(א) {א} {ב} {ג} כל שיש לאדם הנאה וכו׳ פרק חזקת
(בבא בתרא מב:) אמר שמואל השותפין מעידין זה על זה. ופריך (מג.) אמאי נוגעין בעדותן הן הב״ע דכתב ליה דין ודברים אין לי על שדה זו וכי כתב ליה הכי מאי הוי והתניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקת ממנה לא אמר כלום הב״ע בשקנו מידו וכי קנו מידו מאי הוי הרי מעמידה בפני בעל חובו הב״ע דקביל עליה אחריות. אחריות דמאן אילימא אחריות דעלמא כ״ש דניחא ליה אלא אחריות דאתיא ליה מחמתיה ופרשב״ם
נוגעין בעדותן הן. דכל זמן שלא חלקו לגמרי אם יטול מערער מן השדה יפסידו שניהם: דכתב ליה. מעיד לחבירו: דין ודברים אין לי בשדה זו. בכולה: בשקנו מידו. בקנין סודר דהשתא דאיכא קנין על תנאי זה אמרינן מגופה סליק נפשיה דקנין בכדי לא עבדי אינשי: בפני בעל חובו. הקודם להקנאה זו ויגבה מחצית שלו ולא יהיה לוה רשע אבל אם יתקיימו דברי המערער ואומר שלי היא אינו יכול להעמידה בפניו: אחריות דעלמא. המערער ואומר של אבותי היא: כ״ש דניחא ליה. דכי מפיק מיניה עליה דידיה הדר: דאתי ליה מחמתיה. כגון בעל חובו הילכך מעיד לו עליה גבי ערער דעלמא דמאי איכפת ליה אי להעמיד בפני בעל חובו הא לגבי לוקח נמי כיון דקביל עליה אחריות מיקרי רשע ע״כ ונתבארו דברי רבינו:
ומה שכתב אפילו יש לו שדה אחרת וכו׳ יתבאר בסמוך:
ומה שכתב אבל אם אין המערער טוען וכו׳ זה דבר פשוט דהא אינו נוגע בעדות וכו׳ לשון רשב״ם משמע דהב״ע בשלא חלקו לגמרי אבל כל אחד משתמש בחצי השדה דאילו חלקו משם ואילך כ״א מפסיד לעצמו והילכך מעיד לו עליה וזהו שכתב רבי׳ אבל אם אין המערער טוען אלא על חלק השיתוף וכו׳:
וכתב בהג״א לפרש״י ורשב״ם מהני בשקנו מידם אפילו אם כתב לו בזה הלשון דין ודברים אין לי על שדה זו אבל לפר״ח ורי״ף ור״י בר שמואל ור״י וריב״ם לא מהני בזה הלשון עד שיקנו מידו בפירוש מגופה של קרקע אבל אם לא קנו מידו מצי אמר מדין ודברים סליק נפשיה ולא סליק נפשיה משדה ההיא ע״כ הה״ג:
וכתב נ״י דקמ״ל שמואל שותפין מעידין זה על זה דלא חיישינן לקנוניא שיעיד לו ואח״כ יחזרו לשותפותן אע״פ שלא נתן לו אלא עכשיו כשבא מערער דלעולם לא חיישינן להכי כשמסתלק מממון אלא דוקא כשמקבל איזו הנאה כגון אם קיבל עליו אחריות דעלמא והוא פטרו דאז ודאי לא יעיד לו כיון דאיכא סרך הנאה חיישינן לומר דבשביל זה מעיד לו עכ״ל.
והא דמהני סילוק להעיד בדבר שיש לו בו הנאה נתבאר לעיל סימן ל״ג:
כתוב בתשובות שבסוף חזה התנופה עדים שהודו שיש להם חלק באותו חוב שהם מעידים עליו אם קודם שהעידו הודו כן אין עדותן עדות. אבל אם לאחר שהעידו הודו כן אין בהודאה זו ממש דאחר שכבר העידו אין בידם להפסיד זכותו של זה:
כתוב במישרים נ״ב ח״ה מי שבאו עדים לחייבו ובא הוא ואחד מן השוק לפסול אחד מהעדים אפילו בפגם משפחה שמעידים שהוא ממשפחת עבדים ונראה שמעידים על המשפחה וממילא העד נפסל אפילו הכי הוי נוגע בעדות ואין יכול לפסלו בשום ענין בפ״ג דסנהדרין
(כג:) ואפילו אמר מתחלה שיש לו שני כיתי עדים והביא כת ראשונה
אין הנתבע יכול להעיד לפסלה ע״כ:
אמרינן בספ״ב דיבמות
(כה.) עדים החתומים על מקח שדה יכולים ליקח אותה וכתב רבינו ירוחם בנ״ב ח״ה ובר״פ אלו טריפות
(חולין מד:) אמרו דעל זה אמרו חכמים הרחק מן הכיעור ומן הדומה לכיעור:
ולענין דיין שדן על השדה אם יכול ליקחנה עיין בתוס׳ פרק אלו טריפות (ד״ה וכן):
מצאתי בתשובות רבני צרפת ראובן תבע לשנים שהלוה להם וכפר אחד והודה השני שהוא וחבירו חייבים אם אותו ממון לקחו בשיתוף נעשו אחראין זה לזה וזה שהודה יתחייב בכל ואין מקבלין עדותו על חבירו מפני שהוא נוגע בדבר:
עוד שם ראובן הוציא שטר חוב על ג׳ אנשים וטענו כולם ואמרו פרענו אם כל אחד מהם חייב י׳ זהובים לעצמו ואין לחבירו בהם שותפות עדותו כשרה על חבירו ולא חיישינן לגומלין:
מורשה אם הוא או קרוביו כשרים להעיד בענין אותה תביעה עיין בסימן קכ״ג ובתה״ד סימן שנ״ד עם היות כי אין דבריו נראין לי:
מצאתי כתוב אי טעין חד מהשותפין דבר שהוא חוב לו ולחבריו נאמן כעד אחד לחייב שבועה את חבירו ולפטור משבועה את ראובן
ואי טעני תרי שותפי חובתם מהימני לחייב חביריהם דקי״ל בפרק חזקת
(בבא בתרא מב:) דשותפין מעידין זה את זה
היכא דלא נוגע בעדות נינהו עכ״ל.
וכיוצא בזה בהגהת מרדכי פי״א דכתובות ועיין בדברי רבינו סימן ע״ז:
שלשה שישבו לקיים את השטר וחתמו הב׳ ואח״כ קרא ערער דגזל על א׳ מהם אין השנים יכולין להעיד עליו ששב בתשובה מפני שהן נוגעים בעדות בדברי רבינו סימן מ״ו:
המוכר שטר חוב לאחד מעדים החתומים בו או לשניהם אי חשיבי נוגעים בעדות בדברי רבינו סימן ט״ז:
פשרנים או דיינים יכולים להיות עדים נ״י בריש סנהדרין ועיין בדברי רבינו סימן כ״ג:
כתב הרשב״א בתשובה ח״א סימן תרמ״ב הגזברים כ״ז שאין להם ולא לקרוביהם שום חלק ושום זכות בנכסי ההקדש ולא בפירותיהם הרי הם כאחרים דעלמא ונאמנים להעיד כל היכא דהשתא אין נוגע בעדות משום דלית ליה אף ע״פ שאם יתעשר יהנה בעדותו כשר להעיד הג״א פרק חזקת:
שליח אם נעשה עד רי״ף פ״ב דקידושין:
ראובן שיש לו שטר על שמעון ונתנו ללוי בכתיבה ומסירה והיה שמעון אחד מעידי המתנה חשיב שמעון נוגע בעדות סימן ס״ו:
ראובן חייב מנה לשמעון ועידי השטר חתמו בטופס שבספר הסופר וקודם שיוציאו השטר מטופס הסופר הקנהו שמעון המלוה ליהודה שהוא אחד מעידי השטר אי חשיב יהודה נוגע בעדותו בתשובת הריב״ש סימן ר״י:
כתב הריטב״א בתשובה מה שאמרת שהאלמנה טוענת שהקדש שצוה הש״מ בטל לפי שהעד האחד אחיו של ר׳ יעקב הגזבר טעם נגיעת עדות אין כאן שאין כאן הנאה הניכרת לעד עצמו בשעת העדות ואף ע״פ שאח״כ נתן רבי יעקב לבת אחיו הסמוכה עליו מההקדש ההוא אין פוסלין העדות למפרע וכדתניא עדים החתומים על גט אשה ועל שדה מקח לא חשו חכמים לדבר זה כדאיתא בפרק התקבל
(גיטין סז.) ובפרק אלו טריפות
(חולין מד:) אבל יש לבעל דין לחלוק ולומר נהי דנגיעת עדות אין כאן עדות קורבה יש כאן לפי שיש בהקדש לפי עדות זו הנאה גדולה לר״י ופסקו ר״ח והרמב״ן דטובת הנאה ממון ובכאן יש לו הנאה לאחיו לחלק ההקדש למי שירצה ואפילו לבניו ולבנותיו הסמוכים על שלחנו ומ״מ אומר אני שאין ההקדש מפסיד זכותו בכך שאפי׳ תאמר שבטלה עדות העד לגבי אחיו לא בטלה לגבי העניים ואין אומרים עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דהא קי״ל
(ב״ב קלד:) בתרי גופים פלגינן דיבורא. ואע״פ שאמרו בירושלמי כתב כל נכסיו לב׳ בני אדם והעדים קרובים לזה ורחוקים לזה רבי יוחנן אמר מתוך שפסולים לזה פסולים לזה התם בעדות בשטר שכל החתום כעדות אח׳ אבל בעדות על פה אינו כן וכמ״ש התוס׳ ועוד דכיון שבעדות הראשון שהעידו בב״ד העידו על ההקדש סתם כשחזרו ואמרו במעמד השני על ענין זה של ר״י זו סתירה היא לעדות הראשון שהרי בעדות הראשון זכו העניים וא״א להפקיע זכותם ועכשיו הם מעידים שיוכל ר״י לחלק כמו שירצה ושיוכל להפקיע ההקדש מעיקרו אין לך ביטול עדות וסתירה גדולה מזו וכיון שכן אין מקבלין עדותן דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד כיון שלא העידו תוך כדי דיבור הילכך עדות העדים קיימת לזכות ההקדש והעניים אבל עדותן של רבי יעקב בטלה עכ״ל: