(א) מצות עשה על הרב וכו׳ כ״כ הרמב״ם והסמ״ג בה׳ מילה ומ״ש עבר הרב וכו׳ כ״כ הרמב״ם שם ובפ״ק דקידושין גבי בנו קאמרינן היכא דלא מהליה אבוה מיחייבי ב״ד למימהליה שנא׳ ימול לכם כל זכר ולמד משם דה״ה בעבד מצווין ב״ד שלא להניחו ערל דקרא סתמא קאמר ימול לכם כל זכר. ומ״ש ואינם נימולין אלא ביום משנה בפ״ב דמגילה ומדברי הרמב״ם שם משמע דלעולם אין מלין אלא ביום אף לאותן הנימולין ליום אחד ואע״ג דמקרא דוביום הח׳ ימול ילפינן ביום ולא בלילה לא חילקו חכמים בין מילה למילה אם לא במה שפי׳ הכתוב בפירוש א״נ מהקישא דימול ימול נפקא לן דאף בנימול ליום א׳ אין מלין אלא ביום וצ״ע במילה דעבדים אי בעינן ג׳ לדעת רבינו כמו במילת גרים והרמב״ם בפי״ג מה׳ א״ב לא כתב דבעינן ג׳ לא במילת גרים ולא במילת עבדים אבל רבינו דכתב גבי מילת גרים דבעינן ג׳ וכאן במילת עבדים לא כתב דבעינן ג׳ לא ידעתי טעמו ובטבילה נמי הרמב״ם ז״ל כתב שם דבין בטבילת גרים ובין בטבילת עבדים בעינן ג׳ וכ״כ הסמ״ג לאוין קי״ו ורבינו לא כתב דבעינן ג׳ בטבילת עבדים אבל בטבילת גרים כתב דבעינן ג׳ וקשה דמ״ש ואפשר דס״ל לרבינו כיון דבטבילת הגר מודיעין אותו מקצת מצות כדתניא פרק החולץ (יבמות מ״ז) ולקבלת מצות בעינן ב״ד של ג׳ וכדכתבו התוס׳ סוף דף מ״ה בד״ה מי לא טבלה וכ״כ הרא״ש לחד פירושא לפיכך בעינן ג׳ בטבילת גר אבל בטבילת עבד דא״צ להודיעו אותו מקצת מצות לא בעינן ג׳ והכי משמע מעובדא דמנימין עבדיה דרב אשי (דף מ״ו) דמסריה לרבינא ולרב אחא וכו׳ דמשמע דלא הוי התם אלא הני תרתי רבנן ונראה דלטבילת שחרור נמי לא בעינן ג׳ לדעת רבינו והא דקתני התם בברייתא (סוף ד׳ מ״ז) אחד גר ואחד עבד משוחרר ואסקה רב פפא דלענין טבילה תניא אינו אלא לומר דשניהם שוים בטבילה שצריכין לטבול כשבאים לכלל ישראל אבל לענין קבלה לא הושוו דעבד א״צ לקבל בשעת טבילת שחרור וכפירש״י (דף מ״ח) וממילא משמע דלא בעינן ג׳ דכיון דלא בעינן קבלה ומדעתו אלא בע״כ משחררו א״כ לא צריך ג׳ להתנות עמהן דהא בהא תליא ומיהו בטבילת עבדים אע״ג דבעינן קבלה לרב אלפס מ״מ לא בעינן ג׳ וה״ט דבגר כתיב ביה משפט גזירת הכתוב דבעינן ג׳ כדאיתא התם (סוף דף מ״ו) אבל בעבדות לא כתיב משפט וקבלה ודאי בעינן שתהיה הטבילה לשם יהדות מדעתו לרב אלפס אבל הודעת מצות לא בעינן כמו בגר אלא מטבילו בסתם לשם יהדות להיות עבד. מיהו במקצת ספרי אלפסי בפר״א דמילה כתוב בפי׳ דבטבילת עבדות בעינן ג׳ וכן הוא בספרי הדפוס שבידנו היום ומשמע לשם דדוקא בטבילת עבדות אבל לא בטבילת שחרור כדפרי׳ אכן בספרים ישנים ליתא להא באלפסי וברמב״ם שם מבואר דבין בטבילת עבדות בין בטבילת שחרור בעינן ג׳ ונראה דטעמו דעבד נמי שייך בגירות ועליו נמי כתיב משפט לומר דבעינן ג׳ אבל דעת רבינו דלא בעינן בדידהו ג׳ כלל כדפרי׳ ונראה דנמשך לשיטת רש״י דטבילת עבדות וטבילת שחרור שניהם בעל כרחם לפיכך לא בעינן ג׳ ומיהו נראה דלכתחלה נכון שתהא הטבילה לעולם בג׳ כדברי הרמב״ם וכן מילה בג׳ כדברי רבי׳ דגם במילה בעינן משפט:

(ב) ושניהם יש שנימול לת׳ וכו׳ ברייתא פ׳ רבי אליעזר דמילה (שבת קלה) פליגי בה ת״ק ור׳ אבא והביאו ב״י ופירש״י דתרי קראי כתיבי המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך ולא מפרש ביה לח׳ ימים וכתיב ובן ח׳ ימים ימול לכם כל זכר ומסתברא דהאי דמפרש ביה לח׳ היינו היכא דדמי לישראל מעליא שנולד בביתו של ישראל משקנאו דדומיא דלכם בעינן דכתיב בההוא קרא ימול לכם כל זכר לדורותיכם יליד בית ומקנת כסף הלכך לקח שפחה מעוברת וילדה ה״ז מקנת כסף דגוף שלם הוא במעי אמו וקנאו שנימול לח׳ דדומיא דלכם הוא שנולד ברשותו של ישראל וכו׳ ורבי אבא ס״ל דכל שאין אמו טמאה לידה אינו נימול לח׳ שנא׳ אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה ז׳ ימים וגו׳ וכתיב וביום השמיני ימול בשר ערלתו והנה מ״ש רבינו כיצד לקח שפחה מעוברת ועוברה עמה וטבלה וכו׳ ר״ל דבהא אפי׳ לרבי אבא נימול לח׳ דכיון דטבלה ואח״כ ילדה אמו טמאה לידה דאילו לרבנן אפילו לא טבלה נימול לח׳ כיון שלקחה עם עוברה:

(ג) ומ״ש ואם אחד קונה השפחה ואחד קונה העובר וכו׳ פי׳ בהא אפי׳ לרבנן נימול לאחד אפי׳ הטבילה ואח״כ ילדה דלאו דומיא דלכם הוא כיון דאין לבעל העובר חלק באמו כך הוא לפי גירסת רש״י והרי״ף והרא״ש ואצ״ל בלקח שפחה וולדה עמה דילדה קודם שטבלה ודלא כמ״ש התוספות דבלקח זה שפחה וזה עוברה הויא דומיא דלכם ולא נימול לאחד אלא בלקח שפחה וולדה עמה וכגירסת השאילתות דליתא ותדע דהא אסיקנא דאפי׳ בלקח שפחה לעוברה דיליד בית הוא ודומה במקצת ללכם אפ״ה נימול לאחד ומשמע דאף בשפחה ישראלי׳ דכבר טבלה קמיירי כדפירש״י וה״ט משום דאין לוחלק באם א״כ כ״ש בלקח זה שפחה וזה עובר דמקנת כסף לגמרי הוא דנימול לאחד: ומ״ש אפי׳ טבלה קודם שתלד לאו דוקא דה״ה אפי׳ טבלה קודם שנתעברה כגון בשפחה דישראל דכיון דהטעם הוא דלאו דומיא דלכם הוא הואיל שאין לו חלק באם א״כ אין חילוק גם הרמב״ם בפ״א מה׳ מילה אע״ג דגורס כשאילתות פסק כפירש״י דבלקח זה שפחה וזה עוברה נימול לאחד שהרי בלקח שפחה ועוברה עמה דנימול לח׳ כתב דאע״פ שלקח העובר בפני עצמו והרי העובר עצמו מקנת כסף הואיל וקנה אמו קודם שתלד נימול לח׳ עכ״ל אלמא דוקא דקנה אמו הא לאו הכי נימול לאחד וכן עיקר ולכן אין להחמיר בזה שלא למולו עד ח׳ ודעת התוספות בזה דחויה מקמי כל הפוסקים עוד כתב הרמב״ם שם וז״ל לקח שפחה לעוברה או שלקח ע״מ שלא להטבילה לשם עבדות אף על פי שנולד ברשותו נימול ביום שנולד שהרי הנולד הזה כאילו הוא מקנת כסף לבדו וכאילו היום קנהו שאין אמו בכלל שפחות ישראל כדי שיהיה הבן יליד בית ואם טבלה אמו אחר שילדה ה״ז נימול לח׳ וכתב עוד כשם שמילת בנים דוחה שבת כך מילת העבדים שהן נימולין לח׳ דוחה שבת אם חל ח׳ שלהן בשבת חוץ מיליד בית שלא טבלה אמו עד דדילמא מקמי הכי הוה זמנייהו כרבי חמא וכך הם דברי רבינו ומ״ש ואין נימול לאחד אלא בלוקח זה שפחה וזה עוברה כלומר ואצ״ל בלוקח שפחה לעוברה כמו שנתבאר. ומ״ש או בלוקח שפחה ע״מ שלא להטבילה כבר נתבאר דהיינו אוקימתא דרב משרשיא: ודע שהרמב״ן לענין מילה בח׳ פסק בפ״א מהלכות מילה כת״ק אלא דגבי לקח שפחה ע״מ שלא להטבילה כתב ואם טבלה אמו אחר שילדה הזו נימול לח׳ ונראה שלמד כן מדאמרינן ות״ק ל״ש ליה בין הטבילה ואחר כך ילדה בין ילדה ואח״כ הטבילה נימול לשמנה ולאוקימתא דרב משרשיא היינו טעמא דנימול ליום א׳ לפי שלקחה ע״מ שלא להטבילה כלומר ולא טבלה אבל אם טבלה כיון דיליד בית הוא נימול לח׳: וכתב עוד הרמב״ם בפרק הנזכר כשם שמילת הבנים דוחה את השבת כך מילת העבדים שהם נימולים לח׳ דוחה את השבת אם חל ח׳ שלהם בשבת חוץ מיליד בית שלא טבלה אמו עד שילדה שאע״פ שנימול לח׳ אינו דוחה את השבת וכתב עליו הראב״ד לא ידעתי מהו זה ההפרש ואולי מפני שהוא מסופק אם הלכה כרבי חמא דמפליג בטבילה ולענין מידחי שבת לחומרא ולא דאי וא״כ במקנת כסף שנימול לח׳ נמי איכא לספוקי כי האי עכ״ל דעתו לומר דלרבי חמא מקנת כסף דנימול לשמנה היינו בטבלה ואח״כ ילדה אבל ילדה ואח״כ טבלה נימול לא׳ ואע״ג דלענין מילה בח׳ לא חילק הרמב״ם בין ילדה ואח״כ טבלה לטבלה ואח״כ ילדה לענין חילול שבת הו״ל לחלק דילדה ואח״כ טבלה אינו דוחה שבת כמ״ש ביליד בית שטבלה אמו אחר שילדה ובאמת שאם דעת הרמב״ם היתה דמספקא ליה אי הלכתא כת״ק אי כרב חמא הקשה שפיר וכמ״ש הר״ן שספק זה עצום מאד אבל לע״ד נראה שדעתו ז״ל היתה לפסיק כת״ק ומ״ש חוץ מיליד בית שלא טבלה אמו עד שילדה שאע״פ שנימול לח׳ אינו דוחה את השבת הוא משום דמאי דאמרינן לת״ק דל״ש ליה בין ילדה ואח״כ הטבילה להטבילה ואח״כ ילדה הא ודאי פשיטא דקאי למקנת כסף הנימול לח׳ כיון שהוא מוזכר בברייתא אבל מספקא ליה אי קאי נמי ליליד בית הנימול לח׳ או דילמא לא קאי כיין שאינו מוזכר בברייתא ולפיכך פסק לחומרא ועי״ל שהרמב״ם מפרש דאוקימתא דרב משרשיא כיון שלקח ע״מ שלא להטבילה אע״פ שטבלה אחר שילדה כיון שלא טבלה קודם לידה מהני תנאה דלקחה ע״מ שלא להטבילה לשלא יהיה נימול לח׳ ורבי ירמיה דלא אוקמה הכי ס״ל דאפ״ה מהני טבילה דאחר לידה ונימול לח׳ ומשום דמספקא ליה אי קי״ל כרבי ירמיה או כרב משרשיא פסק לחומרא:

(ד) ודע שיש ט״ס בספרי רבי׳ שכתוב בהם גבי יליד בית לרבנן דלא משכחת יליד בית שנימול לח׳ אלא בלוקח שפחה לעוברה וכו׳ וצ״ל דלא משכחת יליד בית שנימול לא׳ וזה ברור:

(ה) הלוקח עבד גדול מן העכו״ם חייב למולו וכו׳ בס״פ החולץ (יבמות מח:) ת״ר מקיימין עבדים שאינם מולים דברי רבי ישמעאל ר״ע אומר אין מקיימין א״ל ר׳ ישמעאל הרי הוא אומר וינפש בן אמתך א״ל בלוקח עבד בין השמשות ולא הספיק למולו הכתוב מדבר. ומ״ש עבד גדול כ״כ הרמב״ם בפ״א מהלכות מילה וכתבו התוס׳ והרא״ש דטעמא דאין מקיימין עבדים שאינם מולין לפי שצוה הקב״ה לאברהם למול עבדיו: ו

(ו) מ״ש ואם כשקנאו התנה עמו ע״מ שלא למולו מותר לקיימו שם אמר ריב״ל הלוקח עבד מן העכו״ם ולא רצה למול מגלגל עמו עד י״ב חדש לא מלחוזר ומוכרו לעכו״ם אמרוה רבנן קמיה דרב כפא כמאן דלא כר״ע דאי כר״ע הא אמר אין מקיימין א״ל רב פפא אפי׳ תימא ר״ע ה״מ היכא דלא פסקה למילתיה אבל היכא דפסקה למילתיה פסקה:

(ז) ומ״ש והא דאסור לקיימו בשקנאו סתם דוקא כשלא נתרצה מעולם להתגייר וכו׳ שם אהא דאמרינן ה״מ היכא דלא פסק למילתיה וכו׳ פירש״י ה״מ דאין מקיים היכא דלא קבל מעולם להתגייר ולא פסק מגיותו אבל היכא דפסק למילתיה בשעת לקיחתו ונתפייס להתגייר ואח״כ חזר בו מגלגלים שמא יחזור ויתרצה והתוס׳ והרא״ש כתבו שרבינו האי פירש בהיפך ה״מ דאין מקיימין היכא דלא פסק למילתיה שלא אמר בפירוש שאינו רוצה למול אלא נתרצה למול ודוחה מיום אל יום דשהויי מצוה לא משהינן אבל היכא דפסק למילתיה שלא למול אינו מחויב למולו בע״כ ומגלגל עמו י״ב חדש אולי יתרצה וכתבו התוס׳ שכן נראה לר״י ודע שרש״י פירש עוד פירוש אחר ה״מ דאין מקיימין היכא דלא פסק למילתיה. שמקיימו התם אבל היכא דפסק דאמר הריני מגלגל עמך י״ב חדש ואם לא תמול אמכור אותך מותר דהוי גביה כשכיר בעלמא וכתב ר״י שכ״פ הרמ״ה : רצה למול מגלגל עמו עד י״ב חדש לא מל חוזר ומוכרו לעכו״ם אמרוה רבנן קמיה דרב פפא כמאן דלא כר״ע א״ל רב פפא אפי׳ תימא ר״ע ה״מ היכא דלא פסקא למילתא אבל היכא דפסקא למילתיה פסקא ופירש״י ה״מ דאין מקיים היכא דלא קיבל מעולם להתגייר ולא פסק מגיותו אבל היכא דפסקא למילתיה בשעת לקיחתו ונתפייס להתגייר ואח״כ חזר בו מגלגלים שמא יחזור ויתרצה לשון מורי ל״א ה״מ דאין מקיימין היכא דלא פסקא למילתא שמקיימו סתם אבל היכא דפסקא דאמר הריני מגלגל עמך י״ב חדש ואם לא תימול אמכור אותך מותר דהוה גביה כשכיר בעלמא עכ״ל. וקשיא לל״א מאי איריא י״ב חדש אפי׳ טובא כיון דהתנה וכדשלח רבין ויש לומר דרבין בדאתני בשעת לקיחתו והכא איירי בקנאו בסתם ולאח״כ א״ל הריני מגלגל עמך והלכך י״ב חדש אין טפי לא וז״ש רבינו בההיא דרבין ואם כשקנאו התנה עמו וכו׳ וכאן בדריב״ל אמר והא דאסור לקיימו כשקנאו סתם וכו׳ ונראה גם כן שלכן כתב רש״י בלשון ראשון אבל היכא דפסקא למילתא בשעת לקיחתו וכו׳ ולא כתב כך בלשון אחרון והיינו משום דללשון ראשון אפי׳ פסקיה למילתיה בשעת לקיחתו מגלגל עמו י״ב חדש טפי לא אבל ללשון אחרון בשעת לקיחתו אפילו טובא נמי כדפרישית ומיהו ללשון ראשון ודאי דשלא בשעת לקיחתו נמי מגלגל עמו י״ב חדש וכדמשמע ממ״ש תחלה ה״מ דאין מקיים דלא קיבל מעולם וכו׳ דמשמע אבל אם קיבל מעולם להתגייר אפי׳ שלא בשעת לקיחתו נמי מגלגל עמו י״ב חדש והא דנקט בשעת לקיחתו אינו אלא לפרש דללשון זה אפי׳ בשעת לקיחתו י״ב חדש אין טפי לא כדפרישית וכך נראה מדברי רבינו שכתב לשון ראשון והשמיט ממנו בשעת לקיחתו ואיכא למידק אמאי לא כתב רבינו לשון אחרון דרש״י הלא הרא״ש הביא שניהם ואפשר כיון דר״ה מפרש הא דפסקא למילתיה לענין שנתרצה למולו כלשון ראשון אלא שחולקין בדין גם התוספות בשם ר״ח פירש כן אלא שפי׳ דה״מ אדריב״ל קאי ולענין הדין תופס כלשון ראשון דרש״י א״כ כולם חולקין על לשון אחרון ולכך לא הביאו אבל הר״ר ירוחם בנתיב כ״ג בסופו הביאו עוד הביא פי׳ אחר בשם קצת מפרשים והרמ״ה ע״ש ולענין הלכה בפלוגתא דרבוותא אין היתר לקיימו אפי׳ יום אחד אלא א״כ בהתנה עמו בשעת לקיחתו שלא למולו ואז לכולי עלמא מותר לקיימו לעולם והוא ערל ובזמן הזה א״צ להתנות כדכתב המרדכי וכ״כ הר״ר ירוחם:

(ח) ואם מלו והטבילו בעל כרחו לשם עבדות לרש״י דינו כעבד וכו׳ בפרק החולץ כתב רש״י כל טבילות עבדים בעל כרחו הוא וכו׳ מבואר מפירושו דלכ״ע טבילת עבדים בעל כרחו ולא נחלקו רבנן ורשב״א אלא בטבילת חירות ולמסקנא הכל מודים דאף טבילת חירות בע״כ ולפ״ז הא דתניא הלוקח עבד מן העכו״ם צריך לקבל אינו אלא היכא שהטבילו לשם עבדות ואחר כך מיד רוצה להטבילו לשם חירות דכיון דלא נהג במצות אינו יכול להטבילו לשום חירות בע״כ כך פי׳ הרא״ש לרש״י וכדברי רבי׳.

(ט) ומ״ש ולרב אלפס אין עליו תורת עבד וכו׳ כ״כ הרא״ש וז״ל מתוך דברי רב אלפס משמע שטבילת עבדות לרבנן שיהיה מדעתו ובקבלה עכ״ל ונראה דסברתו כיון שכתב רב אלפס בסתם דעבד משוחרר א״צ לקבל דכבר קיבל עליו מעיקרא דתניא א׳ גר וא׳ לקוח מן העכו״ם צריך לקבל הא לקוח מישראל א״צ לקבל עכ״ל מדלא פי׳ כלום משמע דה״ק דבלקוח מן העכו״ם וטבלו לשם עבדות צריך לקבל אבל בלקוח מישראל שכבר קבל עליו א״צ לקבל ומימרא דריב״ל דצריך לגלגל עמו י״ב חדש הביא רב אלפס נמי בסתם משמע דלעולם אין מילת וטבילת עבדות בע״כ של עבד א״ק לפ״ז א״כ מעיקרא דמייתי בגמרא ההיא דיפת תואר למידק מינה דפליגי בטבילת שחרור ומאי דיוקא ודילמא בטבילה רבנן נמי מודו דטבילת חירות בע״כ והא דלא הוי תקנתא ליפת תואר להטבילה בע״כ לשם שחרור היינו משום דהיה צריך להטבילה מתחלה לשם עבדות בע״כ ולרבנן דאין טבילת עבדות בע״כ אי אפשר להגיע לטבילת חירות אבל היכא דהוה טבילת עבדות מדעתה אימא לך דיכול להטבילה לשום חירות אפי׳ בע״כ. אבל לפירש״י דכל טבילת עבדות בע״כ הן לדברי הכל ניחא דהשתא צ״ל לרבנן דלא הוי תקנתא ליפת תואר להטבילה בע״כ לשם שחרור וצריך לקבל וכך פסק סמ״ק כרש״י דטבילת עבדים בע״כ הן אבל הרמב״ם פסק כהרי״ף דוקא מדעתן וכך נראה מדברי סמ״ג בה׳ עבדים וכ״כ ה״ר ירוחם סוף נכ״ג שכן נראה עיקר ושכן כתב הרמ״ה וכך פסק בש״ע:

(י) כתב רב יהודאי גאון עבד קטן או שוטה מטבילין אותו על דעת ב״ד זה נלמד מדאמר בפ״ק דכתובות (דף י״א) א״ר הונא גר קטן מטבילין אותו ע״ד ב״ד פי׳ שהם נעשים לו כאב והרי הוא נעשה עבד ביהדות על ידיהם ומשמע שתפם שיטתו כרב אלפס דאילו לרש״י דמטבילו בע״כ לשם עבדות לא בעי דעת ב״ד כי היכי דלא בעינן דעת עבד גדול מיהו אפשר דס״ל דטבילת עבד בג׳ דמקצת גירות הוא ומשפט כתיב ביה ומש״ה קאמר ע״ד ב״ד שהוא ג׳ אלא דלפ״ז הו״ל לומר מטבילין אותו בב״ד מאי ע״ד ב״ד והא דפירש״י בהך דרב הונא ע״ד ב״ד ג׳ יהו בטבילתו וכו׳ לא היתה דעתו לומר שזה הפירוש ע״ד ב״ד אלא האמת פי׳ דלא תימא ע״ד ב״ד ושלא בפניהם אלא ג׳ צריך שיהיו בטבילתו כדין כל טבילת גר וכו׳ אבל עיקר פי׳ ע״ד ב״ד אינו אלא שהם נעשים לו אב וכמ״ש רש״י בסוף לשונו ואיכא למידק אמאי לא כתב ר״י גאון בעבד קטן שאם הגדיל יכול למחות כדאמר רב יוסף התם בגר קטן וי״ל דס״ל כרב אלפס דנראה מדבריו דפסק במטבילו ע״ד ב״ד אפי׳ בגר אינו יכול למחות דא״כ מה כח ב״ד יפה ויתבאר בהלכות גרים בס״ד:

(יא) תשובה לגאון עבד שמלו רבו וחזר לגיותו וכו׳ אינו חוזר לעבדותו וכו׳ פי׳ לא תימא כיון דחזר לגיותו דין עבד עכו״ם יש לו וכשחזר ישראל וקנאו לחזור ולהכניסו תחת כנפי השכינה צריך לחזור ולהטבילו לשם עבדות אלא אינו חוזר לעבדות כעכו״ם אלא תורת יהדות נשאר עליו מטבילה ראשונה כגון ישראל מומר שחזר ליהדות דלא בעי טבילה דאינו אלא ישראל ונלקה על חטאת ועבד זה דכוותיה וכן פי׳ ב״י אבל נ״י בפרק החולץ כתב בישראל מומר שעשה תשובה דטובל הוא מדרבנן משום מעלה ע״כ ולפ״ז אף בעבד שחזר לגיותו צריך לחזור ולקבלו ומהרש״ל כתב והמנהג האידנא לטבול המומרים ושיגלחו את כל שערן מקודם וכן מצאתי וראיתי מורין הלכה למעשה עכ״ל. ועיין במה שכתבתי בהל׳ גרים בס״ד וכתב עוד בנ״י שם בשם הריטב״א דבד״מ בהקנאות וחיובים בישראל מומר בכולם כישראל הוא נידון ומיהו אם דין המלכות הוא שיהא קונה ומקנה כעכו״ם דינא דמלכותא דינא עכ״ל. וז״ל ב״י אדברי גאון הללו לאו למימרא שאינו רשאי להשתעבד בו דהא ודאי כיון דדינא דמלכותא הוא שיכול למכרו פשיטא דדיני׳ דינא וכו׳ ומשמע מלשונו דאף בבן תורין נמי קאמר דדינא הכי הוא ואין כן דעת הפוסקים אלא בבן חורין אין גופו קנוי כמו שיתבאר בס״ד ואיכא למידק אדברי גאון דכיון שמכרו לעכו״ם ודאי דאין עליו דין עבד כנעני וכדתנן פ׳ השולח המוכר עבדו לנכרי יצא ב״ח וי״ל דהתם משום קנסא הואיל ומפקע ליה ממצות ואם כן הכא דחזר לגיותו ליכא למיקנסיה ועדיף מעבד שהפיל עצמו לגייסות דאסיקנא דהתם דמותר ליטול דמיו ואדרבה שפיר עבד דמכרו לעכו״ם ולא יצא ב״ח ולפיכך אם חזר העבד ליהדותו וחזר ישראל וקנאו מעכו״ם דינו כעבד לכל דבריו:

(יב) הלוקח עבד מן העכו״ם אין הגוף קנוי לו וכו׳ מימרא דרב חמא בר גוריא. אמר רב בפרק החולץ (סוף דף מ״ה) ומפורש בסוגיא דכשמטבילין אותו לשם עבדות כדינו קנו ליה גופו לרבו ואפי׳ יאמר העבד לשם בן חורין אני טובל לא יהא ממשות בדבריו ומ״ש לפיכך צריך להטיל עליו שום עבודה וכו׳ שם אמר שמואל וצריך לתקפו בחים כי הא דמנימין עבדיה דרב אשי בעא לאטבוליה מסריה לרבינא ולרב אחא בריה דרבא א״ל חזו דמינייכו קא בעינא ליה רמו ליה ארויסא בצואריה וכו׳ בהדי דדלי רישא אנחי ליה זולטא דטינא ארישי׳ אמרו ליה זיל אמטי לבי מרך פירש״י צריך שיתקפנו לתת עליו עול מלאכה במים וכו׳ וכך הם דברי רבינו אבל הרי״ף כתב פי׳ כדי שתעלה לו טבילה עכ״ל ופי׳ הרמב״ן דעת הרי״ף לומר צריך הרב לתקפו לעבד במים כדי שתעלה הטבילה מכחו ויהא כמטבילו הוא ולא יהא כטובל לדעת עצמו וכו׳ ולפ״ז א״צ ליטול עליו עול מלאכה ועד״ז כתב גם הרמב״ם פי״ג מהא״ב ע״ש ורבינא ורב אחא דרמו ליה ארויסא בצואריה לא משום דבעי עול מלאכה דודאי אם היה אפשר להם להיות ידם תקיפה עליו במים כדי שתעלה הטבילה מכחם הוי שפיר אלא שלא היה אפשר להם אלא ע״י ארויסא דטבילת העבד היה מרחוק ממעמדם גם דברי הרא״ש אפשר לפרשם על דרך זה ולפירוש זה זולטא דטינא לא היה צריך אלא לרווחא דמילתא עשו כן להחזיקו עבד בפני הכל שלא יהא לו פתחון פה וכמ״ש נ״י ומביאו ב״י מיהו בסמ״ג לאוין קי״ו כתב וז״ל לפיכך צריך רבו לתקפו במים עד שיעלה וישים עליו משוי כשיעלה להראות שהוא תחת שיעבודו ובעשה פ״ז כתב לפיכך צריך לתקפו במים וכשיעלה מן המים ישים עליו דבר א׳ לומר תביא זה אל ביתי עכ״ל משמע דעול עבודה ממש בעינן וג״כ שיביא אל ביתו כההיא דזולטא דטינא דדוקא הוא ונראה דמפרש דלא קני גופיה בטבילה אלא כשהוא תחת שיעבודו משעת הטבילה עד שיבא אל ביתו שאז קונה לו רשותו ושוב לא יועיל כשיחזור ויטבול ויאמר לשם ב״ח אני טובל עצמי אבל כל זמן שלא קנה לו רשות שלו אם חזר וטבל ויאמר לשם ב״ח אנכי טובל קנה עצמו בן חורין: כתב הר״ר ירוחם בנכ״ג דמי שטבל שפחת חבירו לשם עבדות מחוייב לשלם לו הפחת שהזיקו בידים שעכשיו אינו יכול למוכרה אלא לישראל בדמים קלים וכתב ב״י אבל הרשב״א כתב דמי שפיתה עבדו של חבירו להתגייר פטור דהמשיא עצה פטור בכ״מ ואפילו בנזקי וכו׳ עכ״ד נראה מדברי ב״י שסברות חלוקות הן ולא משמע הכי אלא הרשב״א לא קאמר אלא במשיא עצה בלבד ובהא גם הר״י מודה דפטור דלא קאמר הר״י דחייב אלא במטביל בידים ובהא גם הרשב״א מודה דחייב וכ״כ בנ״י בפרק החולץ שאם ידעו ב״ד שהוא רבו של זה והטבילוהו שלא מדעת רבו חייבים לשלם מאי דהפסידוהו מדינא דגרמי ושכן היה דן רבו של הריטב״א עכ״ל ומביאו ב״י וכך תופס הרב בהג״ה ש״ע דתרוייהו הילכתא נינהו דהרשב״א ודהר״י:

(יג) המל את העבדים וכו׳ ברייתא ס״פ ר״א דמילה ונסחת ספרים שלנו בגמרא הוא למול את העבדים ולהטיף מהם דם ברית שאלמלא דם ברית חקות שמים וארץ לא נתקיימו שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי בא״י כורת הברית וכך הוא נוסחת הרי״ף שם וכ״כ הסמ״ג אבל הרא״ש לא גרס בא״י כורת הברית ולכן כשכתב רבי׳ נוסח הברכה בתחלה לא סיים בה בא״י כורת הברית ע״פ דעת הרא״ש וכך הוא דעת הרמב״ם פ״ג מה׳ מילה וכן כשהביא רבינו דעת ב״ה שכתב שהן שתי ברכות וחותם בא״י כורת הברית דקדק ואמר וכן הוא מסקנת א״א הרא״ש שהן ב׳ ברכות כלומר בהא ס״ל כב״ה שהן ב׳ ברכות אבל לא ס״ל כמותו לחתום בא״י כורת הברית ולכן בה׳ גרים ג״כ לא כתב רבינו דחותם בה בא״י כורת הברית דכך הוא דעת הרא״ש והרמב״ם לשם. ונראה שהטעם הוא דלא כרת הוא ית׳ ברית אלא עם ישראל ולא עם הגרים ולא עם העבדים ותימה גדולה דבש״ע כאן כתב דבעבדים חותם בה בא״י כורת הברית ובה׳ גרים כתב הברכה בלא חתימה ולענין מעשה נראה כיון דפלוגתא דרבוותא הוא אין לחתום בא״י כורת הברית לא בעבדים ולא בגרים:

(יד) שאלו מקמי רב יהודאי גאון וכו׳ נראה דהכי פירושו שהשיב ואמר דמברך שתים דהמל מברך אקב״ו על המילה כמו בישראל דלא חילקו בברכה שקודם המילה ועוד מברך אקב״ו למול את העבדים דברכה זו מיוחדת לעבדים וכוללה במקום להכניסו בבריתו של אברהם אבינו כלומר שכוללה בתוך ברכת להטיף ממנו דם ברית שמברך במילת העבדים שניתקנה כנגד ברכת להכניסו באבי הבן והוא שאומר לאחר המילה אקב״ו למול את העבדים ולהטיף מהן דם ברית וכו׳ וכ״כ התוספות ס״פ ר״א דמילה בד״ה אבי הבן והיינו לומר שגם העבדים נכללין בבריתן של ישראל הוא דם הברית מילה כדי להכניסו בבריתו של א״א. ועוד אפשר לומר שהוא סובר דאף בעבדים אומר ברכת להכניסו בבריתו של א״א וז״ש וצונו למול את העבדים כולל במקום להכניסו בשא״א פי׳ לא כיש גדולים שברכת למול את העבדים ניתקנה גם כן קודם המילה ואין מברכין עליה לבסוף כלל אלא צריך לאומרה לבסוף וכוללה בברכת להכניסו בשא״א שמברכין לאחר המילה וזה נוסחת אקב״ו להכניסו בשא״א ולמול את העבדים ולהטיף מהן דם ברית וכו׳ ואע״פ שבתלמוד לא הזכיר ברכת להכניסו במילת גרים ועבדים י״ל שלא היה צריך לפרש אלא מה שהוסיפו על ברכת להכניסו באבי הבן וכעין שכתב הרא״ש לספרים דלא גרסי בגרים ועבדים המל אומר על המילה דהיינו משום שלא היה צריך לפרש לפי שאין בה שינוי אלא בברכה שהיא במקום אבי הבן עכ״ל ודכוותה איכא לפרש בברכת להכניסו וז״ל הרי״ף בדפוסים ומאן דמהיל גר ועבד נכסי ערוה וניברך על המילה והדר לימהול ובתר דמהיל ליברוך למול את הגרים וכו׳ אלמא דשתי ברכות הן ברכת על המילה מברך קודם המילה וברכת וצונו למול את הגרים והעבדים ולהטיף מהן דם ברית מברך לאחר המילה ובאלפסי ישן הגי׳ בברייתא המל אומר אקב״ו למול את העבדים והמברך אומר למול את העבדים ולהטיף מהן דם ברית גם לגירסא זו ב׳ ברכות הן אחת קודם המילה ואחת לאחריה אבל הרשב״א בתשובה סי׳ שכ״ח כתב שגירסת רב אלפס הוא המל אומר למול את העבדים ולהטיף וכו׳ ולפי גירסא זו ברכה זו מברכין אותה תחלה ואין מברכין עליה לבסוף כלל וכו׳ וכן יראה מדעת הסמ״ג שאין שם אלא ברכה אחת קודם המילה למול את העבדים ולהטיף וכו׳ והוא ג״כ דעת הרמב״ם בפ״ג אלא שנחלקו בחתימתם כמו שכתבתי בסמוך ומדברי הר״ן נראה דלאותן גדולים שאין שם אלא ברכה אחת מברך אותה לאחר המילה ולפניה ולא כלום. ולענין הלכה נראה לברך ב׳ ברכות א׳ קודם המילה ואחת לאחר המילה כמ״ש בה״ג ובעל העיטור אלא שאין לחתום בה כדפרישית בסמוך גם הרשב״א בסימן שכ״ח כתב שראה נוהגים במקומו כמ״ש בה״ג וכ״כ בש״ע והכי נקטינן. ונראה דהברכה שמברכין אחר המילה צריך לברך אותה על הכוס והכי משמע לישנא דברייתא לגירסא דמברך שתים דתני בסיפא והמברך אומר אקב״ו למול וכו׳ כי היכי דתני ברישא במל בנו והמברך אומר אשר קידש ידיד וכו׳ ומשמע דכי היכי דהתם בעי כוס הכא נמי בעי כוס. עוד נלפע״ד כיון דברכה זו כוללת ברכת להכניסו בשא״א דרבו של עבד יברך אותה דעליו מוטל להכניסו בברית ולא דמי למל בנו דמברך אותה אחד העם כדלעיל בסימן רס״ה דשאני התם דכבר בירך האב ברכת להכניסו משא״כ הכא דברכה זו היא במקום ברכת להכניסו ועוד שלפי פי׳ השני שכתבתי בדברי רב יהודאי גאון משמע שברכה זו עיקרה היא להכניסו בשא״א אלא שכולל בה וצונו למול את העבדים ולהטיף וכו׳ א״כ פשיטא הוא דחיוב ברכה זו הוא על רבו של עבד: כתב הרמב״ם בפ״ג מה׳ מילה גר שמל קודם שנתגייר וקטן שנולד כשהוא מהול כשמטיפין ממנו דם ברית אינן צריכין ברכה ובסימן רס״ה כתב רבינו בשם בעל העיטור שמברכין וכתב שאף למ״ד אין מברכין ברכת על המילה אבל ברכת להכניסו ואשר קידש ידיד מבטן מברכין ע״כ ולפ״ז בעבד וגר דכוללין הכל בברכה אחת מברכין כשמטיפין דם ברית שלא משום ברכת על המילה לבדה ניתקנה אלא גם משום ברכת להכניסו ניתקנה וכ״כ התוס׳ דברכה זו היא כנגד ברכת אבי הבן ועוד דנוסח ברכת ולהטיף מהם דם ברית משמעה שניתקנה מפני גרים ועבדים שכבר נימולין מקודם ועיקר מילתן הטפת דם ברית וכמ״ש הר״ן בשם הרמב״ן ובתשובת הרשב״א סימן שכ״ט האריך בזה ומסקנתו כדעת הגאונים דצריך להטיף דם ברית בגרים ועבדים שכבר נימולו וצריך נמי לברך והכי נקטינן ודלא כמה שפסק בש״ע בסימן רס״ה וסימן רס״ח דאינן צריכין ברכה וכהרמב״ם וכבר כתבתי מזה לעיל בסימן רס״ג ובסימן רס״ה:

(טו) אין ע״ע נוהג עתה וכו׳ ברייתא ס״פ המקדיש שדהו:

(טז) ומ״ש ומ״מ מי שאינו נוהג כשורה וכו׳ עובדא דרבא ס״פ א״נ. ומ״ש וכן אם הוא מצות המלך וכו׳ ג״ז עובדא דרבא לשם וכן בפ׳ החולץ ותימה כיון דמדברי רבינו משמע דישראלים היו הנמכרים א״כ למה לא כתב דבעינן גיטא דחירותא כדפסק רבא וכ״כ נ״י ועוד תימה דהרא״ש בפ׳ החולץ הסכים לדעת רש״י דעכו״ם היו הנמכרים ורבינו סתם דבריו היפך דעת אביו ויראה דרבינו מפרש בהך עובדא שהיו לשם נמכרים ישראלים ועכו״ם ובפרק החולץ מיירי בעכו״ם הנמכרים דגופם דגופם מכור למלך בדינא דמלכותא ובעו גיטא דחירותא וכמ״ש רש״י ותוס׳ והרא״ש לשם אבל בישראלים אין גופן קנוי בשום פנים מגזירת הכתוב מהם תקנו ולא הם קונים מכם ולא נשתעבדו אלא למעשה ידיהם ובהכי איירי הך דא״נ וזהו שלא הזכירו לשם דבעינן גיטא דחירותא אלא דקאמרינן דמותר להשתמש בהם יותר מדאי אע״פ שאין ע״ע נוהג ופסק רבא דמדינא דמלכותא נשתעבדו למעשה ידיהם וקבעה תלמודא להך עובדא בפא״נ ללמד דלית בה משום רבית ולאו לענין איסור רבית איתשיל שהרי לא הזכיר לשם איסור רבית ועוד דכי היכי דבעכו״ם הנמכרים אתשיל משום דין עבדות ה״נ בישראלים הנמכרים לא אתשיל אלא משום דין עבדות ומה״ט קבע רבינו מעשה זה לפסק דין כאן בה׳ עבדים ולא בה׳ רבית גם הרמב״ם כתבו בפ״א מה׳ עבדים בדין ע״ע ולא כתב דבעי גיטא דחירותא ואח״כ בפ״ט כתב לענין עבד כנעני מלך שהיו דיניו שכל מי שלא יתן המס ימכר ה״ה כעבד כנעני לכל דבר וכו׳ עכ״ל נראה דמפרש הני עובדי בתרי גווני עובדא דפא״נ לענין עבד ישראל כמ״ש בפ״א ועובדא דפ׳ החולץ לענין עבד כנעני כמ״ש בפ״ט וכדפרי׳ לדעת רבינו והוא ג״כ שיטת הרמ״ה דבסמוך דאף בדינא דמלכותא לא קני ליה עכו״ם לישראל לגופיה אלא למעשה ידיו וכפי׳ רש״י ותוס׳ והרא״ש לשם ולשיטתם יראה דאין ע״ע נוהג כלל בזמן הזה ולא בעי גיטא דחירותא אפי׳ נמכר בדינא דמלכותא וכ״כ רש״י אין ע״ע נוהג דאינו נמכר בזמן הזה ודלא כנ״י פרק החולץ דיחיד הוא נגד כל הני רבוותא:

(14b) וכתב הרמ״ה נכרי דשבייה לישראל וכו׳ ובשעת מלחמה נמי דקנייה למעשה ידיו וכו׳ פי׳ לא תימא דוקא להחמיר עליו דליבעי גיטא דחירותא ויתר חומרות להשיאו שפחה ולהיות נרצע הוא דלא קני ליה לגופיה אבל כיון דקני ליה להשתעבד בו א״כ באותו שיעבוד נוהג בו דין ע״ע להקל עליו שלא לעבוד בו עבודת עבד ולצאת בשש וביובל כשפוגע בו ויוצא נמי בגרעון כסף קמ״ל דאין נוהג עמו כלל בדין ע״ע אף להקל עליו ואמר שג״כ לא דיינינן ביה כעבד כנעני להחמיר עליו דליפלח לעולם בע״כ שהרי נאמר ובאחיכם וגומר פי׳ דלעיל מיניה בעבד כנעני כתיב לעולם בהם תעבודו ובאחיכם וגומר אזהרה שלא ישתעבד באחיו בע״כ לעולם כמו בעבד כנעני דגם זה הוי בכלל עבודת פרך דכיון דמשתעבד בו לעולם הו״ל דבר שאין לו קצבה כי זה נקרא עבודת פרך אלא למעשה ידיו הוא דקנייה וכו׳ פי׳ דמדרשא זו דעבדי הם ולא עבדים לעבדים נפקא לן סוף ב״ק ופ״ק דמציעא דפועל יכול לחזור אפילו בחצי היום ומה״ט יכול לעבוד בו עבודת עבד ככל ישראל שכיר שאינו נמכר. ומ״ש יהיב ליה לרביה דמי מקנתו וכו׳ פי׳ דכיון דאין דין ע״ע נוהג בו כלל אם כן לא שייך גביה גרעון כסף שהרי אין זמן לעבדותו ואף על פי שנותן לו דמי מקנתו משלם אין בזה משום איסור רבית כדמוכח מהך עובדא דפרק א״נ דלעיל בסמוך:

(יז) ועבד כנעני נוהג עתה וכו׳ כיוצא בזה כתב הרמב״ם בפ״ט מה׳ עבדים זולת מ״ש רבינו או גנבו וכבשו להיות לו לעבד אינו ברמב״ם וגם תמוה הוא דמנ״ל דבגנבו קנוי לו לגופו אי משום דקי״ל גזל עכו״ם מותר ד״ת אין זה אלא בממונו אבל גופו של עכו״ם אסור לגזול ולא התירו תורה אלא ביפת תואר בכבוש וכדאיתא פ״ד מיתות (דף נ״ט) דת״ר כל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח ופריך אדרבה מדלא נשנית בסיני לבני נח נאמרה ולא לישראל ומשני ליכא מידעם דלישראל שרי ולעכו״ם אסור ופריך ולא והרי יפת תואר ומשני התם משום דלאו בני כבוש נינהו פירוש דפריך מגזל דיפת תואר דשרי לישראל מעכו״ם ואסור בעכו״ם מעכו״ם וכדתניא התם על גזל גנב וגזל וכן יפת תואר וכן כיוצא בהן עכו״ם בעכו״ם ועכו״ם בישראל אסור וכו׳ ולא קשה אמאי לא פריך מגזל סתמא דהא פשיטא ליה מדכתיב לא תעשוק את ריעך דמשמע דאזה קפיד קרא אבל גזל דיפת תואר שלא הותר אלא במלחמה א״כ לא קפיד קרא בריעו אלא באויבו כדכתיב כי תצא למלחמה על אויבך ומטעם מלחמה ומ״ש עכו״ם מישראל ומשני התם משום דלאו בני כבוש נינהו פירוש מאחר שלישראל ניתנה הארץ לכבוש התירה התורה גזל יפת תואר במלחמה בשעת כבוש אבל עכו״ם דלאו בני כבוש נינהו יש בו איסור גזל יפת תואר אפי׳ בשעת מלחמה אבל שלא בשעת מלחמה אפילו לישראל לא הותר וכן פירש״י לשם שאין לישראל היתר יפת תואר אלא במלחמה ע״י כבוש עכ״ל הרי לך דגופו של עכו״ם אסור לגזול שלא בכבוש ואינו בכלל גזל דממונו תדע דהא תני על גזל גזל וגנב וכן יפת תואר ולא שבקיה לגזל דיפת תואר בכלל סתם גזל אלמא דדיניהן חלוקין וברמב״ם פ״ט דה״ע בדין זה דקדק ואמר וכן אם הרשה המלך לכל מי שירצה שילך ויגנוב מאומה שהיה עושה עמו מלחמה וכו׳ דמשמע דוקא מדינא דמלכותא אבל אם גנב מעצמו אין לו דין עבד כנעני ונראה לומר דדעת רבינו דאע״ג דלכתחילה אסור לגזול גופו של עכו״ם שלא בכבוש מ״מ אם עבר וגנבו וכבשו לעבד נקנה גופו לרבו מטעם חזקה של כבושי מלחמה ויאוש בעלים ויש להביא ראייה ברורה מפ׳ השולח (סוף דף ל״ז) דקאמר ממאן קני ליה משבאי שבאי גופיה מי קני ליה אין קני ליה למעשה ידיו דאמר ר״ל וכו׳ ופריך ואימא ה״מ בכספא אבל בחזקה לא א״ר פפא עמון ומואב טיהרו בסיחון אשכחן עכו״ם עכו״ם עכו״ם ישראל מנ״ל דכתיב וישב ממנו שבי ומשמע דלמסקנת רב פפא הדרינן משינויא קמא דקאמר דקני ליה למעשה ידיו דודאי אף לגופו של עכו״ם ועבד קני ליה שבאי דהא עמון ומואב דטיהרו בסיחון גופה של קרקע נקנית להם ואין זה אלא מטעם חזקה דכבושי מלחמה ויאוש וכ״כ נ״י בפ׳ החולץ וז״ל וה״ה אם לקחו מן העכו״ם שלקחו במלחמה דבכה״ג עכו״ם קונה אפי׳ ישראל וכל שכן עכו״ם כדאיתא בגיטין עכ״ל ונראה דמ״ש כדאיתא בגיטין הוא ממאי דאסיק רב פפא כדפרישית ומ״ש עכו״ם קונה אפי׳ ישראל היינו עבד ושפחה דוקא דשייך במצות כישראל כלשון התלמוד שאמר עכו״ם ישראל מנ״ל אבל ישראל גמור לא קני עכו״ם מולא הם קונין מכם א״נ הנ״י סובר דעל ידי חזקה ויאוש אפי׳ ישראל גמור קונה עכו״ם מוישב ממנו שבי ואזיל לטעמיה דדינא דמלכותא לענין מס מהני דקני לגופו של ישראל ובעי גט שיחרור והכי נמי במלחמה קני ליה שבאי לישראל בחזקה אמנם למאי דפרישית דדעת רוב הגאונים דגופו של ישראל אינו נקנה כלל לעכו״ם אפי׳ במלחמה נמי לא קני ליה והב״י כתב על דברי נ״י שראיה הפוכה הוא מביא ממסכת גיטין ולא ירד לדקדק דלמאי דאסיק רב פפא תו לא צריך לשינויא קמא דקני ליה למעשה ידיו וכדפרישית ואפשר דהוה קשיא ליה לב״י דהו״ל למימר אלא א״ר פפא והא לאו מילתא היא דטובא אשכחן דהדר ביה משינויא קמא אף ע״ג דלא קאמר תלמודא אלא ועוד דהכא מוכחא סוגיא דהדר ביה דמדעמון ומואב טיהרו בסיחון אף לגופה של קרקע א״כ ה״ה לעכו״ם ועבד כדמוכח התם והכי עיקר וניחא השתא הא דכתב רבינו או שלקחו בשביה או גנבו וכו׳ לומר דאין חילוק כלל אלא כל שקנאו בחזקה וכבוש וביאוש נקנה גופו לו ודין עבד כנעני יש לו וזאת היא דעת הפוסקים דהשבאין קונים גופו של עכו״ם במלחמה בחזקה ויאוש אלא דמלשון הרמב״ם משמע דוקא מדינא דמלכותא כשעושה מלחמה אבל אם גנבו בשעת שלום וכבשו להיות לו לעבד אין גופו נקנה לו ודעת רבינו עיקר לפע״ד דסוגיא דפרק השולח בסתם שבאי מיירי אפי׳ נשבה בשעת שלום וא״צ לומר במלחמה מדינא דמלכיתא דלכ״ע נקנה גופו והא דכתב הרשב״א בתשובה בעבד ישמעאלי דלא קנה גופו אינו מדבר בנשבה במלחמה כמו שהבין ב״י אלא בסתם עבד הנמכר בכסף קאמר:

(יט) האשה קונה שפחות אבל אינה קונה עבדים כלומר ולא גזרינן כפחות אטו עבדים והוא ברייתא פרק א״נ (בבא מציעא ע״א) פלוגתא דת״ק ורשב״ג ופסק כת״ק ומבואר לשם דאינה קונה לא ע״ע ולא עבד כנעני ואף ע״ג שאין ע״ע נוהג בזמן הזה יש ללמוד משם שאסור לה לשכור משרת יהודי לזמן מפני החשד וכ״ש הוא מעבדים כנענים כדאמר התם עברי צניע לה כנעני פרוץ לה ומשמע דאף אשה שיש לה בעל אסרו חכמים דסתם אשה קאמר וכי היכי דאסרו בכל אשה ללמד תינוקת כדלעיל סוף סימן רמ״ה ומשמע דלבעלה אין איסור אף על פי שהעבדים עובדים גם לאשתו בביתו וכך הוא מנהג כל ישראל דעיקר החשד הוא בשעת הקנין ונ״ל שזהו טעמו דהרמב״ם דמתיר בבן ט׳ ולמטה דכיון דליכא חשדא בשעת הקנין תו לא חיישינן אף על פי שתשהנו לאחר שיגדיל כי היכי דלא חיישינן לחשדא בעבדים שהבעל קונה אותם ומשהה אותם בביתו ואשתו עמו והבעל יוצא ונכנס והעבד נשאר בבית ודעת רבי׳ דבקטן איכא חשד׳ בשע׳ קנין שיאמרו שקנאתו עתה כדי שתשהנו לאחר שיגדיל ותקלקל עמו ובש״ע פסק כדברי רבי׳:

(כ) יכול הרב לומר וכו׳ מסקנא דגמרא פ״ק דגיטין (דף י״ב):

(כא) וכתב הרמב״ם בד״א וכו׳ בסוף הל׳ עבדים והראב״ד השיג ואמר לא נתבאר לי דבר זה שאם בא הבעל ואמר איני נעבד ואיני זן יכול לעשות עכ״ל ותימה דודאי מודה הרמב״ם באומר איני נעבד ואיני זן בפי׳ דאפשר שלא יברחו ויוציאו מעשה ידיהם למזונותיהם ולא אמר הרמב״ם אלא באומר עשה עמי ואיני זנך התם הוא דגורם שיברחו ונ״ל ראיה ברורה לדבריו מדתנן ר״פ אלמנה לכ״ג ואלו הן עבדי מלוג אם מתו מתו לה ואם הותירו הותירו לה אע״פ שהוא חייב במזונותן הרי אלו לא יאכלו בתרומה אלמא דחייב במזונותן:

(כב) ומ״ש בד״א וכו׳ הם דברי התוספות לשם בד״ה ש״מ יכול וכ״כ הרא״ש והרשב״א לשם אבל הרי״ף והרמב״ם לא חילקו ועיין בב״י:

(כג) הקוטע יד עבד כנעני של חבירו וכו׳ מימרא דרבי יוחנן שם (דף י״ב) דשבתו ורפואתו לרבו והעבד ניזון מן הצדקה ופירש רש״י ותוס׳ והרא״ש דה״ה דנזק צער ובשת לרבו וכ״כ הרי״ף והרא״ש בפרק החובל משם הירושלמי ובקוטע יד עבדו פסק רבינו בח״מ סימן תכ״ד דפטור לגמרי אפי׳ מרפואתו והוא דעת התוס׳ בפ״ק דגיטין ולשם כתבתי טעמו של רבינו דפסק בסתם דלא כהרא״ש ע״ש:

(כד) ומ״ש ואם אמדוהו להתרפאות בה׳ ימים ועשו לו סמים חזקים וכו׳ משמע לי דדוקא דיעבד אם עשו לו אבל אין רבו רשאי לעשות לו סמים חזקים כדי ליקח המותר לעצמו דלעבדות מסרן הכתוב ולא לצער ולבושת כדלעיל בדברי הרמב״ם:

(כה) אין קנין לעבד וכו׳ כל הלכות אלו שכתב רבינו עד מי שחציו עבד וחציו ב״ח הוא משנה וגמרא פ״ק דקידושין (דף כ״ב) זולתי דין חליפין לקנות עצמו דהוא בפרק השולח (סוף דף ל״ט) וכבר האריכו המפרשים על סוגיא זו דחליפין:

(כו) וכ״ש רבינו הגביה הרב לעבד לא קנאו כאן פסק בסתם כרבנן דר״ש ובח״מ סימן קצ״ו הביא דעת הרמב״ם שפסק בהגביה הרב לעבד דקנאו והשיג עליו ולשם הבאתי דברי ה׳ המגיד שנתן טעם נכון לדברי הרמב״ם ובש״ע איכא תימה דכאן פסק בסתם כדברי רבינו דהגביה הרב לא קנאו ובח״מ סימן קצ״ו כתב שני הדועות ולא הכריע:

(כז) וקוצת עצמו לצאת בראשי אברים כו׳ עיין בסוגיא פ״ק דקידושין (כ״ד כ״ה) דלאו דוקא ראשי איברים דה״ה לשאר איברים שבגלוי ואינן חוזרין דומיא דשן ועין עבד יוצא בהך לחירות ומאי דתני ראשי איברים צ״ל דאפי׳ ראשי איברים קאמר דאע״ג דלענין נגעים לא קרינן בהו לכל מראה עיני הכהן מ״מ לענין עבד מום שבגלוי הוא וכן פי׳ הר״ן לשם להדיא וכך מבואר בדברי הרמב״ם והסמ״ג שה״ה לכל אבר שבגלוי ואינו חוזר וצ״ע למה לא כתב כך רבינו בפירוש וע״ק שכתב דלדל עצם מזקנו יצא לחירות דאלמא דמפרש כפירש״י דכיון דעצם זה סופו ליבש וליפול מום שבגלוי הוא ואינו חוזר וא״כ למה הזכיר מום זה יותר משאר כל איברים שבגוף ומיהו בהא אפשר לומר דאיצטריך לאשמעי׳ דאף ע״ג דאין בו ביטול מלאכה כלל דהא עצם דזקן לאו מידי הוא עבד אפ״ה כיון דבגלוי הוא ואינו חוזר ה״ה כשאר איברים שבגלוי ואינן חוזרין שא״צ בהם ביטול מלאכה כדאסיק התם וכן פירש״י ומהאי טעמא קאמרינן בעין סמויה וחטטה דיוצא לחירות שהרי חסרו אבר אף על פי שלא היה יכול להשתמש בו כלל אבל הרמב״ם ז״ל כתב בפ״ה מה״ע תלש בזקנו ודלדל בו עצם מן הלחי יצא לחירות שהרי בטל מעשה השיניים הקבועות באותו עצם עכ״ל דמשמע דר״ל דיש בו ביטול מלאכה וכתב ב״י דאיכא לתמוה מדאיתא התם בברייתא וכי יכה כלל שן ועין פרט לחפשי ישלחנו חזר וכלל כו׳ אי מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ובטל ממלאכתו ואינו חוזר אף כל מומין שבגלוי וכו׳ אלמה תניא תלש בזקנו ודלדל בו עצם עבד יוצא בהם לחירות ופרוקו לחפשי ישלחנו ריבויא הוא אלמא דלדל בו עצם בדליכא בו ביטול מלאכה הוא וכמו שפירש״י להדיא ונ״ל ליישב להרמב״ם דמאי דקאמר אי מה הפרט מפורש וכו׳ ה״פ וכי תימא אין ה״נ דבעינן בכל אברים דאין יוצא בהן לחירות אא״כ דאיכא בהן ביטול מלאכה א״כ קשה אלמה תניא תלש בזקנו וכו׳ דכיון דמום זה דדלדל עצם מום שבגלוי הוא ואינו חוזר ולא נמצא בשום פנים שלא יהא בו ביטול מלאכה שהרי אי אפשר שלא יבטל בדלדול זה מעשה השיניים א״כ הו״ל לתנא לאשמעינן האי דינא דבעינן ביטול מלאכה בשאר איברים שבגלוי ואינן חוזרין ושאפשר שלא יהא במומן ביטול מלאכה ושאין העבד יוצא בהן לחירות עד שיהא בו ג״כ ביטול מלאכה דאילו השתא דתנא הך מומא דתלש בזקנו ודלדל בו עצם וכו׳ ותני ליה בסתם איכא למטעי ולמימר דלא בעינן ביטול מלאכה ולאו דוקא תלש בזקנו ודלדל בו עצם אלא לפי שהכתוב מדבר בשן נקט הך מומא דשיניים ולעולם ה״ה היכא שאין באבר ביטול מלאכה ואם כן הו״ל לתנא לפרש כי היכי דלא ליתי למטעי ופריקו לחפשי ישלחנו ריבויא דאינו לשון כלל להיות נדון בכלל ופרט אלא בריבה ומיעט וריבה וריבה הכל כפירש״י ואה״נ דלא בעינן ביטול מלאכה ובכל איברים שבגלוי ואינן חוזרין יצא בהן לחירות אף ע״ג דליכא ביטול מלאכה ודלדל עצם לאו דוקא ולא נקט לה אלא משום דהוה מומא דשיניים ומ״ש הרמב״ם שהרי בטל מעשה השיניים לא היה דעתו לומר דמשום הכי יצא לחירות כיון שיש בו ביטול מלאכה דמעשה השיניים באותו עצם דהא ודאי א״צ ביטול מלאכה כלל כמבואר בדבריו באותו פ׳ אלא כדי לפרש מהו המום שבדלדול זה דלכאורה אין זה מום כלל ולמה יוצא בו לחירות וע״ז אמר שהרי בטל מעשה השיניים וכו׳ אבל לענין עיקר הדין ודאי אם היה בו שום מום בגלוי ואינו חוזר אף על פי שלא היה בו ביטול מלאכה היה יוצא בו לחירות והב״י במ״כ כתב מה שכתב ולא נתקבל לע״ד ע״ש. ועוד נ״ל כעיקר דמעיקרא ליכא חושיא הכא דודאי גם הרמב״ם סובר כפירש״י דאין בדלדול עצם שבזקן שום ביטול מלאכה וכפירש״י: ומ״ש שהרי ביטל מעשה השיניים לא בא אלא לפרש מהו המום דלכאורה אין כאן חסרון אבר ואמר שהרי ביטל מעשה השיניים וכו׳ פי׳ מעשה השיניים שעשה הקב״ה לקבוע השיניים באותו עצם בטל אותו מעשה וזה חשוב חסרון אבר וכיון שהוא מום בגלוי שסופו ליפול ואינו חוזר עבד יוצא בהן לחירות אף על פי שאין בו ביטול מלאכה דיכול ללעוס בשיניו ולאכול כשאר כל אדם ואין חסרון עצם זה מעכב כלל על מלאכת השיניים אפ״ה יוצא בו לחירות. כתב הרמב״ם פרק ה׳ דה״ע אין יוצא בראשי איברים אלא עבדים שמלו וטבלו שהרי ישנן במקצת מצות אבל עבד שהוא בנכריותו אינו יוצא בראשי איברים וכ״כ סמ״ג בעשה פ״ז נראה דיציאה בשטר מהני אפי׳ לעבד שהוא בנכריותו כי היכי דיוצא בכסף שנותן לרבו ישראל והכי משמע מהך עובדא דפרק החולץ (יבמות מ״ו) דקא״ל רב פפא לרבא חזי מר הני דבי בר פפא וכו׳ לפי פירש״י והתוס׳ והרא״ש דעכו״ם היו ומיבעיא ליה אם באו להתגייר צריכין גיטא דחירותא אלמא דעבד שהוא בנכריותו קונה עצמו בשטר אלא דביציאה דראשי איברים דבעל כרחיה דרבו הוא לא זכתה תורה אלא בעבד דטבל ומל לשם עבדות אבל לא בעבד דעכו״ם כנ״ל פשוט:

(כח) כתב הרמב״ם בכל אלו וכו׳ בפ״ה מה״ע וטעמו דבפלוגתא דת״ק ורשב״ג בברייתא פ״ק דקידושין (סוף דף כ״ד) הרי שהיה רבו רופא וא״ל לכחול לו עינו וסמאה לחתור לו שינו והפילה קי״ל כת״ק דשיחק באדון ויצא לחירות דאף ע״ג דלא נתכוין לשחתה מ״מ נתכוין לאבר שהוא בר השחתה וקרינן ביה ושחתה לחפשי ישלחנו וכ״כ נ״י ספ״ב דב״ק בשם הראב״ד אבל הושיט ידו למעי שפחתו וכו׳ דלא נתכוין לעין כלל לא קרינן ביה ושחתה וכך פסקו הרי״ף והרא״ש פ״ק דקידושין וס״ל להרמב״ם דה״ה בנתכוין לזרוק אבן לבהמה ונפלה בעבד וכו׳ דלא כיון לעבד כלל דלא יצא לחירות אלא שקשה דבספ״ב דב״ק קאמר רבה היתה לו אבן בחיקו בין הכיר בה ושכחה בין לא הכיר בה מעולם ועמד ונפלה על עבדו וסימא את עינו והפילה את שינו פלוגתא דרשב״ג ורבנן הוא ולרבנן יצא לחירות אלמא דאע״פ דלא נתכוין לעבד כלל יצא לחירות וא״כ ה״ה היכא דכיון לזרוק אבן בבהמה ונפלה בעבד דג״כ יצא לחירות והכי משמע מדברי הרי״ף והרא״ש בס״פ כיצד הרגל דהביאו להך דרבא בפסקיהם דלענין עבד פלוגתא דרשב״ג ורבנן ומשמע דהלכה כת״ק ולפ״ז צריך לפרש כמ״ש התוספות לשם ובפ״ק דקידושין דדוקא בהושיט ידו למעי בהמה דאיכא תרתי לטיבותא חדא שהוא מתכוין לטובתו של עבד להוציא את הולד אידך דלא נתכוין לעין כלל הילכך לא יצא לחירות אבל נתכוין לעין אף ע״ג דנתכוין לטובתו לכוחלו או לא נתכוין לטובתו אף ע״ג דלא נתכוין לעין כלל כגון היה לו אבן בחיקו וכו׳ יצא לחירות וה״ה כשכיון לזרוק לבהמה ונפלה בעבד וז״ש רבינו ולדעת התוס׳ גם בזורק וכו׳ כלומר כיון שהתוס׳ מפרשים דבהיה לו אבן בחיקו וכו׳ יצא לחירות דאף ע״ג שלא נתכוין לעין מ״מ לא נתכוין לטובתו א״כ לפי דעת זו גם בזרק אבן לבהמה וכו׳ דלא אמר דלא יצא לחירות אבל היכא דאיכא תרתי לטיבותא אבל דעת הרמב״ם דלא ס״ל לחלק בכך קשה טובא מהך דספ״ב דב״ק וצ״ל דדחי הך דרבא בספ״ב דב״ק מהילכתא מקמי הך דפ״ק דקידושין דהוא עיקר ואפשר דגם הרי״ף והרא״ש כך דעתם ולא הביאו הך מימרא דרבה בספ״ב דב״ק אלא לפי דבהך מימרא דרבה קחשיב מילי טובא דהילכתא הוא אבל בהא דקאמר רב דלענין עבד פלוגתא דרשב״ג ורבני הוא לא קי״ל בהא כמותו אלא ס״ל דאף לרבנן לא יצא לחירות ובדין הושיט ידו למעי שפחתו דפ״ק דקידושין ולפי שרבינו היה מסתפק בזה בדעת הרי״ף והרא״ש לא הזכיר כאן דעתם אלא הזכיר דעת הרמב״ם המפורשים ודעת התוס׳ החולקים עליו בפירוש ומיהו איכא למידק אמאי לא כתב הרמב״ם היה לו אבן בחיקו וכו׳ דאיתמר בגמרא וכתב במקומו כיון לזרוק אבן לבהמה וכו׳ דלא איתמר בגמ׳ ויש ליישב דלפי דגבי היה לו אבן בחיקו מפלגינן בגמרא בין לא הכיר בה מעולם דפטור מגלות ובין הכיר בה ושכחה דחייב גלות אבל לענין עבד בין כך ובין כך פלוגתא דרשב״ג ורבנן הוא ובכיון להרוג את הבהמה והרג את האדם לענין הגלות תניא בפרק אלו הן הגולין (מכות ז׳) דלאו בר גלות הוא וכתב הרמב״ם בפ״ו מה׳ רוצח דקרוב למזיד הוא ואינו נקלט דאין גלות מכפרת לו השתא ניחא דכיון דאשמעינן הרמב״ם דבכיון לבהמה ונפלה בעבד דלא יצא לחירות ואף ע״ג דקרוב למזיד הוא א״כ כ״ש בהיה לו אבן בחיקו אפי׳ הכיר בה ושכחה וכו׳ דשגגה גמורה היא כיון דנתכפר לו בגלות פשיטא דאינו יוצא בה לחירות ואצ״ל בלא הכיר בה מעולם דקרוב לאונס הוא שהרי פטור בה מן הגלות דודאי אינו יוצא בו לחירות ודו״ק:

(כט) מי שחציו עבד וכו׳ ברייתא פרק החובל (בבא קמא צ׳) וקאמר רבא ר״א הוא מי לא אמר ר״א כספו המיוחד לו ה״נ עבד המיוחד לו פי׳ דתניא המוכר עבדו כנעני לאחר ופסק עמו המוכר ע״מ שישמשנו עוד ל׳ יום ר״א אומר שניהם אינן בדין יום או יומים ונהרגים עליו אפי׳ מת מחולי זה לסוף שלשה ימים זה לפי שאינו תחתיו וזה לפי שאינו כספו דאמר קרא כי כספו הוא כספו המיוחד לו וכך פסק הרמב״ם כי הך ברייתא דמיתניא סתמא ואליבא דר״א כרבא וכתב ב״י ומדברי התוספות נראה דעבד של שני שותפים דאמרינן היינו שלזה גוף ולזה פירות אבל אם שניהם שותפים בגוף יוצא בראשי איברים וכן הא דחציו עבד וחציו ב״ח כגון שנתן כל דמיו ואין מעוכב אלא גט שיחרור אבל אם לא נתן אלא מקצת דמיו יוצא בראשי איברים עד כאן לשונו נראה מדבריו שמפרש דברי התוספות שכך כתבו לפסק הלכה ושגגה היא שיצאה לפני השליט דלא כתבו התוספות כך אלא לאותה סוגיא דקאמר כמאן אזלא הא דאמר אמימר איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג אפי׳ מכרו שניהם לא עשו ולא כלום לפי שאינו לא לזה ולא לזה ואם מת אחד מהם זה הנשאר מוציא מידי הלקוחות ולא דמי לשותפין דעלמא דשניהם יכולין למכור דהתם יש לזה חלק בכולו ליטול חצי וכן לזה אבל הכא כולן קנויין לה לגוף וכולן קנויין לו לפירות וליכא מיוחד לא לזה ולא לזה כמאן כר״א דאמר שניהם אינן בדק יום ויומים וכמו שפירש״י דלפ״ז צריך גם כן לפרש עבד של שני שותפים דאין יוצאין בראשי איברים כר״א דהיינו דוקא שלזה הגוף ולזה הפירות כמו איש ואשה בנ״מ וכן ח״ע וחב״ח שאין מעוכב אלא גט שחרור התם נמי ליכא מיוחד לא לזה ולא לזה ואפי׳ למכור אינן יכולין ולפ״ז ודאי דלאו מקרא דעבדו יליף למימרא דעבדו המיוחד לו בעינן דהא לגבי איש ואשה שמכרו בנ״מ דלא עשו ולא כלום וכר״א לאו מקרא נפקא לן דהא ליכא קרא לגבי מכירת נ״מ אלא דילפינן לה מדין יום ויומים וה״נ לענין יציאת ראשי איברים בעבד של ב׳ שותפים וח״ע וחב״ח לא צריך קרא אלא בלא קרא נמי ילפינן לה מדין יום או יומים לר״א אלא תלמודא קאמר לה האי לישנא ה״נ עבדו המיוחד לו כלומר בעינן שיהא עבדו המיוחד לו וכן פי׳ התוס׳ להדיא בפ׳ חזקת הבתים (ד׳ נ׳) בד״ה רבי אליעזר אבל לענין פסק הלכה העיקר כלישנא קמא דפרק חזקת הבתים דמוקי לדאמימר אפי׳ כרבנן דר״א וכי איתמר דאמימר לא שמכרו שניהם ביחד אלא איש או אשה קאמר אבל היכא דזביני תרווייהו לעלמא א״נ זבנא איהי לדידוה זבינהו זביני וכ״כ הרא״ש בפרק החובל וז״ל וסוגיא דהכא ליתא דבפרק ח״ה מפרש בלישנא קמא כי איתמר דאמימר היכא דזבין איהו ומת וכו׳ וכההיא לישנא קי״ל כמתני׳ דפרק יש נוחלין הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו דכל אחד יכול למכור מה שיש לו עכ״ל וכ״כ כל הפוסקים השתא לפ״ז גבי שן ועין דגלי לן קרא עבדו המיוחד לו בכל ענין שהם שותפין אפילו יש לכ״א חלק בגוף וכן בח״ע וחב״ח לעולם אינו יוצא בראשי איברים וזו היא דעת רבינו שלא הביא מה שפי׳ התוספות לענין פסק הלכה מיהו בח״מ סימן קנ״א צריך לפרש להרמ״ה דס״ל כלישנא בתרא וכרבא דאמימר הוא דאמר כר׳ אליעזר אבל שיטת הפוסקים כלישנא קמא והכי נקטינן עיין במ״ש לשם בס״ד:

(ל) עבדי צאן ברזל וכו׳ ברייתא בהחובל (סוף דף פ״ט) תני חדא עבדי מלוג יוצאין בשן ועין לאשה אבל לא לאיש ותניא אידך לא לאיש ולא לאשה ומסקנא דהך דלא לאיש ולא לאשה כר״א דאמר בעינן כספו המיוחד לו ה״נ בעינן עבדו המיוחד לו הלכך בנ״מ דאין לבעל אלא פירות ולאשה אין לה בפירות כלום לאו עבדו המיוחד לו הוא ואידך ברייתא כאידך תנאי וכיון דהלכתא כר״א קי״ל דבנ״מ אינן יוצאין לא לאיש ולא לאשה אבל נצ״ב יוצאין לאיש אבל לא לאשה דמיוחדין לאיש הן ולאו דאשה הן כלל והכי תניא בר״פ אלמנה לכ״ג (יבמות ס״ו) ומסוגיא דר״פ האשה שנפלו נראה עוד דעבדי מלוג אף בנפלו לה קודם שנתארסה נמי אין יוצאין לאשה משנשאת אבל קודם שנשאת יוצאין לאשה ולא לאיש ע״ש:

(לא) הפיל שן עבדו וכו׳ ברייתא בפ׳ מרובה (בבא קמא ע״ג) ובגמרא (דף ע״ד) מתקיף לה רבי זירא אימא סימא את עינו ניפוק בעינו הפיל את שינו ניפוק בשינו סימא את עינו והפיל את שינו תיפוק בעינו ושינו אמר אביי עליך אמר קרא תחת עינו ולא תחת עינו ושינו תחת שינו ולא תחת שינו ועינו ונראה פשוט דבדלא נתן לו גט שחרור בין הפלת שינו להסמת עינו מיירי דאי נתן לו גט שחרור בנתיים ה״ה בן חורין גמור ומאי אתא ברייתא לאשמועינן הא פשיטא היא דמשלם לו רבו שינו או עינו ומאי נמי אתקפתא דרבי זירא ומאי קאמר נמי אביי עליך אמר קרא דלמה לן קרא להכי והכי מוכחא הסוגיא בפרק השולח (גיטין מ״ב) דקא מיבעיא לן מעוכב גט שחרור יש לו קנס לרבו או אין לו קנס לרבו ופשטינן מדתניא הפיל את שינו וסימא את עינו יוצא בשינו ונותן דמי עינו ואי אמרת יש לו קנס לרבו השתא חבלו ביה אחריני יהבינן לרביה חבול ביה רביה גופיה יהיב ליה לדידיה ודחינן דילמא כמ״ד א״צ גט שחרור מדאוקימנא לה הכי ודלא כהילכתא ולא מוקים לה בדכתב לה גט שחרור בנתיים וכהלכתא אלמא דליכא לאוקומא בהכי דא״כ מאי אתא ברייתא לאשמועינן הא פשיטא הוא דבדנתן לו גט שחרור בנתיים דבן חורין גמור הוא כדפרישית אך קשה כיון דבעיין דפרק השולח לא איפשיטא א״כ אין לו קנס לרבו וגם כופר אין לו כיון שאין לו יורשין כמ״ש הרא״ש לשם וכן פסק רבינו בסימן זה גבי ח״ע וחב״ח בעוד שלא כתב גט שחרור שאם המיתו שור אינו משלם לא קנס ולא כופר וכן בח״מ סימן תכ״ד הביא דברי הרמב״ם במעוכב גט שחרור דאין האדון ולא העבד יכולין להוציא מן החובל והוינו מדלא איפשיטא בעיין וא״כ נמשך דבהפיל שינו וסימא עינו כיון דקי״ל כר״ע פ״ק דקידושין דבשן ועין נמי בעיא גט שחרור א״כ הו״ל מעוכב ג״ש בנתיים ולא בעי האדון לשלם כלום לעבד וא״כ למה כתב רבינו יוצא בשינו ונותן לו דמי עינו וליכא לפרש דרבינו מיירי בדכתב לו ג״ש בנתיים אי נמי דתפס ולא מפקינן מיניה קאמר וכמו שפי׳ ב״י גם לדברי הרמב״ם וכ״כ בספר כ״מ דאם כן הו״ל לפרש ולא לסתום עוד דאי בדכתב לו ג״ש בנתיים פשיטא הוא ולא היה צריך למיתנייה לא בברייתא ולא צריך לפוסק למיכתביה ולכן נראה ברור דהרמב״ם ורבינו מפרשים ברייתא זו דהפיל שינו וסימא עינו בשעה אחת או בזה אחר זה והתחיל זה עד שלא נגמר דינו של זה והתם הוא דגלי לן קרא דתחת עינו וגו׳ ולא תחת עינו ושינו דהיינו שלא היה שהות בנתיים לכתוב ג״ש וצריך לשלם לעבדו והסוגיא דפ׳ השולח הוא במעוכב ג״ש שהיה שהות בנתיים לכתוב לו ג״ש ולא כתב הכא הוא דקמיבעיא לן דילמא אדון קרינן ביה והא דאתינן למיפשטא מברייתא דהפיל שינו קס״ד דמיירי בין דהיה שהות בנתיים בין לא היה שהות בנתיים ודחינן דאף למאי דקס״ד נמי ליכא למיפשט מידי דדילמא הך ברייתא כמ״ד א״צ ג״ש מיהו אף למאי דקי״ל כמ״ד צריך ג״ש בעיין לא איפשיטא ומוקמינן לברייתא כהילכתא דמיירי בהפיל שינו וסימא עינו בבת אחת כפשטא דהתם צריך לשלם דמי שינו לעבדו כיון שלא היה שהות בנתיים לכתוב ג״ש ובזה נתיישבה השגת הראב״ד פ״ה מה״ע שדברי הרמב״ם סותרים דבה״ע כתב דיצא לחירות ומשלם לו דמי שינו או עינו ובפ״ד מהלכות חובל פסק שאינו משלם אא״כ תפס וכבר לא נתיישב זה להרב המגיד ריש פי״א מהלכות נזקי ממון אבל לפמ״ש ניחא דבפ״ד מהל׳ חובל מיירי בדהיה שהות בנתיים לכתוב ג״ש והתם הוא דקמיבעיא לן בפרק השולח. וספ״ה דה״ע מיירי בדהפיל שינו וסימא עינו בשעה אחת דלא היה שהות בנתיים וכ״פ בעל מגדול עוז בה״ע וכאן עמד על העיקר ומדוקדק כך בלשון הרמב״ם למעיין בם וכך הוא דעת רבינו והכי נקטינן ודלא כמ״ש בש״ע בסתם דבדלא כתב לו ג״ש דאינו משלם לו דמי שינו או עינו נמשך לדעתו שכתב כאן וליתא אלא כדפרישית: