×
Mikraot Gedolot Tutorial
שו״ע
פירוש
הערותNotes
E/ע
שו״ע אורח חיים שס״השו״ע
;?!
אָ
דין מבוי שנפרץ, וּבוֹ ח׳ סְעִיפִים (א) מָבוֹי שֶׁנִּפְרַץ בּוֹ פִּרְצָה מִצִּדּוֹ כְּלַפֵּי רֹאשׁוֹ, אִם נִשְׁאַר עוֹמֵד בְּרֹאשׁוֹ פַּס רָחָב אַרְבָּעָה טְפָחִים, מֻתָּר, וְהוּא שֶׁלֹּא תְּהֵא הַפִּרְצָה יָתֵר עַל י׳; וְאִם לֹא נִשְׁאַר פַּס ד׳, אָסוּר אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה הַפִּרְצָה פָּחוֹת מִג״ט. (ב) נִפְרַץ מִצִּדּוֹ שֶׁלֹּא כְּלַפֵּי רֹאשׁוֹ, שִׁעוּרוֹ בַּעֲשָׂרָה. אֲפִלּוּ לֹא נִשְׁתַּיֵּר מִן הַכֹּתֶל בַּיְּסוֹד כְּלוּם; וְהוּא דְּלֹא בָּקְעֵי בָּהּ רַבִּים, {אֲבָל אִי בָּקְעֵי בָּהּ רַבִּים, אֲפִלּוּ לֹא נִפְרַץ רַק ד״ט, צָרִיךְ לְתַקְּנוֹ שָׁם (הָרִי״ף וְהָרא״ש וְטוּר).} (ג) מָבוֹי שֶׁנִּפְרַץ בְּמִלּוּאוֹ לֶחָצֵר, וְנִפְרַץ הֶחָצֵר מִצַּד הַשֵּׁנִי לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אִם לֹא עֵרְבוּ בְּנֵי חָצֵר עִם בְּנֵי הַמָּבוֹי, חָצֵר מֻתָּר אֲפִלּוּ נִפְרַץ נֶגֶד פִּרְצַת הַמָּבוֹי וַאֲפִלּוּ בָּקְעֵי בָּהּ רַבִּים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא יוֹתֵר מֵעֶשֶׂר; וּמָבוֹי אָסוּר, אֲפִלּוּ אֵינוֹ כְּנֶגֶד פִּרְצַת הֶחָצֵר, דְּכֵיוָן שֶׁלֹּא עֵרְבוֹ עִם הַמָּבוֹי אוֹסֶרֶת עָלָיו; וּכְגוֹן שֶׁנִּכְנְסוּ כְּתֵל הַמָּבוֹי בֶּחָצֵר, בְּעִנְיָן שֶׁאֵין הַגִּפּוּפִין שֶׁנִּשְׁאֲרוּ בֶּחָצֵר נִרְאִין לְמִי שֶׁעוֹמֵד בַּמָּבוֹי, אֲבָל אִם נִרְאִים, עוֹלִים לוֹ מִשּׁוּם לֶחִי וּמֻתָּר. וְאִם עֵרְבוּ בְּנֵי הֶחָצֵר עִם בְּנֵי הַמָּבוֹי, וְהַפִּרְצָה שֶׁבַּמָּבוֹי לֶחָצֵר אֵינָה מִצַּד הֶחָצֵר, וּפִרְצוֹת הֶחָצֵר מִצַּד הַשֵּׁנִי אֵינָן מְכֻוָּנוֹת כְּנֶגֶד פִּרְצַת הַמָּבוֹי, וְהֶחָצֵר שֶׁל רַבִּים, גַּם הַמָּבוֹי מֻתָּר. אֲבָל אִם לֹא עֵרְבוּ, אוֹ אֲפִלּוּ עֵרְבוּ וּפִרְצַת הֶחָצֵר לַמָּבוֹי מִצִּדּוֹ, אוֹ אֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע (הֶחָצֵר) וּפִרְצַת הֶחָצֵר מִצַּד הַשֵּׁנִי כְּנֶגְדָּהּ, אוֹ אֲפִלּוּ אֵינָהּ כְּנֶגְדָּהּ וְהֶחָצֵר הוּא שֶׁל יָחִיד, אָסוּר. וְאִם נִפְרַץ לִרְחָבָה פְּחוּתָהּ מִסְאָתַיִם, אוֹ יוֹתֵר עַל סְאָתַיִם וְהֻקַּף לַדִּירָה, דִּינוֹ כְּאִלּוּ נִפְרַץ לֶחָצֵר. אֲבָל אִם יְתֵרָה עַל סְאָתַיִם וְלֹא הֻקְּפָה לַדִּירָה, הָוֵי כְּאִלּוּ נִפְרַץ לְכַרְמְלִית וְצָרִיךְ תִּקּוּן. (ד) מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ תַּחַת הַקּוֹרָה וּכְנֶגֶד הַלֶחִי, וְהָנֵי מִלֵּי בְּפָתוּחַ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אֲבָל בְּפָתוּחַ לְכַרְמְלִית, אָסוּר בֵּין תַּחַת הַקּוֹרָה וּבֵין כְּנֶגֶד הַלֶחִי, מִפְּנֵי שֶׁמִּצְטָרֵף לַכַּרְמְלִית שֶׁאֶצְלוֹ, שֶׁמָּצָא מִין אֶת מִנּוּ וְנֵעוֹר. (ה) אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ תַּחַת הַקּוֹרָה, לֹא יֵשֵׁב אָדָם בְּרֹאשׁ הַמָּבוֹי וְחֵפֶץ בְּיָדוֹ, שֶׁמָּא יִתְגַּלְגֵּל הַחֵפֶץ מִיָּדוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים וִיבִיאֶנּוּ אֵלָיו, כֵּיוָן שֶׁאֵין הֶכֵּר בֵּינוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים; אֲבָל עַל פֶּתַח הֶחָצֵר, מֻתָּר, בֵּין פָּתוּחַ לִרְשׁוּת הָרַבִּים בֵּין פָּתוּחַ לְכַרְמְלִית, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הֶכֵּרָא. (ו) נָשִׁים הַיּוֹשְׁבוֹת עַל פֶּתַח הַמָּבוֹי וְכַדֵּיהֶן בְּיָדָן, אֵין מְמַחִין בְּיָדָן, דְּכֵיוָן דְּמִידֵי דְּרַבָּנָן הוּא מוּטָב שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹגְגוֹת וְלֹא מְזִידוֹת. (ז) מָבוֹי שֶׁנָּפְלוּ קוֹרוֹתָיו אוֹ לְחַיָּיו בְּשַׁבָּת, אַף עַל פִּי שֶׁהֻתַּר לְמִקְצַת שַׁבָּת אָסוּר מִשָּׁם וָאֵילָךְ, בֵּין פָּתוּחַ לִרְשׁוּת הָרַבִּים בֵּין פָּתוּחַ לְכַרְמְלִית. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּהָנֵי מִלֵּי בְּעִיר שֶׁאֵינָהּ מֻקֶּפֶת חוֹמָה, אֲבָל בְּעִיר מֻקֶּפֶת חוֹמָה, מֻתָּר. {הַגָּה: וְיֵשׁ לִסְמֹךְ עַל זֶה לְהַתִּיר. וְכָל זֶה שֶׁהָיָה רָאוּי לַעֲמֹד כָּל הַשַּׁבָּת, אֲבָל אִם הָיָה עוֹמֵד לִסְתֹּר מְעָרֵב שַׁבָּת, אָסוּר לְאַחַר שֶׁנִּסְתַּר. וְאִם סָפֵק אִם נִסְתַּר מְעָרֵב שַׁבָּת אוֹ לֹא, אַזְלִינָן לְקֻלָּא (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן ע״ג).} (ח) מָבוֹי שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ בּוֹ וְנִשְׁבְּרָה הַקּוֹרָה, אוֹתוֹ חָצֵר שֶׁהָעֵרוּב מוּנָח בּוֹ וַחֲצֵרוֹת הַפְּתוּחוֹת לוֹ, מֻתָּרוֹת; אֲבָל חֲצֵרוֹת שֶׁאֵין פְּתוּחוֹת לְאוֹתוֹ חָצֵר, אֲסוּרוֹת.מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5)
הערות
E/ע
הערותNotes
(הקדמה) סימן זה משלים את הדיון בדיני המבוי, אודותם למדנו בסימנים הקודמים. ובו אנו למדים על מבוי שהוכשר כדין, והותר לטלטל בו, אלא שנפרצה פרצה באחד ממחיצותיו. מתי תבטל פרצה זו, את הכשר המבוי. (א) כלפי ראשו – סמוך וקרוב לפתח המבוי. (ב) פס רחב ארבעה טפחים (ראה איור) – כלומר אם עדיין נותרה חומה בת ארבעה טפחים, בראש המבוי. או אפילו פס, בגובה עשרה טפחים וברוחב ארבעה טפחים. (ג) מותר – לטלטל במבוי. והפרצה לא תבטל את התיקון שהוקם, בכניסה למבוי. (ד) שלא תהא הפרצה יותר על עשר – אמות. פרצה פחותה מעשר אמות נחשבת רק פתח, וריבוי פתחים אינו פוסל את הכשר המבוי. אבל אם רוחב הפרצה שבמחיצה גדול מעשר אמות, בטלה המחיצה, ואין זה מבוי שניתן להכשירו בלחי או קורה. אלא יסגור את הפרצה, בהקמת צורת הפתח. (ה) אסור – פרצה הסמוכה כל כך לראש המבוי, הופכת לפתח המבוי, כי אנשים מקצרים את דרכם באמצעותה, ובכך מבטלים את הכניסה הראשית. נמצא כי הלחי או הקורה, איבדו כל ערך, מאחר וכשתיקנו חכמים שיועילו, לא תיקנו כן אלא בפתח. ולכן רוח זו נחשבת פתוחה, ובכך נפסל הכשר המבוי. אבל אם נותר, סמוך לראש המבוי, פס ארבעה טפחים, לא איבדה כניסת המבוי את שמה. כי היא משרתת לכל הפחות, את ארבעת הטפחים שאין בהם פרצה מן הצד. (ו) פחות משלושה טפחים – פרצה קטנה כזו, אינה נחשבת פרצה. (ז) שלא כלפי ראשו – בריחוק ניכר מפתח המבוי, ולפחות ארבעה טפחים. (ח) שיעורו בעשר – עד עשר אמות הפרצה נחשבת פתח, ואינה מבטלת את הכשר המבוי, אבל רק בתנאי, שיבואר מיד. (ט) לא נשתייר מן הכותל ביסוד כלום – לא נותרו מן הכותל הפרוץ כל שאריות, לחסום אנשים מֵחַלוֹף שם. (י) דלא בקעי בה רבים – אין החולפים במקום עוברים בפרצה. אבל אם יחלפו בה, יתבטל הכשר המבוי. כי מעברם בפרצה משווה אותה לכניסת המבוי, ומבטלת את שם הכניסה מהפתח שעד כה חלפו בו. והלחי או הקורה שהוצבו בפתח הקדום, אינם מועילים עוד, לכן מוגדרת רוח זו כפרוצה. וכדי להחשיבה שוב כחסומה, יש להעמיד שם צורת הפתח, הנחשבת כמחיצה. (יא) צריך לתקנו שם – להקים צורת הפתח, במקום הפרצה. דבריו אלו, הם הסבר דברי המחבר, וכאמור. (יב) הקדמה לסעיף – כדי להבין את הסעיף, ננקוב בדין מסוים, עליו נלמד בהמשך בהרחבה. והוא, שהיתר הטלטול בחצרות ובמבואות, תלוי בשני איסורים, דומים אך שונים. האחד, ובזה אנו עוסקים כבר מסימן שס, הוא האיסור שחכמים הטילו הן על חצר והן על מבוי, מפאת קרבתם לרשות הרבים. יתכן ואדם המטלטל בתוכם, יטלטל גם ברשות הרבים. למניעת הכשלון, הורו להניח תזכורת מסוימת, כגון לחי או קורה או צורת הפתח. האיסור השני שהושת על הטלטול בחצר ובמבוי, הוא עקב דמיונם של שטחים אלה במקצת, לרשות הרבים. שהרי אנשי הבתים והחצרות, עושים שימוש תכוף בשטחי החצרות והמבואות. חשש זה יוסר באמצעות עירוב חצרות, או שיתופי מבואות, כפי שיוסבר בהרחבה בהמשך.
בסעיף זה נראה כי שני דינים אלה מתערבים קצת, כפי שנבאר. ואף שעיקר הדיון הוא על ההיכר, יובאו גם מספר מקרים, בהם נדון אם נעשה עירוב אם לאו.
(יג) מבוי שנפרץ במילואו לחצר – כלומר ראשו האחד של המבוי, פתוח לרשות הרבים. והאחר, לחצר. (יד) מצד השני לרשות הרבים – כלומר הכותל הניצב מול כניסת המבוי, הוא זה החוצץ בין החצר לרשות הרבים, ונפרץ בו פתח לרשות הרבים. הפתח אינו אוסר את הטלטול בחצר, כי משני עברי הפרצה עדיין ניצבים חלקי קיר, והמקום נחשב כסתום. (טו) לא עירבו בני חצר עם בני המבוי – כל חצר בפני עצמה כן עירבה, ולכן הטלטול בחצר מותר. אבל שיתופי מבואות לא עשו, ובהעדר שיתוף זה, אסורים אנשי החצרות לטלטל במבוי. שכן רבים מתושבי החצרות, ובכללם תושבי החצר שנפרצה, עושים שימוש במבוי, בחלפם בו בדרכם אל רשות הרבים, לכן לא הותר עבורם הטלטול, מביתם אל המבוי. (טז) חצר מותר – לטלטל בתוכה. (יז) אפילו נפרץ נגד פרצת המבוי – הפרצה מצויה ממש מנגד לכניסת המבוי לחצר, ובכך נדמה המבוי ככביש, שרשות הרבים בשני ראשיו. היה מקום לחשוב שדינו כמבוי מפולש, ולהתרתו נדרשת צורת הפתח, בראש אחד. אך למעשה לא אומרים כך, כי אנשי החצר לא נאסרו בטלטול, מאחר וסביב ארבע רוחותיה, יש מחיצות. ואף שיש בהם פרצות, אין מחיצה אחת שנפרצה כולה. והקיר שבצדדי הפתחים, מועילים יותר מלחי. וגם משום שבני הבתים השונים, המשתמשים בחצר, עירבו עירוב חצרות. (יח) ואפילו בקעי בה רבים – כלומר אפילו שבני המבוי עוברים ושבים דרך החצר לרשות הרבים, ולהיפך. אין בכך איסור, כי מאחר ובמבוי קיימת יציאה נפרדת לרשות הרבים, משתמשיו אינם זקוקים לפתח החדש בחצר. ולא נגרם כל איסור, ממעברם בחצר. (יט) ובלבד שלא יהא יותר מעשר – הן בפתח שבין החצר למבוי, והן בפתח שבין החצר לרשות הרבים. כי פרצה יותר מעשר, מבטלת מחיצה. (כ) ומבוי אסור – אם חצרות פתוחות למבוי, הטלטול אסור בו, כל זמן שלא עשו בו שיתופי מבואות. (כא) אינו כנגד פרצת החצר – כשהפתח מולו, הוא דומה במעט למפולש, וזו סיבה נוספת לאסור. (כב) אוסרת עליו – ככל מבוי שלא נעשה בו שיתופי מבואות, וחצרות פתוחות לו. (כג) הגיפופין – הן הקירות של שני צידי הפתח, בין החצר למבוי. (כד) נראין למי שעומד במבוי – מצד החצר, הפרצה אכן אינה במילואה. ובאופן עקרוני, יכול הקיר שבצד הפרצה לשמש כלחי, גם בשביל המבוי. וכפי שכבר למדנו, ניתן להתיר מבוי בלחי הנראה מן החוץ. על כן מסביר המחבר, שמחיצות המבוי פולשות פנימה אל החצר, ולכן כותל החצר אינו יכול להיחשב כלחי למבוי. כי בפועל, אין למחיצות המבוי, במקום סיומן בחצר, שום לחי. (כה) אבל אם נראים – כגון שכתלי המבוי אינם חודרים פנימה, לתוך החצר. (כו) עולים לו משום לחי, ומותר – לטלטל במבוי למרות שלא עירבו, ומשום שהלחי מפריד בין המבוי לחצר. לחי זה אכן מפריד בין החצר למבוי, כי בני החצר אינם זקוקים לחלוף במבוי, כדי להגיע אל רשות הרבים. שהרי בחצר יש פתח ישיר לרשות הרבים. אבל אם חדרו מחיצות המבוי לחצר, אין גיפופי החצר נחשבים לחי, ובין המבוי לחצר, אין כל הפרדה. ואם לא עירבו, הטלטול במבוי אסור. ואם זה מבוי שראשו האחד פתוח לרשות הרבים, והשני לחצר, צריך לחי או קורה בשני הראשים. (כז) עירבו בני החצר עם בני המבוי – ובכך הפכו החצר והמבוי לרשות אחת, בה מותר לטלטל. ובלבד שבנקודת המפגש בין המבוי לרשות הרבים, יוצב לחי או קורה. כי הפרצה שבין החצר לרשות הרבים, אינה חשובה פרצה, רק פתח בלבד, כי אינה גדולה מעשר אמות. אבל יש בזה כמה תנאים, כפי שהמחבר יסביר מיד. (כח) אינו מצד החצר – הפתח בין המבוי לחצר הוא בצורה כזאת שיש קירות בין שני צידי הפתח, ולכן המבוי מובדל מן החצר. אבל אם הוא בקצה החצר, ויש המשכיות בין קיר המבוי לקיר החצר, אין המבוי מובדל לגמרי מן החצר, ונחשב כמפולש משני ראשיו לרשות הרבים. ראש אחד מצד רשות הרבים, ומן הצד השני, יש פתח בין החצר לרשות הרבים, והוא נחשב כפתח השני של המבוי. לכן זה מבוי מפולש, וחייב להציב צורת הפתח באחד מראשיו.
ופרצות החצר מצד השני אינן מכוונות כנגד פרצת המבוי (ראה איור) -
(כט) אינן מכוונות כנגד פרצת המבוי – וכלל לא נראה שהמבוי פתוח לרשות הרבים, כי מול הפתח שבין המבוי לחצר, יש מחיצה. (ל) והחצר של רבים – עובדה זו מבטלת את החשש, שמא ייעשה שינוי כלשהו בצורת החצר. (לא) גם המבוי מותר – אין זה מבוי מפולש כפי שאמרנו, אלא מבוי הפתוח מצד אחד לרשות הרבים, ומן הצד השני לחצר. לכן צריך לחי או קורה בשני ראשיו, כדי להתירו. ושני צידי הפתח בין המבוי לחצר, נחשבים לחי. (לב) אבל אם לא עירבו – המבוי אסור, ככל מבוי שאינו ניתר אלא כאשר החצרות כולן משתתפות בעירוב. אמנם אם לא חדרו כותלי המבוי אל תוך החצר, הכתלים הצדדיים של החצר, מבדילים בין החצר למבוי. וכיוון שיש לחצר יציאה ישירה לרשות הרבים, רשאים בני שאר החצרות, לטלטל למבוי, אם השתתפו יחד1. (לג) ופִרְצת החצר למבוי מצדו – כלומר, הפתח הוא בצד החצר, כפי שהסברנו באות כז. והוא גורם למבוי שייראה כנמשך ישירות, עד הפרצה שבין החצר לרשות הרבים. לכן דינו כמבוי מפולש משני ראשיו, שיש להקים באחד מראשיו צורת הפתח. אלא ששני צידי הפרצה בין החצר לרשות הרבים, מועילים כלחי. אבל בראש השני של המבוי, הפתוח לרשות הרבים, צריך צורת הפתח. (לד) ופרצת החצר מצד השני כנגדה (ראה איור) – גם אם קירות החצר אינן נמשכות עם קירות המבוי באופן אחיד, עדיין יתכן שהמבוי ייראה כמבוי ארוך (הפתוח לרשות הרבים, משני ראשיו). וזאת, כאשר הפרצה בין החצר לרשות הרבים, מוכוונת ישר, מול הפרצה בין המבוי לחצר. במקרה זה, קירות הפרצה שבין החצר לרשות הרבים, מועילים כלחי. ועל זאת יש להוסיף בראש המבוי, הפתוח לרשות הרבים, צורת הפתח. (לה) והחצר הוא של יחיד – בחצר זו קיים חשש, שהיחיד יקים איזה מבנה, היכן שהחצר רחבה מן המבוי. ולאחר הבנייה, המבוי ייראה כנמשך ברצף אחיד, עד פתח רשות הרבים. לכן אסרו חכמים לטלטל בה, כדין פרצה שבצד המבוי.
אפילו אינה כנגדה והחצר הוא של יחיד (ראה איור) -
(לו) ואם נפרץ לרחבה פחותה מסאתים – רחבה זו, דינה רשות היחיד. ומותר לטלטל בה, ללא שום תיקון. (לז) יותר על סאתים והוקף לדירה – גם קרפף כזה, נחשב רשות היחיד גמור. (לח) דינו כאילו נפרץ לחצר – ודי בלחי או קורה בשני הראשים. בראש הפתוח לרשות הרבים, ובראש הפתוח לחצר. (לט) כאילו נפרץ לכרמלית וצריך תיקון – לחי או קורה בראש אחד, וצורת הפתח בראש השני. (מ) תחת הקורה וכנגד הלחי – השטח שתחת הקורה או בין הלחיים הוא חלק בלתי נפרד מן המבוי. וכשם שהמבוי הותר על ידי הלחי או הקורה, כך השטח הזה מותר.
מותר להשתמש תחת הקורה (ראה איור) -
וכנגד הלחי (ראה איור) -
(מא) והני מילי בפתוח לרשות הרבים – היתר שימוש זה ניתן, רק אם ברור למביט כי שתי רשויות שונות לפניו. מבוי מן הצד האחד, שדינו מן התורה רשות היחיד, ומדרבנן כרמלית. ורשות הרבים מן הצד השני. (מב) שמצא מין את מינו וניעור – המבוי הוא כרמלית מדרבנן, וגם הרשות הסמוכה אליו, במקרה זה, היא כרמלית. ובלתי אפשרי להבחין, בצורה ברורה, בקיומן של שתי רשויות נפרדות. לכן מחמירים שלא לטלטל תחת הקורה, או בין הלחיים, כדי להימנע מטלטול בכרמלית2. (מג) שאין היכר בינו לרשות הרבים – הואיל והמבוי דומה לכביש, אין היושב תחת הקורה מפנים לחלוטין כי רשות היחיד בצדו האחד, ורשות הרבים בצדו השני. ואם יתגלגל חפץ כלשהו מידיו, הוא עלול להכניסו, ולעבור על איסור דאורייתא. (מד) שיש בו היכרא – החצר במהותה היא מתחם שכל העניינים הפרטיים מבוצעים שם, והיושב בפתח החצר מפנים את העובדה שהוא מצוי ברשות היחיד. ומחוצה לה, רשות הרבים או כרמלית. (מה) מוטב שיהיו שוגגות ולא מזידות – כפי הנראה, היה מנהג נפוץ בזמנם, שהנשים ישבו בפתח המבוי. סברו חכמים, כי לא תהא תועלת אם נעיר להן, ועל כן יש להימנע מכך. זהו כלל גדול, שלא להעיר על איסור שאינו מפורש בתורה, למי שספק אם יציית להערה. כדי שהאיסור יישאר בגדר שוגג, ולא ייהפך למזיד. (מו) אף על פי שהותר למקצת שבת – כל זמן שהלחי או הקורה היו במקומם. (מז) בין פתוח לכרמלית – כי אחר שניטלו, המבוי אינו מותר עוד בטלטול. (מח) בעיר מוקפת חומה, מותר – עיר מוקפת חומה דינה רשות היחיד גמורה, ולכאורה אין כל צורך להציב לחי או קורה במבואותיה. הסיבה שבכל אופן נהגו להקימם, היא משום הגויים המתגוררים בעיר. ולכן הגם שהעיר היא רשות היחיד גמורה, אי אפשר לטלטל בה בגלל הגוים3. אך מבוי שרק יהודים דרים בו, ניתן להכשירו בלחי או קורה, והטלטול יוּתָּר לכל הפחות, במבוי זה. וגם אם ניטלו, תוך כדי השבת הלחי או הקורה, עדיין מותר לטלטל שם. כי ההיתר שחל במבוי, נותר על כנו למשך השבת כולה. שהרי מבוי זה שוכן בתוך עיר, שדינה רשות היחיד. והאיסור לטלטל בה אינו אלא מפאת נוכחות האינם יהודים. ואין זה דומה למבוי הפתוח לרשות הרבים, או לכרמלית. (מט) ויש לסמוך על זה ולהתיר – גם המחבר מסכים, שכך הלכה. (נ) אסור לאחר שנסתר – היות ועמד התיקון להתבטל, לא היתה בכניסת השבת הפרדה מוחלטת. ולאחר שנסתר התיקון, נסתלק ההיתר. (נא) אזלינן לקולא – תרגום: הולכים לקולא. ככל ספק דרבנן, שמקילים בו. (נב) שנשתתפו בו ונשברה הקורה – לאחר שבירתה, נאסר הטלטול במבוי, למרות שעשו שיתופי מבואות. (נג) מותרות – מלבד הנחת הקורה, השתתפו כל החצרות בעירוב, והוא מתיר את הטלטול במבוי ובחצרות הפתוחות לו. מהותו של העירוב הוא, הפיכת כל דיירי המבוי למשפחה אחת. לכן מניחים באחת מן החצרות ככר לחם, שכולם שותפים בו. בהעדר הקורה, כל החצרות שביכולתם להגיע לעירוב, ללא מעבר במבוי, נותרו שותפים, ורשאים לטלטל ביניהם. (נד) אסורות – מאחר והקורה ניטלה מן המבוי, שב הטלטול ונאסר. ונמצא כי אינם יכולים לטלטל מחצרם עד המקום בו הונח העירוב, ולהיפך. הואיל וכך, נותק הקשר בינם לאותה חצר, ואינם יכולים להביאו אצלם, לכן הם מוגדרים כ״נפרדים״ מהמשפחה.
אך כל זה דווקא, אם טרם כניסת השבת נשברה הקורה. מה שאין כן אם לאחר כניסת שבת ארעה שבירת הקורה, שאז השיתוף בינם אינו בטל. לכן במבוי עצמו, הואיל ואין בו קורה, הטלטול אכן אסור. אבל בתוככי החצרות, הרי אין בעיה של היכר, מאחר וכל חצר מסובבת בארבע מחיצות, ובם השיתוף מועיל, ורשאים לטלטל כל אחד מביתו לחצרו. ואף בין חצר לחצר, אם אינם צריכים לחלוף במבוי, הטלטול מן הבתים מותר.
באדיבות המחבר, הרב שאול דוד בוצ’קו (כל הזכויות שמורות למחבר)
הערות
1 בהעדר יציאה ישירה לרשות הרבים, ייאסרו שאר דיירי החצרות, לטלטל מבתיהם למבוי, מאחר וחצר זו נמנעה, ולא עשתה שיתוף מבואות, כלשון דיבור המתחיל של ס״ק זה ״אם לא עירבו״.
2 במקרה זה אומרים ״מצא מין את מינו״, בשונה מן הדין שראינו לעיל, בסימן שמה סעיף י״ט. שם מדובר על מקום פטור הנמצא בכרמלית, ולא אומרים מצא מין את מינו. ומשום שמקום פטור הוא מקום ניכר, בהיותו גבוה מהרשות בה הוא נמצא, לפחות שלושה טפחים. מה שאין כאן המבוי והכרמלית, ששניהם סמוכים זה לזה, ברצף אחד.
3 דין זה יוסבר בהמשך, באריכות. עוד יוסבר, מה צריך לעשות, כדי להתיר את הטלטול בעיר שיש בה גוים, כפי שנוהגים היום, בכל ערי ישראל.
E/ע
הערותNotes
הערות
Shulchan Arukh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144