(א) דבר תורה אין האשה וכו׳ פי׳ ד״ת אין האשה מטמאה טהרות למפרע ולא אסורה לבעלה עד שתרגיש שיצא דם מבשרה דדרשינן ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה עד שתרגיש בבשרה וכשתרגיש שנפתח המקור ויצא דם אע״פ שבדקה אח״כ ולא מצאה כלום טמאה דודאי יצא טיפת דם כחרדל ונתקנח או נמוק או נאבד וחכמים גזרו על כל כתם שנמצא וכו׳ אע״פ שלא הרגישה כלל שהיא טמאה ומטמאה טהרות למפרע ואסורה לבעלה וכו׳. ובתרומת הדשן כתב עוד דאפי׳ לא הרגישה שיצא דם אלא הרגישה שנפתח מקורה ובדקה אח״כ ולא מצאה כלום טמאה דאורייתא ע״ש בסימן רמ״ו ומביאו ב״י ולמעלה ריש סימן קפ״ח כתבתיו ע״ש:

(ב) והאידנא וכו׳ פי׳ אע״ג דקודם רבי זירא היה דין הכתם משתנה בין מצאה אותו בימי נדה לבין מצאה אותו בימי הזיבה וכדין ראייה ממש באותן הימים מ״מ האידנא דהחמירו בנות ישראל בחומרא דר׳ זירא דאפי׳ רואות טיפת דם כחרדל צריכה לישב ז׳ נקיים גם בכתם החמירו דצריכה ז׳ נקיים כדין זבה גדולה ובכל כתם שהוא כגריס ועוד צריכה ז׳ נקיים חוץ מיום המציאה דלא כהרמב״ם בפי״א שאם אין בכתם שיעור ג׳ כתמים דאין לחוש לזיבות מונה ז׳ נקיים עם יום המציאה אלא בכל כתם צריך ז׳ נקיים חוץ מיום המציאה והכי נקטינן וכך פשט המנהג. ובב״י האריך בזה ע״ש:

(ג) ומ״ש וצריכה שתפסוק בטהרה וכו׳ פי׳ צריכה בדיקה בין השמשות ביום המציאה כאילו ראתה ודאי וכדכתב בסי׳ קצ״ו שכך הוא דין הפסק בטהרה ולפי דסד״א דלא נחמיר בכתם יותר מבתבעוה לינשא ונתפייסה דצריכה ז׳ נקיים ויש מגדולים שכתבו דאינה צריכה לא הפסק בטהרה ולא בדיקה כלל בימי הספירה וכו׳. ולהרא״ש צריכה בדיקה בימי הספירה אלא שא״צ להפסיק בטהרה כמ״ש בסימן קצ״ב לפיכך כתב רבינו דבכתם צריכה שתפסוק בטהרה ולא היה צריך לפרש ג״כ דצריכה בדיקה בימי הספירה דכיון דאפי׳ בתבעוה לינשא ונתפייסה דס״ל להרא״ש דא״צ להפסיק בטהרה אבל בדיקה בימי הספירה צריך א״כ בכתם דצריכה להפסיק בטהרה כ״ש דצריכה לבדוק כל ימי הספירה:

(ד) ולא גזרו בקטנה וכו׳ מימרא דרב יהודה אמר שמואל פ״ק דנדה ריש (דף ה׳) ופי׳ רש״י מלוכלכין בדם ולא ידעה אי אתא מגופה אי לא אפי׳ אין לה במה לתלות דבשוק של טבחים לא עברה איכא למימר עברה ולאו אדעתה: ומ״ש לא שנא אם היא בתולה וכו׳ משנה שם (דף ז׳) ר״א אומר ארבע נשים דיין שעתן בתולה וכו׳ איזה היא בתולה כל שלא ראתה דם מימיה אע״פ שנשואה וס״ל לרבינו דה״ה לדין כתמים: כתב מהרש״ל וז״ל והאידנא כל אשה שיש לה בעל חוששת לכתחלה לכתמיה ואפי׳ היא קטנה שהרי אפי׳ לדם בתולים מונים ז׳ נקיים ואין להקל מן המנהג עכ״ל ובודאי כיון שנהגו שלא לחלק בנשואה שלא יבואו לידי טעות אין להקל אבל ראייתו מדם בתולים אינה ראייה כלל דבדם בתולים אפי׳ קטנה שלא הגיעה לימי הנעורים ולא ראתה מעולם צריכה ז׳ נקיים והפסק בטהרה ובדיקה כל ז׳ כדין נדה גמורה כדלקמן בסימן קצ״ג ואפ״ה בדין כתם כתב רבינו כאן דלא גזרו בקטנה אלמא דבדם בתולים יש להחמיר טפי מבכתמים כיון דהדם בתולים יוצא מגופה ממש ולפע״ד נראה מדקאמר תלמודא שאפילו סדינין שלה מלוכלכים בדם ולא קאמר רבותא שאפי׳ גופה מלוכלך בדם אלמא דדוקא בסדינין מלוכלכים תלינן דעברה בשוק ולאו אדעתה אבל בנמצא כתם על גופה לא תלינן להקל אף בקטנה:

(ה) ואפילו אם ראתה כבר שני פעמים וכו׳ פלוגתא דחזקיה ורבי יוחנן פ״ק דנדה (ד׳ י׳) ופסק הלכה כר״י ור״ש בן יהוצדק ורבין וכל נחותי ימא דאם לא ראתה אלא ב׳ פעמים כתמה טהור דלא כחזקיה דאמר טמא ומשמע אבל בראתה שלשה פעמים ד״ה טמא וס״ל דהך סוגיא אליבא דרשב״ג הוא דהלכתא כוותיה גבי וסתות דבתלתא זימני הויא חזקה וכך הוא דעת הרמב״ם והרשב״א אבל דעת הרמב״ן דהך סוגיא אליבא דרבי הוא דבתרי זימני הויא חזקה וכפי׳ רש״י והתוס׳ וראייה ראשונה אינה מן המנין לפי שאינה אלא במקרה ולכן בראתה ג״פ כתמה טמא דאע״פ דאין ראשונה מן המנין אכתי איכא שני ראיות דאתחזקה בהו לרבי כתמה טמא וממילא לדידן דקי״ל בוסתות כרשב״ג דלא אתחזקה אלא בג׳ ראיות אם כן בקטנה נמי אינה מוחזקת אלא בג׳ ראיות מלבד ראייה ראשונה ולכן כתב דכתמה נמי אינו טמא אלא עד שתראה ארבע פעמים ולפי שהרא״ש לא כתב כך בפירוש אלא כתב בסתם אבל אם ראתה ג״פ אע״פ שלא הגיע זמנה לראות כתמה טמא עכ״ל. לכך כתב רבינו שהרא״ש לא כתב כדברי הרמב״ן וכך פי׳ ב״י:

(ו) היתה שופעת וכו׳ מימרא דרב חלקיה בר טוביה פ״ק דנדה (דף י׳) ומפורש לשם דהאי שופעת אין פירושו ראייה אחת דשפעה כי נהרא דאי אפשר לאשה שתהיה שופעת כמעיין כמה ימים ותחיה אלא דשופעת בהפסקה בין זו לזו ואפ״ה חשבינן לכל הראיות שתראה מתחילת שפיעה עד סופה כראייה אחת וכן מדלפת טיפין טיפין בלא הפסק כדלף טיפה אחר טיפה אינו אלא כראייה אחת ולפי זה מ״ש רבינו אבל אם פסקה מעט וחזרה וראתה ג׳ פעמים אפילו ביום אחד הרי זו מוחזקת בדמים וכתמה טמא אין זה חוזר גם אשופעת שכתב תחילה אלא לא קאי אלא אמדלפת בלחוד דסמיך ליה אבל בשופעת אפי׳ פסקה מעט וחזרה וראתה והפסיקה כך הרבה פעמים כיון שהיא שופעת אינו אלא ראייה אחת וצ״ע:

(ז) ואם יש לה י״ב שנים ויום אחד וכו׳ ברייתא פ״ק (דף ה׳) ותינוקת שהגיע זמנה לראות יש לה כתם ושלא הגיע זמנה לראות אין לה כתם ואימתי הגיע זמנה לראות משהגיעו ימי הנעורים ופירש רש״י משהגיעו ימי הנעורים שהביאה שתי שערות או בת י״ב שנה ויום אחד ואף על פי שלא הביאה שתי שערות עכ״ל נראה דס״ל לרש״י מדקא תני בסתם משהגיעו ימי הנעורים אלמא דאף על גב דלעניין חליצה ומיאון קטנה היא מ״מ לעניין נדה שתהא בחזקת שהיא רואה דם מיד כשהביאה שתי שערות אע״פ דאינה בת י״ב שנה ויום אחד א״נ בת י״ב שנה ויום אחד ואף על פי שלא הביאה שתי שערות בחזקה שתראה דם היא ויש לה כתם אבל הרשב״א בת״ה הארוך ומביאו ב״י הכריע דאין לה כתם אא״כ כשהיא בת י״ב שנה ויום אחד וגם הביאה שתי שערות אבל אם אינה בת י״ב שנה ויום אחד אפי׳ הביאה שתי שערות קי״ל דשומא נינהו וקטנה היא ואין לה כתם וכן אם בת י״ב שנה ויום אחד היא ובדקוה ואין לה שערות נמי אין לה כתם ואין חוששין שמא נשרו אלא גבי חליצה ומיאון היכא דאיכא ספיקא דאורייתא אבל בכתמים דרבנן אין חוששין שמא נשרו אלא דאם לא בדקוה מסתמא מחזקינן לה דיש לה שתי שערות ויש לה כתם כל זה דקדק הרשב״א ודלא כפי׳ רש״י וכך הם דברי רבינו והכי נקטינן:

(ח) תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וכו׳ ברייתא פ״ק סוף (דף ט׳) לענין דיה שעתה וה״ה לענין כתמים וכן כתב הרשב״א בת״ה וכתב עוד דאם תחזור ותראה ג׳ פעמים בראיות מכונוות לאחר שחזרה לקדמותה כתמה טמא בין שראתה ג׳ פעמים מצ׳ יום לצ׳ יום בין שראתה ג״פ בעונות קטנות כמו שהיתה למודה מתחילה ומביאו ב״י:

(ט) לא גזרו על הכתם אא״כ יהא בו כגריס ועוד וכו׳. פסק כרב חסדא דלא כרב הונא דאמר כגריס אינו תולה פחות מכגריס תולה דליתא וכן דעת רוב פוסקים דלא כספר התרומה דפסק כרב הונא ואיכא לתמוה בדברי הרמב״ם פ״ט שכתב תחלה והנמצא על הבגד אינו מטמא עד שיהיה כגריס הקילקי וכו׳ היה פחות משיעור זה טהור דהיינו כרב הונא ואח״כ באותו פרק כתב ותולה במאכולת וכו׳ ועד כמה עד כגריס אבל אם מצאה הכתם יתר מכגריס אינו תולה וכו׳ דהיינו כרב חסדא וצ״ע ומ״ש וגריס הוא ט׳ עדשים ה״א בפ״ו דנגעים וכ״כ הפוסקים ומ״ש אף על פי שלא הרגה בפרק הרואה כתם פליגי תנאי בהא מילתא ופסק כרבי חנינא בן אנטיגנוס דאף על פי שלא הרגה דלא כרבי חנינא דאמר הרגה אין לא הרגה לא. כתב בתשובת מהרי״ו סימן ס״ב דאלו ט׳ עדשים הם שיעור ל״ז שערות מרובעות שהן קבועות בגופו של אדם דהיינו ו׳ שערות על ו׳ שערות וה״א להדיא בת״כ פרשת תזריע פ״ו:

(י) ומ״ש וגריס הוא ט׳ עדשות שכ״ז שאין בו כזה השיעור אנו תולין לומר דם כינה הוא פי׳ כשאין בו כשיעור הגריס הזה ועוד ולא היה צריך לפרש שכבר מפורש ממ״ש קודם זה לא גזרו על הכתם אא״כ יהא בו כגריס ועוד וכן בסמוך אמר עד שיהא בו כשיעור גריס הגדול והיינו לומר כגריס הגדול ועוד וכן לקמן שאמר בד״א כשהטיפין על חלוקה אבל אם הם עומדים בשורה מצטרפים לכגריס אפי׳ וכו׳ והיינו ג״כ לכגריס ועוד:

(יא) ומ״ש בין אם הוא מרובע או אם הוא ארוך ברייתא סוף פרק הרואה כתם ארוך מצטרף טיפין טיפין אין מצטרפין פי׳ מצטרף לכגריס ועוד דלא תימא דוקא מרובע בעינן אלא אפי׳ ארוך נמי מצטרף וכ״כ הרשב״א בת״ה גריס זה שאמרנו אפי׳ שאינו מרובע אלא אפי׳ היה ארוך וקצר אם יש בין הכל כשיעור ט׳ עדשות ועוד מצטרף ואף ע״ג דלקמן גבי מצאה דם על עד הבדוק לה מחמרינן טפי כשהוא ארוך מבעגול היינו לפי שהדם הבא על העד מהקינוח הוא ארוך ולא עגול אבל הכא בנמצא כתם הסברא הפוכה דבעגול או מרובע יש להחמיר טפי מבארוך דצריך צירוף לטמאה:

(יב) וכתב הרמב״ן אם נזדמנה לה גריס יותר גדול וכו׳ כתב ב״י דהראב״ד בספר בעלי הנפש הביא ראיה לזה מדלא הזכירו כגריס של מקום פלוני ולא פול הבינוני אלא כגריס של פול סתם משערין בכל פול שיזדמן לנו וכו׳ עכ״ל נראה דר״ל מדלגבי נגע תנן בפ״ג דנגעים גופה של בהרת כגריס הקילקי מרובע מקום הגריס ט׳ עדשות והכי תניא בת״כ פ׳ תזריע פ״ו וגבי כתם לא אשכחן שאמרו כגריס הקילקי אלא סתם אמרו כגריס של פול אלמא דמשערינן בכל גריס שיזדמן לנו כדאמר רבי אבהו בפ׳ הרואה כתם כל שיעורי חכמים להחמיר חוץ מכגריס של כתמים להקל וצ״ל דהכי קאמר אם נמצא גריס גדול תלינן בכינה גדולה דקים להו לרז״ל דאיכא בנמצא כינה גדולה כמו הגריס היותר גדול שבכל העולם. ולפ״ז משמע מדכתב הרמב״ם בפ״ט והנמצא על הבגד אינו מטמא עד שיהיה כגריס הקילקי שהוא מרובע וכו׳ דלא תלינן בכגריס היותר גדול אלא בגריס שאינו אלא ט׳ עדשים וכדתנן להדיא בנגעים ולמדינן הסתום בכתמים מן המפורש בנגעים: מיהו נקטינן כהרמב״ן והראב״ד ורבינו שהם רבים ועוד דבכתמים אמרו להקל וכן פסק בש״ע:

