(א) אין מרגילין בבכור אפי׳ בעל מום בפ׳ כל פסולי המוקדשין (בכורות לג:) ת״ר אין מרגילין בי״ט כיוצא בו אין מרגילין בבכור ולא בפסולי המוקדשין בכור מאן תנא אמר רב חסדא ב״ש הוא דאמרי אין מאכילין אותו לנדות ולא בפסולי המוקדשין מאן תנא אמר רב חסדא ר״א ברבי שמעון הוא ור״א בר״ש לית ליה כל פסולי המוקדשין נמכרים באטליז ונשקלין בליטרא אלמא כיון דאיכא רווחא להקדש שרו ליה אמר רב מרי בריה דרב כהנא מה שמשביח בעור פוגם בבשר במערבא משמיה דרבינא אמרי מפני שנראה כעובד עבודה בקדשים רבי יוסי בר אבין אמר גזירה שמא יגדל מהר עדרים עדרים ופירש״י במערבא אמרי. לעיל קאי כלומר לעולם ד״ה הוא דאסור להרגיל דבזיון גדול הוא שנראה כעובד עבודה בקדשים שמוכרים העור לצורך מפוח כשהוא עדיין על הקדשים: שמא יגדל עדרים עדרים. כלומר ד״ה אסור להרגיל דאי שרית לי׳ אתי לשהויי מלשחוט עד שימצא בני אדם המבקשים עורות שלימים ובין כך יגדל עדרים מפסולי המוקדשין ואתו בהו לידי תקלה לגיזה ועבודה עכ״ל.

ולפי זה הא דת״ר אין מרגילין הלכתא אליבא דכ״ע אתיא וכן דעת הרא״ש שכתב שם ת״ר אין מרגילין לא בבכור ולא בפסולי המוקדשין מ״ט במערבא אמרו מפני שנראה כעובד עבוד׳ בקדשים רבי יוסי בר אבין אומר גזירה שמא יגדל עדרים והרמב״ם שפסק שמותר להרגיל בבכור בעל מום ובפסולי המוקדשין נראה שהיה מפרש דבמערבא אמרי וכו׳ לא קאי ארישא דמילתא לומר דהא דאסור להרגיל ד״ה הוא כפירש״י אלא אדר״א בר״ש קאי דאקשי עליה דמי לית ליה כל פסולי המוקדשין נמכרים באטליז וכו׳ ושני רב מרי מה שמשביח בעור וכו׳ במערבא משני דטעמא דר״א מפני שנראה כעובד עבודה בקדשים כלומר ולא דמי לנמכרים באטליז וכו׳ דהתם לא מיחזי כעובד עבודה ולא הוי אלא משום בזיון ורבי יוסי בר אבין שני דהיינו טעמיה דגזרינן שמא יגדל עדרים ולפי זה מאי דאוקי רב חסדא דמאן תנא בכור ב״ש ומאן תנא פסולי המוקדשין ר״א בר״ש ליכא מאן דפליג אההוא אוקימתא ולא קי״ל כוותייהו אלא כרבנן דפליגי עלייהו ואמרי מרגילין:

ולענין הלכה כיון דרש״י והרא״ש קיימי בשיטתא חדא ולחומרא נקיטינן כוותייהו:

(ב) ואם שחטו ונמצא טריפה כתב הרמב״ם שהעור מותר בהנאה וכו׳ בפ׳ טבול יום (זבחים קג:) תנן א״ר חנינא סגן הכהנים מימי לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה אר״ע מדבריו למדנו שהמפשיט את הבכור ונמצא טריפה שיאותו הכהנים בעורו וחכ״א אין לא ראינו ראיה אלא יצא לבית השריפה ובגמרא מאי קמ״ל ר״ע הא קמ״ל אפי׳ בגבולין ופירש״י דאפי׳ בגבולין. בכור בעל מום הנשחט במדינה על מומו לא התירו הכתוב אלא באכילה דכתיב בשעריך תאכלנו אבל אם מת עורו אסור וטעון קבורה ואשמועינן ר״ע דהיכא דלא ניכר טריפתו עד לאחר הפשט שראה שחיטתו והפשט עורו כאילו נזרק דמו במקדש ונמצא טריפה לאחר הפשט א״ר חייא בר אבא א״ר יוחנן הלכה כר״ע ואף ר״ע לא אמר אלא כשהתירו מומחה אבל לא התירו מומחה לא והלכתא כדברי חכמים בשר בקבורה והעור בשריפה ופירש״י בשר בקבורה. דאין מאכילין קדשים לכלבים ושריפה ליכא דאין שריפה בקדשים אלא כשהובאו לעזרה ונפסלו לאחר שחיטה: והעור בשריפה. לא ידענא טעמא ונראה בעיני דל״ג האי פירושא אלא ה״ג והלכה כדברי חכמים ותו לא מידי ותוספתא זו גירסא דתלמידי תרביצאי הוא וטעו במה ששנינו במשנתינו במילתייהו דרבנן יצא לבית השריפה ואני אומר דרבנן לאו אדר״ע קיימי אלא אדרבי חנינא קיימי דאיירי בקדשי המקדש עכ״ל ונראה שהרמב״ם לא היה גורס והלכתא כחכמים כלל ולפיכך פסק כר״ע:

[בדק הבית: ויותר נראה דגריס ליה וגורס והעור בשריפה ומפרש דחכמים לאו אדר״ע קיימי דר״ע מיירי בבעל מום וחכמים מיירי בתמים שכ״פ בתמים שעורו בשריפה ובבעל מום שעורו לכהנים והוא שנשחט ע״פ מומחה:] אבל הרא״ש גריס ליה שכתב בפרק כל פסולי המוקדשין וטריפה אע״ג דשרי ר״ע העור אין הלכה כמותו בהא כדאסיקנא התם והלכתא כחכמים דאמרו אין לא ראינו ראיה אלא יצא לבית השריפה ומיהו לדידן לא בעי שריפה דהתם אקדשי המקדש קאי אינהו ודאי בעו שריפה עכ״ל ומתוך דבריו שכתב שם משמע דטעון קבורה ובס״פ הלוקח בהמה כתב דברי הגמרא דפ׳ טבול יום וכתב והלכתא כחכמים הבשר בקבורה וכו׳ ומ״ש רש״י אותה גירסא וכתב בסוף והעור יקבר עם הבשר:

ולענין הלכה כיון דרש״י והרא״ש מסכימים דעורו אסור הכי נקיטינן דהו״ל הרמב״ם יחידאה לגבייהו:

מ״כ בתשובת אשכנזית כתוב בפרנס לפיכך כשיפול בו מום טוב והגון למכרו לנכרי מחיים:

(ג) צריך הכהן לשהותו ולגדלו לעולם עד שיפול בו מום הכי משמע בפ׳ כל פסולי המוקדשין (בכורות לה.):

ומה שכתב ובזמן שב״ה קיים שעומד להקרבה אינו רשאי למוכרו כל זמן שהוא תם ובזמן הזה בין תם בין בעל מום יכול הכהן למוכרו בין לכהן בין לישראל בפ״ק דתמורה (ז:) וכתבתיו בסימן שקודם זה:

(ד) ומה שכתב בד״א שהלוקח קונה אותו לצרכו אבל אסור לעשות בו סחורה לקנותו כדי להרויח בו משנה בפ״ז דשביעית שאין עושין סחורה בפירות שביעית ולא בבכורות:

(ה) ומה שכתב קנאו לצרכו ולא נצרך יכול לחזור ולמכרו ג״ז משנה בפ״ז דשביעית לקח בכור למשתה בנו או לרגל ולא צריך לו מותר למכרו: