(א) האומר איני זן ואיני מפרנס כו׳ וכתב הר״ן אפילו לשמואל דאמר עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון אפשר לומר שאם אין בית דין יכולין לכופו לזון כגון שהוא עני ואין רוצה להשתכר ולהרויח ולזון אם תרצה היא כופין אותו להוציא מיד ותהיה כתובתה חוב עליו עד שתמצא ידו ויתן וכ״כ הרמב״ם ורבינו מביאו לעיל בסימן ע׳ וכתב שם שרבי׳ אלי׳ הוסיף שחייב להשכיר לעצמו לעבד לזונה אבל ר״ת חולק עליו וכ״כ בח״מ סימן צ״ט:

(ב) שאינו יורה כחץ ז״ל רמ״א בש״ע סימן זה סעיף ו׳ והא דצריכה לטעון שאינו יורה כחץ היינו שידוע שהיו לו בנים כבר אז תלינן בדידה אם לא שטוענת שאינו יורה כחץ או בבעל השלישי שכבר הוחזקה כך נ״ל סברת הטור והוא מסקנת התוס׳ והאשר״י עכ״ל וקאי אמה שפירש בסמוך שמיירי בששהתה עמו עשרה שנים שאז אין צריך לטעון אלא שומעין לה כשטוענת לא זכית לבנות ממני וכמ״ש בסמוך לשון הגמרא בדין שהה עמה עשרה שנים ולא ילדה יוציא ויתן כתובה שמא לא זכה להבנות הימנה ואף שהוא יורה כחץ ולא טוענת כלום שהרי שם מיירי שהב״ד מוציאים אותה ממנו בע״כ אף שהיא אינה טוענת כלום וגם כאן איירי בששהה עמה כבר עשרה שנים כדמסיק רבינו וכתב ע״ז ז״ל בד״א כשאין לחוש שמא עיניה נתנה באחר כגון כששהתה עמו עשרה שנים כו׳ ומשום דבעי רבינו לכתוב על זה אפי׳ יש לו בנים מאשה אחרת כו׳ מש״ה הקדים וכתב דהיינו דוקא כשטוענת שאינו יורה כחץ והא דכתב כגון שיש לו בנים מאשה אחרת אבל אינו יכול לומר דה״ה אם היה לו בנים ממנה ומתה. וטוענת שאח״כ נתקלקל ואינו יורה כחץ ובעינא חוטרא לידא כו׳ דאם כן אינה יכולה לטעון שלא זכה לבנות ממנה שהרי כבר בנה ממנה אלא שמת וגם מה״ט לחוד שאינו יורה כחץ ונתקלקל לא היה מאמינים לה כיון שהיה לה בנים ממנו ודו״ק:

(ג) אם הוא אמת אם לאו לא היתה מעיזה כו׳ וצ״ע דלעיל בסימן ע״ז כתב רבינו בשם הרמב״ם איש ואשתו כו׳ וכן טענה היא ואמרה שהוא מורד מתשמיש והוא אומר לא כו׳ אלא כדרך כל הארץ אני עמה כו׳ עד ועושין פשרה כפי כח הדין כו׳ ולא כתב שכופין אותו להוציא ואע״ג שהבעל יודע אם טוענת אמת כמו הכא ויש לומר דלעיל מיירי לענין דין מורד שהיא טוענת שהוא מורד בתשמיש ומבקשה שיוסיפו לה על כתובתה או יוציאנה ויתן לה כתובתה בזה אינה נאמנת והכא ג״כ אינה נאמנת אלא לענין שיוציאנה אבל לא לענין שיתן לה כתובתה ואה״נ אם תטעון לעיל שיוציאנה בלא כתובה ששומעין לה כמו הכא וק״ל:

(ד) לענין זה לא חלתה השבועה כי כבר היה מחויב לראשונה לפרנסה כו׳ וקשה דלעיל בס״ס קי״ח כתב תשובת הרא״ש בחייט שנשבע ליתן לשמעון חצי מה שירויח ובאותו חצי שהרויח אין בו כדי סיפוקו לפרנס את אשתו ואשתו תובעת מזונות והשיב שהשבועה חלתה וצריך לקיימה וי״ל הא דקאמר הכא שלא חלתה השבועה היינו שלא חלתה על כל מה שירויח אבל על החציה חלתה ולעיל נמי לא חלתה אלא על החצי אלא שאין טעם לדבר וגם שם בתשובה לא חלה הדבר באשר הניח לה החצי אלא משום דאין שיעבוד שייך על גופו וגם אכתי קשה הא דמסיק הרא״ש וכתב בתשובה זו וזה לשונו מה קדימה שייך במזונות ופרנסה יכול לשעבד עצמו לכמה חובות דלא שייך אלא בשיעבוד מקרקעי משמע דבשיעבוד מקרקעי שייך קדימה אפי׳ במזונות ופרנסה ושם לעיל בסימן קי״ח כתב ז״ל אפי׳ אם מוכר אדם ״נכסיו אין מוציאין מהן למזון האשה והבנות כו׳ וכ״כ רבינו בהדיא ג״כ בח״מ סימן צ״ז בדין סידור בעל חוב דאין מניחין אלא לו מזונות לל׳ יום ולא לאשתו ובניו אף ע״פ שהוא מחויב לפרנסם כו׳ עד ורי״ף כתב דאין לאשה מזונות לא ממקרקעי ולא ממטלטלי עד שיפרע המלוה אפי׳ היתה קודמת כו׳ עד בד״א במלוה בשטר אבל אם היתה המלוה שעל הבעל על פה והיא לוותה לצורך מזונותיה בעל פה או בשטר איזה מהן שיבא לגבות תחלה קודם ואם באו לגבות כאחד חולקין. ושם הקשה ב״י כיון דכתב בשטר כתובתה ומזונות הרי שיעבודה ג״כ בשטר דאורייתא כמו דמלוה ולמה ב״ח קודם וי״ל משום דמזונות דמכאן ולהבא עדיין לא הגיע ומנה ומזונות שלוותה ואכלה אין לבעל חוב על הבעל שום שיעבוד והאשה אינה תובעת מהבעל מזונות אלא לפרוע מש״ה מלוה בשטר קודמת ומ״מ מלוה על פה אינה בדין שתקדום חייב הוא לפרוע מה שלוותה עכ״ל ובח״מ סי׳ ע״ג כתב רבינו בשם הרא״ש שכתב בתשובה על ראובן שנשבע שלא למכור משלו כדי לפרוע לשמעון מה שהוא חייב לו וכו׳ עד אם קדם חוב שמעון לשבועת ראובן לא חיילא השבועה דה״ל נשבע לבטל את המצוה דמושבע ועומד הוא מהר סיני לפרוע חוב שלו ומכין אותו עד שתצא נפשו אם אין רוצה לפרוע עכ״ל ובמה שהקדמתי יתיישבו תשובת הרא״ש דבודאי כשנשבע ליתן כל מה שירויח לשנייה אין השבועה חלה כיון דכבר חייב לראשונה פרנסתה ה״ל כאילו נשבע שלא ליתן לה ומכין אותו עד שתצא נפשו ומיהו אף שאין השבועה חלה כיון דכבר נשא להשנייה נתחייב ג״כ להשנייה דהא אין קדימה למזונות כמ״ש ומש״ה הרי הוא כאילו לא נשבע ויחלוקו במה שירויח יתר על כדי חייו ואף שאסור לאדם לישא נשים א״ל שיש לו כדי סיפוקו כמ״ש בסימן זה ולעיל סי׳ א׳ וסי׳ ע״ז מ״מ זה שכבר עבר ונשא נשתעבד לשנייה כמו לראשונה ומ״ש ואין היתר לשבועתו כו׳ ק״ק לפי זה הלא אף אם היה לו היתר להשבועה מ״מ הוי דינא הכי לחלוק בהמותר ביניהן נראה דמ״מ להשיב להשואל לפי סברתו כ״כ אף שאין נ״מ בנדון זה. ולעיל בסי׳ קי״ח גבי חייט דכתב דצריך לקיים השבועה ולא תלה הדבר בהחצי (לק״מ דאמ״ש לפני זה דאין המתנה חל על דבר שלא בא לעולם סיים וכתב דמ״מ צריך לקיים שבועתו) וגם שם הוה כמו מלוה על פה שהרי לא היה שטר לשמעון על החייט. ונראה דה״ט משום דהתם לא היה קצבה לריוח שלו ובשעת שבועה סבור שיהיה די לפרנסת אשתו בהחצי וכן משמע מלשון השואל דשואל וכתב זה לשונו. ועתה אין מספיק לראובן כו׳ דמשמע דעתה נתחדש הדבר כן שאיכו מספיק ובשעת שבועה לא היה כן ולכן השיב כיון שבשעת השבועה חלה מטעם שהיה סבור שיהיה לאשתו כדי פרנסתה אף שלע״ע (אינו) אין לגרוע חלקו של שמעון משום קדימת פרנסת אשתו דאין קדימה לפרנסה ומ״ה אף אם נשבע לשמעון ליתן שני חלקים מהריוח כשמספיק לאשתו בהשליש הנותר השבועה חלה ומה״ט סתם וכתב שם דאין דומה ולא תליא במה שנותן לה על כל פנים החציה אלא שאם לא היתה השבועה לא היה חל דהוה דבר שלא בא לעולם. וזה אין שייך בנדון זה כשנשא אשה אחרת דאף אם היא דבשלב״ל וגם אין השבועה חלה מכל מקום חיוב פרנסתה מוטל עליו כמו שנשתעבד בשטר כתובתה ליתן לה מזונות. וכשתובעת הראשונה גט צריך ליתן לה ולכתוב לה שטר חוב על הכתובה כיון דגרעה חלקה בלקיחת אשה שנייה אף למ״ד לעיל סימן פ׳ דא״צ לגרשה בשביל זה מ״מ כאן דהפסידה בידים שאני ודו״ק. ומה שמסיק וכתב דאין שייך קדימה אלא בשיעבד מקרקעי נראה דלא אפרנסה כ״כ דפרנסה אין קדימה אפי׳ במקרקעי אלא לסברת השואל כ״כ דסבר שיש קדימה אפי׳ בשיעבוד גופו והשיב דלא שייך כלל כ״א בקרקע ור״ל דוקא במלוה א״נ לפי דעת הסוברים דיש קדימה גם בפרנסת האשה וכמ״ש רבינו בח״מ סימן צ״ז די״א כן כ״כ ודוק:

(ה) הילכך כל מה שיותר על כדי חייו יתן חצי לזו וחצי לזו תימה הלא בסימן ע׳ מסיק וכתב בשם הרמ״ה ז״ל אפי׳ לית ליה מזונות אלא דחד יומא חייב למזנה מינייהו או למיכל בהדה במאי דאכיל עכ״ל ולמה כתב כאן יותר כדי חייו ונראה דגם הרמ״ה דקדק וכתב מזון דחד יומא דהוא מזון ב״ סעודות כמ״ש באותו סימן וא״כ כשמפרנס גם אותה מעט יהיה לכל אחד כדי סעודה ויהיה גם לו כדי חייו לאותו השעה וקמ״ל דלא בעינן דיהיה לו מות שלשים יום כמו בסידור ב״ח ומה שכתב כאן כל מה שיותר על כדי חייו ר״ל גם לאותה סעודה שרוצה לאכול בכל פעם דודאי לאותה סעודה שלפניו בכל פעם חייו קודמין וק״ל:

(ו) אינו חייב ליתן שלא פסק כו׳ עיין בתשובת הרשב״א והביאו כ״י לעיל סימן כ׳ שכ״כ אפי׳ נשתעבד בקנס פטור מן הקנס וכ״כ רמ״א שם עי׳ שם הטעם ויש להביא ראייה ג״כ ממ״ש בסימן ע״ז בדין טוענת מאיס עלי דמה התם שכבר נשאה ואפי׳ הכי צריך להחזיר הממון שהכניסה לו וליתן לה הגט דהיינו הנכסי צאן ברזל מכ״ש שאין בידינו לכפות האב לכתחלה ליתן נדוניא לבתו כדי שישאנה מאחר שטוענת מאיס עלי ומ״ה פטור האב מן הקנס ובלבד שלא יהא רמאות בדבר:

(ז) ז״ל הגמרא בפרק הבא על יבמתו דף ס״ז ע״א ת״ר נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה יוציא ויתן כתובה שמא לא זכה להבנות ממנה אע״פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען ללמדך שאין ישיבת חוצה לארץ עולה מן המנין לפיכך חלה הוא או שחלתה היא או שניהם חבושים בבית האסורים אין עולין לו מן המנין פירש״י מקץ עשר שנים בא על הגר והא דלא נסיב לה בהנך שני קמאי עד שלא בא לארץ כנען שהיו שנים מרובים בפדן ארם ללמדך שאין ישיבת ח״ל עולה לו דלמא משום עון חו״ל הם עקורים. לפיכך הואיל וקא חזינן שאין ישיבת ח״ל מן המנין דתליא בכל דבר המונען מן ההריון חלה הוא או חלה היא כו׳. ודברי הרא״ש על כל הנ״ל כתבו רבינו והנה שיטת הי״א שכתבו הרא״ש ורבינו בשמם הוא כפשטא דפירש״י דמשמע דלכל אדם חטא ח״ל גורם אבל הרא״ש דייק לשון הגמרא דקאמר אין ישיבת ח״ל עולה לו דלאו דוקא קאמר משום דהוא חטא במה שלא עלה כדבר ה׳ אליו והרמב״ן דייק ג״כ לו וה״ק לו וכיוצא בו שעולין מח״ל לא״י אמרינן שמא הזכות והמצוה דעולין לידן בעלייתן יגרמו דיזכה לבנים בא״י אבל מי שאינו עולה פשוט דצריך להוציא בסוף י׳ שנים ולשון רש״י הנ״ל דכתב מפני עון ח״ל הם עקורים ודאי דלא כפירש״י ודו״ק:

(ח) כדחזינן באברהם כו׳ עיין בפי׳ התורה להרמב״ן ופסק רמ״א בש״ע סי׳ זה סעיף י׳ דבזמן הזה אין נוהגין לכוף כלל (וכמ״ש רבינו לעיל בסמוך שגם השואל כתב שאין נוהגין כן) ונאמן האיש לומר שיודע בעצמו שאינו מוליד ואין כופין אותו לישא אשה וכ״פ הריב״ש בתשובה והאריך בתשובה ועיין בב״י שהביאה:

(ט) וכתב רב אלפס דה״ה בכל הנך דקתני בהו יוציא שכופין אותו בשוטים וכן פירש״י כו׳ בס״פ המדיר גרסינן אמר רב יודא א״ר אסי אין מעשין אלא לפסולות כי אמריתה קמיה דשמואל אמר כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין ולממזר אבל נשא אשה ושהה עמה י׳ שנים ולא ילדה אין כופין אותו להוציא ורב תחליפא בר אבימי אמר שמואל אפי׳ נשא אשה ושהה עמה י׳ שנים ולא ילדה כופין אותו. תנן אלו שכופין אותו להוציא מוכה שחין כו׳. בשלמא לרב אסי דרבנן קתני (הני דאיסורא דידהו לא כתיב באורייתא כגון מוכה שחין כו׳ קתני) דאורייתא לא קתני (ומ״ה לא נקט המשנה ג״כ הני דרבי אסי דכופין לפסולים שהן דאורייתא) אלא לרב תחליפא בר אבימי ליתני נמי נשא אשה ושהה עמה עשר שנים אמר רב נחמן לא קשיא הא במילי והא בשוטי. מתקיף לה רבי אבא בדברים לא יוסר עבד אלא אמר רבי אבא הא והא בשוטים התם (גבי הני דמתניתין מוכה שחין כו׳) כי אמרה הוינא בהדיה בסהדי שבקינן לה הכא אע״ג דאמרה הוינא בהדיה בסהדי לא שבקינן לה כו׳ ת״ש עכ״ל הסוגיא הצריכה לענינינו והנה יש לדקדק בה תרתי חדא במאי דקאמר כי אמריתה קמיה דשמואל אמר כגון אלמנה כו׳ אבל נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אין כופין אותו מאי קמ״ל שמואל בהאי אבל כו׳ הא בהדיא רבי אסי אמר אין מעשין אלא לפסולות דמשמע דוקא לפסולים ולא לאחריני. השני בדברי רב תחליפא בר אבימי דאמר דאף בנשא אשה ושהה עמה י׳ שנים אמר שמואל דכופין. אף דתאמר דכוונתו לפלוג משמיה דשמואל אדרב יודא א״ר אסי הנ״ל דאמר אין מעשין אלא לפסולות והוא אמר דשמואל אמר דמעשין גם לשאר דבריה. מ״מ יש לדקדק לפי זה אשמואל גופיה למה פרט ונקט זה דשהה עם אשתו ולא ילדה דכופין ולא אמר סתם דאף לשאר דברים כופין ואי להאי דוקא קאמר שמואל קשה מ״ש הא משאר דברים דמשמע בהו בגמרא דכופין בהו כגון אשה הבאה בטענה בעינא חוטרא לידא כו׳ דס״פ הבא על יבמתו וההיא דחוזרין על הגדול לומר או חלוץ או יבם דפרק החולץ כיון דס״ל דכופין אפי׳ לדברים דלית להו פסולין ל״ל למנקט הני נמי דמ״ש הני מהני ונראה ליישב הני דקדוקים כשנאמר דגם רב תחליפא סבר דלא פליג שמואל אגוף הדין דקאמר ר״י משמיה דרב אסי דאין מעשין אלא לפסולות אלא בטעם הדבר פליגי דרב יודא אמר כי אמריתה קמיה דשמואל אמר כו׳ ור״ל דשמואל ס״ל דלפסולות דוקא מעשין משום דעבר בתחלה בשעת קידושין ונישואין אמ״ש בתורה או חכמים אבל כששהה עם אשתו ולא ילדה דהנישואין היו בהיתר אין מעשין. ורב תחליפא משמיה דשמואל ס״ל דטעם דמעשין על הפסולים הוא משום דעובר בכל יום אמ״ש בתורה או דברי חכמים ז״ל ומהאי טעמא נמי כופין למי ששהה עם אשתו ולא ילדה דכיון דמצווה האיש על פריה ורביה וכל ששוהה עמה אינו נושא אחרת או שאין הנשים רוצין להנשא לו להיות אשתו הראשונה צרתה (וכדאמרי׳ ביבמות פרק אף על פי גבי יבם כיון דאגידא ביה לא יהבי ליה אחריתי) כופין אותו להוציא ולישא אחרת אם לא שישא עוד אחת לפנינו דמניחין לו גם את זו כדמוכח שם בפרק הבע״י וכ״כ הרמב״ם בפט״ו דאישות דכתב יוציא ויתן כתובה או ישא אשה אחרת כו׳ ע״ש והעתיק לשון המחבר ש״ע בסימן קנ״ד ס״ה ע״ש. ובזה נתיישב גם כן דקדוק הראשון שהוצרך שמואל לומר אבל נשא אשה כו׳ כדי לאפוקי מדעת רב תחליפא משמיה דשמואל דאמר דגם זו נלמד מהא דאמר רב אסי מעשין על הפסולות דחדא טעמא להו. ונתיישב גם כן לשון כגון דקאמר ור״ל כגון הני דפסולות מעיקרא בשעת נישואין דוקא קאמר ולא הני דיש היתר בנשואתה אלא דבא עבירה דביטל פריה ורביה לאחר זמן על ידה וק״ל: ובזה שכתבתי הוא מיושב תמיהת הרא״ש באשר״י דבפרק הבא על יבמתו שם דף ח׳ סוף ע״ג וריש ע״ד כתב פיסקא הנ״נ דמחולקים בו הגאונים דהיכן דמוזכר במשנה או בגמרא ל׳ יוציא ויתן כתובה אי ר״ל יוציא בלא כפיית שוטים או אפילו בכפיית שוטים ומסיק וכתב שם וז״ל ורש״י פירש בשמעתין שכופין ב״ד לזה ששהה ולא ילד להוציא וכ״כ רב אלפס ז״ל והיכא דשהה עמה י׳ שנים ולא ילדה ולא קא בעי לאפוקה ולמיתב איתתא אחריתא מפקינן לה מיניה בע״כ ואפילו בשוטי ואפילו אמרה איהי דיירנא בהדיה בסהדי (פירוש ולא אתייחד עמו וה״ל כאילו הוציאני וממילא ודאי ישא עוד אחרת) לא שבקינן לה אלא יוציא ויתן כתובה כדגרסינן בפרק המדיר ותמהני היאך נכוף כיון דאמר בירושלמי דאין כופין כו׳ עכ״ל הרא״ש. לפי מ״ש לק״מ דרש״י והרי״ף ס״ג דהלכה כרב תחליפא הנ״ל ואליבא מ״ש בירושלמי דאין כופין אלא על הפסולות בכללו נמי הוא הא דנשא אשה ושהה כו׳ וכמ״ש. וראיה לזה דשם בירושלמי בס״פ אלמנה ניזונית אהא דאמר שמואל אין מעשין אלא כגון אלמנה לכה״ג וגרושה וחלוצה לכ״ה פריך והא תנינן שניות ומשני כגון הא אמר שמואל עכ״ל ור״ל הני ל״ד אמר שמואל אלא כגון ור״נ הני וכיוצא בו. ומה״ט ס״ל נמי דהאי נמי דנשא אשה ושהה עמה ולא ילדה הוא בכלל כגון הא דאמר דגם בה יש עבירה בשהייתו אצלה וכנ״ל. זהו הנראה לע״ד נכון ביישוב דעת הרי״ף ורש״י וסייעתייהו דלא תקשי להו מהירושלמי בפרט דבלא״ה נמי אנו רואים דהרי״ף פסק כרב תחליפא דאליביה מסיק הגמרא בס״פ המדיר הנ״ל דמפקינה מיניה בשוטי אפילו אי אמרה דיירנא בהדיה בסהדי והיינו כל׳ הרי״ף הנ״ל בפ׳ הבע״י וכ״פ בהדיא בס״פ המדיר ע״ש וק״ל. והרא״ש מסיק שם ביישוב דרש״י והרי״ף הנ״ל וכתב ז״ל ושמא סמכו ע״ז דגרסינן בגמרא דידן בס״פ המדיר בכל הספרים האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ול״ג כופין אותו (ור״ל לאפוקי מגי׳ ר״ח שכתבו התוספות בשמו שם ובס״פ המדיר דגרס כופין במקום יוציא ע״ש) ומדפריך עלה שמואל עד שיכפוהו להוציא יכפוהו לזון אלמא שסתם יוציא היינו בכפייה או שמא איכא למימר דהכי פריך שמואל לרב אותה כפייה שאתה אומר שעושין לו כדי שיוציא דהיינו נדוי אותה כפייה עצמה יעשו לו לזון (ור״ל וכיון דנוכל לפרש דברי שמואל דהכי פריך א״כ אין ראיה מזה דסתם יוציא ר״ל בכפיית שוטים אלא ר״ל בנידוי וס״ל דנידוי לא בכלל איסור כפייה וכ״כ הרא״ש שם עוד לפני זה ז״ל ואי כפייה הוא במילי משכחת ביה תוספת כתובה כגון שנדוהו ועמד במרדו אבל אי אמרינן כופין בשוטי כו׳ ע״ש. אבל הרא״ש במרדכי ר״פ המדיר כתב דאין כופין בנדוי דה״ל בכלל אמרם נקטא בכובסיה עד דשבקי לגלימא. וישובו זה דהרא״ש לרש״י והרי״ף הוא דחוק מאד בעיני דא״כ צ״ל דס״ל לרש״י והרי״ף דכל מקום שנזכר בפ׳ המדיר ובאינך מקומות ל׳ יוציא ס״ל דיוציא בכפיית שוטים קאמר וק׳ א״כ למה לא אשתמטי הרי״ף ורש״י לכתוב ולפרש בחד מכל הנהו מקומות דל׳ יוציא דקאמר ר״ל בכפיית שוטים וגם לא כתבו כן רש״י ורי״ף אלא הברייתא דפ׳ הבע״י דקתני בשהה י׳ שנים ולא ילדה דיוציא ויתן כתובה דיוציא פי׳ בכפיית שוטים אלא בסוף שמעתתא כ״כ שם לפיסקא דדינא ומסיק וכתב שם כדאמרי׳ בהמדיר הרי לפנינו דלא מכח הא דקתני הברייתא יוציא פסק כן כ״א מכח הא דאמרינן בהמדיר והיינו הא דכתיבנא לעיל בשם רב תחליפא ועוד דהא הרי״ף כתב שם בפרק המדיר אחר דברי דרב תחליפא ז״ל וכולהו בין הני דרבנן דתנן במתני׳ שכופין אותן להוציא (ר״ל מוכה שחין ובעל פוליפוס פי׳ ריח הפה או ריח החוטם כ״פ) כו׳ הנזכרין שם במשנה לפני זה ובין הני דאורייתא כגון אלמנה לכ״ג כו׳ כולהו כייפינן להו בשוטים ואי אמרה הוינא בהדיה בסהדי במוכה שחין שבקינן ומי שנשא אשה ושהה כו׳ לא שבקינן לה כו׳ עכ״ל הרי״ף ושמעינן מיניה תרתי חדא מדפרט להני דאורייתא ורבנן דכופין משמע דדוקא אותן ומשום דקתני ואמור בהו בהדיא כופין הוא דס״ל דכופין בשוטים ולא באינך מקומות אמור בהן יוציא ויתן כתובה סתם והשני מדמזכיר שם בהדייהו הא דנשא אשה ושהה כו׳ ישמע דס״ל דהוא בכלל מעשין על הפסולות דהתחיל ביה והיינו כמ״ש וזה נלע״ד ברור. אבל הרא״ש מסיק שם על זה וכתב ז״ל וכיון דפליגי בה רבוותא ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטים דלא ליהוי גט מעושה עכ״ל ונראה מדבריו דמסקנתו הוא דגם בההוא דנשא אשה ושהה עמה י׳ שנים ולא ילדה ס״ל דאין כופין בשוטים וטעמו כיון דאיכא ביה פלוגתא בגמרא בס״פ המדיר אי כופין בו או לא כנ״ל ובברייתא בס״פ הבע״י ד׳ ס״ד ע״א קתני בה סתם יוציא ויתן כתובה ובסתם יוציא פליגי רבוותא אי ר״ל כופין בשוטי אי לא וכנ״ל מ״ה מסתבר ליה דברי המ״ד בגמ׳ דאין כופין בו בשוטים. ובעקבי דברי הרא״ש הנ״ל נמשך והלך רבינו שהרי כתב ז״ל כל הנושא בעבירה בין באיסור דאורייתא כו׳ עד וכתב הרי״ף דה״ה בכל הנך דקתני בהו יוציא שכופין אותו אפילו בשוטים וכן פירש״י כשנשא אשה ושהה עמה י׳ שנים ולא ילדה ב״ד כופין אותו להוציא ור״ח כתב כו׳ עד אבל לכפות בשוטים לא אם לא שמפורש בו שכופין אותו להוציא כגון הנושא בעבירה והאומר איני זן ואיני מפרנס וכתב א״א הרא״ש ז״ל וכיון דאיכא פלוגתא כו׳ הרי לפנינו דכתב דהרי״ף ס״ל דכל הני דאומר בהן יוציא ויתן כתובה ר״ל כפיית שוטים ושכן ס״ל לרש״י וזה לא מצינו בדבריהן דס״ל כן אם לא מכח יישובו דהרא״ש להרי״ף ורש״י מההיא דירושלמי וכנ״ל וכבר כתבתי דלעד״נ התמיה מעיקרא ליתא ויישובו דהרא״ש נדחה מדברי הרי״ף עצמו וכנ״ל: ואגב אכתוב מה שיש עוד לתמוה טובא על רבינו בהאי עניינא הנ״ל והוא דמ״ש דלר״ח אין כופין בשוטים אם לא במאי דמפורש בו שכופין כגון הנושא בעבירה והאומר איני זן ואיני מפרנס כו׳ דמשמע ומוכח מדבריו דגם לר״ח כופין בשוטים להאומר איני זן ואיני מפרנס וזה אינו דהא גרסינן בס״פ המדיר ז״ל אמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה אזל רבי אלעזר ואמרה לשמעתתא קמיה דשמואל אמר אכסוה שערי לאלעזר (פירוש האכילוהו שעורים כבהמה כל דבר הנאכל שלא כדרכו קרי להו כוסס) עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון ע״כ וכתב שם הרי״ף ע״ז ז״ל והלכתא כשמואל ואף על גב דאתמר נמי משמיה דרבי יוחנן כוותיה דרב הא דחייה רבי זירא ואמר על דא אכסוה שערי לאלעזר בבבל עכ״ל הרי״ף וכתב הר״ן דגם ר״ח פסק כשמואל כו׳ ע״ש וכ״כ המ״מ בהדיא בשם ר״ח בפי״ב דאישות ע״ש הרי לפנינו דר״ח כהרי״ף ס״ל בההוא דאומר איני זן ואיני מפרנס דאין כופין אותו בשוטים להוציא אלא לזון אותם אם לא שכפו אותו וראו שהוא עני ואינו רוצה להשתכר להרויח ולזון דבזה כתבו שם הר״ן והמ״מ בשם הרשב״א דלכ״ע כופין אותו להוציא בכה״ג ושכ״כ הרמב״ם. ודוחק לומר דגם רבינו דוקא אעני כ״כ דא״כ לא ה״ל לסתום ולכתוב והאומר איני זן כו׳ דכופין אותו דהוא כדברי רב דהא איירי אף כשיש בידו לזונו וכדמוכח מדא״ל שמואל יכפוהו לזון ולכאורה נראה דכתב רבינו כן בשם ר״ח מדמצא דכתב הרא״ש שם דפרק הבע״י אחר שהביא לר״ח דלמד מדברי הירושלמי דאין כופין אלא היכא דמפורש בהדיא שכופין וכנ״ל ע״ז מסיק וכתב שם הרא״ש ז״ל וההיא דאיני זן ואיני מפרנס כופין אותו ויוציא ויתן כתובה כו׳ דמזה משמע לכאורה דגם לר״ח ס״ל דכופין בשוטים להוציא מיד אבל ז״א להמעיין שם בדברי הרא״ש חדא דא״כ יהיה דברי הרא״ש סותרין זא״ז דהתחיל לכתוב דלר״ח לא מפרשינן סתם יוציא דר״ל כפייה בשוטים וסיים וכתב מיד עליו דההיא דאיני זן כו׳ דאמר בו רב יוציא ויתן כתובה סתם פירושו כפייה בלי טעם וריח למה מפרשינן לר״ח האי יוציא כפייה טפי מאינך יוציא ועוד דמסיק וכתב שם מיד אחר זה ז״ל וההיא דהחולץ דחוזרין אצל גדול למכפייה היינו בשביל שמונע ממנה כל עניני אישות אבל משום תשמיש המיטה לחוד או משום מזונות לחוד אין כופין כו׳ עכ״ל הרי דחזר וכתב דמשום מזונות לחודא אין כופין אותו בשוטים להוציא מיד ובההיא דאיני זן ואיני מפרנס ג״כ אינו מונע ממנה אלא מזונות ולמה כתב דבו כופין אותו ויוציא ויתן כתובה ועוד דכמעט כל מ״ש הרא״ש שם הוא מדברי התוס׳ בשם ר״י שכ״כ בר״ש המדיר ובפ׳ הבע״י ד׳ ס״ד ע״ש והתוס׳ כתבו בב׳ המקומות אחר דברי ר״ח הנ״ל לתרץ דל״ת עליו מהא דאמר רב דהאומר איני זן כו׳ ״יוציא ויתן כתובה וקא״ל שמואל עד שכופין אותו להוציא כו׳ דמוכח מינה דפי׳ יוציא דרב דר״ל ״כפייה. ע״ז כתבו דר״ח גרס בדברי רב ״כופין במקום יוציא והיינו דוקא לרב דס״ל דכופין אבל שמואל קא״ל דיכפנו לזון ולא להוציא וכוותיה פסק ר״ח וכנ״ל וא״כ ע״כ א״א לפרש דברי הרא״ש כפשוטו וכדס״ד דדברי רבי׳ אלא צ״ל דט״ס הוא שם בהרא״ש וכצ״ל ״ובההיא דאיני זן ואיני מפרנס גריס ״כופין אותו ויוציא כו׳ והיינו כמ״ש התוס״ ב׳ פעמים דר״ח גריס כופין ומשמע דמצאו שכ״כ ר״ח בהדיא. וראיה להג״ה זו היא ממ״ש אח״כ הרא״ש בעצמו ביישובו דרש״י ורי״ף הנ״ל דכתב ז״ל ושמא סמכו ע״ז דגרסי׳ בגמרא דידן בכל הספרים האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ולא גרסי׳ ״כופין אותו כו׳ ור״ל ולא כר״ח דגריס כופין אותו. הרי מוכח קצת מדברי הרא״ש עצמו דס״ל דלר״ח גרסי׳ כופין. ואם תרחק נפשך מלהגיה דברי הרא״ש צ״ל דה״ק מ״ש רב בהאומר איני זן ואיני מפרנס יוציא כו׳ וקא״ל שמואל עד ״שכופין ״להוציא. לא דס״ל לשמואל דלרב כופין אותו בשוטין להוציאה ולגרשה מיד קאמר אלא ה״ק עד שאמר רב לכפותו ויתן ״כתובה דלנתינת כתובה כופין אותו אפי׳ בשוטים וכמ״ש התוס׳ והמרדכי בר״פ המדיר ע״ש. וכאילו אמר עד שכופין אותו בשוטין ליתן לה כתובה בשעה שא״ל להוציאה נכוף אותו לזונה ותשארה אצלו בלא נתינה. כתיבה וגם פי׳ זה עולה יפה לדברי הרא״ש הנ״ל ודו״ק. והדר קושייתינו לדוכתא מאין איפה אנה ראה רבינו לכתוב בשם ר״ח דכופין בשוטין להאומר איני זן ואיני מפרנס ואין בידי לישבו כ״א כמ״ש דר״ל עני האומר איני זן ואיני מפרנס ואינו רוצה להשתכר נפשו דבזה כ״ע מודו והוא דוחק גדול וכנ״ל. או שנאמר דאף דהתחיל בדברי ר״ח מ״מ מאי דסיים וכתב כגון הנושא בעבירה והאומר איני זן כו׳ אין כוונתו דר״ח ס״ל הכי אלא רבי׳ נקט בלשונו ע״פ מאי דס״ל כהרא״ש דפסק שם בפ׳ המדיר כרב דכופין אותו להוציאה מיד ולא לזונה ואפילו בשוטין שהרי הביא שם דברי הירושלמי דכתב ע״ז מפני ריח הפה כופין מפני חיי נפש לא כ״ש. ומסיק הרא״ש וכתב ע״ז ז״ל וכן מסתבר דאשה בושה לבא לב״ד כל פעמים ותמות ברעב כו׳ וכיון דלהרא״ש מפורש האי כפייה בגמרא מ״ה כתבה רבינו בה ״כגון הנ״ל וקיצר ולא דק כולי האי בלשונו משום דכל כוונתו אינו אלא ללמדינו הדין דלהרא״ש גם בזה כופין בשוטין אפי׳ לסברת ר״ח ודוק. עדיין נשאר עלינו חובת ביאור במ״ש הרא״ש הנ״ל (ורבינו אחריו) אהא דהקשה שם הגמ׳ ארב תחליפא הנ״ל תנן אלו שכופין אותו להוציא מוכה שחין כו״ פי׳ בשלמא לרב אסי דרבנן קתני דאורייתא לא קתני אלא לרב תחליפא כו׳ וכנ״ל וכתב הרא״ש שם דהא דאמר דרבנן קתני (קשה הא שניות לעריות דגם דרבנן הוא וכופין אותו להוציאן וכדאיתא בירושלמי דמייתי שם ולא קתני להו המשנה בהדי מוכה שחין ואינך דרבנן) דר״ל מה שתקנו חכמים להוציא מפני טובת האשה ולא מחמת איסור קתני אבל שניות חשיבי כדאורייתא עכ״ל הרא״ש וקשה א״כ מאי פריך מזה ארב תחליפא דה״ל למתני במשנה נשא אשה ושהה עמה י׳ שנים ולא ילדה דהא גם זה לא לטובת האיש והאשה תקנוהו דהרי הן נוחין זה בזה ורוצין לעמוד יחד והב״ד בע״כ מוציאין מהדדי משום צד איסור דאורייתא קיום פריה ורביה בו ואם כן י״ל דמ״ה לא תני לה במשנה כמו דלא תני שניות. ויש ליישבו בדוחק ולומר דס״ל להמקשן דגם כפייה זו דמי שנשא אשה כו׳ אף דיש בו קיום מצות הבורא קיום פריה ורביה מ״מ האי מצוה גופא יש בו טובת האיש כדי שלא ימחה שמו וזכרו מהעולם אלא יוליד בנים ויקומו תחתיו ומ״ה הקשה שפיר דלרב תחליפא ה״ל למתני זה במשנה בהדי הנך שכפייתן הוא לטובת האשה ודו״ק: ולענין הלכה נלע״ד דכופין לדינא דגמרא גם בנשא אשה ושהה עמה י׳ שנים ולא ילדה מאחר שרש״י והרי״ף וגם הרמב״ם פרק י״ב דאישות כ״כ בהדיא. ואין לדחוק ולומר דאין ראיה משום דהן פירשו דכל יוציא הנזכר בגמרא ר״ל כפייה בשוטים ואנן קי״ל כתוספות והרא״ש והמרדכי דמסקי דיש להחמיר כר״ח שלא לכפות אם לא במקום שנזכר בהדיא לשון כפייה ז״א דהא כבר כתבתי והוכחתי מלשון הרי״ף ורש״י דלא פירשו יוציא לשון כפייה ומש״ה לא הזכירו שום כפייה בכל הנך יוציא הזכרים בפרק המדיר ובאינך מקומות זולת בההיא דנשא אשה ושהה עמה י׳ שנים ולא ילדה והוא מטעם דפסקו כרב תחליפא משמיה דשמואל דפירש דבריו ואמר דכופין בה משום ביטול פריה ורביה ושאין זה נגד הכלל דאמר רב אסי והוא מסקנת הירושלמי דאין מעשין אלא לפסולות דהא כתבתי דלרב תחליפא גם זה דעובר על מצות פריה ורביה בכללו הוא וגם הרמב״ם דהלך בשיטת רבו דרכו ברוב פסקיו גם כן מה״ט לא הזכיר בכל הני דינים דאמור בהן יוציא בפרק המדיר ובאינך מקומות זולת בההיא דנשא אשה כו׳ ע״ש בפ׳ י״ב דאישות וכנ״ל. ואף דהרא״ש והטור אחרונים הן ומימיהן אנו שותין ופוסקין כמותן על הרוב והן פסקו דאין כופין גם בזה מ״מ בזה דאנו רואין מקור דבריהן שפסקו כן מכח ההיא דירושלמי ומפסקו דר״ח וכבר הוכחנו דאין סתירה לדבריהן מההיא דירושלמי ושגם ר״ח יכול להיות דמודה בזה דהלכה כרב תחליפא משמיה דשמואל הנ״ל ושהוא בכלל אמרם מעשין על הפסולות אם כן בודאי עלינו לשמור ולעשות כפסק רש״י והרי״ף והרמב״ם וסיעתייהו הנ״ל ואף שאינני כדאי להכריע בין הגאונים ואין משיבין לארי אחרי מותו וגם אינני בגדר החכמים שכתב עליהן הרא״ש בתשובה והביאו רבינו בטור ח״מ סימן כ״ה שכל הדברים שאינן מבוארים בתלמוד יכול כל חכם לסתור ולבנות אפילו דברי הגאונים אם יביא ראיה המקובלת לבני דורו כו׳ וה״ה בדברים המוזכרים בתלמוד ויש בהו פלוגתא כנדון זה. מ״מ סעד לדברי מדברי הגאונים המפורסמים בתראי דבתראי המחברים ש״ע הגאון מהרי״ק ז״ל והגאון מור״ם ז״ל שנראה מדבריהם שפסקו ג״כ כך בסוף סימן קנ״ד דשם בסעיף י׳ כתב ז״ל נשא אשה ושהתה עמו י׳ שנים ולא ילדה יוציא ויתן כתובה או ישא אשה הראוי׳ לילד ואם לא רצה כופין אותו עד שיוציא כו׳ הרי דכתב בה לשון כופין וגם מור״ם לא כתב עליו אלא דבזמן הזה אין נוהגין לכוף כלל כו׳ משמע הא מדינא דגמרא מודה דכופין ע״ז. ואף שלכאורה יש לדקדק מדכתב סתם כופין ולא כתב כופין בשוטים ור״ל הרמב״ם שהעתיק ממנו זה משמע דמ״ה כתב לשון כופין סתם כדי לפרשו לכל מר כדאית ליה וסמך אמ״ש בסוף הסי׳ דשם כתב הפלוגתא שיש בסתם יוציא הנאמר בגמרא וקאי גם ע״ז. אבל ז״א דאם כן לא הוה ליה למימר לשון כופין כלל אלא לשון יוציא דבו דוקא פליגי ולא בלשון כפייה דבו כולי עלמא מודים דר״ל כפייה בשוטים והא דלא כתב בהדיא כופין בשוטים מזה אין ראיה שהרי במוכה שחין ובורסקי וכיוצא בהן דפשוט הוא לכ״ע דכופין אותו בשוטים וגם בהן כתב המחבר ש״ע בריש סימן קנ״ד סתם לשון כופין. ועוד דהא לפני זה בס״ה כתב המחבר בהמשתטה שאין כופין אותו לגרש שאין כופין אלא באותם שאמרו חכמים עד כאן לשונו. והתם פשוט דרצה לומר בשוטים וכדמוכח בטור ובלשון המחבר בס״ס זה הרי לפנינו דסתם כופין המוזכר שם בדברי ש״ע ר״ל כופין אותו בשוטים והא דכתב המחבר ש״ע בס״ס קנ״ד כל אלו שאמרו להוציא כופין אותן בשוטים וי״א שכל מי שלא נאמר בו בפירוש בתלמוד כופין להוציא אלא ״יוציא בלבד אין כופין בשוטים כו׳ אל תטעה לומר דמ״ש ״כל ״אלו כו׳ ושי״א החולקים דאכל הני הכתובים לעיל מיניה קאי בסימן זה ובכללם הוא גם הא דהנושא אשה ושהה עמה כו׳ אלא קאי דוקא אכל הני הנאמרים במשנה וברייתא וגמרא בפ״ק המדיר דקתני בהו יוציא ויתן כתובה ואינו מפורש אחריו דרצה לומר כפייה בהן לחוד חולקין הי״א וסבירא ליה דלא כפינן להו בשוטים כגון המדיר את אשתו ממזונות לחוד או מתשמיש המטה לחוד או ממיני קשיטות ושאר ענינים הנימנים ונאמרים בפרק המדיר וכתבן הטיר גם כן בא״ע בסימן ע״ב וע״ד ע״ש. ולשון התוספות והרא״ש והמרדכי נקט הש״ע שכתבו בס״פ המדיר ובפרק הבע״י הנ״ל ג״כ דרך כלל אכל אלו דאותו הפ׳ ובפרקים אחרים הנאמרים בהן ״יוציא אי ר״ל כופין בשוטים או לא ע״ש. גם הריב״ש בתשו׳ סימן ט״ו פסק כן בפשיטות ולא הביא דברי הרא״ש והטור כלל בזה ע״ש וגם בתראי דבתראי בעלי ש״ע הגאונים מהרי״ק ומור״ם ז״ל ס״ל הכי ואף שהריב״ש ומור״ם ז״ל הביאו שם בסימן קנ״ד גם בסימן א׳ כתב דבזמן הזה אין הב״ד נזקקין לכפות למי שנשא אשה זקינה שאינה מולדת או ששהה עמה י׳ שנים ולא ילדה להוציאה ולישא אחרת בת בנים. הא תשובתו וטעמו שם בצידו שכתב שם ז״ל כיון דעל כמה עניני נישואין וזיווגים הזהירו חכמים כגון שלא לישא זקנה או קטנה או ת״ח לבת ע״ה ולגרש לאשה ששהה עמה עשר שנים ולא ילדה לו והמה פרוצים ועוברים ואם היו ב״ד נזקקין לדקדק ע״פ שורת הדין בענין הזיווגים ובאין לכפותן היו צריכין לכפות את כולן ורוב הנשים הבאים בימים היו יוצאות ונוטלות כתובה ונדוניא וליכא כתובה דלית בה תיגרא ותרבה הקטטה והמריבה ולכך העלימו חכמי הדורות את עיניהן בעניני הזיווגים שלא למנעם ואצ״ל שלא להפרידם כל ששניהן רוצים ואין בנישואין לא משום ערוה ולא משום איסור מצוה ולא משום איסור קדושה כו׳ עד גם איפשר שבאלו הארצות אין כופין להוציא אשה שאינה בת בנים כדי שימצא אחרת דכל כמה דאגיד׳ ביה לא יהבי ליה אחריתי שהרי באלו הארצות אין מקפידין בזה כ״כ ואדם נושא שתים ושלש נשים ואין מכלי׳ שכך נהגו ואין צריך רשות מלך קצין שוטר ומושל אמנם אם תרצו להחמיר עליו כו׳ הרי דכתב תרי טעמי למה נוהגין שלא להוציא האשה מתחת יד מי ששהה עמה עשר שנים ולא ילדה ושניהן לא שייכות בנדון דידן דהא בזמנינו נוהגין לקיים חרם דר״ג שלא לישא שתי נשים גם יש בנישואין אלו צד איסור מצוה ואיסור קדושה כנ״ל לכן גם חלקי אמרה נפשי שאם לא ירצה לגרשה מרצונו שיכפוהו בשוטים ע״י כותים ואפי׳ על ידי ישראל אם ידינו תקיפה עליו עד שיגרשנה (ועיין עוד בתשובת אמ״ז ז״ל שהאריך בדינים אלו כ״פ):