×
Mikraot Gedolot Tutorial
שו״ע
פירוש
הערותNotes
E/ע
שו״ע אורח חיים שס״ושו״ע
;?!
אָ
דין עירוב לחצר שהרבה בני אדם דרים בו, וּבוֹ ט״ו סְעִיפִים
(א) חָצֵר שֶׁהַרְבֵּה בָּתִּים פְּתוּחִים לְתוֹכוֹ, אָסְרוּ חֲכָמִים לְטַלְטֵל מִבָּתֵּיהֶם לֶחָצֵר עַד שֶׁיְּעָרְבוּ, דְּהַיְנוּ שֶׁגּוֹבִים פַּת מִכָּל בַּיִת וּבַיִת וְנוֹתְנִים אוֹתוֹ בְּאֶחָד מִבָּתֵּי הַחֲצֵרוֹת, שֶׁעַל יְדֵי כָּךְ אָנוּ רוֹאִים כְּאִלּוּ כֻּלָּם דָּרִים בְּאוֹתוֹ הַבַּיִת וּכְאִלּוּ כָּל הֶחָצֵר מְיֻחָד לְאוֹתוֹ בַּיִת.
(ב) יוֹשְׁבֵי אֹהָלִים אוֹ סֻכּוֹת, אוֹ מַחֲנֶה שֶׁהִקִּיפוּהוּ מְחִצָּה, אֵין מְטַלְטְלִין מֵאֹהֶל לְאֹהֶל עַד שֶׁיְּעָרְבוּ כֻּלָּם; אֲבָל שַׁיָּרָא שֶׁהִקִּיפוּהָ מְחִצָּה, אֵין צְרִיכִים לְעָרֵב לְפִי שֶׁכֻּלָּם מְעֹרָבִים וְאֵין אוֹתָם אֹהָלִים קְבוּעִים לָהֶם. {הַגָּה: בָּתִּים שֶׁבִּסְפִינָה צְרִיכִים עֵרוּב אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לַסְּפִינָה מְחִצּוֹת, וְאִם אֵין לַסְּפִינָה מְחִצּוֹת אָסוּר לְטַלְטֵל בַּסְּפִינָה רַק בְּאַרְבַּע אַמּוֹת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי לֶקֶט). וְעַיֵּן לְקַמָּן סוֹף סי׳ שפ״ב וְסי׳ ת״ה סָעִיף ז׳.} (ג) הַבַּיִת שֶׁמַּנִּיחִים בּוֹ הָעֵרוּב אֵינוֹ צָרִיךְ לִתֵּן פַּת. וְאֵין צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בְּעֵרוּב שָׁוֶה פְּרוּטָה. וְאֵין מַנִּיחִים אוֹתוֹ בֶּחָצֵר, אֶלָּא בְּבַיִת שֶׁרָאוּי לְדִירָה, לַאֲפוּקֵי בַּיִת שַׁעַר, אַכְסַדְרָה וּמִרְפֶּסֶת. וְצָרִיךְ שֶׁיְּהֵא בּוֹ ד׳ אַמּוֹת עַל ד׳ אַמּוֹת. וַאֲפִלּוּ הוּא שֶׁל קָטָן. וְאִם רְגִילִים לִתְּנוֹ תָּמִיד בְּבַיִת יָדוּעַ, אֵין לָהֶם לְשַׁנּוֹתוֹ וְלִתְּנוֹ בְּבַיִת אַחֵר, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שְׁלוֹם. וַאֲפִלּוּ קָטָן יָכוֹל לִגְבּוֹת הָעֵרוּב וּלְקַבְּצוֹ. {הַגָּה: וְהַמִּנְהָג בַּזְּמַן הַזֶּה לְהַנִּיחַ הָעֵרוּב בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. וְכֵן נָהֲגוּ הַקַּדְמוֹנִים. וְנִרְאֶה לִי הַטַּעַם, דְּעֵרוּבִין שֶׁלָּנוּ יֵשׁ לָהֶם דִּין שִׁתּוּף וְאֵין צָרִיךְ לְהַנִּיחַ בְּבֵית דִּירָה. וְע׳ לְקַמָּן סי׳ שפ״ו ושפ״ז.} (ד) צָרִיךְ לִתֵּן כָּל הָעֵרוּב בִּכְלִי אֶחָד, וְאִם חָלְקוּ וְנָתְנוּ בִּשְׁנֵי כֵּלִים, אֵינוֹ עֵרוּב אֶלָּא אִם נִתְמַלֵּא הָאֶחָד, וְאָז מֻתָּר; וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵי הַכֵּלִים בְּבַיִת אֶחָד. (ה) צָרִיךְ שֶׁלֹּא יַקְפִּיד שׁוּם אֶחָד מֵהֶם עַל עֵרוּבוֹ אִם יֹאכְלֶנּוּ חֲבֵרוֹ, וְאִם מַקְפִּיד אֵינוֹ עֵרוּב; לְכָךְ צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְעָרֵב בְּדָבָר שֶׁתִּקֵּן לְצֹרֶךְ הַשַּׁבָּת. (ו) אֵין מְעָרְבִין בִּפְרוּסָה, אֲפִלּוּ הִיא גְּדוֹלָה הַרְבֵּה, אֲבָל בִּשְׁלֵמָה, אֲפִלּוּ קְטַנָּה מְאֹד מְעָרְבִין, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא בָּהֶם כָּל כָּךְ שֶׁיְּהֵא בָּהֶם כְּשִׁעוּר. וּמִיהוּ אִם נִטָּל מִמֶּנּוּ כְּדֵי חַלַּת נַחְתּוֹם, שֶׁהוּא אֶחָד ממ״ח, מְעָרְבִין בָּהּ אֲפִלּוּ לֹא הָיְתָה טְבוּלָה לְחַלָּה. וְאִם נִפְרְסָה וְחִבְּרָהּ בְּקֵיסָם, שֶׁהִכְנִיס הַקָּצֶה הָא׳ בְּתוֹךְ הַפַּת וְהַקָּצֶה הַשֵּׁנִי בְּתוֹךְ הַפְּרוּסָה, אִם אֵינוֹ נִכָּר שֶׁנִּפְרְסָה, מְעָרְבִין בָּהּ. {הַגָּה: וְיֵשׁ שֶׁפֵּרְשׁוּ הָא דְּאֵין מְעָרְבִין רַק בְּפַת שָׁלֵם הַיְנוּ שֶׁכָּל הָעֵרוּב בְּיַחַד יִהְיֶה פַּת שָׁלֵם; וְלָכֵן נָהֲגוּ לְקַבֵּץ מִכָּל בַּיִת וּבַיִת מְעַט קֶמַח, וְעוֹשִׂין חַלָּה אַחַת שְׁלֵמָה וּמְעָרְבִין בָּהּ (הַמַּגִּיד וְהַגָּהוֹת הָרַאֲבָ״ד פֵּ״א מהל׳ עֵירוּבִין). וְכֵן הַמִּנְהָג פָּשׁוּט בְּכָל מְדִינוֹת אֵלּוּ. וְצָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁיְּהֵא בַּחַלָּה כְּשִּׁעוּר הַמְפֹרָשׁ לְקַמָּן סי׳ שס״ח (סָעִיף ג׳). וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁתַּיֵּר מִן הַקֶּמַח וְלֹא נַעֲשָׂה מִכֻּלּוֹ חַלָּה, אֲפִלּוּ הָכֵי הָוֵי עֵרוּב דְּלֹא גָּרַע מֵאֵלּוּ אֶחָד מְזַכֶּה לְכֻלָּם וְאַדַּעְתָּא דְּהָכֵי נָתְנוּ קִמְחָם מִתְּחִלָּה, כֵּן נִרְאֶה לִי.} (ז) אִם אֶחָד מְזַכֶּה לְכֻלָּם יָכוֹל לְעָרֵב בִּפְרוּסָה. (ח) מְעָרְבִין בְּפַת אֹרֶז וַעֲדָשִׁים, אֲבָל לֹא בְּפַת דֹּחַן. (ט) אִם אֶחָד מִבְּנֵי הֶחָצֵר רוֹצֶה לִתֵּן פַּת בִּשְׁבִיל כֻּלָּם שַׁפִּיר דָּמִי, וּבִלְבַד שֶׁיְּזַכֶּנּוּ לָהֶם עַל יְדֵי אַחֵר, וּכְשֶׁזּוֹכֶה בּוֹ צָרִיךְ לְהַגְבִּיהוֹ מִן הַקַּרְקַע טֶפַח, וְצָרִיךְ לְזַכּוֹת לְכָל בְּנֵי הֶחָצֵר אוֹ הַמָּבוֹי וּלְכָל מִי שֶׁיִּתּוֹסֵף מִיּוֹם זֶה וָאֵילָךְ; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יְזַכֶּה בְּפֵרוּשׁ לַמִתּוֹסְפִים עֲלֵיהֶם, לֵב בַּיִת דִּין מַתְנֶה עֲלֵיהֶם. וְאִם נִתּוֹסְפוּ דִּיּוּרִין לְאַחַר שֶׁנִּתְמַעֵט הָעֵרוּב מִן הַשִּׁעוּר, צָרִיךְ לְהוֹסִיף מֵחֲמָתָן. (י) כְּשֶׁמְּזַכֶּה לָהֶם עַל יְדֵי אַחֵר, לֹא יְזַכֶּה עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים, אֲפִלּוּ אִם אֵינָם סְמוּכִים עַל שֻׁלְחָנוֹ, וְלֹא עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים; אֲבָל מְזַכֶּה הוּא עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים, אֲפִלּוּ סְמוּכִים עַל שֻׁלְחָנוֹ, וְעַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים, אֲפִלּוּ הֵם קְטַנִּים, וְעַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת, וַאֲפִלּוּ אֵין לָהּ בַּיִת בֶּחָצֵר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ מְזַכֶּה עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַסְמוּכִים עַל שֻׁלְחָנוֹ, אֲפִלּוּ הֵם גְּדוֹלִים, וְלֹא עַל יְדֵי בִּתּוֹ, אֲפִלּוּ אֵינָהּ סְמוּכָה עַל שֻׁלְחָנוֹ, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא בָּגְרָה, וְלֹא עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ שֶׁמַּעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת, אוֹ שֶׁאָמַר לָהּ צְאִי מַעֲשֵׂה יָדַיִךְ בִּמְזוֹנוֹתַיִךְ וַאֲפִלּוּ יֵשׁ לָהּ בַּיִת בֶּחָצֵר; אֲבָל מְזַכֶּה עַל יְדֵי בְּנוֹ שֶׁאֵינוֹ סָמוּךְ עַל שֻׁלְחָנוֹ, אֲפִלּוּ הוּא קָטָן, וְעַל יְדֵי בִּתּוֹ שֶׁבָּגְרָה וְאֵינָהּ סְמוּכָה עַל שֻׁלְחָנוֹ, וְעַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ שֶׁאֵינוֹ מַעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת, אֲפִלּוּ אֵין לָהּ בַּיִת בֶּחָצֵר. וּלְכַתְּחִלָּה טוֹב לָחוּשׁ לְדִבְרֵי שְׁנֵיהֶם הֵיכָא דְּאֶפְשָׁר. {הַגָּה: וּבְדִיעֲבַד סוֹמְכִין עַל דִּבְרֵי הַמֵּקֵל בְּעֵרוּב. וְכֵן גָּדוֹל שֶׁיֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה, אַף עַל פִּי שֶׁסָּמוּךְ עַל שֻׁלְחַן אָבִיו, מְזַכִּין עַל יָדוֹ (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי וְהַגָּהוֹת סְמַ״ג וְכָל בּוֹ). וַאֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה. וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לְאוֹתָם שֶׁזִּכָּה לָהֶם קֹדֶם הַשַּׁבָּת, אֶלָּא אִם מוֹדִיעִם בְּשַׁבָּת מֻתָּר לְטַלְטֵל (כָּל בּוֹ).} (יא) בְּנֵי חֲבוּרָה שֶׁהָיוּ מְסֻבִּין לֶאֱכֹל וְקָדַשׁ עֲלֵיהֶם הַיּוֹם, הַפַּת שֶׁעַל הַשֻּׁלְחָן, סוֹמְכִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם עֵרוּב; וְהוּא שֶׁמְּסֻבִּין בְּבַיִת שֶׁהוּא מָקוֹם הָרָאוּי לְהַנִּיחַ שָׁם עֵרוּב, אֲבָל בְּחָצֵר, לֹא. {וְהוּא הַדִּין אִם יֵשׁ לָהֶם פַּת בְּשֻׁתָּפוּת בְּא׳ מִן הַבָּתִּים סוֹמְכִין עָלָיו מִשּׁוּם עֵרוּב.} (יב) אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁל קָטָן יָכוֹל לְעָרֵב בַּעֲדוֹ. (יג) מִצְוָה לַחֲזֹר אַחַר עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת. (יד) מְבָרֵךְ עַל מִצְוַת עֵרוּב. (טו) אֵימָתַי מְבָרֵךְ, בְּשָׁעָה שֶׁמְּקַבֵּץ אוֹתוֹ מִבְּנֵי הֶחָצֵר, אוֹ בְּשָׁעָה שֶׁמְּזַכֶּה לָהֶם, וְאוֹמֵר: בְּהָדֵין עֵרוּבָא יְהֵא שָׁרָא לָן לַאֲפוּקֵי וּלְעַיוּלֵי מִן הַבָּתִּים לֶחָצֵר, וּמִן הֶחָצֵר לַבָּתִּים, וּמִבַּיִת לְבַיִת לְכָל הַבָּתִּים שֶׁבֶּחָצֵר. וְאִם גָּבוּ הָעֵרוּב וְלֹא בֵּרְכוּ עָלָיו, אֵין הַבְּרָכָה מְעַכֶּבֶת וּמֻתָּרִים לְטַלְטֵל. מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5)
הערות
E/ע
הערותNotes
(הקדמה) בסימנים הקודמים למדנו על איסור הטלטול שהטילו חכמים, על מקומות שמן התורה דינם רשות היחיד, אבל בינם לבין רשות הרבים, או לכרמלית, קיימת פרצה. חששו חכמים, שיבואו להוציא ממקומות אלה לרשות הרבים או לכרמלית. על כן חייבו לסגור את הפרצות, באמצעות צורת הפתח או לחי או קורה. מכאן ואילך נלמד על גזירה נוספת שהטילו חכמים והיא, איסור טלטול בחצרות או במבואות1, בהם מתגוררים יותר מבעל הבית אחד. גם אם יהיו סגורים מכל עבר, או על כל פנים תוגדרנה פרצותיהן כ״חסומות״, כפי שלמדנו. הטלת איסור זה נבעה מתוך דמיונם של המקומות המשותפים, לרשות הרבים. כי אם נתיר לטלטל מן הבתים למקומות אלה, ללא עירוב, יחשבו שמותר לטלטל ברשות הרבים2. התרת האיסור תיעשה רק בצירוף כל בני החצר, או המבוי, לכעין משפחה אחת. וזאת על ידי הנחת מאכל, המשותף לכולם, בבית אחד או בחצר אחת. דיני עירוב חצרות מוסברים מכאן ועד סימן שפ״ה. ודיני שיתופי מבואות, מסימן שפ״ו עד סימן שצ״ה. מובן מאליו כי ישנם כמה דינים משותפים לשניהם, ומספר הבדלים בינם. הרעיון המרכזי של העירוב הוא, הערך הגדול ביצירת חיבור וקירבה בין השכנים.
בסימן זה מובאים הדינים העיקריים של עירובי חצרות. דינים אלו מעשיים ורלוונטיים גם לימינו, כי בכל בית משותף בו דרים מספר בעלי בתים יהודים, הטלטול אסור בשטחים המשותפים, כל עוד לא נעשה עירוב חצרות. ובארץ ישראל הדינים הללו נתונים בדרך כלל, בידי הרב, האחראי על כל ענייני הדת בעיר, כפי שנראה להלן, בדיני שיתופי מבואות. אבל בחוץ לארץ, או בערים שאין בהם עירוב, הדינים הללו מעשיים לכל אדם.
(א) שהרבה בתים – די בשני בתים. דין זה רלוונטי גם לחדר מדרגות המצוי בבניינים של ימינו, שהוא חלק משותף אותו חולקים הדיירים המתגוררים יחד, באותו מבנה.
(ב) עד שיערבו – האיסור אינו רק מבית לחצר, אלא גם מבית אחד, לבית אחר.
(ג) שגובים פת – דווקא לחם, ולא מאכלים אחרים, כי הלחם הוא המאכל הבסיסי ביותר. שיעור הלחם שכל דייר צריך לתת, הוא בגודל גרוגרת (תאנה מיובשת בגודל בינוני), כפי שיבואר להלן בעזרת השם, בסימן שס״ח.
(ד) וכאילו כל החצר מיוחד לאותו בית – האיסור נובע מכך שמשפחות רבות משתמשות בחצר זו, אך באמצעות העירוב, הפכו כולם לכעין משפחה אחת.
(ה) עד שיערבו כולם – מפני שבכל אוהל או סוכה, מתגוררת משפחה אחרת.
(ו) שיירא שהקיפוה מחיצה – השיירא היא קבוצה הנוסעת יחד, ממקום למקום.
(ז) ואין אותם אוהלים קבועים להם – אינם כטריטוריה נפרדת, החוצצת בין איש לרעהו.
(ח) אף על פי שיש לספינה מחיצות – מחיצות הספינה גורמות לה להיות רשות היחיד. אבל המגורים הנפרדים מגדירים אותה, כחצר משותפת.
(ט) ואם אין לספינה מחיצות – הרי היא כרפסודה גדולה.
(י) רק בארבע אמות – כי רפסודה זו מוגדרת ״כרמלית״.
(יא) אין צריך ליתן פת – העירוב מגדיר את כל דיירי המתחם המשותף כמתגוררים בביתו של זה, ולכן אצלו הונח מאכל כולם. והוא, כיון שכבר מתגורר שם, אינו צריך לתת חלק.
(יב) ואין צריך שיהיה בעירוב שוה פרוטה – הדבר העיקרי הנדרש מן העירוב הוא, שכולם יכולים לאכול בבית, בו הונח העירוב. אך למרות שאין צורך בלחם שווה פרוטה, שיעורו צריך להיות לפחות גרוגרת, לכל אדם, כמבואר בסימן שס״ח.
(יג) בבית שראוי לדירה – כי תכליתו שכל השותפים יוגדרו כמתגוררים באותו בית, ובני אדם אינם דרים בחצר.
(יד) בית שער – ביתן קטן (בודקה) המיועד לשומר, סמוך לכניסה לחצר. והוא, אינו מיועד לדיור.
(טו) אכסדרה – מרחב מוקף בשלש מחיצות, ומקורה מעליו. אין זה מתחם מתאים למגורים.
(טז) ומרפסת – אף היא אינה יאה למגורים.
(יז) ארבע אמות על ארבע אמות – גודל קטן מכך, אינו נאות לדירה.
(יח) ואפילו הוא של קטן – מגורי הקטן נחשבים מקום מגורים הולם.
(יט) מפני דרכי שלום – אם יחדלו מהניח אצלו את העירוב, ללא סיבה, עלול הוא לחוש שחושדים בו, שמא הוא גונב מן העירוב לעצמו.
(כ) קטן יכול לגבות העירוב ולקבצו – מלקט העירוב אינו צריך להיות בר דעת, כי אינו עושה כל קנין, רק גובה את המאכל מכל הדיירים.
(כא) להניח העירוב בבית הכנסת – אף שאינו מתחם מגורים. הטעם לכך, מוסבר מיד.
(כב) ואין צריך להניח בבית דירה – סימן זה עוסק אמנם בדיני עירובי חצרות, ורק בסימנים הבאים נלמד על שיתופי מבואות. אך כיון שהוזכר דין זה ברמ״א, נרחיב מעט אודותיו.
שיתופי מבואות נעשים כדי להתיר טלטול במבוי, אליו פתוחות חצרות. בהמשך נלמד, כי הואיל והוא מתיר חצרות, אין מניחים אותו בבית, אלא בחצר. בניגוד לדעת המחבר, סבור הרמ״א (בסימן שפז) שאם עשו שיתופי מבואות, אין צורך בעירובי חצרות. לכן ניתן להניחו בבית הכנסת, בו מתכנסים יחד כל תושבי המבוי. אלא יש לעשות עירובי חצרות מלבד שיתופי מבואות.
למעשה, נוהגים היום לסמוך על דעת הרמ״א, כי ערי ישראל מסובבים בצורות הפתח, על כן הן מוגדרות רשות היחיד. וכדי להתיר את הטלטול בכל מבואות העיר, די בהנחת עירוב אחד, לכל תושבי העיר. חשוב לציין כי דברי הרמ״א כאן נוגעים רק אם אכן עשו שיתופי מבואות, ורק לחצר שבמבוי. אבל בחצר או בחדר מדרגות, המהוה מתחם משותף לכמה דיירים, ולא הותר בו הטלטול, יש לעשות עירוב רגיל, אותו יש להניח באחד הבתים.
(כג) ועיין לקמן סימנים שפ״ו ושפ״ז – שם מוסברים דיני שיתופי מבואות.
(כד) אינו עירוב – כי נראה שהמשפחות לא התגבשו, ונותרו מפולגות.
(כה) ואז מותר – כי ניכר לכל שהנחתו בשני כלים נעשתה משום שלא נותר מקום בראשון, ולא מפאת פיצול המשפחות זו מזו.
(כו) שני הכלים בבית אחד – לולי כן, נראה שהמשפחות פרודות.
(כז) אם יאכלנו חבירו – כי כל ענין של העירוב הוא חבֵרות נוחה ונעימה.
(כח) שתיקן לצורך שבת – כי זה שהכין את העירוב לצורך מאכלי השבת, יקפיד אם יאכלוהו. למעשה, נהגו לערב עם מצה, כי יש בה יתרון, שאינה מתקלקלת3.
(כט) אפילו קטנה מאד מערבין – מסירת נתח במקום פת שלימה, נראית כמסירת שיירי מאכל, והעושה כן מזלזל כביכול בכולם, מה שגורם למחלוקת. לכן קבעו חכמים, שיינתן רק לחם שלם.
(ל) שיהא בהם כשיעור – בסימן שס״ח נראה, כי על כל אחד לתת פת בגודל גרוגרת, לכל הפחות. ושם נסביר בעזרת השם, מה הוא גודלה של הגרוגרת.
(לא) אחד מארבעים ושמונה – כלומר פרס חתיכה קטנה מהלחם, ששיעורה אחד חלקי ארבעים ושמונה (1/48). הסיבה שניתן למסור לחם שלם שניטל ממנו פרוסה זו, משום שהאופה מפריש שיעור כזה מעיסתו ונותנה לכהן, לקיום מצוַת חלה. כשיינתן לחם זה לעירוב, ללא חתיכה קטנה זו, שגודלה הוא כ 1/48, יחשוב המקבל שהופרשה למצות חלה, ולא תיגרם איבה.
(לב) לא היתה טבולה לחלה – הופרשה כבר חלה מתוך עיסה זו. והפיסה שנמסרה לצורך עירוב, אינה ״חלה״. ובכל זאת, סבור המקבל שזו פרוסה שהופרשה למצווה, ואינו מקפיד.
(לג) מערבין בה – אם פיסה זו נראית שלימה, לא נראה כל זלזול, והדבר לא יגרום למחלוקת.
(לד) הא דאין מערבין רק בפת שלם – הפירוש הראשון הוא, שכל משתתפי העירוב יתנו פת שלימה. עתה מציע הרמ״א פירוש אחר, לדין זה.
(לה) יהיה פת שלם – כלומר, ייאפה מקמח הניתן מכל השותפים.
(לו) לקמן סי׳ שס״ח סעיף ג׳ – יש להכין שיעור גרוגרת לכל אחד, עד שמונה עשר משתתפים. או שמונה עשרה גרוגרות, כשמספר המשתתפים גבוה משמונה עשר. ההיגיון שבכך הוא, שכל עוד ואין כמות מכובדת, יש צורך להכין גרוגרת לכל אחד. אבל אם כבר יש שמונה עשר גרוגרות, שנחשבים יחד כסעודה של ממש, די בהם, כסימן להשתתפות כולם בארוחה.
(לז) ולא נעשה מכולו חלה – כי נאספה כמות קמח, יותר מן הנדרש.
(לח) אפילו הכי הוי עירוב – ואף שלא עשו שימוש בקמח של מי מהמשתתפים, אין אומרים שהוא מקפיד.
(לט) דלא גרע מאילו אחד מזכה לכולם – בהמשך נלמד כי ניתן להסתפק באחד שמזכה את לחמו עבור כולם, ועושה את העירוב בשמם. וכשם שזה מועיל, גם קמח שלא בא כולו לידי שימוש, מועיל לעירוב.
(מ) ואדעתא דהכי נתנו קמחם מתחלה – כל אחד נתן את קמחו על דעת שישתמשו בו. וגם על דעת, שאם אין בו צורך, לא ישתמשו בו. לכן אין כאן איבה, כי כך מקובל בחֶברה.
(מא) אחד מזכה לכולם – בסעיף ט׳ נראה, כי יש אפשרות שאחד הדיירים ייקח לחם משלו, בשביל כל הדיירים, ויזכה להם אותו, על ידי אדם אחר.
(מב) יכול לערב בפרוסה – ברור שאין איבה במקרה זה, בו עשה היחיד עירוב בפת, כשיעור הנדרש לכולם. (מג) לא בפת דוחן – אין חובה שהלחם יהא מחמשת מיני דגן, עליהם מברכים המוציא. אלא ניתן להניח לחם מקמח אורז או עדשים, הנחשבים מתאימים לעירוב, כי היו רגילים לאכול בסעודות לחם, מאורז ועדשים. מה שאין כן לחם מקמח דוחן, שלא היה מקובל כמאכל שבשגרה.
(מד) הקדמה לסעיף – גביית הלחם מכל דייר כרוכה בטרחה, וכאן מובאת הצעה להקל על ההליך. הצעה זו מתבססת על הכלל ״זכין לאדם שלא בפניו״ שפירושו, ניתן לעשות קנין עבור חברו, אם זה לטובתו, למרות שהחבר לא ביקש. ומשום שברור לנו, כי כולם רוצים את העירוב. הדבר דומה לבני אדם הממנים שליח, שיפעל לטובתם.
(מה) שפיר דמי – כלומר, די באחד המתנדב לתת לחם, כשיעור הנדרש לכולם.
(מו) שיזכנו להם על ידי אחר – כיון שכל דייר צריך להשתתף, יש להקנות לכל אחד לחם, כשיעור הנדרש. פעולה זו מבוצעת, באמצעות הכלל המשפטי הקובע ״זכין לאדם שלא בפניו״. אך לשם כך יש צורך באדם שלישי, וברגע שהלה יעשה קניין לטובת הזוכים, כגון הגבהת המאכל, הלחם יהפוך להיות שייך לזוכים.
(מז) צריך להגביהו מן הקרקע טפח – זהו מעשה הקִניין. ואין צורך להגביהו דווקא מן הקרקע, אלא ניתן להגביהו גם מידו של חברו.
(מח) ולכל מי שיתוסף מיום זה ואילך – המזכה לכולם, צריך לזכות גם עבור הדיירים הנוכחים עתה, וגם לאלה שיתווספו בעתיד. לבל יצטרכו לעשות זאת מחדש, כל שבוע. למעשה, נהוג לעשות זאת פעם בשנה, בשבת שלפני פסח.
(מט) לב בית דין מתנה עליהם – לב בית דין הוא ביטוי למעשים הלכתיים, שאם ייעשו ללא הכוונות הנדרשות, עדיין יועילו, מאחר וההוראות ההלכתיות בוצעו במלואם, כפי שקבעו חכמים.
(נ) לאחר שנתמעט העירוב מן השיעור – על השיעור הנדרש נלמד בסימן הבא. אם בעת הנחת העירוב היה שיעור כנדרש לכל הדיירים, ובהמשך התמעט, נותר היתר הטלטול על כנו. אך מלמדנו המחבר, שקולא זו שייכת רק, אם אחר התמעטות השיעור, לא נוספו דיירים. אבל אם בעת הגעת דיירים חדשים לא היה בעירוב שיעור כנדרש גם עבורם, יש לעשות עירוב חצרות מחדש.
(נא) לא יזכה על ידי בנו ובתו הקטנים – כי הם נחשבים כמוהו עצמו, מאחר וכל דבר שנקנה על ידם, שייך לו.
(נב) אינם סמוכים על שלחנו – כלומר, למרות שחיים באופן עצמאי, ואינם זקוקים לתמיכתו הכספית, הרי כל דבר שנקנה על ידם, שייך לאביהם.
(נג) עבדו ושפחתו הכנענים – מאחר והם בבעלותו, דומה פעולתם לפעולה שלו עצמו, לכן צריך לזכות על ידי אחר.
(נד) אפילו סמוכים על שלחנו – כי הם עצמאיים, וכשעושים מעשה קנין, אין הוא נחשב מעשה האב.
(נה) אפילו הם קטנים – עבד ישראל אינו בבעלות אדונו, ויש לו קניינים עצמאיים, למרות היותו קטן.
(נו) ועל ידי אשתו – יכולה אשתו לעשות קניינים באופן עצמאי, שבעלה לא יזכה בהם. ואינה דומה לקטנים, שאין קניינם קנין.
(נז) ואפילו אין לה בית בחצר – ניתן לחשוב שכיון שאשתו כגופו, לא תוכל לזכות לאחרים. אכן למרות שהוא דואג למזונותיה, ולמרות היותם גרים יחד, היא עדיין יכולה לזכות לאחרים, כי היא נחשבת אישיות בפני עצמה.
(נח) ויש אומרים – לשיטה זו, היכולת להקנות לאחרים את העירוב מצויה רק ביד אדם עצמאי, שאינו תלוי באחרים. ובעל העירוב, הרוצה לזכותו לאחרים, זקוק לאדם נפרד ושונה, שאינו מזוהה עמו. לפי גישה זו, אין כאן שאלה של גיל, אלא של תלות, וכפי שמיד יפורט.
(נט) אפילו הם גדולים – מאחר והם תלויים באביהם, לפרנסתם.
(ס) כל זמן שלא בגרה – מבחינה משפטית, זכאי אביה לקבוע עבורה אפילו את האדם אליו תינשא4.
(סא) שמעלֶה לה מזונות – לכן היא מוגדרת כתלויה בו, לפחות לגבי דין עירוב.
(סב) צאי מעשה ידיך במזונותיך – ההלכה מחייבת את הבעל, לספק לאשתו את כל תזונתה. וכנגד זה, הוא זכאי לשכר עבודתה. אם הוסכם שמשכורתה תישמר לעצמה, והבעל לא יזון אותה, היא עדיין נחשבת כתלויה בו. מאחר וכספי משכורתה נשמרים על ידה, לרכישת מזונות שבעלה חייב בהם. נמצא כי למעשה, בעקיפין, היא אכן ניזונה ממנו.
(סג) ואפילו יש לה בית בחצר – מאחר והיא סוף סוף תלויה בו, למזונותיה.
(סד) אפילו הוא קטן – כי אינו תלוי בו.
(סה) בתו שבגרה ואינה סמוכה על שלחנו – גם היא אינה תלויה בו.
(סו) אשתו שאינו מעלה לה מזונות – מלבד זאת, היא גם שומרת את מעשי ידיה (משכורת שלה) לעצמה, ואינה תלויה בו.
(סז) טוב לחוש לדברי שניהם היכא דאפשר – ולהחמיר שרק בן או בת שבגרו, ואינם זקוקים כלל לתמיכתו הכספית של אביהם. או אשתו שאינה מתגוררת בביתו, ואינה ניזונה ממנו, רק הם יוכלו לזכות לאחרים.
(סח) סומכין על דברי המיקל בערוב – ואפשר להקל גם בבנו הקטן, שיקנה עירוב לאחרים, אם אינו תלוי באביו. ולאפשר גם לגדול התלוי באביו, וגם לאשתו, אפילו שמקבלת ממנו מזונות5.
המחבר אף הוא מסכים לקולא זו6.
(סט) מזכין על ידו – כי עובדת היותו נשוי, מגדירה אותו כעצמאי7.
(ע) לאותם שזיכה להם קודם השבת – כי מאחר ו״זכין לאדם שלא בפניו״, ניתן לעשות קנין לטובת החבר. למרות שהחבר לא ביקש, ואף אינו יודע מכך.
(עא) אם מודיעם בשבת מותר לטלטל – יש להודיעם לכל הפחות בשבת, כדי שידעו שעירבו עבורם, ויורשו לטלטל.
(עב) סומכין עליה משום עירוב – אף אם הלחם שייך רק לאחד מהם, ומשום שהרשה לכל חבריו לאכול ממנו, והם אכן מאוחדים כמשפחה אחת.
(עג) אבל בחצר, לא – את עירוב החצרות יש להניח רק בבית, ואלה הרי סועדים בחצר.
(עד) סומכין עליו משום עירוב – גם אם לא הונח שם כעירוב, ומשום שכל עירוב תכליתו לשתף את דיירי החצר ולחברם. ואם הם באמת שותפים, אין עירוב טוב מזה. (עה) יכול לערב בעדו – כי עליו לפעול לטובת הקטן, וכאן טובת הקטן היא, שיוכל להוציא כליו לחצר. (עו) לחזור אחר עירובי חצרות – כדי שיוכלו לטלטל, ויהיה בכך עונג שבת.
מכאן למדו הפוסקים שמצוה להקים סביב כל ערי ישראל מחיצות או צורות הפתח, כי זה התנאי המקדים, להתרת הטלטול.
(עז) מברך על מצות עירוב – היה מקום לחשוב שהעירוב אינו מצוה, אלא פתרון שיצרו חכמינו, כדי לאפשר לבני אדם לטלטל. אך למעשה, הורו חכמים כי הנחת העירוב מצוה היא, משום שהוא זה הגורם לתושבים להכיר כי אין לטלטל ברשות הרבים, שהרי אפילו בחצר אין היתר לטלטל מן הבתים לולי העירוב, לכן יש לברך עליה.
(עח) לאפוקי ולעיולי – תרגום: בעירוב זה, יהיה מותר לנו להוציא ולהכניס.
(עט) אין הברכה מעכבת ומותרים לטלטל – זהו כלל גדול בכל המצוות, שברכת המצווה אינה מעכבת את קיומה. כלומר, אם עשה אדם מצווה, ולא ברך עליה, התקיימה חובתו.
באדיבות המחבר, הרב שאול דוד בוצ’קו (כל הזכויות שמורות למחבר)
הערות
1 תקנה קדומה, מתקופת שלמה המלך. היה זה הוא שתיקן עירובי חצרות, וגזר שלא להוציא מרשות יחיד לרשות היחיד סמוכה, כדי לעשות סייג והרחקה לאיסור תורה, שלא יבוא להתיר מרשות הרבים לרשות היחיד (עיין רש״י עירובין כא, ב).
2 חשוב לציין שבכוונה כתבנו כי האיסור הוא רק על טלטול מן הבתים לחצרות או למבוי, ולא על חפצים הנמצאים בהם, בכניסת שבת. כי מלבד שמותר לטלטלם בחצר עצמו אף ללא עירוב, אם שבתו בחצר עצמה, בעת כניסת השבת, מותר גם לטלטלם מחצר לחצר. וכפי שנלמד בעזרת השם, בהרחבה, להלן סימן שע״ב.
3 כמבואר להלן סימן שס״ח סעיף ה׳.
4 אף שאסור לעשות כן.
5 על פי הכלל שהלכה כדברי המיקל בעירוב. ואף ששתי הקולות במקרה שלנו, סותרות זו את זו, ניתן להקל כשתי הדעות, בגלל הכלל הזה. ועיין בכף החיים (אותיות קח -קיג) שגם לכלל הזה, יש מקרים יוצאים מן הכלל.
6 אף שבדרך כלל הלכה כסתם, כאן בעירוב שהלכה היא כדברי המיקל, ניתן בדיעבד לסמוך על שיטת המיקל, גם למחבר. וכך רמז המחבר בכתבו כי לכתחילה טוב לחוש לשניהם. משמע, כי בדיעבד אפשר להקל כשניהם. וכך כתב כף החיים, באות קז.
7 הלכה זו היא גם למחבר לפי כף החיים אות צ״ח.
E/ע
הערותNotes
הערות
Shulchan Arukh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144