(יג) ואם הרגה פשפש וכו׳ בפרק הרואה כתם מוכחא הסוגיא דלית הלכתא כרבנן דתולה בפשפש עד כתורמוס אלא כר״ח בן אנטיגנוס דתולה במאכולת עד כגריס של פול וכתבו התוס׳ ומיהו היכא דהרגה הרבה מאכולות או פשפש תולה כפי מה שהרגה מידי דהוה אשוק של טבחים עכ״ל וכן כתב הרא״ש וז״ל ואע״פ דאין הלכה כרבנן מיהו אם הרגה פשפש או הריחה ריחו תולה עד כתורמוס דהוי כנתעסקה בכתמים אבל מסתמא לא תלינן ביה משום דלא שכיח עכ״ל נראה דר״ל דלא שכיח הוא שיהרוג פשפש ולא יריח את ריחו ואי איתא דכתם זה מהריגת פשפש הוא למה לא הריחה את ריחו ולפי זה אפילו במקומות שהפשפש מצוי טובא לא תלינן מסתמא דכתם זה הוא בא מהריגת פשפש אפילו הכתם ארכו כרחבו כמו פשפש דדבר זה ודאי לא שכיח כלל שתהרוג את הפשפש ולא תריח את ריחו ולכן כתב רבינו אבל לא הרגתו ולא הריחה ריחו אין תולין בו וכו׳ ולא כתב לחלק בין מקום דמצוי שם פשפשין ללא מצוי והבית יוסף לא הבין כך והאריך ע״ש ומה שכתבתי נראה נכון לפע״ד והכי נקטינן דלא כהרשב״א שפסק דמקומות שרחש הפשפש מצוי תלינן בפשפש עד כתורמוס ומשמע מלשונו אפי׳ לא הרגתו ולא הריחה את ריחו וליתא אלא כמ״ש הרא״ש ורבינו הוא העיקר וכדפרי׳ וכן פסק בש״ע ולפ״ז ודאי בהרגתו או הריחה ריחו תלינן בפשפש אפילו לא הוי ארכו כרחבו:

(יד) ומ״ש וכן אם הרגתו וכו׳ פשוט הוא דאין להקל ביותר מכתורמוס בהרגתו לפשפש אחת או הריחה ריחו מביותר מכגריס להרגתו למאכולת אחת או לא הרגתו וכי היכי דלא תלינן אלא בחדא מאכולת ה״נ לא תלינן אלא בחדא פשפש ומה שלא הזכיר רבינו כאן הריחה ריחו לפי דנשמע במכ״ש דכיון דבהרגתו לא תלינן היותר בכינה או בפשפש אחר כ״ש בלא הרגתו:

(טו) אם אין בכתם במקום אחד כגריס וכו׳ ברייתא שם טיפין טיפין אין מצטרפין:

(טז) בד״א כשהטיפין על חלוקה וכו׳ שם בעי רבי ירמיה כשיר מהו כשורה מהו טיפין טיפין מהו לרוחב ירכה מהו ת״ש על בשרה ספק טהור ספק טמא טמא על בשרה מאי לאו כה״ג לא דילמא כרצועה. והרשב״א בת״ה הארוך גרס עוד מלמטה למעלה מהי וכ״כ הרמב״ם בפ״ט או שהיה נראה כאילו הוא ממטה למעלה וכ״כ בש״ע סעיף ט׳. ופירש״י כשיר רצועה בעיגול. כצמיד מהו מי מספקינן בדם הנדה או לאו. כרצועה לאורך הירך דהיינו אורחיה כשנופל ושותת נעשה הרצועה עכ״ל. ומשמע לכאורה מדלא איפשיטא אלמא דכל שאינו כרצועה אזלינן בכתמים להקל אבל הרא״ש הסכים דאזלינן לחומרא כמו דבעיל מיפשט מבריית׳ ואף ע״ג דדחי לה דיחויא בעלמא הוא כו׳ ע״ש עוד כתב הרא״ש כשורה היינו טיפין עשויין כשורה דאי בלא טיפין היינו כרצועה. וטיפין טיפין היינו עשויין בשינוי דאי לאו הכי למה יש להסתפק בטיפין עכ״ל נראה דר״ל דאם הטיפין עשויין כסדר טיפה אצל טיפה לאורך הירך פשיטא דהיינו אורחיה כשנופל דם הנדות ממנה טיפה אחר טיפה כדלף ודין טיפין אלו כדין הרצועה דטמא אע״פ שכל הטיפין יחד אינן כגריס. עוד כתב הרא״ש ורשב״ם פי׳ כשורה היינו הרבה שורות כזה ?| | | | וטיפין טיפין איכא לפרושי עשויין כשורה או כשיר עכ״ל ורבינו מפרש כל הני איבעיות אטיפין וז״ש אפי׳ אין הטיפין עומדים בסדר זה אצל זה כלומר דאם עומדין בסדר פשיטא דטמא אפי׳ אין בכולן כגריס דודאי דם נדה מגופה קאתי כדין רצועה כמו שכתב הרא״ש וכדפרי׳ אלא אפי׳ עומדין הטיפין בשינוי והדר קא מפרש רבינו דהאי שינוי דקאמר או שעשויין הטיפין שורות דהיינו דקמיבעיא ליה כשורה מהו דפי׳ הרא״ש טיפין עשויין כשורה או השינוי הוא שעומדין כחצובה דהיינו דקמיבעיא ליה טיפין טיפין מהו דמפרשים התוס׳ היינו מעורבבים שאינו לא כשיר ולא כשורה וכ״כ הרא״ש היינו עשויין בשינוי ורבינו קרא אותם הטיפין המעורבבין חצובה. או בעיגול פי׳ הטיפין עשויין בעיגול והיינו דקמיבעיא ליה כשיר מהו או שארכן לרוחב הירך פירוש הטיפין נעשו זה אצל זה וארכן לרוחב הירך והיינו דקמיבעיא ליה לרוחב ירכה מהו ומדלא איפשיטא אזלינן לחומרא והא דלא פי׳ רבינו כשיר רצועה בעיגול כפירש״י כדמשמע מכל הפירושים שלא נחלקו בזה אפירש״י נראה דס״ל דלענין צירוף קמיבעיא ליה והשתא אי איתא דברצועה קמיבעיא ליה פשיטא דמצטרף וכי יעלה על הדעת להקל טפי בנמצא על בשרה מבנמצא בחלוקה שהרי כשהכתם במקום א׳ כרצועה כגריס ועוד אפי׳ בחלוקה טמא מספק כשאין שם דבר לתלות בו אלא ודאי דכל הני איבעיות לא קמיבעיא ליה אלא בטיפין טיפין דאע״ג דבחלוקה תלינן כל טיפה וטיפה במאכולת ואין מצטרפים לכגריס ועוד שמא בבשרה מצטרפים ומדלא איפשיטא אזלינן לחומרא ומצטרפים לכגריס ועוד. עוד כתב הרא״ש והא דאמרינן בשילהי פירקין טיפין טיפין אין מצטרפין היינו על הבגד דאיכא לספוקי בכל טיפה וטיפה בדם מאכולת אבל על בשרה לא תלינן בדם מאכולת אלא דמספקינן בכשיר ובכשורה וטיפין טיפין משום דאי נפל מאותו מקום לא עביד דנפל כה״ג עכ״ל. ולפ״ז משמע דלמאי דלא חיישינן לדיחויא אלא כדפשטינן לחומרא בכל הני בעיות דאף ע״פ דלא עביד דנפל כה״ג חיישינן דמגופה קא נפל אם כן טמאה היא אפי׳ בפחות מכגריס ועוד והכי משמע ברמב״ם בפ״ט דטמאה בנמצא על בשרה כנגד בית התורפה ארוך כרצועה או עגול או טיפין טיפין וכו׳ ולא הזכיר שיעור כגריס ועוד אלא סתם כתב טמאה ומשמע אפי׳ בכל שהוא טמאה דכיון דבנמצא בבשרה לא תלינן במאכולת כך לי טיפה אחת או שתים כמו הרבה טיפות אבל רבינו נמשך אחר לשון התוס׳ שכתבו והא דאמר לקמן טיפין טיפין אין מצטרפין היינו על הבגד והכא מיירי על בשרה דיש יותר לתלות בדם מאכולת על הבגד מעל בשרה עכ״ל נראה דס״ל דקמיבעיא ליה דילמא על בשרה אף בטיפין טיפין לא תלינן כל טיפה וטיפה במאכולת אלא מצטרפין לגריס ועוד ופשטינן לחומרא דמצטרפין ואין ספק דכך היה מפרש רבינו בדברי הרא״ש שהם לקוחים מדברי התוס׳ ומ״ש הרא״ש אבל על בשרה לא תלינן בדם מאכולת וכו׳ טעמו לומר דאינו פשוט כ״כ לתלות במאכולת וטפי היה לנו לתלות דמגופה קא נפיל ואף בכל שהוא שנמצא על בשרה טמאה אלא דמספקינן בכשורה וכשיר וטיפין טיפין אף ביותר מכגריס משום דלא עביד דנפיל כה״ג ופשטינן לאיסורא בכיותר מכגריס אבל בכגריס תלינן במאכולת אע״ג דלא שכיח מאכולת רצופה בבשר מ״מ ג״כ לא שכיח דנפיל מבשרה כה״ג כשורה וכשיר וטיפין טיפין וכיון דהדבר שקול לכל צד בשוה אזלינן לקולא בכתמים וכך פסק הרשב״א בת״ה הארוך והקצר ובארוך כתב שכך פי׳ המפרשים וכן דעת הראב״ד ז״ל ודעת רבותינו הצרפתים ז״ל וכן פסק הרא״ה בספר בדק הבית עוד כתב הרשב״א ז״ל דנראה לו לפרש דלא קמיבעיא ליה בטיפין קטנים ולענין צירוף דפשיטא ליה דלא מצטרפין דאף בבשרה תלינן במאכולת אלא דקמיבעיא ליה ביותר מכגריס אם צורתן מוכחת עליהן דלאו מגופה אתא ושרינן אף ביותר מכגריס בנמצא בבשרה טפי מבנמצא בחלוקה ופשטינן לאיסורא בבשרה כמו בחלוקה ואין הפרש ביניהן וכאן כאן טיפין קטנים אין מצטרפין וגדולים אם יש באחד מהן כגריס ועוד טמאה וכתב עוד במשמרת הבית שזו דעת הרמב״ן והרמב״ם והר״ר יונה ז״ל אלא דמכל מקום לראשונים שומעין להחמיר ועל בשרה אפי׳ טיפין קטנים מצטרפין עד כאן לשונו. ובש״ע כתב דטיפין טיפין אין מצטרפין וי״א דה״מ כשנמצאו על חלוקה אבל אם נמצאו על בשרה מצטרפין ואח״כ העתיק לשון הרמב״ם שכתב כתם הנמצא על בשרה שהוא ארוך כרצועה או עגול או שהיו טיפין טיפין וכו׳ הואיל ונמצא כנגד בית התורפה טמאה ואין אומרים אילו נטף מן הגוף לא היה כזה עכ״ל וקשיא מה נפשך דאם נפרש לשון זה כפי פי׳ ב״י כאן דבבשרה אפי׳ בפחות מכגריס טמאה דלא תלינן במאכולת קשה על פסק הש״ע דכתב תחילה די״א דבנמצאו על בשרה מצטרפין ואח״כ כתב לשון הרמב״ם בסתם דמחמיר טפי בבשרה דאפי׳ בטיפה אחת ושתים טמאה אף בלא צירוף. ואם נפרש לשון הרמב״ם בזה כדמשמע להדיא מדברי הרשב״א כפי׳ משמרת הבית דלא אמר הרמב״ם שהיא טמאה בכל אלו אלא בדאיכא כגריס ועוד וכל הני אבעיות בדליכא אלא כתם אחד בלבד וטיפין טיפין נמי בדאיכא בטיפה אחת כגריס ועוד אבל טיפין טיפין קטנים אין מצטרפין אפי׳ נמצא בבשרה א״כ הוא מיקל טפי מי״א דלי״א אם יש בכל הטיפין שבבשרה כגריס ועוד טמאה ולהרמב״ם אין הפרש בין חלוקה לבשרה וכאן וכאן טיפין קטנים אין מצטרפין וטהורה אפילו יש בכולן יותר מכגריס ועוד וגדולים אם יש באחד מהן כגריס ועוד טמאה. פסק והנכון כהכרעת הרשב״א ורבינו דבבשרה חמיר טפי מבחלוקה דטיפין טיפין בבשרה מצטרפין ואם יש בכולן כגריס ועוד טמאה ובנעשה כרצועה באורך הירך או אפי׳ טיפין טיפין אם עומדין בסדר זו אצל זו באורך הירך אפי׳ פחות מכגריס נמי טמאה כדפרישית לעיל דהכי מוכח מדברי הרא״ש ורבינו. ע״כ הפסק:

(יז) כתם שנמצא על דבר שאינו מקבל טומאה משנה פרק האשה (סוף דף נ״ט) שהיה רבי נחמיה אומר כל דבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים ובגמרא קאמר תנאי היא והלכה כרבי נחמיה ואסמכוה אקרא ונקתה לארץ תשב כיון שישבה לארץ שאינה מקבל טומאה נקתה וה״ה כל דבר שאינו מקבל טומאה אף אחורי כ״ח דמתוכו מקבל טומאה וכן מטלניות שאין בהן ג׳ על ג׳ דאי חשיב עלייהו וייחדם מקבלים טומאה אפ״ה בלא ייחדם כיון דאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתם:

(יח) וכתם הנמצא על בגד צבוע פליגי בה וכו׳ שם (סוף דף ס״א) וטעם דמאן דמטהר פירש״י לפי שאין הכתם ניכר בו כמראה דם גמור עכ״ל:

(יט) לא בכל המקומות וכו׳ ר״פ הרואה כתם על בשרה כנגד בית התורפה טמאה ושלא כנגד בית התורפה טהורה על עקיבה ועל ראש גודלה טמאה על שוקה ועל פרסותיה מבפנים טמאה מבחוץ טהורה ועל הצדדין מכאן ומכאן טהורה ובגמרא מפרש עקיבה עביד דנגע באותו מקום ראש גודלה נמי דבהדי דפסעה עביד דמתרמי ופי׳ רש״י עביד דמתרמי תחת אותו מקום ודם נוטף עליו עכ״ל ונראה דראש גודלה לרבותא נקט דמי מכוונא לראש גודלה וכ״ש כל גב הרגל שכנגד גודלה אבל שאר גב הרגל לצד חוץ וכ״ש בנמצא אשאר ראשי ד׳ אצבעות טהורה דאפילו דבהדי דפסעה לא עביד דמתרמי אלא על גב הרגל כנגד הגודל בלבד והכי משמע מלשון הרשב״א בת״ה הקצר שכתב הרואה כתם על עקיבה ועל רגליה ואפילו בראש גודלה טמאה וכו׳ ודלא כדמשמע מב״י דבכל שאר רגליה קא מטמא וכ״כ בש״ע אלא דוקא כנגד הגודל בלבד ואפי׳ בראש גודלה כדפרי׳:

(כ) ומ״ש וכן אם נמצא על כל אורך שוקה וכו׳ עד ושוק בשוק הוא לשון הרמב״ם בפ״ט והוא פירוש למ״ש בגמרא מבפנים עד היכא אמרי דבי רבי ינאי עד מקום חבק וחבק עצמו כלפנים דמקום חבק פי׳ בעת שתעמוד ותחבק ותדבק רגל ברגל ושוק בשוק דלא כפירש״י ולא כפירוש הערוך ומביאו ב״י ומ״ש וכן אם על ידיה וכו׳ ברייתא שם ור״ל אע״ג דאפי׳ בשעת בדיקה לא עבידא דנגעה בגב היד אפ״ה תלינן שהידים עסקניות וכו׳:

(כא) ואם יודעת שנזדקרה וכו׳ ברייתא שם על בשרה ספק טמא ספק טהור טמא על חלוקה ספק טמא ספק טהור טהור ופרכינן ה״ד אי מחגור ולמעלה על בשרה אמאי טמא ואי מחגור ולמטה על חלוקה אמאי טהור והתנן הרואה כתם על בשרה שלא כנגד בית התורפה טהורה ראתה על חלוקה מחגור ולמטה טמאה ומשני באוקימתא קמא לעולם מחגור ולמטה וכגון שעברה בשוק של טבחים על בשרה מגופה אתא וכו׳ על חלוקה תלינן דניתז הדם משוק של טבחים ובאוקימתא בתרא לעולם מהחגור ולמעלה וכגון שנזדקרה על בשרה מגופה אתא וכו׳ והנה מ״ש רבינו ואם נזדקרה וכו׳ היינו כאוקימתא בתרא וכאן כתב רבינו בסתם דכל שנמצא בגופה ולא בחלוקה אין תולין להקל דכיון דמגופה חזיא ובגופה אישתכח לא תלינן דמעלמא אתיא אע״ג דעברה בשוק של טבחים דלא תלינן לומר דאתיא מעלמא אלא בנמצא בחלוקה ולא בגופה אבל בנמצא הכתם בגופה ובחלוקה בהא לא מיירי תלמודא מידי והכי משמע לישנא דתלמודא דקאמר איבעית אימא מחגור ולמטה כגון שעברה בשוק של טבחים על בשרה מגופה אתאי דאי מעלמא אתאי על חלוקה מיבעי ליה אשתכוחי על חלוקה מעלמא אתאי דאי מגופה אתא על בשרה מיבעי ליה אשתכוחי ואי בעית אימא מחגור ולמעלה כגון דאזדקרה על בשרה ודאי מגופה אתא דאי מעלמא אתאי על חלוקה איבעי ליה אשתכוחי על חלוקה מעלמא אתאי דאי מגופה אתאי על בשרה איבעי ליה אשתכוחי אלמא דתלמודא לא איירי אלא בנמצא על בשרה ולא בחלוקה או בנמצא בחלוקה ולא בבשרה אבל בנמצא בשניהם בבשרה ובחלוקה לא איירי ביה תלמודא דיניה היכי הוה אי דינו כנמצא בבשרה בלחוד או כנמצא בחלוקה בלחוד והכי משמע מפירש״י והתוס׳ ופסקי הרא״ש שלא פירשו דבר אלא סתמא כתבו וכך דקדק רבינו בלשונו שכתב כאן בסתם אלא דאח״כ כתב ע״ש הרמב״ן דבנמצא על בשרה וחלוקה דינו כאילו נמצא בחלוקה בלבד ותלינן לקולא אבל הרא״ה בספר בדק הבית פסק לחומרא דדינו כאילו נמצא בבשרה לחוד ולא תלינן דמעלמא אתא וטמאה ובסמוך יתבאר זה בס״ד:

(כב) ומ״ש וי״א שאפילו נמצא בגופה תלינן להקל כו׳ וראשון עיקר כך הוא הלשון בת״ה הקצר וכבר הביא ב״י מ״ש בארוך לבאר זה ע״ש:

(כג) בד״א כשאין לה לתלות אלא בעסק הכתמים וכו׳ פי׳ התם הוא דאמרינן כשנמצא על גופה דטמאה דאי איתא דמעלמא אתא אחלוקה איבעי לה אשתכוחי אבל אי יש בה מכה בגופה וכו׳ וכך הוא לשון הרשב״א בת״ה הקצר:

(כד) נמצא הכתם על חלוקה למטה מן החגור וכו׳ עד אפילו נמצא לצד פנים. משנה שם ריש פירקין וכאוקימתא קמייתא דקאמר איב״א מחגור ולמטה וכגון שעברה בשוק של טבחים. וסבירא ליה לרבינו דמדלא חילק התלמוד בין נמצא לצד חוץ ובין נמצא לצד פנים אלמא דאין חילוק דאפי׳ לצד חוץ אפשר דמגופה אתא דנקפל מה שלצד חוץ לפנים ואפשר נמי איפכא דנקפל מה שלצד פנים לחוץ ואיכא כאן שינוי נוסחאות דבמקצת ספרי רבינו כתוב כאן אפילו נמצא לצד פנים ועל בשרה ורצה לומר דכיון שעברה בשוק של טבחים תלינן לקולא אפילו בנמצא הכתם בשניהם בגופה ובחלוקה וכמ״ש בשם הרמב״ן בסמוך והשכל יחייב דנסחא זו טעות דלמה לו לרבינו להורות דין זה כאן בסתם ובלשון קצר ואח״כ הביאו בסמוך באריכות ע״ש הרמב״ן ובמקצת נוסחאות כתוב ועל בשרה טמא ופירושו אבל אם נמצא על בשרה בלבד טמא אפילו עברה בשוק של טבחים ולפי שלמעלה לא כתב רבינו דין זה אלא להיכא דנזדקרה ונמצא על בשרה דאפילו למעלה מן החגור טמאה אפילו עברה בשוק של טבחים לכך כתב כאן בנמצא למטה מן החגור ולא נזדקרה ומצאתו על בשרה בלבד טמאה ג״כ אפילו עברה בשוק של טבחים ונוסחא זו יותר מתוקנת וכדפרישית דכאן לא קאמר רבינו אלא היכא דנמצא בבשרה בלבד או בחלוקה בלבד כפשטא דסתמא דתלמודא:

(כה) ומ״ש ואם נמצא על חלוקה מחגורה ולמעלה טהורה אפי׳ נזדקרה ואפילו לא עברה בשוק של טבחים וכו׳ דין זה חידשו הרשב״א בת״ה הארוך והקצר מדעתו בלי ראייה וכתב שם דלא קשה בנמצא על חלוקה בלבד אמאי טהורה בנזדקרה הלא חזר השתא למעלה מן החגור כלמטה מן החגור ובלמטה מן החגור אפילו נמצא על חלוקה לבד טמאה בדלא עברה בשוק של טבחים דטעמא רבה איכא לחלק בין זו לזו דבלמטה מן החגור ודאי אפשר דכשהיא הולכת ברגליה הדם עשוי לטפטף ופעמים נוטף על חלוקה ולא על בשרה אבל בנזדקרה אין הדם נוטף אלא שותת ויורד ועל כרחך אי מגופה אתא על בשרה הוא שותת ויורד ונוגע לפעמים אף בחלוק אבל שיהא נוגע בחלוק ולא בבשרה אי אפשר הלכך בנמצא על חלוקה בלבד בע״כ דנתעסקה בכתמים ולאו אדעתה א״נ הרבה מאכולות נרצפו זה אצל זה עד שנעשה יותר מכגריס ובדבר זה בלבד יש הפרש בין למעלה מן החגור ונזדקרה ובין למטה מן החגור:

(כו) ומ״ש וי״א שגם בחלוקה וכו׳ טעם בעלי סברא זו דכיון דבתלמודא משמע דלמעלה מן החגור בנזדקרה דינו כלמטה מן החגור בלא נזדקרה אין לנו להקל מדעתינו ומסברת עצמינו כל שלא נמצא כך מפורש בגמרא ושפיר איכא למימר דכשנזדקרה היה בעניין שהיה נופל על חלוקה ולא על בשרה ונראה ממ״ש רבינו סברא זו באחרונה דדעתו להחמיר בזה ולפי פירושו של ב״י בדברי הרמב״ם גם דעתו כסברת י״א להחמיר ותימה בעיני על מה שפסק בש״ע להקל כסברת הרשב״א שהוא יחיד בהוראה זו ולפעד״נ נכון להחמיר ודו״ק:

(כז) ואם נמצא על בשרה וחלוקה כתב הרמב״ן וכו׳ הב״י האריך בכאן אבל הדבר פשוט דלא הביא רבינו דברי הרמב״ן לומר שהוא חולק אמ״ש תחלה אלא הביא דבריו מפני הדבר שנתחדש בהם דין כתם הנמצא על בשרה וחלוקה דתלינן לקולא בעברה בשוק של טבחים ותו אמר דבזה אין חילוק בין נמצא למטה מן החגור או למעלה מן החגור ונזדקרה דטהורה ואם לא עברה בשוק של טבחים ג״כ אין חילוק בין למטה מן החגור או למעלה מן החגור ונזדקרה דטמאה ולאפוקי בנמצא על חלוקה בלבד ולא עברה בשוק של טבחים דאיכא בהא שתי סברות י״א דדוקא במן החגור ולמטה טמאה אבל במן החגור ולמעלה ונזדקרה טהורה וי״א דגם בזה אין חילוק דבין מן החגור ולמטה ובין מן החגור ולמעלה ונזדקרה טמאה אע״פ שלא נמצא אלא על חלוקה בלבד דלא תלינן לקולא כיון שלא עברה בשוק של טבחים וכמו שכתב רבינו שתי סברות אלו מקודם בסמוך. ולענין הלכה בנמצא על בשרה וחלוקה אע״ג דהרא״ה החמיר בזו כמ״ש בשמו בסמוך יחיד הוא כנגד כל הני רבוותא הרמב״ן והרשב״א והרמב״ם ובמשמרת הבית כתב שכך הוא דעת הראב״ד הלכך אין להחמיר כלל:

(כח) ואם נמצא על בית יד וכו׳ כך הוא ל׳ הרשב״א בת״ה והוא משנה שם אם מגיע כנגד בית התורפה טמאה ואם לאו טהורה וכתב הרשב״א דסיפא ואם לאו טהורה אתא לאשמועינן דאם אינו מגיע שם כלל אפילו ע״י שחייה טהורה ואין חוששין שמא נגעה בבית התורפה ואח״כ הביאתו שם על בית יד לפי שאין מחזיקין טומאה ממקום למקום ופשוט הוא:

(כט) היתה פושטתו וכו׳ משנה שם.

(ל) ומ״ש וכן הדין לעניין טהרה וכו׳ כך הוא לשון הרשב״א בת״ה הקצר כלומר כי היכי דתלינן בפושטתו לחומרא ה״נ תלינן אף לקולא:

(לא) ומ״ש שאם יש לה מכה בצוארה וכו׳ הכי פירושו אף ע״פ שמקום המכה בצוארה הוא בענין שאם לא היה פושטתי לא היה אפשר ליגע שם במכה מכל מקום היכא דפושטתו תולה במכתה וטהורה ולעיל נקט רבינו כתיפה משום דאיירי במצאה כתם ביום דבצוארה איכא מקום לתלות במכה כשמטה צוארה לפנים כדפירש״י להכי נקט כתפה דמילתא דפסיקא היא דאינה יכולה לתלות בו אבל כאן דמצאה כתם בחלוקה לאחר שקמה משכיבת לילה הוי צוארה ג״כ מילתא דפסיקא שאינה יכולה לתלות במכה שבצוארה כששכבה במטה אם לא היתה פושטתו ועיין במ״ש בסמוך אצל מ״ש אין מחזיקין לתלות ממקום למקום וכו׳:

(לב) מצאה כתם למעלה מהחגור וכו׳. ברייתא שם היו עליה טיפי דמים למטה וכו׳. בתחלת (דף נ״ט) וכפי פי׳ התוס׳ והרא״ש דלא כפירש״י ע״ש ומיירי הכא ששני הכתמים העליון והתחתון מין אחד שניהם אדומים או שניהם שחורים ויתבאר בסמוך אצל מ״ש ופעמים שתולה במין אחד וכו׳:

(לג) כיון שכתמים דרבנן וכו׳ הוא לשון הרשב״א בת״ה וכל זה משנה וברייתות פ׳ הרואה כתם והתוס׳ והרא״ש הקשו מאי שנא דבנמצא על בשרה אמרינן דמגופה אתא דאי מעלמא אתאי על חלוקה מיבעי ליה לאשתכוחי ובג׳ חלוקין זע״ז ועברה בשוק של טבחים תולה אפילו בתחתון ולא אמרינן אי איתא דמעלמא אתא אעליון הו״ל לאשתכוחי וי״ל דהתם לפעמים שהיא מגלה חלוקה העליון ואתא על התחתון אבל אין דרך אשה להגביה חלוקה ויראה בשרה עכ״ל. והרשב״א הקשה דהא ודאי על בשרה נמי אפשר שנקפלו בגדיה וניתז על הבשר א״נ מלמטה מבין רגליה ניתז על הבשר אלא ה״ט דבנמצא על בשרה החמירו טפי דכיון דמגופה חזיא ובגופא לחוד אשתכח רגלים לדבר וגם איכא חזקה דמגופה אתא ולא תלינן להקל. ומ״ש ואפילו אם נתרפאת וכו׳ משנה שם. ומ״ש וכתב הרשב״א דה״ה אם נתעסקה ממש בידים וכו׳ כלומר כי היכי דאם היה לה מכה תולה בה אפילו נמצא הכתם על בשרה בלבד ה״ה נמי אם נתעסקה בידיה ממש בכתמים ונמצאו כתמים בידיה דתולה בהן אע״פ שנמצאו על בשרה בלבד:

(לד) וכשם שתולה בה כך תולה בבעלה ובבנה משנה שם. וכתב הרמב״ן אבל אם היו עסוקים בדם ולא נמצא בהם דם וכו׳. נראה דה״ק ולא נודע שנמצא בהם בודאי דם לאחר שהיו עסוקים בדם אבל אם היה נודע שהיה נמצא בהם דם אף על פי שעכשיו אין בהם דם תלינן שבשעה שנגעו בה היה בהן דם:

(לה) אין מחזיקין לתלות ממקום למקום כדפרישית לעיל רצונו לומר דלעיל כתב דאם המכה בכתיפה וכו׳ טמאה ולא אמרינן שמא נגע בידה וכו׳ והוה אמינא דוקא כתיפה וקאמר השתא דלאו דוקא כתיפה אלא ה״ה במכה בצוארה ולמד רבינו לפרש כך מדברי הרשב״א שכתב כך להדיא וז״ל היתה המכה על צוארה ונמצא הכתם ביריכה או בשוקה אינה תולה בה וכו׳ ותמה ב״י דהלא כך שנינו בברייתא היה לה מכה בצוארה שתוכל לתלות בה תולה על כתיפה שאינה יכולה לתלות בה אינה תולה ופירש רש״י דהטעם דיכולה לתלות במכה שבצוארה הוא לפי שפעמים שמטה צוארה לפניה ונופל דם המכה על תחתית חלוקה עכ״ל. אכן בת״ה הארוך כתובה הברייתא בלשון זה היה לה מכה בצוארה מקום שיכולה לתלות תולה על כתיפה שאינה יכולה לתלות בה אינה תולה נראה שהרשב״א לפי גירסא זו מפרש דבצוארה איכא חילוק בין מקום למקום דאיכא מקום שיכולה לתלות ואיכא מקום שאינה יכולה לתלות בו אבל כתיפה אין מקום לתלות בה כלל וכדי לגלות על פי׳ זה בברייתא זו לפי גירסתו ודלא כפי׳ רש״י נקט הרשב״א צוארה לאורויי דאף במכה שבצוארה איכא גוונא דאינו תולה בה:

(לו) ספק אם עברה וכו׳ ברייתא שם ריש פרקין וכתב הרשב״א בד״א וכו׳ בקצר ובארוך הביא ראיה מדין עיר שיש בה חזירים דבסמוך ומביאו ב״י ע״ש: נתעסקה בדבר אדום וכו׳ עד כרכומי הוא לשון הרשב״א בת״ה הקצר ומ״ש אפי׳ אינו ניכר ממש וכו׳ כלומר דאיכא ספק אם דומה לו ומשמע דאם ברור לנו דאינו דומה לו הו״ל כאדום ושחור דאין תולין וטמאה מספק:

(לז) ומ״ש ופעמים שתולה במין אחד כמה מינין וכו׳ ה״א פ׳ הרואה כתם ללישנא קמא דרבא:

(לח) ומ״ש ור״ח מחמיר וכו׳ טעמו דמפרש דלישנא בתרא פליג אלישנא קמא וס״ל דאין תולין מין בשאינו מינו אא״כ דהכל הוא מין אחד. ומ״ש ואפי׳ לדבריו וכו׳ דבהא מודה ר״ח כדתניא לשם היו עליה טיפי דמים למטה וטיפי דמים למעלה תולה בעליון עד כגריס וכדכתב רבי׳ לעיל מצאה כתם למעלה מהחגור וכתם למטה ממנו וכו׳:

(לט) שתי נשים שנתעסקו בציפור אחד וכו׳ ברייתא שם ונראה דאתא לאשמועינן אפילו היכא דלא נתעסקו בציפור כאחת אלא זו אחר זו ואם היתה נשאלת הראשונה היינו מטהרים אותה הואיל ונתעסקה אפ״ה כיון שבאין לשאול כאחת שתיהן טמאות והכי משמע בתוס׳ ע״ש ר״ת:

(מ) נתעסקה בגריס וכו׳ שם בעיא דרבי ירמיה בנתעסקה בכגריס ונמצא בה כגריס ועוד דילמא אף בזו טמאה וכתב הרא״ש דה״ה דמיבעיא ליה בנמצא עליה ב׳ גריסין דילמא אף בזו טהורה כיון דאין ביתרון שיעור כתם וה״ה דהו״מ למיבעי בנתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה כגריס ועוד ופשטינן לחומרא מדתניא נתעסקה במועט אין תולין בו מרובה דבכל ענין טמאה ואף ע״ג דדחי לה לא סמכינן אדיחויא ואחריו נמשך רבינו שכתב דבכל שלש חלוקות אלו טמאה דבכל אלו קמיבעיא ליה לרבי ירמיה כיון דאין ביתרון שיעור כתם ופשטינן לחומרא אח״כ כתב ואצ״ל נתעסקה בכגריס ונמצא עליה ב׳ גריסין ועוד כלומר דבהא לא קא מיבעיא ליה לרבי ירמיה דפשיטא ליה דטמאה מדינא ולא קשיא אם כן רבינו למה כתבה דיש לומר דהו״א שקול כגריס ציפור שדי בי מיצעי זיל הכא ליכא שיעורא זיל הכא ליכא שיעורא קמ״ל וכדאיתא להדיא בגמרא:

(מא) ומ״ש והרשב״א טיהר בנתעסקה בכתמים בפחות מכגריס ונמצא עליה כגריס ועוד כ״כ בת״ה הקצר וטעמו מפורש בארוך דפסק בבעיא דרבי ירמיה לקולא ומביאו ב״י:

(מב) ומ״ש והרמב״ן טיהר בנתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה ב׳ גריסין כך היתה הנוסחא לפני הב״י וכתב עליה וז״ל אומר אני שגם מדברי הרשב״א יש ללמוד כן שכתב נתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה כגריס ועוד טהורה וכו׳ אבל בשיש שם ב׳ גריסין ועוד אפי׳ ת״ל שהיה שם דם מאכולת וכו׳ ולפיכך טמאה משמע דאינו מטמא בנתעסקה בפחות מכגריס עד שתמצא ב׳ גריסין ועוד וכל בציר מהכי טהורה ובכלל כגריס ועוד שטיהר הוא ונראה שיצא להם ז״ל וכו׳. עכ״ל ועל פי זה פסק בש״ע דאם נתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה כב׳ גריסין טהורה ושרי ליה מאריה דליכא למ״ד דמטהר בהא כיון דאיכא ביתרון שיעור כתם דמ״ש זו מאם נתעסקה בכגריס ונמצא עליה כב׳ גריסין ועוד דכתב גם הוא דטמאה וכדאיתא להדיא בגמרא דלא אמרינן שדי דם ציפור בי מצעי ולמה יגרע נתעסקה בפחות מכגריס ונמצאו עליה ב׳ גריסין דנימא בזו שדי דם ציפור בי מצעי הלא הערך שוה דבין בזו ובין בזו איכא ביתרון שיעור כתם ומ״ש הב״י עוד דגם מדברי הרשב״א יש ללמוד כך הוא דבר תמוה שהרי הרשב״א כתב וז״ל וכן האשה שנתעסקה בכגריס ונמצא עליה כב׳ גריסין ועוד ה״ז טמאה נתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה כגריס ועוד טהורה שאני אומר כתם זה מעסק הכתמים הוא וכבר היה שם דם מאכולת שנצטרף אליו ליתר מכגריס אבל כשיש שם ב׳ גריסין ועוד אפי׳ את״ל שהיה שם מאכולת כבר ביארנו שאין דם מאכולת זה מגיע ליתר מגריס ועסק כתם זה שנתעסקה בו לא היה יתר מכגריס א״כ ועוד זה מהיכן בא ולפיכך טמא עכ״ל והוא ז״ל הבין דמ״ש אבל בשיש שם ב׳ גריסין וכו׳ הוא מקושר עם מ״ש נתעסקה בפחות מכגריס כו׳ ומחלק בנתעסקה בפחות מגריס בין נמצא עליה כגריס ועוד ובין נמצאו עליה כב׳ גריסין ועוד ואינה טמאה אלא בנמצא עליה כב׳ גריסין ועוד אבל בדלא נמצא עליה אלא כב׳ גריסין טהורה אע״פ שלא נתעסקה אלא בפחות מכגריס ותימה על הבנה זו הלא הרשב״א אמר בסוף דבריו אלה ועסק כתם זה שנתעסקה בו לא היה יתר מכגריס א״כ מבואר דאין דבריו אלו אלא בנתעסקה בכגריס לא בפחות מכגריס אבל הדבר פשוט דמ״ש הרשב״א אבל כשיש שם ב׳ גריסין וכו׳ הוא חוזר אמ״ש בתחילת דבריו היכי דנתעסקה בכגריס ונמצא כב׳ גריסין ועוד דטמאה וקאמר השתא לבאר טעמו של איסור זה דהא דלא תלינן בזו ג״כ דהיתרון הוא בא מדם של מאכולת כי היכי דתלינן בנתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה כגריס ועוד דשאני הכא דאפי׳ את״ל שהיה שם מאכולת איננו מגיע אלא לכגריס ועסק כתם זה נמי לא היה אלא כגריס א״כ ועוד זה מהיכן בא ולפיכך טמאה ולפי זה ה״ה בנתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה ב׳ גריסין נמי טמאה דהערך שוה דבשניהם איכא ביתרון שיעור כתם ולא אמרינן שדי דם ציפור בי מיצעי וכו׳ וכדפי׳ ומ״ש בנוסחאות רבינו והרמב״ם טיהר בנתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה ב׳ גריסין אין ספק שהוא טעות סופרים אלא הנוסחא האמיתית היא והרמב״ם טיהר בנתעסקה בכגריס ונמצא עליה ב׳ גריסין שכ״כ להדיא בפ״ט דביאה וכן נמצא במקצת ספרי רבינו בדפוסים ואע״פ דגם מדברי הרשב״א נראה כן שהרי לא כתב דטמאה אלא בנתעסקה בכגריס ונמצא עליה כב׳ גריסין ועוד ומטעם דכתב דאפי׳ תלינן היתרון במאכולת אכתי ועוד זה מהיכן הוא בא א״כ לפי זה בנתעסקה בכגריס ונמצא כב׳ גריסין כיון דאין ביתרון שיעור כתם תלינן לקולא שהוא דם מאכולת מ״מ כיון שלא כתב הרשב״א בפירוש דטהורה אלא בנתעסקה בפחות מכגריס ונמצא עליה כגריס ועוד כתב כך על שמו והרמב״ם שכתב בפי׳ דטהורה בנתעסקה בכגריס ונמצא עליה ב׳ גריסין כתב כך ג״כ על שמו:

(מג) מצאה עליה כב׳ גריסין וכינה מעוכה בו וכו׳ בפרק הרואה כתם איתמר נמצא עליה כגריס ועוד ואותו ועוד רצופה בו מאכולת רבי חנינא אמר טמאה ר׳ ינאי אמר טהורה וכתב הרא״ש דה״ה נמצא עליה שני גריסין לרבי ינאי טהורה כיון דכי מדלית כגריס של המאכולת לא נשאר בו כגריס ועוד והא דנקט כגריס ועוד לרבותא דר׳ חנינא נקטיה דאפי׳ בהא מטמא והלכתא כרבי ינאי דבשל סופרים הלך אחר המיקל וכ״ש בכתמים עכ״ל ואחריו נמשך רבינו שכתב מצאה עליה כב׳ גריסין וכו׳ דלרבי ינאי טהורה בכל ענין כשלא נשאר ביתרון שיעור כתם ולכן כתב רבינו דין זה כאן לאחר שכתב דין נתעסקה בכתמים מפני שבין בזו ובין בזו תלינן לקולא כשאין ביתרון שיעור כתם. וכ״כ הרשב״א דינים אלו סמוכין:

(מד) ומ״ש וי״א שעכשיו אין תולין בכתם וכו׳ ולא נהירא וגדולה מזו כתב הרמב״ן וכו׳ נראה דרבינו הכי קאמר דאף לדעת י״א שאין תולין אלא בדומה לו ואין אנו בקיאין במראה דמים הא ודאי אף על פי שאין אנו בקיאים במראות דמים טמאים וטהורים בשני דמים שהן לפניו יכול להבחין אם הם שוים או משונין במראיתו וא״כ שפיר תוכל להבחין בכתמים שנתעסקה בהן או בדם ציפור ובהמה אם הוא דומה לכתם שמצאה אם לאו וכדכתב הרא״ש הביאו רבינו בסימן קפ״ז ולכן אמר רבינו ולא נהירא אח״כ אמר וגדולה מזו כתב הרמב״ן וכו׳ כלומר דאף הרמב״ן שכתב גבי רואה דם מחמת תשמיש ויש לה מכה ברחם דהאידנא אין תולין במכתה משום דאין אנו בקיאין והביאו רבינו בסימן קפ״ז והיינו כסברת י״א כאן גבי כתם אפ״ה מיקל גבי כתם וכתב דא״צ להקיף משום דבכתמים הקילו חכמים טפי והכי נקטינן:

(מה) כתב הרשב״א יש מי שהורה וכו׳. כ״כ בת״ה הקצר ובארוך מבואר דעל הרמב״ם אמרו שכתב בספ״ט וז״ל כתם שנמצא על הבגד שאין לה במה יתלה אין מטמא עד שיודע שהוא דם ואם נסתפק להם שמא הוא דם או צבע אדום מעבירין עליו שבע סמנין וכו׳ ונראה לפי זה דדעת הרמב״ם דלא תקנו חכמים דהאשה טמאה משום כתם לבעלה אלא אם כן יודעת בבירור שהוא דם ואין לה במה לתלות ואם נסתפק לה אם הוא דם או צבע אינה חוששת ושריא לבעלה מיהו ודאי היכא דאפשר לה לברורי אם הוא דם או צבע אין זה נקרא ספק ואסורה לבעלה עד שיתברר לה ע״י העברת ז׳ סמנים אם עבר ה״ז דם ואסורה לבעלה ואם לא עבר ה״ז צבע אלא דהיכא דאי אפשר לה לברורי כגון שאין כאן מי שבקי בהן ובשמותיהן אינה חוששת לכתמים ומותרת לבעלה והשיג עליו הרשב״א דאפי׳ מן הסתם דלא ידעינן אי דם הוא אם צבע וא״א לברורי נמי אסור לבעלה גם הראב״ד הבין כך מדברי הרמב״ם כמו שהבין הרשב״א והשיג עליו אבל הרב המגיד הליץ בעד הרמב״ם שגם הוא סובר דכל שאינה בודקת בסמנין ה״ה טמאה לבעלה והאריך ומביאו ב״י: ומ״ש והרמב״ם כתב שאין לסמוך וכו׳ איכא למידק הלא בפ״ק דנדה גבי בדיקה תחלה קאמר רב יהודה אמר שמואל ל״ש אלא אשה עסוקה בטהרות וכו׳ אלמא דהחמירו יותר בטהרות וכדלעיל בסימן קפ״ו וי״ל דאין זה אלא בבאה לעסוק בטהרות להבא התם הוא דהחמירו שלא תעסוק בטהרות אלא ע״י בדיקה תחלה אבל כל לבעלה הקילו שלא יהא לבו נוקפו ופורש הלכך לא צריך בדיקה אבל במצאה כתם דצריך העברת סמנין לידע אם דם הוא לטמא טהרות למפרע אם לאו הסברא הפוכה דהקילו חכמים בספק טהרות למפרע כדי שיעמדו בהכשרן וסמכו על בדיקת סמנין אבל לבעלה לא הקילו להבא ואסורה לבעלה אף לאחר שהעבירו עליו סמנין ולא עבר ודו״ק:

(מו) האשה שהיתה עוסקת במלאכתה וכו׳ פ׳ הרואה כתם ההיא איתתא דאשתכח לה דמא במשתיתא (פי׳ בשתי) אתאי לקמיה דר׳ ינאי א״ל תיזיל ותיתי (פי׳ תחזור) להתעסק כמו שעשתה אם יזדמן שתעבור ברגליה על המקום שנמצא בו הדם טמאה דודאי מגופה נפל הדם ודוקא שהיה בדוק לה מתחלה שלא היה שם דם ואפ״ה אם לא היה מזדמן שתעבור ברגליה על המקום שנמצא בו הדם היתה טהורה דאימור מעלמא אתא ולאו אדעתה והאי מקום שנמצא בו הדם צ״ל דהוה דבר המקבל טומאה כמו משתיתא אבל קרקע עולם דאינו מקבל טומאה אינה חוששת אפילו יזדמן שתעבור ברגליה על המקום שנמצא הדם וכדלעיל בתחלת סימן זה: