בטור הביא ברייתא וזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה בע״פ כו׳ – איכא למידק מהא דאיתא פ׳ ד׳ מיתות (סנהדרין נו) שבת וכבוד אב ואם נצטוו במרה דכתיב כאשר צוך ה׳ אלהיך וא״ר יהודה כאשר צוך במרה וא״כ מאי שנא הך כאשר צויתיך מן כאשר צוך וי״ל דהא רש״י פי׳ התם דמשנה תורה לא משה מעצמו היה שונה להם בערבות מואב אלא כמו שקבלה היה חוזר ומגיד להם וכל מה שכתוב בדברות האחרונות היה כתוב בלוחות וכן שמע בסיני עכ״ל וא״כ ל״ק מידי דודאי מה שאמר הקב״ה למשה בערבות מואב במשנה תורה וזבחת כאשר צויתיך ניחא לן לפרש על מה שלמד עמו בארבעים יום אחר מעמד הר סיני תורה שבע״פ משא״כ בענין כאשר צוך דכבוד אב ואם שהוא בי׳ הדברות וכן שמע ממש בסיני לשון זה ע״כ לא אפשר לומר דקאי על מה שלמד עמו בע״פ במ׳ יום דהא אחר זה היו אותן מ׳ יום ע״כ הוכרחנו לומר דקאי על מרה:
אפילו נשים – כן הוכיחו התוס׳ ריש חולין מדתנן פרק כל הפסולין (זבחים לא) כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשירה וחשיב שם נשי׳ ועבדי׳ וטמא במוקדשין ואמרי׳ התם דאפי׳ לכתחלה שוחטין וקאמר לשון דיעבד משום טמא במוקדשין ולא אמר משו׳ נשים ש״מ דנשים אפי׳ לכתחלה וקשה לי ממ״ש התוס׳ בקדושין (דף עז) לענין עבודה וז״ל אף על גב דשחיטה כשירה בנשים ועבדים היינו דיעבד אבל לכתחלה לא עבדי כי אם מיוחסין שבישראל עכ״ל א״כ קשה דילמא מ״ה אמר בפ׳ כל הפסולין לשון דיעבד וי״ל דההוא דיעבד לאו לענין איסור קאמרי דודאי מותר מן הדין אפי׳ לכתחלה אלא דשם מיירי בהיפוך מה שסיימו התם דלכתחלה נמנעים מעצמם כי אם מיוחסים או משום חומרא יתירא אין מניחים לכתחלה כ״א למיוחסים.

(ב) ועבדים – בטור כ׳ עבדים משוחררים ותמה ב״י הא משוחרר הוא כישראל גמור וכבר צווחי קמאי ובתראי בענין זה ולי נראה דאע״פ שהוא משוחרר אינו כישראל גמור מצד הסברא שכן מצינו במדרש ילקוט פרשת אחרי מות סי׳ תקצ״ט וז״ל בתוככם לרבות נשים ועבדים משוחררים הרי לפניך דעבד משוחרר צריך ריבויא כמו אשה א״כ אף במשנה דחשיב כאן נשים ועבדים י״ל דבמשוחררים קמיירי וילמוד סתום מן המפורש במקום אחר.

(ג) וי״א שאין לסמוך כו׳ – הוא דעת א״ז וכן ס״ל לבעל העיטור בדברי הטור דבעילוף לא חיישינן כלל לא בתחלה ולא בסוף ולענין מומחה אין לסמוך אלא בדיעבד ולדידהו הא דאמרי׳ בגמ׳ רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן היינו דווקא בדיעבד וס״ל דבדיעבד אפי׳ בדיקה לא בעי כמ״ש הטור בהדיא בשם בעל העיטור וקשה הא דאמר רבינא בלישנא קמא דלכתחלה בעינן מומחין ולא רצו שאר אמוראים להסכים עמו מטעם דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ולפי דעת הא״ז והעיטור שזכרנו היה להם להסכים עמו דהא האי רוב לא מהני אלא בדיעבד וא״ל דלרבינא בעינן בדיעבד בדיקה ואינהו ס״ל אפי׳ בדיעבד לא בעי בדיקה וכזה כתב גם הב״י דנדו מסוף דברי רבינא ובתחלת דבריו לא פליגי עליה ק״ל א״כ לוקי מתני׳ בהכי ונימא הכל שוחטין לכתחלה ביודעין שהן מומחין ושחיטתן כשרה קאי אאין יודעין וכשר בלא בדיקה. ונ״ל דמשמעות המשנה דבדיעבד דכשר צריך עוד להצטרף איזה דבר לאותו הכשר דהיינו לרבינא בדיקה ולשאר אמוראי לכל אחד כדאית ליה לזה חותך כזית בשר ולזה בודק סכין ונותן לו כמבואר בסוגיא ויש לזה הכרח בלשון המשנה שאמרה הכל שוחטין ושחיטתן כשרה דלשון שחיטתן מבואר דקאי על הנזכר כבר וא״כ קשה היאך יאמר על אדם אחד לכתחלה ודיעבד אלא ע״כ דקאי על המעלה שצריך להיות באדם ההוא דלכתחלה בעינן שיהיה ידוע לנו אותה המעלה ואח״כ אמר דאי לא נודע לכתחלה המעלה אפשר להודע עוד אח״כ והיינו לרבינא ללישנא קמא דמיירי ברישא בידוע לנו מעלת המומחה לכתחלה ואח״כ אמר דאף אם נודע בסוף אותה המעלה דמומח׳ כשר וכן לכל א׳ מן התירוצים כגון טמא במוקדשים דלכתחלה צריך סכין ארוך שלא יגע ובדיעבד אם אומר לא נגעתי מהני אפי׳ בקצר וכן לאביי דאמר הכל שוחטין ואפי׳ כותי ולכתחלה צריך תיקון דישראל עומד על גביו ואמר אח״כ דגם בדיעבד יש לו תיקון ע״י שיחתוך כזית בשר ויתן לו וכן כל אחד לפי תירוץ שלו וא״כ כיון דלהנך אמוראי סבירא להו בדיעבד כשר בלא בדיקה א״א לאוקמי מתני׳ בהכי מטעם שכתבנו כנ״ל ברור בסוגיא והכי קי״ל.

(ד) בפני חכם ומומחים כו׳ – ברמב״ם וטור לא כתוב ומומחה ונראה דרמ״א בא ללמדנו דתרתי בעינן ולא סגי ליטול קבלה מן המומחה בשחיטות לחוד רק מחכם בלא״ה ג״כ כי הוא יודע לנסותו היטב ואותן הנוטלים קבלה מן השוחטים שאינם חכמים בלאו הכי לא יפה הם עושים.

(ה) שיהיו שגורים בפיו – אע״פ דבשאר הוראות א״צ שידע המורה בע״פ כל ההוראות מ״מ בשחיטה שהיא מסורה לכל החמירו ונראה ראייה מלשון התלמוד באוקימתא דרבינא בלשון זה שיודעים בו שיודע לומר הלכות שחיטה האי לומר הוא לשון יתר לכאורה אלא דקמ״ל דצריך לומר ההלכות בעל פה וראינו רבים מתפרצים אין נותנים לב תמיד לחזור ההלכות ע״כ נהגו גדולים לחקור אחר השוחטים אף על פי שנטלו קבלה ולמוכיחים יונעם.

(ו) ואם בדקו איזה שוחט כו׳ – תחלה נעתיק מוצא דין זה ואחר כך מאי דקשיא לן בגוה בספר אגודה למד דין זה מפלוגתא דרב הונא ורב חסדא בפ״ק דחולין (דף י׳) בשוחט בסכין בדוק קודם שחיטה ולא בדקו אחר שחיטה מיד ונמצא פגום דרב הונא פוסל אפי׳ שיבר בה עצמות בין שחיטה לבדיקת הסכין שמא בעור נפגמה ורב חסדא סבירא ליה כשר שמא במפרקת נפגמה וקי״ל כר״ח היכא ששיבר בה עצמות כדלקמן סימן י״ח ופרכי׳ שם לר״ח מטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ אע״פ שנתעסק באותו מין אחר טבילה לא עלתה לו טבילה אלמא דספק חציצה מוציא מידי ודאי טבילה ומסיק שאני הכא דסכין אתרעי בהמה לא אתרעי ויליף בעל אגודה מזה לשוחט שנבדק ונמצא שאינו יודע הלכות שחיטה אין להטריף הכלי׳ דאדם אתרעי בהמה לא אתרעי ואוקי שוחט בחזקת שידע עד עתה וקשה לי מדברי התוס׳ דשם הקשו מההיא דריש נדה (דף ג׳) מקוה שנמדד ונמצא חסר דכל הטהרות שנעשו על גביו למפרע כולן טמאות משום דהרי חסר לפניך והעמד טמא על חזקתו ולא אמרי׳ מקוה אתרעי אדם לא אתרעי וה״נ נעמיד בהמה על חזקתה ותירצו ג׳ תירוצים. הא׳ דשאני מקוה דחסר׳ ואתאי פי׳ שכבר התחילה לחסור מעט מעט משא״כ בסכין ועי״ל דהכא טעמא דעצם ודאי פוגם וגבי מקוה א״ל ודאי טבל דהא במקום חסרה טבל ועי״ל דאין חילוק בין ריעותא דסכין לריעותא דבהמה והכא מתירין משום ספק ספיקא שמא בעצם נפגמה ואם תמצא לומר בעור נפגמה שמא לא שחט במקום הפגימה וא״כ קשה על דינא דהאי שוחט דנקט בעל האגודה קושיית התוס׳ מאי שנא ממקוה דאזלינן לחומרא דאלו ג׳ תירוצים לא שייכים גבי זה השוחט התירוץ הא׳ ודאי אינו דהא שכחת ההלכות ג״כ בא מעט מעט שאין שייך לומר שידע הכל ובשעה חדא שכח הכל דהחוש והשכל מכחיש זה דעינינו רואות באדם השוכח משנתו שוכח מעט מעט היום מעט ולמחר מעט והכי דרשינן בהדיא לקרא דוהיה אם שכח תשכח דאם התחלת לשכוח סופך לשכוח הכל כמו שפירש״י בפרשת עקב וא״כ ע״כ כששחט עכשיו בשעה זאת ודאי אין לך לומר שעד הנה ידע הכל ובשעה אחת שכח הכל ויש לנו לאסור למפרע כההיא דמקוה וה״נ איתא במרדכי פא״ט גבי גבינות שנעשו מפרה הנמצאת טריפה בשם רבינו יוסף קול צוף דכיון דאפשר לומר טריף ואתאי אסרינן הכל למפרע ה״נ כן הוא מטעם ששכח ואתאי והתירוץ הב׳ של תוס׳ ג״כ אין כאן דאין כאן שום ודאי לקולא אדרבה יש כאן פסול ודאי שאינו יודע אלא שאין ידוע זמן השכחה וע״כ שבעל האגודה סמך עצמו על התירוץ הג׳ של התוס׳ והכי מוכח באגודה ריש נדה שהביא התירוץ הג׳ וא״כ צ״ל גם בשוחט זה שיש ס״ס ספק ידע אז ההלכות ואת״ל לא ידע אימור שחט שפיר בלא פסול וא״א לומר כן דהא פסקינן הלכה כרב חסדא בשיבר עצמות דוקא חזינן דלא סמכינן על ס״ס ספק שמא במפרקת נפגם ואת״ל בעור אימור לא שחט כנגד הפגימה ולא מכשרינן אלא בשיבר בה עצמות דוקא ולא זו בלבד אלא אף בשבירת עצם לא מהני לדידן רק כששיבר דרך שבירה כדלקמן סימן י״ח א״כ בהאי שוחט שאין בו סברא למעליותא מ״ט נכשיר ביה ס״ס וא״ל דגם הכא יש סברא להתיר בצירוף הס״ס מכח דטפי מסתבר למתלי השכחה באיחור הזמן כל מה דאפשר זה אינו דגבי סכין נמי נימא הכי דטפי מסתבר לתלות הפגם בחתיכה האחרונה דהיינו המפרקת דכל כמה שהאדם חותך בסכין הוא הולך ומתקלקל ואפ״ה בעינן דוקא שיבר עצמות ותו בסי׳ י״ח אמרי׳ בשוחט בסכין בדוק ונמצא פגום אפי׳ בעוף ואפילו נגע במפרקת אסור וג״כ א״ל בנידון דידן להתיר הכלים לאוקמינהו בחזקתייהו דהיתר מתחלה זה אינו דהא בגיטין (דף ל״א) פירש״י גבי מקוה שנמדד כו׳ וז״ל כל תרומות וטהרות שנשתמשו בהם בכלים ואנשים שטבלו מטומאתן טמאות משמע אע״פ שיש להם חזקת טהרה לאותן טהרות לא מהני כיון דאיכא ריעותא במקוה ובטבל שם ה״נ כן הוא כאן וג״כ אין להביא ראיה מההיא דקידושין (דף ס״ו) בפלוגתא דר׳ ישמעאל ור״ע דר״ע דהלכתא כוותיה גמיר לי׳ מכהן שנמצא בעל מום כו׳ ולא יליף מבן גרושה שפסולו בשנים דוקא וא״כ האי שוחט נמי אין פסולו ביחיד כדלקמן סי׳ זה וזה אינו דהא באותו ענין דמסיק שם דיכול לפסול ביחיד דהיינו שיאמר לו שלוף ואחוי לך שאתה בעל מום ה״נ יכול לומר כאן בוא אראך שאינך יודע הל׳ שחיטה ותו לפי מ״ש התוספות שם דבתרתי פליגי ודאי אין דמיון להכא. ושוב יש ראייה לפסק רמ״א בזה מדברי תשובת הרשב״א סי׳ רי״ח ששאלוהו באחד שלא ידע הלכות שחיטה ורצו להכשיר שחיטתו ששחט כבר מצד רוב מצויים אצל שחיטה כו׳ ושמא עתה שכח ועד הנה ידע כל ההלכות וא״כ כשר כל הבשר והכלים והשיב וז״ל ראובן זה אין אוכלין משחיטתו ואין אומרים במי שנבדק ואינו יודע רוב מצויין כו׳ וכן אין אומרים העמד על חזקתו אלא מי שהוחזק מתחילה כסכין שבדקוהו ושחטו בו ואח״כ נמצא פגום וכן במקוה שנמדד ואפ״ה פליגי בהו וכו׳ אבל הכא איזה חזקה יש לו כדי שנאמר נעמידנו על חזקתו שמא לא למד ולא ידע ולא הוחזק לפיכך איני רואה שום הכשר למה ששחט ולא בכלים שנתבשלו בהם ואין כאן אלא חד ספק ספק אירע לו ספק לא אירע עכ״ל מזה למד רמ״א מ״ש דאם נטל קבלה אין מטריפין למפרע וק״ל דא״ת שכונת הרשב״א דבמקום שיש חזקה שפיר סמכינן אחזקה מאי מייתי מההיא דסכין הא לא סמכינן על חזקה שם רק לר״ח אבל אליבא דהלכתא בעינן שיבר עצמות ותו דהרשב״א עצמו כתב בת״ה הארוך וז״ל וא״ת אפילו בשיבר בה עצמות נימא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת כדר״ה דקי״ל כוותיה וי״ל שאני הכא הואיל ובדק הסכין תחלה ובהמה שחוטה לפניך מימר אמרינן העמד הסכין על חזקתו ופגימה זו ע״י שבירת עצמות היתה עד כאן ש״מ דחזקה דסכין אזלא נגד חזקה דבהמה ואין לנו היתר אלא בשבירת עצמות ותו קשה לי אי תמצא בנדון דידן היתר מכח ס״ס שאמרנו קשה דהא גם בתשובת הרשב״א יש לנו ס״ס א׳ שמא ידע כבר ושכח ב׳ שמא לא אירע לו פסול ותו במקוה ודאי קי״ל לאסור אף בדאיכא חזקה להתיר ולפי הנראה דהרשב״א כתב הך תשובה לרווחא דמילתא ובא לומר דאף שיש מחלוקת דהיינו רב הונא ורב חסדא לענין סכין ולענין מקוה רבנן ור״א בגיטין (דף ל״א) ואיכא מ״ד דמהני חזקה דהיתרא שאני הכא דלכ״ע אסור דאין כאן חזקה לגמרי וזהו שכתב הרב ואפ״ה פליגי בהו ובאמת לא העתיק ב״י הנך ג׳ תיבות ואפ״ה פליגי בהו והוא שלא במתכוין אבל לפי האמת נתכוין הרשב״א בזה דאפילו במקום דאיכא חזקה יש פלוגתא והכא אליבא דכ״ע אסור זהו הדרך ישכון אור לפי ע״ד אבל לפי ההלכה דקי״ל כרב חסדא דוקא בשיבר עצמות אבל בלאו הכי לא מהני ס״ס והיינו מטעם בהמה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך שנשחטה כראוי פסול זה השוחט למפרע וכ״כ רשב״א בהדי׳ בתשובה סי׳ ת״א ועוד ראיה ממ״ש המרדכי פ׳ מי שמת במלמד שהתנה ב״ה עמו לנסותו אם יודע ללמוד ולא נסוהו תחילה דאמרינן כיון דהשתא ידע מעיקרא נמי ידע ואזלינן בתר השתא ה״נ בנידון דידן כיון שעכשיו לא ידע מעיקרא נמי לא ידע וא״ל שאני הכא דאנן ידעינן שעכ״פ פעם אחת ידע כשנטל קבלה זה אינו דהתם במלמד נמי פשוט דמתחילה לא ידע דהא לא נולדה הידיעה מבטן אמו עמו ואפ״ה אזלינן בתר השתא וא״ל שאני התם דפסק המרדכי כרבי נתן דס״ל דאזלי׳ בתר השתא לענין מתנת שכיב מרע ואנן קי״ל כרבנן דפליגי התם על ר׳ נתן זה אינו דלא פליגי התם אלא דס״ל המוציא מחבירו עליו הראיה א״כ כ״ש כאן בספק איסור דאזלינן לחומרא וע״כ אומר אני אף כי דבר זה נפתח בגדולים שבעל אגודה פסקו להיתר ורמ״א מביאו נסתיים בקטני׳ כמוני מחמת הראיות שביררנו להחמיר ולאסור הבשר שישנו עדיין משחיטתו של שוחט זה ולא יאכל והכלי׳ הידועי׳ שנתבשלו בו מהם יש לאוסרם והרוצה להקל יראה בעיניו שיסתור בנין שזכרנו ואחר יאכל כן נראה לע״ד.