והשומע ואינו מדבר אם הוא מומחה שוחט אפילו לכתחילה הא דלא כתב רבי׳ בסמוך גבי חרש המדבר ואינו שומע דין זה דבעינן מומחה. י״ל משום דחרש המדבר ואינו שומע דינו לעולם אפי׳ הוא מומחה לא ישחוט לכתחילה ובדיעבד דינו כאחר שאין אנו יודעין בו אם מומחה דצריך לבדקו אם הוא לפנינו ואם אינו לפנינו אז אמרי׳ רוב הרגילין אצל שחיטה כו׳ ושחיטתו כשרה וא״כ זה החרש שמדבר ואינו שומע כאינו לפנינו דמי שא״א לבדקו והואיל וא״א לבדקו א״צ לידע אם הוא מומחה אם לאו אבל חרש השומע ואינו מדבר שאפשר לו לשחוט לכתחילה אם אחר מברך ומ״ה צריך להיות מומחה דהואיל וא״א למבדקיה אחר השחיטה אינו שייך לומר שישחט לכתחלה על סמך שיבדקנו ועפ״ר: והשומע ואינו מדבר אם הוא מומחה כו׳ אין להקשות הואיל ואחר עומד ע״ג אף שאינו מומחה נמי יכול לשחוט דדוקא בחרש שאינו שומע ואינו מדבר הוא דאסר לכתחלה אפי׳ אחר עע״ג משא״כ זה. די״ל דמיירי כשאותו אחר אינו מומחה רק שיודע לברך והא דקי״ל באחר עע״ג שוחט לכתחילה היינו כשאותו אחר הוא מומחה. עי״ל דמיירי שאותו האחר מברך והולך לו ואינו רואה אם שחט כהוגן וא״כ ע״כ צריך להיות זה לכתחלה מומחה. ויש מקשים איך הוא שוחט ואחר מברך הא קי״ל דבברכת הנהנין אין אדם יכול להוציא אחר [ע״ל סי׳ י״ט] י״ל דאותו האחר נהנה ג״כ משחיטה זו כגון שיאכל מן הבהמה. ובלאו ה״נ לק״מ דלא אמרו אלא בברכת הנהנין דהברכה מרומז בה ההנאה כגון המוציא לחם מן הארץ או כגון בפ״ה משא״כ בברכה דעל השחיטה והוה כברכת המצוה וברכת ציצית ותפילין וגם השחיטה אינו מעיקר ההנאה:
וכתב בהג״א בשם א״ז דחרש המדבר ואינו שומע אע״ג דגמיר ה׳ שחיטה ומוחזק דשחיט שפיר לא אכלינן משחיטתו עכ״ל. וכתב עליו הב״י. ותמיהני דהא תניא בפ״ק דחגיגה דבין מדבר ואינו שומע בין שומע ואינו מדבר הרי הן כפקחים לכל דבריהם עכ״ל הב״י. ובטור ח״מ סי׳ רל״ה הביא ב״י דברי המגיד שמקשה על הרמב״ם מזאת הברייתא דחגיגה קושיא הדומה קצת לזאת ומיישב הב״י התם בשני דרכים האחד הא דתניא הרי הם כפקחים ע״כ לאו כפקחים ממש שהרי פקחים ממש אינם צריכין בדיקה ואילו שומע ואינו מדבר צריך בדיקה אלא לענין זה הרי הן כפקחים שמועלת בהן בדיקה היכא שאפשר לבדקן משא״כ בחרש גמור ובשוטה שאין הבדיקה מועלת בהן. ובזה נתיישב ג״כ תמיהת ב״י דחרש דהכא שמדבר ואינו שומע א״א למבדקיה ואינו כפקח מסתמא ותירוץ שני כתב דאינו שומע דברייתא מיירי בשומע קצת אבל אינו שומע לגמרי דינו כחרש וקראו אינו שומע לפי שאינו שומע כשאר ב״א ובזה נתיישב ג״כ הג״ה אשר״י הנ״ל דאיירי באינו שומע לגמרי. וע׳ בח״מ מ״ש עוד מזה וע׳ בפ״ק דתרומות שהביא רבי׳ שמשון תנא שחולק ע״ז הברייתא ואינו סובר שהן כפקחים:

(ח) וקטן מומחה ויודע לאמן ידיו לשחוט לא ישחוט לכתחלה כו׳ ז״ל המשנה דפ׳ הכל שוחטין חוץ מחש״ו שמא יקלקלו שחיטתן וכולן ששחטו ואחרים רואים אותם שחיטתן כשירה. ובס״פ לולב הגזול ת״ר קטן היודע לנענע חייב בלולב להתעטף בציצית חייב בציצית כו׳ עד והיודע לשחוט אוכלין משחיטתו. א״ר הונא והוא שגדול עומד ע״ג. ופרש״י היודע לשחוט שיודע לאמן ידיו לשחיטה ואע״פ שאינו בקי בהל׳ שחיטה מותר לאכול משחיטתו וכדאמר רב הונא שגדול עע״ג וראה שלא דרס ולא שהה והר״ן הקשה ז״ל למה לי יודע לשחוט הא תנן וכולן ששחטו ואחרים רואין אותם שחיטתן כשירה וי״ל דהתם דיעבד ולא לכתחילה והכא כיון שיודע לאמן ידיו לשחוט אפי׳ לכתחלה עכ״ל גם הרא״ש ריש פ״ק דחולין פי׳ לההיא דלולב הגזול הנ״ל דמותר לאכול משחיטתו מיירי אפי׳ לכתחלה דכתב שם דף קמ״ט ז״ל וקטן דמתני׳ שאין שוחט לכתחלה אפי׳ כשאחרים עומדים ע״ג היינו בקטן שלא הגיע לחינוך וחינוך דשחיטה היינו שיודע לאמן את ידיו אבל קטן מומחה ויודע לאמן ידיו שוחט לכתחלה באחרים עומדים ע״ג כדאי׳ בסוכה קטן היודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין היודע לשחוט מותר לאכול משחיטתו א״ר הונא והוא שגדול עומד ע״ג ולשון מותר משמע אף לכתחילה עכ״ל הרא״ש והנה לכאורה משמע דהרא״ש לא ס״ל כרש״י שכתב אבל קטן מומחה ויודע לאמן ידיו כולי והביא ראיה מההיא דסוכה הנ״ל משמע דפי׳ קטן היודע לשחוט שהוא יודע לאמן ידיו וגם הוא מומחה וזהו דלא כרש״י דכתב בהדיא דבאימון ידים סגי אמנם כי דייקינן בדברי הרא״ש נראה שגם הוא סבירא ליה דבאימון ידים לחוד סגי כשאחרים עומדין ע״ג לשחוט לכתחלה דאל״כ קשיא דידיה אדידיה דהא בריש דבריו כתב וקטן דמתניתין שאין שוחט לכתחילה היינו שאין יודע לאמן ידיו כו׳ משמע הא יודע לאמן ידיו מותר לשחוט לכתחלה אפי׳ אינו מומחה ועוד יש לדקדק בדברי הרא״ש שהאריך בלשונו וכתב וז״ל וקטן דמתני׳ היינו כשלא הגיע לחינוך וחינוך דשחיטה היינו שיודע כו׳ דקשה חינוך מאן דכר שמיה והל״ל בקיצור וקטן דמתני׳ היינו שאינו יודע לאמן ידיו ועוד קשה שכתב אח״כ וז״ל כדאי׳ בסוכה קטן היודע לשמור תפילין כו׳ דא״צ להביאה כאן לההיא בבא וגם אותה בבא דיודע לשמור תפילין אינה ריש אותה ברייתא ולא נשנית שם אצל בבא דהיודע לשחוט והוא פלאי לכאורה שמייתי בבא שאין ענינה כאן ולא שנוייה שם באותה ברייתא לא ברישא ולא בסיפא ולא אצל דבר שענינו כאן דהיינו היודע לשחוט אלא נשנית שם באמצע ברייתא ע״ש ונראה דכוונת הרא״ש בכל זה הוא דמשום דס״ל ג״כ דמשמע אם קטן היודע לשחוט ר״ל אע״פ שאינו מומחה אלא שיודע לאמן ידיו מותר לאכול משחיטתו וכדפי׳ רש״י והר״ן הנ״ל דאפי׳ לכתחילה משום דמחנכין אותו בזה שנותנים לו לשחוט ועומדים ע״ג ורואים בו ששוחט כראוי דומה למ״ש לפני זה קטן היודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין דא״צ לידע כל דיני תפילין אלא כשיודע שלא יפיח בהן ושלא יישן בהן מחנכים אותו בו כן הוא ע״ד זה פי׳ היודע לשחוט. וא״ש בזה מה שסתם הברייתא וכתב קטן היודע לשחוט מותר לאכול משחיטתו ולא כתב בה ג״כ בהדיא והוא שגדול עע״ג וכדמוקי לה רב הונא אלא וודאי תנא דברייתא סמך אשאר בבי דאתניין בהדייהו וכולן איירי שמחנכים הקטן בלולב בציצית ותפילין ולמוד תורה דאתניין התם וכיון שאיירי בחינוך ודאי צריכין אחרים לעע״ג לראות את חינוכם אם עולה בידו. והשתא נמי א״ש הא דהאריך הרא״ש וכתב וקטן דמתני׳ היינו בקטן שלא הגיע לחינוך כו׳ משום דבא לתרץ דלא תקשה משנתינו דאוסר לקטן לשחוט לכתחילה אפי׳ אחר עומד ע״ג ובסוכה ת״ר דמותר לאכול משחיטתו ול׳ מותר משמע אפי׳ לכתחילה. וניחא ליה דמתני׳ דידן איירי בקטן שלא הגיע לחינוך וההיא דסוכה מיירי כשהגיע לחינוך ומ״ה נקט ל׳ חינוך כיון ששם בסוכה פשיטא ליה דאיירי בחינוך כתב דהכא איירי בלא הגיע לחינוך ואח״כ כתב פירושא דחינוך דשחיטה היינו שיודע לאמן ידיו ור״ל לאפוקי אינך חינוך הנזכרים שם בברייתא דחינוכן הוא בע״א כל חד לפי ענינו וממילא משמע ומוכח דס״ל דבאימון ידים סגי אפי׳ אינו מומחה ומותר לשחוט אפי׳ לכתחילה דומיא דאינך בבי דמיירי בקטנים שאינן מומחין לענינן ואינו יודע לשמור תפילין או להתעטף בציצית וק״ל ומ״ש הרא״ש בסוף דבריו אבל קטן מומחה ויודע לאמן ידיו כו׳ ע״כ צ״ל דל״ד קאמר אלא משום הכי נקט מומחה לאשמועי׳ דאפי׳ במומחה דאימון ידים לא סגי ליה לשחוט לכתחילה בלא אחרים עע״ג והראיה שהביא מסוכה אינה אלא לעיקור דינא דבאימון ידים סגי. גם י״ל דגם אדיוקא הביא ראי׳ דודאי ל׳ קטן היודע לשחוט דקאמר כולל ג״כ מומחה עם אימון ידים ואפ״ה איצטריך ר״ה לאוקמה בגדול עע״ג ולא מוקי לה אפי׳ בלא גדול עע״ג ושברייתא מיירי במומחה ויודע לאמן ש״מ דלא סגי ליה בהכי אא״כ גם גדול עע״ג. אבל פשוט ליה להרא״ש ורש״י דבגדול עומד ע״ג סגי באימון ידים ואפי׳ אין הקטן מומחה וכמ״ש. גם נקט הרא״ש ל׳ מומחה משום הדיוק דדוקא לכתחילה בעינן שגם הגדול עע״ג אע״פ שהוא מומחה ויודע לאמן הא דיעבד אפילו אין גדול עומד ע״ג שחיטתו כשרה והיינו דוקא כשהוא ג״כ מומחה. וכאשר כתבתי לפרש דברי הרא״ש דמשום שני הדיוקים נקט ל׳ מומחה כן משמע מדברי רבינו שהלך בעקבות אביו ולא סר ימין ושמאל מדברי פסקי הרא״ש וכאן שינה בדין זה את טעמו ולשונו בשני ענינים דאילו הרא״ש כתב בקיצור כמ״ש לעיל ז״ל אבל קטן מומחה וידע לאמן ידיו שוחט לכתחלה כשגדול עומד ע״ג. ורבינו הוסיף ושינה וכתב וז״ל וקטן מומחה ויודע לאמן ידיו לשחוט לא ישחוט לכתחלה בינו לבין עצמו ואם שחט שחיטתו כשרה הרי שהוסיף לן וכתב בפירוש שני דיוקים הנ״ל ללמדינו שמ״ש הרא״ש קטן מומחה ויודע לאמן כו׳ לאשמועי׳ אתא דאפ״ה אין נותנין לשחוט א״ל בשגדול עומד ע״ג וגם לאשמועינן אתא דבדיעבד שחיטתו כשרה הואיל והוא ג״כ מומחה ואח״כ כתב ואם גדול עומד ע״ג שוחט אפי׳ לכתחלה. וה״ה עצמו שכתב הרא״ש ולא הזכיר רבינו גביה שצריך שיהיה מומחה משמע דאפילו בלא מומחה סגי אעפ״י שלא כתב נמי אע״פ שאינו מומחה י״ל דזה הוי פשיט ליה דאין צריך המחאה לזה וגם סמך אמאי שכתב ברישא דדוקא קטן שאינו יודע לאמן ידיו לא ישחוט לכתחילה דמינה למדין הא יודע לאמן אף על פי שאינו מומחה שוחט לכתחלה וכן נ״ל לפרש דברי הב״י שהוא כתב ופירש דברי הרא״ש דלא נקט מומחה אלא משום הדיוק וכתב נמי שרבינו בא ליישב דברי הרא״ש ע״ש אלא של׳ הב״י מגומגם ביישובו ונראה שט״ס הוא בב״י וה״ג שם והא דנקט בסוף דבריו מומחה לדיוקא נקטיה דאף כשהוא מומחה בעינן לכתחילה עומד ע״ג ועוד דבדיעבד כו׳ ור״ל ועוד טעם אחר דנקט הרא״ש מומחה לאשמועינן ג״כ דבדיעבד כו ודו״ק. ודע שהתוספות כתבו שם בס״פ לולב הגזול אמ״ש רש״י דאפי׳ אינו מומחה מותר כו׳ ז״ל כך פירש הקונטרס משמע דאם אינו יודע לאמן ידיו בשחיטה אף על פי שראהו גדול מתחלה ועד סוף שלא שהה ולא דרס אסור לאכול משחיטתו עכ״ל התוס׳ והנה מל׳ התוס׳ שכתבו אע״פ שראהו גדול מתחילה שלא ״שהה אסור לאכול משחיטתו מוכח דלא ס״ל כר״ן הנ״ל והרא״ש ורבי׳ דמכשירים בדיעבד באחרים עומדים ע״ג לחוד אפי׳ בלא אימון ידים ובלא המחאה וכמ״ש והוכחתי וכדעת התוס׳ כתוב ג״כ הסמ״ג עשיים סוף סימן ס״ג דף קמ״א ע״ב ז״ל חש״ו ששחטו שחיטתם כשרה והוא שאחרים רואים אותם ששחטו כהוגן ודוקא בקטן שיודע לאמן ידיו כמ״ש בסוף פ׳ לולב הגזול עכ״ל הסמ״ג. והנה מבואר מדבריו דאפי׳ בדיעבד בעי ג״כ אימון ידים דהא אדיעבד קאי ול׳ התרומה בסוף הלכות שחיטה שלו הוא בעינו כל׳ הסמ״ג הנ״ל וכן מוכח מל׳ הרמב״ם שכתב בפ״ז דהל׳ שחיטה אות ה׳ ז״ל חש״ו ושכור שנתבלבלה דעתו ששחטו שחיטתן פסולה מפני שאין בה דעת שמא יקלקלו לפיכך אם שחטו בפני היודע וראה אותן ששחטו כהוגן שחיטתן כשרה עכ״ל. וכתב שם בכ״מ ז״ל ואיכא למידק למה לא כתב רבינו שאם יודע לאמן את ידיו שוחט אפילו לכתחלה כשגדול עומד ע״ג כדמשמע בס״פ לולב הגזול ונראה שרבינו מפרש לההיא בדיעבד ולפי זה כי אינו יודע לאמן ידיו אפי׳ אחרים רואים אותו אסור כמ״ש התוס׳ עכ״ל הכ״מ הנ״ל גם ל׳ רש״י הנ״ל אינו מוכרח ונוכל לפרשו כדעת התוס׳ והסמ״ג וס״ה והרמב״ם הנ״ל דמ״ש שם הברייתא מותר לאכול משחיטתו דוקא אדיעבד קאי שאם שחט מותר לאכול משחיטתו והכי משמע מל׳ התוספ׳ דאל׳ רש״י הנ״ל כתב משמע ״דאם כו׳ עד אסור לאכול משחיטתו משמע דרש״י ג״כ הכי ס״ל ולא כמ״ש הר״ן והרא״ש הנ״ל דפי׳ מותר ר״ל לכתחילה. ומה שדייק הרא״ש מל׳ ומותר ור״ל מדלא קאמר שחיטתו כשרה יש לדקדק נמי איפכא מדלא כתב קטן היודע לשחוט ״נותנים לו ״לשחוט כמ״ש לפנו זה אביו קונה לו תפילין משמע דלכתחלה אין נותנים לו אלא שאם שחט שחיטתו כשרה ומותרים לאכול משחיטתו. ובאמת קשה לומר שהרא״ש ורבינו שבקי לכל הני רבוותא דאסרי אפי׳ בדיעבד אפי׳ גדול עע״ג כשאינו יודע לאמן ידיו ולקחו שיטה לנפשן להתיר בדיעבד וקשה מזה דלכל הפחות ה״ל לרבינו להביא דעתן ולכתוב עליהן שאין דעת הרא״ש כן כדרכו ובפרט דברי התוס׳ והרמב״ם שעיקר דברי רבינו בנויין עליהם. ונראה דזהו היה קשה למ״ו ז״ל ומ״ה כתב בהגהותיו לי״ד אדברי רבינו הנ״ל שכתב וקטן שאינו יודע לאמן כו׳ ז״ל פי׳ אפי׳ הוא מומחה וכמ״ש לקמן אבל יודע לאמן לחוד לא מהני אפי׳ אחרים עומדים ע״ג כדלקמן וכן משמע בהדיא בס״פ לולב הגזול וכן כתב הרא״ש ריש חולין ומהר״י קאר״ו לא דקדק נכונה שרוצה לפרש הא יודע לאמן לחוד מותר לכתחילה כשאחרים עומד ע״ג וליתא עכ״ל מ״ו. הנה שמורי ז״ל דקדק לפרש לשון רבינו והרא״ש איפכא ממ״ש לעיל ונקט סוף דבריהן עיקר דדוקא קאמר הרא״ש אבל ״מומחה ויודע לאמן כו׳ דתרתי בעינן עם כשגדול עע״ג לשחוט לכתחילה וגם רבי׳ שכתב לבסוף ואם גדול עומד ע״ג שוחט לכתחילה דוקא אמ״ש לפני זה קאי דהיינו שהוא מומחה וגם יודע לאמן את ידיו ומ״ש בריש דבריו וקטן שאינו יודע לאמן דמשמע הא יודע לאמן ידיו שוחט וכן משמע מריש דברי הרא״ש צ״ל דס״ל דמיירי בקטן מומחה או לפחות מומחה במקצת וכמ״ש רבי׳ לעיל בשם הסמ״ג שא״צ לידע כל הדינין כו׳ [והן דייק ל׳ רש״י קצת שכתב בס״פ לולב הגזול אף על פי שאינו בקי בהל׳ שחיטה משמע שלמדן אלא שאינו בקי בהן] והשתא א״ש דנקט מתני׳ קטן דומיא דחרש ושוטה דהני אסורין אף שהן מומחין וה״ה קטן נמי. ומ״ה דקדק רבי׳ וכתב וקטן שאינו יודע לאמן ידיו ולא כתב נמי שאינו מומחה משמע דאפי׳ במומחה דינא הכי דאסור לו לשחוט לכתחילה אפי׳ גדול עע״ג אא״כ שהוא יודע ג״כ לאמן ידיו. ומ״ש הרא״ש דמתני׳ איירי בקטן שאינו יודע לאמן ידיו ואפ״ה מותר בדיעבד כשאחרים עע״ג וגם רבי׳ כתב ובדיעבד מותר וזהו דלא כמ״ש התוס׳ והרמב״ם והסמ״ג והס״ה הנ״ל והדרא קושיא לדוכתא צ״ל לדעת מ״ו ז״ל שהם איירי בקטן שאינו מומחה ובאמת משמע כן קצת דבהכי איירי ההיא דסוכה בקטן שאינו מומחה דומיא דאינך בבי דקתני התם בהדיא דמיירי שאין הקטן מומחה בענינן וכמ״ש לעיל והתוס׳ אההיא דסוכה קאי אבל קטן דמתניתין נקט דומיא דחרש ושוטה דאתניא בהדיא דמיירי אפי׳ במומחין כמ״ש. ובההיא אפשר דהתוס׳ והסמ״ג והרמב״ם וס״ת מודו לסברת הרא״ש ורבי׳ דבדיעבד שחיטתו כשרה הואיל וגדול עע״ג. ובזה א״ש דלא תקשה דיוקי דהרא״ש אהדדי דמ״ש תחילה קטן דמתני׳ איירי דאינו יודע לאמן ידיו מיירי אפי׳ הוא מומחה ולא הוצרך להזכיר מומחה דקטן דמתני בהדי חרש ושוטה מיירי במומחה ואפ״ה אסור לשחוט לכתחילה הואיל ואינו יודע לאמן ידיו וע״ז כתב אבל אם הוא מומחה ויודע לאמן דשוחט לכתחלה וכן יפורש ג״כ דברי רבי׳ דל״ת דיוקי דבריו אהדדי ואצ״ל דהרא״ש משום הדיוק נקט מומחה שזהו דוחק ודו״ק. והא דהאריך הרא״ש בלשונו וכתב קטן דמתני׳ איירי בלא הגיע לחנוך כו׳ וגם הביא בבא דתפילין כמו שהקשתי לעיל צ״ל דמשום שבא לחלק בין קטן דהכא נקטן דהתם כתב דקטן דהכא אינו מיירי באופן שמיירי קטן דהתם דמיירי כשהגיע לחינוך דהיינו שיודע ג״כ לאמן ידיו ומומחה קצת דומיא דתפילין שיודע לשמור נפשו כן הוא יודע קצת דיני שחיטה וא״צ לידע כלום משא״כ קטן דמתני׳ שאף שמיירי דומיא דחרש ושוטה שהן מומחין מ״מ לא הגיע לחינוך באימון ידים ודוק כי זה נראה עיקר כדי להשוות דעת הפוסקים. ועל דברי ב״י ק״ק למה הוצרך הטור לאשמעי׳ לעיל בגדול דאפי׳ לכתחילה יכולין ליתן לו לשחוט כשאחרים עומדים ע״ג כיון שהדין כן אפי׳ בקטן. מיהו י״ל דלעיל מיירי אפי׳ ידעינן דלא גמיר וכאן דוקא בסתמא. והנה הב״י הביא ל׳ האגור שכתב וכן נוהגין באשכנז שלא להניח קטן לשחוט אפי׳ עומדים ע״ג אמנם בשאר מקומות ראיתי מקילין בזה ותמהני עכ״ל האגור. וכתב ב״י וז״ל ואני אומר שאין מקום לתמיהתו שמה שנוהגין למסור לקטן לשחוט ואחר עע״ג היינו כשיודע לאמן ידיו דאז ודאי שרי לד״ה עכ״ל ב״י והיינו לפי שיטתו שמבאר דברי רבי׳ שמה שכתב קטן מומחה ל״ד אלא אפי׳ אינו מומחה רק שיודע לאמן מוסרין לו לשחוט לכתחילה באחר עע״ג אבל לפי מ״ש בשם מ״ו דקטן מומחה דוקא קתני דלכתחילה אין נותנין לו לשחוט אפי׳ אחר עע״ג אא״כ הוא מומחה ומוחזק יש מקום לתמיהת האגור: