(א) אבל רשב״ם כתב בשם רש״י כו׳ ז״ל ב״י אין לשון זה מדוקדק דהל״ל ומיהו כתב רשב״ם כו׳ דהא מאי דכתב ברישא שאסרוהו בהנאה תלמוד ערוך הוא אלא שרשב״ם בא לומר שבזמן הזה הקילו ודוקא בזמן התלמוד היו רגילין לנסך החמירו ועפ״ר דלא קשיא מידי:

(ב) דנכרים בזמן הזה אין רגילין לנסך לע״א ז״ל הרשב״א אפי׳ נכרים שבח״ל שאין עע״א אלא מעשה אבותיהם בידיהם מ״מ כיון שהם מנסכי יין לפני אלילים אין כח בידינו להתיר לייחד אצלם יין ואפי׳ בדיעבד אסור ע״כ וב״י הביאו ר״ה קכ״ח ועל דברי הרשב״ם כאן כתב ב״י וז״ל ואני תמה על דברי רשב״ם בשם רש״י דמנסכי יין ולחם כו׳ הוא להם והוא עצמה שלעבודתם וי״ל דמ״מ לא מקרי ההוא יי״נ כיון דלא שפכי קמי ע״א כדרך ניסוך פנים אלא שהכומר מקריבו קמיה ע״א ואח״כ שותהו נהי דמתסר משום תקרובת ע״א מ״מ ניסוך לא מיקרי ומיהו הני העו״ג דחזינן להו דלא שתו חמרא עד דאתא כומר וזורק עליהן מים שלהם עם היין הוה נראה שזריקת המים שזרקו בו היה ניסוך דהרי מים שנתנסכו לע״א מעורבין ביין אלא י״ל הואיל והיין שמנסכין לא הוה נסך כדאמרינן ואם אתה בא לאסור את היין רק משום מים ה״ל מים ביין דבעל כדאיתא בסוף ע״ז עכ״ל.

(ג) יין מבושל כו׳ אין בו משום י״נ כתבתי בפרישה דאפי׳ לשתותו עם הנכרי בבית ישראל שרי וראיה דקאמר בפרק אין מעמידין שמואל שתי ליה עם אבלט וכתב הרא״ש הדבר תמוה כיון שגזרו על יינם משום בנותיהם וכי משום שהרתיחו לא שייכא הך גזירה ואי משום דלאו בר ניסוך הוא והלא יין מזוג נמי לאו בר ניסוך הוא ואפשר שלפי שהמבושל אינו מצוי כ״כ ומילתא דלא שכיחא לא גזרו ביה:

(ד) אלונתית שלנו שנגע בו נכרי כו׳ אין בו משום יין נסך. כתב ב״י ומותר בשתייה וז״ל ב״י שכתב בסמוך גבי תבשיל שיש בו יין ומשמע מדברי הפוסקים דהא דשרו תבשיל שיש בו יין ונגע בו נכרי לגמרי שרו ליה ואפי׳ בשתייה וקשה לי שרש״י פי׳ גבי אלונתית כברייתא מותרת מותרת בהנאה משמע דבשתייה אסור ואפשר שגם הם סוברים דכיון שאין הנכרי אוסר אלונתית במגעו ליאסר בהנאה גם לשתייה אינו אוסר דמאן פלג לן ומה שפרש״י מותר בהנאה אפשר דלאו ללמד על עצמה כ״כ אלא ללמד על הרישא דקתני אסור דבהנאה נמי אסור אבל אלונתית גופה בשתייה נמי שריא כדפרישית ואע״פ שיש לדחות מ״מ כצ״ל לדחוק וליישב דברי רש״י כו׳ ע״ש וקשה לי דעדיין לא יישב דברי רש״י דמתני׳ דמייתי שם בגמרא ד״ כ״ט יין מבושל של נכרי אסור פי׳ בהנאה הא בשלו ישראל בהיתר תו לא מתסר בהנאה משמע בהדיא אף אם אין בו משום יי״נ דוקא בהנאה מותר אבל לא בשתייה יאפשר ליישב דטעמו משום דנהי דגזירת יי״נ אין בו מ״מ גזירה דחתנות יש בו כמ״ש התוס׳ והרשב״א והר״ן והרא״ש דמשום גזירה דחתנות נאסר סתם יינם בשתייה כפיתן ושמנן ולפיכך אפי׳ אלונתית ואפילו יין שנתערב במים ואפרסמון דתו אין ראוי לנסך אפ״ה אסור בשתייה משום חתנות וכן משמע מלשונו שכתב מותר בהנאה דתו לא מנסך ליה. ודוקא כשנתערב במים ואפרסמון אסור בשתייה אבל כשנתערב בתבשיל דאז אין היין בעין כלל אפשר דמודה רש״י דאפי׳ בשתייה מותר כמו שחלקו שם התוס׳ בחרדל והא דשתה שמואל עם אבלט נכרי יין מבושל בבית ישראל הוה ואע״פ שפת אפי׳ בבית ישראל אסור יש לחלק בין יין מבושל לפת כמ״ש הר״ן והרא״ש בין פת לשכר שגם בבית ישראל מותר דפת הוא מעשה נשים וגם הם צריכין לו ולכך בעי הרחקה טפי ונמצא דברי רש״י מכוונים לדברי הפוסקים. ומ״ש שבהגהות מרדכי כתב על דין זה דתבשיל י״ל דלא קאי אדין דתבשיל שביה כ״ע מודו כמ״ש אלא קתי אמ״ש שם בהג״ה וכ״כ התוס׳ שיש לחלק בין תבשיל לחרדל ושומין ואע״פ שזו ההגהה נכתבה למטה ע״כ צריך אתה לומר דמהופך הות וצריכה לעמוד אותה הג״ה דמכאן כו׳ הגה״ה דאמנם כתוב כו׳ ודוק שם:

(ה) [ג] חומץ לאו בר ניסוך הוא ז״ל ב״י והרשב״א כתב בת״ה הארוך רבינו יעקב היה נוהג איסור בחומץ שלנו שנגע נכרי לפי שאין אנו בקיאין מתי קרוי חומץ ומעשים בכל יום שיש שקורין אותו חומץ ואחרים שותין אותו ושמעתי משמו שהיה מתירו לאחר י״ב חודש כו׳ ע״ש ומסיים ומ״מ כשמשליכין ממנו על הקרקע ומבעבע שמעתי שאין בו ספק שאילולי שהוא חומץ לא היה מבעבע שהיין אינו מבעבע (משמע שגם ר״ת מודה לזה) עכ״ל ודברי רבינו נראה שאינם מסודרים שה״ל לכתוב דברי ר״ת סמוך לדברי רבינו משולם ואח״כ דברי הרשב״א וכן סידר רבינו ירוחם דברי הרשב״א אחר דברי ר״ת ושמא י״ל שרבינו סובר דר״ת אף במבעבע אסור משום פירצה מדסתם ולא חילק ומפני כך איחר דבריו לדברי הרשב״א אבל איני יודע מנין לו לומר כן שהרי יש שאמרו משמו דלאחר י״ב חודש מותר וכיון שהתיר מכללו אף אנו נאמר דמבעבע מתיר אפי׳ קדם לכן וכ״ש הוא שעברו עליו י״ב חודש ואינו מבעבע עכ״ל ב״י ומסיים בסוף דבריו ול״נ להורות הלכה למעשה להתיר במבעבע כדברי הרשב״א ז״ל ותשובת המרדכי ומיהו באתרא דאיכא למיחש לפריצותא יש להחמיר עכ״ל:

(ו) [ד] התמד שנותנין מים ע״ג חרצנים כתב הר״א אב״ד כו׳ בבבא בתרא פ׳ המוכר פירות ת״ר אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים ואחד שמרי יין מברכין עליהן שהכל נהיה בדברו אחרים אומרים שמרים שיש בהם טעם יין מברכין עליהם בפ״ה אמר רבא דכ״ע רמא תלת ואתא תלת ולא כלום רמא תלת ואתו ארבע חמרא מעליא כי פליגי דרמא תלת ואתא תלתא ופלגא כו׳ והלכה כת״ק וכתב הרא״ש ע״ז שם בד׳ ר״ה סוף ע״א ולענין מגע כתב רבי׳ אברהם אב״ד ז״ל שאין מגע נכרי אוסר בתמד אא״כ ראוי לברך עליו בפ״ה כגון דרמא תלתא ואתו ארבעה והראב״ד ז״ל היה אומר כיון שאנו רואין שתמד משובח לשתייה מיחלף ביין גמור ואין להתירו במגע נכרי ועוד יש לחוש שמא מנסכין אותו לע״א הואיל והוא משובח לשתייה ודנין אותו כדרך שאמרו בתרומה ראשון ושני אסור או שמא יש לדמות מעשה נכרי בתמד למה שאמר ושל הקדש לעולם אסור והר״ר יונה ז״ל כתב דתמד של שמרים כל זמן שלא מצא יותר מכדי מדתו שמותר דכיון שהתירו תמד שני במעשר למדנו שנתבטל טעם היין במים ואין מגע נכרי אוסר בו וגם אין דרכו לנסכו אלא שהחמירו חכמים בתרומה ובהקדש ואין ללמוד משם להחמיר במגע נכרי בתמד דשאני תרומה והקדש דכיון שנאסרו השמרים החמירו שלא להפקיע איסורו וה״ה בשמרים של נסך שכבר נאסר בהנאה התמד שלהן אסור לעולם ואין לדמות להביא התמד לכלל איסור שיאסר בו מגע נכרי אבל בתמד שמשימים מים בחרצנים שנדרסים ברגלים ולא נעצרו בגלגל וקורה יש להחמיר בתמד ראשון ושני בין לענין מגע נכרי בין לענין מעשר ואפי׳ של דמאי ואפי׳ לא מצא אלא כדי מדתו או אפי׳ פחות מכדי מדתו דבתמד של שמרים דוקא אמר תלתא עייל תלתא נפק לפי שאין השמרים בולעין המים אבל בתמד של חרצנים אע״פ שלא מצא יותר מכדי מדתן מוציאין משם יין משובח וע״כ יצא מן היון הרבה ובלעה הרבה מן המים ועוד אם תסחוט את החרצנים בידים יצא מהן יין הרבה ואע״פ שנותנין שם מים אין מוציאין יותר מכדי מדתם והרי זו הוכחה גדולה שהחרצנים בולעין הרבה מן המים וכיון שכן הוא אין יכולין לעמוד על הדבר כמה יין יש שם ואפשר שיש שם בתמד ראשון חלק רביעי מן היין ויש בו משום יין נסך כדין יין מזוג דקי״ל יין מזוג יש בו משום יי״נ אלא לענין ברכה כיון שיש בו ספק בדבר כמה יין יש בו מברכין עליו שנ״ב אבל לענין מגע נכרי יש לו להחמיר עד שיהא כ״כ גרוע שאין דרך בני אדם לשתותן עכ״ל הרא״ש ומתוך שהביא הרא״ש דברי הר״א אב״ד ודברי הראב״ד ואח״כ כתב והר״ר יונה כתב כו׳ משמע שהר״ר יונה פליג עלייהו ומתוך דברי הרר״י יתבארו דבריהם אף כי סתומים הם שמ״ש הר״ר יונה דתמד של שמרים כל זמן כלא מצא יותר מכדי מדתו שמותר וכתב אלא שהחמירו בתרומה כו׳ נלמד מזה שהראב״ד שהביא ראיה מתרומה מיירי אף בתמד של שמרים וסובר שאסור לעולם רק שיש בו טעם יין ובזה חולק עליו הר״ר יונה וס״ל כר״א אב״ד. ומ״ש הרר״י בתמד שמשימין מים בחרצנים שנדרסין ברגלים ולא נעצרו בגלגל וקורה יש להחמיר בתמד ראשון ושני כו׳ אפי׳ לא מצא כדי מדתו או פחות בזה הוא חולק על הר״א אב״ד דהר״א אב״ד ס״ל דלעולם אין בו משום יי״נ אא״כ נתן שלש ומצא ארבע ומיירי אף בחרצנים שנדרסים ברגלים ולא נעצרו בגלגל וקורה והר״ר יונה ס״ל בפעם ראשון ושני אסור לעולם אפילו מצא פחות ממדתו כדעת הראב״ד ואחר פעם שני ס״ל כר״א אב״ד וטעמו דחרצנים אלו עדיפי יותר משמרים אבל חרצנים שנעצרו ע״י גלגל וקורה בזה ס״ל ג״כ כהר״א אב״ד שאין בו משום יי״נ אא״כ נתן שלש של מים ומצא ד׳ וחרצנים אלו גריעי משל שמרים ובזה יתורץ ולא תקשה הרא״ש אהדדי שכתב חרצנים גריעי משמרים כמבואר בב״י ושם כתב בהדיא כדברי הר״ר יונה דחרצנים עדיפי משמרים אלא תרי מיני חרצנים נינהו ועפ״ז יתבארו דברי רבינו וב״י קיצר כאן שזה שהביא דברי הרא״ש דתמד של חרצנים גריעי וגם הזכיר דברי הר״ר יונה שמשמע מהם דתמד של חרצנים עדיף משל שמרים ולא ביאר הדבר גם קיצר בדברי הרר״י שכתב סתם בשמו דתמד של שמרים כל זמן שלא מצא יותר מכדי מדתו שמותר ורבינו כתב בדברי הרר״י שיש חילוק בין פעם ראשון לשני. גם קיצר שלא ביאר מ״ש רבינו בדברי הרר״י ומים שנותנין על החרצנים כו׳ עד הלכך לעולם יש בו משום מגע נכרי דמנ״ל לרבינו לכתוב כן בשם ר״י דלעולם יש בו משום מגע נכרי גם לא ביאר למה כתב רבינו התמד שנותנין מים ע״ג חרצנים כתב הר״א אב״ד דקשה למה נקט חרצנים הלא הר״א אב״ד כתב סתם ועפ״ר.

(ז) [ה] מאימתי נקרא יין ליאסר במגע נכרי משהתחיל למשוך כו׳ דברי רבינו קצרים וחתומים בשמעתא זו דגת לכן אציע לפניך בקיצור לשון משנה וגמ׳ והנלוה אליו ומתוכו יתבאר דברי רבינו ז״ל המשנה פרק רבי ישמעאל דף נ״ה לוקחין גת בעוטה מן הנכרי אע״פ שהוא נוטל בידו ונותן לתפוח ואינו עושה יין נסך עד שירד לבור ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר ופירש״י גת בעוטה שבעטה ודרכה נכרי אע״פ שנטל ענבים מתוך היין ונותנם לתחת אסיפת גל הענבים שתחת הקורה הנקרא תפוח. משום דעד שירד לבור אין שם יין עליו לאסור במגע נכרי וזהו שמסיק ואינו עושה יי״נ עד שירד לבור. ובגמ׳ שם ע״ב קאמר ע״ז ז״ל א״ר הונא יין כיון שהתחיל להמשך עושה יי״נ פירש״י שהגת עשויה להמשך במדרון ומשעה שהוא נמשך מצד העליון לצד התחתון קרוי יין ליאסר במגע נכרי (וממילא נכרי הנוגע אפי׳ בחרצנין וזגין כאילו נגע ביין צלול שנמשך וכולו נאסר) תנן לוקחין גת בעוטה מן הנכרי אף על פי שנטל בידו ונתן לתפוח. א״ר הונא בגת פקוקה ומלאה פירש״י שנפקק הצינור שלא יוכל לירד ממנו לבור. וגם מליאה ענבים ולא נמשך בה יין ולא זז ממקומו אלא במקום שנסחט שם עומד ור״ל שאין לחשוש כאן שנמשך ממנו לבור שהרי פקוקה וגם אין לחוש שמא נמשך על הגת עצמה במדרון. שכיון שהיא מלאה ענבים א״א למשוך על הגת עצמו (ודייקי שם התוס׳ מהאי שינויא דהוא אליבא דרב הונא דלא מקרי המשכה בגת או בגיגית עצמו אלא כשפינה הגרעינים מלמעלה למטה עד שולי הגיגית דאל״כ קשה מהא דתנן אע״פ שנטל בידו ונתנן לתפוח וא״כ פינה הענבים אילך ואילך אפ״ה שרו אפילו לרב הונא כשהגת פקוקה ומליאה) ת״ש ואינו עושה י״נ עד שירד לבור ופרש״י אבל לנמשך לא חיישינן. ה״נ בגת פקוקה ומלאה. ופירש״י ואשמעי׳ דבגת מלאה אין בה משיכה עד שיטול פקק שלפניה וירד היין והוא משיכתו מיד. ת״ש ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר. ופירש״י והא הכא דהתחיל לירד והרי נמשך וקתני מה שבגת מותר (ור״ל אין תורת יין עליו לאסור במגע נכרי אף אם נגע בו) ומשני רב הונא קאמר דינו למשנה אחרונה שחזרו ממשנה זו שס״ל אין המשכה עושה יין עכ״ל הגמ׳ ורש״י. וכתבו שם התוס׳ בד״ה א״ר הונא כו׳ ז״ל נראה מתוך פרש״י דאפי׳ בגת עצמה אם פינה החרצנים אילך ואילך ונשאר היין לצד אחד הוי התחיל לימשך וה״ה נמי בגיגית שלנו שדורכים בהן פרשב״ם בשם רש״י דאם פינה הגרעינים אילך ואילך כדי שיכנס היין באמצעיתו אין לך המשכה גדולה מזו כו׳ ע״ש. הרי לפנינו דהשוה דין גיגית לדין גת ובשניהן מצריך פנוי החרצנים מהיין וכשפינן ס״ל דהוי המשכה בשניהן אלא שדקדק לכתוב בגיגית שפנה החרצנים אילך ואילך ונכנס היין באמצעיתו וה״ט דדוקא בגת העשויה במדרון כשאינה מלאה ענבים במעט הפסק שפוסק ביד או בד״א בין עליונותו של כלי ובין מדרונו ודוחף הענבים לצד מעלה כל היין נמשך מעצמו לצד תחתיתו למקום מדרונו משא״כ בגיגית שהוא עשויה בעיגול שאין כל היין נמשך למקום אחד מן הצד אלא כשדוחף באמצעיתו אילך ואילך שאז הדחיפה בשוה לכל צד וגם צריך טירחא יתירה להבדיל החרצנים מן היין בגיגית מלמעלה למטה כמו שכתבו התוספות אף שבמשיכה לענין י״נ א״צ להמשך כל היין דהא במשיכה כל דהו סגי מ״מ דרך משיכה כתבו התוספות משא״כ בגת שכשמבדילין במקום מדרנותו אז ממילא נבדלין משם ואילך החרצנים מהיין כיון שדרך המשכה בכך. וז״ש רב הונא יין משהתחיל לימשך משום דאיירי בגת שאינה מליאה ואז דרכו מעצמו למשוך בקלות משא״כ בגיגית. וע׳ עוד מ״ש בק״ש לחלק דבגיגית צריך כיון לימשך אבל לא משמע כן בדברי התוס׳ הנ״ל. עוד מסיק הגמרא דף נ״ו ע״ב אהאי פסקא דמתני׳ הנ״ל דתנן מה שבבור אסור והשאר מותר א״ר הונא לא שנו אלא שלא החזיר הגרגותני לגת אבל החזיר גרגותני לגת אסור (פירוש גרגותני הוא כלי גדול שקשור בצנור והיין יורד מן הצנור לתוכו ומתוכו לבור כדי לסנן היין מחרצנים וזגין. אסור אף מה שבגת) גרגותני גופאבמאי קמתסרא בנצוק. פי׳ בקלוח היורד מגרגותני לבור ומחבר הגרגותני לי״נ שבבור ש״מ נצוק חיבור ולקמן בהשוכר את הפועל פליגי בה (וכתבו התוספות ע״ז וא״ת א״כ מה שבגת ג״כ היה לנו לאסור מטעם נצוק. וי״ל דשאני הכא דהוי נצוק בר נצוק דמגת לגרגותני הוי נצוק א׳ ומגרגותני לבור נצוק שני דנקבי הגרגותני אינם עשוין ביושר אלא מן הצדדין ואינו נוכל מיד מהגת להבור ולאו חד נצוק הוא) כדתני ר׳ חייא שפחסתו בורו פי׳ שנתמלא הבור עד שהגיע היין וטפח בשולי הגרגותני כמו פחסה בפניה דפרק כל הצלמים עכ״ל הגמ׳ ורש״י. וכתב הרא״ש שם ז״ל אע״ג דרב הונא קאמר כיון שהתחיל למשוך נעשה יין וא״כ בלא החזרת גרגותני לגת שהנכרי דורך בה אסורה. רב הונא דהכא במשנה ראשונה אמרה למילתיה ואשמעינן אע״ג דאין על מה שבגת תורת יין ליאסר במגע נכרי מ״מ נאסר הוא בתערובות. ונ״מ למשנה אחרונה בגת פקוקה ומלאה. ועוד נראה דרב הונא דהכא קאי שפיר אמשנה אחרונה ולא נאסר יין שבגת בהמשכה שנמשכו ענבים ויין ביחד לגרגותני ומשם היין לבדו לבור כי הדבר דומה לליקח ענבים ויין ביחד מן הגת ונתנו כמקום אחר ומשם נמשך היין מן הענבים דדבר ברור הוא שאין מה שבגת נקרא יין בשביל שנמשך יין מאותו מקום. והשתא הויא מילתא דרב הונא כפשטה דיין שבגרגותני נאסר במגע כי התחיל לימשך או משום כח נכרי לפרשב״ם וסבר רב הונא דנצוק אינו חיבור ובשביל שנאמרו דברי רב הונא בבית המדרש אחר שלמדו אותה משנה דירד לבור טעה השומע בדבריו דאמשנה ראשונה אמרה וקאמרה ש״מ דנצוק חבור ולפי דבריו השיבו לו. וניחא השתא לפסק ר״ת דרב הונא חזר בו וסובר דנצוק אינו חיבור עכ״ל הרא״ש ז״ל. ביאור דבריו מ״ש והשתא אתיא דברי רב הונא כפשטה ר״ל דלשינויא קמא קשה למה לו לרב הונא לומר דבריו לפי משנה ראשונה כיון דלא קים לן הכי כמבואר בדברי רב הונא הראשונים ולפי שינויא בתרא א״ע דרב הונא לפי משנה אחרונה ולשיטתיה אמרה דס״ל גת שנמשך ממנה ונגע בה נכרי נאסר מכח מגעו. ומה שבגרגותני נאסר מכח נגיעת הנכרי אם נגע בה אע״פ שבגרגותני יש בה ערבוב חרצנים וזגים מ״מ נאסר מכח מגעו כיון שהיין נמשך ממנו והמקשן דקאמר שבגרגותני במאי קא מתסר בנצוק טעה בדברי רב הונא דסבר רב הונא אמר דבריו למשנה ראשונה וכיון דאמר דבריו על משנה ראשונה א״כ אין איסור במגע בגרגותני אא״כ נגע ביין צלול שירד ממנו וא״כ אין לאסור מה שבגרגותני עצמו אלא משום נצוק. אבל אין האמת כן דרב הונא לשיטתיה אמרה ודוקא בנגע בגרגותני עצמו איירי דנאסרו מכח נגיעה אבל אי נגע ביין היורד ממנו לא נאסר אלא אותו היין ולא מה שבגרגותני דס״ל לרב הונא נצוק אינו חבור וכן הוא מוכרע. אבל אין לומר דרב הונא בכל ענין איירי בין בנגע נכרי בגרגותני בין נגע נכרי ביין היורד ממנו ונאסר מה שבגרגותני מכח נצוק ומה שבגת אינו נאסר בנצוק משום דהוה נצוק בר נצוק כמ״ש התוס׳ אלא שהרא״ש כתב וס״ל לרב הונא דנצוק אינו חיבור משום מאי דמסיק והשתא ניחא לפסק ר״ת כו׳ משא״כ לשינויא קמא דהרא״ש דס״ד דהמקשן דקאמר במאי קמתסרא בנצוק הוא אמת ומה שמשני כשפחסתו הגרגותני דרך דחייה שני ליה. דא״כ כיון דרב הונא איירי ג״כ בנגע נכרי בגרגותני לאסור גם שבגת מכח נצוק דהא בשעה שנוגע בגרגותני הוה נצוק אחד למה שבגת דאף דאין שייך משיכה בגת מ״מ הו״ל למיסר בנצוק ממה שבגרגותני אלא ודאי דרב הונא לא ס״ל נצוק חבור וק״ל. והמשנה דקאמרה מה שבבור אסור והשאר מותר צ״ל להאי שינויא דהגרגותני בכלל מה שבבור הוא דקא חשיב ליה כיין דלא נאסר הגרגותני בנגיעת הנכרי אלא מכח היין הנמשך ממנה וירד לבור. ומ״ש והשאר מותר ר״ל השאר במקום דלא שייך שם שם (ר״ל שם בצירי תחת השי״ן {עד כאן המגיה}) המשכה והיינו מה שבגת וכמ״ש הרא״ש כי הדבר דומה ללוקח ענבים ויין יחד מן הגת ונתנו למקום אחר אבל אי הוה שייך שם המשכה במה שבגת הוה נאסר אף שהוא רחוק מיין צלול היורד בבור ולא נאסר מכח נצוק כדלעיל דהוה נצוק בר נצוק מ״מ הוה אסור מכח נגיעת הנכרי דאוסר במשיכה כל מקום שיש טופח כדי להטפיח וכמ״ש ג״כ רבינו. ולשינויא קמא א״ש טפי דלא נאסר הגרגותני בנגיעת הנכרי כלל אלא היין היורד ממנו אוסרו בפחסתו גרגותני או מכח נצוק. והשתא נבא לביאור דברי רבינו דמ״ש גת שהוא סתומה ומלאה כו׳ עד אם נגע נכרי בסל דלכאורה קשה הא לא אתיא דברי רבינו לא כשינויא קמא דהרא״ש ולא כשינויא בתרא דלשינויא קמא קשה מ״ש ונגע נכרי בסל הא לא נאסר בנגיעתו למשנה ראשונה. ולמשנה אחרונה ק׳ למה לו פקוקה וסתומה אפי׳ בלא פקוקה וסתומה נמי לא שייך המשכה במה שהוא בגת וכמ״ש בשם הרא״ש כנ״ל. ולק״מ כי ודאי רבינו כ״כ לשינויא בתרא שהוא עיקר ומ״ש גת פקוקה ומלאה דאל״כ בלא חזרת הסל לגת היה נאסר הגת מיד בנגיעת הנכרי בסל מכח נצוק דאף שרב הונא מיירי אפי׳ באינה פקוקה ושרי משום דס״ל נצוק אינו חבור מ״מ אנן דקי״ל דנצוק חיבור נאסרה מיד בנגיעה לכך צ״ל שהיא פקוקה. צריכין לומר הא דכתב רבינו וירד ממנה יין וחרצנים ביחד לגרגותני היינו שירד ממנה תחלה ועכשיו בשעת נגיעה הוא סתומה ומ״ש שהיא מלאה היינו שחזרו ומלאוהו אחר שכבר ירד ממנו ונסתמה אח״כ. אלא שקשה למה כתב שהיא מלאה אפילו לא נתמלאה אח״כ נמי דינא הכי וי״ל דבא לומר אע״ג דאין שום צד חשש איסור נגיעה מצד עצמה דהא לא שייך בה המשכה כיון שהיא פקוקה ומלאה אפ״ה נאסרה בחזרה מה שבסל לתוכה. וא״ל למה כתב וירד ממנה לכל דהא אפי׳ לא ירד ממנה אלא ממקום אחר נמי דינא הכי. וי״ל דאורחא דמילתא נקט דמה שירד ממנה אורחא דמילתא להחזיר לתוכו מה שלא נדרך יפה. והא דכתב וירד ממנה יין וחרצנים ביחד לגרגותני ק״ק אפי׳ לא ירדו לתוכה אלא בזא״ז באופן שהיין ירד בפני עצמו מגת לגרגותני ג״כ הוה מצי לאשמעינן דין זה דאם נגע בתערובת הסל נאסר ואוסר הגת בחזרתו. אלא שי״ל ג״כ דאשמעינן רבותא דאע״ג דאין בגת מצד עצמה שום צד איסור אף אם נגע בה נכרי משא״כ אם היה נמשך ממנה יין לחוד. וזהו שסיים וכתב אין על מה שבגת תורת יין. אלא שקשה מה שמתחיל וכתב גת שהיא פקוקה ומלאה דלא שייך בה המשכה הל״ל באופן דלא שייך בה נצוק שהרי לפי מ״ש עיקר מ״ש שהיא פקוקה משום נצוק קא״ל. לכן היותר נלע״ד דה״ק רבינו גת שהיא פקוקה ומלאה דאלשון משנה וגמרא הנ״ל קאי דמיירי בגת שלוקחין מן הנכרי וקאמר גת שהיא פקוקה ומלאה שמצד עצמה אין בה חשש איסור שמא כבר נמשך ממנה ונגעה נכרי שמצאנוהו פקוקה ומלאה מתחילתה וליכא למיחש בה שכבר משך ממנה הנכרי