(א) פרי עץ הדר דרשו חכמים הדר באילן משנה לשנה והיינו אתרוג בפ׳ לולב הגזול ופי׳ רש״י שהאתרוג דר וגדל באילנו ב׳ וג׳ שנים וכשבאילן חונטין של עכשיו עדיין גדולים דאשתקד קיימין בו ואיכא לתמוה למה הביא דרשא זו דדברי יחיד הם דס״ל כרבי יהודא דלא בעינן הדר אף באתרוג ומכשיר האתרוג הישן בברייתא וכדאמר התם בריש פירקין ואלא לרבי יהודא הא כתיב הדר ההוא הדר באילנו משנה לשנה אבל למאי דקי״ל כחכמים דפליגי עליה דרבי יהודא ופוסלין אתרוג הישן לדידהו לא דרשינן הדר להדר באילן כו׳ דלגופיה איצטריך דבעי הדר ממש אלא ממאי דכתיב פרי עץ הדר דרשינן עץ שטעם עצו ופריו שוה הוי אומר זה אתרוג וכת״ק דברייתא וזהו טעמן של הרי״ף והרא״ש שלא כתבו אלא דברי הת״ק והשמיטו ההיא דהדר באילן משנה לשנה משום דלאו דהלכתא היא ונראה ליישב שרבינו דקדק במאי דקאמרי׳ אלא לר״י הא כתיב הדר ההוא הדר וכו׳ ודרשא זו אמר ר׳ אבהו דהוא אמורא וקשה דטפי הול״ל ההוא אל תקרי הדר אלא הדיר כדדריש ר׳ או אל תקרי הדר אלא הידור כדדריש בן עזאי כדאיתא בברייתא אלא ודאי תלמודא נקט מילתא דאמורא דאתיא ככ״ע דודאי לא קאמר למילתיה אליבא דתנאי וס״ל לר׳ אבהו דאף לחכמים דפליגי עליה דר׳ יהודה דבעינן הדר ממש דרשי הדר באילן משנה לשנה דאי להדר ממש לחוד אתיא הו״ל למיכתב פרי עץ נאה למה כתב הדר אלא למידרש מיניה נמי הדר באילן וכו׳ ולהכי לחוד לא אתיא דא״כ הו״ל למיכתב אתרוג בפירוש למה כתב הדר אלא תרתי שמעת מינה ור״י פליג ודריש לה להדר באילן כו׳ לחוד ולכך נקטא תלמודא מילתא דר׳ אבהו משום דאתיא ככ״ע ונתיישב דעתו ז״ל נ״ל:

(ב) ואם הוא יבש פסול וכו׳ איכא לתמוה שהרי אי אפשר להכניס ולהוציא המחט עם החוט ולראות בחוט אא״כ יעבור המחט מצדו לצדו וכבר פסק הרא״ש בסתם דבנקב מפולש מצדו לצדו פסול אפילו אין בו חסרון וכן היא מסקנת רבינו בסמוך וא״כ היאך הביאו דבריו לפסק הלכה שאינם אלא לפי דעתו דמכשיר בנקב שאין בו חסרון אפילו בנקב מפולש כמו שיתבאר בסמוך וצריך לדחוק ולומר דס״ל להרא״ש ורבינו דהעברת המחט עם החוט לפי דעתן צריך שתהיה דוקא בענין שלא יהא הנקב מפולש וגם שלא יהא נוקב עד הזרע. וכה״ג כתב גם ה״ר ירוחם ע״ש ודע דבגמ׳ (בדף ל״א) מביא הברייתא אתרוג הישן פסול ור״י מכשיר והלכתא כת״ק ונראה דמדלא פי׳ בגמ׳ איזהו אתרוג הישן סתמא דמילתא דבאתרוג שנשאר משנה שעברה קרי ליה אתרוג ישן וקים להו דאין בו לחלוחית ולהכי תני אתרוג הישן ולא תני הכי בשאר מינים לאורויי לן דבאתרוג דבעינן לחלוחית כשהוא ישן משנה שעברה כלה לחלוחית שבו וכן פסק בהגהת ש״ע ומ״מ ראיתי שטומנין האתרוג בדבש דבהכי מתקיים לחלוחית שבו ונראה דאין לסמוך על זה להכשירו בלא בדיקת מחט ובו חוט וק״ל אבל כשלא טמנו אותו בדבש אין מועיל שום בדיקה דקים להו לרז״ל דשוב אין בו לחלוחית כדפי׳:

(ג) ניקב וחסר כל שהוא פסול כו׳ משנה שם ובגמרא תני עולא בר חיננא ניקב נקב מפולש במשהו ושאינו מפולש בכאיסר ופירש״י דעולא בר חיננא אניקב ולא חסר קאי דמכשר תנא דמתניתין ואתא האי תנא לומר דאם מפולש הוא מצדו לצדו פסול בנקב כ״ש אפילו של מחט וכו׳ כמ״ש רבינו והיא דעת הרא״ש בפ׳ לולב הגזול וכן היא דעת הרמב״ם אבל הר״א ממיץ פי׳ דעולא בר חיננא אניקב וחסר כ״ש קאי אבל בניקב ולא חסר כשר אפי׳ בנקב מפולש כמ״ש הסמ״ג והמרדכי בשמו וכ״כ רבינו בשם ר״ח וה״ר ישעיה וכ״כ הר״ן ז״ל וכתב ה״ה שזה דעת המפרשים האחרונים ושזו היא דעת הראב״ד ע״כ ומש״ה כתב הראב״ד שיכול לבדוק ע״י העברת המחט ובו חוט מאחר דנקב שאין בו חסרון כשר אפילו בנקב מפולש אבל הרא״ש דפוסל בכך צ״ל דהעברת המחט ובו חוט יכולין להיות בענין שאין הנקב מפולש ולענין הלכה נקטינן להחמיר כרש״י והרמב״ם והרא״ש דהכי מוכח בירוש׳ כדכתב הרא״ש וכ״כ בהגהת מיימונית בשם רבינו שמחה ובתרומת הדשן כתב על הנקבים הנעשים באילן ע״י הקוצים דנהגו להכשיר אעפ״י שיש בהן חסרון שזהו דרך גדילתן וע״ש:

(ד) ומ״ש ואם ניקב עד הזרע כו׳ כ״כ התוס׳ והרא״ש והר״ן ז״ל כתב נקב מפולש במשהו פסול יש מחמירין ואומרין שהקליפה דבר בפני עצמו הוא וכל שנקבה כולה מצד א׳ נקב מפולש מיקרי עכ״ל וברור הוא שדעתו דהקליפ׳ החיצונ׳ לחודה והוא שיש בה חריפות כשאוכלין אותו אם נקבה כולה מצד אחד נקב מפולש מקרי ולא אפשר לפרש דכל עובי האתרוג עד חדרי הזרע קרי קליפה כמ״ש הב״י דלא משתמע הכי מלשון כלל. ומ״מ נראה דדוקא למאן דמפרש דבנקב מפולש לא פסול אלא בחסר כדעתו של הר״ן ז״ל לפיכך הם נוטים להחמיר ולפסול בחסר כשהקליפה לחודה נקבה כולה אבל למאי דנקטינן לפסול בחסר כל שהוא אפילו אינו מפולש וכשהוא מפולש פסול אפילו אינו חסר כל עיקר א״כ אין להחמיר ולפסול באינו חסר אלא במפולש מצדו לצדו כפירש״י או עד חדרי הזרע כתוס׳ והרא״ש אבל בחסר אפילו אינו חסר רק מן הקליפה כל שהוא ולא ניקב כולו מצד אחד נמי פסול:

(ה) אתרוג שנימוח וכו׳ שם איבעיא לן סרוח מבפנים מהו ופירש״י סרוח מבפנים וקליפתו קיימת והכי משמע דמדמי ליה התם לריאה שנשפכה כקיתון וקיימי סימפונהא והקרום קיים דה״נ קיימי סימפונהא דהיינו חדרי הזרע שהגרעינין בתוכה והקליפה קיימת ואע״ג דבנקלף ונסדק מדמינן לה לטרפות כדתנן נקלף ונסדק פסול מ״מ איבעיא לן בסרוח בפנים דדילמא דוקא מאי דמטרפינן בבהמת פסול באתרוג אבל מאי דמכשרינן בבהמה דילמא לא מכשרינן באתרוג דבבהמ׳ דלא שליט ביה אוירא הדרא בריא אבל באתרוג דשליט ביה אוירא סרוח מסרחא א״ד לא שנא:

(ו) ומ״ש ודעת הרי״ף להקל כ״כ הרא״ש דמדהשמיט הרי״ף בעיא זו משמע שהוא סובר דאזלינן בה לקולא דהנך פסולי אין עיקרן אלא דברי סופרים וכתב שזו היא נמי דעת הרמב״ם שהשמיט בעיא זו:

(ז) ומ״ש ויש מחמירין והכי מסתברא דכיון דספיקא דאורייתא הוא אע״ג דהנך פסולי אין עיקרן אלא מד״ס כמ״ש הרא״ש מ״מ מאחר דספיקן במידי דאורייתא הוא אזלינן בהו לחומרא ואפשר לומר דאף הרי״ף והרמב״ם ס״ל להחמיר מה״ט ומש״ה השמיטו בעיא זו וכתבו הברייתא בסתמא אתרוג תפוח סרוח פסול דמשמע בין בסרוח מבחוץ ובין בסרוח מבפנים וקליפתו קיימת בכל ענין פסול וכך פי׳ הר״ן ז״ל דברי הרי״ף ע״ש. ויש לדקדק לדעת המכשירין היאך אנו יודעין שחדרי הזרע מבפנים כולן קיימין דבדיקה שלו קשה לפי שאי אפשר לחתכו כמ״ש הראב״ד גבי יבש ואפשר לומר דכל שנימוח הבשר שבתוך הקליפה ונעשה כמים נראה מראהו מבחוץ מעבר לעבר ויראה אם חדרי הזרע קיימים אם לאו ולענין הלכה נקטינן לפסול דלמאי שכתבתי דעת כל הגאונים היא לפסול:

(ח) ואם נסדק וכו׳ שם במשנה נסדק פסול ובגמרא בעי רבא נולדו באתרוג סימני טרפה מהו מאי קא מבעיא ליה אי נסדק תנינא ופי׳ התוס׳ דבגרגרת שנסדק׳ כולה שלא נשתייר בה חוליא למעלה וחוליא למטה טרפה ובכה״ג שנסדק על פני כולה תנן באתרוג פסול וכן נראה מדברי רש״י וכ״כ הרא״ש דה״נ באתרוג אם נסדק לכל ארכו פסול ומש״ה כתב רבינו דאם נשאר בו שיור למעלה ולמטה אפילו כ״ש כשר דלא מיפסל אלא בנסדק לכל ארכו ולא נשאר כלום ונרא׳ שאף הר״ן שכתב נסדק יש שפירשו בו לארכו ברובו משני צדדין כו׳ ויש מחמירין לפסול כל שהוא סדוק מצד אחד עד חללו או אפילו אינו מגיע לחללו כל שנסדקה רוב הקליפה החיצונה העבה ע״כ דליש מחמירין אינו פסול אלא בנסדק כולו ולא נשאר כלום דלא כסברא הראשונה דבעינן לאורכו ברובו משני צדדין שזה הוא יותר מנסדק כולו מצד אחד אבל ממה שכתב בהגהת ש״ע נראה שהיה מפרש דליש מחמירין פסול בנסדק רובו מצד אחד ולא נהירא דהא פשיטא הוא דכשר כמו גבי טרפה ואיכא למידק אמאי לא קאמר מבעיא ליה לרבא בנסדק ונשאר כל שהוא למעלה ולמטה דדילמא התם הוא דלא שלט ביה אוירא הדרא בריא אבל הכא דשליט ביה אוירא סרוחי מסרחא א״ד לא שנא כי היכי דמיבעיא לן בסרוח מבפנים וי״ל דמשמע ליה לתלמודא דמדתנן נקלף ונסדק בסתם משמע דנקלף ונסדק לגמרי והתם הוא דפסול אבל בנשאר כל שהוא כשר וא״כ מאי קא מיבעיא ליה תו לרבא ומכאן עוד תשובה על פירש״י שפירש דנקלף דפסול היינו במקצתו דא״כ קשיא אמאי לא קאמר דמבעיא לן בנסדק במקצתה ונשאר כל שהוא למעלה ולמטה וכבר דחו פירושו כל המפרשים ולי נראה לבאר דברי רש״י שגם הוא ז״ל לא היתה דעתו לפרש דנקלף כולו ולא נשתייר כלום דכשר דהא פשיטא היא דפסול כמו גלודה כמבואר בסוגיא אלא כוונת רש״י ז״ל לפרש מאי דקאמר הא בכולו היינו לומר דהנקלף הוא הכל במקום אחד כולו ביחד כשר הא במקצתו פי׳ דנקלף בשנים וג׳ מקומות מקצת כאן ומקצת כאן פסול דמנומר הוא וכמ״ש הראב״ד להדיא כך היתה דעת רש״י ז״ל ודקדק לפרש כך מלשון הא בכולו הא במקצתו מדלא קאמר הא דנקלף כולו הא דנקלף מקצתו אלמא דמשני ליה אפילו תימא דמתניתין סתמא קתני נקלף פסול בין נקלף כולו ובין לא נקלף כולו מ״מ איכא למימר דלא פסול בלא נקלף כולו אלא כשהנקלף הוא במקצתו כלומר מקצת כאן ומקצת כאן דהוה ליה כמנומר אבל בכולו כלומר שהנקלף הוא במקום אחד דלא הוי כמנומר כשר מאחר דלא נקלף כולו ולא הוי כגלודה:

(ט) נקלף ממנו וכו׳ שם במשנה נקלף פסול ובגמרא אמר רבא האי אתרוג דאגליד כאהינא סומקא כשר והא אנן תנן נקלף פסול ל״ק הא בכולו הא במקצתו ופירש״י הא בכולו כשר במקצתו פסול דמנומר הוא והתוס׳ בשם ר״ת והרא״ש בשם ר״ח והראב״ד פ׳ איפכא דבכולו פסול דלטרפה מדמינן ליה והגלודה טרפה ואם נשתייר בה כשעור סלע כשרה דהדרא בריא וכו׳ וס״ל לרבי׳ דמלשונם משמע דבאתרוג נמי בעינן שישתייר כסלע וכך הבין הרא״ש שהרי כתב וז״ל ומיירי שנשתנה למרא׳ פסול אבל אם נשתנה למראה כשר אפילו לא נשתייר בו אלא כסלע כשר עכ״ל אבל ברי״ף ורמב״ם כתוב דבאתרוג אפילו לא נשתייר כל שהוא כשר דלאו ממש כטרפה מדמינן ליה וכי היכי דבנסדק מכשרינן בשיור כל שהוא למעלה ולמטה והרא״ש ס״ל דנסדק שאני דאף בטרפה הוי כשר בשיור כ״ש אלא כיון דגרגרת עשוי חוליות בעינן שיעור חוליא כולה דאי לא הו״ל כאילו לא נשתייר כלום אבל בנקלף דהשיעור הוא כסלע אף באתרוג כן הדין דבעינן שיור סלע ולענין הלכה נקטינן כר״ח שהסכימו עמו כל הגאונים ומ״ש על שם ר״ח דבכולו פסול אפילו לא נשתנו מראיו מבואר כן בדבריו שפוסל בכולו משום דמדמינן ליה לטרפה ולאפוקי מפרש״י שאינו פוסל אלא משום דנשתנו מראיו בנקלף מקצתו והו״ל מנומר. ובסמוך כתבתי ליישב פירש״י דגם הוא סובר דבנקלף כולו לגמרי פסול אלא דבאינו נקלף כולו נמי פסול כשנקלף מקצת כאן ומקצת כאן דזה ודאי הוי כמנומר וכדעת הראב״ד והכי נקטינן לפסול גם בזה:

(י) ומ״ש דנקלף ממנו קליפה דקה כו׳ כלומר שאם נקלף ממנו הקליפ׳ העבה שיש בו חריפות כשאוכלין אותה פסול לדברי הכל בין בכולו בין במקצתו דהו״ל חסר כל שהוא וכ״כ הרא״ש והר״ן וכן מבואר ברמב״ם אבל הרא״ש כתב בתשובה סי׳ נ״ח דאפילו נקלף ממנו הקליפה עבה כשר דאינו פסול משום חסר אלא בשחסר מבשר האתרוג שהוא הלבן שבו ולא קי״ל הכי:

(יא) ומ״ש ומיהו פי׳ הראב״ד שמקום הקלף הוא ממראה גוון האתרוג כו׳ איכא לתמוה דפשט הלשון באשיר״י לא משמע הכי אלא אף להראב״ד כשהנקלף במקום אחד כשר בנשתייר בו כסלע אעפ״י שמקום הקלף אינו ממראה גוון האתרוג ודוקא כשהוא בב׳ וג׳ מקומות התם דוקא פוסל הראב״ד כשהנקלף אינו ממראה גוון האתרוג משום דהו״ל כמנומר ואפילו אינו נקלף אלא במיעוטו אבל כשהנקלף במקום אחד כשר אפילו אינו ממראה גוון האתרוג. ומ״ש הרא״ש ומיירי שנשתנה למראה פסול כו׳ היינו לפרש דמ״ש הראב״ד בסוף דבריו הא דבכולו פסול לאו דוקא בכולו אלא ברובו וזה כתבו הראב״ד בסתם אף לפי דעת עצמו לא לפי דעת הי״א לחודיה ולפיכך בא הרא״ש לבאר דמיירי דוקא שנשתנה למראה פסול אבל אם נשתנה למראה כשר אפילו לא נשתייר בו אלא כסלע כשר אף לדעת הראב״ד דמאחר שהנקלף הוא במקום אחד אינו כמנומר וכשר אעפ״י שמקום הקלף אינו ממרא׳ גוון האתרוג וכמ״ש בתחלת דבריו וצריך ליישב דס״ל לרבי׳ מאחר דבע״כ צ״ל שבחוטמו פוסל הראב״ד בכל שהוא שאינו ממרא׳ גוון האתרוג אעפ״י שלא נשתנה למראה פסול ומדמי ליה לחזזית שאם אתה מפרש מ״ש הראב״ד דבחוטמו אפילו במשהו פסול דומיא דחזזית היינו דוקא בנשתנה למרא׳ הפסול א״כ למה לא פירש הרא״ש ההיא דבחוטמו במשהו שכתב הראב״ד דאיירי בנשתנה למראה הפסול כמו שפירש הא דבכולו פסול לאו דוקא בכולו אלא ברובו אלא ודאי דההיא דבחוטמו במשהו דפסול אפילו לא נשתנה למראה הפסול נמי פסול דדמיא לחזזית לפי דעת הראב״ד וא״כ ה״ה נמי ברובו אפילו במקום אחד נמי פסול לדעת הראב״ד כיון דדמיא לחזזית: ומ״ש הרא״ש ומיירי וכו׳ היינו לפרושי סברת הי״א כמו שפי׳ הב״י ומפני שהיה עולה על הדעת דלסברת י״א אע״ג דבמקצת דפסול משום מנומר וכן בחוטמו דבמשהו אינו פסול אלא בנשתנה למראה פסול מ״מ ברובו מודים דפסול אפילו לא נשתנו למראה פסול לכך כתב הרא״ש לבאר סברתו דמיירי שנשתנה למראה פסול כו׳ מ״מ העיקר נראה בעיני לפרש דברי הראב״ד והרא״ש כאשר כתבתי תחלה ולא כדעת רבינו ואף הראב״ד ס״ל דבחוטמו אינו פסול במשהו אלא בנשתנה למראה פסול וכן ברובו אינו פסול אלא בנשתנה למראה פסול ואין חילוק בין סברת הראב״ד לסברת י״א אלא בנקלף בב׳ וג׳ מקומות דלהראב״ד פסול כשמקום הקלף אינו ממראה האתרוג דהו״ל מנומר ולסברת הי״א לא אמרו מנומר פסול אלא כשהוא משתנ׳ חברבורות כמו חזזית ולבן: ומ״ש הרא״ש לבאר ההיא דבכולו לאו דוקא בכולו אלא ברובו דמיירי שנשתנה למראה פסול וכו׳ ולא כ״כ לבאר ההיא דבחוטמו וכו׳ היינו משום דבענין זה היו דברי הראב״ד סותרים זה את זה דבתחלה כתב כשהנקלף במקום אחד כשר במקצתו אפילו לא נשתייר בו אלא כסלע ובסוף כתב דברובו פסול לכך בא הרא״ש לבאר דסוף דבריו מיירי בנשתנה למראה פסול אבל בנשתנ׳ למרא׳ כשר אפילו לא נשתייר בו אלא כסלע כמ״ש בתחלה ואין דבריו סותרין וההיא דבחוטמו במשהו לא היה צריך לשום ביאור דפשיטא דאינו פסול אלא בנשתנה למראה פסול דהתם הוא דדמיא לחזזית אבל בנשתנה למראה כשר למה יפסל הא לא דמיא לחזזית שהרי לא כתב הראב״ד למיפסל בנשתנה למראה כשר אלא בנשתנה בב׳ וג׳ מקומות ומשום מנומ׳ הא לאו הכי אין מקום לפוסלו וכן עיקר דלא כדעת רבינו ודוק היטב:

(יב) ניטלה פיטמתו והוא הפרח שבראשו וכו׳ שם במשנה ניטלה פיטמתו פסול ניטל עוקצה כשר ובגמרא ניטלה פיטמתו תני ר״י בן אלעזר ניטלה בוכנתו וכתב רש״י פי׳ של ה״ר יעקב בר יקר ופי׳ של ר״י הלוי והסכים לפירוש הר׳ יעקב דפיטמא הוא ראש האתרוג והיינו בוכנתו ודוגמתו הפיטמא של רמון ומפני שרבינו מפרש דפיטמא של רמון היינו הפרח לכך כתב בניטלה פיטמתו דאתרוג והוא הפרח שבראשו וכה״ג כתב גם הרי״ף וז״ל פירוש פיטמתו דד של אתרוג והוא חוטמו כדתנן פיטמא של רמון והוא שושנתו. ושושנתו ופרח חדא היא. אבל הר״ן ז״ל השיג עליו וכתב שלא מצינו לשון פיטמא על הפרח כי מה ששנינו פטמא של רמון אונו שושנתו של רמון אלא הדד שבראשו שהפרח נץ שמו דהא תנן פיטמא של רמון והנץ שלו אלמא תרי מילי נינהו כו׳ וכן נראה ברמב״ם שכתב ניטל דדו והוא הראש הקטן ששושנתו בו פסול משמע שאינו פוסל בנטילת השושנה לבד אלא בנטילת הדד והוא העץ שהשושנה בו וכן פי׳ ה״ה ואפשר לומר שהרי״ף נמי סובר כמו הרמב״ם שאינו פסול בנטילת השושנה בלבד אלא בניטל הדד שהרי כתב בפירוש ניטלה פטמתו דד של אתרוג והוא חוטמו ובודאי שאין השושנה נקראת לא דד ולא חוטם ומ״ש כדתנן פיטמא של רמון והיא שושנתו היינו להכריע דהפטמא היא מה שבראש האתרוג ולא מה שבזנבו ומייתי ראייה מדתנן פיטמא של רמון והוא שושנתו כלומר מקום שהשושנה בו דהיינו מה שבראש ולא מה שבסוף ודכוותא פיטמא דאתרוג הוי נמי מה שבראשו. ודקדקו הרי״ף והרמב״ם לבאר שהוא הראש ששושנתו בו מפני שאמרו בירושלמי ניטלה פיטמתה תמן אמרין שושנתו כלומר מקום שהשושנה בו וכיוצא בזה כתב גם הב״י ואפשר ג״כ לדחוק בדברי רבינו ולבאר דבריו שמ״ש והוא הפרח שבראשו היינו לומר העץ שהפרח בראשו לא הפרח ממש ותדע שהרי רש״י כתב בשם ה״ר יעקב בר יקר ניטלה בוכנתו במתניתיה הוה תני ניטלה פיטמתו בוכנתו לפי שהוא חד ועשוי כמין בוכנא אלמא דלעץ שהפרח בתוכו קרינן ליה פיטמא לפירוש זה שהרי העץ הוא חד ועשוי כמין בוכנא לא הפרח ועוד שהדבר ידוע שעל הרוב נופל הפרח ממנו קודם שיגמר ונעשה בו פיטמא וכמו שכתב ה״ר ירוחם ע״ש אלא מקום הפרח קאמר הילכך אם ניטל הפרח עצמו לבד שהוא שושנתו כשר. ולא נתקררה דעתי בכל זה אלא נראה עיקר דהעץ עצמו קרי ליה שושנה ופרח מפני שצורתה כצורת שושנה ופרח והוא ג״כ נקרא דד מפני שראש אותו עץ הקטן הוא כמו חודו של דד שמכניס התינוק בתוך פיו ואינו הפרח שהוא הנץ שנופל ממנו כי בזה אין ספק דכשר לד״ה כי כן דרכו ליפול וא״כ אין חילוק בין פי׳ הר״י בר יקר לפי׳ הרמב״ם לגבי הפיטמא זולתי דלהר״י בר יקר פסול בניטל ראש הפיטמא שהוא כמו חודו של דד שהוא חד ועשוי כעין בוכנא והוא הנקרא פרח ושושנה ולהרמב״ם משמע דאינו פסול אלא בניטל כל הדד מעיקרו ונשאר מקומו גומא שהרי כתב ניטל דדו והוא הראש הקטן ששושנתו בו דמשמע שהניטל הוא מגוף האתרוג וכך הבין הרא״ם דברי הרמב״ם עיין עליו בבאוריו לסמ״ג וכ״כ הר״ן דאחרים מפרשים דנטל בוכנתו הוא הדד שהפיטמא בראשו ואינו נפסל אלא כשניטל כל הדד שהוא כבוכנא באסיתא גם התוס׳ והרא״ש הזכירו אותו פי׳ שכתבו וז״ל וקצת הי׳ נראה מדהזכיר כאן גבי אתרוג פיטמתו ועוקצו וחוטמו וכן נמי התם גבי דדי אשה משמע ששלשתן במקום א׳ לצד ראשו של אתרוג שיוצא מתוך חודו של אתרוג כמין עוקץ בולט וקשה כעץ וניטלה פיטמתו היינו בוכנתו שנטל אותו העוקץ ממקום חבורו ונשאר כעין גומא בראש האתרוג וכ״כ באורחת חיים הלכה למעשה ודברי הרי״ף אפשר לפרש כסבר׳ הר״י בר יקר דמפסיל אף בניטל השושנה לחוד ואינו ניטל מגוף האתרוג כלום וכך הבין הרא״ם בבאוריו לסמ״ג ומ״ש דפיטמתו דד של אתרוג היינו מפני שראש אותו העץ הקטן הוא כמו חודו של דד שמכניס התינוק בתוך פיו ומ״ש והוא חוטמו לאו חוטמו ממש קאמר אלא מקום חוטמו דאם חוטמו הוא שושנתו מאי האי דקאמר רבא ועל חוטמו אפילו במשהו פסול הא לא שייך לומר בשושנתו שעלתה בו חזזית אפילו משהו אלא ודאי כוונת הרי״ף לומר דהפיטמא הוא מה שבראש האתרוג במקום חוטמו ולא מה שבזנבו ואפשר גם כן לפרשן כסברת הרמב״ם דלא מיפסל אלא בניטל כל הדד שהוא כבוכנא באסיתא והיינו דקאמר והוא חוטמו שניטל גם מן החוטם והוא שושנתו כלומר העץ שהשושנה בו ניטל כולו וכך נראה מדברי הסמ״ג שכתב דלהרי״ף והרמב״ם חוטמו הוא בכלל בוכנתו אלמא דגם להרי״ף אינו פסול אלא בניטל כל הדד כמו להרמב״ם אלא דמשמע דס״ל לסמ״ג דאף הר״י בר יקר מפרש כדבריהם וזה ודאי תימא שכבר כתב רש״י ז״ל לשונו של הר״י בר יקר דמשמע מיניה להדיא שפוסל בניטל קצת הפיטמא אע״פ שנשאר׳ הגומא מליאה וצ״ל שהסמ״ג היה מפרש דהרמב״ם והרי״ף נמי פוסלין אף בניטל מקצת הפיטמא דהיינו הראש העליון אע״פ שנשארה הגומא מליאה וכמו שפירש הר״י בר יקר ואע״ג דבניטל הזנב אינו פסול להרמב״ם והר״י אא״כ שנתלש מעיקרו לגמרי ונשאר מקומו גומא אבל בניטל עוקצו שחוץ לגומא כשר מ״מ בניטל פיטמתא פסול אף בניטלה מקצתה ונשארה הגומא מליאה וכן נראה מדברי הרא״ש שכך הוא מפרש לפי דעתן של הרי״ף והרמב״ם ור״ח וכן פי׳ הב״י לפי פר״ח והכי נקטינן לחומרא. לשון הש״ע ניטל דדו והוא הראש הקטן ששושנתו בו פסול עכ״ל והן דברי הרמב״ם ככתבם ולשונם וז״ל הגהת ש״ע ויש מחמירין שאם ניטלה השושנה דהיינו מה שאנו קורין פיטמא וטוב להחמיר במקום שאפשר ומיהו לענין דינא אין לפסול אא״כ ניטל הדד דהיינו העץ שראש הפיטמא עליו והרא״ש נקרא שושנת׳ וכל זה דוקא בניטלה אבל אם לא היה לו דד מעולם כשר וכן הם רוב אתרוגים שמביאין אית לן למימר דס״ל דמגילה שאני דבעינא בה פירסומי ניסא וכל שלא השמיע לאזנו ליכא פירסומי ניסא ומ״מ הדבר דחוק כיון דחזינן דתלמודא משמע ליה דמגילה וק״ש שוים הם מנין לנו לחלק ביניהן ובא״ח כתוב שהרמב״ם לא הוציא מכלל המוציאין אלא שוטה וקטן לבד ולא הוציא חרש נראה שנוסחאות ספר הרמב״ם שבידו מוחלקת משלנו: כתב הר״ש בר צמח בתשובה בירושל׳ אמרינן אמתני׳ לית כאן חרש ולפי גמרא דידן מיירי במדבר ואינו שומע ואתיא כמ״ד צריך שישמיע לאזניו ולא דומיא דשוטה וקטן הוא דאינהו אפי׳ בדיעבד קריאתם פסולה אבל חרש המדבר ואינו שומע יוצאין אחרים בקריאתו אבל בשופר אינו מוציא וטעמא משום דבשמיעה תליא מילתא דהא מברכים על השמיעה וכיון שאינו שומע אינו מחוייב בדבר ולא מפיק אבל במגילה דבקריאה תליא מלתא כיון דיודע לקרות בר חיוב הוא אבל שומע ואינו מדבר יוצאים בתקיעתו עכ״ל: וכתב בא״ח השומע מגילה ממי שהוא מודר הנאה ממנו יצא דומיא דשופר: וכתב עו״ש מקום שאין מנין אם יש שם ד׳ או ה׳ אחד מהם יודע המגילה ואחרים אינם יודעים אחד פוטר את כולם אבל אם כולם יודעים יקראו אותה לעצמם עכ״ל: ירושלמי ריב״ל הוה מכניש בני ביתיה וקרי קמיהון בפרק בתרא דמגילה: היינו מפני שהם מפרשים ניטלה פיטמתו כפירוש הר״י בר יקר וניטלה בוכנתו מפרשים כפי׳ הר״י הלוי ופיטמתו ובוכנתו שני עניינים הם זה בראשו וזה בעוקצו וכבר הארכתי בסמוך בביאור דבריהם וכתבתי המסקנא:

(יג) עלתה בו חזזית כו׳ משנה שם עלתה חזזית על רובו פסול על מיעוטו כשר ופירש״י חזזית כמין אבעבועות וכתב הרא״ש והוא שיש בהן ממש כו׳ ובגמרא לא שנו דעל מיעוטו כשר אלא במקום אחד אבל בב׳ וג׳ מקומות מיחזי כמנומר ופסול:

(יד) ומ״ש בשם הרי״ג הכי משמע פשטא דמלתא דב׳ וג׳ מקומות דומיא דמקום אחד מה מקום א׳ במיעוטו אף בב׳ וג׳ מקומות במיעוטו ומלשון הרי״ג שכתב במיעוטו של צד אחד נראה דס״ל דברובו דפסול היינו אעפ״י שאינו רובו של אתרוג אלא רובו של צד אחד והכי משמע בירו׳ אבל התוש׳ בריש לולב הגזול והרא״ש גבי חזזית כתבו די״ל הירושלמי כתלמודא דידן דהיינו במקום אחד אבל לעולם הוא רובו של אתרוג:

(טו) ומ״ש בשם הראב״ד כו׳ כ״כ הרא״ש בשמו וכתב דס״ל דבהכי דמינן ב׳ וג׳ מקומות למקום אחד שהחברבורות בג׳ מקומות הן מעוט האתרוג כמו במקום אח׳ אבל פיזור הנימור הוא ברוב האתרוג:

(טז) מ״ש ואם הוא מחצה על מחצה וכו׳ טעמו מבואר דס״ל דהלכה כרבי יוסי דאמר בפ״ב דבכורות דאפשר לצמצם לכל הפחות בידי אדם וכן כתבו התוס׳ בפ״ק דסוכה בדף ט״ו דבפ״ק דעירובין פסקינן כמ״ד פרוץ כעומד מותר הילכך אף באתרוג כשר במחצה על מחצה. וטעמו של הראב״ד דפוסק דא״א לצמצם אע״פ שהוא בידי אדם דלית הלכתא כרבי יוסי כל עיקר ועיין שם בתוספות וכיון דאי אפשר לצמצם אם כן אע״פ שהוא משוער בלבד שנשאר הרוב שלם מכל מקום פסול דבעינן רוב הנראה לעינים שיעור לא רוב שאינו בשיעור רק משוער בלבד:

(יז) ומ״ש ומחוטמו ואילך כו׳ מימרא דרבא שם גבי חזזית ועל חוטמו ואפילו במשהו נמי פסול וכתב הרא״ש דהיינו ממקום שמתחיל לשפע כו׳ דלא כדמשמע מפירש״י דדוקא עובי גובהו נקרא חוטמו ומ״ש דכל שינוי מראות ויבש פוסלין בחוטמו בכל שהוא כ״כ הרא״ש לשם וה״ט כיון דחזזית פסולה משום דבעינן הדר ופוסל בחוטמו בכל שהוא א״כ הכי נמי שאר כל הפסולין משום הדר דמאי שנא:

(יח) ומ״ש או סרח והוא יותר מתפוח שיש בו קצת ריח רע כלומר לא תימא כיון דתפח פסול וסתם תפח נסרח א״כ היינו סרח לכך קאמר דסרח הוא יותר מתפוח במה שיש בו קצת ריח רע משא״כ בתפוח ומילי מילי קתני תפח ואע״ג דלא סרח וסרח אע״ג דלא תפח והכי קאמר בגמרא ולא כמ״ש הב״י דזו ואצ״ל זו קתני:

(יט) ומ״ש ואם הוא שחור וכו׳ שם בברייתא כושי לבן והרא״ש כתב דדינן כמו חזזית דבמקום אחד ברובו וכו׳: והא דשחור פסול דוקא בארצות הרחוקים מארץ כוש שהוא שינוי להם אבל הסמוכים לארץ כוש ורגילים באתרוגים שחורים אתרוג שחור שהובא לשם מכוש כשר אבל הגדל לשם פסול כיון דאין דרכו בכך כך היא הנוסחא האמיתית בספרי רבינו והכי משני רבא לברייתות דקשיין אהדדי הא לן והא להו וע״פ פירוש רש״י והרא״ש אבל הרי״ף והרמב״ם פי׳ הסוגיא בע״א ע״ש: