(א) צריכה להדיח קמטיה שלא יהא בהם דבר חוצץ, ובכלל זה תוך אוזניה ותחת שיחי ידיה ותחת דדיה ובין יריכותיה ובמקום גדולים וקטנים וכן צריכה להוציא ליחה שבחוטמה וצריכה לחתור תוך פיה שלא יהא בשר בין שיניה. כ״כ ראב״ן בסי׳ שכו, ודין ליחה שבחוטמה, הביאו נמי הרמ״א בסי׳ קצח,מג.
דין אשה הצריכה להטיל מי רגלים. כתבו הרמ״א בסי׳ קצח,מג, ושם כתבתי בזה.
האם שאר חלקי הגוף שאינם מקום קיבוץ שער צריכים מעיקר הדין רחיצה. הטור והב״י בסעיף א ד״ה ומ״ש שה״ר שמעיה, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בלא תעשה קיא, הביא בזה מחלוקת, והביא דרבינו שמחה כתב במחזור ויטרי בשם רש״י דצריך בכל הגוף, ע״כ, והאור זרוע בהל׳ נדה סי׳ שסא, הביא דרבינו שמחה ורבינו שמעיה פירשו בשם רש״י דצריך, והביא דכן דעת רשב״ם ובה״ג, וכן פסק האור זרוע שם, והרשב״א בתורת הבית הארוך ז,ז, לא:, הביא דהראב״ד ס״ל דצריך רחיצה אבל סגי ברחיצה במים קרים, וס״ל לראב״ד דרחיצה זו חייבת לעשותה בזמן החפיפה, ומאידך הרשב״א חלק על ב׳ דינים אלו וכתב דאין צריך, ע״כ, וכן החינוך במצוה קעה, כתב דמעיקר הדין אין צריך והוא רק מנהג, וכתב הרשב״א שם דאע״ג דהאידנא נוהגות הנשים לרחוץ כל גופן מ״מ נפקא מינה במחלוקת זו אם לא רחצה שאר המקומות שבגוף וטבלה האם עלתה לה טבילה, ע״כ, וראב״ן בסי׳ שכו, כתב דאף גופה בעי חפיפה ובמים חמים, ומסתימת דבריו שם בתחילת הסימן, נראה דצריכה חפיפה בכל הגוף מעיקר הדין, אמנם בהמשך כתב דצריכה לחוף במקום שער שבגופה, ע״כ, ומשמע דשאר הגוף אין צריך, ונראה דס״ל דמעיקר הדין אין צריך וממנהג צריך.
האם אפשר לחפוף בחמי חמה. הב״י בסעיף ב, הביא בזה מחלוקת, דר״ח אוסר ושאר הראשונים מתירים, ויש להעיר דבה״ג בהל׳ נדה בעמוד תמא, התיר, וכן היראים בסי׳ כו אות רנ, גריס שמותר, וכ״כ ראב״ן בסי׳ שכו, וציינו דסמ״ג כתב בשם ר״ח דמותר, ע״כ, וזה סותר למה שהעיד הרא״ש בשם ר״ח דאסור, וקצת מסתבר כדברי סמ״ג דלדידיה אין כאן מחלוקת וכולהו שוו להיתירא.
לא תחוף בנתר, מהו נתר. הב״י בסעיף ב, הביא בזה מחלוקת, ועי׳ במה שכתבתי בזה בסי׳ קלה.
האם טוב שתחפוף האשה בלילה או ביום. הטור והב״י בסעיף ג-ד-ה, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דראב״ן בסי׳ שכו, כתב דתחפוף בלילה, וכן מבואר מדברי בה״ג בהל׳ נדה בעמוד תמ, דדוקא בערב שבת תחפוף ביום, ומאידך ראבי״ה בסי׳ קפח ד״ה ואני, הביא דרשב״ם פירש דמוטב שתחפוף ביום, וכן הסכים ראבי״ה. לסוברים דמוטב שתחוף ביום, אפשר לפרש הא דאמרינן דאם לא אפשר תחפוף בלילה, דאיירי אף אם חלה טבילתה במוצאי שבת דאז תחפוף במוצאי שבת, ואפשר לפרש דאיירי דוקא שחל יו״ט אחר השבת או ב׳ ימים טובים של ראש השנה אחר השבת דרק בכהאי גוונא תחפוף במוצאי יו״ט אבל בשבת גרידא תחפוף בערב שבת כדי לחפוף ביום, והב״י הביא דרש״י פירש דאיירי במוצאי יו״ט, ע״כ, וראבי״ה בסי׳ קפח ד״ה להכי, כתב שנראה לפרש דאיירי שחלו ב׳ ימים טובים במוצאי שבת, וכן נראה מרש״י דנקט מוצאי יו״ט ולא נקט מוצאי שבת, אמנם רשב״ם פירש להדיא מפי רש״י דאיירי אפילו במוצאי שבת או יו״ט גרידא דאף בכהאי גוונא תחפוף במוצאי שבת.
אשה החופפת בערב שבת וטובלת במוצאי שבת מנהג טוב שתחוף מעט ותסרוק במוצאי שבת. כ״כ הטור והרמ״א בסעיף ד, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בלא תעשה קיא.
חל טבילתה בערב שבת וחפפה בערב שבת ונאנסה ולא יכלה לטבול בלילה מחמת גנבים וכיוצא בזה האם יכולה לטבול בשבת ביום. ראב״ן בסי׳ שכו, כתב דיכולה, וראבי״ה בסי׳ קפח ד״ה והרב, הביא דרבינו משולם היה מתיר, ומאידך ר״ת אסר כי לא מצינו להתיר הרחקת החפיפה מהטבילה מחמת גנבי.
חלו ב׳ ימים טובים בימי חמישי ושישי וחלה טבילתה בערב שבת, האם יכולה לחפוף ברביעי ולטבול בע״ש אע״פ שעברו ב׳ ימים. הב״י בסעיף ו, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דבה״ג בהל׳ נדה בעמוד תמ, כתב דיכולה, וכ״כ המנהיג בדין חפיפה סי׳ קכב, וכ״כ סמ״ג בלא תעשה קיא, וכ״כ ראב״ן בסי׳ שכו, וכ״כ ראבי״ה בסי׳ קפח ד״ה ומיהו, בשם כל רבותיו.
לא חפפה וטבלה ולאחר טבילה סירקה ולא מצאה דבר חוצץ לא עלתה לה טבילה. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף ח, ויש להעיר דכ״כ המאירי
בנדה סו: ד״ה מאחר.
טבלה ומצאה על גופה דבר חוצץ וחפפה סמוך לטבילה האם עלתה לה טבילה. הב״י בסעיף י, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דהרא״ה בבדק הבית ז,ז, ל:, כתב שעלתה לה טבילה, וכ״כ היראים בסוף סי׳ כו, וכ״כ ראב״ן בסי׳ שכו, וכ״כ סמ״ג בלא תעשה קיא, וסמ״ג הביא דר״ת מפרש דאם מצא בשער שבראש דצריך חפיפה עלתה לו טבילה כיון דחפף, ואם מצא במקום שלא צריך חפיפה לא עלתה לו טבילה, ע״כ, והיינו ר״ת לטעמיה דס״ל דחפיפה היא רק בשער שבראש, כמבואר בטור והב״י בריש הסימן.
כמה זמן נחשב סמוך לטבילה לגבי נמצא עליה דבר חוצץ. הטוש״ע והב״י בסעיף י, הביאו דסמוך לטבילה היינו עונה, ויש להעיר דהיראים בסוף סי׳ כו, כתב דסמוך לטבילה היינו ב׳ או ג׳ שעות.
טבלה שלא בסמוך לחפיפה ומצאה על גופה דבר חוצץ ונתעסקה באותו המין לאחר טבילה האם עלתה לה טבילה. הב״י בסעיף יא, ובסעיף י-יא, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דהרשב״א בתורת הבית הארוך ז,ז, לב., הביא דהראב״ד ס״ל דלא עלתה לה טבילה, ע״כ, וכ״כ ראב״ן בסי׳ שכו, דלא עלתה לה, ומאידך הרא״ה בבדק הבית ז,ז, ל:, כתב דעלתה לה טבילה, וכ״כ המאירי
בנדה סז: ד״ה למטה, והמנהיג בדין חפיפה סי׳ קכב, כתב דר״י (כלומר רבינו יעקב דהוא ר״ת) ס״ל דהא דאמרינן טבלה ומצאה עליה דבר חוצץ אע״פ שלאחר מכן נתעסקה באותו המין לא עלתה טבילה, היינו דוקא לטהרות אבל לבעלה תלינן לקולא. הרשב״א בתורת הבית הארוך שם, כתב דנראה דאף אם נתעסקה במינים אחרים יכולה לתלות ולומר כשם שנתעסקה במינים אחרים כך נתעסקה במי זה ולאו אדעתה אבל יש להחמיר, ע״כ.
טבלה שלא בסמוך לחפיפה ומצאה עליה דבר חוצץ דאמרינן דצריכה לחזור ולטבול, צריכה נמי לחזור ולחפוף. כן הביא הב״י בסעיף י-יא, ובסעיף י, מהרמב״ם והראב״ד, ויש להעיר דכ״כ ראב״ן בסי׳ שכו, וכן הביא להלכה ראבי״ה בסי׳ קפו, מרשב״ם.
חפפה קודם טבילה והתעסקה בשום דבר בין חפיפה לטבילה ולא מצאה לאחר הטבילה דבר חוצץ האם עלתה לה טבילה. הב״י בסעיף יג, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דראב״ן בסי׳ שכו, כתב דאם נתנה תבשיל לבנה לא עלתה לה טבילה, והרא״ה בבדק הבית ז,ז, ל:, כתב דאף אם לא נמצא עליה דבר חוצץ לא עלתה לה טבילה אלא א״כ חזרה ועיינה בגופה לאחר שהתעסקה בדבר אחר, ע״כ, וכן המאירי
בנדה סו: ד״ה למטה, כתב דלא עלתה לה טבילה.