(א) הצריכים לו קצת – דאמרי׳ מתוך שהותרה הוצאה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך והיינו דעכ״פ יש בו קצת צורך היום כגון קטן ולולב אבל אבנים לא ובירושלמי אמרינן מותר לטלטל המפתח של אוכלין אבל של כלים לא ופרכינן והא ר׳ אבהו יתיב ומתני ומפתח של פלטרין בידיה ומשני פלפלין ה״ל בהדיה וכתב הרא״ש בשם תשובת כגאונים דמשום כבוד י״ט מותר אם הוא תכשיט אבל הוצאה שלא לצורך אכילה ושלא לצורך תכשיט כגון אותם שיוצאים עם המפתחות קשורות באיזוריהן שלא כדין הם עושים וכ״כ הטור וז״ל וכן מפתח שסוגר בו האוכלין שירא להניחו בביתו יכול להוליכו עמו וכתב ר״ש דוקא להוליכו בידו אבל ברצועה כדרך חול לא ואין נראה לחלק דלא מיחזי כ״כ עובדא דחול מה שהוא תלוי ברצועה עכ״ל ומזה משמע דמפתח של כלים שאין בהם צורך אוכל נפש אלא דמתיירא שלא יגנובו אסור להוליך עמו וכ״ה במהרי״ל שהוציא עמו מפתח מן הכיפה שלו בי״ט כי אמר שהדגים שלו שהכניסן לי״ט הם בכיפה שם וכ״פ רש״ל. אבל ב״י מביא הגה׳ סמ״ק סי׳ רפ״ב דמפתח תיבה שאין בה אלא מעות כיון שלבו דואג משום פסיד׳ חשוב צורך קצת וזה פסק רמ״א להלכה ואיני יודע למה כיון דרוב ראשונים ואחרונים לא פסקו אלא דוק׳ מפתח צורך אוכל נפש או תכשיט ובמרדכי כתוב ג״כ דמחזורים מותר להוליך עמו ולהחזירם דהתירו סופן משום תחילתן דאל״כ לא יוליכם עמו משמע דאם היו כבר שם קודם י״ט אסור להוציאן מבה״כ וע״כ נראה דאף על גב דכבר הורה זקן רמ״א להקל בזה כל בעל נפש יחמיר לעצמו במקום שאין שם עירוב שלא להוליך עמו רק מה דצריך קצת לאוכל נפש בו ביום אבל משום חשש גניבה לא בפרט במקום שיוכל לתת המפתח למי שהוא נאמן לו בביתו דאז אסור לד״ה.

(ב) ומותר לשחוק בכדור כו׳ – כתב רש״ל דבר תימה הוא להתיר שא״צ ביום טוב כלל אלא שחוק של ילדים אבל לגדולים נראה בעיני מנהג רע הוא וחף שכ״כ בשם ר״ת לא ניחא לי כי אפשר שלא בא אלא ליישב מה שנהגו כן ואם איישר חיילי אבטליני׳ שהרא״ש לא העתיק זה: כתב רש״ל ולענין הוצאות סכינים בימי חורפי ראיתי שנזהרים כשהולכים לטייל חוץ לעיר בי״ט שלא היו נושאים הסכינים עמהם מטעם שהסכינים אחר אכילה אין בהם צורך היום כי אין דרך לאכול עוד היום אבל מ״מ חוץ לעירוב היו נושאים כי לא תקנו חכמים ע״ח אלא בשבת שאסור להוצי׳ כל דבר אבל ביום טוב שמותר להוצי׳ כל דבר חוץ ממה שאין בו צורך היום כלל בעבור זה לא תיקנו ע״ח וכ״ד הרי״ף והתוס׳ והר״ן חילק ביום טוב שאין שם ע״ח אלא שהרשב״א כו׳ ויש הוכחה בגמ׳ לסברתו כו׳ וראוי לכל ירא שמים להניח ע״ח בי״ט כמו בשבת אלא שאין לשנות המנהג אבל מכל מקום לפי מה שנהגו להניח עירוב בע״פ על׳ כל השנה יכלול בו גם י״ט ויאמר לכל שבתות וי״ט של שנה זו להוצי׳ נפשיה מפלוגת׳ במידי דלית ביה חסרון כיס ולא נקר׳ שינוי מאחר שאינו עושם מעשה חדש עכ״ל בזה שכתב להוסיף בברכה נראה נכון דגם רמ״א כתב כאן דיש תועלת בעירוב להוציא כל מה שיש לו תורת כלי כו׳ אבל מ״ש רש״ל להחמיר בסכינים לא נלע״ד כן דודאי סכינים כל היום מקרי צורך אוכל נפש דאי מזדמן לו איזה פרי יאכל עמהם וזה הוכחתי גם לענין שבת בסי׳ ש״ח ס״ד דאסור לטלטל אפילו בבית דבר שאין בו צורך היום כלל וא״כ היאך נושאים סכינים כל היום קשורים בחגור׳ בשבת אלא ודאי דהוי לצורך כל היום ג״כ איני יודע לחלק בין חוץ לעיר או חוץ לעירוב דגם חוץ לעיר אין בו אלא איסור דרבנן דכרמלית הוא אלא דהתוס׳ בפ״ק דכתובות כתבו דאין ללמוד מחצר שאינה מעורבת קולא לכרמלית דחמיר טפי הביאם ב״י. ע״כ יש ליזהר טפי בכרמלית במידי דאין בו צורך אוכל נפש ואנן כל מבואות שלנו הם כרמלית כתב הרמב״ם בפ״ב כל שאסור לאכלו או להשתמש בו בי״ט מפני שהוא מוקצה אסור לטלטלו ע״כ פי׳ אבל לא שאסור משום חוץ לתחום דמותר בטלטול כמ״ש סימן תקט״ו.

(ג) אלא שומטו כו׳ – בגמ׳ ס״ל כן לרב מלכיו א״ר חייא בר אשי והוא שיש עליו כזית בשר רבינ׳ אמר אע״פ שאין עליו כזית בשר מותר לטלטלו מידי דהוה אקוץ בר״ה פירש״י טלטול גמור כמו דאמרי׳ בפ׳ כירה בקוץ בר״ה מוליכו פחות פחות מד״א וקי״ל כרבינ׳ אלא דק׳ למה פסקו טור וש״ע דבעי׳ שומטו דהיינו טלטול מן הצד דהא בקוץ קי״ל אפילו בטלטול גמור ואפילו לגי׳ הרא״ש דל״ג בדברי רבינא מותר לטלטלו אלא סתם שרי וא״כ י״ל דקאי ארבי חייא לחוד לחלוק עליו דלא צריך כזית בשר אבל אדרב מלכיו אינו חולק ובעי׳ שומטו מ״מ ק׳ דהא רבינ׳ מדמיהו לקוץ בר״ה וק״ל בסי׳ ש״ח דאפילו טלטול גמור מותר צ״ל דכאן שמטלטלו טלטול גמור בשעה שרוצה לצלות בו ואתי למטעי לטלטלו גם אח״כ אפי׳ שלא לצורך ע״כ עשו היכר׳ שדוק׳ דרך השמטה יניחנו בקרן זוית כנ״ל ופשוט הוא שאם רוצה לצלות בו שנית בשר דמותר.

(ד) מותר לטלטל סולם כו׳ – צריך אני להב״ בקיצור הסוגי׳ עם פרש״י ולבאר בעזה״י כי ראיתי בה פירושים מה שלא נתחוורו לע״ד. במשנה בש״א אין מוליכין הסולם משובך לשובך וב״ה מתירין א״ר חנן בר אמי מחלוקת בר״ה דב״ש סברי הרואה אומר להטיח גגו הוא צריך ועושם מלאכה ביום טוב וב״ה סברי שובכו מוכיח ויש ל״א בגמ׳ אבל פסק הלכ׳ כהאי לישנ׳ וברה״י מותר לד״הם ואמרי׳ בבריית׳ אחר פלוגת׳ דב״ש וב״ה אר״י בד״א בסולם של שובך אבל של עליה ד״ה אסור פירש״י דההיא ודאי אמרי׳ להטיח גגו הוא צריך ר׳ דוס׳ אומר מטהו מחלוז לחלון ואמרי׳ בגמ׳ ר׳ חייא אסר לטלטל אפילו של שובך דמאי דשרי ת״ק דהיינו של שובך להוליך אסר ר׳ דוסא ואתא למימר הולכה אסורה הטייה שרי ובשל עלייה לא איירי כלל וז״ל הרא״ש ומסקי׳ דסולם עלייה אסור לטלטל וק׳ מההיא דפ׳ חלון דאמרי׳ דסולם המצרי הוה דבר הניטל בשבת וא״ל דסוגי׳ ההיא כלישנ׳ דאמר ברה״י מותר דאף לההו׳ לישנ׳ היינו דוקא בסולם של שובך או שמא כיון דב״ש אסרו בסולם של שובך ברה״י ה״ה נמי בסולם של עליי׳ שרי לכ״ע ברה״י (נראה פשוט דיש כאן ט״ס וצ״ל ושמא כיון דב״ש שרי בסולם כו׳) ומיהו קשה דר׳ חייא גופיה דקאסר הכא משמע התם דסבר סולמות של בבל אין להם קבע וניטלין בשבת ותי׳ ר״ת דהתם איירי בסולמות של בית שדרך לטלטלם מזויות לזוית ול״ד לסולמות של עליה שהיו גדולים וחזו להטיח גגו והר״א מבורגי״ל תי׳ דהכ׳ בי״ט שמותר להוצי׳ בסולם לר״ה והרואה אומר להטיח גגו הוא צריך וכיון דאסור ברה״ר אפילו בחדרי חדרים אסור אבל בשבת דאין דרך להוצי׳ דרך רה״ר הלכך בבית מותר ולהאי שינוי׳ אסור לטלטל סולם בי״ט עכ״ל וז״ל הטור מותר לטלטל הסולם משובך לשובך אפילו ברה״ר וה״מ סולם קטן כגון של שובך אבל גדול כגון של עלייה אסור לטלטלו אפי׳ בבית עכ״ל והקשה ב״י דכאן משמע שפוסק כשינוי׳ דר״ת שהרי כ׳ אבל גדול כגון של עלייה אסור והיינו כפיר״ת דסולמות של עליי׳ אסורים מפני שהם גדולים וק׳ דבסי׳ ש״ח נראה שסובר כשינוי׳ דהר״א מבורגי״ל שהרי כ׳ אפי׳ סולם של עלייה והוא גדול מותר לטלטלו בחצר בשבת והיינו כהר״א דלר״ת בין בשבת בין בי״ט אסור עכ״ל וע״ז האריך בתי׳ ולחלק בין של בית לשל עלייה ולשל שובך ובסוף העלה בצ״ע נראה שהו׳ ז״ל היה מפ׳ דברי התוס׳ והרא״ש שכתבו להאי שינוי׳ אסור לטלטל סולמות שלנו היינו אע״פ שהם קטנים וזהו הרבות׳ דהחמיר הר״א וכן הבינו רש״ל ומו״ח ז״ל ולעד״נ דלא זו הדרך כלל בכוונת הרא״ש אלא שה״פ דמתחלה הקשה הרא״ש דכאן משמע דשל עלייה אסור ובפרק חלון אמרי׳ דשל מצרי מותר והו׳ ג״כ גדול כשל עלייה ותי׳ דשם מיירי ברה״י ובזה מתירין אפי׳ ב״ש ואח״כ הקשה לר״ת דאוסר כר׳ דוסא דהיינו אפילו בשל שובך מתיר שם בסולמות של בבל והיינו אפי׳ בר״ה ותי׳ ר״ת דאותן סולמות שמחזיק האדם תמיד בבית שדרך לטלטלם תמיד מזוית לזוית אין בהם איסור כלל אפי׳ ברה״ר ומזה מיירי בפ׳ חלון אבל אותן סולמות שהן תמיד על הרחוב העומדים לתיקון הגג אותן של עליות אסרי׳ כאן ולא בקטנות וגדולות תליא מלתא דודאי אף אותן שמחזיקים בבית הם גדולות משל שובך הנזכר בגמ׳ וראוי להטיח גג אלא שההיתר היא מכח שדרכן להוציאן מזויות לזויות ולא יאמר הרואה שלהטיח גגו צריך משא״כ אותן שהם תמיד בחוץ והקטנות והגדולות אינן אלא להכיר׳ בעלמ׳ שאותן שבחוץ עושין אותם יותר גדולים מאותן שמחזיקין בבית וא״כ אותן שבבית אף שהן גדולים מאד מותר לטלטלם בבית דאין כאן חשד כיון שיש בהם שינוי מאותן של עלייה והכל רואין שסולם כזו שייכא לבית אבל הר״א לא חילק בזה אלא בין שבת לי״ט לענין טלטול בבית דבשבת אין חשש ואפי׳ אם היא גדולם כיון שאין יכול להטיח גגו דהא אסור להוצי׳ בשבת מרה״י לר״ה אבל בי״ט יש חשש דלהוציאה להטיח אז יש חילוק בין קטנה כשל שובך לא גזרו בה משום להטיח אבל בגדולה שודאי היא להטיח תמיד ע״כ אסור אפילו בבית דיטעו לומר שמטלטלה כדי להוציאה ונמצ׳ שיש קול׳ וחומר׳ לפי׳ הר״א קול׳ בסולם גדול אפי׳ מאוד כשל עלייה ממש מותר [בשבת] בבית משא״כ לפי׳ ר״ת שאין היתר אלא לאות׳ ששייכ׳ וניכרת שהיא של בית ודבר זה זכרו הטור בסי׳ ש״ח דס״ל כפי׳ הר״א והו׳ עיקר וחומר׳ באותה השייכה לבית תמיד מתיר ר״ת כיון שדרכה בתשמיש הבית ולהר״א אסור כיון שאפשר להוציאה לחוץ בי״ט יאמרו להטיח כו׳ והרא״ש לא נקט אלא החומר׳ לחוד וע״כ כ׳ ולהאי שינוי׳ אסור לטלטל סולם שלנו בי״ט דהיינו סולמות שלנו שהם תמיד בתוך הבית דבימי התלמוד שהיו גגותיהם שוות והיו מטיחין שם טיט כמו שפירש״י בגמ׳ ע״כ היו מחזיקים סולמות מיוחדות בחוץ לצורך הטיח׳ משא״כ בשלנו שאין לנו סולמות בחוץ בשביל זה אלא מחזיקים את הסולם בתוך הבית ובזה היה מותר לר״ת כיון שדרכה תמיד בבית אבל להר״א אסור אף בזה כיון שמותר להוציאה ובתוס׳ כ׳ ג״כ האי מילת׳ שכ׳ הרא״ש אלא שסיימו בל׳ זה אחר תי׳ של הר״א ולפ״ז אסור לטלטל סולם שלנו בי״ט ואפילו בביתו דשמ׳ הלכה כר׳ דוסא וכוונתם אפילו אם יש לנו סולמות קטנים אסור דשמא קי״ל כר׳ דוסא דאוסר אפילו בשל שובך והיינו דעכ״פ ראוים ג״כ להטיח גג דהא מטעם זה אסרי ב״ש בגמ׳ בשל שובך נמצ׳ שיש ב׳ חומרות הא׳ אפילו בבית והב׳ אפילו בקטנות כשובך דלר״ת שרי אפילו בגדולה כל שהיא של בית אבל הרא״ש לא העתיק החומר׳ השנייה דלא פסק כר׳ דוס׳ אלא כת״ק דב״ה מתירים בשל שובך כר׳ יהודה ובשל עלייה אסור דוק׳ והיינו בי״ט ע״כ לא נקט הרא״ש החומר׳ לפי׳ הר״א אלא לענין דאפילו המיוחדת לבית אסורה לאפוקי מר״ת והיינו בגדולה וזה החילוק שזכר גם הטור והוא לפי׳ הר״א ולא הוצרך הטור להזכיר חומר׳ דסולמות שלנו שהם תמיד בבית דפשיט׳ שאין להקל בשביל זה והרא״ש לא כתב זה אלא כיון שכ׳ תחלה פי׳ ר״ת דמיקל בשביל זה הוצרך להזכיר דלהר״א אסור בזה אבל הטור לא זכר פיר״ת כלל וע״כ לא הוצרך להזכיר דלא נקיל בשביל שהיא שייכא לבית דמהי תיתי לומר כן ורש״ל חילק ג״כ ג׳ חילוקים בין הסולמות והגיה בדברי התוס׳ ועוד שמא הלכה כר׳ דוסא ולפי מ״ש ניחא הכל ואין כאן שום צד דוחק בס״ד אבל דברי הש״ע כאן דס״ל דבשל עלייה אסור משום שאין תורת כלי עליו וגם בשבת לא ס״ל כפירוש הר״א והוא דעת הרמב״ם אלא שהרמב״ם אסר אפילו בשל שובך להוליך משובך לשובך אלא הטייה לחוד ונראה דלענין הלכה דבשבת מותר לטלטל הסולם שבבתינו להוצי׳ או להוליך שום דבר מן העלייה למטה דזה מותר בין לפי׳ ר״ת בין לפי׳ הר״א אבל בי״ט יש לאסור ההולכה דשמא פי׳ הר״א הוא העיקר ויש איסור שמא יאמרו להטיח כו׳ ואע״ג דעכשיו א״צ להטיח גגים שלנו משום שהם משופים מ״מ גזירת חכמים לא בטלה דמ״מ יש לטעות ולומר שרוצה להוצי׳ לאיזה צורך תיקון הגג שלו אלא הטייה דוקא יש להתיר כנלע״ד.

(ה) מתחילין בערימות כו׳ – בטור כתוב שהוא מוכן ועומד להסקה כו׳ הקשה ב״י דהא כתב אחר כך דאתי׳ כר״ש לחד לישנ׳ ור״ש מתיר מוקצה וא״צ שהוא עומד להסקה ודחק לתרץ זה ולק״מ דהך מוכן ועומד להסקה לא מטעם מוקצה זכרו דבזה לא סגי במוכן אלא דוקא דהוא תיבנ׳ סריא וכמ״ש אחר כך אלא דהוצרך לזה משום דכל שהוא רוצה ליקח תבן להסקה צריך לעשות אותו תחלה חבילות חבילות קטנות ולקשור אותם ואח״כ מסיק בם וזה אסור לעשות אפילו לר״ש דהוי שווי מנא ע״כ אמר שהו׳ מוכן ועומד להסקה פי׳ שכבר יש שם כריכות קטנות שא״צ לעשות אותם בי״ט אלא שמ״מ הם אינם עומדים להסקה דוק׳ אלא גם למאכל בהמה והוא העיקר ע״כ אין מותר לר׳ יהודה אלא בתיבנ׳ סריא דהוא דוק׳ להסקה ובזה דוקא מותר לרבי יהודה ואף דפסק כאן כר״י ומיירי בסריא מ״מ צ״ל דהוא קשור כבר כדי שלא יהא צריך לקושרו להסקה דזה צריך לכ״ע כנלע״ד: עוד הקשה ב״י מאי קמ״ל הטור דהא פשוט הוא דלר״ש מותר מוקצה ולר״י אסור ולק״מ דהא חידוש גדול יש כאן דה״א דאף תיבנ׳ סריא אסור לר״י כדהק׳ התו׳ וז״ל וא״ת מ״ש מעצים שבמוקצה דאסר ר״י אפי׳ חזיין להסקה וי״ל דדוקא גבי אוצר תבן לא מקצה דעתו למה שראוי עתה דלא הקצה דעתו כ״א ממאכל בהמה ועתה ראוי להסקה ומזה לא הקצה אבל אוצר עצים הקצה דעתו ממה שראוי עתה עכ״ל וק״ל ע״ד התוס׳ דכתבו הקצה דעתו ממה שראוי עתה ואם כן אין לך מוקצה יותר מזה דאיהו אקצי׳ מדעתו שיהיה עכשיו תיבנ׳ סריא ויהיה להסקה דוקא וא״ל דרגיל הוא בכך להיות בי׳ תיבנא סריא מ״מ הא צריך שיהיה שם קוצים וזה אינו רגיל ויש לומר דהא עכ״פ לא נפלו שם הקוצים בי״ט אלא כבר בא שם בעת האסף התבן אלא שהוא לא ידע מזה עד היום בי״ט מותר דאין כאן מוקצה אלא חסרון ידיעה ובאמת הוא מוכן לכך ב״ה כנלע״ד.

(ו) נוטלים עצים כו׳ – במשנה אמרינן אין נוטלים עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה (פירש״י כגון בפסח או עצרת שיושב בה לצל אלא מן הסמוך השתא משמע שאם הסכך עב שמותר ליטול מהם) והא סתר אהלא (פי׳ כיון דבטליה לגבי סכך כל פורתא דשקיל סתר אוהל) ומשני שמואל מאי סמוך סמוך לדפנות (קנים הנזקפי׳ סמוך לדופן ולא נארגו עמהם לא בטלי ואינו דומה לסכך שאינו ארוג לפיכך הכל שוה) רב מנשה אמר אפילו תימא בשאין סמוך לדפנות פירש״י אלא בסמוך לסכך כי תניא באסוריית׳ חבילות קנים כיון שלא התיר אגדן ונתנן על הסכך לא בטלינהו אלא להצניעם שם וכ׳ בהג״א ולא בטלינהו לגבי דופן ובשלא נתכוין לעשות שיהא הכותל עב דאם נתכוין לעבות׳ אסור והכי אמרינן בירושלמי עכ״ל וז״ל הטור העושה סוכה בעצרת לצל אסור ליטול ממנ׳ עצים בי״ט (נראה פי׳ דודאי אף אם עושה קודם עצרת אפי׳ לחג הסוכות הוה דינו כן אלא דאי כ׳ הדין זה בעשה לשם חג ה״א דהאיסור משום קדושת החג שחל על הסוכה קמ״ל אפי׳ בסוכה דלצל אסור ובחנם דחק ב״י בזה) אפי׳ היתה רעועה ונפלה ור״ש מתיר ברעועה ונפלה (דאם לא היתה רעוע׳ קודם י״ט אפי׳ ר״ש מודה דאסור דבודאי אסח דעתיה מיניה אלא ברעועה דמסיק אדעתי׳ שתפול לר״ש מוקצה ליכא דאמרי׳ דעתיה מאתמול עילויה ולת״ק לא אמרי׳ דעתיה בשום מידי דלא חזי ב״ה) ואם לאחר שתקנה בדופנותיה ובסככה סמך לה עוד חבילות ולא חברם שם או שזרק עוד יותר על הסכך מותר ליטול לכ״ע עכ״ל הטור וכ׳ רש״ל דמ״ה כ׳ הטור אחר שתקנ׳ כו׳ דאז מותר אפילו אם נתכוין להעבות דע״כ לא אסר בהג״א בנתכוין להעבות אלא קודם הגמר בעסק עשייתה ולא נלע״ד כן דכיון שהוא מתכוין להעבות מה מועיל הגמר שהי׳ כבר כיון שהוא מתכוין להעבות הכותל וישאר שם ממילא בטיל לגבי הדופן ודאי אסור ליטלו משם אלא אדרבא יש לנו לו׳ דכונת הטור דדוקא באינו מתכוין להעבות כלל דהיינו שכבר נגמר כל הצורך וא״צ להעבות אז דוקא מותר וע״כ נקט לאחר שתקנה בדפנותי׳ כלו׳ שא״צ לשום תיקון לסכך או לכותל זה נ״ל פשוט וברור עוד הקשה ב״י על הטור במ״ש סמך לה עוד חבילות כו׳ דמשמע דגם בדפנות אין היתר בסמיכ׳ אלא בחבילות וזה אינו דמבואר ברש״י שבדופן אפי׳ אינם חבילות שרי בקנים דהיינו זקופים סמוך להם ומו״ח ז״ל כת׳ דלרב מנשה דאמר באיסוריית׳ ס״ל דגם בדפנות צריך חבילות דוקא ופסק הטור כוותיה ואין ל׳ הגמ׳ משמע כן דהא אמר רב מנשה אפי׳ תימא באין סמוך לדפנות כו׳ משמע דעל הסכך קאמר דאפי׳ בסכך מצינו היתר ע״י חבילות אבל בדפנות א״צ לחבילות אלא כדשמואל וכן הוא מבואר בל׳ אפי׳ תימא דאמר דהיינו שא״צ לדחוק ולפרש סמוך היינו לדפנות דוקא אבל בדין לא פליג על שמואל דאל״כ הל״ל מתני׳ בין בדפנות בין בסכך בחבילות ותרווייהו הלכתא נינהו כמ״ש ב״י בשם רי״ף והרא״ש ורש״ל כ׳ ג״כ דהטור ס״ל דרב מנשיא פליג עם שמואל שהרי לא כתב היתר למעלה אלא שזרק אחר עשיית סוכה אבל לא כ׳ שאם הניח חבילות מקושרים כשר בכל ענין אלא דלא חשש לה משום דפסק כשמואל דלא שרי אלא בסמוך לדפנות כמ״ש שסמך לאחר עשיית סוכה וה״ה למעל׳ אבל איני יודע למה לא נימא דלא פליגי ותרווייהו קושט׳ נינהו עכ״ל ותמוהין מאד דבריו בהבנתו בטור שהתי׳ לזרוק שם למעל׳ בלא חבילה כיון שכבר עשה הסכך וזה ודאי אסור לכ״ע דאל״כ היה לפרושי מתני׳ דמתי׳ בסמוך לסכך משום דכבר נגמר הסכך אלא ודאי דבסכך אסור בכל גווני רק בחבילות מקושרים והטו׳ שכתב או שזרק עוד יותר על הסכך קאי על חבילות דנקט קודם לזה ופי׳ דבריו דודאי ל״פ שמואל עם רב מנשה והטור פוסק כשניהם דהיינו בסכך יש צד מעלה להית׳ אם מניח שם חבילם מקושרת כיון שלא התיר׳ דכל מי שרוצה לסכך הוא מפזר החביל׳ אלא ודאי דמתכוין ליקחם אח״כ משם וזהו תי׳ דרב מנשה אבל בדפנות יש היתר יותר בלא חבילות כי מי שרוצה לחזק הדופן מניח שם חביל׳ מקושרת שתהיה מחזקת הדופן מחמת כבידה וא״כ שפיר נקט הטור חבילות דהיינו מקושרים בריש׳ גבי דפנות לרבות׳ דאפילו בחבילות שהם מחזקים הדופן מותר כיון שאינם מחוברים עמהם וכ״ש באינם חבילות דמות׳ בדפנות כיון שאינם חיזוק לדופן כלל ובסיפ׳ גבי דפנות (סכך) הוא דוקא בחבילות הוא דמותר כיון דלא התיר אותם כדרך האנשים אבל באינם חבילות אסור למעלה וכ״ז הוא לאחר שתיקנה שאין כוונתו לתועלת בהוספ׳ דהיינו שכבר נגמר כל השייך לסכך ולדפנות אז יש התירים אלו אבל אם נתכוין להוספה שישאר שם זה אסור הן בדפנות אפילו בלא חבילה ובסכך אפילו בחבילה כ״ז נראה ברור בפי׳ הטור בס״ד. וכתב ב״י ונ״ל היכ׳ דסמך לדופן או על הסכך חבילות מקושרים כיון דלא בטלי לגבייהו שרי ליטיל משם ה״ה דבסוכות החג שרי ליטול דלא חל ש״ש עליהם ומיהו אפש׳ דמדרבנן מיהו אסירי משום מוקצה כמו שאסרו היות׳ על כדי הכשר סוכה מטעם זה כמ״ש סי׳ תרל״ח עכ״ל ולעד״נ דיש לחלק דבסמוך לדופן שאין לנו הוכחה לומר שנתכוין שלא להוסיף יש לאסו׳ בסוכות החג אבל בסכך בחבילה מקושרת שיש הוכחה שלא נתכוין להוסיף וא״כ הי׳ לו להתירו זה יש להתי׳ אפי׳ בסוכה דמצוה כנלע״ד.

(ז) בית שהוא מלא כו׳ – במשנה אמרי׳ בית שהוא מלא פירות ונפחת נוטל ממקום הפחת רמ״א אף סותר לכתחלה ינוטל אמאי והא סתר אהלא אמר שמואל באויר׳ דליבני (פירש״י סידור של אבנים בלא טיט) והא דמותר ליטול ממקום הפחת הטעם דלא אמרי׳ מוקצי׳ מחמת איסור הן דאין יכול לפחות בי״ט כיון דלא אסור לפחות רק מדרבנן דהא אין שם רק אויר׳ דליבני לאו מוקצה נינהו וע״כ כתבו הרא״ש והטו׳ אבל אם היה בנין גמור אפי׳ ר״ש מודה שאסור ליטול ממקום הפחת והר״ן כ׳ שהרמב״ן הקשה ע״ז לת״ק דלא שרי לפחו׳ אמאי לא איתסרי פירות משום מוקצ׳ אע״ג דליכ׳ אלא איסו׳ דרבנן והא סוכה רעועה מוקצה מחמת איסו׳ של דבריהם אפי׳ בבריאה לא מחייב משום סות׳ אלא בסות׳ ע״מ לבנות וכן נמי במעות שעל המטה אמרי׳ דבמניח נעשה בסיס לדבר איסו׳ ואפי׳ אחר שנטלו המעות אסורין ואע״ג דליכ׳ אלא איסור׳ דרבנן לפיכך פי׳ הרמב״ן שאע״פ שאסור לפחות אין הפירות מוקצי׳ מחמת איסור הסתירה דלא אסרי׳ אלא כשהאיסו׳ הוא בגופן או שנעשה בסיס לאיסו׳ דומי׳ דנר ומטה אבל הכא הפירות ראוים ולא נעשו בסיס אלא שד״א גורם שאינו יכול ליהנות מהם ואינו אלא כאלו היו פירותיו במקום שאינו יכול לילך שם ע״כ מ״ה פסק הרמב״ם סתם להתי׳ וכמ״ש כאן בש״ע דמשמע אפי׳ אם היה כותל של בנין מותר אף שנפחת מאליו בי״ט וכתב ב״י ונראה שטעמו דלא אוקימנ׳ באויר׳ דליבני אלא משום דקשי׳ לר״מ למה מתיר לפחות אית לן למימר דת״ק מיירי בכל ענין הלכך כיון דקי״ל כת״ק אפי׳ בבנין גמו׳ שרי עכ״ל. פי׳ דבריו דודאי גם הת״ק איירי באויר׳ דליבני דהא וודאי מיירי בגווני דמיירי ר״מ וחולק עליו דאסור לפחות לכתחילה אפי׳ באויר׳ דליבני ואין הית׳ אלא בנפחת מאליו. ואז מותר אפי׳ בבנין גמור וגם רש״ל פוסק כרמב״ם וש״ע ולפ״ז נראה לי דמי שיש לו פירות מח״ל והביאם עכו״ם בשבת או בי״ט דמות׳ דאין כאן מוקצה דהא הפירות היום אינם מוקצים הם אלא שאינו יכול ליקחם מחמת איסור ח״ל. וכיון שכאן מות׳ בנפחת מאליו אפי׳ באיסו׳ דאוריית׳ כ״ש כאן במה שעכו״ם הביא מח״ל אפי׳ בשביל ישראל זה מ״מ לאחר הוה כבא מאליו דמות׳ לישראל אחר ואפי׳ לרש״י והרא״ש וטור דלא התירו כאן בבנין גמור מ״מ מתירים באוירי דליבני כיון שאינו אלא איסו׳ דרבנן. ה״ה נמי בח״ל דתחומין דרבנן. וא״כ יש תימ׳ רבתי על הרשב״א בתשובה הביאו ב״י סי׳ תקט״ו ורמ״א פסקו שם להלכה בסוף הסימן ההוא בפירות של ישראל שהי׳ מח״ל דאסורי׳ לכל מטעם מוקצה כיון שהיו ח״ל הקצוהו הבעלים וכאן מוכח לכ״ע דמותר דעכ״פ לא חמיר מוקצה דשם מאוירי דליבני דהכא ע״כ נלע״ד דלא קי״ל כההי׳ תשוב׳ הרשב״א שזכר רמ״א ססי׳ תקט״ו: כתב המרדכי בפרק בכל מערבין וא״ת אע״ג דאוקימנ׳ באוירי דליבני דליכ׳ משום סתירה ובנין מ״מ היאך שרי לפותחו (פירוש לדברי ר״מ) והלא מטלטל עפר ואבנים שהן מוקצות. ואומ׳ ריב״א דטלטול דמוקצה שהוא לצורך אוכל נפש שרי לטלטלו כדי ליקח האוכל וראיה ממנהגינו שאנו מסיקין ע״ג אפר שהוסק בי״ט שהוא מוקצה ומטלטלין אותו לצורך אוכל נפש לכסות הפשטיד״א עכ״ל וכתב ב״י יש לתמוה דא״כ למה לא התירו לשחוט לכתחלה כדי לכסות באפר שהוסק בי״ט וצ״ע עכ״ל ותמיהתו תמוה הוא דהא בתו׳ פ״ק דביצה דף ח׳ מביאים הך דריב״א שמות׳ טלטול מוקצה בשביל אוכל נפש ושם גופא מביאים הירושלמי דאסור לשחוט לכתחלה כדי לכסות באפר שהוסק בי״ט. ופשוט הוא דהטעם דכיסוי הדם אינה נחשבת לאוכל נפש דהא לא נאסר הבשר אם לא כיסה אלא הכיסוי מצוה בפני עצמו עליו ולא יגרום לבטל המצוה לכתחלה.