(א) ועבודה – ע׳ בתשו׳ שבו״י ח״א סימן ע״ג שכתב דבהמה מבכרת שהוציא הולד ראשו אסור לעבוד עבודה באמו משום כחש עובר ודלא כתשובת בית יעקב (סימן ז׳) ע״ש. והנה לע״ד בכאן תימה גדולה אמאי לא הביאו הט״ז דין דברייתא מ״ק דף י״ב כיוצא בו אין מרביעין בבכור ולא בפסולי המוקדשין ע״ש ופרש״י דקא עביד ביה מלאכה וכתיב לא תעבוד בבכור שורך וכ״כ הרמב״ם ז״ל פ״א מהלכות מעילה דין ט׳ והרא״ש שם. ודע שדברי המל״מ שם תמוהים שהרי בכור הוא זכר ואיך כתב דאין האיסור אלא בנרבעת ע״ש מצאתי שהעיר בזה הפמ״ג א״ח סימן תקל״ו ובתשובת בשמים ראש בהגהת כסא דהרסנא שם. [ועיין בתשובת חתם סופר ס״ס ש״ב בענין אם מותר לשלוח בכור במרעה עם הבהמות דבת׳ מהרי״ל סי׳ ר״ד בדברי השואל מבואר דאסור והוא מטעם דקרוב לודאי וממש א״א מבלי שירביע הפרות והו״ל נעשה כן בכוונה כו׳ ע״ש שלא כתב בזה היתר ברור ומ״מ מסיק המתיר למסרו לרועה ולהודיע שלא יניחו לעלות על הפרות ושיפסיד שכרו ע״י זה המיקל לא הפסיד אמנם בסימן ד״ש שם כתב יותר בבירור דאין איסור בדבר דלא מצינו איסור אלא להכניסו לרבקות להדיא אבל להניחו רועה בין שאר הבהמות לית לן בה. וגם בסי׳ ש״ה שם מסיק דהיתר גמור הוא דהרי אפי׳ בפרה דחמירא אם הכניסה לרבקה שתינק ואח״כ דשה מאליה לית לן בה. (וע״ש שכתב ליישב דברי המל״מ הנ״ל בביאור היטב) וכ׳ עוד בענין חבל קטן או רצועה קטנה שרוצים לקשור בו לסימן שלא יכשלו בו נ״ל דלאו עבודה ולא משא יתירה הוא דאפי׳ פרה כל דלצרכה מותר כ״ש הכא ונראה דאפי׳ בשבת מותר לצאת בו בכרמלית שלנו ע״ש]:

(ב) מותר לתלוש – עיין במג״א סימן תל״ח ס״ק כ״ג ועיין בשער המלך פ״ג מהל׳ יו״ט הלכה ג׳ מ״ש על דבריו. וע״ש עוד שהקשה על הטור (והמחבר) כאן דהא בפ׳ ראשית הגז דף קל״ז ע״ב משמע בהדיא דהא דאמרינן תולש לאו היינו גוזז היינו דוקא בצמר רחלים וכיוצא אבל בצמר עזים וכיוצא דאורחייהו בתלישה כגיזה דמי וא״כ אמאי כתבו בסתם דהשוחט את הבכור תולש ולא חילקו בין בכור שור לבכור עז שהרי משמע דבכור עז אסור לתלוש את השער דכיון דאורחיה בתלישה היינו גוזז והניח בצ״ע ע״ש:

(ג) לעשות מקום – עיין לעיל סימן כ״ד סעיף ח׳ בהגה ומה שכתבתי שם:

(ד) ומקדש בכ״ש – עיין בתשובת נו״ב תניינא חי״ד סימן קצ״ג שתמה על המחבר דמשמע אפילו בפחות ממלא הסיט (עש״ך לעיל סימן ק״י סק״ב ודוק) ובאורג בבגד בסעיף שאח״ז בעי מלא הסיט וגם רמ״א שינה דבאורג בבגד הביא דעת החולק דבעינן דבר חשוב ומשמע דכאן אין חולק ובאמת לא כן הוא. וע״ש שהאריך בזה והביא דעת הר״ש לחלק אם הוא בכור תם אוסר בכ״ש ובעל מום בעי מלא הסיט ואם גזזו בידים לתירוץ השני של הראב״ד אוסר בכ״ש ולתירוץ הראשון גם בזה בעי מלא הסיט ע״ש:

(ה) בטל ברוב – עיין בתשובת נו״ב שם שנשאל גיזת בכור שנתערב בשאר צמר והוא ניכר כי גיזת הבכור הוא רך אלא שיש חשש שא״א לצמצם וכתב כיון שאף ודאי גיזת בכור תם אינו אסור רק מדרבנן כמ״ש התוספות בחולין ל״ו לכן אף אם נשר מאליו והוא בכור תם מאחר דדעת הרא״ש וטור דבעינן דבר חשוב שומעין להקל ועוד דאף למאן דאוסר בכ״ש דוקא אם ודאי נתערב אבל אם מסירו אין חוששין שמא לא הסיר כולו וראיה מלעיל סי׳ ש״ב ס״א. וכתב עוד דאף אם היה ודאי מעורב ולא היה מכירו כלל יש להתיר למכרו לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבו ואין לחוש שמא ימכרנו לישראל כיון שיש בצמר הזה תרי דרבנן דגיזת הבכור עצמו הוא רק דרבנן וגם מה שאינו בטל ברוב הוא מדרבנן ומכ״ש לאחר שהסיר הצמר הרך הניכר ואין כאן רק חשש שמא נשאר עוד מעט דבודאי אין להחמיר כולי האי ורשאי למכרו לעובד כוכבים ע״ש. [ועיין בתשוב׳ חתם סופר סי׳ ש״ז מבואר שם דאם היה ודאי מעורב גיזת בכור אין תקנה למכור כולו לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבו כיון שהוא איסור דאורייתא (ולא הזכיר שם כלל דברי התוס׳ בחולין הנ״ל) והוא ודאי איסור שנתערב א״כ חיישינן שמא יחזור וימכרנו לישראל וגם אין תקנה בהשלכת הנאה לים המלח דכל שאינו תופס דמיו אין מועיל השלכת הנאה כמ״ש הש״ך סי׳ ק״י סק״ב אך כתב דכ״ז אי ברור לנו שנתערב גיזי בכור בין הצמר אך (בעובדא דידיה) הא לא ראה ישראל זאת ורק הרועה אמר כן ודבריו כמאן דליתא ומאן לימא לן שעירב גיזת הבכור בתוכו דילמא לקח הגיזה לעצמו כו׳ בודאי נוכל להתיר על ידי שימכור כולו לעובד כוכבים חוץ מדמי גיזת הבכור ומהיות טוב קודם מכירה ישליך גם דמי גיזה א׳ לים דהאיכא הראב״ד וסייעתו (הובא בש״ך שם) דס״ל דזה מועיל אפי׳ באיסורים שאין להם פדיון ולדידיה מותר אח״כ לישראל להדיא א״כ עכ״פ נוכל למכרם אחר כך לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבו וכל כה״ג שרי בלא פקפוק ע״ש ולא ידעתי מדוע נטה כ״כ להחמיר ולהפסידו שיעור ב׳ גיזות אחרי שכבר הזכיר שדברי הרועה כמאן דליתא ואולי חשש פן מהימן ליה ע׳ לעיל סי׳ ט״ז סי״א]: