(א) מסלקין את התריסין – פי׳ בטור חניות שאינן מחוברים בקרקע אלא כעין מגדל של עץ וסוגר אותו וכשרוצה לפתחו מסלק הדלת ונותנו לפני החנות ומסדר עליו צרורות רוכלין למוכרו מותר לסלקו ולהחזירו עכ״ל וטעם החזרה בזה דהתירו סופו משום תחילתו דאי לא שרית להחזיר לא יבא לסלק וימנע משמחת י״ט. ואמרי׳ בגמ׳ דחניות אין דבתים לא ופירש״י דחניות שהן צרכי רבים אין אבל תריסין דבתי לא והרי״ף כתב דבחנות התירו דבעי לאפוקי תבלין דאי לא שרית ליה לא פתח אבל דבתי לא כיון דברשותייהו נינהו פתח ולא מימנע שאינו ירא להניח אותן תיבות פתוחות ע״כ מכ״ז מבואר דלענין חזרה יש חילוק בין חניות לבתים לרש״י אסור בבתים כל שאין שם צרכי רבים ממיל׳ אם יש צרכי רבים מותר אף בדבתי ולרי״ף יש היתר אף בבתים אם יש שם חשש שאינו מניח שם פתוח כנלע״ד אבל בפתיחה מות׳ בכל גווני אפילו באין צורכי רבים. וכ״כ רש״ל דלפתוח שרי אפילו בשביל יחיד ומבי׳ ראייה מס׳ כל בו שכ׳ מסלקין התריסין של חניות להוצי׳ מהן תבלין הצריכים לו וכב״י בשם כל בו דבכעין חניות שלנו שהן בכותל הבית אסור אפילו לפתוח.

(ב) באמצע – פירוש באמצע הדופן יש ציר ויש לדלת שם בליטה כנגדו שתוחבין אותו בציר ואינו נראה כבונה כ״כ.

(ג) מן הצד – פי׳ שיש לו ציר למעלה ולמטה. וכתב ב״י דהיינו דוק׳ שצריך להסיר הקרש שבו הציר כדי לפתוח דאלו בפותח ונועל בעוד שהו׳ קבוע ודאי שרי דאל״כ יהא אסור לפתוח הבית בשבת עכ״ל והוא פשוט דאם בפותח ונועל לחוד אין איסור אפילו במחובר.

(ד) מעמידין אותם ביום טוב – לפי שאין בנין בכלים ואם תוקע בחוזק אסור דהוה כעושה כלי.

(ה) לקטום קש כו׳ – מבואר באשר״י בקש דאפילו בסכין מותר לקטום כיון שהוא אוכלי בהמה נזכר בסימן שכ״ב ובקוטם להריח לא נזכר בהדי׳ דמותר אפילו בסכין אבל נ״ל דחד טעמ׳ גבייהו כמ״ש והוא מוכח בהדי׳ מדאי׳ פ׳ המבי׳ דף ל״ג תנא חדא קוטמו ומריח בו ותני׳ אידך לא יקטמנו להריח בו אר״ז ל״ק הא ברכין הא בקשין מתקיף לה רב אחא ב״י בקשין אמאי לא והא רבא בר רב אדא ורבין בר ר״א דאמרי כי הוינן בי ר״י הוה מפשח ויהיב לן אלות׳ אלות׳ אף על גב דחזי׳ לקת׳ דנרג׳ וחצינ׳ פירש״י הוה מפשח כשמסעף בידו ענפים מעץ גדול כו׳ כמו ויפשחני עשה לי גדר בסעיפות בענפי עצי יער סביבות דרכי שלא אצא כדרך שעושים בני היערים הוי מפשח לן מן התלושין ואף על גב שהם קשי׳ וראוים לעשות ממנו ביחיד לקורד׳ ומסקי׳ הא ר״א דס״ל בקוטם לכלים חייב חטאת הכא בקוטם להריח פטור אבל אסור גזירה שמא יקטמנו לכלי והא דרב יהודה דמפשח להריח כרבנן דס״ל בקוטם לכלי לא הוי אלא שבות דלאו תיקון מעלי׳ הוא אא״כ מחתכו וממחקו בסכין והוה כאן פטור אבל אסו׳ הכא דלהריח מותר לכתחלה לכאורה משמע מרש״י דכ׳ כשמסעף ענפים בידו משמע אבל בסכין אסור וכ״כ רש״ל וז״ל דבסכין אסור מאחר שראוי לבית יד דהוה כתיקון כלי ממש וקוטמו להריח דאמר דמשמע דבכל ענין היינו בעצי בשמים קלחים קטנים שאינם ראוים לתשמיש כלל ועוד אפשר קוטמו להריח נמי דקאמ׳ היינו ביד אבל בסכין הכל אסו׳ ולא תמצ׳ היתר בסכין אלא באוכלי בהמה לחוד וכן עיקר עכ״ל ולע״ד ל״נ כן כלל דא״כ מאי דוחקיה דתלמוד׳ לאוקמי ברייתות כתנאי ה״ל לתרץ הא ביד הא בסכין וכ״ש דלא פריך מידי מההיא דרב יהודה דמפשח אלות׳ דהתם היה בידו ותו דהא טעמ׳ דהתיר׳ בקוטם להריח משום דאפי׳ בקוטם בכלי אינו אלא שבות ה״נ יש טעם בקוטם בסכין להריח נמי כיון דאפילו בסכין לכלים אין חיוב חטאת אלא בממחקו וא״כ הוה ממש כמו אוכלי בהמה ומ״ש רש״ל דקוטמו להריח מיירי מעצי בשמים קטנים שאינם ראוי׳ לתשמיש. תמהתי מאוד על פה קדוש דאמר הכי דא״כ פשיטא דה״ל לתרץ הברייתות בזה אלא הדבר ברור דלהריח נמי אפי׳ בסכין מותר דחד טעמא הוא עם אוכלי בהמה כיון דליכ׳ בשניהם חיוב חטאת ורש״י דנקט מסעף בידו לא נתכוין לאסור בכלי אלא פי׳ המלה כ׳ מהו ענין הפישוח דהו׳ ענין שעוקר בידו דבר קטן מדבר גדול כההיא דויפשחני שהביא רש״י ולא זכר רש״י הך בידו על ענין דר״י כלל אלא לפרושי ענין פשוח דמצינו בפסוק שתולשי׳ ענף מן האילן ועושים מהם גדר וההיא לאו בידו ממש קאמר אלא ע״י כלי שמחזיק בידו קאמר ואלו לא זכר רש״י בידו לא היינו מבינים מהו ענין הפישוח ואלו נתכוין לתלות היתר דרב יהודה דוקא ביד בלא סכין לא ה״ל לכתוב כשמסעף בידו ענפים דזהו קאי על פישוח דעלמא אלא בסוף כשזכר רש״י הוה מפשח לן מן התלושין שזה קאי על רב יהודה ה״ל לכתו׳ שם מפשח בידו אלא ודאי שאין ההיתר תלוי ביד דוקא דעצי בשמים להריח הוה ממש כמו באוכלי בהמה וכ״מ בדברי הרא״ש שכתב ובאבוס של בהמה אף בכלי שרי אף לקטום לחצות שיניו דדוקא בקיסם דאיכא חיוב חטאת בכלי גזרי׳ ביד אטו בכלי אבל באבוס של בהמה לא גזרי׳ כלי דידיה אטו כלי דקיסם וכ״מ דמדמי ליה לשבירת חבית דאיירי בכלי עכ״ל. ובגמרא מדמי להדיא קוטם להריח לשבירת חבית משמע דגם ע״י כלי מותר כיון שהוא להריח דדוקא בחותך לעשו׳ כלי גזרו אף ביד משום סכין כיון דהעצי׳ עומדי׳ לכך גזרי׳ עשיית כלי ביד משום גזירת כלי בסכין אבל בלהריח לא הוה גזירה כלל וכ״נ מדברי הטור דכתב בסתם קוטמין משמע בכל גווני וש״ע השוה אותן בהדי׳ קש או תבן ועצי בשמים וכן נ״ל פשוט וברור.

במהרי״ל הל׳ י״ט כתב בשם מהר״ש אם הביא עכו״ם כתב לישראל והוא חתום מותר לשוברו ולפתחו ונראה דבחותם שיש עליו אותיות דאסור לשברם כמ״ש בסי׳ ש״מ ס״ג לענין שבת וה״ם י״ט.