שתאמר שאינו י״כ וברמב״ם פט״ו ה״א נראה דס״ל לעולם צריכה היא לומר שהוא אינו י״כ אפי׳ בבעל הראשון ולא הוליד עדיין והוא אינו טוען ברי כדמשמע שם דין י׳ וכל שאינה טוענת ברי שאינו י״כ מפסדת הכתובה דאוקמי׳ ממון בחזק׳ בעלי׳ ודוחק לומר דהרמב״ם סומך את עצמו דמוכרח הוא דאיירי בהוליד הוא דאל״כ למה לא כפינן ליה לקיים פו״ר ובדין ט׳ איירי באומר ברי מינה הוא כל זה דוחק הוא לפ״ז מ״ש לדעת הרמב״ם צ״ל מ״ש בש״ס שמא לא זכה להבנות ממנו והיינו שמא לא זכה שיורה כחץ וי״כ תליא בזכות כי מחמת שאינו י״כ אינו מוליד ובזה מיושב קושי׳ התו׳ שם בד״ה שבינו לבינה כתבו תימא במאי איירי אי בשהת׳ י״ש ל״ל י״כ ת״ל לפי שלא זכה לבנות ממנה וכו׳ ע״ש ולדעת הרמב״ם לק״מ ולכאורה היה נראה גם המחבר חושש לדעת הרמב״ם מ״ה סתם וכתב בדין שאומר׳ שאינו י״כ אפילו דאינו אומר ברי ומכחיש אותה גם משמע דאיירי אפילו בבעל הראשון ואפילו אם אין לו בנים מדכתב אפי׳ יש לו בנים ש״מ דין זה איירי אפי׳ אין לו בנים צריכה לומר שאינו י״כ ולא כהגה׳ רמ״א שהביא דעת תוס׳ על דברי המחבר כאלו לא היה חילוק ביניהם:
(יב) אם שהתה עמו י״ש. נראה אף לשיטות הרי״ף אחר עשר שנים כשהיא באה לגרשו לא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר אף על גב על סוגיא זו דאיירי אחר י״ש כתב הא דלא חיישינן שמא עיני׳ נתנה באחר משום אנן מפקינן בע״כ משמע לכאורה אפי׳ אחר י׳ שנים אם היא מבקשת לגרשו חיישינן שמא עיניה נתנה באחר א״א לומר כן דהא הסוגיא ההיא דאתי׳ לקמי׳ ר״א וכו׳ דאיירי דהיא היתה תובעת הגט ומ״מ לא חיישינן שמא נתנה עיני׳ באחר גם בהרי״ף מ״ש על הסוגיא דנדרים מבואר אחר י״ש לא חיישינן שמא עיני׳ נתנה באחר וע״כ הרי״ף לדיוקא קאמר אף שאיירי דהוא רוצה לגרשה מ״מ דוקא אחר י״ש איירי ובתוך י״ש א״י לגרשה להפסיד לה הכתוב׳ כמ״ש בסמוך:
(יג) ויש לו להחרים. כיון דאין לו טענות ברי להכחישה א״י להשביעה:
(יד) תצא הראשונה. כיון שמבורר דהוא יורה כחץ תלינן המניעה בה ולא אמרי׳ שלא זכה להבנו׳ ממנו אפי׳ לרמב״ם שכתבתי הזכות מונע שאינו י״כ מ״מ כל שראינו שהוא י״כ לא אמרי׳ שהוא לא זכה אלא אמרי׳ היא גרמה וכן ס״ל לתו׳ לשיטת׳ אם ילד כבר תלינן הקלקול בה ולא אמרי׳ שלא זכה להבנות ממנה:
(טו) יוציא שתיהם. כן הוא דעת הטור כלומר יוציא מיד וא״צ להמתין י״ש בשניה וכ״כ בלבוש כיון דשהה עם הראשונ׳ י״ש ואם הראשונה באה תוך י״ש לגרשו ובדק נפשי׳ תוך י״ש ושניה אומרת שאינו י״כ מ״מ א״י הראשונה לגרשו תוך י״ש דאכתי חיישינן שמא עיני׳ נתנה באחר כיון שהוא תוך עשר שנים והיא רצונה לגרש ועיין בטור:
(טז) יוציא מיד. כ״כ תוס׳ ד״ה שבינו לבינה וכ״כ הטור ומהרא״ש לא משמע כן ונראה דס״ל אפי׳ אם הוא עקר חיישינן שמא עיני׳ נתנה באחר כיון שהיא תוך י״ש וכן הוא להדיא בהרא״ש ס״פ הע״י בעובדא האי דאתי׳ קמי׳ דר״א ע״ש:
(יז) וה״ה אם שהה י״ש וכו׳. בש״ס איתא הוא אומר מינה והי׳ אומרת מיניה נאמנת אמר איזיל ואבדוק נפשאי רשאי, וכבר כתבתי השיטות ולכ״א לפי שטתו ברישא הוא אמר מינה כן הוא בסיפא אם אמר איזיל ואשא אשה אחרת ולשיטות הרמב״ם שכתבתי כל אשה צריכה לומר שאינו י״כ והיינו מ״ש בש״ס שמא לא זכה להבנות ממנה ואם אמר אשא אשה אחרת אז אם ילדה מבורר דמניעה ממנה ולא אמרי׳ שמא לא זכה להבנות ממנה, והטור הביא תשובת הרא״ש שכתב אם נשא אשה שניה וילדה לא הפסידה הראשונה ואמרי׳ שמא לא זכה להבנות ממנה עד שהיא מוחזקת לא ילדה לג׳ אנשים ואח״כ כתב הטור דין זה אם אמר אשא אחרת ואם ילדה תצא הראשונה בלא כתובה ובד״מ מחלק בין שני דינים הללו וכתב דאיירי כאן דהיא לא ילדה לב׳ אנשים ונשאת לג׳ ולא ילדה ואומר׳ דהוא אינו י״כ נאמנת ויש לה כתובה ואם נשא אחרת וילדה אז לא אמרי׳ דלא זכה להבנות אלא היא מוחזקת דלא ילדה והיינו כתירץ הר״ש בתוס׳ שהבאתי לעיל דסוגיא הוא אמר מינה וכו׳ איירי בבעל ג׳ אז מ״ש שם בסוגיא ע״ז אמר איזיל ואבדוק לנפשי׳ ע״כ קאי על בעל ג׳ אבל לשיטו׳ הרי״ף דס״ל הסוגיא איירי אף בבעל הראשון והשני והוא טוען ברי ע״כ מ״ש איזיל ואבדוק לנפשי׳ איירי נמי בטוען ברי אז אם ילדה השני׳ תצא הראשונה בלא הכתובה אבל בשלא טוען ברי אפילו אם ילדה השני׳ אמרי׳ שמא לא זכה להבנות מהראשונ׳ אבל אם טוען ברי מינה היינו שפולט׳ ש״ז והוא נאמן בטענתו אלא היא טוענת אף הוא אינו ראוי להוליד משום דאינו י״כ א״כ כשילד׳ השני׳ מוכחש טענת׳ הראשונ׳ וברי שלו קיים בזה מתורץ שפיר דברי הטור ולא כד״מ שדוחה חילוק זה ומה שהקשה שם אנ״ל וכן מהרש״ל וב״ח פירשו דטור איירי כשטוען ברי וכן לתירץ של תוס׳ כשהיה לו כבר בנים צריכה לומר שאינו י״כ דאל״כ לא תלינן הזכות גורם שלא זכה להבנות ממנה אלא תולין הקלקול בה איירי נמי מ״ש איזיל ואבדוק לנפשי׳ בכה״ג להכחיש טענתה שהיא אומר׳ שאינו י״כ כלומר השתא תש כחו ואם ילדה השני׳ הוברר דלא תש כחו, מיהו לתירוץ זה של התוס׳ אם ילד כבר לא תלינן בזכות לכן צריכה לומר שאינו י״כ ע״כ אף אם לא ילד ומוליד השתא מן השני׳ תצא הראשונה בלא כתוב׳ דהא תש כחו א״י לומר וכיון שהוא מוליד לא תלינן שלא זכה להבנות ממנה ומה שפסק בתשו׳ הרא״ש אף שילדה השני׳ לא תפסיד הראשונה משום שדוחה שם בתשוב׳ תירץ זה וכן בפסקיו משמע דלא ס״ל תירוץ זה ותפס׳ בתשובה לעיקר תירוץ של הר״ש הנ״ל כל שלא הוחזק׳ בג׳ אנשים אמרינן שהוא לא זכה להבנות ממנה אף על פי שמוליד מנשים אחרים לפ״ז דברי רמ״א בהג״ה תמוהים בעיני שכתב בסמוך כתירוץ של תוס׳ כשהיה לו בנים צ״ל שאינו י״כ דאל״כ לא תלינן שזכות גורם אלא אמרינן שהיא עקרה א״כ איך אפשר לומר בשהה י״ש דאי״ל איזיל ואבדוק לנפשי׳ דהא אם יוליד מאחר׳ אז לא תלי׳ תו בזכו׳ אלא היא גרמ׳ ואין נראה לומר דס״ל אפילו לדברי תוס׳ אם ילד כבר תלי׳ הקלקול בה אבל אם לא ילד כבר לא אמרינן שיבדוק לנפשי׳ חדא מלשונו משמע אפילו אם הלך ובדק נפשו וילדה שני׳ לא תפסיד הראשונ׳ ולתוס׳ בוודאי אם ילד׳ השני׳ תלי׳ הקלקול בראשונ׳ כדמשמע בתשובת הרא״ש שם גם מנ״ל לחלק בזה וצ״ע ודברי הטור ג״כ לכאורה תמו׳ מ״ש בדין כשהיא באה בטענת בעינן חוטר׳ לידי ואומר׳ שאינו י״כ קשה דהא איירי דהוא אינו טוען נגד׳ כלום גם לא איירי בבעל ג׳ דהא לא אידכר מזה א״כ לשיטות הרי״ף גם לתירוץ הר״ש בתוס׳ אצ״ל שאינו י״כ ואי ס״ל לתירוץ של תוס׳ ביש לו בנים צ״ל שאינו י״כ קשה חדא הרא״ש בתשובה הנ״ל דוחה תירוץ זה עוד קשה איך כתב אפילו יש לו בנים הא איירי דוקא כשיש לו בנים גם קשה קושי׳ הנ״ל דא״כ איך הביא תשובת הרא״ש כשמוליד מן השני׳ דתולין דלא זכה להבנות ממנה ואם ס״ל כהרמב״ם כמ״ש לעיל סק״ט ג״כ קשה איך הביא תשובת הרא״ש דהא אם היא צריכ׳ לטעון ברי דהמניע׳ ממנה א״כ ע״כ הסוגיא איזיל ואבדוק לנפשי׳ איירי נמי בכה״ג ואם בדק נפשיה וילדה השניה תו לא תלינן בזכות, מיהו בטור יש לומר דפוסק בתוספו׳ היינו כשהיא באה לגרשו אז אמרינן כיון שילד כבר י״ל הקלקול באה ממנה והיא א״י לגרשו ובתשו׳ הרא״ש איירי כשהו׳ בא לגרשה ולפחות לה הכתובה אז י״ל להיפוך אפי׳ שמוליד מנשים אחרות שמא לא זכה להבנות ממנה והא שכתב בסעיף ל׳ דהיא טוענת שהוא אינו י״כ ושם איירי דהוא רוצה לגרשה י״ל משום דהוא טוען ברי מינה הוא המניעה מ״ה צריכה לטעון ברי שהוא אינו י״כ ובזה י״ל דברי הטור אבל רמ״א קשה דא״א ליישב כהנ״ל דהא הוא כתב דיני׳ הללו אהא שהיא רוצה לגרשו:
(יד) שום בן – בנ״י כתב אפי׳ בת אם יש לה לא כייפינן ליה ב״ש:
(טו) גורם – עיין ב״ש:
(טז) תוס׳ – היינו תוספת שמוסיף לה דרך מתנה. אבל תוספת שליש הנהוג בינינו נותן לה מהרי״ק שורש פ״א. עיין כנה״ג קפ״א ע״ב סעיף כ״ח. ודף קפ״ב ע״א סמ״ג. דורונות ומתנות ששלח לה הבעל בשעת שידוכין הם של הבעל. הרש״ך ח״ג סימן קי״ב. וכן המתנות שנתנו לבעל. הם לבעל. מהרח״ש בתשובה סי׳ מ״א. דורונות ומתנות שנתנו לה אחרים בשעת נשואין הם שלה בין שנתנו לה קרובי החתן בין קרובי הכלה הרש״ך וכנה״ג הביא תשובת ב״י דאף אלו הם של בעל ע״ש קפ״א ע״א סעיף נ״א:
(יז) כתובה – כיון שמבורר שהוא יורה כחץ תלינן המניעה בה:
(יח) כתובה – ר״ל יוציא מיד ואין צריך להמתין י״ש בשניה. כיון דשהה עם הראשונה ואם הראשונה באה תוך י״ש לגרשה ובדק נפשיה תוך י״ש ושניה אומרת שאינו י״כ מ״מ אינו יוכל הראשונה לגרשה תוך י״ש דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר כיון שהוא תוך י״ש והוא רוצה לגרש ב״ש:
(יט) יו״ד שנים – ב״ש האריך והעלה דדברי רמ״א תמוהים ע״ש:
(כ) האשה כו׳ – גמ׳ שם ס״ה ב׳:
(כא) ואם טענה כו׳ – שם:
(כב) ואין לה כו׳ – נ״י ורי״ו ע״ש:
(כג) ואומרת כו׳ – אם כו׳ אפילו יש כו׳. תוס׳ שם א׳ ד״ה שבינו כו׳ וכתי׳ ראשון שם ומיהו י״ל קצת דכיון כ״כ ברא״ש שם:
(כד) ואינה תובעת כו׳ – תוספת שם ב׳ ד״ה כי כ״מ בתשובה אחת כו׳ וכמש״ש קי״ז א׳:
(כה) וגם אין כו׳ – נלמד מהנ״ל דתביעת כתובה וכן ממש״ש בנדרי׳ שמא עיני׳ נתנה כו׳ ואע״ג דכה״ג לא חיישינן היינו מסתמא:
(כו) ויתן מנה כו׳ – בתו״ס הנ״ל כפר״ח ודלא כר״ת וכמ״ש לעיל כמה פעמים כפיר״ח דלאו בכל דברים תנאי כתובה ככתובה וכמ״ש הרא״ש בר״פ אע״פ וש״פ וכן הסכימו בתוספת הנ״ל וכ׳ כ״מ בתשובה אחת כו׳ ודוקא מה כו׳ וכ״כ הרי״ף ורא״ש וש״פ:
(כז) ויתן נדוני׳ כו׳ – שם בתוספת אבל נדוניתה כו׳:
(כח) וי״ל להחרים כו׳ – הרמב״ם וכמו בכל טענת ספק וכמש״ש הוא לא קיים כו׳:
(כט) ואם אמר כו׳ – גמ׳ שם:
(ל) ואם ילדה כו׳ – טור שלהי הסי׳ וז״ל אם בא להוציא תוך עשר שנים בלא כתובה ואומר שהיא גורמת והיא אומרת שהוא גורם נאמנת וצריך ליתן לה כתובה כו׳ אם ירצה להוציאה וגם לאחר עשר שנים שכופין אותו להוציאה אם בא להפטר מכתובה שאומר שהיא גורמת והיא אומרת שהוא גורם נאמנת וצריך ליתן לה כתובה כו׳ ואם הוא אומר אשא אחרת כו׳ ואם ילדה האחרת יוציא הראשונה בלא כתובה כו׳ והוא מדברי הרא״ש בת׳ האחר שכ׳ ויש מתרצין דבנדרים כו׳ ורב אלפס כו׳ ולמאי דפרישי׳ כו׳ והוא שיט׳ אחרת דאין מחולק בגירושין אלא בכתובה והוא טוען בריא שהיא הגורמת והיא שיטת הרי״ף והרמב״ן וש״פ ומ״ש איזיל ואבדוק כו׳ הוא ג״כ לענין כתובה אבל שיטת התוספת הנ״ל הוא לענין כפיות גירושין ואם לא ילדה כופין להוציא וליתן כתובה ואם לאו אין כופין להוציא וכתובה מאי עבידתי׳ אם מגרשה מרצונו יתן לה גט והכתובה וע״ל סי״ד ובה״ג שם ס״ק כ׳ וכ״כ בתשובת הרא״ש והביאו הטור דאף אם תלד השניה יש לה כתובה לראשונה ואף שלשיטת הרי״ף אין לה כתובה התם שהוא טוען בריא וכמ״ש רש״ל וב״ח ודלא כד״מ ס״ק י״א אבל התוס׳ לא מיירי בהכי וכן בטוש״ע למעלה לא כ׳ טענתו כלל עליה כלום רק היא טוענת והמחבר הרכיב ב׳ השיטות וליתא. וערא״ש שם ויש מתרצי׳ כו׳ וער״נ בנדרים צ״א א׳ ד״ה ואיכא:
(לא) או ישא כו׳ – שם נושא אדם כמה כו׳:
(לב) ויש מי כו׳ – הכל בטור שם ור״ל שס׳ ראשונה הוא הרמ״ה ס״ל דוקא אם שהה עם השניה עשר שנים ולא ילדה אבל הטור חולק וכ׳ שא״צ אלא שאם אמרה כו׳ וגם הוא ס״ל שאם רצונו לישא שלישית הרשות בידו ע״ש:
(לג) ובכל גוונא כו׳ – ר״ל דא״צ כאן לומר שאינו יורה כחץ כיון שהוא עקר ושם דילמא בבאה כו׳. ופי׳ תוספת שם ד״ה ואי כו׳ כה״ג וכן בתוספות הנ״ל ד״ה שבינו כו׳ וההיא דסוף שמעתין או בשהתה עמו כו׳ מ׳ אבל בידוע שהוא עקור א״צ לשהה עשר שנים וז״ש כאן מיד וכ״כ בזה״ל ברא״ש שם אבל שם ס״ד כ׳ דמיירי בששהה כו׳ וידענא כו׳ וכ״כ בתשובה כלל מ״ג ס״ד ומ״מ דברי התוספת וטוש״ע עיקר:
(לד) וה״ה כו׳ – ר״ל דגם כאן א״צ לטענת שאינו יורה כחץ בידוע שהוא עקור:
(לה) והתם כו׳ – דבריו אינן מובנין דמ׳ דמחלק בין כאן למ״ש בס״ע שיש לו בנים מהני טענתו איזול ואבדוק לענין כתובה ולא כאן וליתא דגם כאן מהני לשיטת הרי״ף ויש מתרצים שברא״ש כמ״שש והרי״ף ויש מתרצים מוקמי באין לו בנים דלא שהם פי׳ הרי״ף בטענת ודאי וכמ״שש וגם כאן מהני ואין חילוק אלא דבכאן מ״מ כפינן להוציא ולא מהני טענת מינה ואיזול ואבדוק אלא לענין כתובה משא״כ בדברי הש״ע בי״ל בנים והיא באה מחמת טענה דמהני אף לענין הגט. ודבריו צע״ג והנה כאן ו׳ שיטות תי׳ התוספת דמ״ש היא אומרת מיניה כו׳ איזול כו׳ מיירי בי״ל בנים ובו ב׳ שיטות לאחר עשר או בתוך עשר. ושיטת הרי״ף בא״ל בני׳ אלא לטענת כתובה ובו ב׳ שיטות ג״כ לאחר עשר או בתוך עשר. ושיטת הר״ש וריב״ם בבעל השלישי. ולענין כתובה ג״כ ב׳ שיטות אחר יו״ד או תוך יוד:
(לו) הואיל ולא כו׳ – הוא כתי׳ הר״ש בר חיים שם בתוספת ורא״ש והיינו במכירה דבלא שהה י״ל כתובה כמ״ש בסי״ז אבל אם הוחזקה א״ל כתובה דאף מהראשונים א״ל כתובה אם לא גבתה כמ״ש בסי״ח ואף להחולקים שם כאן מודי וזהו החילוק בין תי׳ הר״ש לתי׳ הריב״ם שם בתוס׳ דרמב״ם מיירי בלא הכיר בה עוד:
לו) והא דצריכה כו׳ – כקושית תוספת ורא״ש דאי בשהתה י״ש א״ל לומר שיורה כחץ אלא דוקא בי״ל בנים כו׳ ואף לטענה א״צ כמש״ש ושם והרב שכ׳ מחמת טענה הוא בזה״ז שאין כופין להוציא בשהה י״ש כמש״ל סימן א׳ ס״ג בהג״ה אבל מחמת טענה כופין ודאי וכ״כ האחרונים:
(לז) או בבעל כו׳ – כתב הר׳ שמואל בתוס׳ שכ׳ והרא״ש וכ״כ הראב״ד בהשגות אבל הרשב״א והרא״ם ונ״י בשם המפרשים חולקין ע״ז דכיון שכבר הוחזקה לאו כל הימנ׳ להאמינה לגבות כתובתה:
(יב) שום בן – עבה״ט ועיין בתשו׳ הרדב״ז ח״ג סי׳ תקע״ה שכ׳ דהה״נ אם יש לה בני בנים או בנות בנים או בני בנות או בנות בנות שאין לה שוב טענא בעינא חוטרא כו׳ ע״ש:
(יג) ואומרת שהוא גורם – עב״ש ס״ק י״א וס״ק י״ז וע׳ בס׳ ב״מ באריכות:
(יד) יוציא מיד – עב״ש ס״ק ט״ז שכתב שדעת הרא״ש אינו כן אלא דאפילו אם הוא עקר חיישי׳ שמא עיניה כו׳ כיון שהוא תוך י״ש כו׳ וע׳ בביאור הגר״א ז״ל שכתב דמ״מ דברי התוס׳ וטור וש״ע עיקר ע״ש גם בס׳ בית מאיר כתב בזה אחרי שרבינו הטור בנו פסק דלא כוותי׳ מי יחוש חוץ ממנו וכדאי המה התוס׳ והטור לסמוך עלייהו ע״ש:
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובההכל
 
(ז) אִם טוֹעֶנֶת: אֵין לוֹ גְּבוּרַת אֲנָשִׁים לָבֹא עָלֶיהָ, וְשׁוֹאֶלֶת גֵּט, וְהוּא מַכְחִישָׁהּ, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהִיא נֶאֱמֶנֶת {ואֲפִלּוּ לֹא שָׁהֲתָה י׳ שָׁנִים (טוּר)}, וְכוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא מִיָּד, וְלֹא יִתֵּן לָהּ כְּתֻבָּה. וְאִם מְגָרְשָׁהּ מֵעַצְמוֹ בְּלֹא כְּפִיָּה, יִתֵּן לָהּ כְּתֻבָּה. {וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַף עַל פִּי שֶׁיָּכוֹל לִבְעֹל אַחֶרֶת, צָרִיךְ לִתֵּן לָזֹאת הַכְּתוּבָה; הוֹאִיל וְלֹא יָכוֹל לָבֹא עָלֶיהָ, יְכוֹלָה לוֹמַר: מָסַרְתִּי עַצְמִי לְךְ, וּמָה אֶעֱשֶׂה לְךְ יוֹתֵר (ב״י בְּשֵׁם א״ח).} בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁאֵינָהּ תּוֹבַעַת כְּתֻבָּתָהּ. אֲבָל אִם תּוֹבַעַת כְּתֻבָּתָהּ, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת, וְאַף לְהוֹצִיא אֵין כּוֹפִין. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבַזְמַן הַזֶה שֶׁיֵּשׁ נָשִׁים חֲצוּפוֹת, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת (מָרְדְּכַי פֶּרֶק עֲשָׂרָה יוֹחֲסִין). וּמִכָּל מָקוֹם, בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ אֲמַתְלָאוֹת וְאֻמְדָּנוּת שֶׁאוֹמֶרֶת אֱמֶת, נֶאֱמֶנֶת (מַהֲרִי״ק שֹׁרֶשׁ ע״ב). וְאִם יֵשׁ לִתְלוֹת שֶׁלֹּא יוּכַל לָבֹא עָלֶיהָ מִשּׁוּם שֶׁרַחְמָהּ צָר וְהִיא בְּתוּלָה, שֶׁלֹּא יוּכַל לָבֹא עָלֶיהָ מִכֹּחַ רַכּוּת שָׁנָיו וְחֻלְשָׁתוֹ, תּוֹלִין בָּזֶה וְאֵין כּוֹפִין לְהוֹצִיא (תְּשׁוּבַת הָריצְבָ״א סוֹף אִשּׁוּת). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ, מִכָּל מָקוֹם אֵין כּוֹפִין אוֹתָהּ לְהִתְפַּיֵּס עִמוֹ, וְאֵין דָּנִין אוֹתָהּ כְּדִין מוֹרֶדֶת, אֶלָּא מַאֲרִיכִין הַדָּבָר עַד שֶׁיִּתְפַּשְּׁרוּ אוֹ עַד שֶׁיִּשְׁהֶה עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא תֵּלֵד (מַהֲרִי״ק שֹׁרֶשׁ קל״ה בְּב״י בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ״א). וְהוּא הַדִּין אִם קִדֵּשׁ אִשָּׁה וַאֲסוּרָה לְהִנָשֵׂא לוֹ וּלְאַחֵר, כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא (תְּשׁוּבַת הָרא״ש כְּלָל מ״ג). אִם טוֹעֶנֶת שֶׁבַּעְלָהּ אֵינוֹ שׁוֹכֵב עִמָהּ וְאֵינוֹ בָּא עָלֶיהָ, דִּינָהּ כְּדִין טוֹעֶנֶת שֶׁאֵין לוֹ גְּבוּרַת אֲנָשִׁים.}
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר׳ עקיבא איגרפתחי תשובהעודהכל
רמב״ם אישות ט״ו:י׳
(טו) ואם טוענת שאין לו גבורת אנשים וכו׳ התוס׳ כתבו בס״פ הבע״י שם בד״ה כי הא שאם לא היתה תובעת כתובה היא מהימנא מדרב המנונא וכ״כ הרא״ש בתשובה כלל מ״ג ועיין עוד בתוס׳ שם כי האריכו בדבר וגם בתשובה שבסוף ספר נשים. ומרדכי פרק י׳ יוחסין. כתב הרשב״א בתשובה והוא בתשובה להרמב״ן סימן קמ״א על האומרת על בעלה שאינו יכול נ״ל דהכל יודעים כלה למה נכנסה לחופה וע״ד כן נישאת לו הלכך אפילו טוענת סתם כיון שאינו יכול יוציאני בגט שומעין לה וכ״ש בבאה מחמת טענה דאמרה בעינא חוטרא לידא וכו׳ ועיין בתשובה להרמב״ן סי׳ קל״ט ובתשובה אחרת כתב בטוענת אינו יכול בעניותינו אין בידינו ראיה מכרחת אם כופין אותו להוציא למשנה אחרונה אם לאו לפי שמשנה ששנינו בה השמים ביני לבינך פי׳ בירושלמי בטוענת שאינו יכול וכ״נ מן ההגדה שאמרה שרה לאברהם השמים ביני לבינך ר״ל שרחקה מחמת הגר לפי זה למשנה אחרונה אין כופין אבל למקצת מפרשים ומכללם ר״י השמים ביני לבינך ר״ל שאינו יורה כחץ שאין מכיר בו אלא שמים ובהא אין כופין אבל באינו יכול כופין להוציא ואפי׳ באה בלא טענה שזה מעיקר הזיווג שלא ע״ד כן נכנסה ועוד שהוא עובר על מ״ע ואפילו באומר הוא בבגדו והיא בבגדה כופין אותו להוציא כ״ש מי שאינו נזקק לה כלל ובדברים אלו וכיוצא באלו אין לדיין אלא מה שעיניו רואות והוא שיהיה ב״ד חשוב וראוי לסמוך על הכרעתו עכ״ל ועיין בתשובותיו סי׳ תרצ״ג כתב הרשב״ץ בתשובה דכל שלא באו איש ואשתו יחד לדין ולא העיזה כן בפניו אף על פי שאמרה כן שלא בפניו ונתפרסמו הדברים אינה נאמנת בכך דכל שלא בפניו מעיזה ומעיזה דאפילו בפניו קשה הדבר להאמינה אלא שהר״י כ״כ בתשובה והסכימו עמו האחרונים ז״ל אף על פי שהרמב״ן נראה שמפקפק בדבר בחידושי יבמות שלו אבל מ״מ צריכין אנו קודם שנאמין אותו שנשמע שתאמר כן בפני בעלה אבל שלא בפניו באיזה ענין שיהיו לא והבו דלא נוסיף עלה ועוד אפילו העיזה בפניו אי נמי הודה מעצמו כן אפ״ה לא היה הדין נותן לכופו לאלתר אי טעין איזיל ואבדוק נפשאי כשאכנס עמה לסתר זמן אחר או אם טען שזה מום עובר ע״י רפואות קרובות להועיל וכמה טענות אחרות וכיון שכן אם כפוהו קודם טענותיהם בב״ד ועמדו זה אצל זה הוי גט מעושה שלא כדין עכ״ל.
וכ״כ הריב״ש בסי׳ קכ״ז והאריך הרבה בדינים דשייכי לענין זה ועיין עליו. תנן בסוף נדרים השמים בינו לבינה יעשו דרך בקשה ואמרינן בגמרא דהיינו שטוענת שאינו יורה כחץ ובירושלמי משמע שטוענת שאינו משמש עמה לפי שאינו יכול או לפי שאינו רוצה וע״ש בדברי התוס׳ והר״ן ובדברי התוס׳ בס״פ הבע״י ובתשובת הרשב״א סי׳ תרכ״ח ובדברי הרמב״ם וה״ה בפי״ד מה״א. ובתשובת אחרות כתב הרשב״א וז״ל הטוענת על בעלה שאינו יכול והיא רוצה להתגרש ממנו מחמת כך שואלין ממנה ב״ד ואומרים לה תפרש מה שאמרת שאינו יכול אם אומרת שהוא משמש אבל אינו יורה כחץ אינה נאמנת אבל אם אמרה שאינו יכול כלל נאמנת ומכל מקום ב״ד באין עליה דרך בקשה ואומרים לה תני דעתיך על בעליך שמא מתוך איבה אין אתם נכנסים לחדר ועושים להם סעודה שמא מתוך כך יתנו דעתם זה על זה ואם אינה רוצה ואינה שומעת להם אלא שרוצה להתגרש מפני טענה זו מבקשים מן הבעל לגרש ואם לא רצה כופין אותו ליתן כתובה אבל אין כופין אותו לגרש אלא יכולים ב״ד לאיים עליו בדברים ובלבד שלא ינדוהו ולא יבזוהו ולא יצערו אותו בגופו ויש מגדולי רבינו צרפת שאומרים שזה שאנו אומרים שאם לא רצה לגרש כופין ליתן כתובה היינו דוקא כשאינה מזכרת פרעון כתובה אבל אם אמרה אינו יכול לשמש ע״כ יגרשני ויתן לי כתובתי אינה נאמנת ולענין כתובה אמרו שאינו נותן לה תוספת אפילו תפסה מוציאין מידה עכ״ל עיין בתשובות להרמב״ן סימן קל״ט. כתוב בא״ח אשה שלא יכול הבעל לבעול אותה ויצאה ממנו אפילו יכול לבעול אחרות גובה כתובתה שאומרת מסרתי לך עצמי ומה אעשה לך יותר:
(טז) ומה שכתב ואם מגרשה מעצמו בלא כפייה וכו׳ הוא בתשובת הרא״ש כלל מ״ג סי׳ י״א:
(יז) ומה שכתב בד״א שאינה תובעת כתובתה בתוס׳ ס״פ הבע״י ובתשובת הרא״ש כלל מ״ג סי׳ ב׳ וסי׳ י״א:
(יח) שאלה להרא״ש אשה שתובעת שאין הבעל שוכב עמה וכו׳ ואיני יודע למה הוצרך לפרש דבריה ישאלוה והיא בעצמה תפרשם כלל מ״ג סי׳ ד׳ ועיין בכלל ל״ג סי׳ ב׳ וג׳:
(יט) שאלה ראובן שהה עם אשתו כ׳ שנים ולא ילדה וכו׳ כלל ח׳ ס״ז:
(כ) שאלה על התשובה הראשונה וכו׳ שם:
(כא) ובטענת מאיס עלי אם כופין אותו להוציא כתב א״א ז״ל בתשובה כלל מ״ג סימן ו׳ וכבר כתבתי בסימן ע״ז דעת הפוסקים בדין זה ועיין בתשובת הרא״ש כלל מ״ג סימן י״ב וכתוב בתשובת הרא״ש כלל נ״ה סימן א׳ על אלמנת ת״ח ובת גדולים שהיה מלמד תינוקת דר בביתה וקדשה ואין זה כבוד בעלה הראשון והיא אומרת שמואסת בו אם יראה לרבותי הקרובים בדבר שהמקדש אינו אדם ראוי והגון לידבק בבת טובים ובנכל ובתרמית פתוה קרוב הדבר לדמותו לעובדא דגרסינן בפרק ב״ש (יבמות קי.) משום שעשה שלא כהוגן הפקיעו הקידושין ג״ז שעשה שלא כהוגן נהי דקידושין לא נפקיע מ״מ יש לסמוך בנדון זה על דברי קצת רבותינו שפסקו בדינא דמורד דכופין אותו לגרשה אמנם יש לנסות אם יוכלו לפייסו במנה כסף ואם לא יאות אני נגרר אחריכם לכופו לגרשה עכ״ל:
(כב) ואם היא ארוסה ואינה רוצה לינשא בטענת מאיס עלי וכו׳:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יא) ומשמע מתשובת הרשב״א סימן תרכ״ח דאף הנדונייתא אינו נותן לה במכחישה ובתשובת מיימון סוף ה״א תשובת ריצב״א דאם הבעל מודה לדבריה צריך להוציאה ולתת לה כתובתה ודוקא שמודה שאין לו גבורת אנשים אבל אם אינו יכול לבא עליה מחמת שרחמה צר ומחמת בתוליה אם המתין כבר שלש שנים ימתין עוד שנה והאריך שם בדבר והאריך בזו ריב״ש בתשובה סי׳ קכ״ז דבתולות צריכין להמתין כי יש שאינו יכול לבעול בתולה מכח חולשה או רכות שניו וצריכין לרפואות כו׳ וע״ש שהאריך בזו:
(ג) אם הוא אמת אם לאו לא היתה מעיזה כו׳ וצ״ע דלעיל בסימן ע״ז כתב רבינו בשם הרמב״ם איש ואשתו כו׳ וכן טענה היא ואמרה שהוא מורד מתשמיש והוא אומר לא כו׳ אלא כדרך כל הארץ אני עמה כו׳ עד ועושין פשרה כפי כח הדין כו׳ ולא כתב שכופין אותו להוציא ואע״ג שהבעל יודע אם טוענת אמת כמו הכא ויש לומר דלעיל מיירי לענין דין מורד שהיא טוענת שהוא מורד בתשמיש ומבקשה שיוסיפו לה על כתובתה או יוציאנה ויתן לה כתובתה בזה אינה נאמנת והכא ג״כ אינה נאמנת אלא לענין שיוציאנה אבל לא לענין שיתן לה כתובתה ואה״נ אם תטעון לעיל שיוציאנה בלא כתובה ששומעין לה כמו הכא וק״ל:
(ד) לענין זה לא חלתה השבועה כי כבר היה מחויב לראשונה לפרנסה כו׳ וקשה דלעיל בס״ס קי״ח כתב תשובת הרא״ש בחייט שנשבע ליתן לשמעון חצי מה שירויח ובאותו חצי שהרויח אין בו כדי סיפוקו לפרנס את אשתו ואשתו תובעת מזונות והשיב שהשבועה חלתה וצריך לקיימה וי״ל הא דקאמר הכא שלא חלתה השבועה היינו שלא חלתה על כל מה שירויח אבל על החציה חלתה ולעיל נמי לא חלתה אלא על החצי אלא שאין טעם לדבר וגם שם בתשובה לא חלה הדבר באשר הניח לה החצי אלא משום דאין שיעבוד שייך על גופו וגם אכתי קשה הא דמסיק הרא״ש וכתב בתשובה זו וזה לשונו מה קדימה שייך במזונות ופרנסה יכול לשעבד עצמו לכמה חובות דלא שייך אלא בשיעבוד מקרקעי משמע דבשיעבוד מקרקעי שייך קדימה אפי׳ במזונות ופרנסה ושם לעיל בסימן קי״ח כתב ז״ל אפי׳ אם מוכר אדם ״נכסיו אין מוציאין מהן למזון האשה והבנות כו׳ וכ״כ רבינו בהדיא ג״כ בח״מ סימן צ״ז בדין סידור בעל חוב דאין מניחין אלא לו מזונות לל׳ יום ולא לאשתו ובניו אף ע״פ שהוא מחויב לפרנסם כו׳ עד ורי״ף כתב דאין לאשה מזונות לא ממקרקעי ולא ממטלטלי עד שיפרע המלוה אפי׳ היתה קודמת כו׳ עד בד״א במלוה בשטר אבל אם היתה המלוה שעל הבעל על פה והיא לוותה לצורך מזונותיה בעל פה או בשטר איזה מהן שיבא לגבות תחלה קודם ואם באו לגבות כאחד חולקין. ושם הקשה ב״י כיון דכתב בשטר כתובתה ומזונות הרי שיעבודה ג״כ בשטר דאורייתא כמו דמלוה ולמה ב״ח קודם וי״ל משום דמזונות דמכאן ולהבא עדיין לא הגיע ומנה ומזונות שלוותה ואכלה אין לבעל חוב על הבעל שום שיעבוד והאשה אינה תובעת מהבעל מזונות אלא לפרוע מש״ה מלוה בשטר קודמת ומ״מ מלוה על פה אינה בדין שתקדום חייב הוא לפרוע מה שלוותה עכ״ל ובח״מ סי׳ ע״ג כתב רבינו בשם הרא״ש שכתב בתשובה על ראובן שנשבע שלא למכור משלו כדי לפרוע לשמעון מה שהוא חייב לו וכו׳ עד אם קדם חוב שמעון לשבועת ראובן לא חיילא השבועה דה״ל נשבע לבטל את המצוה דמושבע ועומד הוא מהר סיני לפרוע חוב שלו ומכין אותו עד שתצא נפשו אם אין רוצה לפרוע עכ״ל ובמה שהקדמתי יתיישבו תשובת הרא״ש דבודאי כשנשבע ליתן כל מה שירויח לשנייה אין השבועה חלה כיון דכבר חייב לראשונה פרנסתה ה״ל כאילו נשבע שלא ליתן לה ומכין אותו עד שתצא נפשו ומיהו אף שאין השבועה חלה כיון דכבר נשא להשנייה נתחייב ג״כ להשנייה דהא אין קדימה למזונות כמ״ש ומש״ה הרי הוא כאילו לא נשבע ויחלוקו במה שירויח יתר על כדי חייו ואף שאסור לאדם לישא נשים א״ל שיש לו כדי סיפוקו כמ״ש בסימן זה ולעיל סי׳ א׳ וסי׳ ע״ז מ״מ זה שכבר עבר ונשא נשתעבד לשנייה כמו לראשונה ומ״ש ואין היתר לשבועתו כו׳ ק״ק לפי זה הלא אף אם היה לו היתר להשבועה מ״מ הוי דינא הכי לחלוק בהמותר ביניהן נראה דמ״מ להשיב להשואל לפי סברתו כ״כ אף שאין נ״מ בנדון זה. ולעיל בסי׳ קי״ח גבי חייט דכתב דצריך לקיים השבועה ולא תלה הדבר בהחצי (לק״מ דאמ״ש לפני זה דאין המתנה חל על דבר שלא בא לעולם סיים וכתב דמ״מ צריך לקיים שבועתו) וגם שם הוה כמו מלוה על פה שהרי לא היה שטר לשמעון על החייט. ונראה דה״ט משום דהתם לא היה קצבה לריוח שלו ובשעת שבועה סבור שיהיה די לפרנסת אשתו בהחצי וכן משמע מלשון השואל דשואל וכתב זה לשונו. ועתה אין מספיק לראובן כו׳ דמשמע דעתה נתחדש הדבר כן שאיכו מספיק ובשעת שבועה לא היה כן ולכן השיב כיון שבשעת השבועה חלה מטעם שהיה סבור שיהיה לאשתו כדי פרנסתה אף שלע״ע (אינו) אין לגרוע חלקו של שמעון משום קדימת פרנסת אשתו דאין קדימה לפרנסה ומ״ה אף אם נשבע לשמעון ליתן שני חלקים מהריוח כשמספיק לאשתו בהשליש הנותר השבועה חלה ומה״ט סתם וכתב שם דאין דומה ולא תליא במה שנותן לה על כל פנים החציה אלא שאם לא היתה השבועה לא היה חל דהוה דבר שלא בא לעולם. וזה אין שייך בנדון זה כשנשא אשה אחרת דאף אם היא דבשלב״ל וגם אין השבועה חלה מכל מקום חיוב פרנסתה מוטל עליו כמו שנשתעבד בשטר כתובתה ליתן לה מזונות. וכשתובעת הראשונה גט צריך ליתן לה ולכתוב לה שטר חוב על הכתובה כיון דגרעה חלקה בלקיחת אשה שנייה אף למ״ד לעיל סימן פ׳ דא״צ לגרשה בשביל זה מ״מ כאן דהפסידה בידים שאני ודו״ק. ומה שמסיק וכתב דאין שייך קדימה אלא בשיעבד מקרקעי נראה דלא אפרנסה כ״כ דפרנסה אין קדימה אפי׳ במקרקעי אלא לסברת השואל כ״כ דסבר שיש קדימה אפי׳ בשיעבוד גופו והשיב דלא שייך כלל כ״א בקרקע ור״ל דוקא במלוה א״נ לפי דעת הסוברים דיש קדימה גם בפרנסת האשה וכמ״ש רבינו בח״מ סימן צ״ז די״א כן כ״כ ודוק:
(ה) הילכך כל מה שיותר על כדי חייו יתן חצי לזו וחצי לזו תימה הלא בסימן ע׳ מסיק וכתב בשם הרמ״ה ז״ל אפי׳ לית ליה מזונות אלא דחד יומא חייב למזנה מינייהו או למיכל בהדה במאי דאכיל עכ״ל ולמה כתב כאן יותר כדי חייו ונראה דגם הרמ״ה דקדק וכתב מזון דחד יומא דהוא מזון ב״ סעודות כמ״ש באותו סימן וא״כ כשמפרנס גם אותה מעט יהיה לכל אחד כדי סעודה ויהיה גם לו כדי חייו לאותו השעה וקמ״ל דלא בעינן דיהיה לו מות שלשים יום כמו בסידור ב״ח ומה שכתב כאן כל מה שיותר על כדי חייו ר״ל גם לאותה סעודה שרוצה לאכול בכל פעם דודאי לאותה סעודה שלפניו בכל פעם חייו קודמין וק״ל:
(ו) אינו חייב ליתן שלא פסק כו׳ עיין בתשובת הרשב״א והביאו כ״י לעיל סימן כ׳ שכ״כ אפי׳ נשתעבד בקנס פטור מן הקנס וכ״כ רמ״א שם עי׳ שם הטעם ויש להביא ראייה ג״כ ממ״ש בסימן ע״ז בדין טוענת מאיס עלי דמה התם שכבר נשאה ואפי׳ הכי צריך להחזיר הממון שהכניסה לו וליתן לה הגט דהיינו הנכסי צאן ברזל מכ״ש שאין בידינו לכפות האב לכתחלה ליתן נדוניא לבתו כדי שישאנה מאחר שטוענת מאיס עלי ומ״ה פטור האב מן הקנס ובלבד שלא יהא רמאות בדבר:
(טו) דכיון שטוענת טענה שהבעל יודע כו׳ לאפוקי טוענת טענה שאינו יורה כחץ שהבעל אינו יודע אם הוא טוענת אמת אין כופין אותו להוציא בתוך עשרה שנים וא״ל כשטוענת שאינו יורה כחץ נמי נכפינן אותו להוציא אפילו בתוך עשרה במגו דאי בעיא אמרה שאין לו גבורת אנשים די״ל דהוי מיגו דהעזה ועי״ל דלאו הכל דיני גמירי ולא ידעה שטענה זו טובה מזו:
(טז) לא היתה מעיזה פניה בפניו אבל אם שלא בפניו אומרת כן אינה נאמנת (אע״פ שאמרה אחר כך בפניו וכמ״ש לעיל סימן קנ״ב כ״פ) וע״ל סימן ע״ז ועיין בדרישה: (כיון שהוא מכחישה ובתשובת הרשב״א סימן תרכ״ח דאף הנדוניא אינו נותן לה במכחישה כ״פ):
(יז) ובטענה זו לא היינו כופין אותו להוציא וא״ל ומה בכך מ״מ יש לנו לכופו שיוציאנה משום טענה האחרת די״ל דלמא עיקר תביעתה הוי משום טענה זו והוי כאילו תובעת גט וכתובה ולכן צ״ל דיש לנו לפרש דבריה בענין כו׳ ועי״ל משום דה״א דנחשב דבריה כאילו סותרין זה את זה ויהיה כל טענותיה כאילו אינן ובזה נתיישבו ג״כ קצת תמיהות ב״י שהקשה נשאל את פיה דאם נחשב לטענותיה כאילו סותרין זא״ז שוב אינה נאמנת ליישבם ודו״ק:
(יח) יש לנו לפרש דבריה בענין שלא יסתרו כו׳ ז״ל ב״י ואיני יודע למה צריך לפרש דבריה ישאלנה והיא בעצמה תפרשם:
(יט) ויתן לה כתובה מנה ומאתים ז״ל מ״ו פי׳ וכגון שאינה מכחישה וצ״ע ע״כ:
(כ) ואם היה יכול להיות עם הראשונה מצד הדין ר״ל אם הדין נותן שאין צריך להוציא אותה:
(כא) ויוציא הראשונה ועל הכתובה יתן ש״ח כמבואר לקמן:
(כב) כי נתחייב מעות מזונותיה ופטרתו פי׳ ממזונות שכבר נתחייב לה כדבסמוך. גם הוא מתחרט על שבועתו נ״ל דכך הוא המשך דבריו דשאל אם יש לו היתר לשבועתו מפני שישנו פנים לכאן ולכאן פנים לאיסור כיון שנשבע בשביל טובתה ופנים להיתר כי נתחרט ואומר שהיה אנוס כו׳:
(כג) בלא״ה היה חייב להוציאה מדרך הגמרא אע״ג דהיה לו אשה אחרת ובסמוך יתבאר והיה גם כן מגמרא דאינו חייב להוציאה אלא משום חשש שמא לא ישא אחרת. ה״נ כיון דאי אפשר לזון שניהן ה״ל כאילו אין לו אחרת:
(כד) אמנם אין נוהגין כן מכאן ראיה שאין כופין בזמן הזה האשה לקבל גיטה וכתובתה שהרי גם בימי הרא״ש לא היה המנהג לכפות אותו וכל שאין כופין אותו גם כן אין כופין אותה:
(כה) ואם יגרשנה מה יתן לה מנה מאתים או יותר או גם נדונייתא רצה לומר מנה לאלמנה ומאתיים לבתולה אף שעל מעשה שאלו והיה ידוע אם היתה בתולה או אלמנה מכל מקום שאלו לפרש להן כל הדינים דאף אם היתה זו אלמנה ולא סגי לה בנתינת מנה מ״מ שאל אם יארע כן בבתולה אם סגי לה בנתינת מאתים ומ״ש או יותר רצה לומר ליתן לה גם התוס׳ ומ״ש או גם נדונייתא לשון זה קשה להולמו מה גם נדונייתא דקאמר הא כל שכן הוא דנותנין לה נדונייתא שהכניסה לו. שוב ראיתי בתשובה כלל ח׳ דין ז׳ זה לשונו ואם יגרשו מה יתן לה מנה או מאתים אי יותר כי כתובתה עם נדונייתא כו׳ ע״ש וזאת הגירסא עולה יפה כי פשוט היה בעיניהן ליתן לה נדונייתא ומ״ה שאלו אם גם חייב לתת לה כל הכתובה כיון שהוא מרובה הכל יחד ודוק:
(כו) אלא שיהיה עיקר דירתו עם השנייה והוא הולך ובא בעיר באיזה בית שירצה גם לבית ראשונה יכול לכנוס כן הוא שם בתשובה כלל ל״ח סעיף ז׳:
(כז) וגם אם אינו יכול להיות עמה פי׳ עם הראשונה:
(כח) בשביל זה לא יוציא פי׳ אין האשה יכול לכופו בשביל זה וכן הוא בהדיא שם:
(כט) לענין זה לא חלתה השבועה עבד״ר:
(ל) אע״פ שהראשונה קדמה כדמסיק לקמן בסמוך:
(לא) שעשתה לו במחילת המזון פי׳ מה שכבר נתחייב לה:
(לב) שאלה על התשובה רצה לומר על התשובה שהשבת. הראשונה רצה לומר אשה הראשונה.
(לג) וכי אינה יולדת רצה לומר אף שאינה יולדת:
(לד) ולקיים התנאי הראשונה שאם עבר ונשא כו׳ פירוש בסמוך השיב לו כיון שאין לו לשלם לה כתובה אין זה קיום תנאי:
(לה) אין לגרוע כח הראשונה כו׳ פי׳ לענין פרעון כתובה:
(לו) דלא גרע כחה בין לעניין מזונות בין לעניין כתובה כן הוא בס״א:
גט מעושה פירוש אנוס:
(לז) וכל המעשה רצה לומר המאנס:
(לח) מרבה ממזרים בישראל עיקר דין זה לעיל בסימן ע״ז.
(לט) אינו חייב ליתן שלא פסק לו כו׳ עיין בדרישה:
(מ) ולא ילדה יוציא ויתן כתובה משמע אפילו אם הוא מכחישה ולעיל אמרינן אם הוא מכחישה אין צריך ליתן לה כתובה ומשמע לפי מה שכתבתי לעיל בשם מ״ו בשאלה ותשובה המתחלת אשה שטוענת שאין הבעל שוכב עמה בשום ענין כו׳ שאפילו לאחר עשרה אינו צריך ליתן לה כתובה אם מכחישה וי״ל דלעיל מיירי שיש לו כבר בנים מאשה אחרת ומצדו אינו חייב לגרשה (ומה גם שהיא טוענת ורוצית לצאת ולהוציא הכתובה כ״פ) ולכן אינו חייב ליתן לה כתובה אם מכחישה אבל הכא מיירי שאינו קיים מצות פריה ורביה וב״ד כופין אותו להוציא ואף אם היא אינה טוענת כלום ולכן הואיל שאין הכפייה מצידה צריך ליתן כתובה אף אם אומר שהיא גורמת.
(ז) ואם טוענת שאין לו גבורת אנשים וכו׳ דכיון שטוענת טענה שהבעל יודע וכו׳ כתב כן כדי ליישב דלא דמי לטוענת שאין יורה כחץ דאינה נאמנת תוך י׳ שנים משום דכיון שבעלה לא ידע בה דמשקרה חיישינן שמא משקרה ומעיזה אבל הכא ידע דמשקרה אינה מעיזה ונאמנת:
(ח) אשה שטוענת שאין הבעל שוכב עמה וכו׳ יש לנו לפרש דבריה בענין שלא יסתרו וכו׳ כלומר דאם היו סותרים לא היינו כופין אותו מספק דשמא טענה הראשונה אמת אבל כיון שאפשר לפרש שאינן סותרין אלא בראשונה נמי כיונה לומר שלא בא עליה כלל כופין אותו וכתב ב״י ואיני יודע למה הוצרך לפרש דבריה ישאלוה והיא בעצמה תפרשה עכ״ל ואין זה קושיא דאם לא היה נראה בעיניו לפרש דברים בענין זה לא היינו מקבלין פירוש זה שהוא שקר. ועוד דכיון שיצאת חוץ לב״ד לא היינו מקבלין פירושה ולפיכך הוצרך לומר דבעיני ב״ד נראה שיש לפרש דבריה שאינן סותרים:
(ט) שאלה ראובן שהה עם אשתו כ׳ שנה וכו׳ כי עשתה לו טובה וכו׳ וזהו גם כן שאמר בסמוך על טובה שעשתה לו במחילת המזון כלומר שמחלה לו מה שכבר נתחייב לה בעד המזון. ובס״א כתוב במחילת הממון:
(י) ומ״ש תשובה אין לגרוע כח הראשונה וכו׳ פי׳ אין לגרוע כחה לא לענין פרעון כתובה ולא לענין מזונות ולכן מה שיותיר על כדי חייו יתן חצי לזו וחצי לזו:
רמב״ם אישות ט״ו:י׳
(כח) טור וכ״כ התוספות שם ריש דף סה מדרב המנונא והרא״ש בתשו׳ כלל מ״ג ובתשובות שבסוף ספר נשים כיון שטוענת טענה שהבעל יודע אם הוא אמת אם לאו לא היתה מעיזה פניה בפניו כיון שהוא מכחישה
(כט) שם ובתשובת הרא״ש שם
(ל) שם ושם ובתוספת שם והרשב״א בתשובות בשם גדולי רבני צרפת
(ו) י״א שהיא נאמנת הטעם – בטור כיון שטוענת טענה שהבעל יודע אם היא אמת או לאו לא היתה מעיזה פניה נגדו אם אינו אמת והקשה הדרישה ממ״ש הטור סי׳ ע״ז בשם הרמב״ם שאם טוענת שהוא מוריד לתשמיש והוא אומר לא אלא כדרך כל הארץ אני עמה כו׳ ועושין פשרה כפי כח הדין ולא כתב שם שכופין אותו להוציא כיון שהיא אינה מעיזה בדבר שהוא יודע ותירץ דאה״נ דכופין שם להוציא אלא שהיא אינה מבקשת להתגרש אלא שיתן לה כתובתה ויוציאה ותירוצו זה אינו עולה יפה דלענין כתובה ודאי אין שומעין לה כלל אפילו בטענת גרשתני כדלעיל וקושיא זו נראה דלק״מ דלענין אם החילוק ביניהם במורד מתשמיש דבר זה תלוי בבחירה (שאינו רוצה) או שונא אותה בזה ודאי ראוי לחפש כל מה דאפשר לעשות שלום (ביניהם) כדנקט התם שמייחדים אותם ולפי׳ (הרא״ש) עושין שיעור עד (שיתפייסו) ועושין פשרה כפי הדין היינו שנותנים זמן לפי ראות עיני הב״ד מתי יוכלו להתפייס ולא מוקי׳ אנפשיה בהרחקת תשמיש עמה ואח״כ יוציא ויתן כתובתה כ״ז שלא יהא אפשרי בהשוואה משא״כ כאן שיש בו חסרון כפי דבריה שאין לו גבורת איש בזה לא (שייך לומר) השוואה אלא צריכין לעשות הדין שיוציא אותה בגט (ע״י כפיי׳) ואה״נ באם יש אפשרות ברפואה כמו שהעתיק ב״י תשובת (רשב״ץ אם) טוען שזה מום עובר ע״י רפואות קרובות להועיל כו׳ ודאי (דאין כופין) ואם כופין הוה שלא כדין כ״ז הוא פשוט לפי ע״ד.
(ז) אינו שוכב עמה כו׳ – תימא הוא זה שהרי מבואר (דאין הדין דומים לאין לו גבורת אנשים וכפי מה שביארנו והיא מוכרח עכ״פ (ובטור מביא תשובה) בכאן ע״ש וכתב לענין זה לא חלתה השבועה (כי כבר היה מחויב הראשונה לפרנס) כתב בדרישה וקשה דלעיל סי׳ קי״ח כ׳ תשובת (הרא״ש ראובן חייט) שנשבע ליתן לשמעון חצי מה שירויח ובאותו חצי שהרויח אין בו כדי סיפוקו לפרנסת אשתו ואשתו תובעת מזונות והשיב שהשבועה חלתה וצריך לקיימה וי״ל הך דהכא שלא חלתה השבועה היינו שלא חלתה על כל מה שירויח אבל על החציה חלתה ולעיל נמי לא חלתה אלא על החצי אלא שאין טעם לדבר (וגם שם בתשובה) לא תלה הטעם במה שהניח החצי אלא משום דאין שיעבוד על גופו עכ״ל ולפי ע״ד לק״מ דכבר קי״ל דאע״ג דאין איסור חל על איסור מ״מ באיסור מוסיף חל איסור על איסור כדאי׳ פ׳ ד׳ אחים ובהרבה דוכתי ה״נ לעיל סי׳ קי״ח דנשבע לתת חצי הריוח וחלה השבועה עכ״פ באם ירויח כ״כ שיספיק החצי לאשתו ע״כ ה״ל איסור מוסיף וחל על הכל אפילו אם לא יספיק אלא שעדיין י״ל שם כיון שבשעה שבאים לדין כבר מונח המעות שהרויח ויש להאשה ג״כ שייכות על הממון מצד חיוב פרנסתה נמצא ה״ל ממון זה משועבד לשניהם לזה כתב שם דאפי׳ במוכר נכסיו אין שיעבוד למזון האשה והבנות על אותו הממון ק״ו כאן בשיעבוד גופו אבל כאן דנשבע לשני׳ לתת לה כל מה שירויח אפי׳ אם ירויח הרבה נמצא מפקיע חיוב שעליו לפרנס הראשונה ואין השבועה חלה בזה רק שעכ״פ חייב לפרנס גם השניה מצד שהיא ג״כ אשתו לזה פסק שיחלוק הדין ב׳ ב״ח הבאים כאחד ומ״ש הרא״ש אח״ז ואין היתר לשבועתו כיון שנשבע לה על טובה שעשתה לו במחילת המזון מה שכבר נתחייב לה קשה הא א״צ היתר כלל דהא אינה חלה כלל צ״ל דה״ק שאין שום סברא לומר אעפ״י שנאמר שהשבועה חלה מ״מ ירצה להתיר השבועה זה אינו עוד הקשה דכאן כתב הרא״ש מה קדימה שייך במזונות ופרנסה יכול לשעבד עצמו לכמה חובות דלא שייך (קדימה) אלא בשעבוד קרקעות משמע דבשעבוד קרקעות שייך קדימה אפילו במזונות ופרנסה ולעיל סי׳ קי״ח כתב אפי׳ אם מוכר אדם נכסיו אין מוציאין מהם למזון האשה והבנות כו׳ וכ״ה בח״מ סי׳ צ״ז בדין סידור ב״ח דאין משיירין למזון אשתו כו׳ והאריך בזה ולפע״ד אין כאן קושיא כלל דודאי גם כאן אם היה בו קרקע ושיעבד אותה בפי׳ לאשה ראשונה לפרנסתה פשיטא שאפילו אם היה אחר (כך) לאדם אחר חוב עליו שאין לו בה כלום וכ״ש אשתו השניה שאין אחר השעבוד כלום ולא אמרו אין מוציאין למזון האשה אלא כשלא שעבד לה בפירוש קודם לזה אלא שלא תטעה לומר שמה ששעבד גופו לפרנסת הראשונה בכתובה ואנא אפלח ואזין כו׳ ה״ל כמו שעבוד קרקע בפי׳ ויש לה קדימה לזה כתב הרא״ש שאינו דומה לקרקע שהוא יכול לשעבד גופו לכמה נשים ואין זה שעבוד בפי׳ לבטל זכות השניה. נמצא דלק״מ מן סימן קי״ח דכתב שם אפילו אם מוכר נכסיו אין מוציאין דשם לא מיירי ששעבד הנכסים בפי׳ תחלה לראשונה ע״כ אמר שם דיש ק״ו דאפי׳ בקרקע שנמכרת לזה מוציאין כ״ש באשה וזה פשוט לפע״ד ואין כאן קושיא כלל.
(יח) י״א שהיא נאמנת. הטעם כל שהבעל יודע אם היא משקרת אין מעיזה להכחישו מ״ה אפילו תוך י״ש נאמנת ודוקא שאמרה כן בפניו כמ״ש בסי׳ י״ז באמרה גרשתני ואפי׳ בלא טענה בעינן חוטרא לידי מהני כאן כיון דא״י לקיים העונה:
(יט) ולא יתן לה כתובה. כיון דהוא מכחיש׳ ואם הוא מודה צריך ליתן לה הכתובה ות״כ, /ולענין תוספת כתובה/ כתב הרא״ש בתשו׳ שהביא הטור והרשב״א בתשו׳ דא״צ ליתן ת״כ כי למשקל ולמיפק לא הוסיף לה ואפי׳ אם תפסה מוציאים ממנה מיהו בתו׳ מבואר הטעם דלא יתן תוספ׳ משום דהוי ככנסה לחופה ולא נבעלה ועלתה בתיקו כמ״ש בסי׳ ס׳ לפ״ז מהני תפיסה אבל הטעם דלא הוסיף לה למעל ולמיפק לא שייך דידע דנשאת לו מתחלה לכך ועיין בסעיף אח״ז ועיין תשובת רשב״א סי׳ תרכ״ח אפי׳ נדוניא אינה נאמנת להוציא ממנו כשהו׳ מכחיש׳ ועיין סימן י״ז שם הביא הפלוגתא כשאומרת גרשתני אם היא נאמנת להוציא הכתובה וכאן סתם ופסק דלא יתן הכתובה ובאמת דיני׳ הללו שוים ועיין תוספות סוף נדרים:
(כ) ואם מגרשה מעצמו וכו׳. יתן לה כתובה ולענין ת״כ משמע מתשובת הרא״ש שהביא הטור דצריך ליתן לה כיון דמגרש מעצמו כי דוקא כשכופין אותו לגרש כתב דא״צ ליתן ת״כ דאדעתי׳ למשקל ולמיפק לא אוסיף לה כמ״ש בכלל מ״ג סימן ג׳ ד׳ מיהו למ״ש תוס׳ ס״פ הע״י ובסוף נדרי׳ א״צ ליתן לה ת״כ כיון דא״י לבא עליה הוי כנכנסה לחופ׳ ולא נבעלה דלית לה כתובה כמ״ש בסי׳ ס׳ ואם יכול להתקשו׳ ויכול להכניס עטרה ואין לו כח למרק כתבו תוס׳ ס״פ הע״י דיש לה ת״כ דיש כאן חיבת ביאה ותוס׳ סוף נדרים כתבו אף על גב העראה כגמר ביאה מכל מקום לענין חיבת ביאה לא הוי ביאה ואין לה ת״כ:
(כא) ואסורה להנשא לו. אז כופין אותו אפילו בלא טענה בעינן חוטרא לידי כמו אם אין לו גבורת אנשים כיון דאסורה להנשא מחמתו:
(כ) נאמנת – הטעם כל שהבעל יודע אם משקרת אין מעיזה להכחישו מש״ה אפי׳ תוך י״ש נאמנת. ודוקא שאמרה כן בפניו כמ״ש בסימן י״ז באמרה גרשתני. ואפילו לא טענה בעינא חוטרא לידי מהני כאן כיון דא״י לקיים העונה עיין כנה״ג קפ״ב ע״א סעיף ל״ב. והרדב״ז ח״א סימן קי״ח. כל שלא אמרה בפניו אעפ״י שנשמעו הדברים להבעל שלא בפניו מיקרי ואינה נאמנת. הראנ״ח ח״א סי׳ ס״ג. אבל בספר בנימין זאב כתב דאם נשמעו דבריה לו בפניו מיקרי ע״ש סימן קכ״ו וכנה״ג קפ״ד ע״א:
(כא) כתובה – כיון דהוא מכחישה ואם הוא מודה צריך ליתן לה כתובה. ולענין תוספות כתובה צ״ע. ואם תפסה מהני תפיסה. ותוספת דידן נוטלת דדין נדוניא יש לו ואם היא מכחישה צ״ע אי נוטלת אפי׳ נדוניא שלה עיין בפוסקים:
(כב) כתובה – ולענין תוספת כתובה נמי צ״ע. ואם יוכל להתקשות ויוכל להכניס עטרה ואין לו כח למרק נמי צ״ע אם יש לה ת״כ עיין ב״ש. הטוענת על בעלה ששכב עמה בנידתה ובעלה מכחישה בדורות הללו שהנשים פרוצות אינה נאמנת מהר״מ ווייל סי׳ כ״ז משפט צדק ח״א סי׳ נ״ט כ׳ אם תובעת כתובה אינה נאמנת אבל אם אינה תובעת כתובה נאמנת ודוקא שטענה כך בפני הבעל ובפני הב״ד. היכא דאיכא קטטה בינו לבינה מתחלה ואמרה ששכב עמה בנדתה אינה נאמנת. אבל אם אין אנו יודעין סבת הקטטה מה היא והיא טוענת שבשביל שרוצה לשכוב עמה בנידתה מריב עמה נאמנת. משפט צדק שם:
(כג) כתובתה – ל״ד תובעת כתובתה בפירוש אלא אפי׳ הזכירה ברמז אינה נאמנת וכל דבר הנראה לב״ד שמערמת היא להסתיר טענת הכתובה לא מהימנא כנה״ג קפ״ד ע״א. אם תפסה מנכסי בעלה כדי כתובתה שאינה צריכה לתבוע כתובתה יש להסתפק שמא טענה שקר רלנ״ח סי׳ כ״ט:
(לח) אם טוענת כו׳ – תוס׳ סד״ה הנ״ל ממ״ש בנדרים צ״א א׳ אר״ה ת״ש כו׳ אבל לפי פירוש דירושלמי שם והביאו הר״נ במתני׳ שם ד״ה השמים שפי׳ המתני׳ אינה נאמנת למשנה האחרונה ומ״מ קי״ל כגמרא דידן וערשב״א סימן תרכ״ח:
(לט) ואפי׳ לא כו׳ – מדברי התו׳ שכ׳ אפילו למשנה אחרונה ובהכי מיירי שם במש״ש בתו׳ תימא כו׳ ואי לא כו׳:
(מ) וכופין – כו׳. כנ״ל בס״ג וכן הדין כו׳ וכ״כ בתו׳ ד״ה כי והיכי שהודה כו׳ כיון דא״י כלל כו׳:
(מא) ולא יתן כו׳ – ואם מגרשה כו׳. טור וכ״כ הרא״ש בכלל מ״ב סי״ב וכ׳ דהא דר״ה דנאמנת דוקא לגבי נפשה להפקיע איסור א״א אבל לגבי כתובה להפקיע ממון לא מהימנא וא״א כה״ג מספר כתובה כו׳ והוא כס׳ האחרונה בסי׳ י״ז ס״ב ויי״א דאינה נאמנת לענין כו׳ אבל כל הפוסקים חולקין בזה כמש״ש וכ״כ הרשב״א והריב״ש סימן קכ״ז בהדיא כאן:
(מב) בד״א כו׳ – תו׳ שם ד״ה נמי מצאתי כו׳ וכמש״ש קי״ז א׳ וכנ״ל:
(מג) וי״א דבזה״ז כו׳ – כמ״ש סימן י״ז ס״ב בהג״ה וי״א עוד כו׳:
(מד) ואם יש לתלות כו׳ – תוס׳ בד״ה הנ״ל ועריב״ש סימן קכ״ז:
(מה) וי״א כו׳ – אלא כו׳. כמש״ש בנדרים יעשו דרך בקשה וכמש״ל סי׳ ע״ז ס״ד וכפירש הירושלמי שם ואע״ג דאין הלכה כירושלמי דנאמנת בזה מ״מ למידין דאף בדבר דאינה נאמנת וכן לפי׳ גמ׳ שלנו דאינו י״כ:
(מו) וה״ה כו׳ – ולאחר כו׳. הרשב״א סימן אלף רל״ו ושם המעשה באמר שתי בנותיך לשני בני כו׳ דא״א להנשא לא להן ולא לאחרים וכ׳ שכופין וכנ״ל בטוענת א״ל גבורת כו׳ ואמרי׳ שם ק״ו א׳ א״ל השתא מידך איפסלא זיל כו׳ אלמא כיון דא״י לכונסה כופין שיפטור:
(מז) אם טוענת כו׳ – כמ״ש בס״ג ומהימנא כנ״ל דלא כירושלמי וכנ״ל:
(ה) ס״ז י״א שהיא נאמנת. נ״ב ע׳ תשובת הראנ״ח סי׳ ס״ג ובתשובת מהריב״ל ח״ג סי׳ ג׳:
(טו) שהיא נאמנת – עבה״ט מ״ש ואפילו לא טענה בעינא חוטר׳ לידי מהני כאן. והוא מדברי הב״ש. ועיין בס׳ גבורת אנשים מסי׳ ח׳ עד סי׳ כ״ט שהאריך הרבה לפלפל בזה בדברי תשובת הרא״ש כלל מ״ג ובדברי תשו׳ רמב״ן סי׳ קל״ט וסימן קמ״א דסתרי אהדדי בענין זה וגם בדברי תשובת הרשב״א שם תרות זא״ז ובסוף דבריו הפלה לדינא דודאי לענין שיהיה מחוייב להוציא בלא כפייה בשוטים אינה צריכה לבא מחמת טענה אבל לכופו בשוטים אין כופין אלא אם כן באה מחמת טענה ע״ש. ומה שכ׳ הבה״ט כל שלא אמרה בפנינו כו׳ אבל בספר בנימין זאב כתב כו׳ הנה בס׳ ג״א סימן ד׳ הביא ג״כ דברי ב״ז אלו וגם הביא שגם מדברי מהרי״ק סוף שורש ע״ב לכאורה נראה כן שכ׳ שם וז״ל ודאי מודה אני דהיכא שהיא עמו בעיר אי לא אמרה בפניו ממש איכא ריעותא ואיכא למיחש דילמא משקר׳ אבל בהיותה חוץ למקומו לא חזינן בה ריעותא אפשר דכ״ע מודו דנאמנת דכיון דיודעת בודאי שא״א לה להתגרש מבעלה כ״א בהוודע לו טענותה עליו א״כ שייך חזקה דאין אשה מעיזה כו׳ עכ״ל. והוא ז״ל כתב דזה סותר מ״ש בב״י בשם הרשב״ץ דצריכים אנו שנשמע שתאמר כן בפני בעלה אבל שלא בפניו באיזה ענין שיהיה לא כו׳ וכ״כ הריב״ש סימן קכ״ז דמה שפרסמה טענתה לרבים אין זה כאילו אמרה בב״ד בפני בעלה כו׳ ואחר העיון נראה דגם מהרי״ק ובנימין זאב מודי דצריכה לטעון כן בב״ד ובפני בעלה אלא דקאמר דל״ת כיון שטענה כבר שלא בפניו גריעה טענתה ולא תועיל אח״כ אפילו תטעון בפניו לפי שעתה מעיזה בפני בעלה להחזיק דבריה הראשונים וכמו שנראה קצת מדברי הריב״ש שם לכך קאמר דוקא היכא שהוא בעיר עמה ואינה רוצה לטעון בפניו כלל איכא ריעות׳ אבל כשאינו בעיר והוא יודעת שטענתה יוודע לו בהכרח א״כ לא גריע׳ טענתה והלכך נאמנת כטוענת אח״כ בפני בעלה כו׳ ואפילו תאמר שמהר״ק וב״ז חולקים ארשב״ץ וריב״ש מ״מ לענין דינא נראה עיקר שצריכה לטעון כן דוק׳ בפני בעלה ובב״ד כו׳ וכ״כ בתשובה ר״ל בן חביב סימן ל״ג וכתב שם שאין מקבלין טענה זו ממנה לא ע״י שליח ולא ע״י אנטלר אלא צריכה לבא דוקא בעצמה בפני ב״ד ותאמר כן בפני בעלה ע״כ. מיהו אם מתחילה אמרה כן שלא בפניו סגי כשתטעון אח״כ כן בפני בעלה ובב״ד ואף שבד״מ ובהגהת דרישה סט״ז כתבו שצריכה לטעון דוקא בפעם הראשון בפניו אין דברים נכונים בעיני כו׳ עכ״ד ע״ש באורך:
(טז) ולא יתן לה כתובה – עבה״ט ובב״ש ס״ק י״ט כתב בזה וז״ל ועיין סימן י״ז שם הביא הפלוגת׳ כשאומרת גרשתני אם היא נאמנת להוצי׳ הכתובה וכאן סתם ופסק דלא יתן הכתובה ובאמת דינים הללו שוים ועיין תוס׳ סוף נדרים עכ״ל. ובביאור רבינו הגר״א ז״ל ה״ק מ״א ב׳ בזה על דברי הש״ע ולא יתן לה כתובה וז״ל הוא כסברא האחרונה בסי׳ י״ז ס״ב וי״א דאינה נאמנת לענין כו׳ אבל כל הפוסקים חולקין בזה כמ״ש שם וכ״כ הרשב״א והריב״ש סי׳ קכ״ז בהדיא כאן עכ״ל. גם בס׳ ג״א מסי׳ נ״ח עד סימן ס״ה האריך בזה והביא דעת הרבה פוסקים מאד דס״ל דנאמנת אף להוציא כתובה ונדוני׳ ומסיק כן לדינ׳ דבין לענין גרשתני ובין לענין טענת גבורת אנשים נאמנת אף לענין כתובה זולת כשתובעת כתובה אינה נאמנת כלל בשום ענין כו׳ ע״ש: ועיין בתשו׳ נו״ב תניינא סימן פ״ט שכ׳ על דבר הטענה שבין איש לאשתו שטענה שאין לו גבורת אנשים והוא הודה. הנה זה פשוט כיון שהודה יוציא ויתן כתובה. ואשר פסק הרב השואל שימתינו איזה זמן ובתוך כך יעסוק הבעל ברפואות אולי יש תרופה. יפה פסק וכ״כ כל הגאונים הראשונים שלא למהר הגירושין בזה ולדבר על לב האשה אולי יש תקנה ברפואות ולא תאמר שזהו רק בנושא בתולה ובימי בחרות אבל בזו שכבר הוליד עמה ואח״כ נתקלקל אין להמתין על רפואות לא כן הוא אלא אפילו בזקן יש תרופה כמ״ש הריב״ש בסימן קכ״ז. ואשר פסק שבמשך זמן הזה הוא יהיה בפני עצמו והיא תהיה בפ״ע והבעל יספיק לה כל צרכה בזמן ההוא מלתא דמסתבר פסק כי חכמי הרופאים כתבו שהגרם הגדול לדבר זה הוא שנאת הנבעלת ואלו שיש כבר מריבה ביניהם ובהיותם יחד השנאה מתגברת כו׳ ע״ש:
(יז) יתן לה כתובה – עבה״ט ומ״ש הטוענת על בעלה ששכב עמה בנדתה כו׳ עיין בזה בתשובת הרדב״ז ח״ג סימן ת״ז שדעתו ג״כ דאינה נאמנת אף באינה תובעת כתובה וכתב שם דאף בזמן התלמוד אין להאמינה בטענה זו כיון דמשוי ליה רשיעא ולא אשכחן דנאמנת אלא האומר גרשתני או שאינו יורה כחץ דהא משוי ליה רשע בטענתה וכ״כ הריטב״א ז״ל ומכ״ש בדורות אלו דנפישי עזות כו׳ ע״ש:
(יח) שיכול לבעול אחרת – כתב בס׳ ג״א סי׳ ס״ו וז״ל פי׳ שיש לו גבורות אנשים קצת ויכול לבעול אחרת וזו אינו יכול מחמת שרחמה צר ואילו היה לו ג״א ממש היה יכול לבעול גם את לכך צריך ליתן לזאת הכתובה ולא מיירי שיש לו ג״א ממש ואינו יכול לבא על זו מחמת שאינה ראויה לביאה דבכה״ג כתבו הרא״ש והטור והש״ע סימן קי״ז ס״ב דאין לה כתובה דכיון שהחסרון הוא מחמת׳ אין לך מום גדול מזה וכ״פ בתשובה רש״ך סימן צ״ו באשה שהיא סתומה שאין לה כתובה א״ו כדפי׳ והא דכתב ריצב״א והרמ״א לקמן ברחמה צר אין כופין להוציא ותשמע דגם כתובה אינו נותן לה וכ״ה בתשו׳ ריצב״א להדי׳ התם מיירי כשיוכלים לתלות ברכות שניו וחולשתו ובהמשך הזמן יוכל לבא עליה אבל הכא מיירי שלא ישתנה טבעו עכ״ל:
(יט) וי״א דבזה״ז כו׳ – עיין בס׳ ג״א סי׳ ס״ז שכ׳ זהו מהמרדכי בשם מהר״ם ולא הוזכר זה בשום פוסק יותר ואדרבה כל הפוסקים וכל האחרונים כתבו בסתם נאמנת וקצתם הורו כן הלכה למעשה בדורותיהם. והעתיק שם דברי הר״ל בן חביב סימן ל״ג והר״ר יוסף בתשובת רש״ך סי׳ ק״ס ומהרי״ק שורש ע״ב׳ ובנימין זאב סי׳ קס״ו ומהריב״ל ס״ג סי׳ ק״א (וכ׳ שם דממ״ש בא״ח בשם הרמ״ה מביאו ב״י סי׳ י״ז גבי גרשתני דה״מ בדורות הראשונים כו׳ אין ראיה דס״ל כמהר״ם די״ל דדוקא בגרשתני החמיר שלא תצא מבעלה בלא גט והוי בניה ממזרים וגם הואיל שאפשר לתקן ע״י שיתן עכשיו גט משא״כ הכא) ובסוף מסיק לענין דינא דהיכא דאמרה בפירוש איני רוצה כתובה יתן לי גט הריני מוחל לו הכתובה נאמנת אף בזה״ז בלי שום אמתלא דהרי כל הפוסקים חולקים על מהר״ם וגם מהר״מ יכול להיות דמודה באמרה כן בפירוש ובפרט לפמ״ש לעיל דאין כופין בטענת ג״א א״כ ליכא כאן חשש איסור דאוריית׳. והיכא דתובעת גט סתם ולא הזכירה כלום מענין הכתובה נאמנת היכא דאיכא אמתל׳ כו׳ ע״ש:
(כ) במקום שיש אמתלאות – עי׳ בתשו׳ מהר״ם אלשקר סי׳ פ״ט באורך. ושם פקפק עמ״ש מהרי״ק כי יש לאותה אשה אמתלאה שישבה עם בעלה ששה שנים ולא ילדה (עי׳ בד״מ אות ו׳) והוא ז״ל כתב עליו ואינו יודע האי ששה שנים מאי עבידתייהו ועשרה שמענו ומנין אחר לא שמענו לא לאמתלאה ולא לזולתה כו׳ ע״ש. וע׳ בס׳ ג״א סי׳ ס״ח השיג שם על כל דברי מהר״ם אלשקאר בתשובה ההיא ובאמצע דבריו השיג ג״כ על מ״ש עשרה שמענו ומנין אחר לא שמענו כו׳ וכתב עליו שלא דק כי התם איירי היכא דמדינ׳ דגמ׳ לא מהימנ׳ לא סגי בפחות מי׳ שנים אבל הכא מדינא דגמ׳ נאמנת מיד אלא שמהר״ם החמיר בדורות הללו שיש פרוצות וא״כ פשיטא דאם יש איזה אמתל׳ דהיינו בה׳ או ו׳ שנים מוקמי׳ לה אדינא וכ״כ מהרי״ק עצמו שם באותה תשו׳ אח״ז כמו ג׳ עמודים ומהר״ם אלשקר לא עיין היטב כו׳ וכן מסיק שם הלכה למעשה היכא דתובעת גט סתם דנאמנת היכא דאיכא אמתלא מועיל גם אמתלא כזו ששהתה עמו ה׳ או ו׳ שנים ולא ילדה וכן כשכרתו הכיס שלו לפני כמה שנים להוציא האבן דהוי אמתלא וכמו שפסק הר״ר יוסף בתשובת רש״ך סימן ק״ס וכן אם עדיין היא בתולה סגי בב׳ או ג׳ שנים וה״ה בשאר שום אמתל׳ או רגלים לדבר נאמנת. וא״צ אומדנות דמוכיחות רק ברגלים לדבר קצת סגי וכמ״ש באגודה פ׳ הבע״י ע״ש:
(כא) וי״א דאפילו במקום כו׳ – כתב בס׳ ג״א סי׳ ע״א נראה מדברי הרב דהיינו בתובעת כתובה דאינם נאמנת ואין כופין או שהו׳ רך בשנים דאין כופין מ״מ אין כופין אותה להתפייס עמו ומשמע לי׳ הכי מדברי הרשב״א כו׳ ולפע״ד זה אינו לא מסתבר כלל לומר כן דכיון דאינה נאמנת א״כ הרי היה מחוייבת לדור עמו כדין אשה עם בעלה ולא קאמר הרשב״א התם אלא בטוענת אין לו ג״א ולסברתו דס״ל דאין כופין אותו על הגט כו׳ אבל הרמ״א דס״ל דבטענת ג״א כייפי׳ ליה ע״כ דקאי אהיכ׳ דאינה נאמנת ובהא לא איירי הרשב״א כלל וא״כ דברי הרב צ״ע. וגם מ״ש הרב או עד שתשהא י״ש גם זה לא הוזכר ברשב״א כלל כו׳ עכ״ד וכ״כ עוד בכללי הדיינים שם וז״ל כשתובעת כתובה אינה נאמנת כלל בשום ענין אפילו שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה דאמרי׳ מחמת חמוד ממון אומרת כן וצריכה לדור עמו כשאר אשה עם בעלה עכ״ל:
(כב) וה״ה אם קידש אשה כו׳ כופין אותו להוציא – עיין בספר ג״א סימן כ״ח וסי׳ ע״א שכ׳ דאין להורות כן למעשה לכוף אלא בבאה מחמת טענה וגם הרב רמ״א גופיה כ׳ כן בסתם לקמן סי׳ קס״ה ס״א גבי חליצה וא״כ כ״ש גבי גט וכדאיתא בכל הפוסקים ע״ש ועמ״ש לעיל סק״ז:
(כג) טוענת שבעלה כו׳ – עיין בס׳ ג״א סי׳ נ״ד שכ׳ דאין כוונת הרמ״א שטוענת שיכול ובכיון אינו שוכב עמה דהיינו שמורד דז״א דבזה ודאי דאינה נאמנת וכמ״ש בש״ע ס״ס ע״ז והטעם דבזה ליכא העזה שהרי אם יקבל עליו שלא ימרוד ותהי׳ בטוח בו לא תטעון עליו שום דבר משא״כ בטענת אינו יכול דיש כאן העזה שהרי בטענה זו מוכרח הוא לגרשה שהרי לא יועיל לו שום דבר וכ״כ בתשו׳ מהר״ל בן חביב סי׳ ל״ג כו׳ רק כוונת הרמ״א שטוענת שאינו שוכב עמה מחמת שאינו יכול או שאינו בקי בדרך ארץ וכמ״ש התוס׳ סוף נדרים והגם דפשט לשון הרמ״א ז״ל לא משמע כן מ״מ העיקר כמו שאמרנו דאם טוענת שמורד מתשמיש אינה נאמנת כו׳ ע״ש:
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר׳ עקיבא איגרפתחי תשובההכל
 
(ח) אִם יָדוּעַ שֶׁהָאִישׁ רוֹצֶה לֵילֵךְ לְאֶרֶץ אַחֶרֶת, יַשְׁבִּיעוּהוּ שֶׁלֹּא יֵלֵךְ אוֹ יִכְפּוּהוּ שֶׁקֹּדֶם שֶׁיֵּלֵךְ יְגָרֵשׁ אוֹתָהּ לִזְמַן.
בית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףבאר הגולהביאור הגר״אהגהות ר׳ עקיבא איגרפתחי תשובהעודהכל
(כג) וששאלת אשה שיראה מבעלה שילך לארץ אחרת וכו׳ כלל מ״ג סימן י״ג ובסימן ח׳ כ׳ וז״ל ואם דעתו לעגנה ראוי הוא שתסמוך על מנהגיכ׳ בעת הזאת לכופו ליתן גט לזמן:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(לא) שם בשם תשובות הרא״ש כלל מ״ג סי׳ י״ג
(מח) אם יודע כו׳ – דאין לו לצאת בלא רשותה מפני ביטול עונה כמ״ש בפ׳ אע״פ מנדין ומכין ע״ז דאע״ג דלאו שאין בו מעשה מ״מ לא גרע מדבר שהוא מד״ס שמכין ומנדין עד שיקיים ואם הוא מעצמו כדי להנצל מזה יגרש אין זה גט מעושה שהרי אין כופין אותו על הגט כלל כו׳ כן פי׳ הריב״ש דברי הרא״ש והטור כאן בסימן קכ״ז ע״ש וע״ל סכ״א וי״א כו׳ וכפ׳ הרא״ש ובתשובה:
(ו) ס״ה לזמן. נ״ב ע׳ תשו׳ רשב״ש סי׳ שפ״ג:
(כד) שלא ילך או יכפוהו כו׳ – עיין בספר בית מאיר שהביא לשון הריב״ש סי׳ קכ״ז שכ׳ על זה דאין זה כפי׳ על הגט במוחלט אלא שכופין על מה שיש לו לעשות ואם יגרשנה יפטר כו׳ וכתב עליו דמלשונו משמע שא״א לכפותו אלא בדרך ברירה או שישבע או יתן גט לזמן וא״כ אם הוא חשוד על השבועה א״א לכופו על גט זמן לחוד ולע״ד אילו כן כוונת הרא״ש הול״ל יכפוהו או שישבע שלא ילך או שיתן גט לזמן לא כן עתה משמעות שהברירה ביד הב״ד אם הוא אינש מהימן על שבועה ישביעוהו ואם לא יכפוהו לגט לזמן. ומה שלא חש לגט מעושה זה לא שייך אלא בכפי׳ על גט מוחלט מיד דשמא אין בדעתו לעגנה והוי גט מעושה שלא כדין משא״כ בגט לזמן מה בכך שהוא עתה בכפי׳ הא הברירה בידו לשוב ויהיה הגט בטל ואם עובר הזמן ומקיים הגט זה ברצונו עושה ועיקר הגירושין נתקיימו מרצונו ותו דאם בזדון לבו מעגנה הרי למפרע הכפי׳ על הגט מפורש בגמ׳ דהא מונע ממנה כל עניני אישות וצ״ע עכ״ל. ולפמ״ש לעיל סק״ז בשם הש״ך בס׳ ג״א דאף במונע ממנה כל עניני אישות יש להחמיר למעשה שלא לכוף כו׳ א״כ גם כאן נראה דאין ברירה ביד הב״ד אלא יש לעשות כדכתב הריב״ש ז״ל שיתנו לו הברירה כו׳:
בית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףבאר הגולהביאור הגר״אהגהות ר׳ עקיבא איגרפתחי תשובההכל
 
(ט) אִם הַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי לַעֲמֹד בְּמָקוֹם שֶׁנְשָּׂאָה, מִפְּנֵי סַכָּנַת נְפָשׁוֹת, כּוֹפִין אוֹתוֹ לְגָרְשָׁהּ, {כִּי הִיא אֵינָהּ צְרִיכָה לָלֶכֶת אַחֲרָיו.}
בית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףבאר הגולהביאור הגר״אעודהכל
(כד) וששאלת מי שטוענת שיכפוהו לבעל שיגרשנה וכו׳:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(לב) ג״ז שם בשמו
(לג) שם
(מט) אם כו׳ – כי כו׳. כמ״ש בסוף כתובות ג׳ ארצות כו׳ וע״ל סימן ע״ה ס״א ובהג״ה:
(נ) כופין – כו׳. צ״ל ג״כ כנ״ל. וכמש״ל דכל שאינו מפורש בהדיא בגמ׳ כופין אין כופין ואע״ג דמונע תשמיש ומזונות כופין כמ״ש בס״ג משום שאינה רוצה לצאת אחריו לא איתמר בהדיא דכופין:
בית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףבאר הגולהביאור הגר״אהכל
 
(י) נָשָׂא אִשָּׁה וְשָׁהֲתָה עִמּוֹ עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא יָלְדָה, יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה אוֹ יִשָּׂא אִשָּׁה הָרְאוּיָה לֵילֵד. וְאִם לֹא רָצָה, כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיּוֹצִיא. וְאִם אָמַר: אֵינִי בּוֹעֲלָהּ וַהֲרֵינִי שׁוֹכֵן עִמָּהּ בִּפְנֵי עֵדִים כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶתְיַחֵד עִמָּהּ, בֵּין שֶׁאָמְרָה הִיא בֵּין שֶׁאָמַר הוּא, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, אֶלָּא יוֹצִיא וְיִשָּׂא אִשָּׁה הָרְאוּיָה לָלֶדֶת. {הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל זֶה דְּלֹא הוֹלִיד כְּלָל, אֲבָל אִם הוֹלִיד זֶרַע קַיָּמָא, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קִיֵּם עֲדַיִן פְּרִיָּה וּרְבִיָּה, אֵין כּוֹפִין לְהוֹצִיא (רִיבָ״שׁ סִימָן ט״ו). וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן א׳ דְּבַזְמַן הַזֶה אֵין נוֹהֲגִין לָכֹף כְּלָל. וְנֶאֱמָן הָאִישׁ לוֹמַר שֶׁיּוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ שֶׁאֵינוֹ מוֹלִיד, וְאֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לִשָּׂא אִשָּׁה (נ״י פֶּרֶק הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ).}
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהעודהכל
רמב״ם אישות ט״ו:ז׳
(כה) נשא אשה ושהה עמה וכו׳ משנה וברייתא בס״פ הבא על יבמתו (יבמות סד):
(כו) מ״ש או ישא אחרת וכו׳ אפילו אמרה דיירנא בהדיה בסהדי וכו׳ פשוט בגמרא ס״פ המדיר (כתובות עז:) כתב הריב״ש בתשובה סי׳ ט״ו דעת קצת מפרשים דדוקא קתני מתני׳ שהתה י׳ שנים ולא ילדה הא אם ילדה ולד של קיימא אף ע״פ שעדיין לא קיים מצות פריה ורביה אין כופין להוציא מיהו היינו בזו שלא הוחזקה עקרה עדיין ואיפשר שתלד לו עוד שהרי כבר זכה ליבנות ממנה אבל בזקנה שאין לה תקנה אף ע״פ שילדה לו כיון שאין לו בנים כשיעור הצריך לקיום המצוה כופין אותו להוציא ואצ״ל לדעת מי שאומר דשהתה עשר שנים ולא ילדה ארישא קאי כלומר שלא ילדה ולד קיימא השיעור הצריך עד כאן לשונו ועיין בתשובות הרשב״א שאכתוב בסי׳ זה:
[בדק הבית: כתב ה״ה בפט״ז שכתב הרשב״א בשם הירושלמי היו לו בנים ומתו מונה משעה שמתו.] כתוב במישרים נכ״ג ח״ח וז״ל כתב הרא״ש יש מחלוקת במי ששהא עם אשתו י׳ שנים ולא ילדה אם כופין אותו בשוטים וכיון שנחלקו בו הגדולים ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטים דלא ליהוי גט מעושה עכ״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(מא) או שהוא אומר כן פירוש ובודאי אחר כך אשא אחרת אפילו הכי אין שומעין לו כו׳ אלא צריך לגרשה או שישא אחרת עליה מ״ו כ״כ הרי״ף בפרק הבע״י גם הרא״ש ע״ש בדף קל״ח ע״ג והטעם דלמא לא ישא אחרת וגם שמא אין שום אשה תרצה להנשא לו כל זמן שהאשה הזאת בביתו ובודאי אם ימצא אשה שתרצה להנשא לו והוא כונסה לפנינו מותר לקיים הראשונה:
(מב) שלא הפילה היא נאמנת דאם איתא דהפילה לא היה מחזקה נפשה כעקרה גמ׳ ס״פ הבע״י:
(יא) ומ״ש ואפילו אומרת דיירנא בהדיה בסהדי וכו׳ ה״א ס״פ המדיר ומפרש הרמב״ם בפט״ו דאישות וכ״כ רבינו דכל זמן שלא נשא אחרת צריך לגרשה לזו ולא יועיל כשתאמר האשה לא אתייחד עמו כלל או האיש אומר לא אתייחד עמה כלל וא״כ למה אגרש אותה כיון שעדים מעידים שלא אתייחד עמה ולא אבא אליה וא״כ בודאי היום או מחר אשא אשה אחרת לביתי אפ״ה כל זמן שלא נשא אחרת צריך לגרשה לזו כי לא נאמין לו שישא אשה אחרת:
(לד) משנה וברייתא יבמות דף סד עא
(לו) רמב״ם בפט״ז מה״א וכ׳ ה״ה שהוא מבואר בירושל׳
(ח) אין שומעין לו – פי׳ אע״פ שהוא אומר שרוצה לישא אחרת דלא נאמין לו בכך.
(כב) יוציא ויתן כתובה. למ״ש לעיל לרוב הפוסקים אם לא אמרה שהוא אינו י״כ מ״מ חייב ליתן לה הכתובה אבל אם הוא טוען ברי דהיא פולט׳ הזרע או כיוצא בזה דהמניע׳ ממנה והיא א״י אם הוא י״כ אין לה כתובה ודינה כאיילנות כמ״ש ברמב״ם שם אפילו אם הוא רוצה לגרשה וכן הוא לשיטות הרי״ף הוא אמר מינה קאי על מתני׳ דב״ד כופין אותו לגרש ומ״מ אם אמר מינה נאמן אא״כ דהיא אומרת דהוא אינו י״כ וכן הוא בהרא״ש ולא כפרישה סי׳ קמ״א, ולפי משמעות דברי המחבר מ״ש בסעיף ו׳ פוסק כרמב״ם קשה איך כתב כאן סתם דיוציא ויתן כתובה דהא לרמב״ם כל שהי׳ אינו אומר׳ ברי דהמניע׳ ממנו אין לה כתובה:
(כג) או ישא אשה וכו׳. היינו הברירה בידו אבל היא א״י לומר שישא אחרת ולא יגרש אותה כי לפעמים לא יהבא ליה אתתא כל היכא דאגיד׳ בה נ״י ומשמע אפי׳ היכא דהיא אמרה דהוא אינו י״כ מ״מ כופין אותו לגרש זאת וישא אחרת אף על גב שהיא נאמנת לענין כתובה ולדעת הרמב״ם מבואר כן במתני׳ דהא מתני׳ נשא אשה ושהה עמה י״ש יוציא ויתן כתובה איירי דהיא טוענת ברי דהוא אינו י״כ כמ״ש בסמוך ותנא אינו רשאי לבטל, ואם הוליד ומתו בניה עיין תשובת הרשב״א שהביא הב״י ובנ״י ובש״ג:
(כד) אין כופין להוציא. היינו כשהיא ראוי׳ עוד להוליד אבל כשהיא זקנה כופין להוציא:
(כה) ונאמן האיש לומר וכו׳. משום בכל מצות כאלו שאין הוכחה שעושה דרך מרד נאמן על עצמו שם בנ״י:
(כד) כתובה – עי׳ ב״ש. והיכא דלית ליה למיתב לה כתובה תהא כתובתה חוב עליו עד שתשיג ידו ע״ל סימן קי״ט ס״ק ז׳ מש״ש ועיין כנה״ג קפ״ב ע״ב סנ״ג ונ״ד:
(כה) להוציא – והיינו כשהיא ראויה להוליד עוד אבל כשהיא זקנה כופין להוציא ב״י בשם הריב״ש ע״ש ובד״מ. ואם היו לו בנים ומתו עיין ב״י וד״מ וכנה״ג קפ״ד ע״ב:
(נא) או ישא כו׳ – הרי״ף וכן פירש״י שם ד״ה אינו רשאי כו׳ ונ״י וש״פ ומ״ש א״ר לבטל ול״ק יגרשנה וכמש״ש בגמ׳ איזיל ואבדוק כו׳ וכנ״ל:
(נב) כרב תחליפא – דשקלו וטרו שם אליביה הר״נ שם:
(נג) בין כו׳ – שם הכא אע״ג כו׳ וכ״ש באמר הוא:
(נד) י״א דכ״ז כו׳ – מדקא׳ ילדה ומיהו דוקא זרע קיימא כמש״ש הפילה מונה כו׳ ובירושלמי ה״ל בנים ומתו מונה משעה שמתו אבל י״מ דולא ילדה ארישא דמתני׳ קאי דתנן בש״א לא יבטל כו׳ ולא ילדה וקאמר כשיעור ריב״ש ונ״י שם:
(כה) ושהתה עמו י״ש – עיין בתשו׳ נו״ב תניינא סי׳ ק״ב בעובדא שבא לפניו איש אחד ולפי דבריו האשה אשר לקח ילדה לו בנים ומתו וזה עשר שנים וקרוב לשמנה חדשים מיום מיתת האחרון ורצונו לעלות לא״י ולקחת אשתו עמו אולי יזכה שם להבנות בזרע קיימא והאשה אין רצונה בזה וגם לקבל גט וכתובה אינה רוצה ושלח לה להתרות אותה והי׳ מסרבת ומחזקת בחדא מלתא שאם לא יתן לה סך מסויים כפי רצונה לא תקבל גט וגם לארץ ישראל אי אפשר לה ליסע. ועתה מבקש הבעל להתיר לו לישא אחרת. והאריך שם בזה ותורף דבריו דאי אפשר לדחות דברי הירוש׳ שהביא הרשב״א בחידושיו יבמות דף ס״ד והנ״י שם דה״ה להיו לה בנים ומתו כו׳ ושוב. כתב דיש לחקור מה דינו בזה״ז אם גזר רגמ״ה בכה״ג והנה בת׳ מהרי״מ סי׳ י׳ מחמיר בזה ע״ש בעובד׳ דגרשון שנשא אשה על אשתו והרעיש עליו הרי״מ שעבר על חרגמ״ה אך נראה דהרי״מ מחלק בין הברירה בידו לגרש הראשונה ובין אין הברירה בידו ועובד׳ דהאי גרשון הי׳ בידו לגרש הראשונה מרצונה דאל״כ דבריו תמוהים מאד וכבר נתעורר חכם אחד בתשו׳ שב יעקב סי׳ מ״ב לפרש כן עובדא דהרי״מ וכתב שגם הראנ״ח פי׳ כן וגם הכנה״ג כ״כ ואף שהש״י שם דחה דבריהם דבריו תמוהים באופן שיפה פי׳ החכם דברי הרי״מ דמיירי שהבעל לא רצה לגרש אבל אם הבעל רצה לגרש והאשה אינה רוצ׳ יכול לישא אחרת. ואפי׳ אם נניח פירושינו ונימא שאוסר אפי׳ אין הראשונה רוצה להתגרש כלל מ״מ היינו בלא התרת מאה רבנים דומי׳ דעובד׳ דידיה אבל מודה הר״י מינץ שע״פ התרה ממאה רבנים מותר ואנן שליחותא דרגמ״ה עבדינן בזה. ואמנם מה שלא אירע בכמה דורות להתיר מי ששהא עם אשתו י״ש כמו שאירע בנשתטית אשתו אמת כי בדורו של הב״י התיר הרב״י בתשובה סי׳ י״ד לישא אחרת והשיג על הר״י מינץ והתיר הלכה למעשה והסכימו עמו המבי״ט ושאר גאוני זמנו אך בדורות הקרובים לזמנינו לא שמענו נראה שזהו משום שחששו לדעת קצת פוסקים שאין דין זה נוהג בח״ל וכמ״ש בחבורי נו״ב סי׳ א׳ (ע״ל סי׳ א׳ ס״ק ט״ז) ואמנם העליתי שם דמי ששהא עם אשתו י״ש ואח״כ נשאו לבו ללכת לא״י ואשתו אינה רוצה ליסע עמו אז ממ״נ מותר לישא אחרת אך אחרי שהדור פרוץ לא מלאני לבי להתיר בלי התרה מק׳ רבנים (ומבואר עוד שם דאין אנו גוזרים עליו שיעלה תיכף לא״י ורשאי למבדק נפשי׳ לישא אשה גם במדינה זו ואם גם זו לא תלד אז יסע לא״י. ויתנה תיכף עם האשה החדשה אשר יקח ויקבע לה זמן שאם לא תלד לזמן הזה מחוייבת היא לילך עמו לא״י וע״ז האופן מוסר לו ליקח אשה על אשתו) והנה כשמתירין לו לישא אחרת כשהראשונה מסרבת לקבל גט פשיטא שאין לה על הבעל שום חיוב משאר כסות ועונה. ואמנם כתובתה הא ודאי בכל עת שתבא ותאמר תן לי גט וכתובה פשיטא שאז בשעה שתקבל גיטה גובה כתובתה ותוס׳ ככל הנשים אבל כל זמן שמסרבת מלקבל גט אין לה עליו שום תביעה מחמת הכתובה ואף דבאשה שנשתטית אין נותנין התרה לבעל עד שישליש הכתובה כמבואר בב״ש סי׳ א׳ ס״ק כ״ג שאני התם שהיה אנוסה וא״א לה לקבל גט אבל בזו שיכולה לקבל גט כו׳ ואף שהדבר פשוט וא״צ ראיה הנה הדבר מפורש בתשו׳ הריב״ש סי׳ צ״א הובא בב״י סי׳ א׳ כו׳. וא״כ כל האמור הנה בנ״ד האשה אינה רוצה לעלות לח״י וגם אינה מתרצית לקבל גט וכתובה ואף שהיא מתרצית לקבל גט כשירבה לה מוהר ומתן הא ודאי שדינה שוה למי שאין רצונה לקבל גט כלל דאטו תרקבי׳ דדינרי יתן לה מעתה קם הדבר על דת ודין להתיר להבעל לישא אחרת באופן אם כדבריו כן הוא שכבר עבר עשר שנים מיום מיתת האחרון ועוד קרוב לשמנה חדשים יתרים להשלים אם לפעמים לא הי׳ איזה שבועות בביתו וכבר ראיתי על מעשה כיוצא בזה ממש התר׳ מכבוד הכהן הגדול מהר״ר רפאל הכהן (ע׳ בזה בתשו׳ ושב הכהן סי׳ נ״ד) ג״כ על אופן שיסכימו מא׳ להתי׳ ובעובד׳ דידי׳ עדיין לא נשלמו עשר שני׳ מיום מיתת הבן האחרון והור׳ לו שישה׳ עם אשתו עד כלות י״ש ואח״כ כשלא תרצ׳ ליסע עמו לארץ הקדוש׳ ולא לקבל גט ברצון מותר להבעל לישא אחרת ע״פ התרה מק׳ רבנים. וכהן קורא ראשון ואחריו לוי שגם אני נמנה להתיר אחר שיושלמו לו מאה רבנים משלש מדינות ולאו דוקא רבנים אלא לומדים כו׳ ועמ״ש לקמן סעיף כ״ט:
(כו) אין כופין להוציא – עבה״ט (מ״ש והיינו כשהיא ראוי׳ להוליד אבל כשהיא זקינה כופין כו׳ ועיין בתשו׳ מעיל צדקה סימן ל״ג שכ׳ הגם כי מדברי הריב״ש נראה כן אבל מדברי הנ״י דלא חילק בכך אין נראה כן ועוד כיון דאית להו להנ״י ושאר מפרשים דעל שיש לו בן אחד לא תנן במתני׳ מנלן שוב לחדש מלבינו וכן ראינו מעולם אנשי השם שלא גירשו נשותיהם הזקינות אף שאין להם כ״א בן א׳ או בת אחת כו׳ ע״ש שהאריך בזה בדברים נכונים). ומ״ש ואם היו לו בנים ומתו כו׳ עיין בתשו׳ נו״ב תניינא סימן ק״ב וק״ג מ״ש בזה:
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובההכל
 
(יא) הָלַךְ בִּסְחוֹרָה בְּתוֹךְ י׳ שָׁנִים, אוֹ שֶׁהָיָה הַבַּעַל חוֹלֶה, אוֹ שֶׁהָיְתָה הִיא חוֹלָה, {אַף עַל פִּי שֶׁמְשַׁמְשִׁים יַחַד,} אוֹ שֶׁהָיוּ חֲבוּשִׁים בְּבֵית הָאֲסוּרִים, אֵין עוֹלִים לָהֶם אוֹתוֹ זְמַן מֵהַמִּנְיָן.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהעודהכל
רמב״ם אישות ט״ו:י״א-י״ב, רמב״ם אישות ט״ו:י״ד
(ל) יש דבר לתלות בו מה שאינה יולדת כגון שהיה הוא או היא חולים וכו׳ פשוט בס״פ הבא על יבמתו (יבמות סד.):
(לא) אין ישיבת ח״ל עולה ממנין י׳ שנים בס״פ הבע״י שם:
(לב) כתב א״א ז״ל י״א שבח״ל אין כופין להוציא וכו׳ ג״ז בס״פ הבע״י ועיין בפירוש התורה להרמב״ן פרשת לך לך ובמהרי״ק שורש ע״ב ובמרדכי ס״פ הבע״י ובהג׳ מיימון פט״ו מה׳ אישות (וכ״כ נ״י דף ת״ה):
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ז) ז״ל הגמרא בפרק הבא על יבמתו דף ס״ז ע״א ת״ר נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה יוציא ויתן כתובה שמא לא זכה להבנות ממנה אע״פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען ללמדך שאין ישיבת חוצה לארץ עולה מן המנין לפיכך חלה הוא או שחלתה היא או שניהם חבושים בבית האסורים אין עולין לו מן המנין פירש״י מקץ עשר שנים בא על הגר והא דלא נסיב לה בהנך שני קמאי עד שלא בא לארץ כנען שהיו שנים מרובים בפדן ארם ללמדך שאין ישיבת ח״ל עולה לו דלמא משום עון חו״ל הם עקורים. לפיכך הואיל וקא חזינן שאין ישיבת ח״ל מן המנין דתליא בכל דבר המונען מן ההריון חלה הוא או חלה היא כו׳. ודברי הרא״ש על כל הנ״ל כתבו רבינו והנה שיטת הי״א שכתבו הרא״ש ורבינו בשמם הוא כפשטא דפירש״י דמשמע דלכל אדם חטא ח״ל גורם אבל הרא״ש דייק לשון הגמרא דקאמר אין ישיבת ח״ל עולה לו דלאו דוקא קאמר משום דהוא חטא במה שלא עלה כדבר ה׳ אליו והרמב״ן דייק ג״כ לו וה״ק לו וכיוצא בו שעולין מח״ל לא״י אמרינן שמא הזכות והמצוה דעולין לידן בעלייתן יגרמו דיזכה לבנים בא״י אבל מי שאינו עולה פשוט דצריך להוציא בסוף י׳ שנים ולשון רש״י הנ״ל דכתב מפני עון ח״ל הם עקורים ודאי דלא כפירש״י ודו״ק:
(ח) כדחזינן באברהם כו׳ עיין בפי׳ התורה להרמב״ן ופסק רמ״א בש״ע סי׳ זה סעיף י׳ דבזמן הזה אין נוהגין לכוף כלל (וכמ״ש רבינו לעיל בסמוך שגם השואל כתב שאין נוהגין כן) ונאמן האיש לומר שיודע בעצמו שאינו מוליד ואין כופין אותו לישא אשה וכ״פ הריב״ש בתשובה והאריך בתשובה ועיין בב״י שהביאה:
(מה) כדחזינן באברהם עיין בדרישה:
(מו) ונתעצל ולא הלך וגם אחר הליכתו חזר לחרן כ״כ הרא״ש בפרק הבע״י:
(מז) והיא אומרת שהוא גורם שאינו יורה כחץ נאמנת כו׳ אבל אם היא אינה טוענת כן היה הוא נאמן הואיל שטוען ברי כגון שמפלטת ש״ז כמ״ש בשם מ״ו:
רמב״ם אישות ט״ו:י״א-י״ב, רמב״ם אישות ט״ו:י״ד
(לז) ברייתא שם בבבלי דף סד ע״א
(לח) טור ובשם אביו הרא״ש ומפרש הטעם שאנו תולין להם העון שגרם להם להיותם חולים או חבושים גם מנעם מלהוליד
(ט) אעפ״י שמשמשים שאנו תולין שהעון שגרם להיות חולים או חבושים גם מנע אותן מלהוליד כ״כ הרא״ש.
(כו) הלך בסחורה. ואם הלך מח״ל לא״י מונין י״ש מיום ביאתו לא״י, טור:
(כו) בסחורה – ואם הלך מח״ל לא״י מונין י״ש מיום ביאתו לא״י טור:
(נה) הלך כו׳ – עיין תוספתא פ״ח זקן או חולה או חבוש בבית האסורים והלך למדינת הים אין עולין מן המנין של עשר שנים:
(נו) אע״פ שמשמשים כו׳ – דייק ממש״ש ללמדך כו׳ ע״ש:
(כז) אין נוהגין לכוף – עיין בתשו׳ בגדי כהונה סימן א׳ שנשאל מאיש ירא אלקים אחד ששהא עם אשתו יותר מעשר שנים ולא ילדה וקשה עליו הגירושין כי היא אשת חיל ויראת ד׳ ועל ידה יכול להתמיד בלימודו והוא אינו בריא כ״כ כשאר בני אדם אבל הוא חלוש ועוסק תמיד ברפואות והיא משגחת עליו בבריאות גופו וגם מנחת אותו לגדל יתום בתוך ביתו וללמוד עמו. אם מחוייב ע״פ הדין לגרשה ואף שאין כופין בזמן הזה מ״מ אולי עכ״פ עליו נשאר החיוב לעשות הגירושין מעצמו במה דאפשר לו בכל היכולת ופן יביאהו אלקים במשפט על זה אם יהיה בשב וא״ת. והשיב לי שאינו מחוייב לגרשה כו׳ לשיטת הראב״ן וראב״י וסמ״ג ותוס׳ כמו שהביא הגמי״י פט״ו מהל׳ אישות בשמם ורבינו ירוחם בנתיב כ״ג אין דין זה של עשר שנים בחוץ לארץ כלל. ואף לשיטת הרא״ש דח״ל עולה מן המנין אעפ״כ יש היתר בנ״ד לפ״מ דפסק הרא״ש והטור והמחבר (בסעי׳ י״א) חלה הוא אע״פ שמשמשים כו׳ ובנ״ד הבעל אינו בריא כשאר בני אדם ועוסק ברפואות תמיד ואף להנ״י שפירש חלה ממש שאינו יכול לשמש או להוליד וגם ס״ל ג״כ דח״ל עולה מן המנין בכל אדם מ״מ יש לצדד שלא להפריד בין הדבקים לפמ״ש הפוסקים הובא בב״י א״ח סימן תרנ״ו וברמ״א שם שאין אדם מחוייב לבזבז הון רב בשביל מצוה אחת ואפילו מצוה עוברת כגון אתרוג ולולב. ומצות פו״ר בנדון זה דשהא עשר שנים גרע משאר מ״ע ועכ״פ לא עדיף יותר דהא בשאר מ״ע לכ״ע כופין ובשהא עשר שניה פליגי אמוראים בכתובת דף ע׳ אם כופין או לא והיינו טעמא כיון דספק הוא אם יבנה מאחרת וא״כ אם בכל מצוה עוברת אינו מחוייב לבזבז אף שליש מהונו רק חומש מכ״ש שאין חייב לבזבז להוציא את אשתו זאת ולפ״ז בנ״ד שכתובתה ותוספתה מרובה שיצטרך לבזבז כל הונו אפשר דאינו מחוייב ואף שליש מהונו אינו מחוייב לבזבז ומעתה יש לו סמך להיות בשב וא״ת דיוצא ידי שמים מכל הני טעמי ועוד יצורף לזה שאינו יודע אם יזדמן לו אשת חיל וי״א כזו אשר יכול לישב וללמוד כמו עכשיו ולרמב״ם הובא בש״ע לעיל סימן א׳ ס״ג אם מתייר׳ ליש׳ אשה כדי שלא יטרח במזונו ויבטל מ״ה מותר להתארה וכתב הב״ש שם דלרמב״ם באמת אין לו קצבה אף לעולם אם יצרו מתגבר עליו וא״כ ביש לו אשה דאין שייך יצרו מתגבר אפשר דאין צריך ואף דהרא״ש כתב קצבה לאותו לימוד לא ידעינן שלא יתכן שיתבטל מפו״ר כל ימיו י״ל דמודה היכא דשהא עשר שנים דספיקא הוא אם יבנה גם מאחרת וזו היא אשת חיל וכבר קבוע בפרנסתו ויכול לישב ולעסוק בתורה מה שאפשר שלא יהיה כן באחרת דאינו מחוייב להוציא. רק ירבה בלימוד התורה יותר ויגדל יתום בתוך ביתו כאשר עשה עד הנה וטוב לו עכ״ד ע״ש:
(כז) אין עולים להם כו׳ – עיין בתשובת מעיל צדקה סימן נ״א שכ׳ דזה ברור בלי ספק דכל ימי נדותה אין גורעין ממנין של עשר שנים ודלא כמו שעלה בדעת חכם השואל שם ולכן לא פרט הגמרא שם בלפיכך דאמר שם לפיכך חלה הוא או חלתה היא או שהיו שניהם חבושים ולא קאמר או פירשה נדה כדאמר בריש כתובות א״ו משמע דפירסה נדה עול׳ לה למנין שנים ואל״כ לא הוה מסתם סתומי (לע״ד מהגמ׳ אין ראיה רק לשיעור שהיה אשה טמאה בזמנם משא״כ לפי חומרת הפוסקים שצריכה להמתין ה׳ ימים קודם שהתחיל לספור ז״נ כביו״ד סימן קצ״ו סי״א בהגה ועמ״ש לעיל סימן ע״ו סק״ז אך מסתימת הפוסקים מבואר שגם אילו הימים עולים לה) אלא דאפשר שאם היה לה וסת יותר מסדרי כל הנשים והם אינם קבועים שהרי נגלה שהוא מחולי ומדוה גופה והרי זה כמו חלתה היא שאין עולה לה. וגם זה ברור דלא בעינן דוקא שבעל בכל לילה אלא כל שקיים עונתו תמידין כסדרן כל אדם לפי מה שהוא ואפשר דאף אם ביטל לפעמים כל שלא היה סמוך לטבילה שהוא זמן שרוב נשים מתעברות אלא שאין בי כח להקל בכך אלא צריך שלא ביטל א׳ מן העונות וכל שביטל צריך להשלים אותו וזהו בכלל הלך בדרך לסחורה וכיון שלא חילקו בין זמן לזמן מאין לנו לבדות מלבינו זמנים ולחלק בכך (לע״ד כן מבואר מלשון הרמב״ם בפ׳ המשניות דאין חילוק שכ׳ וצריך שיהיה כל העשר שנים מתמיד בתשמיש כו׳ ע״ש) אבל יותר מן העונות לא. ובענין שכ׳ השואל על נדון השאלה שהיה חייב לקיים עונתו בכל לילה לא כן עמדי אלא כל מי שהוא לומד בתמידות הן אם הוא מהמורים בעם או מן התלמידים רשאי לקיים עונתו רק אחד בשבת כולי ואני אומר בענין עונות הטיילינין בזה״ז שנתנו עולם הקשה עליני אין בינינו כלל דין הטיילנין כידוע מפסק הרמב״ם אף כי השמיטו הטור ולפחות ת״ח של זמנינו זה שהחמירו על עצמן ללמוד בענין ההלכה כמו שנאמר בחומר ובלבנים בעבודה קשה אין להם דין טיילנים עכ״ד ע״ש):
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובההכל
 
(יב) הִפִּילָה, מוֹנֶה מִיּוֹם שֶׁהִפִּילָהּ. אִם הִפִּילָה וְחָזְרָה וְהִפִּילָה שָׁלשׁ פְּעָמִים, הֻחְזְקָה לִנְפָלִים, וְיוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה; וּמִכָּל מָקוֹם מֻתֶּרֶת לִנָּשֵׂא לְאַחֵר.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אעודהכל
רמב״ם אישות ט״ו:י״א-י״ב, רמב״ם אישות ט״ו:י״ד
(כז) הפילה תוך י׳ שנים וכו׳ משנה בס״פ הבא על יבמתו (יבמות סה:) הוא אומר הפילה תוך י׳ שנים וכו׳ גם זה שם מימרא דרבי אמי (דף סה:) הפילה ג״פ יוציא מיד וכו׳ גם זה שם:
הפילה וחזרה והפילה הוחזקה לנפלים וכתב הרא״ש ואם הפילה ג׳ פעמים תצא שלא בכתובה ואם הפילה ב׳ פעמים אליבא דרב תצא בכתובה ולא תינשא אלא למי שיש לו בנים ואם נישאת למי שאין לו בנים תצא שלא בכתובה אם לא הכיר בה כך הוה מסתבר לי לפרושי דחזקה זו שהוחזקה להיות מפלת אתרעי גופה שלעולם לא יגמור הריונה וה״ל כמו אשה שהוחזקה אצל ב׳ אנשים שאנו מחזיקים אותה עקרה ורש״י ז״ל לא פירש כן וכן הרי״ף אלא יוציא ויתן כתובה ואין לו להמתין עד י׳ שנים דכיון שהוחזקה אצלו בנפלים שמא לא זכה ליבנות הימנה ומותרת לינשא לאחר דאין תולין בה אלא בעונש הבעל ודברי אף ע״פ שדברי טעם הם בטלים הם כנגד דברי רבותינו עכ״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יב) הפילה וכו׳ משנה ס״פ הבע״י והיא אומרת שלא הפילה היא נאמנת שם בגמרא דאי איתא דאפילה נפשה בעקרתא לא מחזקא:
רמב״ם אישות ט״ו:י״א-י״ב, רמב״ם אישות ט״ו:י״ד
(לט) שם במשנה
(מ) פשוט שם בגמרא דף סה ע״ב
(מא) כפירש״י שם דשמא לא זכה להבנות ממנה
(כז) שלשה פעמים. כאן בעינן ג״פ משום הרבה נשים מפילי׳ בתחלת עיבור׳ נ״י ועיין תוס׳ ובהרא״ש מ״ש בשם הר״ש לרבי אפי׳ בהפילה מוחזקת בתרי זימנא מיהו לא קי״ל כר״ש בזה:
(כח) ויוציא ויתן כתובה. משום דאמרינן שמא לא זכה להבנות ממנה ולרמב״ם דס״ל דהיא צריכ׳ לטעון ברי שהוא /אינו/ י״כ דאל״כ אוקמ׳ הממון בחזקת הבעל וכשאומרת שהוא אינו י״כ אז אמרינן הוא לא זכה להבנות כן ה״נ אמרינן הוא לא זכה להבנות:
(כז) ג״פ – כאן בעינן ג״פ משום הרבה נשים מפילים בתחלת עיבורם בית יוסף:
(כח) לאחר – ולא תנשא אלא למי שקיים פו״ר ש״ג:
(נז) ומ״מ מותרת כו׳ – כמו בשהה י״ש ולא ילדה ומטעם זה שמא לא כו׳:
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אהכל
 
(יג) הוּא אוֹמֵר: הִפִּילָה בְּתוֹךְ עֶשֶׂר, כְּדֵי שֶׁתֵּשֵׁב עִמּוֹ; וְהִיא אוֹמֶרֶת: לֹא הִפַּלְתִּי, הִיא נֶאֱמֶנֶת.
מקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףפרישהמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זבית שמואלבאר היטבעודהכל
רמב״ם אישות ט״ו:י״ג
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(מג) עד שלשה פעמים נאמנת דודאי קושטא קאמרה דאם לא כן לא הוה לה למרעה נפשה לאחזוקי בחזקת מפלת:
רמב״ם אישות ט״ו:י״ג
(מב) מימרא דרבי אמי שם ומפרש הטעם שם
(י) היא נאמנת דלא היתה מחזקת נפשה בעקרה וכן בסעיף י״ד נאמנת דלא מחזקת עצמה באפולי בנים.
(כט) היא נאמנת. היינו כשאין חשש דעיני׳ נתנה באחר כגון שהב״ד כפו אותו לגרש רק הוא אמר שהפילה תוך י״ש כ״כ הנ״י וא״י מה חשש איכא הכא דהא אחר י״ש הוא ואפשר דס״ל אפי׳ אחר י״ש אכתי איכא חשש שמא נתנה עיניה באחר אא״כ דאיכא עשרה מיום שהיה בו חסרון זה ושתקה י״ש אבל בכה״ג אפשר דהפילה תוך י״ש א״כ נתעבר׳ ממנו תוך י״ש מ״ה כתב דהב״ד כפו אותו והיא לא תבעה הגט גם י״ל כיון דהיא מחזקת לנפשה לעקרה י״ל יותר שמא עיני׳ נתנה באחר אפי׳ אם הוא אחר י״ש:
(כט) היא נאמנת – היינו כשאין חשש דעיניה נתנה באחר כגון שהב״ד כפו אותו לגרש רק הוא אמר שהפילה תוך י״ש נ״י עיין ב״ש אם יש עדים שהפילה אפי׳ הן נשים אינה נאמנת רשד״ם חא״ה סי׳ ק״ג וכתב כנה״ג נראה היכא שבא להוציאה אחר עשר מפני שלא ילדה והיא אומרת שהפילה תוך עשר דהיא אינה נאמנת דבהא ליכא טעמא דאם איתא דהפילה לא הוי מחזקת נפשה בעקרה ומיהו אם יש עדות נשים נאמנת ע״ש קפ״ב ע״ב שנ״ה:
מקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףפרישהמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זבית שמואלבאר היטבהכל
 
(יד) הוּא אוֹמֵר: הִפִּילָה שְׁנַיִם, וְהִיא אוֹמֶרֶת: הִפַּלְתִּי ג׳, הִיא נֶאֻמֶנֶת.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהבית שמואלעודהכל
רמב״ם אישות ט״ו:י״ג
(כח) ואם הוא אומר שלא הפילה אלא ב״פ וכו׳ פשוט בס״פ הבע״י שם:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(מד) אין ישיבת ח״ל מן מניין י׳ שנים זה לשון גמר׳ בפרק הבע״י אלא שדין זה די׳ שנים נלמד מאברהם ומזה יש רוצים ללמוד כמו שבאברהם לא היה ישיבת חוץ לארץ מן המנין כך דנין לכל אדם ע״ש וברא״ש ואפשר משום דהטור ס״ל כהרמב״ן שמביא לדבריו כאן לבסוף לפיכך סתם וכתב כן וגם לדברי הרא״ש יש נ״מ בשיש לתלות כו׳:
רמב״ם אישות ט״ו:י״ג
(מג) עובדא הוא בבי מדרשא וכו׳ שם
(ל) נאמנת. וא״ל למה הוא אינו נאמן הא יש לו מיגו די״ל דמכיר בעצמו שאינו מוליד וי״ל כיון שכבר הוליד אלא שהפיל׳ ריע טענתו לבטל החזקה דלא מחזקת נפשה בעקרה נ״י ולכאור׳ קשה הא היא אומרת דלא הפילה א״כ לא הוליד כלל ואכתי יש לו מיגו בשלמא כשהפילה בוודאי אלא הם מחולקים כמה פעמים הפיל׳ שפיר תירצו אבל בדין זה כשהיא אומרת לא הפלתי קשה הא יש לו מיגו ואפשר דסבירא ליה הסוגיא איירי דהוליד פ״א ומת הולד ואח״כ הם מחלוקים כמה שנים לא הוליד׳ מ״ה ריע טענתו והא דנאמן לומר דמכיר בעצמו שא״י להוליד איירי כשלא הוליד עדיין ולרש״י דפירש דהיא אומר׳ לא הפלתי ועקרה אני צ״ל דס״ל דאין אומרי׳ מיגו די״ל עקר אני דהוא ג״כ אינו רוצה להחזיק לנפשו לעקר בוודאי כשאומ׳ עקר אני נאמן אבל מיגו כזה לא אמרינן וא״ל למה היא נאמנת להוציא ממון ממנו וכשהיא אומר׳ דאין לו גבורת אנשי׳ והוא מכחיש אינה נאמנת להוציא ממון כי ש״ה דיש חזקה דאינה מעיזה וחזקה דלא היתה מחזק׳ נפשה לעקרה ולהפיל אף על גב לדברי׳ היא מותר׳ לאחר מ״מ לא קפצי עליה כ״כ:
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהבית שמואלהכל
 
(טו) בְּכָל זֶה מַשְׁבִּיעָהּ (שְׁבוּעַת) הֶסֵת שֶׁלֹּא הִפִּילָה, אוֹ שֶׁהִפִּילָה ג׳, שֶׁבְּטַעֲנָה זוֹ יִתְחַיֵּב לִתֵּן לָהּ כְּתֻבָּה.
בית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףבאר הגולהט״זבית שמואלבאר היטבעודהכל
(כט) וכתב הרמב״ם ועל כל זה משביעה שבועת היסת וכו׳ בפט״ו:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(מד) הרמב״ם שם בפט״ז וכ׳ ה״ה שכ׳ שהוא טוען על חבירו ברי משביעים היסת
(יא) שבטענה זו ויתחייב ליתן לה כתובה – פי׳ שע״י שיתחייב להוציאה ולתת כתובתה ונהי דמשום חיוב להוציא אין עליו שבועה דאין כאן טענת ממון מ״מ יש עליו טענת ממון משום כתובה דאלו לא הוציאה אין עליו חיוב כתובה וכתב בטור ואם הוא אומר אשא אשה אחרת ואבדוק עצמי שומעין לו והוא דאפשר בסיפוקייהו ואם ילדה האחרת יוציא הראשונה בלא כתובה והקשה מו״ח ז״ל והא כתב הטור לעיל סי׳ זה בשם תשו׳ הרא״ש אין לגרוע כח הראשונה במה שאין לה בנים כיון שלא הוחזקה בג׳ אנשים בין לענין מזון בין לענין כתובה ותירץ דלעיל לא בא בטענת ברי וכאן טוען ברי ושהיא מתקשה בשעת תשמיש או מפלטת ש״ז ובחנם טרח כזה דהא אמרי׳ יוציא (ולא) יתן כתובה ע״כ אין הב״ד כופין אותו להוציא דהא יכול לקיים פריה ורביה מן האחרות אלא ע״כ דהאשה מבקשת שיוציא ויתן לה כתובה כזה אמרי׳ דלענין גט יש לה זכות אם באה בטענה שנזכר בסעיף ו׳ אבל לא לענין כתובה וכן העתיקו לעיל סעיף ו׳ בש״ע דאם ילדה השניה תצא הראשונה בלא כתובה כו׳ בדרך שזכרתי אבל הרא״ש לעיל לא מיירי שהיא תובעת גט אלא הוא באה להוציאה ולא ליתן לה כתובה בזה כתב שלא גרע כחה עד שתוחזק מג׳ אנשים וזה פשוט.
(לא) משביעה שבועת היסת. כיון דיש כאן טענות ברי מה שהוא טוען מכחיש אותה אף על גב דאין טענתה על הכתובה מ״מ לפ״ד אין הזמן הפרעון השתא דעדיין לא עברו י״ש שלא הולידה והוי כלוה הטוען דעדיין לא הגיע הז״פ כמ״ש בח״ה סימן ע״ג ועיין במגיד ובכ״מ אף על גב חז״ל האמינו אותה מטעם דלא מחזיק׳ לנפשה לעקרה מ״מ צריכה לישבע היסת:
(ל) היסת – כיון דיש טענת ברי מה שהוא טוען ומכחיש אותה:
בית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףבאר הגולהט״זבית שמואלבאר היטבהכל
 
(טז) שָׁהָה עִם אִשְׁתּוֹ עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא יָלְדָה, וְהוֹצִיאָהּ, מֻתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא עִם הַשֵּׁנִי. שָׁהֲתָה עִם הַשֵּׁנִי עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא יָלְדָה, דִּינָהּ עִמּוֹ כְּדִינָהּ עִם הָרִאשׁוֹן.
בית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חבאר הגולהעודהכל
(6b) בא להוציא תוך י׳ שנים וכו׳ מימרא בס״פ הבא על יבמתו (יבמות סה.):
(לד) וכתב הרמב״ם ויש לו להחרים וכו׳ בפט״ו:
(לה) ואם הוא אומר אשא אשה אחרת כו׳ בס״פ הבא על יבמתו (יבמות שם) פלוגתא דרב אמי ורבא ופסקו הרי״ף והרא״ש כרבה:
(לו) ומה שכתב ואם ילדה האחרת יוציא הראשונה בלא כתובה ואם גם האחרת אומרת שאינו יורה כחץ וכו׳ עיין בנ״י:
(לז) ומה שכתב רבי׳ בשם הרמ״ה כ״כ במישרים בשמו:
(טז) גירשה הראשון יכולה לינשא לשני משנה שם (דף סד:):
(לט) נישאת לשני ושהתה עמו י׳ שנים וכו׳ ולאחר שתצא ממנו לא תינשא לג׳ וכו׳ ג״ז בס״פ הבא על יבמתו שם סתם מתני׳ כר׳ דאמר בתרי זימני הויא חזקה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(12b) ומ״ש מ״מ מותרת לינשא לאחר טעמו משום דלא איתרעי גופה שלעולם לא יגמור הריונה אלא תולין בעונש הבעל שלא זכה הוא לבר קיימא ממנה: ומ״ש והיא אומרת שהפילה עד ג׳ פעמים נאמנת שם דאי איתא דלא אפילא נפשה בנפלים לא מחזקא ואע״ג דמותרת לינשא לאחר מ״מ אין לה קופצים אחרי שהוחזקה לנפלים הרא״ש:
(6b) בא להוציא תוך עשר שנים כו׳ ס״פ הבע״י הוא אמר מינה וכו׳ וע״ל סעיף ה׳:
(טו) ואם הוא אומר אשא אשה אחרת ואבדוק עצמי וכו׳ שם אמר איהו איזיל אינסיב איתתא איבדוק נפשאי א״ר אמי אף בזו יוציא ויתן כתובה וכו׳ רבא אמר נושא אדם כמה נשים וכו׳:
(טז) ואם ילדה האחרת יוציא הראשונה בלא כתובה וכו׳ תימא דלעיל הביא תשובת הרא״ש שפסק אין לגרוע כח הראשונה במה שאין לה בנים כיון שלא הוחזקה בג׳ אנשים וכן מוכח בפרק הבע״י דלא גרע כחה בין לענין מזונות בין לענין כתובה אף עפ״י שיש לו בנים מאשה אחרת כ״ז שלא הוחזקה בג׳ אנשים ואע״ג שילדה האחרת שנשא וכאן פסק בהיפך דאם ילדה האחרת יוציא הראשונה בלא כתובה ופשיטא דה״ה אם לא יוציא דאינו חייב במזונות ובתשובת הרא״ש פסק דאם אינו מוציא בגט יש לה מזונות ואפשר לומר דתשובת הרא״ש הוא ע״פ ההוכחה דדייק מדקבעי תלמודא נישאת לג׳ ולא ה״ל בנים מהו דליתבעוה הנך קמאי מי מצי א״ל איגלאי מילתא דאת הוא דגרמת ומדלא מיבעיא ליה אם נשאו הראשון והשני וילדו מהו דליתבעוה כתובה דאיגלאי מילתא דאת גרמת אלמא דלא אמרינן איגלאי מילתא אא״כ הוחזקה בג׳ אנשים דתלינן שמא לא זכו ליבנות ממנה ואעפ״י שר״י תירץ וכו׳ וכתב וקצת י״ל דמיירי בשיש לו בנים מאשה אחרת הלכך אין לתלות בעונש שלו אלא אית לן למימר דאיהי לא זכתה ליבנות ממנו וכו׳ לא סמכינן אהאי שינוייא דאית תמן שינוייא אחרינא וכו׳ ובפסקיו נמי כתב שינויא דר״י וז״ל ומיהו שמא י״ל דכיון דקיים פריה ורביה אין לנו לתלות בעונש שלו אלא אית לן למימר אדרבה איהי הא לא זכתה וכו׳ ואחר כך כתב והר״ש בר חיים תירץ דמיירי כששהתה עם השלישי י׳ שנים וכו׳ יש מתרצין דבנדרים איירי כשהיא באה להפקיע עצמה מתחת בעלה בע״כ הלכך חיישינן שמא נתנה עיניה באחר אבל הכא דמיירי שהבעל רוצה לגרשה ובכתובה הוא דפליגי ולא שייך הכא שמא עיניה נתנה באחר ורב אלפס מפרש דהאי הוא אמר מינה קאי אשהה עמה עשר שנים והוא טוען ברי מינה הוא דלאו בת אולודי היא כגון שהיא מפלטת שכבת זרע (הגה״ה מדברי ה״ה הוא טוען ברי שהיא מתקשה בשעת תשמיש) אלא שאינו יכול לברר בעדים ורוצה לישבע ואין מוציאין ממנו כתובה כיון שטוען טענת ברי אלא שהיא אומרת ומה בכך שהיא אינה ראויה לילד גם הוא אינו ראוי לילד והיא טוענת ברי שאינו יורה כחץ והוא אינו יכול להכחישה דלא קים ליה ביורה כחץ וקמ״ל רבי אמי דהיא נאמנת למאי דפי׳ אפילו בתוך עשר נמי והוא בא לגרשה בלא כתובה שטוען ברי שאינה ראויה להוליד והיא אומרת מיניה איהי מהימנא דלעיניה נתנה באחר ליכא למיחש כיון דהיא אינה תובעת להתגרש עכ״ל הרא״ש ולפ״ז ניחא הא דכתב רבינו ואם ילדה האחרת יוציא הראשונה בלא כתובה היינו דוקא כשהיא באה להפקיע עצמה מתחת בעלה בע״כ והוא אומר אבדוק עצמי וכו׳ הלכך אם ילדה האחרת יוציא הראשונה בלא כתובה ואע״ג שלא הוחזקה בג׳ אנשים כיון דטוען ברי שהיא מתקשה בשעת תשמיש או שמפלטת שכבת זרע אבל לעיל בתשובת הרא״ש הבעל לא בא בטענת ברי שאינה יולדת אלא שבא לידע אם העכבה אינה ממנו לא נגרעה כח האשה לא לענין כתובה ולא לענין מזונות וכיון שאין הבעל בא להוציאה וגם היא אינה תובעת גט ואע״ג דלדינא דגמרא כופין אותה להוציא מ״מ אין המנהג כך כמ״ש לשם בשאלה וגם התנה עם הראשונה שכאשר יגרשה יתן לה כתובה ותוספת ונדוניא וא״כ אם לא יגרשנה חייב במזונותיה כ״ז שלא הוחזקה בג׳ אנשים כיון שאינו טוען ברי:
(יז) ומ״ש והרמ״ה כתב וכו׳ פירוש חולק הוא אמ״ש שאם גם האחרת אומרת שאינו יורה כחץ יוציא מיד ולא ישהה עמה י׳ שנים ע״ז חולק הרמ״ה שצריך שישהה עמה י׳ שנים:
(טז) גרשה הראשון כו׳ שם בברייתא עברה וניסת לו ולא הכיר בה תצא מיד ואין לה כתובה כתב הרא״ש אבל מן הב׳ יש לה כתובה אע״ג דס״ל להאי תנא דבתרי זימני הוי חזקה מדאסר לה לשלישי היינו דוקא לענין איסורא אבל לענין ממון בעיא חזקה תלתא זימני וכו׳ עכ״ל:
(מה) שם במשנה
בית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חבאר הגולההכל
 
(יז) גֵּרְשָׁהּ, לֹא תִּנָּשֵׂא לִשְׁלִישִׁי. וְאִם נִשֵּׂאת לִשְׁלִישִׁי, תֵּצֵא שֶׁלֹּא בִּכְתֻבָּה; אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת, אוֹ שֶׁקִּיֵּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה. וְאִם הִכִּיר בָּהּ, יֵשׁ לָהּ כְּתֻבָּה.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אעודהכל
רמב״ם אישות ט״ו:י״ד
(מ) עברה ונישאת לו וכו׳ גם זה שם ת״ר נישאת לאח׳ ולא היו לה בנים לב׳ ולא היו לה בנים לג׳ לא תינשא אלא למי שיש לו בנים נישאת למי שאין לו בנים תצא בלא כתובה וכתבו התוספות והרא״ש שכתוב בה״ג דבלא הכיר בה איירי אבל הכיר בה יש לה כתובה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יב) ובתשובת מיימון סוף אישות דף שי״ד ע״ג פשיטא דאין כופין אותו לגרשה ומ״מ השתא דאיכא תקנת הגאון ר״ג שאינו יכול לישא אחרת והוא לא קיים פ״ו כופין אותו לגרש כדי לקיים פ״ו כך נראה מדינא אבל קשה הדבר שא״כ עשינו תקנה לפרוצות גם לכופה להנשא לו אינה טובה דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת הילכך יעשה הב״ד כפי ראות עיניהם עכ״ל מכאן משמע דבמורדת אפילו ארוסה אין מתירין לו לישא אחרת וע״ל סימן א׳ וסימן ע״ד מדין זה ובהגהות מרדכי דגיטין דף תרי״ח ע״א דאע״ג דאין כופין אותו לגרש גבי מורדת מ״מ אם נתפס בידי עכו״ם וכדומה יכולין לומר דו אין אנו נעזור לך עד שתתגרש וזה לא מיקרי כפייה עכ״ל וכבר כתבתי זה לעיל סימן קל״ד.
רמב״ם אישות ט״ו:י״א-י״ב, רמב״ם אישות ט״ו:י״ד
(מו) ברייתא שם דף סה ע״ב
(מז) רמב״ם שם וכתב ה״ה והטעם שכל שאינו מחוייב להוציאה אם רצה להוציאה יש לה כתובה
(מח) שם בבריי׳
(מט) תוספת שם בשם הלכות דרב יהודאי גאון וכ״כ הרא״ש שם וה״ה בשם מקצת הגאונים
(לב) לא תנשא לשלישי. דקי״ל בנישואין כרבי שני פעמים הוי חזקה אבל לענין ממון הלכה כרשב״ג דלא הוי חזקה עד ג״פ מ״ה אית לה כתובה מן השני כ״כ תוספות והא דבעינן ג״פ בהפילה כתבתי בסמוך:
(לג) תצא שלא בכתובה. היינו תצא מיד אפילו הכיר בה דהא אסורה לו כשלא קיים פו״ר ואין לו אשה אחרת אלא לענין ממון יש לחלק כמ״ש תוס׳ אם הכיר בה צריך ליתן לה הכתובה ואם לא הכיר בה הוי כמקח טעות מ״ה אין לה כתובה אפילו דלא שהה עם הג׳ י״ש ואכתי לא הוחזק ג״פ ואם נשאת למי שקיים פ״ו או שיש לו אשה אחרת משמע דצריך ליתן לה הכתובה אפי׳ לא הכיר ולא אמר מ״ט הוא:
(לא) לשלישי – דקי״ל בנשואין כרבי שני פעמים הוי חזקה. אבל לענין ממון קי״ל כרשב״ג דלא הוי חזקה עד ג״פ מש״ה אית לה כתובה מן השני תוס׳. והא דצריך ג״פ בהפילה כתבתי בסמוך ס״ק כ״ז:
(לב) בכתובה – היינו תצא מיד אפי׳ הכיר בה דהא אסורה לו כשלא קיים פו״ר ואין לו אשה אחרת. אלא לענין ממון יש חילוק אם הכיר בה צריך ליתן לה כתובה ואם לא הכיר בה הוי כמקח טעות ואין לה כתובה אפי׳ לא שהה עם הג׳ י״ש. ואם נשאת למי שקיים פו״ר או שיש לו אשה אחרת צריך ליתן לה כתובה אפי׳ לא הכיר בה ולא אמרינן מקח טעות הוא ב״ש:
(נח) אא״כ יש כו׳ – שם ברייתא נישאת למי שא״ל בנים כו׳ וה״ה ליש לו אשה אחרת וכנ״ל ס״י או ישא כו׳:
(נט) הכיר כו׳ – עתו׳ שם ד״ה תצא כו׳:
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אהכל
 
(יח) שָׁהֲתָה עִם הַשְּׁלִישִׁי עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא יָלְדָה, אִם לֹא גָּבְתָה כְּתֻבָּה מֵהָרִאשׁוֹנִים, לֹא תִּגְבֶּה. וְאִם גָּבְתָה, לֹא תַּחֲזִיר.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אעודהכל
(מא) ואם שהתה עם הג׳ י׳ שנים ולא ילדה וכו׳ גם זה שם בעיא דאיפשיטא:
(מב) ומה שכתב ומ״מ אם עדיין לא גבתה וכו׳ כ״כ הרא״ש שם:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יג) וכ״כ נ״י פרק הבע״י וכתב שם דיש חולקין וכ״כ ב״י בשם תשובת הרשב״א וכ״ע שם נ״י דאם היה לו כבר בנים מאשה אחרת אין כופין אותו להוציא מיהו אם היה לו בנים ומתו ונשא אשה אחרת ולא ילדה חייבינן ליה להוציאה וצריך לתת לה כתובתה דדילמא הוא לא זכה ליבנות ממנה וכ״ע דאם הוא אומר שמכיר בעצמו שאינו ראוי להוליד נאמן ואינו צריך להוציאה דכל המצות כאילו שאין הוכחה שעושה אותן דרך מרד נאמן הוא על עצמו וכן שמע מרבו עכ״ל ובהגהות מרדכי פרק הבא ע״י דף תס״ד ע״ד תשובת ר״ג דאפילו אשה שאין לה וסת קבוע כל זמן שלא שהתה עמו י׳ שנים אין לגרשה ולא אמרינן דמינה הוא הואיל ואין וסתה קבוע וע״ש. כתבו בהגהות מרדכי בפרק הבע״י דף תס״ג ע״ד דיש לספק אם שהה עמה י׳ שנים אם יוכל לגרשה בעל כרחה בזמן הזה שגזר הגאון ר״ג שלא לגרש אשה בע״כ ובהגהות מיימון פט״ו דאישות כתב ראבי״ה דבזמן היה אין כופין אותו לגרש וע״ש וכן כתב ריב״ש סימן ט״ו דלא ראה שנוהגין לכוף להוציא בכה״ג וע״ל סימן כ׳ כתבתי דברי הריב״ש בארוכה וע״ש בסימן א׳ אם מותר לישא אחרת.
וצ״ע דהא לעיל בסימן זה כתב בתשובת הרא״ש דלא גרע כחה אותה שאינה בת בנים כו׳ אף על גב שהיה לו בן עם השנייה דידוע שאין העכבה ממנו אפ״ה יש לה כתובה ואין נראה לחלק דכאן שטוען ברי שהוא ממנה אין לה כתובה וכיוצא בזה כתב הרא״ש בפרק הבע״י לענין שהתה עמו י׳ שנים ולא ילדה דאית לה כתובה עד שתחזיק בג׳ אנשים אף ע״פ שיש לו כבר בנים דחיישינן שמא נתקלקל אחר כך דלא חילק הרא״ש התם אלא לרבי אמי דאמר היא נאמנת ולא יוכל למבדק נפשיה והקשה שם ממ״נ דאי לא שהתה עמו י׳ שנים ניחוש שמא עיניה נתנה באחר ואי שהתה עמו י׳ שנים הלא מחוייב לגרשה ותירץ שם דמיירי דרוצה לגרשה אלא שאינו רוצה ליתן כתובה משום דטוען ברי שהוא מינה ולכן הוצרך רבי אמי לומר שהיא נאמנת אבל למאן דאמר התם דמהני ליה בדיקה שישא אחרת ואם יהיה לו בן יוציאנה בלא כתובה אין נראה לחלק בין טוען ברי או לאו דהא הבדיקה מוכחת שהוא מינה לכן נראה דתשובה דלעיל ס״ל דכאן איירי בבעל ג׳ דאם שהתה עמו י׳ שנים ולא ילדה אין לה כתובה דלכן אם טוענת עמו שאינו יורה כחץ צריך למיבדק נפשיה ואם יהיה לו בנים מאשה אחרת אין לה כתובה וכ״כ התוספות והאשיר״י תירץ זה התם בשם הר״ש וע״ש א״נ נראה לחלק דלעיל מיירי בבא מחמת טענה ולא טענה שאינו יורה כחץ דלא מהני בדיקה בשנייה דשמא לא זכה ליבנות ממנה וכנ״ל:
וכתב ריב״ש בתשובה סימן ט״ו דכופין אותו שלא לנושאה ובמרדכי פרק הבא על יבמתו ע״ג כתב דלכתחלה אף לשני לא תנשא אלא מי שיש לו בנים:
ועיין בנ״י פרק הבא על יבמתו דף תכ״ה דלא כ״כ:
(נ) אבעיא שם ונפשטא
(לד) לא תחזיר. משום דאמרי השתא היא כחשי מיהו טענה זו לא מהני להוציא ממון אלא מחמת טענה זו לא תחזור מה שגבתה מראשון ומשני כ״כ תוס׳ והרא״ש והטור, מיהו הנ״י כתב בשם כמה פוסקים אפי׳ לא גבתה עדיין גובה מהם וכן משמע במרדכי דהא כתב אלו דברי׳ עשאו חז״ל בבירור הדעת ולא מטעם ספק אף על גב מ״ש שם דקי״ל שטר העומד לגבות כגבוי דמי לא קי״ל כוותי׳ מ״מ דינו שפיר דלאו ספק הוא ונראה לדעת הרא״ש דוק׳ אם גבתה מראשון ומשני לא תחזיר אבל תפיסה שלה לא מהני כיון דאין לה טענות ברי דהשתא כחשה:
(לג) תחזיר – משום דאמרי׳ השתא היא דכחשי. ודוקא אם גבתה כבר אז לא תחזיר מחמת טענה זו. אבל אם לא גבתה עדיין אפילו תפיסה שלה לא מהני כיון דאין לה טענת ברי דהשתא כחשה עב״ש:
(ס) אם לא גבתה כו׳ – שם בתוספת י״ל דטענה כו׳ והרא״ש שם מ״ש:
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אהכל
 
(יט) הוֹצִיאָהּ הַשְּׁלִישִׁי בְּלֹא כְּתֻבָּה, וְנִשֵּׂאת לִרְבִיעִי וְיָלְדָה, אֵינָהּ יְכוֹלָה לִגְבּוֹת כְּתֻבָּה מֵהַשְּׁלִישִׁי, דְּשֶׁמָּא עַתָּה נִתְרַפְּאָה.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהעודהכל
(מג) ואם נישאת לד׳ וילדה וכו׳ גם זה שם בעיא דאיפשיטא:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(נא) שם גם זה אבעיא שם וכדפשט רב פפא
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולההכל
 
(כ) כָּל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה בַּעֲבֵרָה, אֲפִלּוּ בְּאִסוּר דְּרַבָּנָן כְּגוֹן שְׁנִיּוֹת, כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אפתחי תשובהעודהכל
רמב״ם אישות כ״ד:ב׳, רמב״ם אישות כ״ד:ד׳
(6c) כתב הרמב״ם אשה שבאה לב״ד וכו׳ בפט״ו דין מתנה עם אשתו שלא ישא אחרת עליה אם הוא כמתנה ע״מ שכתוב בתורה כתוב בתשובת הרא״ש ורבי׳ בסי׳ קי״ח כתב הריב״ש בסט״ו על אדם שאין לו בנים ורצה לישא זקנה בת צ׳ שנה לשם ממון שורת הדין שב״ד מונעים אותו מלישאנה אבל מה נעשה שלא ראינו מימינו ולא שמענו מכמה דורות בית דין שנזקק לזה לכוף ולהוציא באשה ששהתה עם בעלה י׳ שנים ולא ילדה או שהיא זקנה ואף אם אין לו בנים וכן לא ראינו ב״ד שנזקקו למחות במי שנושא קטנה ואע״פ שדינם שוה לזקנה כמ״ש הרמב״ם ואפילו מי שיש לו בנים אין לו לישא קטנה כמו שאמרו בפרק כל היד (נדה יג:) הני דנסבי קטנות מעכבים את המשיח וכן אחז״ל (קידושין מא.) אסור לאדם שיקדש את בתו קטנה ומימינו לא ראינו במי שמיחה בזה וכן בבת כהן ובת ת״ח לע״ה ולזה אם היו ב״ד נזקקין לדקדק בשורת הדין הגמור בעניני הזיוגים ובאו לכפותם היו צריכים לכפות את כולם ורוב הנשים הבאות בימים היו יוצאות ונוטלות כתובה וליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא ותרבה הקטטה והמריבה ולזה העלימו חכמי דורות עיניהם בעניני הזיווגים שלא למנעם ואצ״ל שלא להפרידם כל ששניהם רוצים ואין בנישואי ההם משום ערוה ולא משום איסור מצוה ולא משום קדושה עכ״ל והאריך עוד בדבר:
(כ) כל הנושא בעבירה וכו׳ בס״פ המדיר (דף עז) אמר שמואל אין מעשין אלא לפסולות כגון אלמנה לכ״ג וכו׳ אבל נשא אשה ושהה עמה י׳ שנים ולא ילדה אין כופין אותו ורב תחליפא אמר אפילו נשא ושהה עמה י׳ שנים ולא ילדה כופין אותו להוציא:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(6c) ואם אין יכולין להתפשר בכך נתבאר דינו למעלה וריב״ש סימן קכ״ז האריך בדבר:
(כ) כתב בבנימין זאב סי׳ פ״ח שמצא בתשובה דה״ה כל העובר על תקנת חכמים מענשין וכופין אותו לגרש כדין הנושא נשים בעבירה וכן משמע בתשובת מהרי״ק שורש כ״ט ובתשובת מהרי״ק שורש קל״ה כתב דיכולין להחרים על כל ישראל שלא לישא וליתן עמו ובכל חומר שירצו ב״ד כו׳ וכ״כ ב״י סי׳ פ״ח דיכולין להחמיר עליו שלא ימולו לו בניו ולא יכניסן לבית הספר ולא יקברו אותו אם ימות אם לא יגרש מרצונו כי אין זה כפייה על הגט לקיים מה שמחוייב לעשות כו׳ וכ״כ ב״י ריש סימן זה בשם ר״י בן הרא״ש.
ועיין לעיל סימן ע״ז איש המאבד כל אשר לו בשחוק וכדומה וכו׳:
(טז) מצאתי במרדכי פרק נערה בדפוס החדש תשובת מוהר״ם היכא שהבעל מכה אותה והיא בקשה להבטיח שלא להכות עוד ולא רצה להבטיח אך רוצה להוסיף חטא על פשע דבר פשוט הוא שאם יצאת ממנו ולוותה ואכלה שצריך לשלם מאחר שלא רצה להכניע אפי׳ בדיבור לומר לא אעשה עוד מאחר שלא רצה לנהוג עמה דרך כבוד ולכן אם אינו רוצה להבטיח שלא יעשה עוד יוציא ויתן כתובה ומיהו אמלוכי ביה בעינן או יוציא ויתן כתובה או תקח ממנו מקום שתרצה והוא חייב לשלם ואינו יכול להכריח להיות בביתו בבזיון ולדור עם נחש בכפיפה עכ״ל ועוד האריך שם וכתב דיש להחמיר הרבה על מי שמכה אשתו ועון גדול הוא ואין מדרך בני עמנו להכות נשותיהן רק הוא דרך עכו״ם ועור פרק הבא על יבמתו קא רהיק תלמודא למצוא תקנה לאשה רעה ולא קאמר שייסרנה בשוטים והלילה לכל בני ברית מעשות בדבר הזה ועוד האריך בדבר זה וכ״כ ב״י ובנימין זאב סימן פ״ה בשם תשובת רבי׳ שמריה להחמיר על האיש המכה את אשתו ואם א״א למצוא לה תקנה כופין אותו להוציא ויתן כתובה ואפי׳ קבלה עליה יכולה למימר סבורה הייתי לקבל ואיני אוכל לקבל.
(יז) ואיני רואה בזו דבריו כלל דכדאי הם הגאונים לסמוך עליהם כ״ש שרמב״ן ומהר״ם הסכימו בתשובותיהן בענין הכאת אשתו והביאו ראיות ברורות לדבריהם גם הסברא מסכמת עמהן ומה שלא הוזכרו בדברי הפוסקים אפשר לומר שהיה דבר פשוט בעיניהם ק״ו הוא מאומר איני זן כו׳ וכמו שהורה בתשובה הנ״ל ואף שלא היה בנמצא בימי הפוסקים הראשונים ולכן לא הוזכרו ולכן אין לדחות דברים ברורות בקש ומ״מ נראה דטוב שלא לכופו ליתן גט אלא בדרך זה להחרימו או לתופסו בידי עכו״ם או בשוטים שלא להכותה או שיוציא ויתן גט ובדרך זה שלא מקרי כפייה על הגט רק לקיים מה שמחוייב לעשות כמו שכתבתי לעיל ובבנימין זאב סימן ס״ח הביא הרבה תשובות בזה וכתב לבסוף דאם הוא הגורם חייב להוציא רק שב״ד יתרוהו בו תחילה פעם אחת או שנים אבל אם היא הגורמת כגון שהיתה מקללתו או מזלזלת אביו ואמו או אביה ואמה והוכיח בדברים טובים ולא הועיל אז פשיטא דשרי להכותה ולייסרה ואם אינו ידוע מי הגורם אין הבעל נאמן עליה לומר שהיא גורמת ולאחזוקה בפרוצה כי כל הנשים בחזקת כשרות הם ועוד האריך בזה ובדברי תשובת מוהר״ם דלעיל לא משמע כן שהרי כתב דאף אשה רעה אסור להכות וע״ל סימן קט״ו שכתבתי משם מהרא״י דשרי ועיין בתשובת הרמב״ם סימן ק״ב ובמ״מ סימן תכ״ד מדין בעל המכה אשתו. (סדר גיטין תמצאנו בסוף הספר:)
רמב״ם אישות כ״ד:ב׳, רמב״ם אישות כ״ד:ד׳
(נב) מימרא דרב יהודה ושמואל כתובות דף עז ע״א
(סא) אפי׳ באיסור כו׳ – ירושלמי שם בכתובות והביאו הר״נ שם וש״פ:
(כח) כגון שניות – עיין בשו״ת מנחת עני סי׳ נ״ד והובא קצת לעיל סי׳ ט״ו סי״ח:
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אפתחי תשובההכל
 
(כא) כָּל אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ לְהוֹצִיא, כּוֹפִין אֲפִלּוּ בְּשׁוֹטִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכָּל מִי שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בּוֹ בַּתַּלְמוּד בְּפֵרוּשׁ כּוֹפִין לְהוֹצִיא, אֶלָּא יוֹצִיא בִּלְבַד, אֵין כּוֹפִין בְּשׁוֹטִים אֶלָּא אוֹמְרִים לוֹ: חֲכָמִים חִיְּבוּךְ לְהוֹצִיא, וְאִם לֹא תּוֹצִיא מֻתָּר לִקְרוֹתְךְ עֲבַרְיָן. {הַגָּה: וְכֵיוָן דְּאִכָּא פְּלוּגְתָא דְּרַבְּוָתָא, רָאוּי לְהַחֲמִיר שֶׁלֹּא לָכוֹף בְּשׁוֹטִים, שֶׁלֹּא יְהֵא הַגֵּט מְעֻשֶּׂה (טוּר בְּשֵׁם הָרא״ש). אֲבָל אִם יֵשׁ לוֹ אִשָּׁה בַּעֲבֵרָה, לְכֻלֵּי עָלְמָא כּוֹפִין בְּשׁוֹטִים. וְכָל מָקוֹם שֶׁאֵין כּוֹפִין בְּשׁוֹטִים, אֵין מְנַדִּין אוֹתוֹ גַּם כֵּן (מָרְדְּכַי רֵישׁ הַמֵדִיר). וּמִכָּל מָקוֹם יְכוֹלִין לִגְזֹר עַל כָּל יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת לוֹ שׁוּם טוֹבָה אוֹ לִשָּׂא וְלִתֵּן עִמוֹ (שם בְּשֵׁם ר״ת וּבַמַהֲרִי״ק קל״ה), אוֹ לָמוּל בָּנָיו אוֹ לְקָבְרָם, עַד שֶׁיְּגָרֵשׁ (בִּנְיָמִן זְאֵב פ״ח). וּבְכָל חֻמְרָא שֶׁיִּרְצוּ בֵּית דִּין יְכוֹלִין לְהַחֲמִיר בִּכְהַאי גַּוְנָא, וּמִלְּבַד שֶׁלֹּא יְנַדּוּ אוֹתוֹ. אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ מְקַיֵּם עוֹנָה, יְכוֹלִין לְנַדּוֹתוֹ וּלְהַחֲרִימוֹ שֶׁיְּקַיֵּם עוֹנָה אוֹ שֶׁיְּגָרֵשׁ, כִּי אֵין זֶה כְּפִיָּה רַק לְקַיֵּם עוֹנָתוֹ, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה (רִיבָ״שׁ סִימָן קכ״ז). וְכֵן מִי שֶׁגֵּרַשׁ אִשְׁתּוֹ בְּגֵט כָּשֵׁר, וְיָצָא קְצָת לַעַז עַל הַגֵּט, מֻתָּר לְכוֹפוֹ לָתֵת גֵּט אַחֵר. וּבְכָל מָקוֹם דְּאִכָּא פְּלוּגְתָא אִם כּוֹפִין אוֹ לֹא, אַף עַל גַּב דְּאֵין כּוֹפִין לְגָרֵשׁ, מִכָּל מָקוֹם כּוֹפִין אוֹתוֹ לִתֵּן כְּתֻבָּה מִיָּד, וְכֵן הַנְדוּנְיָא דְּאַנְעַלַת לֵהּ (מָרְדְּכַי רֵישׁ הַמֵדִיר).}
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר׳ עקיבא איגרפתחי תשובהעודהכל
רמב״ם אישות ט״ו:ז׳, רמב״ם גירושין ב׳:כ׳
(מו) וכתב הרי״ף דה״ה בכל הנך וכו׳ בס״פ הבע״י כתב דהיכא דנשא אשה ושהה עמה י׳ שנים שכופין אותו להוציא בשוטים וכן פירש רש״י שם ומ״מ מ״ש רבינו בשם רב אלפס דה״ה לכל הנך דקתני בהו יוציא לא מצאתי לרב אלפס שכתב כך ונ״ל שיש להגיה ולכתוב ר״י במקום רב אלפס שסברא זו בשם ר״י כתבו התוספות והמרדכי בר״פ המדיר ושם כתבו ג״כ סברת ר״ח ומ״מ אפשר לקיים גירסת הספרים דגרסי כתב הרי״ף דה״ה בכל הנך כו׳ ממ״ש הרא״ש בפרק הבע״י ומיהו בתוס׳ תני מקמץ ומצרף נחושת ובורסי יוציא ויתן כתובה והיינו על כרחו כופין כדתנן בפרק המדיר ושרש״י כתב בשמעתין שכופין אותו ב״ד וכ״כ רב אלפס עכ״ל:
(מז) ור״ח כתב כל היכא דאמור רבנן יוציא ויתן כתובה וכולי דברי ר״ח טעמו [בדק הבית: צריך להגיה ולכתוב כלשון הזה כתבו התוס׳ בפרק המדיר והרא״ש בסוף פרק הבא על יבמתו] כתב הרא״ש והתוס׳ בס״פ הבא על יבמתו:
(מח) כתב א״א ז״ל גם זה שם וכן כתבו התוס׳ בר״פ המדיר וכתבו המרדכי בר״פ המדיר בשם הר״מ כל היכא דתני יוציא ויתן כתובה נהי דאין כופין אלא בראיה ברורה מ״מ נפיק ממונא מידיה ויהיבנא לה מנה מאתים ונדוניא דהנעלת ליה אבל תוס׳ איכא פלוגתא דרבוותא ודין מוכה שחין לענין ממון עיין בתוספות פרק הבא על יבמתו כתב המרדכי בפרק המדיר בכל הני דקתני כופין שיוציא ויתן כתובה לא כפינן אלא בדברים בעלמא ולא בשמתא דחמירא מנגידא ואמרינן בפ׳ שבועת הדיינין (שבועות מא.) גבי שמתא האי לינקוט בכובסיה הוא אבל הר״ם הכהן בשם ר״ת כתב דנוכל לעשות שנקבל גזירה שלא לישא וליתן עמו עד שיקבל ליתן גט אבל לנדות לא וכן עשה ר״ת מעשה באחד שלא היה מאותם שכופין להוציא ונידוהו עד שנתן ופסל אותו גט וצוה לעשות לו גט אחר עכ״ל:
[בדק הבית: סדר הגט ונתינתו לא״א הרא״ש ז״ל וכו׳ בפסקיו בסוף גיטין:]
כתב הרשב״א (ח״ג סי׳ ש״מ) בתשוב׳ דהא דאמרינן הפילה וחזרה והפילה הוחזקה לנפלים לא אמרו אלא במי שלא ילדה בן קיימא הא ילדה ראויה היתה זו אלא שלאחר מכן נתקלקלה ושדהו הוא דנסתחפה והגע עצמך אם ילדה ועמדה מלדת הנאמר שיגרש הא ודאי לא יגרש דשדהו הוא דנסתחפה ולא אמרו במשנתינו אלא שלא יבטל אדם מפריה ורביה אלא א״כ יש לו בנים אלא יתעסק עד שיהיו לו ובאשה זו אם ירצה יקח אשה אחרת על אשתו אם עמדה מלדת אבל לגרש לא אמרו אלא כששהה עמה עשר שנים ולא ילדה ומשמע שלא ילדה כלל הא ילדה לא וטעמא כדפרישית דאיהו הוא דנסתחפה שדהו:
וכתב עוד כל שילדה ודאי נראה דקלקול חולי הוא שנתקלקלה בית ולד שלה וכל מחמת חולי אין זמן עשרה שנים עולה לו כדאיתא בפרק הבא על יבמתו וכל שהוא מחמת חולי סופו להבריא ועוד תדע דלא אמרו בששהה י׳ שנים אלא שבזמן שניכר שהיא עקרה שהרי שנינו אם הפילה מונה משעה שהפילה והטעם בזה דמ״מ כיון שנתעברה ניכר שאינה עקרה אלא שוהה עמה עוד י׳ שנים דשמא כיון שאינה עקרה עוד תלד ולד של קיימא אבל אם לאחר שהפילה לא ילדה חוששין שבית ולדה שלה מקולקל שלא לגמור ולד של קיימא או שלא לקבל הזרע ומ״מ לא אמרתי אלא שלא לכוף בשוטי׳ להוציא כמו שכופין למי ששהה עמה עשרה שנים ולא ילדה אבל הוא מצוה שלא יתבטל מפ״ו ואם לא מזו ישא אחרת ותדע דבאותה שלא ילדה קאמרינן דהא כששהא עמה עשרה שנים אפי׳ אמרה דיירנא בהדיה בסהדי לא שבקינן לה כדאמרינן בהמדיר מפני שהיא מוחזקת בעקרה שלא תלד אבל זו שילדה יצתה מכלל עקרה ולמה לא תשב עמו הרבה נשים עמדו מלדת אחר שילדו מחמת מקרה שקיבל בית הולד שלהן ואחר ילדו ע״י רופא ושמא זו אם תשב אצלו עוד תלד לו והילכך יקח אשה על זו ותשב זו עוד תחתיו ולא בעדים אלא אדרבא תזקק לו ועוד אילו היה לו בנים ומתו דקי״ל כר׳ יוחנן (יבמות סג.) דלא קיים פ״ו הנאמר שאלו אשר מתו אחר אשר זקנה אמם שנכוף אותו בשוטים לגרש אם הבנים ויקח אשה אחרת ומי שילדה לו בנים ונמצא אחד מהם סריס שלא קיים פ״ו נאמר שיגרש את אשתו הזקנה ואם לא רצה הנאמר שישא אשה אחרת ויוציא זו אשר ילדה לו זה אין השכל מקבלו אלא שחייב לישא אשה על אשתו ותלד לו עכ״ל ועיין בתשובות הריב״ש שכתבתי בסימן זה:
מ״כ בשם ספר אגודה בפרק הבע״י פעם אחת בא מעשה לידי לאה טוענת על ראובן שהיה רועה זונות והוא כופר ופסקתי שאם תביא עדים שהוא כן יוציא ויתן כתובה אי בעית אימא קרא ואבע״א סברא ואבע״א גמרא קרא דכתיב (בראשית ל״א:נ׳) אם תקח נשים על בנותי גמרא דאמרינן הכא הא דאיפשר בסיפוקייהו ובנדון זה יאבד הון דגרע מכל הנהו דפרק המדיר ודוקא שיש עדים שראו אותו עם המנאפים אבל אם הביאו לו הזרים בנים עבור זה לא כפינן ליה שראינו כמה נתפסים בעלילות ודוקא שיכולה האשה לבקש עדים שיעידו מעצמם אבל לא פסקתי להחרים על ככה דכל ישראל בחזקת כשרות עד שיודע פיסולו גם אמרתי שיעידו עדים זה שלא בפני זה ויחקרו אותם בדרישה וחקירה כמו על דיני נפשות ואחרי שפסקתי הפסק שלחו קרובי האשה תשובת הרמב״ם ז״ל והאריך בו מאד וכתב כל הני טעמי שכתבתי וסוף דבריו היכא דאיכא עדות או כשהודה מעצמו כייפינן ליה להוציא עכ״ל כתב המרדכי בפרק אע״פ אף אם זה האיש שוחק ומאבד ממונו בשחוק לא מצינו שתוכל אשתו למרוד בו לא מתשמיש ולא ממלאכה כיון שלא החציף להעבירה על דת לשמש באיסור עכ״ל מצאתי בתשובת רבינו שמחה המכה את אשתו מקובלני שיש יותר להחמיר מבמכה את חבירו דבחבירו אינו חייב בכבודו ואשתו חייב לכבדה יותר מגופו והעושה כן יש להחרימו ולנדותו ולהלקותו ולענשו בכל מיני רדוי ואף לקוץ ידו אם רגיל בכך ואם הוא רוצה לגרש יוציא ויתן כתובה ואחר כך כתב תטילו שלום ביניהם ואם לא יעמוד הבעל בקיום השלום שאם יוסיף להכותה ולבזותה אנו מסכימים להיות מנודה ויעשוהו ע״י עכו״ם לתת גט או עשה מה שישראל אומרין לך ואפי׳ לשמואל שאמר בפרק המדיר עד שיכופוהו להוציא יכפוהו לזון ה״מ מזונות שיש תקנה בידינו לירד לנכסיו ולזון אותה אבל להכותה ולבזותה שעניה זו מסורה בידו ואין בידינו לעשות תקנה לדבר אפי׳ שמואל מודה ואפי׳ בההוא גופא דזן ומפרנס כרב קי״ל ואפי׳ קבלה עליה יכולה לומר איני יכולה לקבל שהן הכאות שאין להם קצבה וכן כתב בהגהות אשיר״י פרק המניח את הכד בשם א״ז וז״ל אסור לאדם להכות את אשתו וגם חייב בנזקיה אם הזיקה הוא ואם רגיל תמיד להכותה ולבזותה ברבים כופין אותו להוציא וליתן כתובתה וכן השיב רבינו שמחה שיעשוהו ע״י עכו״ם עשה מה שישראל אומרין לך עכ״ל ועיין בתשובה להרמב״ן סימן ק״ב וכתבתי בסוף סימן ע״ד ומ״מ נ״ל דאין לסמוך על דברי ספר אגודה ורבינו שמחה וא״ז לכפות להוציא על דברים כיון שלא נזכרו בדברי שום אחד מהפוסקים המפורסמים ועי׳ בתא״ו נכ״ג ח״ה:
מ״כ בשם רבינו ברוך נ״ל דכל היכא דקתני יוציא ויתן כתובה נהי דאין כופין אותו אלא בראיה ברורה מ״מ נפיק ממונא מיניה דכיון דחייבוהו חכמים בממון זה לתת הילכך מפקינן מיניה כתובה ויהבינן לה מנה ומאתים ונדוניא דהנעלת ליה אבל תוספת איכא פלוגתא דרבוותא ר״ת כתב בר״פ אע״פ (כתובות נד:) דתוספת נמי אית לה דלכל מילי תנאי כתובה ככתובה דמי ור״ח כתב דוקא להני מילי דמייתינן בפרק אע״פ אמרינן תנאי כתובה ככתובה דמי למידי אחרינא לא ומספיקא לא מפקינן מיניה התוס׳ כיון דאיפליגו ביה רבוותא ז״ל עכ״ל:
מ״כ ראובן תלה ונתן גט לאשתו מהיום אם מתי מעכשיו ונפטר ולא הניחו לאששתו ליגע אליו ואפי׳ לבכותו ולא לצאת אחר מטתו כי אמרו שאם תעשה אחד מהן תבטל הגט ונראה שאין ממש בדבריהם דלא מיבעיא הספד ובכיה דלא מבטלי גיטא אלא אפי׳ היתה היא מבטלת הגט לא ביטל דאין בטל אלא באיש שהאשה מתגרשת שלא לדעתה משא״כ באיש וכ״ש דלאחר מיתה ליכא למימנע על זה ועל זה ועל כיוצא בזה אמרו חכמים כל שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין לא יהא לו עסק בהם:
כתב הריטב״א בתשובה על איש שנשבע לגרש את אשתו וגירשה קודם שיתירו לו ואח״כ היה מערער לפסול הגט מפני כך והשיב זו אינה טענה לפסול הגט בדיעבד שלא מצינו שיהא חשוב אונס בגט אלא באונס שבא לו שלא מעצמו אבל שבועה זו הוא הביאה על עצמו שהרי מרצון עצמו חייב עצמו בשבועה לגרש לפי שגמר דעתו לגרש עכ״פ לזרוזי נפשיה ואם נתחרט אחר שבועה ואינו מגרש אלא מחמתה ה״ל לבקש צד להיות נקי משבועתו או לגלות דעתו למסור מודעא בכך:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ט) וכתב רב אלפס דה״ה בכל הנך דקתני בהו יוציא שכופין אותו בשוטים וכן פירש״י כו׳ בס״פ המדיר גרסינן אמר רב יודא א״ר אסי אין מעשין אלא לפסולות כי אמריתה קמיה דשמואל אמר כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין ולממזר אבל נשא אשה ושהה עמה י׳ שנים ולא ילדה אין כופין אותו להוציא ורב תחליפא בר אבימי אמר שמואל אפי׳ נשא אשה ושהה עמה י׳ שנים ולא ילדה כופין אותו. תנן אלו שכופין אותו להוציא מוכה שחין כו׳. בשלמא לרב אסי דרבנן קתני (הני דאיסורא דידהו לא כתיב באורייתא כגון מוכה שחין כו׳ קתני) דאורייתא לא קתני (ומ״ה לא נקט המשנה ג״כ הני דרבי אסי דכופין לפסולים שהן דאורייתא) אלא לרב תחליפא בר אבימי ליתני נמי נשא אשה ושהה עמה עשר שנים אמר רב נחמן לא קשיא הא במילי והא בשוטי. מתקיף לה רבי אבא בדברים לא יוסר עבד אלא אמר רבי אבא הא והא בשוטים התם (גבי הני דמתניתין מוכה שחין כו׳) כי אמרה הוינא בהדיה בסהדי שבקינן לה הכא אע״ג דאמרה הוינא בהדיה בסהדי לא שבקינן לה כו׳ ת״ש עכ״ל הסוגיא הצריכה לענינינו והנה יש לדקדק בה תרתי חדא במאי דקאמר כי אמריתה קמיה דשמואל אמר כגון אלמנה כו׳ אבל נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אין כופין אותו מאי קמ״ל שמואל בהאי אבל כו׳ הא בהדיא רבי אסי אמר אין מעשין אלא לפסולות דמשמע דוקא לפסולים ולא לאחריני. השני בדברי רב תחליפא בר אבימי דאמר דאף בנשא אשה ושהה עמה י׳ שנים אמר שמואל דכופין. אף דתאמר דכוונתו לפלוג משמיה דשמואל אדרב יודא א״ר אסי הנ״ל דאמר אין מעשין אלא לפסולות והוא אמר דשמואל אמר דמעשין גם לשאר דבריה. מ״מ יש לדקדק לפי זה אשמואל גופיה למה פרט ונקט זה דשהה עם אשתו ולא ילדה דכופין ולא אמר סתם דאף לשאר דברים כופין ואי להאי דוקא קאמר שמואל קשה מ״ש הא משאר דברים דמשמע בהו בגמרא דכופין בהו כגון אשה הבאה בטענה בעינא חוטרא לידא כו׳ דס״פ הבא על יבמתו וההיא דחוזרין על הגדול לומר או חלוץ או יבם דפרק החולץ כיון דס״ל דכופין אפי׳ לדברים דלית להו פסולין ל״ל למנקט הני נמי דמ״ש הני מהני ונראה ליישב הני דקדוקים כשנאמר דגם רב תחליפא סבר דלא פליג שמואל אגוף הדין דקאמר ר״י משמיה דרב אסי דאין מעשין אלא לפסולות אלא בטעם הדבר פליגי דרב יודא אמר כי אמריתה קמיה דשמואל אמר כו׳ ור״ל דשמואל ס״ל דלפסולות דוקא מעשין משום דעבר בתחלה בשעת קידושין ונישואין אמ״ש בתורה או חכמים אבל כששהה עם אשתו ולא ילדה דהנישואין היו בהיתר אין מעשין. ורב תחליפא משמיה דשמואל ס״ל דטעם דמעשין על הפסולים הוא משום דעובר בכל יום אמ״ש בתורה או דברי חכמים ז״ל ומהאי טעמא נמי כופין למי ששהה עם אשתו ולא ילדה דכיון דמצווה האיש על פריה ורביה וכל ששוהה עמה אינו נושא אחרת או שאין הנשים רוצין להנשא לו להיות אשתו הראשונה צרתה (וכדאמרי׳ ביבמות פרק אף על פי גבי יבם כיון דאגידא ביה לא יהבי ליה אחריתי) כופין אותו להוציא ולישא אחרת אם לא שישא עוד אחת לפנינו דמניחין לו גם את זו כדמוכח שם בפרק הבע״י וכ״כ הרמב״ם בפט״ו דאישות דכתב יוציא ויתן כתובה או ישא אשה אחרת כו׳ ע״ש והעתיק לשון המחבר ש״ע בסימן קנ״ד ס״ה ע״ש. ובזה נתיישב גם כן דקדוק הראשון שהוצרך שמואל לומר אבל נשא אשה כו׳ כדי לאפוקי מדעת רב תחליפא משמיה דשמואל דאמר דגם זו נלמד מהא דאמר רב אסי מעשין על הפסולות דחדא טעמא להו. ונתיישב גם כן לשון כגון דקאמר ור״ל כגון הני דפסולות מעיקרא בשעת נישואין דוקא קאמר ולא הני דיש היתר בנשואתה אלא דבא עבירה דביטל פריה ורביה לאחר זמן על ידה וק״ל: ובזה שכתבתי הוא מיושב תמיהת הרא״ש באשר״י דבפרק הבא על יבמתו שם דף ח׳ סוף ע״ג וריש ע״ד כתב פיסקא הנ״נ דמחולקים בו הגאונים דהיכן דמוזכר במשנה או בגמרא ל׳ יוציא ויתן כתובה אי ר״ל יוציא בלא כפיית שוטים או אפילו בכפיית שוטים ומסיק וכתב שם וז״ל ורש״י פירש בשמעתין שכופין ב״ד לזה ששהה ולא ילד להוציא וכ״כ רב אלפס ז״ל והיכא דשהה עמה י׳ שנים ולא ילדה ולא קא בעי לאפוקה ולמיתב איתתא אחריתא מפקינן לה מיניה בע״כ ואפילו בשוטי ואפילו אמרה איהי דיירנא בהדיה בסהדי (פירוש ולא אתייחד עמו וה״ל כאילו הוציאני וממילא ודאי ישא עוד אחרת) לא שבקינן לה אלא יוציא ויתן כתובה כדגרסינן בפרק המדיר ותמהני היאך נכוף כיון דאמר בירושלמי דאין כופין כו׳ עכ״ל הרא״ש. לפי מ״ש לק״מ דרש״י והרי״ף ס״ג דהלכה כרב תחליפא הנ״ל ואליבא מ״ש בירושלמי דאין כופין אלא על הפסולות בכללו נמי הוא הא דנשא אשה ושהה כו׳ וכמ״ש. וראיה לזה דשם בירושלמי בס״פ אלמנה ניזונית אהא דאמר שמואל אין מעשין אלא כגון אלמנה לכה״ג וגרושה וחלוצה לכ״ה פריך והא תנינן שניות ומשני כגון הא אמר שמואל עכ״ל ור״ל הני ל״ד אמר שמואל אלא כגון ור״נ הני וכיוצא בו. ומה״ט ס״ל נמי דהאי נמי דנשא אשה ושהה עמה ולא ילדה הוא בכלל כגון הא דאמר דגם בה יש עבירה בשהייתו אצלה וכנ״ל. זהו הנראה לע״ד נכון ביישוב דעת הרי״ף ורש״י וסייעתייהו דלא תקשי להו מהירושלמי בפרט דבלא״ה נמי אנו רואים דהרי״ף פסק כרב תחליפא דאליביה מסיק הגמרא בס״פ המדיר הנ״ל דמפקינה מיניה בשוטי אפילו אי אמרה דיירנא בהדיה בסהדי והיינו כל׳ הרי״ף הנ״ל בפ׳ הבע״י וכ״פ בהדיא בס״פ המדיר ע״ש וק״ל. והרא״ש מסיק שם ביישוב דרש״י והרי״ף הנ״ל וכתב ז״ל ושמא סמכו ע״ז דגרסינן בגמרא דידן בס״פ המדיר בכל הספרים האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ול״ג כופין אותו (ור״ל לאפוקי מגי׳ ר״ח שכתבו התוספות בשמו שם ובס״פ המדיר דגרס כופין במקום יוציא ע״ש) ומדפריך עלה שמואל עד שיכפוהו להוציא יכפוהו לזון אלמא שסתם יוציא היינו בכפייה או שמא איכא למימר דהכי פריך שמואל לרב אותה כפייה שאתה אומר שעושין לו כדי שיוציא דהיינו נדוי אותה כפייה עצמה יעשו לו לזון (ור״ל וכיון דנוכל לפרש דברי שמואל דהכי פריך א״כ אין ראיה מזה דסתם יוציא ר״ל בכפיית שוטים אלא ר״ל בנידוי וס״ל דנידוי לא בכלל איסור כפייה וכ״כ הרא״ש שם עוד לפני זה ז״ל ואי כפייה הוא במילי משכחת ביה תוספת כתובה כגון שנדוהו ועמד במרדו אבל אי אמרינן כופין בשוטי כו׳ ע״ש. אבל הרא״ש במרדכי ר״פ המדיר כתב דאין כופין בנדוי דה״ל בכלל אמרם נקטא בכובסיה עד דשבקי לגלימא. וישובו זה דהרא״ש לרש״י והרי״ף הוא דחוק מאד בעיני דא״כ צ״ל דס״ל לרש״י והרי״ף דכל מקום שנזכר בפ׳ המדיר ובאינך מקומות ל׳ יוציא ס״ל דיוציא בכפיית שוטים קאמר וק׳ א״כ למה לא אשתמטי הרי״ף ורש״י לכתוב ולפרש בחד מכל הנהו מקומות דל׳ יוציא דקאמר ר״ל בכפיית שוטים וגם לא כתבו כן רש״י ורי״ף אלא הברייתא דפ׳ הבע״י דקתני בשהה י׳ שנים ולא ילדה דיוציא ויתן כתובה דיוציא פי׳ בכפיית שוטים אלא בסוף שמעתתא כ״כ שם לפיסקא דדינא ומסיק וכתב שם כדאמרי׳ בהמדיר הרי לפנינו דלא מכח הא דקתני הברייתא יוציא פסק כן כ״א מכח הא דאמרינן בהמדיר והיינו הא דכתיבנא לעיל בשם רב תחליפא ועוד דהא הרי״ף כתב שם בפרק המדיר אחר דברי דרב תחליפא ז״ל וכולהו בין הני דרבנן דתנן במתני׳ שכופין אותן להוציא (ר״ל מוכה שחין ובעל פוליפוס פי׳ ריח הפה או ריח החוטם כ״פ) כו׳ הנזכרין שם במשנה לפני זה ובין הני דאורייתא כגון אלמנה לכ״ג כו׳ כולהו כייפינן להו בשוטים ואי אמרה הוינא בהדיה בסהדי במוכה שחין שבקינן ומי שנשא אשה ושהה כו׳ לא שבקינן לה כו׳ עכ״ל הרי״ף ושמעינן מיניה תרתי חדא מדפרט להני דאורייתא ורבנן דכופין משמע דדוקא אותן ומשום דקתני ואמור בהו בהדיא כופין הוא דס״ל דכופין בשוטים ולא באינך מקומות אמור בהן יוציא ויתן כתובה סתם והשני מדמזכיר שם בהדייהו הא דנשא אשה ושהה כו׳ ישמע דס״ל דהוא בכלל מעשין על הפסולות דהתחיל ביה והיינו כמ״ש וזה נלע״ד ברור. אבל הרא״ש מסיק שם על זה וכתב ז״ל וכיון דפליגי בה רבוותא ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטים דלא ליהוי גט מעושה עכ״ל ונראה מדבריו דמסקנתו הוא דגם בההוא דנשא אשה ושהה עמה י׳ שנים ולא ילדה ס״ל דאין כופין בשוטים וטעמו כיון דאיכא ביה פלוגתא בגמרא בס״פ המדיר אי כופין בו או לא כנ״ל ובברייתא בס״פ הבע״י ד׳ ס״ד ע״א קתני בה סתם יוציא ויתן כתובה ובסתם יוציא פליגי רבוותא אי ר״ל כופין בשוטי אי לא וכנ״ל מ״ה מסתבר ליה דברי המ״ד בגמ׳ דאין כופין בו בשוטים. ובעקבי דברי הרא״ש הנ״ל נמשך והלך רבינו שהרי כתב ז״ל כל הנושא בעבירה בין באיסור דאורייתא כו׳ עד וכתב הרי״ף דה״ה בכל הנך דקתני בהו יוציא שכופין אותו אפילו בשוטים וכן פירש״י כשנשא אשה ושהה עמה י׳ שנים ולא ילדה ב״ד כופין אותו להוציא ור״ח כתב כו׳ עד אבל לכפות בשוטים לא אם לא שמפורש בו שכופין אותו להוציא כגון הנושא בעבירה והאומר איני זן ואיני מפרנס וכתב א״א הרא״ש ז״ל וכיון דאיכא פלוגתא כו׳ הרי לפנינו דכתב דהרי״ף ס״ל דכל הני דאומר בהן יוציא ויתן כתובה ר״ל כפיית שוטים ושכן ס״ל לרש״י וזה לא מצינו בדבריהן דס״ל כן אם לא מכח יישובו דהרא״ש להרי״ף ורש״י מההיא דירושלמי וכנ״ל וכבר כתבתי דלעד״נ התמיה מעיקרא ליתא ויישובו דהרא״ש נדחה מדברי הרי״ף עצמו וכנ״ל: ואגב אכתוב מה שיש עוד לתמוה טובא על רבינו בהאי עניינא הנ״ל והוא דמ״ש דלר״ח אין כופין בשוטים אם לא במאי דמפורש בו שכופין כגון הנושא בעבירה והאומר איני זן ואיני מפרנס כו׳ דמשמע ומוכח מדבריו דגם לר״ח כופין בשוטים להאומר איני זן ואיני מפרנס וזה אינו דהא גרסינן בס״פ המדיר ז״ל אמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה אזל רבי אלעזר ואמרה לשמעתתא קמיה דשמואל אמר אכסוה שערי לאלעזר (פירוש האכילוהו שעורים כבהמה כל דבר הנאכל שלא כדרכו קרי להו כוסס) עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון ע״כ וכתב שם הרי״ף ע״ז ז״ל והלכתא כשמואל ואף על גב דאתמר נמי משמיה דרבי יוחנן כוותיה דרב הא דחייה רבי זירא ואמר על דא אכסוה שערי לאלעזר בבבל עכ״ל הרי״ף וכתב הר״ן דגם ר״ח פסק כשמואל כו׳ ע״ש וכ״כ המ״מ בהדיא בשם ר״ח בפי״ב דאישות ע״ש הרי לפנינו דר״ח כהרי״ף ס״ל בההוא דאומר איני זן ואיני מפרנס דאין כופין אותו בשוטים להוציא אלא לזון אותם אם לא שכפו אותו וראו שהוא עני ואינו רוצה להשתכר להרויח ולזון דבזה כתבו שם הר״ן והמ״מ בשם הרשב״א דלכ״ע כופין אותו להוציא בכה״ג ושכ״כ הרמב״ם. ודוחק לומר דגם רבינו דוקא אעני כ״כ דא״כ לא ה״ל לסתום ולכתוב והאומר איני זן כו׳ דכופין אותו דהוא כדברי רב דהא איירי אף כשיש בידו לזונו וכדמוכח מדא״ל שמואל יכפוהו לזון ולכאורה נראה דכתב רבינו כן בשם ר״ח מדמצא דכתב הרא״ש שם דפרק הבע״י אחר שהביא לר״ח דלמד מדברי הירושלמי דאין כופין אלא היכא דמפורש בהדיא שכופין וכנ״ל ע״ז מסיק וכתב שם הרא״ש ז״ל וההיא דאיני זן ואיני מפרנס כופין אותו ויוציא ויתן כתובה כו׳ דמזה משמע לכאורה דגם לר״ח ס״ל דכופין בשוטים להוציא מיד אבל ז״א להמעיין שם בדברי הרא״ש חדא דא״כ יהיה דברי הרא״ש סותרין זא״ז דהתחיל לכתוב דלר״ח לא מפרשינן סתם יוציא דר״ל כפייה בשוטים וסיים וכתב מיד עליו דההיא דאיני זן כו׳ דאמר בו רב יוציא ויתן כתובה סתם פירושו כפייה בלי טעם וריח למה מפרשינן לר״ח האי יוציא כפייה טפי מאינך יוציא ועוד דמסיק וכתב שם מיד אחר זה ז״ל וההיא דהחולץ דחוזרין אצל גדול למכפייה היינו בשביל שמונע ממנה כל עניני אישות אבל משום תשמיש המיטה לחוד או משום מזונות לחוד אין כופין כו׳ עכ״ל הרי דחזר וכתב דמשום מזונות לחודא אין כופין אותו בשוטים להוציא מיד ובההיא דאיני זן ואיני מפרנס ג״כ אינו מונע ממנה אלא מזונות ולמה כתב דבו כופין אותו ויוציא ויתן כתובה ועוד דכמעט כל מ״ש הרא״ש שם הוא מדברי התוס׳ בשם ר״י שכ״כ בר״ש המדיר ובפ׳ הבע״י ד׳ ס״ד ע״ש והתוס׳ כתבו בב׳ המקומות אחר דברי ר״ח הנ״ל לתרץ דל״ת עליו מהא דאמר רב דהאומר איני זן כו׳ ״יוציא ויתן כתובה וקא״ל שמואל עד שכופין אותו להוציא כו׳ דמוכח מינה דפי׳ יוציא דרב דר״ל ״כפייה. ע״ז כתבו דר״ח גרס בדברי רב ״כופין במקום יוציא והיינו דוקא לרב דס״ל דכופין אבל שמואל קא״ל דיכפנו לזון ולא להוציא וכוותיה פסק ר״ח וכנ״ל וא״כ ע״כ א״א לפרש דברי הרא״ש כפשוטו וכדס״ד דדברי רבי׳ אלא צ״ל דט״ס הוא שם בהרא״ש וכצ״ל ״ובההיא דאיני זן ואיני מפרנס גריס ״כופין אותו ויוציא כו׳ והיינו כמ״ש התוס״ ב׳ פעמים דר״ח גריס כופין ומשמע דמצאו שכ״כ ר״ח בהדיא. וראיה להג״ה זו היא ממ״ש אח״כ הרא״ש בעצמו ביישובו דרש״י ורי״ף הנ״ל דכתב ז״ל ושמא סמכו ע״ז דגרסי׳ בגמרא דידן בכל הספרים האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ולא גרסי׳ ״כופין אותו כו׳ ור״ל ולא כר״ח דגריס כופין אותו. הרי מוכח קצת מדברי הרא״ש עצמו דס״ל דלר״ח גרסי׳ כופין. ואם תרחק נפשך מלהגיה דברי הרא״ש צ״ל דה״ק מ״ש רב בהאומר איני זן ואיני מפרנס יוציא כו׳ וקא״ל שמואל עד ״שכופין ״להוציא. לא דס״ל לשמואל דלרב כופין אותו בשוטין להוציאה ולגרשה מיד קאמר אלא ה״ק עד שאמר רב לכפותו ויתן ״כתובה דלנתינת כתובה כופין אותו אפי׳ בשוטים וכמ״ש התוס׳ והמרדכי בר״פ המדיר ע״ש. וכאילו אמר עד שכופין אותו בשוטין ליתן לה כתובה בשעה שא״ל להוציאה נכוף אותו לזונה ותשארה אצלו בלא נתינה. כתיבה וגם פי׳ זה עולה יפה לדברי הרא״ש הנ״ל ודו״ק. והדר קושייתינו לדוכתא מאין איפה אנה ראה רבינו לכתוב בשם ר״ח דכופין בשוטין להאומר איני זן ואיני מפרנס ואין בידי לישבו כ״א כמ״ש דר״ל עני האומר איני זן ואיני מפרנס ואינו רוצה להשתכר נפשו דבזה כ״ע מודו והוא דוחק גדול וכנ״ל. או שנאמר דאף דהתחיל בדברי ר״ח מ״מ מאי דסיים וכתב כגון הנושא בעבירה והאומר איני זן כו׳ אין כוונתו דר״ח ס״ל הכי אלא רבי׳ נקט בלשונו ע״פ מאי דס״ל כהרא״ש דפסק שם בפ׳ המדיר כרב דכופין אותו להוציאה מיד ולא לזונה ואפילו בשוטין שהרי הביא שם דברי הירושלמי דכתב ע״ז מפני ריח הפה כופין מפני חיי נפש לא כ״ש. ומסיק הרא״ש וכתב ע״ז ז״ל וכן מסתבר דאשה בושה לבא לב״ד כל פעמים ותמות ברעב כו׳ וכיון דלהרא״ש מפורש האי כפייה בגמרא מ״ה כתבה רבינו בה ״כגון הנ״ל וקיצר ולא דק כולי האי בלשונו משום דכל כוונתו אינו אלא ללמדינו הדין דלהרא״ש גם בזה כופין בשוטין אפי׳ לסברת ר״ח ודוק. עדיין נשאר עלינו חובת ביאור במ״ש הרא״ש הנ״ל (ורבינו אחריו) אהא דהקשה שם הגמ׳ ארב תחליפא הנ״ל תנן אלו שכופין אותו להוציא מוכה שחין כו״ פי׳ בשלמא לרב אסי דרבנן קתני דאורייתא לא קתני אלא לרב תחליפא כו׳ וכנ״ל וכתב הרא״ש שם דהא דאמר דרבנן קתני (קשה הא שניות לעריות דגם דרבנן הוא וכופין אותו להוציאן וכדאיתא בירושלמי דמייתי שם ולא קתני להו המשנה בהדי מוכה שחין ואינך דרבנן) דר״ל מה שתקנו חכמים להוציא מפני טובת האשה ולא מחמת איסור קתני אבל שניות חשיבי כדאורייתא עכ״ל הרא״ש וקשה א״כ מאי פריך מזה ארב תחליפא דה״ל למתני במשנה נשא אשה ושהה עמה י׳ שנים ולא ילדה דהא גם זה לא לטובת האיש והאשה תקנוהו דהרי הן נוחין זה בזה ורוצין לעמוד יחד והב״ד בע״כ מוציאין מהדדי משום צד איסור דאורייתא קיום פריה ורביה בו ואם כן י״ל דמ״ה לא תני לה במשנה כמו דלא תני שניות. ויש ליישבו בדוחק ולומר דס״ל להמקשן דגם כפייה זו דמי שנשא אשה כו׳ אף דיש בו קיום מצות הבורא קיום פריה ורביה מ״מ האי מצוה גופא יש בו טובת האיש כדי שלא ימחה שמו וזכרו מהעולם אלא יוליד בנים ויקומו תחתיו ומ״ה הקשה שפיר דלרב תחליפא ה״ל למתני זה במשנה בהדי הנך שכפייתן הוא לטובת האשה ודו״ק: ולענין הלכה נלע״ד דכופין לדינא דגמרא גם בנשא אשה ושהה עמה י׳ שנים ולא ילדה מאחר שרש״י והרי״ף וגם הרמב״ם פרק י״ב דאישות כ״כ בהדיא. ואין לדחוק ולומר דאין ראיה משום דהן פירשו דכל יוציא הנזכר בגמרא ר״ל כפייה בשוטים ואנן קי״ל כתוספות והרא״ש והמרדכי דמסקי דיש להחמיר כר״ח שלא לכפות אם לא במקום שנזכר בהדיא לשון כפייה ז״א דהא כבר כתבתי והוכחתי מלשון הרי״ף ורש״י דלא פירשו יוציא לשון כפייה ומש״ה לא הזכירו שום כפייה בכל הנך יוציא הזכרים בפרק המדיר ובאינך מקומות זולת בההיא דנשא אשה ושהה עמה י׳ שנים ולא ילדה והוא מטעם דפסקו כרב תחליפא משמיה דשמואל דפירש דבריו ואמר דכופין בה משום ביטול פריה ורביה ושאין זה נגד הכלל דאמר רב אסי והוא מסקנת הירושלמי דאין מעשין אלא לפסולות דהא כתבתי דלרב תחליפא גם זה דעובר על מצות פריה ורביה בכללו הוא וגם הרמב״ם דהלך בשיטת רבו דרכו ברוב פסקיו גם כן מה״ט לא הזכיר בכל הני דינים דאמור בהן יוציא בפרק המדיר ובאינך מקומות זולת בההיא דנשא אשה כו׳ ע״ש בפ׳ י״ב דאישות וכנ״ל. ואף דהרא״ש והטור אחרונים הן ומימיהן אנו שותין ופוסקין כמותן על הרוב והן פסקו דאין כופין גם בזה מ״מ בזה דאנו רואין מקור דבריהן שפסקו כן מכח ההיא דירושלמי ומפסקו דר״ח וכבר הוכחנו דאין סתירה לדבריהן מההיא דירושלמי ושגם ר״ח יכול להיות דמודה בזה דהלכה כרב תחליפא משמיה דשמואל הנ״ל ושהוא בכלל אמרם מעשין על הפסולות אם כן בודאי עלינו לשמור ולעשות כפסק רש״י והרי״ף והרמב״ם וסיעתייהו הנ״ל ואף שאינני כדאי להכריע בין הגאונים ואין משיבין לארי אחרי מותו וגם אינני בגדר החכמים שכתב עליהן הרא״ש בתשובה והביאו רבינו בטור ח״מ סימן כ״ה שכל הדברים שאינן מבוארים בתלמוד יכול כל חכם לסתור ולבנות אפילו דברי הגאונים אם יביא ראיה המקובלת לבני דורו כו׳ וה״ה בדברים המוזכרים בתלמוד ויש בהו פלוגתא כנדון זה. מ״מ סעד לדברי מדברי הגאונים המפורסמים בתראי דבתראי המחברים ש״ע הגאון מהרי״ק ז״ל והגאון מור״ם ז״ל שנראה מדבריהם שפסקו ג״כ כך בסוף סימן קנ״ד דשם בסעיף י׳ כתב ז״ל נשא אשה ושהתה עמו י׳ שנים ולא ילדה יוציא ויתן כתובה או ישא אשה הראוי׳ לילד ואם לא רצה כופין אותו עד שיוציא כו׳ הרי דכתב בה לשון כופין וגם מור״ם לא כתב עליו אלא דבזמן הזה אין נוהגין לכוף כלל כו׳ משמע הא מדינא דגמרא מודה דכופין ע״ז. ואף שלכאורה יש לדקדק מדכתב סתם כופין ולא כתב כופין בשוטים ור״ל הרמב״ם שהעתיק ממנו זה משמע דמ״ה כתב לשון כופין סתם כדי לפרשו לכל מר כדאית ליה וסמך אמ״ש בסוף הסי׳ דשם כתב הפלוגתא שיש בסתם יוציא הנאמר בגמרא וקאי גם ע״ז. אבל ז״א דאם כן לא הוה ליה למימר לשון כופין כלל אלא לשון יוציא דבו דוקא פליגי ולא בלשון כפייה דבו כולי עלמא מודים דר״ל כפייה בשוטים והא דלא כתב בהדיא כופין בשוטים מזה אין ראיה שהרי במוכה שחין ובורסקי וכיוצא בהן דפשוט הוא לכ״ע דכופין אותו בשוטים וגם בהן כתב המחבר ש״ע בריש סימן קנ״ד סתם לשון כופין. ועוד דהא לפני זה בס״ה כתב המחבר בהמשתטה שאין כופין אותו לגרש שאין כופין אלא באותם שאמרו חכמים עד כאן לשונו. והתם פשוט דרצה לומר בשוטים וכדמוכח בטור ובלשון המחבר בס״ס זה הרי לפנינו דסתם כופין המוזכר שם בדברי ש״ע ר״ל כופין אותו בשוטים והא דכתב המחבר ש״ע בס״ס קנ״ד כל אלו שאמרו להוציא כופין אותן בשוטים וי״א שכל מי שלא נאמר בו בפירוש בתלמוד כופין להוציא אלא ״יוציא בלבד אין כופין בשוטים כו׳ אל תטעה לומר דמ״ש ״כל ״אלו כו׳ ושי״א החולקים דאכל הני הכתובים לעיל מיניה קאי בסימן זה ובכללם הוא גם הא דהנושא אשה ושהה עמה כו׳ אלא קאי דוקא אכל הני הנאמרים במשנה וברייתא וגמרא בפ״ק המדיר דקתני בהו יוציא ויתן כתובה ואינו מפורש אחריו דרצה לומר כפייה בהן לחוד חולקין הי״א וסבירא ליה דלא כפינן להו בשוטים כגון המדיר את אשתו ממזונות לחוד או מתשמיש המטה לחוד או ממיני קשיטות ושאר ענינים הנימנים ונאמרים בפרק המדיר וכתבן הטיר גם כן בא״ע בסימן ע״ב וע״ד ע״ש. ולשון התוספות והרא״ש והמרדכי נקט הש״ע שכתבו בס״פ המדיר ובפרק הבע״י הנ״ל ג״כ דרך כלל אכל אלו דאותו הפ׳ ובפרקים אחרים הנאמרים בהן ״יוציא אי ר״ל כופין בשוטים או לא ע״ש. גם הריב״ש בתשו׳ סימן ט״ו פסק כן בפשיטות ולא הביא דברי הרא״ש והטור כלל בזה ע״ש וגם בתראי דבתראי בעלי ש״ע הגאונים מהרי״ק ומור״ם ז״ל ס״ל הכי ואף שהריב״ש ומור״ם ז״ל הביאו שם בסימן קנ״ד גם בסימן א׳ כתב דבזמן הזה אין הב״ד נזקקין לכפות למי שנשא אשה זקינה שאינה מולדת או ששהה עמה י׳ שנים ולא ילדה להוציאה ולישא אחרת בת בנים. הא תשובתו וטעמו שם בצידו שכתב שם ז״ל כיון דעל כמה עניני נישואין וזיווגים הזהירו חכמים כגון שלא לישא זקנה או קטנה או ת״ח לבת ע״ה ולגרש לאשה ששהה עמה עשר שנים ולא ילדה לו והמה פרוצים ועוברים ואם היו ב״ד נזקקין לדקדק ע״פ שורת הדין בענין הזיווגים ובאין לכפותן היו צריכין לכפות את כולן ורוב הנשים הבאים בימים היו יוצאות ונוטלות כתובה ונדוניא וליכא כתובה דלית בה תיגרא ותרבה הקטטה והמריבה ולכך העלימו חכמי הדורות את עיניהן בעניני הזיווגים שלא למנעם ואצ״ל שלא להפרידם כל ששניהן רוצים ואין בנישואין לא משום ערוה ולא משום איסור מצוה ולא משום איסור קדושה כו׳ עד גם איפשר שבאלו הארצות אין כופין להוציא אשה שאינה בת בנים כדי שימצא אחרת דכל כמה דאגיד׳ ביה לא יהבי ליה אחריתי שהרי באלו הארצות אין מקפידין בזה כ״כ ואדם נושא שתים ושלש נשים ואין מכלי׳ שכך נהגו ואין צריך רשות מלך קצין שוטר ומושל אמנם אם תרצו להחמיר עליו כו׳ הרי דכתב תרי טעמי למה נוהגין שלא להוציא האשה מתחת יד מי ששהה עמה עשר שנים ולא ילדה ושניהן לא שייכות בנדון דידן דהא בזמנינו נוהגין לקיים חרם דר״ג שלא לישא שתי נשים גם יש בנישואין אלו צד איסור מצוה ואיסור קדושה כנ״ל לכן גם חלקי אמרה נפשי שאם לא ירצה לגרשה מרצונו שיכפוהו בשוטים ע״י כותים ואפי׳ על ידי ישראל אם ידינו תקיפה עליו עד שיגרשנה (ועיין עוד בתשובת אמ״ז ז״ל שהאריך בדינים אלו כ״פ):
(6b) אשא אשה אחרת ואבדוק עצמי כו׳ אדלעיל קאי שאומר שהיא גורמת ואם אין אתם מאמינים לי הריני אשא אשה אחרת ותראו שהחסרון מצדה כן צ״ל לפי מ״ש בסמוך בשם מ״ו:
(מט) יוציא הראשונה בלא כתובה ז״ל מ״ו דהכא איירי שהבעל בא להוציאה וטען טענת ברי לי שאינה יולדת כגון שמפלטת שכבת זרע וכ״כ האשר״י אבל מ״ש לעיל בשאלת תשובה דלא גרעה כחה לענין כתובה א״ל בג׳ אנשים היינו היכא שהבעל לא בא להוציאה כלל שהרי לא בא בטענת ברי שאינה יולדת אלא שבא לידע שהעכבה אינה ממנו ודוק עכ״ל: או אפילו לא שהה כו׳ כיון שהוא בא כו׳ פירוש שבתוך עשרה שנים אין כופין אותו אלא מדעתו מגרש אותה:
(נ) וכגון שבאה בטענה פירוש בן שתשען עליו: (הכיר בה יש לה כתובה אפי׳ לא קיים פריה ורביה וכן אם קיים פריה ורביה אפילו לא הכיר בה יש לה כתובה כ״פ):
(נא) כתב הרמב״ם אשה שבאה כו׳ ז״ל מ״ו תימה למה כתב זה כאן הלא כבר כתב לעיל איך הוא המסקנא ע״כ (ואפשר לומר דבא להשמיענו דאין כופין אותה לשבת עמו כ״פ):
(6c) וכתב רב אלפס כו׳ התוס׳ כ״כ בשם ר״י עיין בב״י ועד״ר:
(כא) סדר כתיבת גט ונתינתו לא״א הרא״ש ז״ל והיא כתובה אחר סוף פסקיו למסכת גיטין:
רמב״ם אישות ט״ו:ז׳, רמב״ם גירושין ב׳:כ׳
(נג) טור בשם הרי״ף וכן פירש״י שם וכ״כ הרמב״ם שם וכתב ה״ה שהוא מפורש בגמ׳
(נד) שם בשם ר״ח ומפרשים בטעמא שם בתוספת ובפסקי הרא״ש ולזה הסכים שם
(לה) ראוי להחמיר. עיין דינים אלו בתו׳ ובהרא״ש ס״פ הע״י ובמ׳ ר״פ המדיר וכללא הוא הנושא אשה בעבירה כופין אפילו בשוטי׳ כמ״ש ס״פ המדיר וכן אם נשא שני׳ וכן כל הני דאיתא רס״ז לכ״ע כופין בשוטים משום דמפורש בש״ס דכופין אותם וכל הני דכופין מחמתם אין נותנים להם תוספות כתובה אבל כשהב״ד כופין לגרשה כשלא ילדה י״ש יש לה ת״כ דלאו מחמתה הוא כמ״ש בתוס׳ ס״פ הע״י, וכשבאה מחמת טענה איתא בש״ס ס״פ הנ״ל דכופין אותו והיינו בשוטים וכ״כ תוספות אלא הרשב״א כתב בתשובה אלף קצ״ב דלא כפינן ליה בשוטים אלא מוסיפי׳ על הכתובה כדין מורד, ומי ששהה עם אשתו י״ש לדעת הרי״ף כופין בשוטי׳ וכ״כ הרמב״ם פט״ו ה״א ועיין בדרישה, ובהג״מ פ׳ הע״י כתב בתחלה צ״ע בזמן הזה אם יכול לגרשה בע״כ כיון שגזר ר״ג שלא לגרש אשה בע״כ ואחר כך הביא תשובת ר״ג דפסק דיכול לגרשה בע״כ, ודוחק לומר תשובה זו כתב קודם התקנה, ובתשובת ריב״ש סימן ט״ו כתב דהעלימו חכמי דורות את עיניהם בענייני הזיווג משום דהיה צריך לכפות את כולם וא״א לכן כל שאינו איסור מצד הנישואים העלימו עיניהם גם נתן טעם לפי מנהג ארצו דאפשר לו לישא עוד אחרת אף על גב זו אינה יולדה יכול לישא אחרת מ״ה העלימו עיניהם נשמע מזה לפי מנהג שלנו אז טעם השני לא שייך כלל ואף לטעם הראשון מ״מ האיסור במקומו עומד אלא חכמי הדור אין כופין מ״מ האיסור חל ע״כ אדם לכן נראה אפילו בזמן הזה דאיכא חר״ג מ״מ אם לא ילדה י״ש יכול לגרשה בע״כ ובכל אלו נראה אפי׳ הורה חכם להיתר ונשאת כופין להוציא ול״ד למ״ש בסי׳ י״ז סעיף ל״ד בשם תשובת הרא״ש במים שאל״ס והור׳ חכם להיתר לא תצא משום שם קי״ל רוב׳ למית׳ לכן מקילין שם אבל באיסורים אלו אין היתר כלל:
(לד) בשוטים – עיין דינים אלו בתוס׳ ובהרא״ש ס״פ הבע״י ובמר׳ ר״פ המדיר. ובכה״ג קפ״ג ע״א. וב״ש כתבו כללא הוא הנושא אשה בעבירה כופין אפי׳ בשוטים וכן אם נשא שניה וכן כל הני דאי׳ בסימן ז׳ לכ״ע כופין בשוטים. משום דמפורש בש״ס דכופין אותם. וכל הני דכופין מחמתה אין נותנים להם תוספת כתובה. אבל כשהב״ד כופין לגרשה כשלא ילדה י״ש יש לה תוספת כתובה דלאו מחמתה הוא. וכשבאה מחמת טענה. בש״ס איתא דכופין והיינו בשוטים. והרשב״א בתשובה סימן אלף קצ״ב כתב דלא כפינן ליה בשוטים אלא מוסיפים על הכתובה כדין מורד ומי ששהא עם אשתו י״ש. לדעת הרי״ף כופין בשוטים וכ״כ הרמב״ם פט״ו מה״א. ובהג״מ פרק הבא ע״י כתב צ״ע בזמן הזה אם יוכל לגרשה בע״כ כיון שגזר ר״ג שלא לגרש בע״כ. ואח״כ הביא תשובת ר״ג דפסק דיוכל לגרשה בע״כ. ובתשובת ריב״ש סימן ט״ז כתב דהעלימו חכמי דורות את עיניהם בענייני הזיווגים משום דהיה צריך לכפות את כולם לכן כל שאינו איסור מצד הנשואים העלימו עיניהם. וב״ש כתב עליו מ״מ האיסור במקומו עומד אף שחכמי הדור אין כופין מ״מ האיסור חל על כל אדם לכן נראה אפילו בזמן הזה דאיכא חר״ג מ״מ אם לא ילדה י״ש יוכל לגרשה בע״כ. ובכל אלו נראה אפי׳ הורה חכם להתיר ונשאת כופין אותו להוציא ב״ש ע״ש:
(סב) כל אלו כו׳ – שם מתקיף לה ר״א בדברים כו׳ אלא אר״א כו׳:
(סג) וי״א שכל כו׳ – עתו׳ יבמות ס״ד ח׳ ד״ה יוציא כו׳. ר״ח כו׳ וכ״כ הרא״ש שם כ״ז וער״נ בכתובות שם וכ״כ בריב״ש כדברי הר״נ:
(סד) וכיון דאיכא כו׳ – הרא״ש שם וכ״כ בתוספת סד״ה הנ״ל
(סה) אבל אם יש כו׳ – דמפורש בהדיא בכתובות שם וכנ״ל דכל שמפורש בהדיא ודאי כופין בשוטים וכן הנך דס״א ודס״ג ודס״י:
(סו) וכ״מ כו׳ – כמ״ש בפ״ד דפסחים ובפ״ג במ״ק דשמתא חמיר׳ מנגדא דבמערבא כו׳ ובפ׳ הדיינים אמרינן לינקטיה בכובסי׳ כו׳ שם:
(סז) וכ״מ כו׳ – דיכול להנצל מזה לילך לעיר אחרת וכל שאין עושין מעשה בגופו לאו עישוי מקרי וכ״ז עושין לו שעבר על דברי חכמים שם ושם:
(סח) אבל מי כו׳ – כמש״ל ס״ט:
(סט) ובכ״מ כו׳ – כיון דחייב להוציא וליתן כתובה נהי דא״י לכופו על הגט כתובה מ״מ חייב לה. שם:
(ע) וכן הנדוניא כו׳ – כנ״ל ס״י:
(ז) סכ״א הגה מותר לכופו. נ״ב באשת כהן היכי דיש ספק אם ראוי לכופו. אין תקנה לכוף אותו תחלה ליתן גט וממילא אם הוי גט מעושה שלא כדין. מ״מ פסלתו לכהונ׳ ולחזור לכופו ליתן גט שנית אחרי דנאסרה לו דכיון דהתחלה היה בשביל כך שיהיה אפשר לכופו בשני׳ שם גט מעושה עליו גם על השניי׳. זולת היכא דהב״ד לא עשו כן בערמה רק שהיה סבורים תחלה דהדין לכופו אלא דאח״כ נודע ונתגלה איז׳ ס׳ שלא הי׳ ראוי לכופו בזה כיון דנאסרה עליו כופי׳ אותו אח״כ מדינא ליתן גט שנית ת׳ לחם רב סי׳ ל׳:
(כט) שלא לכוף בשוטים – עבה״ט והוא לשון הב״ש. ומ״ש לתמוה על הג״מ פ׳ הבע״י דמתחילה כתב צ״ע בזה״ז אם יוכל לגרשה בע״כ ואח״כ הביא תשובת ר״ג כו׳ ע׳ בזה בתשו׳ נו״ב תניינא סי׳ ק״ב שכ׳ ליישב זה. ומ״ש לכן נראה אפילו בזה״ז כו׳ יוכל לגרשה בע״כ. הנה כ״כ גם לעיל סי׳ א׳ ס״ג. עיין בתשו׳ שב יעקב סי׳ א׳ שחולק עליו והוצי׳ כן מלשון הרמ״א בסי׳ א׳ ס״י בהגה במ״ש או שהוא מן הדין לגרשה ואינה רוצה ליקח גט יש להקל ולהתיר לו לישא אחרת ע״ש ובס׳ בית מאיר כ׳ עליו ואינו מוכרח כ״כ די״ל דאיירי דומיא דנשתטית שא״א לגרשה בשום צד כן זו שאינה רוצה ליקח גט היינו באופן דאזלה מקמי׳ וא״א לו לגרשה בע״כ כתב תקנה באשה אחרת וצ״ע עכ״ל. ועיין בתשו׳ נו״ב קמא סימן א׳ ובנו״ב תניינא סי׳ ק״ב מבואר שדעתו דאין להתיר לגרש בע״כ ע״ש ועמ״ש לעיל ס״ק כ״ה וגם בסי׳ א׳ ס״ק ט״ז. ועיין בשו״ת תורת יקותיאל סי׳ ה׳ האריך בזה ודעתו ג״כ דאין כופין אותה ודלא כב״ש ע״ש. (ובספרו שו״ת ושב הכהן סי׳ נ״ה האריך מאד לחזק דבריו הראשונים להלכה כתב בסוף היוצא מכל מה שכתבנו דיותר י״ל שתקנת ר״ג הוי אפילו בשהה עשר שנים ולא ילדה ועכ״פ מידי ספק לא יצאנו א״כ הוי ספק איסורא ולחומרא כמ״ש מהרי״ק שורש ק״ז כו׳ גם אין לומר כיון דודאי לא תיקן ר״ג שתהא עדיפא ממנו כמ״ש הרא״ש בתשובה כלל מ״ב הובא בב״י ס״ס קי״ז וא״כ לדעת הפוסקים דס״ל היכי שבאה מחמת טענה כופין אותו להוציא א״כ ה״ה אם הוא רוצה לגרש דכופין אותה דלא עדיפא מיני׳ ז״א די״ל אותו הוא דכופין משום דתלינן מן הסתם בדידי׳ כדאמרי׳ בש״ס איהי כיון דלא מפקדא לא מענשי כו׳ אלא דלפ״ז אם נודע שהמניעה ממנה כופין אותה דבה ודאי לא תיקן ר״ג משום דלא עדיפ׳ מיני׳ אבל מן הסתם דתלינן בדידי׳ אין כופין אותה. וממיל׳ דה״ה שארי כפיות אין יכולים לעשות לה ולא דמי למ״ש הרמ״א בהגה ומ״מ יכולים לגזור על כל ישראל שלא לעשות לו שום טובה כו׳ דשאני התם דאפילו אם הדין דאיז כופין אותו בשוטים עכ״פ אם אינו מוציא עובר על דברי חכמים שאמרו יוציא ולכן מענישין אותו על שעובר על ד״ח ויכולין לגזור עליו שלא לישא וליתן עמו וכיוצא בזה כי לא מיקרי כפי׳ אבל הכא שהספק אם תיקן ר״ג בכה״ג ואי נימא דגם בכה״ג תיקן וגם לא דמי לבאה מחמת טענה משום דתלינן מן הסתם בדידיה א״כ אין עלי׳ שום חיוב כלל לקבל גט א״כ אין לעשות לה שום כפי׳ כלל מספק ופשיטא דאינו יכול למנוע ממנה שאר וכסות דהוי כפי׳ גמורה כמ״ש בהגמי״י פכ״ד מה״א כו׳ ואין שייך לומר בזה כיון שהבעל מוחזק בשאר וכסות יאמר קום לי כהפוסקים שרשאי לגרש בע״כ משום דהוי ספק איסורא ולחומרא כמ״ש לעיל: בשם מהרי״ק כו׳ ולא אוכל לעמוד ע״ד הב״ש שהחליט להלכה לגרשה בע״כ ולא ידעתי על מה סמך להקל בדבר חמור כזה הלא מדברי כל הפוסקים שהבאתי לעיל עכ״פ מידי ספק לא יצאנו וגם לפי הנראה לא היה לפניו תשובת רש״ל שכתב להלכה שלא לגרש בע״כ כו׳ ועוד נראה בנ״ד כפי שמובא בשאלה שהיה קטטא ביניהם כ״ע מודים דאין כופין אותה לקבל גט וכמ״ש הדמ״א בס״ס קע״ח דאם היה לו קטט עמה אינו נאמן לומר שמאמין לדברי העד דודאי מחמת שנאה אומר כן וא״כ ה״ה בנ״ד ודאי דנשאר תקנת ר״ג במקומו וחיישי׳ שמא מחמת שנאה רוצה לגרשה ואולי לא ישא אש׳ כלל או ישא אשה שאינה בת בנים כו׳ ובפרט בזה״ז שאין כופין על פו״ר דודאי יש לחוש לזה דאולי אח״כ לא ישא כלל או ישא שאינה בת בנים ונמצא דהכפי׳ לזו היא שלא כדין כו׳ מכל הלין טעמי נלע״ד דצריך לפייס אותה שתקבל גט ברצון ובאם לאו צריך ליתן לה עכ״פ שאר וכסות עכ״ד: ושם בסוף הספר תשובה ארוכה מן חתנו הגאון מוה׳ צבי הירש ז״ל אב״ד דק״ק פיורדא בכמה השגות על תשובת חותנו הגאון הנ״ל ומסיים אך כ״ז לא כתבתי להורות הלכה כי מיראי הוראה אני ומה גם שעומד לנגדי תשו׳ רש״ל שהביא תשו׳ ראב״י שכ׳ שאין להתיר לגרש בע״כ כי מוטב שתאבד נפש אחת משיצא תקלה בישראל כו׳ ולכן העצה היעוצה כשיבואו לדין לפני הב״ד יאמרו לה שהדין שתקבל גט ברצון כדי שלא יבטל הבעל מפו״ר ולכן נכון שתתרצה לכך וגם היא מצוה בכך לשמוע דברי חכמים ואם בכל זה לא נתרצה לקבל גט ראוי להסתלק מן הדין הזה שלא להכניס עצמו בהתרת חרמים אמנם אם בנדון כזה ששהא י״ש וזרע אין לו כלל אם הבעל מעצמו מונע ממנה תשמיש לחוד או שאר וכסות לחוד והאשה תוכל להספיק עצמה בצמצום אין למחות בידו אבל אם מונע ממנה כל החיובי׳ שכו״ע או אפילו מזונות לחוד והיא א״י להסתפק אפילו בצמצו׳ אז ראוי לחוש שלא יצא תקלה בישראל ח״ו וראוי להחרים בב״ד על תנאי דהיינו אם כונתו לש״ש לקיים פו״ר אין כאן לא חרם ולא שמתא אבל אם און בקרבו שכל חפצו לפוטר׳ בגט מבלי לישא אחרת בת בנים אז יהיה הנידוי חל ומעתה אין לחוש לתקלה כי מי שיש בו פניה אחרת הנידוי מעכב אותו מלעשות שלא כהוגן כו׳ וגם זה לא כתבתי אלא להלכה אבל לא למעש׳ עד שיסכימו גדולי המורי׳ עש״ב: וע׳ בתשו׳ מעיל צדקה סימן ל״ג שנשאל ג״כ על נידון זה והאריך לבאר דודאי מעיקר הדין מן הראוי שיכפו הב״ד בשוטים לכל שוהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה שיוציאנה ויתן לה הכתובה וכל השברות שכתבו הפוסקים שלא לכוף בזה אין בהם כדי סמיכה (גם בביאור רבינו הגר״א ז״ל לעיל סי׳ א׳ סק״י כתב אבל לדינא כל אילו טענות דחויות הן כו׳ ע״ש) אלא שאין לנו כח להעמיד משפטי הדת על תלם בכל דבר מפני בעלי זרוע ויש שמחה שאנו מוצאים סמך להניח אותן בלי כפי׳ אבל הבעל בעצמו עכ״פ מחוייב לעשות אשר בכחו ולעמוד על נפשו כו׳ אמנם אם אין רצונה בשום אופן לקבל גט ברצונה אם רשאי ליתן לה גט בע״כ או לישא אחרת עליה הנה דינים אילו מבואר בדברי ראשונים ואחרונים אם תיקן רגמ״ה במקום מצוה או לא כו׳ אך לדעתי במדינות אלו שני דרכים אלו לא טובים בעיני האומות ויש חששות בזה ע״כ אין צורך להאריך בזה אך בענין אם רשאי לכופה במניעת שאר כסות ועונה נ״ל דרשאי לכופה בכך כו׳ ופשיטא דאין כח ביד שום ב״ד לכופו על זאת המניעה דיכול לומר קים לי כהפוסקים דס״ל דבמקום מצוה לא תיקן כלל כו׳ וטב ליה למיעבד הכי בלי פקפוק ע״ש: ושם האריך עוד בענין אם יש תקנה לבנות ישראל אלו לשוב לבעליהן באם שהבעל אחר הגירושין יתחייב וישעבד עצמו עליה באופן המועיל שאחר שיקיים המצוה באחרת שיקח לו יגרש אותה וישוב ליקח הראשונה ויש בזה מקום ספק מפני ששנינו המוצי׳ את אשתו משום איילנות לא יחזיר והעלה דודאי רשאי להחזירה לא מיבעי׳ בסתם אשה ששהת׳ י״ש ולא ילדה כמ״ש תוס׳ בגיטין וביבמות ס״ה בד״ה אי איהי שתק׳ דעל זה לא תיקנו כלל כדמסיק שם דאמרי׳ השתא הוא דברייתא ומכ״ש היוצאת מבעלה ראשון לבד דאמרי׳ דלא זכה הראשון להבנות ואין כאן קלקול כו׳ אלא אפילו באשה שיש בה קצת סימני אילונית (כמו בנדון השאלה שם) אפ״ה כל שלא אמר לה משום איילונית אני מוציאו רשאי להחזירה והאריך שם בביאור דברי הרמב״ם פ״י מה׳ גירושין בזה (ע׳ לעיל סימן י׳ ס״ג ומ״ש שם) ומסיים באם יסכימו עמי בעלי הוראה נ״ל להקל בכיוצא בזה דלא יאמר לה בעת הגירושין ואז רשאי להחזירה אח״כ אם ירצה לאחר שקיים פו״ר. וכתב עוד דנראה דבכה״ג הרשות ביד הבעל לגרש השני׳ אפילו בע״כ כל שנשאת לו בתחלה בתנאי הזה וגם בכל אשה שנשאת מתחלה בתנאי שתהיה אשתו רק לזמן מה או עד שיקיים פו״ר ואח״כ יגרשנה י״ל דיכול לגרשה אח״כ בע״כ וע״ז לא תיקן הגאון (עמ״ש לקמן סימן קס״ה סק״ג) ומכ״ש בכה״ג שיש לחוש באם לא יוכל להפטר מן השני׳ לא יפרד מן הראשונה שהיא אשת נעוריו ויתבטל המצוה הזאת יאמר שבמקום מצוה לא תיקן ועוד כיון שהוא חב לראשונה ומשתעבד לה בראשונה קודם שישא השני׳ על אותן התנאים הוא נושאה וא״א לו למחול התנאי שנאמר שמחיל לה בשעת בעילה כו׳ לכן נ״ל שישתעבד אל הראשונה באופן המועיל דלית ביה משום אסמכת׳ וקנין דבר שלב״ל כפי המבואר בח״מ סי׳ ס׳ וסימן ר״ז ואח״כ יקח השני׳ על תנאי הזה שתצא ממנו בע״כ אחר שיקיים המצוה עמה ומ״מ אין להקל בכיוצא בזה במקום אחר כ״א בנדון הזה וגם בזה צריך הסכמה משני מורי הוראה עכ״ד ע״ש):
(ל) ומ״מ יכולין כו׳ – עיין בס׳ ג״א ס״ס ע״ב הביא בשם מהריב״ל דהאידנ׳ שהרחקות חשובים כנידוי אין לעשות לו שום הרחקה רק שאומרים לו מותר לקרותך עבריין והוא ז״ל כתב שטוב להחמיר:
(לא) שאינו מקיים עונה כו׳ – כי אין זה כפי׳ כו׳ עיין בס׳ ג״א סימן מ״ח שתמה על הרמ״א בזה דהריב״ש כ״כ לפי שטתו דס״ל במורד מתשמיש אין כופין להוציא אבל להרב שסתם בר״ס ע״ז ובסי׳ ע״ז ס״ג כהמחבר דכופין להוציא מה לנו לכופו שיקיים עונה ומה לו לטעם שאין זה כפיה ממש הא אפילו כפיה ממש עושין במורד מתשתמיש וגם לישנא דלנדותו שכתב בסוף דבריו מגומגם דעדיפא מיניה הו״ל לאשמעי׳ דאפילו להכותו ולכפותו בשוטים ע״ז יכולים לעשות שיקיים עונה וכ״ז מוכח בריב״ש עצמו שם כו׳ ומסיים מ״מ לדינא העיקר כמ״ש למעלה דבמורד מתשמיש אין כופין להוציא אם לא בבאה מחמת טענה ואף במונע ממנה כל עניני אישות יש לחוש למעשה כו׳ (הובא לעיל סק״ז וסק״ח) עיין שם:
(לב) מותר לכופו לתת גט אחר – כן הוא במרדכי בהגה גיטין סימן חס״ח בשם ר״ת מעשה בבחור כו׳ וקודם נישואין יצא קול כו׳ וכפה ר״ת את הבחור לתת לה גט כו׳. ת׳ בגדי ישע בתשו׳ הרב הג׳ מהר״ר יודא בכרך ע״ש. ועמ״ש לעיל סימן ק״נ סק״ג:
(לג) מ״מ כופין אותו ליתן כתובתה – בגליון ש״ע של הגאון רע״ק איגר ז״ל כתוב כאן עיין בש״ג פ׳ המקבל דף קל״ג ע״ב:
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהבית שמואלבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר׳ עקיבא איגרפתחי תשובההכל
 
(כב) צָרִיךְ לְהָטִיל חֵרֶם עַל כָּל הָעוֹמְדִים בִּשְׁעַת נְתִינַת הַגֵּט, שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא לַעַז עַל הַגֵּט. {וּמַזְכִּירִין שֶׁרַבֵּנוּ תָּם גָּזַר בִּכְנוּפְיָא עִם תַּלְמִידָיו עַל מִי שֶׁמוֹצִיא לַעַז עַל הַגֵּט הַנִתַּן.}
אור חדש – תשלום בית יוסףבאר הגולהבאר היטבעודהכל
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(נה) שם סדר הגט בשם אביו הרא״ש
(נו) נוסח החר׳ הוא במרדכי סוף גיטין אחר הל׳ גט
(לה) העומדים – יזהיר הדיין שלא תתייחד עמו ולא תדור בשכונתו ולא תתן מעות מידו לידה משפטי שמואל סי׳ קכ״ג. המנהג לקרוע הגט אחר הנתינה סדר הגט:
אור חדש – תשלום בית יוסףבאר הגולהבאר היטבהכל
 
(כג) אִם נִשְׁבַּע הַבַּעַל לִתֵּן גֵּט, טוֹב שֶׁיַּתִּירוּ לוֹ קֹדֶם, שֶׁלֹּא יְהֵא דּוֹמֶה לְאֹנֶס; אַךְ עֵרָבוֹן יִתֵּן, אִם יִרְצֶה. {הַגָּה: וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קל״ד סָעִיף ד׳. וּבְגֵט מוּמָר אֵין צְרִיכִין לִשְׁאֹל אִם נִשְׁבַּע אוֹ נָדַר, מֵאַחַר דְּצָרִיךְ לְגָרֵשׁ מִדִּינָא; אַךְ שׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ אִם מְגָרֵשׁ בְּרָצוֹן, וְכֵן שׁוֹאֲלִין לְאִשְׁתּוֹ.}
אור חדש – תשלום בית יוסףבאר הגולהבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר׳ עקיבא איגרפתחי תשובהעודהכל
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(נז) ציינתיו לעיל סימן קלד סעיף ג׳
(לו) גט – הנשבע שלא לגרש וגירש אי הוי גט עיין בהרשד״ם חי״ד סי׳ קמ״ו. כנה״ג דף קפ״ג ע״ב. ועיין קפ״ו:
(עא) אם נשבע כו׳ – אבל ברא״ש פ״ג דנדרים לא מ׳ כן שכתב שם בס״ב בשם ר״ה גאון ומי שיצרו מתגבר כו׳ אלא חייב לקיים ולגרש כו׳ וכ״כ כ״ז במרדכי פ״ג דשבועות ועבב״י סימן קל״ד וכ״כ הרבה פוסקים דכ״ד שאדם עושה מעצמו אין משום אונס:
(ח) סכ״ג אם נשבע. נ״ב ע׳ תשו׳ מקור ברוך סי׳ ט׳ בארוכה:
(ט) שם דומה לאונס. נ״ב אם צריך להתיר קודם הנתינה ע׳ תשובת ראנ״ח ח״ב סי׳ י״ח:
(לד) ליתן גט – עבה״ט ומ״ש הנשבע שלא לגרש וגירש כו׳ עמ״ש בזה לעיל סימן קל״ד סק״ו:
אור חדש – תשלום בית יוסףבאר הגולהבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר׳ עקיבא איגרפתחי תשובההכל
 
(כד) מִי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו נְזִירוּת שִׁמְשׁוֹן לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, מֻתָּר לְגָרֵשׁ, וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם מְגָרֵשׁ בְּאֹנֶס. וְטוֹב לְגָרְשָׁהּ בִּשְׁנֵי גִּטִּין, וְיִתְּנֵם לָהּ זֶה אַחַר זֶה.
אור חדש – תשלום בית יוסףבאר הגולהט״זביאור הגר״אהגהות ר׳ עקיבא איגרפתחי תשובהעודהכל
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(נח) ה״ר לוי בן חביב בתשובותיו וכתב ע״ז פסק ארוך
(יב) נזירות שמשון דזה אין לו התרה וע״כ טוב בשני גיטין דהא׳ יקיים שבועתו ושנית לעיקר הגט.
(עב) מי שקבל כו׳ – כמ״ש בספ״ד דגיטין א״ר יוסי בר״י מעשה בצידן בא׳ כו׳ ועיין ב״ח:
(י) שם וטוב לגרשה. נ״ב ע׳ תשובת הרלב״ח סי׳ קנ״ד:
(לה) נזירות שמשון – לשון הט״ז דזה אין לו התרה וע״כ טוב בשני גיטין בא׳ יקיים שבועתו ושני לעיקר הגט עד כאן לשונו ועמ״ש לעיל סימן קל״ד סק״ז:
אור חדש – תשלום בית יוסףבאר הגולהט״זביאור הגר״אהגהות ר׳ עקיבא איגרפתחי תשובההכל
 
(כה) סדר הגט ובו דיני העדים והבעל והסופר והאשה, וכל פרטיו, ובו ק״א סעיפים
(אָמַר הַמַגִּיהַּ: כָּל הַכָּתוּב בְּסֵדֶר זֶה מִשֵּׁם הַסְדָרִים, סְתָם, הֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא מִסֵדֶר מהר״י מַרְגָּלִיּוֹת זַ״ל) הַגָּה: בִּימֵי חַכְמֵי הַתַּלְמוּד הָיוּ נוֹהֲגִין לְמַנוֹת חָכָם בָּקִי עַל הַגִּטִּין, וְכֵן נִמְצָא בְּדִבְרֵי הַקַדְמוֹנִים שֶׁהָיוּ נוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לִתֵּן גֵּט רַק לִפְנֵי גְּדוֹלֵי הַדּוֹר (רִיבָ״שׁ סִימָן שפ״ט). וְעַל כֵּן לֹא יִשְׁתַּדֵּל אָדָם בִּנְתִינָה, רַק הַבָּקִי בָּהֶם. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ בָּקִי בְּטִיב גִּטִּין וְקִדּוּשִׁין, לֹא יְהֵא לוֹ עֵסֶק עִמָהֶם. וְאִם אֶחָד עָבַר וְנָתַן גִּטִּין אוֹ חֲלִיצוֹת בְּלֹא נְטִילַת רְשׁוּת, עַיֵּן בְּיוֹרֶה דֵּעָה סִי׳ רמ״ב סָעִיף י״ד. גֵּט שֶׁסדְרוּ אוֹתוֹ הֶדְיוֹטוֹת, יֵשׁ לְפָסְלוֹ כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי לְעֵיל סִימָן קמ״א סָעִיף ל׳ וסִימָן קמ״ב סָעִיף ט׳.
[א]
יֵשׁ נִזְהָרִים מִלְסַדֵּר הַגֵּט בְּעֶרֶב שַׁבָּת.
[ב]
יַזְמִין סוֹפֵר וּשְׁנֵי עֵדִים כְּשֵׁרִים שֶׁאֵינָם קְרוֹבִים זֶה לָזֶה וְלֹא לָאִשָּׁה. {הַגָּה: וְעַיֵּן לְעֵיל סִי׳ קמ״א סָעִיף כ״ה. לְכַתְּחִלָּה לוֹקְחִים עֵדִים שֶׁאֵין לָהֶם שׁוּם קוּרְבָה אֲפִלּוּ רְבִיעִי בִּרְבִיעִי (בְּשֵׁם מַהֲרִי״ל) אוֹ מִצַּד חִתּוּנִים, גַּם שֶׁלֹּא יָצָא עֲלֵיהֶן קוֹל שֶׁחֲשׁוּדִים עַל עֲרָיוֹת (כֵּן מַשְׁמַע בְּפ׳ זֶה בּוֹרֵר) אוֹ שְׁאָר דְּבָרִים הַפּוֹסְלִים, גַּם אֵין לוֹקְחִים עֵד שֶׁהוּא בַּעַל מוּם. גַּם מְדַקְדְּקִים שֶׁלֹּא יִהְיוּ הָעֵדִים וְהַסוֹפֵר קְרוֹבִים אֶל הָרַב הַמְסַדֵּר הַגֵּט; וּבִשְׁעַת הַדְּחָק אֵין לְדַקְדֵּק בַּסוֹפֵר אִם הוּא הָגוּן. יֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָרַב אוֹמֵר לָעֵדִים שֶׁיְּהַרְהֲרוּ תְּשׁוּבָה בְּלִבָּם עַל עֲבֵרוֹת שֶׁעָשׂוּ, אֲפִלּוּ מֻחְזָקִים לְצַדִּיקִים גְּמוּרִים, שֶׁמָא עָבְרוּ עֲבֵרָה שֶׁנִפְסָלִים בָּהּ (בְּסֵדֶר מהר״ם יָפֶה וְהָר״י מִינְץ). וְלוֹקְחִים עֵדִים הַמְבִינִים הַגֵּט, וְאִם לֹא יוֹדְעִים לִקְרוֹת מְלַמְדִין אוֹתָן וּמְפָרְשִׁין לָהֶם וְלַסוֹפֵר וְלַבַּעַל מַהוּ גֵּט וּמַהוּ לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמָהּ (מ״כ). וְעַיֵּן לְקַמָן בְּסָמוּךְ סָעִיף י״ב עוֹד מִדִּין סוֹפֵר.}
[ג]
יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִהְיֶה הַסוֹפֵר אֶחָד מֵהָעֵדִים.
[ד]
אִם הַסוֹפֵר אוֹ הֶחָכָם הַמְסַדֵּר הַגֵּט נוֹטְלִים שָׂכָר הַרְבֵּה יוֹתֵר מִכְּדֵי בַּטָּלָה, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ שֶׁלֹּא יִהְיוּ הָעֵדִים קְרוֹבִים לָהֶם. וְהָר״ר עוֹבַדְיָה בְּפֵרוּשׁ הַמִּשְׁנָה בְּפֶרֶק ד׳ דִּבְכוֹרוֹת קָרָא תִּגָּר עַל הָרַבָּנִים מְסַדְּרֵי הַגֵּט הַנּוֹטְלִים יוֹתֵר מִכְּדֵי שְׂכַר בַּטָּלָה. {הַגָּה: וְלֹא נָהֲגוּ כְּמוֹתוֹ. גַּם טַעֲמוֹ אֵינוֹ כְּלוּם, כִּי הוּא מְדַמֶה דָּבָר זֶה לְמַה שֶּׁאָמְרוּ הַנוֹטֵל שָׂכָר לָדוּן דִּינָיו בְּטֵלִין; וְאֵינוֹ רְאָיָה, כִּי סִדּוּר הַגֵּט אֵינוֹ דִּין, אֶלָּא לִמוּד בְּעָלְמָא. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ק״ל הַטַּעַם שֶׁהָעֵדִים לוֹקְחִים שָׂכָר. וְיֵשׁ לַבַּעַל לְהַשְׁווֹת עַצְמוֹ עִם הַסוֹפֵר וְהָרַב וְהָעֵדִים קֹדֶם שֶׁמַתְחִילִין לִכְתֹּב (מ״כ בְּשֵׁם מהר״ן זַ״ל).}
[ה]
צָרִיךְ שֶׁיַּכִּירוּ שֶׁזֶּה הוּא פְּלוֹנִי וְזוֹ הִיא אִשְׁתּוֹ פְּלוֹנִית, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא שְׁעַת הַסַכָּנָה.
[ו]
אִם יֵשׁ בָּעִיר אֶחָד שֶׁשְּׁמוֹ כִּשְׁמוֹ, וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ כְּשֵׁם אִשְׁתּוֹ, אֵינוֹ יָכוֹל לְגָרֵשׁ אֶלָּא בִּפְנֵי חֲבֵרוֹ.
[ז]
אִם הַמְגָרֵשׁ הוּא שְׁכִיב מְרַע, צָרִיךְ לְדַקְדֵּק בּוֹ שֶׁיִּהְיֶה שָׁפוּי בִּשְׁעַת כְּתִיבָה וּבִשְׁעַת נְתִינָה. {וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קכ״א.}
[ח]
אִם רוֹצֶה לְגָרֵשׁ עַל תְּנַאי, לֹא יַזְכִּיר שׁוּם תְּנַאי, אֶלָּא אוֹמֵר לַסוֹפֵר לִכְתֹּב גֵּט וְלָעֵדִים לַחְתֹּם בּוֹ, וְלֹא יִזְכֹּר שׁוּם תְּנַאי עַד שְׁעַת מְסִירָה {וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קמ״ז.}
[ט]
הַכֹּל כְּשֵׁרִים לִכְתֹּב גֵּט, חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, וְעֶבֶד וְנָכְרִי, וְיִשְׂרָאֵל מוּמָר אוֹ מְחַלֵּל שַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָא.
[י]
הַבַּעַל עַצְמוֹ לֹא יִכְתֹּב הַגֵּט, הֵיכָא דְּאֶפְשָׁר.
[יא]
וְכֵן לֹא יֹאמַר הַבַּעַל לַסוֹפֵר: כְּתֹב כֵּן אוֹ לֹא תִּכְתֹּב.
[יב]
לֹא יִהְיֶה הַסוֹפֵר קָרוֹב לֹא לָאִשָּׁה וְלֹא לָאִישׁ, הֵיכָא דְּאֶפְשָׁר.
[יג]
{יָבִיא} הַסוֹפֵר הַקְּלָף וְהַדְּיוֹ וִהַקּוּלְמוּס {וְכָל שְׁאָר כְּלֵי הַכְּתִיבָה,} וְיִשְׁאַל הָרַב לַסוֹפֵר בִּפְנֵי עֵדִים אִם הַכֹּל שֶׁלּוֹ, וּכְשֶׁיֹּאמַר: הֵן, אַחַר כָּךְ יִתְּנֵם בְּמַתָּנָה לַבַּעַל וְהַבַּעַל יַגְבִּיהֵם לִקְנוֹתָם. {הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּקֹדֶם שֶׁיִּתֵּן לוֹ הַסוֹפֵר דְּבָרִים אֵלּוּ יְבַטֵּל הַבַּעַל מוֹדָעוֹת (טוּר בְּשֵׁם הָרא״ש). וְחוֹקְרִין אוֹתוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר סָעִיף י״ד וְסָעִיף כ׳, וְאַחַר כָּךְ מְקַבֵּל הַדְּבָרִים הַנִזְכָּרִים מִן הַסוֹפֵר, וְכֵן נוֹהֲגִין.}
[יד]
יִשְׁאַל הֶחָכָם לַבַּעַל הַמְגָרֵשׁ: אַתָּה נוֹתֵן גֵּט זֶה מֵרְצוֹנְךְ בְּלֹא שׁוּם אֹנֶס, כְּלוּם עָשִׂיתָ שׁוּם אִסוּר אוֹ נֶדֶר אוֹ שְׁבוּעָה שֶׁמַּכְרִיחֲךְ לִתְּנוֹ תֹּאמַר לָנוּ וְנַתִּיר לָךְ. וְהַבַּעַל הַמְגָרֵשׁ מֵשִׁיב: לֹא נָדַרְתִּי וְלֹא נִשְׁבַּעְתִּי וְאֵין לִי שׁוּם אֹנֶס אֶלָּא מֵרְצוֹנִי אֲנִי נוֹתֵן גֵּט זֶה בְּלֵב שָׁלֵם בְּלִי שׁוּם אֹנֶס וּתְנַאי. וְאִם אוֹמֵר שֶׁנִּשְׁבַּע אוֹ נָדַר אוֹ תָּקַע כַּף לִתְּנוֹ, יַתִּירוּ לוֹ קֹדֶם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא דּוֹמֶה לְאֹנֶס; אַךְ עֵרָבוֹן יִתֵּן, אִם יִרְצֶה, שֶׁאֵין זֶה דּוֹמֶה לְאֹנֶס {וְעַיֵּן לְקַמָן סִימָן זֶה סָעִיף כ״ג וְכ״ד הַשַּׁיָּכִים הֵנָה.}
[טו]
יוֹשִׁיט הַבַּעַל הַקְּלָף {וּשְׁאָר כְּלֵי כְּתִיבָה} וְהַקּוּלְמוּס וְהַדְּיוֹ לַסוֹפֵר בִּפְנֵי עֵדִים, וְאוֹמַר לוֹ בִּפְנֵיהֶם: כְּתֹב לִי גֵּט לְשֵׁם גֵּרוּשֵׁי אִשְׁתִּי פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי וּלְשֵׁם כְּרִיתֻת, וַאֲנִי נוֹתֵן לְךְ רְשׁוּת לִכְתֹּב מִגֵּט אֶחָד עַד מֵאָה עַד שֶׁיִּהְיֶה אֶחָד כָּשֵׁר בְּלִי שׁוּם פִּקְפּוּק בֵּין בִּכְתִיבָה בֵּין בַּחֲתִימָה לְדַעַת הֶחָכָם הָרַב רַבִּי פְּלוֹנִי. {הַגָּה: אוֹ לְכָל מִי שֶׁמַרְאֶה אוֹתוֹ. וְיֹאמַר הַסוֹפֵר: כֵּן אֶעֱשֶׂה (כ״ז בִּסְדָרִים). וְלֹא מְהַנֵי זֶה אֶלָּא בְּדִיעֲבַד; וְלָכֵן נוֹהֲגִין גַּם כֵּן לְכַתְּחִלָּה שֶׁהַסוֹפֵר מַקְנֶה לוֹ הַרְבֵּה קְלָף וּדְיוֹ דְאוּלַי יִכְתֹּב גִּטִּין רַבִּים כְּמוֹ שֶׁצִּוָּה לוֹ דְּכָשֵׁר בְּדִיעֲבַד, אֲבָל לְכַתְּחִלָּה אִם כָּתַב גֵּט פָּסוּל נוֹהֲגִין שֶׁחוֹזֵר וּמַקְנֶה לוֹ הַסוֹפֵר הַכֹּל, וְהַבַּעַל חוֹזֵר וּמְצַוֶּה לוֹ לִכְתֹּב, וּמְבַטֵּל מוֹדָעוֹת כַּסֵּדֶר שֶׁעָשָׂה בָּרִאשׁוֹנָה. וְעַיֵּן לְקַמָן סָעִיף נ״ד. וּכְשֶׁהַבַּעַל נוֹתֵן הַדְּבָרִים לַסוֹפֵר, יִתְּנֵם לוֹ לְכַתְּחִלָּה עַל יְדֵי עַצְמוֹ וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ (מ״כ בְּתִקוּן יָשָׁן).}
[טז]
וְאַתֶּם פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי הֻיוּ עֵדִים וְחִתְמוּ בְּגֵט הַזֶּה {שֶׁכּוֹתֵב סוֹפֵר פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי לִשְׁמִי} וּלְשֵׁם גֵּרוּשֵׁי אִשְׁתִּי פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי וּלְשֵׁם כְּרִיתֻת. וַאֲנִי נוֹתֵן לָכֶם רְשׁוּת לַחְתֹּם מִגֵּט אֶחָד עַד מֵאָה גִּטִּין עַד שֶׁיִּהְיֶה אֶחָד כָּשֵׁר לְדַעַת הֶחָכָם הָרַב רַבִּי פְּלוֹנִי {אוֹ לְכָל מִי שֶׁמַרְאֶה אוֹתוֹ} בְּלִי שׁוּם פִּקְפּוּק בֵּין כְּתִיבָה בֵּין בַּחֲתִימָה. {הַגָּה: וְיָכוֹל לוֹמַר כָּל דְּבָרִים אֵלּוּ בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁיִּרְצֶה (מהרי״ו סִי׳ ק״צ). וְיֹאמְרוּ הָעֵדִים: כֵּן נַעֲשֶׂה (בִּסְדָרִים).}
[יז]
אִם צְרִיכִים לִכְתֹּב שְׁנֵי גִּטִּין, מִפְּנֵי סָפֵק שֶׁיֵּשׁ בַּשֵּׁמוֹת, כְּגוֹן גֵּרְשׁוֹן גֵּרְשֹׁם, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר הַבַּעַל הַמְגָרֵשׁ לַסוֹפֵר שֶׁאִם יַחְפֹּץ הֶחָכָם הָרַב רַבִּי פְּלוֹנִי לְסַדֵּר גִּטִּין הַרְבֵּה מֵחֲמַת סָפֵק כְּדֵי שֶׁיִּנָּתְנוּ כֻּלָּם בְּיַד הָאִשָּׁה, שֶׁהוּא נוֹתֵן לוֹ רְשׁוּת לְכָתְבָם. וְכֵן יֹאמַר לָעֵדִים שֶׁהוּא נוֹתֵן לָהֶם רְשׁוּת לְחָתְמָם.
[יח]
לֹא יִכְתֹּב הַסוֹפֵר וְלֹא יַחְתְּמוּ הָעֵדִים עַד שֶׁיִּשְׁמְעוּ מִפִּי הַבַּעַל שֶׁצִּוָּה לַסוֹפֵר לִכְתֹּב וְלָעֵדִים לַחְתֹּם, וְלֹא מִפִּי שָׁלִיחַ; אֲפִלּוּ אָמַר לִשְׁלשָׁה: אִמְרוּ לִפְלוֹנִי שֶׁיִּכְתֹּב וְלִפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי שֶׁיַּחְתְּמוּ, לֹא יִכְתְּבוּ וְיַחְתְּמוּ, מֵאַחַר שֶׁלֹּא שָׁמְעוּ מִפִּיו.
[יט]
הַבַּעַל נוֹתֵן שְׂכַר הַסוֹפֵר; וְאִם נָתְנָה הָאִשָּׁה, כָּשֵׁר.
[כ]
יֹאמַר הַבַּעַל בִּפְנֵי הָעֵדִים: הִנְנִי מְבַטֵּל לִפְנֵיכֶם כָּל מוֹדָעֵי וּמוֹדָעֵי דְּמוֹדָעֵי וּמוֹדָעֵי דְּנָפְקִי מִגּוֹ מוֹדָעֵי דְּמוֹדָעֵי שֶׁמָּסַרְתִּי עַל גֵּט זֶה. וְכָל דְּבָרִים שֶׁמָּסַרְתִּי שֶׁהֵם כְּשֶׁיִּתְקַיְּמוּ גּוֹרְמִים לְבַטֵּל הַגֵּט, הֲרֵי הֵם בְּטֵלִין. וְכֵן אֲנִי מֵעִיד עַל עַצְמִי שֶׁלֹּא מָסַרְתִּי שׁוּם דָּבָר עַל הַגֵּט שֶׁיִּפָּסֵל מֵחֲמָתוֹ, וַהֲרֵינִי פּוֹסֵל כָּל עֵד אוֹ עֵדִים שֶׁיָּעִידוּ שֶׁמָּסַרְתִּי אוֹ שֶׁאָמַרְתִּי שׁוּם דָּבָר שֶׁיְּבַטֵּל גֵּט זֶה שֶׁיּוּרַע כֹּחוֹ מֵחֲמָתוֹ. {וְעַיֵּן לְעֵיל סִי׳ קל״ד סָעִיף ג׳.}
[כא]
צָרִיךְ שֶׁהָעֵדִים שֶׁאָמַר הַבַּעַל לִפְנֵיהֶם לַסוֹפֵר לִכְתֹּב גֵּט לְאִשְׁתּוֹ, שֶׁלָּהֶם עַצְמָם יְצַוֶּה לְחָתְמוֹ, וְצָרִיךְ שֶׁיַּעַמְדוּ בִּשְׁעַת כְּתִיבַת שִׁיטָה [שֶׁבָּהּ] שֵׁם הָאִישׁ וְהָאִשָּׁה וְהַזְּמַן, וְיִשְׁמְעוּ שֶׁכָּתְבוֹ לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמָהּ.
[כב]
צָרִיךְ שֶׁיַּכִּירוּ שֶׁזֶּהוּ הַגֵּט שֶׁכָּתַב סוֹפֵר לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמָהּ. לְפִיכָךְ, אִם רוֹצִים לָצֵאת לַחוּץ אַחַר שֶׁכָּתַב שֵׁם הָאִישׁ וְהָאִשָּׁה וְהַזְּמַן, צְרִיכִים לַעֲשׂוֹת שׁוּם סִימָן בַּגֵּט, כְּדֵי שֶׁיַּכִּירוּהוּ, אוֹ שֶׁתִּהְיֶה לָהֶם טְבִיעוּת עַיִן בּוֹ.
[כג]
טוֹב שֶׁיִּהְיֶה הַבַּעַל אֵצֶל הַסוֹפֵר וְהָעֵדִים עַד שֶׁיִּכָּתֵב הַגֵּט וְיֵחָתֵם וְיִנָּתֵן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִמְסֹר מוֹדָעָא. {גַּם שֶׁלֹּא יְדַבֵּר מֵעִנְיְנֵי הַגֵּט עַד אַחַר הַנְתִינָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְדַבֵּר דְּבָרִים הַמְבִיאִים לִידֵי בִּטּוּל הַגֵּט (בַּסֵדֶר).}
[כד]
אִם רוֹצֶה לִשְׁלֹחַ הַגֵּט לָאִשָּׁה עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, צָרִיךְ שֶׁיַּעֲמֹד שָׁם הַשָּׁלִיחַ בִּשְׁעַת כְּתִיבַת שִׁיטָה שֶׁבָּהּ שֵׁם הָאִישׁ וְהָאִשָּׁה וְהַזְּמַן, וְיִשְׁמַע שֶׁיַּתְחִיל לִכְתֹּב לִשְׁמָהּ, וְגַם צָרִיךְ לַעֲמֹד שָׁם בִּשְׁעַת חֲתִימַת שְׁנֵי הָעֵדִים, וְיִשְׁמַע שֶׁחוֹתְמִים לִשְׁמָהּ. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהַשָּׁלִיחַ יִהְיֶה גַּם כֵּן אֵצֶל צִוּוּי הַבַּעַל לַסוֹפֵר וְלָעֵדִים, וְכֵן נוֹהֲגִין. וְטוֹב לְהַגִּיד לַשָּׁלִיחַ קֹדֶם כָּל דָּבָר, שֶׁאָסוּר לִשָּׂא הַמְגֹרֶשֶׁת, שֶׁלֹּא יוּכַל לוֹמַר אַחַר כָּךְ: אִלּוּ יָדַעְתִּי לֹא הָיִיתִי שָׁלִיחַ (מ״כ בְּשֵׁם מַהֲרִי״ל). גַּם יֹאמַר לוֹ הֶחָכָם הַמְסַדֵּר שֶׁיִּקַח הַשָּׁלִיחַ סִימָן מֻבְהָק בַּגֵּט, אִלּוּ יוֹצִיאֶנוּ מִתַּחַת יָדוֹ, שֶׁיַּכִּירֶנוּ. אֲבָל יִזָהֵר שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא מִתַּחַת יָדוֹ כְּלָל, כֹּל מַאי דְּאֶפְשָׁר.}
[כה]
וְצָרִיךְ שֶׁקֹּדֶם כְּתִיבָה יוֹדִיעֶנּוּ שֶׁהוּא יִהְיֶה הַשָּׁלִיחַ. {גַּם קֹדֶם שֶׁיְּצַוֶּה לַסוֹפֵר לִכְתֹּב, אוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה שׁוּם דָּבָר, יְמַנֶה הַשָּׁלִיחַ. וְעַיֵּן לְקַמָן סי׳ צ״ז כֵּיצַד יְדַבֵּר.} וְהֶחָכָם יֹאמַר, שֶׁיִּשְׁמַע אֵיךְ הַגֵּט הוּא נִכְתַּב וְנֶחְתַּם לִשְׁמָה, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְהָעִיד כֵּן.
[כו]
כְּשֶׁשּׁוֹלֵחַ גֵּט בְּיַד שָׁלִיחַ, טוֹב הוּא שֶׁיַּשְׁבִּיעוּ הַבַּעַל בִּשְׁבוּעַת הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא יִמְסֹר מוֹדָעָא וְשֶׁלֹּא יְבַטֵּל הַגֵּט. {הַגָּה: וְאִם הוּא מְשֻׁמָד, שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד, מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ עַל חֶלְקוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, וְכָךְ כּוֹתְבִין בַּהַרְשָׁאָה. וְעַיֵּן לְעֵיל סִי׳ קמ״א סָעִיף נ״ט. וְנוֹהֲגִין לְהַקְנוֹת מִן הַבַּעַל שֶׁעוֹשֶׂה הַשָּׁלִיחַ. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קמ״א סָעִיף כ״ו.}
[כז]
צָרִיךְ לְדַקְדֵּק שֶׁיִּהְיוּ הַשָּׁלִיחַ וְהַמְשַׁלֵּחַ גְּדוֹלִים, לְפִי שֶׁאֵין שְׁלִיחוּת לְקָטָן וְאֵין קָטָן עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ. {הַגָּה: גַּם צָרִיךְ לַעֲשׂוֹתוֹ שָׁלִיחַ בִּפְנֵי עֵדִים כְּשֵׁרִים. וְעַיֵּן לְעֵיל סִי׳ קמ״א סָעִיף י״א וְכ״ד כֵּיצַד נוֹהֲגִין בְּעֵדֵי הַשְּׁלִיחוּת.}
[כח]
צָרִיךְ שֶׁלֹּא יִהְיֶה הַשָּׁלִיחַ חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, אוֹ עֶבֶד אוֹ נָכְרִי, אוֹ סוּמָא, אוֹ פָּסוּל לַעֲבֵרָה מִן הַתּוֹרָה {וְעַיֵּן לְעֵיל סִי׳ קמ״א סָעִיף ל״ג.}
[כט]
טוֹב לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְגָרֵשׁ עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, כְּשֶׁהַבַּעַל וְהָאִשָּׁה שְׁנֵיהֶם בָּעִיר {וְעַיֵּן לְעֵיל סִי׳ קמ״א סָעִיף נ״ה.}
[ל]
אִם הַבַּעַל נֶחְפָּז לָלֶכֶת וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַמְתִּין עַד שֶׁיִּכְתֹּב הַגֵּט וְיַחְתֹּם, אוֹמֵר לַסוֹפֵר: כְּתֹב גֵּט לְאִשְׁתִּי וְכוּ׳, כְּדִלְעֵיל, וְאוֹמֵר לָעֵדִים: אַתֶּם פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי הֱיוּ עֵדִים וְחִתְמוּ בַּגֵּט הַנִּזְכַּר וְכוּ׳, כְּדִלְעֵיל, וַהֲרֵינִי מְמַנֶּה אֶת פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי שָׁלִיחַ לְהוֹלִיךְ הַגֵּט הַנִּזְכַּר לְאִשְׁתִּי פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי בְּכָל מָקוֹם שֶׁיִּמְצְאֶנָּה וּתְהֵא יָדוֹ כְּיָדִי וּפִיו כְּפִי {וְדִבּוּרוֹ כְּדִבּוּרִי} וַעֲשִׂיָּתוֹ כַּעֲשִׂיָּתִי, וּנְתִינָתוֹ כִּנְתִינָתִי, וְנוֹתֵן אֲנִי לוֹ רְשׁוּת לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ וּשְׁלִיחַ שָׁלִיחַ עַד מֵאָה שְׁלוּחִים וַאֲפִלּוּ בְּלֹא אֹנֶס עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ אוֹ לְיַד שְׁלוּחָהּ, וְתֵכֶף שֶׁיַּגִּיעַ הַגֵּט הַנִּזְכַּר לְיָדָהּ אוֹ לְיַד שְׁלוּחָהּ מִיַּד פְּלוֹנִי שְׁלוּחִי אוֹ מִיַּד שְׁלוּחוֹ אוֹ מִיַּד שְׁלִיחַ שְׁלוּחוֹ כָּאָמוּר תְּהֵא מְגֹרֶשֶׁת מִמֶּנִּי וּמֻתֶּרֶת לִכָל אָדָם. {וּשְׁאָר דִּינֵי הַשְּׁלִיחוּת וְהַרְשָׁאָה, עַיֵּן לְעֵיל סִימָן קמ״א.}
[לא]
וּכְבָר נִתְבָּאֵר שֶׁאֵין לְהַזְכִּיר שׁוּם תְּנַאי קֹדֶם כְּתִיבַת הַגֵּט; וְאִם כֵּן כָּל מִי שֶׁמְּצַוֶּה לְגָרֵשׁ בְּעִנְיָן זֶה, אֵינוֹ יָכוֹל לְגָרֵשׁ עַל תְּנַאי.
[לב]
וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה לְגָרֵשׁ אֶלָּא לִזְמַן, וְהוּא נֶחְפָּז לָלֶכֶת, וְאִי אֶפְשָׁר לְכָתְבוֹ קֹדֶם שֶׁיֵּלֵךְ, יֹאמַר לַשָּׁלִיחַ שֶׁיִּתֵּן הַגֵּט לְאִשְׁתּוֹ, וְלֹא תִּתְגָּרֵשׁ בּוֹ אֶלָּא לְאַחַר זְמַן פְּלוֹנִי.
[לג]
אֵין צָרִיךְ שֶׁהַשָּׁלִיחַ יְהֵא עוֹמֵד בִּפְנֵי הַמְגָרֵשׁ, אֶלָּא אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו יָכוֹל לְמַנּוֹתוֹ, וְהָעֵדִים כּוֹתְבִים שֶׁמִּנָּה לִפְלוֹנִי שָׁלִיחַ. {הַגָּה: וְכָל זֶה כְּשֶׁהַבַּעַל נֶחְפָּז לָלֶכֶת וְאֵינוֹ מוֹסְרוֹ הַגֵּט לְשָׁלִיחַ וְהוּא שְׁעַת הַדְּחָק, אֲבָל בְּלָאו הָכִי אֵין עוֹשִׂין שָׁלִיחַ בְּכִי הַאי גַּוְנָא, אֶלָּא מוֹסֵר לְיַד הַשָּׁלִיחַ. וְעַיֵּן לְקַמָן סִימָן זֶה מִסָּעִיף צ״ז וְאֵילָךְ.}
[לד]
כְּבָר כָּתַבְתִּי לְעֵיל מִי הֵם הַפְּסוּלִים לִהְיוֹת שְׁלוּחִים.
[לה]
וְגַם כְּבָר נִתְבָּאֵר שֶׁצָּרִיךְ הַשָּׁלִיחַ לַעֲמֹד בִּשְׁעַת כְּתִיבַת תֹּרֶף הַגֵּט וַחֲתִימַת שְׁנֵי הָעֵדִים, וְשֶׁיִּשְׁמַע שֶׁנִּכְתַּב וְנֶחְתַּם לִשְׁמָהּ.
[לו]
כְּשֶׁיָּבֹא הַסוֹפֵר לִכְתֹּב הַגֵּט, קֹדֶם שֶׁיַּתְחִיל לִכְתֹּב, יֵשׁ לִשְׁאֹל לַמְגָרֵשׁ מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֵּׁם אָבִיו, וְאִם יֵשׁ לוֹ אוֹ לְאָבִיו שְׁנֵי שֵׁמוֹת כְּגוֹן עַל יְדֵי חוֹלִי, וְאִם יֵשׁ לוֹ אוֹ לְאָבִיו כִּנּוּי אוֹ שׁוּם חֲנִיכָא {אוֹ אִם הֵם כֹּהֲנִים אוֹ לְוִיִּם.}
[לז]
וְכֵן יֵשׁ לִשְׁאֹל לָאִשָּׁה וּלְאָבִיהָ, כְּמוֹ לָאִישׁ. {הַגָּה: וְכֵיצַד נוֹהֲגִין לִכְתֹּב הַשֵּׁמוֹת, עַיֵּן לְעֵיל סִימָן קכ״ח וְסִימָן קכ״ט בְּדִינֵי שְׁמוֹת הַמָקוֹם. וְיִשְׁאַל זֶה לִפְנֵי הָעֵדִים.}
[לח]
צָרִיךְ שֶׁהַסוֹפֵר וְהָעֵדִים יַעַמְדוּ בְּמָקוֹם אֶחָד. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁקֹדֶם שֶׁיַּחְתֹּךְ הַסוֹפֵר הַקְלָף יְדַבֵּר בִּפְנֵי הָעֵדִים שֶׁרוֹצֶה לִכְתֹּב לִשְׁמָהּ, כְּדֶרֶךְ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָן סָעִיף נ״ה. וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ.}
[לט]
יַחְתֹּךְ הַקְּלָף לְמִדַּת הַגֵּט, שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לַחְתֹּךְ מִמֶּנּוּ שׁוּם דָּבָר אַחַר כְּתִיבַת הַגֵּט.
[מ]
אִם טָעָה הַסוֹפֵר לְאַחַר שֶׁכָּתַב קְצָתוֹ, וּמַתְחִיל [בְּאַחֵר] בְּאוֹתוֹ הַקְּלָף, יַחְתֹּךְ תְּחִלָּה הַמּוּעָט שֶׁכָּתַב.
[מא]
צָרִיךְ הַקְּלָף לִהְיוֹת אָרְכּוֹ יוֹתֵר עַל רָחְבּוֹ. וְנִקְרָא אָרְכּוֹ דֶּרֶךְ קְרִיאָתוֹ מִתְּחִלָּתוֹ לְסוֹפוֹ. {וְיַנִיחַ לְמַטָּה גִּלָּיוֹן כְּדֵי תְּפִיסַת יָד אוֹ יוֹתֵר. וּבְדִיעֲבַד, אֵין לָחוּשׁ.}
[מב]
יְשַׂרְטְטוּ בּוֹ שְׁלשָׁה עָשָׂר שִׁיטִין. וְשׁוּרָה אַחֲרוֹנָה יְחַלְּקֶנָּה לִשְׁתֵּי שׁוּרוֹת קְצָרוֹת, שֶׁבָּהּ יַחְתְּמוּ הָעֵדִים זֶה תַּחַת זֶה. {וְיַעֲשֶׂה בּוֹ הַשִּׂרְטוּטִין וְכָל תִּקוּנֵי הַכְּתִיבָה לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמָהּ וּלְשֵׁם גֵּרוּשִׁין (כ״כ בַּסְדָרִים).}
[מג]
יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁיִּכְתֹּב בִּמְקוֹם בָּשָׂר וְלֹא בִּמְקוֹם שֵׂעָר.
[מד]
לֹא יְשַׂרְטֵט בַּאֲבָר, וְלֹא יְשַׂרְטֵט מִבִּפְנִים אֶלָּא מִבַּחוּץ. {הַגָּה: וִישַׂרְטֵט שְׁנֵי שִׂרְטוּטִין בְּצִדֵּי הַגֵּט, אֶחָד מִיָּמִין וְאֶחָד מִשְּׂמֹאל, כְּדֵי לְיַשֵּׁר הַכְּתָב (בְּסֵדֶר הַגֵּט). וִיכַוֵּן שֶׁיְּהֵא הַכְּתָב בְּצַד הַשִּׂרְטוּט וְלֹא עַל הַשִּׂרְטוּטִין עַצְמָן.}
[מה]
יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֵין כּוֹתְבִין הַגֵּט בְּקוּלְמוּס שֶׁל כָּנָף.
[מו]
לֹא יְהֵא הַכְּתָב מְעֻקָּם וְלֹא מְבֻלְבָּל, שֶׁמָּא תִּדְמֶה אוֹת לְאוֹת נִמְצָא הָעִנְיָן מִשְׁתַּנֶּה.
[מז]
נָהֲגוּ לְהַחֲמִיר לַעֲשׂוֹת הָאוֹתִיּוֹת מֻקֶּפֶת גְּוִיל. וְאִם יֵשׁ בּוֹ אוֹתִיּוֹת דְּבוּקוֹת, יָכוֹל לְגָרֵר הַדְּיוֹ שֶׁבֵּינֵיהֶם, לְהַבְדִּילָם. {וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קכ״ה סָעִיף ו׳.}
[מח]
וְצָרִיךְ לְדַקְדֵּק שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ הָאוֹתִיּוֹת זוֹ בָּזוֹ, כְּגוֹן רֹאשָׁהּ שֶׁל לָמֶ״ד שֶׁבְּשִׁטָּה תַּחְתּוֹנָה לֹא תִּכָּנֵס בְּתוֹךְ חֲלָלָהּ שֶׁל הֵ״א אוֹ חֵי״ת שֶׁל שִׁטָּה הָעֶלְיוֹנָה, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
[מט]
לֹא יִהְיוּ הָאוֹתִיּוֹת עוֹבְרוֹת מֵהַשִּׁיטִין בְּיָמִין וּבִשְׂמֹאל לְתוֹךְ הַגִּלָּיוֹן. וְיֵשׁ לְהַחֲמִיר אֲפִלּוּ מֵאוֹת אַחַת.
[נ]
נָפְלָה טִפַּת דְּיוֹ לְתוֹךְ הָאוֹת, וְאֵינָהּ נִכֶּרֶת, אֵינוֹ יָכוֹל לְהַעֲבִיר הַדְּיוֹ לְתַקֵּן הָאוֹת, דַּהֲוָה לֵהּ חָק תּוֹכוֹת. {עַיֵּן לְעֵיל סִימָן קכ״ה סָעִיף ח׳.}
[נא]
וְאַף אִם רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת מֵ״ם פְּתוּחָה, וְנִמְשְׁכָה יָדוֹ וְנִסְתְּמָה, אֵינוֹ יָכוֹל לְגָרֵר הַדְּבֵקוּת לְפָתְחָהּ, דַּהֲוָה לֵהּ חָק תּוֹכוֹת. {וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קכ״ה סָעִיף ט׳.}
[נב]
לֹא יְהֵא בּוֹ טִשְׁטוּשׁ וְלֹא יִכְתְּבֶנּוּ עַל הַמְּחָק.
[נג]
צָרִיךְ לִזָּהֵר בְּטֹפֶס הַגֵּט לְכָתְבוֹ כַּמִּשְׁפָּט.
[נד]
וְאִם נִמְצָא פְּסוּל בַּגֵּט, וְצָרִיךְ לִכְתֹּב גֵּט אַחֵר, אִם הַבַּעַל בְּפָנֵינוּ, צָרִיךְ לַחֲזוֹר וּלְצַוּוֹת כְּבַתְּחִלָּה לַסוֹפֵר שֶׁיִּכְתֹּב גֵּט לְאִשְׁתּוֹ, וְלָעֵדִים שֶׁיַּחְתְּמוּ בּוֹ.
[נה]
כְּשֶׁיָּבֹא הַסוֹפֵר לִכְתֹּב הַגֵּט יֹאמַר בִּפְנֵי עֵדִים. {הַגָּה: שִׁמְעוּ אֵלַי אַתֶּם עֵדִים פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי)}, הִנְנִי כּוֹתֵב גֵּט זֶה לְשֵׁם פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי וּלְשֵׁם גֵּרוּשֵׁי אִשְׁתּוֹ פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי שֶׁיְּגָרְשֶׁנָּהּ בּוֹ לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמָהּ לְשֵׁם כְּרִיתֻת. וְיִכְתֹּב הַגֵּט מִיָּד, {וְלֹא יִכְתְּבֶנוּ בְּסֵרוּגִין. וְהַסוֹפֵר יִקַח סִימָן מֻבְהָק בַּגֵּט קֹדֶם שֶׁיּוֹצִיאֶנוּ מִיָּדוֹ.}
[נו]
צָרִיךְ שֶׁיִּתְיַבֵּשׁ הַגֵּט קֹדֶם שֶׁיַּחְתְּמוּ הָעֵדִים.
[נז]
אַחַר שֶׁיִּתְיַבֵּשׁ הַגֵּט, יַחְתְּמוּ הָעֵדִים זֶה תַּחַת זֶה. {הַגָּה: וְיִקְרְאוּ אוֹתוֹ קֹדֶם שֶׁיַּחְתְּמוּ, שֶׁיֵּדְעוּ עַל מָה יַחְתְּמוּ (בְּסֵדֶר מהר״ן). וְיִרְאוּ תְּחִלָּה אַחַר סִימָן שֶׁלָּקְחוּ, כְּמוֹ שֶׁנִתְבָּאֵר לְעֵיל סָעִיף כ״ב.}
[נח]
צְרִיכִין הָעֵדִים לַחְתֹּם זֶה בִּפְנֵי זֶה.
[נט]
יֹאמַר כָּל אֶחָד מֵהָעֵדִים קֹדֶם שֶׁיַּחְתֹּם: אֲנִי חוֹתֵם גֵּט זֶה לְשֵׁם פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי לְגָרֵשׁ בּוֹ אִשְׁתּוֹ פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמָהּ לְשֵׁם גֵּרוּשִׁין, וְיַחְתֹּם מִיָּד. {וְיִרְאֶה הָעֵד הַשֵּׁנִי כְּשֶׁחוֹתֵם חֲבֵרוֹ (סְדָרִים).}
[ס]
יַתְחִילוּ לַחְתֹּם בְּרֹאשׁ הַשִּׁיטָה, שֶׁלֹּא יַנִּיחוּ חָלָק בַּגִּלָּיוֹן מִיָּמִין לִפְנֵי הַחֲתִימָה.
[סא]
לֹא יַנִּיחוּ כְּדֵי אֲוִיר שְׁנֵי שִׁיטִין בֵּין חֲתִימָתוֹ לְשִׁיטָה אַחֲרוֹנָה. {וְיַחְתְּמוּ גַּם כֵּן בַּקוּלְמוּס וּבַדְּיוֹ שֶׁל הַבַּעַל (סְדָרִים).}
[סב]
צָרִיךְ כָּל אֶחָד מֵהָעֵדִים לְפָרֵשׁ שְׁמוֹ וְשֵׁם אָבִיו, שֶׁיַּחְתֹּם: פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי עֵד. {הַגָּה: וְאֵין צְרִיכִין לַחְתֹּם כִּנוּיִין. אֲבָל אִם הֵם כֹּהֲנִים אוֹ לְוִיִּם, חוֹתְמִין; פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי הַכֹּהֵן אוֹ הַלֵּוִי עֵד, אֲבָל אֵינוֹ כּוֹתֵב: בֶּן מהר״ר אוֹ בֶּן הֶחָבֵר (בִּסְדָרִים), וְכֵן נוֹהֲגִין.}
[סג]
כְּתִיבַת הָעֵדִים תִּהְיֶה תַּמָּה וְנִכֶּרֶת, שֶׁלֹּא יִהְיוּ דְּבוּקִים הָאוֹתִיּוֹת, כְּמוֹ בַּגֵּט עַצְמוֹ.
[סד]
לֹא יַחְתֹּם הַסוֹפֵר בַּגֵּט.
[סה]
צָרִיךְ לְיַבֵּשׁ הַחֲתִימוֹת.
[סו]
הֶחָכָם וְהָעֵדִים קוֹרְאִים הַגֵּט וְגַם חֲתִימוֹת הָעֵדִים. {הַגָּה: וּמְדַקְדְּקִים בּוֹ אִם לֹא דִּלֵּג בּוֹ תֵּבָה, גַּם בַּחֲסֵרוֹת וִיתֵרוֹת וּבְכָל תִּקוּנֵי הַגֵּט. וְטוֹב לִקְרוֹתוֹ נֶגֶד גֵּט אַחֵר, שֶׁאָז אִם יֵשׁ בּוֹ טָעוּת יַרְגִּישׁ בּוֹ מִיָּד (בְּסֵדֶר מהרי״ו); גַּם לְשַׁלְּחוֹ אֶל שְׁאָר הַחֲשׁוּבִים שֶׁבָּעִיר לְדַקְדֵּק בּוֹ אִם נִכְתַּב כַּהֹגֶן, וְיַזְהִירוּ שֶׁלֹּא יְטַשְׁטְשׁוּ אוֹתוֹ בִּשְׁלִיחָתוֹ. וְאַחַר כָּךְ חוֹזֵר הַבַּעַל וְנוֹתֵן הַקְלָף שֶׁנִשְׁאַר לַסוֹפֵר, וְהַדְּיוֹ וְכָל כְּלֵי הַכְּתִיבָה, לַסוֹפֵר, בְּמַתָּנָה, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לִכְתֹּב בּוֹ גִּטִּין לַאֲחֵרִים (בִּסְדָרִים). וְנָהֲגוּ לִקַח עֲשָׂרָה אֵצֶל נְתִינַת הַגֵּט, כְּדֵי לְפַרְסוּמֵי מִלְּתָא (ר״י מִינְץ), וּקְרוֹבִים יְכוֹלִים לִהְיוֹת מִן הַמִנְיָן. וְלוֹקְחִים שְׁנֵי עֵדִים כְּשֵׁרִים לְעֵדֵי מְסִירָה. וְנָהֲגוּ לִקַח הַב׳ עֵדֵי חֲתִימָה לְעֵדֵי מְסִירָה. גַּם כֵּן וְנָהֲגוּ שֶׁהֶחָכָם הַמְסַדֵּר הַגֵּט עוֹמֵד בָּאֶמְצַע, וּב׳ עֵדֵי מְסִירָה אֶחָד מִימִינוֹ וְאֶחָד מִשְּׂמֹאלוֹ, וְהַסוֹפֵר לְפָנָיו, גַּם הַבַּעַל וְהָאִשָּׁה לְפָנָיו, עוֹמְדִים כֻּלָּם וְלֹא יוֹשְׁבִים (בְּתִקוּן יָשָׁן וּבא״ז פֶּרֶק זֶה בּוֹרֵר). יֵשׁ אוֹמְרִים (שֶׁיֵשׁ) לִזָהֵר שֶׁלֹּא לִתֵּן גֵּט בְּבֵית הֶחָכָם הַמְסַדְּרוֹ; וְלֹא רָאִיתִי נִזְהָרִים בָּזֶה (שָׁם בְּתִקוּן מִפִּי הַקַבָּלָה).} וְאַחֲרֵי קָרְאוֹ יִשְׁאַל הֶחָכָם לַסוֹפֵר: זֶהוּ גֵּט שֶׁכָּתַבְתָּ, {נָתַן לְךְ כָּל כְּלֵי הַכְּתִיבָה וְהַקְלָף וְהַדְּיוֹ),} כָּתַבְתָּ אוֹתוֹ בְּצִוּוּי בַּעַל לִשְׁמוֹ וּלְשֵׁם גֵּרוּשֵׁי אִשְׁתּוֹ פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי, וְהוּא אוֹמֵר: הֵן. {אָמַר לְךְ הַדְּבָרִים לִפְנֵי הָעֵדִים.} שׁוֹאֵל לְאֶחָד מֵהָעֵדִים: שָׁמַעְתָּ שֶׁצִּוָּה הַבַּעַל לַסוֹפֵר לִכְתֹּב לִשְׁמוֹ וּלְשֵׁם גֵּרוּשֵׁי אִשְׁתּוֹ פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי. {הַגָּה: וְאִם הָיָה אֵצֶל הַסוֹפֵר עַד שֶׁכָּתַב קְצָת הַגֵּט כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב לְעֵיל סָעִיף כ״א, וְאִם רָאוּ שֶׁהַבַּעַל נָתַן לוֹ הַקְלָף וְכוּ׳.}
[סז]
אַתָּה מַכִּיר שֶׁהוּא גֵּט זֶה.
[סח]
אַתָּה חָתַמְתָּ בְּצִוּוּי הַבַּעַל {שֶׁצִּוָּה אוֹתְךְ לְחָתְמוֹ לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמָהּ וְכוּ׳.}
[סט]
חָתַמְתָּ לִשְׁמוֹ וּלְשֵׁם גֵּרוּשֵׁי אִשְׁתּוֹ פְּלוֹנִית.
[ע]
אַתָּה מַכִּיר חֲתִימָתְךְ.
[עא]
חָתַמְתָּ בִּפְנֵי חֲבֵרְךְ.
[עב]
אַתָּה מַכִּיר חֲתִימָתוֹ. {שָׁמַעְתָּ שֶׁצִּוָּה לוֹ הַבַּעַל לַחְתֹּם.}
[עג]
וְהוּא מֵשִׁיב: הֵן, עַל כָּל שְׁאֵלָה. וְגַם הָעֵד הַשֵּׁנִי כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה יֵעָשֶׂה לוֹ. {הַגָּה: גַּם שׁוֹאֵל לַסוֹפֵר וְלָעֵדִים אִם אָמְרוּ בְּפֵרוּשׁ, כְּשֶׁהִתְחִילוּ לִכְתֹּב, שֶׁכּוֹתְבִין לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמָהּ לְשֵׁם גֵּרוּשִׁין. וְאִם שָׁמַע כָּל אֶחָד מַה שֶּׁאָמַר חֲבֵרוֹ, וְאוֹמְרִים: הֵן; אוֹמְרִים לוֹ בְּפֵרוּשׁ כֵּיצַד אָמְרוּ (בִּסְדָרִים). וְיַזְהִיר הֶחָכָם לַבַּעַל וְלַסוֹפֵר וְלָעֵדִים שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: הֵן הֵן, אוֹ לָאו לָאו, בִּתְשׁוּבָתָם, אֶלָּא פַּעַם אַחַת הֵן אוֹ לָאו (בְּסֵדֶר מהר״ם יָפֶה).}
[עד]
אַחַר כָּךְ יִתֵּן הַגֵּט לַבַּעַל, וְאָז יָשׁוּב לִשְׁאֹל לוֹ אִם נוֹתֵן גֵּט זֶה מִדַּעְתּוֹ וּרְצוֹנוֹ, כַּנִּזְכַּר לְעֵיל. {הַגָּה: סָעִיף י״ד. וְיֵשׁ סִדּוּרֵי גִּטִּין שֶׁכָּתוּב בָּהֶן בִּטּוּל מוֹדָעוֹת אֵלּוּ קֹדֶם שֶׁהֶחָכָם קוֹרֵא הַגֵּט, וְשׁוֹאֵל לַסוֹפֵר וְלָעֵדִים, כְּמוֹ שֶׁנִתְבָּאֵר, קֹדֶם שֶׁקוֹרֵא הַגֵּט, וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ, אֲבָל אֵין חִלּוּק בַּדָּבָר. וּכְשֶׁהֶחָכָם קוֹרֵא הַגֵּט, יִקְרָאֶנוּ בְּדִקְדּוּק, וְלֹא יִקְרָאֶנוּ בְּדֶרֶךְ הַמִשְׁתַּמֵעַ לְלָשׁוֹן אַחֵר.}
[עה]
וְגַם יְבַטֵּל הַמּוֹדָעוֹת פַּעַם שֵׁנִית, וְגַם יִפְסֹל עֵדִים כְּדִלְעֵיל. {הַגָּה: סָעִיף כ׳. וְיִשְׁאַל לָעֵדִים אִם הָיוּ כְּשֶׁהַבַּעַל בִּטֵּל מוֹדָעוֹת קֹדֶם הַנְּתִינָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סָעִיף כ׳.}
[עו]
וְאִם יָצָא הַבַּעַל מִלְּפָנָיו בֵּין כְּתִיבָה לִנְתִינָה, יַשְׁבִּיעֶנּוּ הֶחָכָם הַמְסַדֵּר, בִּשְׁבוּעָה, שֶׁלֹּא בִּטֵּל הַגֵּט בְּשׁוּם עִנְיָן, וְשֶׁלֹּא מָסַר שׁוּם מוֹדָעָה, וְלֹא אָמַר שׁוּם דָּבָר שֶׁיִּגְרֹם בִּטּוּל הַגֵּט.
[עז]
יְקַבֵּץ מִנְיָן, כְּדֵי לָתֵת הַגֵּט בַּעֲשָׂרָה.
[עח]
יֹאמַר הֶחָכָם לְכָל הָעוֹמְדִים טֶרֶם יִתֵּן הַגֵּט: אִם יֵשׁ שׁוּם אָדָם שֶׁיּוֹדֵעַ שׁוּם פִּסוּל נֶגֶד הַגֵּט וְיִרְצֶה לְעַרְעֵר בּוֹ דָּבָר, יֹאמַר אוֹתוֹ קֹדֶם שֶׁיִּנָּתֵן, {וְכָל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ דָּבָר צָרִיךְ לְאָמְרוֹ,} כִּי אַחַר הַנְּתִינָה יוּשַׂם חֵרֶם שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא לַעַז עַל הַגֵּט. {וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן זֶה סָעִיף כ״ב שֶׁשַּׁיָּךְ הֵנָּה.}
[עט]
יֹאמַר הֶחָכָם: שִׁמְעוּ כָּל הַכְּשֵׁרִים לְהָעִיד.
[פ]
טוֹב שֶׁיִּהְיֶה שָׁם עֵדִים הַחֲתוּמִים עַל הַגֵּט.
[פא]
יְצַוֶּה לָאִשָּׁה שֶׁתָּסִיר הַטַּבָּעוֹת שֶׁבְּיָדֶיהָ, וְשֶׁאַחַר כָּךְ תּוֹצִיא שְׁתֵּי יָדֶיהָ וְתִפְתְּחֵם וּתְקָרֵב אוֹתָם יַחַד, כְּדֵי לְקַבֵּל הַגֵּט, וְלֹא יִהְיוּ יָדֶיהָ כְּמִדְרוֹן שֶׁיּוּכַל הַגֵּט לִפֹּל. {הַגָּה: נָהֲגוּ לְכַסוֹת פְּנֵי הָאִשָּׁה עַד שָׁעָה שֶׁהֶחָכָם מְדַבֵּר עִמָהּ וּכְשֶׁמְקַבֶּלֶת הַגֵּט, מִשּׁוּם צְנִיעוּת. וְיִשְׁאַל אוֹתָהּ אִם מְקַבֶּלֶת הַגֵּט בִּרְצוֹנָהּ, וְתֹאמַר: הֵן. וְיֵשׁ מַחֲמִירִין לוֹמַר אִם נִשְׁבְּעָה אוֹ נָדְרָה שֶׁיַּתִּירוּ לָהּ. וְיֹאמַר לָהּ הֶחָכָם הַמְסַדֵּר הַגֵּט: דְּעִי שֶׁבְּגֵט זֶה תְּהִי מְגֹרֶשֶׁת מִבַּעְלֵךְ (בִּסְדָרִים). וְיִשְׁאַל הָרַב אַחַר הַכְּתֻבָּה, וְשֶׁתַּחֲזִיר לַבַּעַל הַכְּתֻבָּה אוֹ תִּמְחַל לוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹאוּ אַחַר כָּךְ לִידֵי קְטָטָה מֵחֲמַת הַכְּתֻבָּה וְשֶׁיֹּאמַר הַבַּעַל עַל מְנָת כֵּן לֹא גֵּרְשָׁהּ (הַטַּעַם מ״כ בְּסֵדֶר מהר״י מִינְץ).}
[פב]
יִזָּהֵר שֶׁלֹּא תְּסַיֵּעַ לָהּ חֲבֶרְתָּהּ וְלֹא שׁוּם אָדָם. {וְשֶׁלֹּא יַגִּיעַ סַרְבָּלָהּ וְלֹא שׁוּם דָּבָר לְיָדָהּ בִּשְׁעַת קַבָּלָה (בִּסְדָרִים).}
[פג]
תִּזָּהֵר שֶׁלֹּא תִּקְפֹּץ יָדֶיהָ עַד שֶׁיֹּאמַר לָהּ, {וְשֶׁלֹּא יִהְיוּ יָדֶיהָ תּוֹךְ שְׁלשָׁה טְפָחִים סְמוּכִין לָאָרֶץ (שם).}
[פד]
יִתֵּן הַבַּעַל הַגֵּט בְּיָדָהּ וְכֹה יֹאמַר לָהּ כְּשֶׁיִּתְּנֶנּוּ בְּיָדָהּ: ״הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ {וְהִתְקַבְּלִי גִּטֵּךְ זֶה} וַהֲרֵי אַתְּ מְגֹרֶשֶׁת בּוֹ מִמֶּנִּי {מֵעַכְשָׁו} וּמֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם״. {הַגָּה: וְקֹדֶם שֶׁיִּתְּנֶנּוּ לָהּ, יֹאמַר הֶחָכָם לְעֵדֵי מְסִירָה שֶׁיִּרְאוּ מְסִירַת הַגֵּט. וְיוֹדִיעַ לַבַּעַל תְּחִלָּה פֵּרוּשׁ הַמִלּוֹת שֶׁאוֹמֵר (בִּסְרִרִים). יֵשׁ נוֹהֲגִין לִכְפֹּל הַגֵּט כְּאִגֶּרֶת בְּשָׁעָה שֶׁמוֹסְרוֹ לָהּ, וְכֵן נוֹהֲגִין. וְיֵשׁ שֶׁכָּתְבוּ שֶׁלֹּא לְכָפְלוֹ, רַק לִתְּנוֹ לָהּ כָּךְ וְהַכְּתָב מִבַּחוּץ, שֶׁיִּרְאוּ הַכֹּל שֶׁהוּא גֵּט (כִּךְ מַשְׁמִע בְּסֵדֶר מהר״י מִינְץ).}
[פה]
אַחַר שֶׁהִנִּיחַ הַגֵּט בְּיָדָהּ וְסִלֵּק יָדוֹ מִכֹּל וָכֹל, אָז תִּקְפֹּץ יָדָהּ וְתַחֲזִיק בַּגֵּט וְתַגְבִּיהַּ שְׁתֵּי יָדֶיהָ לְמַעְלָה, וְאַחַר כָּךְ יִקַּח הֶחָכָם הַגֵּט מִיָּדָהּ וְיִקְרָאֶנּוּ שֵׁנִית בִּפְנֵי הָעֵדִים. {וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁחוֹזְרִין וְשׁוֹאֲלִין לַסוֹפֵר וְלָעֵדִים כָּל הַשְּׁאֵלוֹת שֶׁשָּׁאֲלוּ בָּרִאשׁוֹנָה (כ״ז בִּסְדָרִים).} וְיַחֲרִים עַל כָּל מִי שֶׁיּוֹצִיא לַעַז עַל גֵּט זֶה.
[פו]
וְיִקְרְעֶנּוּ שְׁתִי וָעֵרֶב. {הַגָּה: וְנָהֲגוּ מֵעַכְשָׁו שֶׁהָרַב הַמְסַדֵּר הַגֵּט גּוֹנְזוֹ אֶצְלוֹ וְאֵינוֹ נוֹתְנוֹ בְּיַד הָאִשָּׁה, וְאֵין לְשַׁנּוֹת. וְכָל גֵּט שֶׁלֹּא נִתַּן, אֵין לְקָרְעוֹ שְׁתִי וָעֵרֶב, שֶׁלֹּא יִטְעוּ בּוֹ שֶׁנִּתַּן (מ״כ).}
[פז]
יַזְהִיר הֶחָכָם לָאִשָּׁה שֶׁלֹּא תִּתְאָרֵס עַד צ׳ יוֹם, חוּץ מֵאוֹתוֹ יוֹם {וּמִלְּבַד יוֹם שֶׁתִּתְאָרֵס בּוֹ.}
[פח]
נְתִינַת הַגֵּט, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת בַּיּוֹם וְלֹא בַּלַּיְלָה {וְעַיֵּן לְעֵיל סוֹף סִימָן קכ״ג.}
[פט]
וְכֵן אִם הִתְפַּלְּלוּ הַקָּהָל עַרְבִית, אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה עֲדַיִן יוֹם, אֵין לִתֵּן גֵּט אָז, מִפְּנֵי שֶׁכְּבָר חָשׁוּב לַיְלָה, אִם לֹא בִּשְׁעַת הַדְּחָק שֶׁאָז אֲפִלּוּ בַּלַּיְלָה מַמָּשׁ יִכָּתֵב וְיִנָּתֵן. צָרִיךְ שֶׁיִּנָּתֵן הַגֵּט בּוֹ בַּיּוֹם שֶׁנִּכְתַּב, אֶלָּא אִם כֵּן שׁוֹלְחוֹ לְעִיר אַחֶרֶת דְּאָז אִי אֶפְשָׁר לִתְּנוֹ לָהּ בַּיּוֹם שֶׁנִּכְתַּב.
[צ]
צָרִיךְ שֶׁלֹּא יִתְיַחֵד הַבַּעַל עִמָּהּ בֵּין כְּתִיבָה לִנְתִינָה. וְאִם נִתְיַחֵד עִמָּהּ הָוֵי גֵּט יָשָׁן, וְלֹא יְגָרֵשׁ בּוֹ {וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קמ״ט.}
[צא]
שָׁלִיחַ הַמֵּבִיא גֵּט, נוֹתְנוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם. וְאִם הַשָּׁלִיחַ קָרוֹב אוֹ פָּסוּל, נוֹתְנוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁלשָׁה. וְאוֹמֵר לָהּ בִּשְׁעַת נְתִינָה: הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ שֶׁשָּׁלַח לִיךְ בַּעְלֵךְ {פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי הַמְכֻנֶּה פְּלוֹנִי} וַהֲרֵי אַתְּ מְגֹרֶשֶׁת בּוֹ מִמֶּנּוּ וּמֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם וְגֵט זֶה בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. {הַגָּה: וְכֵן גֵּט אֲרוּסָה, יֹאמַר לָהּ הַשָּׁלִיחַ: זֶה גִּטֵּךְ שֶׁשָּׁלַח לִיךְ בַּעְלֵךְ (בְּסֵדֶר ר״י מִינְץ). וְכֵן כּוֹתְבִין בַּהַרְשָׁאָה שֵׁם בַּעַל. אֲבָל בִּשְׁאֵלוֹת שֶׁשּׁוֹאֵל הָרַב לַשָּׁלִיחַ יַזְכִּיר שֵׁם אָרוּס, כְּגוֹן שֶׁשּׁוֹאֵל אִם זֶהוּ גֵּט שֶׁשָּׁלַח פְּלוֹנִי הָאָרוּס. וְהַבֵּית דִּין שֶׁנּוֹתְנִים הַגֵּט לִפְנֵיהֶם קוֹרְאִין הַגֵּט קֹדֶם הַנְּתִינָה, וְאִם יֵשׁ תְּנַאי בַּגֵּט אוֹמֵר הַשָּׁלִיחַ בִּשְׁעַת נְתִינָה: עַל תְּנַאי כָּךְ וְכָךְ. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קמ״ב עוֹד מִסֵּדֶר נְתִינָה מִיַּד הַשָּׁלִיחַ לְיַד הָאִשָּׁה, וּלְעֵיל סִימָן ק״מ סָעִיף ב׳. יֵשׁ סִדּוּרֵי גִּטִּין, וְכֵן נוֹהֲגִין, שֶׁאוֹתָן שֶׁיּוֹשְׁבִים שׁוֹאֲלִים לַשָּׁלִיחַ מַהוּ רוֹצֶה, וְהוּא אוֹמֵר: אֲנִי שְׁלִיחַ פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי לְגָרֵשׁ אִשְׁתּוֹ פְּלוֹנִית וְכוּ׳, וְיִשְׁאֲלוּ אוֹתוֹ אִם לֹא קָבַע לוֹ הַבַּעַל זְמַן לְגָרֵשׁ, אוֹ אִם לֹא הִתְנָה שְׁאָר תְּנַאי, וְהוּא אוֹמֵר לָהֶם. וְאַחַר כָּךְ יִשְׁאֲלוּ לָאִשָּׁה אִם רְצוֹנָהּ לְקַבֵּל גֵּט. וְאַחַר כָּךְ שׁוֹאֲלִין אַחַר הַהַרְשָׁאָה, וְקוֹרִין אוֹתָה אִם הִיא כְּתִקוּנָהּ וְאִם הִיא מְקֻיֶּמֶת כָּרָאוּי. וְאַחַר כָּךְ שׁוֹאֲלִין לַשָּׁלִיחַ אִם הָיָה הַבַּעַל בָּרִיא כְּשֶׁעֲשָׂאוֹ שָׁלִיחַ, וְאִם לֹא שָׁמַע שֶׁמֵת אוֹ בִּטֵּל הַשְּׁלִיחוּת, וְהוּא מֵשִׁיב לָהֶם עַל הַכֹּל. גַּם שׁוֹאֲלִין לָאִשָּׁה אִם לֹא בָּא הַבַּעַל אֵלֶיהָ אוֹ לֹא שָׁלַח שָׁלִיחַ לְבַטֵּל הַגֵּט, וְהִיא מְשִׁיבָה לָהֶם. וְאַחַר כָּךְ חוֹזְרִין וְשׁוֹאֲלִין לַשָּׁלִיחַ אִם הוּא עַצְמוֹ לֹא בִּטֵּל הַשְּׁלִיחוּת, אוֹ אִם לֹא עָשָׂה שָׁלִיחַ אַחֵר, אוֹ אִם עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּת זֶה בְּאֹנֶס אוֹ מִכֹּחַ נֶדֶר אוֹ שְׁבוּעָה, אוֹ אִם מָסַר מוֹדָעָא עַל הַשְּׁלִיחוּת, וְהוּא מֵשִׁיב לָהֶם עַל לָאו לָאו, וְעַל הֵן הֵן. וְאַחַר כָּךְ שׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ אִם מַכִּיר הָאִשָּׁה אֵשֶׁת הַמְגָרֵשׁ, וְאִם אֵינוֹ מַכִּירָהּ צְרִיכִין לִהְיוֹת עֵדִים הַמַכִּירִין אוֹתָהּ. וְיִקְרָא הֶחָכָם הַמְסַדֵּר הַגֵּט עִם עֵדֵי מְסִירָה וְיִשְׁאַל לַשָּׁלִיחַ אִם רָאָה שֶׁהַבַּעַל נָתַן הַקְלָף וְהַדְּיוֹ לַסוֹפֵר לִכְתֹּב, וְאִם שָׁמַע שֶׁצִּוָּה לוֹ לִכְתֹּב לִשְׁמוֹ וּלְשֵׁם אִשְׁתּוֹ לְשֵׁם גֵּרוּשִׁין, וְכֵן אִם שָׁמַע שֶׁצִּוָּה לָעֵדִים לַחְתֹּם לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמָהּ וּלְשֵׁם גֵּרוּשִׁין, וְאִם מַכִּיר שְׁזֶה הַגֵּט הַהוּא. וְשׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ אִם הָיָה אֵצֶל הַכְּתִיבָה וַחֲתִימָה כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סָעִיף כ״ד וְכ״ה, וְאִם שָׁמַע מִן הַסוֹפֵר שֶׁאָמַר בְּפֵרוּשׁ שֶׁכּוֹתֵב לִשְׁמוֹ וְלִשְׁמָהּ וּלְשֵׁם גֵּרוּשִׁין, וְכֵן אִם אָמְרוּ הָעֵדִים כְּשֶׁחָתְמוּ, וְכֵן אִם הָיוּ זֶה בִּפְנֵי זֶה כְּשֶׁחָתְמוּ, וְאִם הָיָה הַגֵּט יָבֵשׁ כְּשֶׁנְּתָנוֹ לַשָּׁלִיחַ. וְהַשָּׁלִיחַ יַעֲמֹד כְּשֶׁמוֹסְרוֹ לָאִשָּׁה וְלֹא יִשָּׁעֵן כְּלָל (בְּסֵדֶר ר״י מִינְץ בְּשֵׁם מַהֲרִי״ל). וְאַחַר כָּךְ מְקַבֶּלֶת הָאִשָּׁה הַגֵּט מִן הַשָּׁלִיחַ כְּדֶרֶךְ שֶׁמְקַבֶּלֶת אוֹתוֹ מִבַּעְלָהּ, כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל, וְהוּא מוֹסְרוֹ לְיָדָהּ כְּמוֹ הַבַּעַל הַמוֹסֵר גֵּט לְאִשְׁתּוֹ, רַק שֶׁמְשַׁנֶּה בְּדִבּוּרוֹ וְאוֹמֵר לָהּ: ״הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ שֶׁשָּׁלַח לִיךְ בַּעְלֵךְ״ וְכוּ׳. וְאַחַר כָּךְ לוֹקֵחַ הֶחָכָם הַגֵּט מִן הָאִשָּׁה וְחוֹזֵר וְקוֹרֵא אוֹתוֹ, וְשׁוֹאֵל לַשָּׁלִיחַ כָּל הַשְּׁאֵלוֹת שֶׁשָּׁאַל לוֹ בָּרִאשׁוֹנָה. וְאַחַר כָּךְ קוֹרְעִין הַגֵּט שְׁתִי וָעֵרֶב, וּמַחֲרִימִין עַל הַלַּעַז, וּמַזְהִירִין עַל הָאִשָּׁה שֶׁלֹּא תִּנָּשֵׂא תּוֹךְ צ׳ יוֹם, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סָעִיף פ״ז (בִּסְדָרִים). וְנִרְאֶה לִי שֶׁהֶחֱמִיר בָּזֶה הַרְבֵּה בִּשְׁאֵלוֹת, מִקְצָתָן לְלֹא צֹרֶךְ; וּלְכַתְּחִלָּה נוֹהֲגִין כָּךְ, אֲבָל בְּדִיעֲבַד כְּבָר נִתְבָּאֵר סִימָן קמ״א וְקמ״ב אֵיזֶה דְּבָרִים מְעַכְּבִים.}
[צב]
אִם הַמִּתְגָּרֶשֶׁת הִיא נַעֲרָה, בֵּין אֲרוּסָה בֵּין נְשׂוּאָה, מִתְגָּרֶשֶׁת בְּקַבָּלַת הַגֵּט הִיא עַצְמָהּ. וְאִם קִבְּלוֹ אָבִיהָ, אִם הָיְתָה אֲרוּסָה, מֵאַחַר שֶׁעֲדַיִן לֹא בָּגְרָה, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. אֲבָל אִם בָּגְרָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא אֲרוּסָה, אוֹ אִם נִשֵּׂאת אַף עַל פִּי שֶׁהִיא נַעֲרָה, אֵינָהּ מִתְגָּרֶשֶׁת בְּקַבָּלַת אָבִיהָ.
[צג]
וְאִם הִיא קְטַנָּה, וְנִשֵּׂאת, אֵינָהּ מִתְגָּרֶשֶׁת בְּקַבָּלַת אָבִיהָ.
[צד]
וְאִם הִיא קְטַנָּה אֲרוּסָה, לְדִבְרֵי הַכֹּל מִתְגָּרֶשֶׁת עַל יְדֵי אָבִיהָ. וְאִכָּא פְּלֻגְתָּא אִם מִתְגָּרֶשֶׁת עַל יְדֵי עַצְמָהּ, וְרָאוּי לְהַחֲמִיר שֶׁלֹּא תְּקַבְּלֶנּוּ אֶלָּא עַל יְדֵי אָבִיהָ.
[צה]
וְהָא דִּקְטַנָּה מִתְגָּרֶשֶׁת, דַּוְקָא כְּשֶׁמַּבְחֶנֶת בֵּין גִּטָּהּ לְדָבָר אַחֵר, דְּהַיְנוּ שֶׁנּוֹתְנִים לָהּ צְרוֹר וְזוֹרַקְתּוֹ, אֱגוֹז וְנוֹטַלְתּוֹ, אוֹ שֶׁהִגִּיעָה לְעוֹנָת הַפָּעוֹטוֹת, דְּהַיְנוּ כְּבַר שִׁית וּכְבַר שֶׁבַע, כָּל חַד לְפוּם חֻרְפֵהּ. אֲבָל פָּחוֹת מִכָּאן, אֵינָהּ מִתְגָּרֶשֶׁת, לְדַעַת רַשִׁ״י זַ״ל אֲפִלּוּ עַל יְדֵי אָבִיהָ; וּלְדַעַת רַבֵּנוּ תָּם דַּוְקָא עַל יְדֵי עַצְמָהּ, אֲבָל עַל יְדֵי אָבִיהָ מִתְגָּרֶשֶׁת, וְלָזֶה הִסְכִּים הָרא״ש זַ״ל.
[צו]
קְטַנָּה הַמִּתְגָּרֶשֶׁת עַל יְדֵי אָבִיהָ, יֵשׁ לְהַחֲמִיר לִכְתֹּב שְׁנֵי גִּטִּין וְלִתְּנָם לָהּ; הָאֶחָד כְּנֹסַח שְׁאָר גִּטִּין, וְהָאַחֵר יִכְתֹּב בּוֹ: בִּתְּךָ פְּלוֹנִית דַּהֲוָת אִנְתְּתִי וְכוּ׳. {הַגָּה: וְאִם מוֹסֵר הַגֵּט לְיַד קְטַנָּה מִדַּעַת אָבִיהָ, אֵין צָרִיךְ רַק גֵּט אֶחָד, כִּשְׁאָר גִּטִּין. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קמ״א וְסִימָן ל״ז.}
[צז]
אִם הוּא מוֹסֵר גֵּט לַשָּׁלִיחַ לְהוֹלִיכוֹ לְאִשְׁתּוֹ, יְמַנֶּה אוֹתוֹ בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים, וְיִקְרָאֶנּוּ הֶחָכָם לִפְנֵי הָעֵדִים, וְאַחַר כָּךְ יִשְׁאַל לַסוֹפֵר: זֶה הוּא הַגֵּט שֶׁכָּתַבְתָּ וְכוּ׳, כְּדִלְעֵיל, עוֹד טוֹב שֶׁיִּהְיוּ שָׁם עֵדִים הַחֲתוּמִים עַל הַגֵּט. {הַגָּה: וְכֵן יֹאמַר: הִנְנִי פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי הַמְכֻנֶּה פְּלוֹנִי מְמַנֶּה אוֹתְךְ פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי לִהְיוֹת שְׁלוּחִי לְהוֹלִיךְ גֵּט לְאִשְׁתִּי פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי הַמְכֻנָּה פְּלוֹנִית אַתָּה אוֹ שְׁלוּחֲךְ אוֹ שְׁלִיחַ שְׁלוּחֲךְ עַד מֵאָה שְׁלוּחִים וּתְהֵא יָדְךְ כְּיָדִי וְכוּ׳, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סָעִיף ל׳. וְאַחַר כָּךְ מְצַוֶּה לַסוֹפֵר לִכְתֹּב וְלָעֵדִים לַחְתֹּם, וּמְבַטְּלִין מוֹדָעוֹת וּשְׁבוּעוֹת קֹדֶם הַכְּתִיבָה, כְּאִלּוּ הָיְתָה הָאִשָּׁה עַצְמָהּ אֶצְלוֹ (הַכֹּל בִּסְדָרִים), וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל.}
[צח]
וְאַחַר כָּךְ מַחֲזִיר הֶחָכָם הַגֵּט לַבַּעַל, וְהַבַּעַל יִמְסֹר הַגֵּט לַשָּׁלִיחַ, וְיֹאמַר: {אַתָּה פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי הַמְכֻנֶּה פְּלוֹנִי} הוֹלֵךְ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי פְּלוֹנִית {בַּת פְּלוֹנִי} בְּכָל מָקוֹם שֶׁתִּמְצָאֶנָּהּ וּתְהֵא יָדְךְ כְּיָדִי וּפִיךְ כְּפִי {וְדִבּוּרְךְ כְּדִבּוּרִי} וַעֲשִׂיָּתְךְ כַּעֲשִׂיָּתִי וּנְתִינָתְךְ כִּנְתִינָתִי, וְנוֹתֵן אֲנִי לְךְ רְשׁוּת לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ וּשְׁלִיחַ שָׁלִיחַ עַד מֵאָה שְׁלוּחִים וַאֲפִלּוּ בְּלֹא אֹנֶס עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַגֵּט (זֶה) לְיָדָהּ אוֹ לְיַד שְׁלוּחָהּ, וְתֵכֶף שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט זֶה לְיָדָהּ אוֹ לְיַד שְׁלוּחָהּ מִיָּדְךְ אוֹ מִיַּד שְׁלוּחֲךְ אוֹ מִיַּד שְׁלִיחַ שְׁלוּחֲךְ כַּנִּזְכַּר לְעֵיל תְּהֵא מְגֹרֶשֶׁת מִמֶּנִּי וּמֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם. {הַגָּה: וִיקַבֵּל הַשָּׁלִיחַ הַגֵּט כְּמוֹ הָאִשָּׁה בְּעַצְמָהּ. וְאַחַר כָּךְ חוֹזֵר הֶחָכָם וְקוֹרֵא הַגֵּט וְיִשְׁאַל כָּל הַשְּׁאֵלוֹת וְיַחֲרִים עַל הַמוֹצִיא לַעַז, כְּדִלְעֵיל סָעִיף פ״ה. וְכוֹפְלוֹ כְּאִגֶּרֶת וְנוֹתְנוֹ לַשָּׁלִיחַ. וְאַחַר כָּךְ כּוֹתְבִין הַהַרְשָׁאָה וְלֹא קֹדֶם לָכֵן, דַּהֲרֵי כּוֹתְבִין בַּהַרְשָׁאָה בְּפָנֵינוּ מָסַר וְכוּ׳ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן קמ״א סָעִיף ל׳. דִּין שָׁלִיחַ שֵׁנִי, עַיֵּן לְעֵיל סִימָן קמ״א סָעִיף מ׳ וְסִימָן קמ״ב סָעִיף ט׳. וְסֵדֶר הַהַרְשָׁאָה תִּמְצָא בְּסֵדֶר גִּטִּין. אֲבָל אֵין הַלָּשׁוֹן מְעַכֵּב, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי לְעֵיל סִימָן קמ״א סָעִיף ל׳. וּכְשֶׁהַשָּׁלִיחַ רִאשׁוֹן עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ שֵׁנִי, נִרְאֶה לִי שֶׁיֵּשׁ לְשׁוֹאֲלוֹ כָּל הַשְּׁאֵלוֹת שֶׁשּׁוֹאֲלִים אוֹתוֹ כְּשֶׁנּוֹתְנוֹ הוּא בְּעַצְמוֹ לְיַד הָאִשָּׁה, שֶׁהֲרֵי הַשָּׁלִיחַ הַשֵּׁנִי אֵינוֹ אוֹמֵר אַחַר כָּךְ כְּלוּם, רַק שֶׁאוֹמֵר: שְׁלִיחַ בֵּית דִּין אֲנִי. וְלָכֵן יֵשׁ לְבֵית דִּין הָרִאשׁוֹן לַחֲקֹר הַדְּבָרִים הֵיטֵב, וּכְדֶרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סָעִיף צ״א.}
[צט]
אִם נוֹתְנוֹ לָהּ עַל תְּנַאי, יֹאמַר לָהּ בִּשְׁעַת נְתִינָה: הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ וַהֲרֵי אַתְּ מְגֹרֶשֶׁת בּוֹ מִמֶּנִּי וּמֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם, עַל מְנָת שֶׁאִם לֹא בָּאתִי מֵהַיּוֹם עַד י״ב חֹדֶשׁ יְהֵא גֵּט מֵעַכְשָׁו, וְאִם אָבֹא בְּתוֹךְ הַזְּמַן הַנִּזְכַּר וְאֵרָאֶה בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי לֹא יְהֵא גֵּט, וּתְהֵא הִיא נֶאֱמֶנֶת עָלַי לוֹמַר שֶׁלֹּא בָּאתִי וְשֶׁלֹּא פִּיַּסְתִּיהָ.
[ק]
אִם הַמְגָרֵשׁ שְׁכִיב מְרַע, אוֹמֵר לָהּ בִּשְׁעַת נְתִינָה: הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ וַהֲרֵי אַתְּ מְגֹרֶשֶׁת בּוֹ מִמֶּנִּי מֵעַכְשָׁו וּמֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם עַל מְנָת שֶׁאִם לֹא אָמוּת עַד יוֹם פְּלוֹנִי וְהוּא בִּכְלָל לֹא יְהֵא גֵּט וְאִם אָמוּת קֹדֶם יוֹם פְּלוֹנִי יְהֵא גֵּט מֵעַכְשָׁו וְאִם לֹא אָמוּת עַד יוֹם פְּלוֹנִי וְהוּא מִכְּלָל לֹא יְהֵא גֵּט. {הַגָּה: וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קמ״ה סָעִיף ה׳.} וְאַחַר כָּךְ לֹא תִּתְיַחֵד עִמּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ אֶחָד עִמָּהֶם, אֲפִלּוּ עֵבֶד אֲפִלּוּ שִׁפְחָה, חוּץ מִשִּׁפְחָתָהּ וּבְנָהּ הַקָּטָן (טוּר סִימָן קמ״ח).
[קא]
מְאֹד יֵשׁ לִזָּהֵר לָאָדָם שֶׁלֹּא לְהִשְׁתַּדֵּל בְּעִנְיַן גִּטִּין, אִם לֹא שֶׁיְּהֵא בָּקִי בְּהִלְכוֹת גִּטִּין, כִּי רַבּוּ בָּהֶם הַדִּקְדּוּקִים וּבְנָקֵל יָכוֹל אָדָם לִטְעוֹת בָּהֶם וְהוּא פִּסוּל מַמְזְרוּת; וְצוּר יִשְׂרָאֵל יַצִּילֶנּוּ מִשְּׁגִיאוֹת, אָמֵן. {הַגָּה: וּכְבָר נִתְבָּאֵר רֵישׁ סִימָן זֶה נוּסַח גֵּט שֶׁנָּהֲגוּ בּוֹ בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ, וּבִפְרָט בָּעִיר הַזֹאת. וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: בַּשְּׁלִישִׁי בְּשַׁבָּת, בִּשְׁלשָׁה יָמִים לְיֶרַח סִיוָן, שְׁנַת חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁלשׁ מֵאוֹת וְאַרְבָּעִים לִבְרִיאַת עוֹלָם, לְמִנְיָן שֶׁאָנוּ מָנִין כָּאן בְּקָאזְמַר, דְּמִתְקַרְיָא קָאזִימִירַז, מָתָא דְּיָתְבָא עַל נְהַר וִיסְלָא וְעַל נְהַר וִילְגָא וְעַל מֵי מַעְיָנוֹת, אֲנָא פְּלוֹנִי הַמְכֻנֶּה פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי הַמְכֻנֶּה פְּלוֹנִי, הָעוֹמֵד הַיּוֹם בְּקָאזְמַר דְּמִתְקַרְיָא קָאזִימִירַז מָתָא דְּיָתְבָא עַל נְהַר וִיסְלָא וְעַל נְהַר וִילְגָא וְעַל מֵי מַעְיָנוֹת צָבֵיתִי בִּרְעוּת נַפְשִׁי בִּדְלָא אֲנִיסְנָא, וּשְׁבָקִית וּפְטָרִית וְתָרוּכִית יָתִיכִי לִיכִי אַנְתְּ אִנְתְּתִי פְּלוֹנִית הַמְכֻנָּה פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי הַמְכֻנֶּה פְּלוֹנִי, הָעוֹמֶדֶת הַיּוֹם בְּקָאזְמַר דְּמִתְקַרְיָא קָאזִימִירַז מָתָא דְּיָתְבָא עַל נְהַר וִיסְלָא וְעַל נְהַר וִילְגָא וְעַל מֵי מַעְיָנוֹת, דַּהֲוֵית אִנְתְּתִי מִן קַדְמַת דְּנָא, וְכַדּוּ פְטָרִית וּשְׁבָקִית וְתָרוּכִית יָתִיכִי לִיכִי, דִּיתִיהְוִייִין רַשָּׁאָה וְשַׁלְטָאָה בְּנַפְשַׁיְכִי לְמֵהַךְ לְהִתְנַסְּבָא לְכָל גְּבַר דִּיתִיצְבִּייִין, וֶאֱנַשׁ לָא יִמְחָא בִידַיְכִי מִן יוֹמָא דְּנַן וּלְעָלַם, וַהֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם, וְדֵן דִּי יֶהֱוֵי לִיכִי מִנַּאי סֵפֶר תֵּרוּכִין וְאִגֶּרֶת שְׁבוּקִין וְגֵט פִּטּוּרִין, כְּדַת משֶׁה וְיִשְׂרָאֵל. פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי עֵד, פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי עֵד.}
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עעודהכל
רמב״ם גירושין ד׳:י״ב
(מט) ומה שכתב ה״ר פרץ שצריך שיתירו לו וכו׳ לפי דעתי לא כתב אלא שצריך כן לכתחלה לעשות גירושין ברורים לא שיהא פוסל הגט בזה בדיעבד וכמו שכתב שם בהלכות ההם דברים הרבה דרך חומרא ולמעשה מובחר וכ״נ מלשונו שכתב כאן כדי שלא יהא דומה לאונס הרי שלא כתב רבי׳ שיהא זה אונס וזה נראה ברור וכמדומה לי שכך דן הרב ז״ל וכן הסכים עכ״ל: [בדק הבית: וכ״כ בתשובת הריב״ש והרא״ש שכתבתי בתחלת סימן זה.]
וה״ר לוי ן׳ חביב ז״ל עשה מעשה במי שנדר נזירות שמשון לגרש את אשתו וגירשה בבית דינו וכתב על זה פסק ארוך והביא כמה ראיות לדבריו וכתב בסוף דבריו על ה״ר משה קשטרו ז״ל ואנהרינהו לעיינין מפרק השולח (גיטין מה:) המוציא את אשתו משום נדר לא יחזיר וכו׳ א״ר יוסי מעשה בצידן באחד שאמר לאשתו קונם אם איני מגרשיך וגירשה וכו׳:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(נד) אמרו לפלוני כו״ ולפלוני ופלוני כו׳ ע״ל סי׳ ק״ך מה שכתבתי שם:
(נה) ואם נתנה האשה כשר ע״ל סימן ק״ך מה שכתבתי שם:
(נו) ונקרא ארכו דרך קריאתו מתחלתו לסופו בסדר הגט שכתב בתשובת הרא״ש ז״א ובסדורי הגט דר״י מרגליות מביא פלוגתת הגאונים דיש מפרשים אותו מלמעלה למטה נקרא דרך ארכו וי״א כי אורך השורה נקרא ארכו אבל מהרי״ל הסכים שמלמעלה למטה נקרא אורך: (ויהיו שם עדי חתימה בשעה שמתחילים לכתוב הגט ר״ל לכתחלה צריך לראות שיהיו העדים והסופר במקום א׳ וע״ל ר״ס קכ״ח ועיין בתשובת הר״ש כהן בדך. רי״ח ע״ב כ״פ):
(נז) לפני החתימה ואם ירצו יחתמו זה אחר זה בשיטה אחת ואם ירצו כו׳ כן צריך להיות וכן הוא באשיר״י:
(נח) אצל הסופר והעדים כשכותבין כו׳ ולעיל סימן קמ״ב כתב שאין צריך להיות השליח אצל כל הכתיבה ואדרבא אם בא להחמיר אין שומעין לו ע״ש מ״ו:
(נט) יאמר תיכף אחר הנתינה או קודם הנתינה בלי הפסק בפני נכתב ובפני נחתם ויאמר בשעת ״נתינה וכן הוא בהדיא בסדר הגט להרא״ש.
(ס) אם לא מתי לא יהא גט כו׳ ע״ל סימן קמ״ה במ״ש הטעם שיאמר כך:
(סא) שלא ישתדל בענין גיטין כו׳ וכן כתב רבינו לעיל ס״ס מ״ט לענין קידושין:
(סב) יצילנו משגיאות עד כאן לשונו שם אלא שקיצר: (שיהיה כל הגט יבש שאל״כ לא הוי כתב שיכול להתקיים כ״פ):
(סג) צריך שיתירו לו קודם שלא יהא כו׳ ודוקא לכתחלה יש ליזהר אבל אם כבר נתן הגט בלא שהתירו לו קודם כשר בדיעבד (שאין זה אונס שהרי מרצון נפשו נשבע לגרש כ״פ) ועיין בב״י:
(סד) אך ערבון יתן כו׳ פירוש אם יבקשו שיתן יכול ליתן משכון שיתן גט ואם יחזור מליתן יפסיד משכונו שאין זה דומה לאונס:
(6c) כתב הרמב״ם אשה שבאה לב״ד וכו׳ איכא לתמוה דלעיל ס״ו כתב רבינו בדין זה דכופין אותו להוציא מיד אפי׳ תוך י׳ וכאן הביא דברי הרמב״ם דאין כופין וי״ל דלעיל כיון דמכחישה כופין מדרב המנונא דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה ובודאי קושטא קאמרה וכמ״ש התוס׳ ס״פ הבע״י סוף דיבור המתחיל שבינו לבינה ודברי הרמב״ם בשאינו מכחישה ובהא אמרינן בנדרים יעשו דרך בקשה:
(כה) סדר הגט ואם הבעל שולח וכו׳ צריך השליח המביא הגט להיות אצל הסופר וכו׳ ולעיל בסימן קמ״ב כתב שא״צ להיות השליח אצל כל הכתיבה ואדרבא אם באו להחמיר אין שומעין לו ע״ש סעיף י׳:
(כא) וצריך לדקדק שיהא כל הגט יבש וכו׳ פירוש שאם לא יהיה יבש ה״ל כתב שיכול להזדייף:
רמב״ם גירושין ד׳:י״ב
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144