ונגע וגם בפנינו ירד מהגת יין וחרצנים יחד לתוך הגרגותני דאז אף שנגע הנכרי. בפנינו בגת איננו מזיק כיון שאין כאן תורת המשכה במה שבגת כיון שהן יורדין ביחד אלא שהנכרי אוסר במגעו מה שבסל וחזרו ונתנו מה שבסל לגת נאסר ממנו מה שבגת. וליכא למימר בלי החזרה דנאסר מכח נצוק די״ל דמיירי שלא נגע הנכרי בסל עד שפסק כבר הקלוח שירד מהגת לסל ומש״ה אין כאן נצוק ואף שכבר ג״כ פסק קילוח מהסל לתוך הבור מ״מ נאסר מה שבסל מכח מגעו כיון דהוה טופח ע״מ להטפיח והשתא א״ש הכל ואין לתמוה במ״ש דמיירי בגת של נכרי דדברי רב הונא נקט ורב הונא אלישנא דמתני׳ קאי בגת בעוטה שלוקחין מהנכרי ואגב אשמעינן שאר הדינים הנלוים ממנו וק״ל. ואין להקשות לפ״ז מאי מקשו התוס׳ תאסור גם מה שבגת מכח נצוק דלמא מיירי בשכבר פסק הקילוח די״ל לפי ס״ד דהמקשה דמאי דבגרגותני לא נאסר אלא מכח נצוק והיינו שנוגע הנכרי בקילוח היורד מהסל לבור. וזה נראה לו דוחק שיפסוק קילוח היורד מהגת לסל ולא יפסוק הקילוח היורד מהסל להבור. וגם מ״ש הרא״ש דס״ל לרב הונא נצוק אינו חבור וכתבתי דטעמו דאל״כ ליאסר מה שבגת מנגיעה שנגע נכרי בסל מכח נצוק. אין להקשות דלמא איירי כשכבר פסק הקילוח מהגת לסל. משום דהרא״ש ג״כ פי׳ דברי רב הונא דקאי אמתני׳ ולשון משנה איתא ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר משמע דאיירי אף בשעת ירידתו לבור דאז איכא קילוח ודומיא דהני קתני מה שבגת מותר אף דאיכא קילוח ובזה נתיישב ג״כ קושיא ראשונה וק״ל. ומ״ש רבינו בסוף סימן קכ״ו ז״ל וכן הדין לגת שהיין יורד למטה ממנו לבור ונגע הנכרי בקילוח היורד כו׳ צ״ל דאיירי שהיין יורד צלול מהגת לבור דאל״כ אין שם יין בתערובת יין וחרצנים וא״צ סילוק ליין שבגת כו׳ וגם אין לומר דמיירי ביורד יין וחרצנים וזגין לסל ומשם יירד לבור ונגע בו שם הנכרי דאם כן למה אמר רואין הקילוח היורד כאילו הוא בגת ור״ל מכח נצוק הא הוי נצוק בר נצוק דכתבתי בשם התוס׳ לעיל דלא אמרינן לה אפילו לחומרא וכ״ש כאן לקולא ודו״ק:

(ח) [ו] הילכך אם הגת סתומה ומלאה פירושו כתבתי בפרישה שמתוך שהיא סתומה ומלאה עומד היין במקומו ובזה תנן במתני׳ שלוקחין אותה מן הנכרי אף ע״פ שהוא נוטל בידו ונותן לתוך התפוח אינו נעשה בזה י״נ וכתב הרא״ש ז״ל אע״פ שנוטל בידו כו׳ פי׳ וכשמאסף החרצנים והזגים ונותנם לתכות נשאר היין לבדו ונמשך לצד התחתון אפ״ה כיון שהיא מליאה א״א לפנות ולהבדיל כל החרצנים אלא מן העליונים הוא נוטל ונותן לתוך התפוח ונשארו הרבה חרצנים וזגים עם היין ואין כאן המשכה עכ״ל ומזה דייק כב״י שס״ל בצריכין להבדיל עד שולי הגת וכגיגית:

(ט) [ז] אי אפשר ליזהר ממגעו של נכרי אחר המשכה עיין באשר״י פרק ר׳ ישמעאל שכ״כ הרא״ש בשם ר״ת עוד כתב ב״י ט״א שכתב הרא״ש בשם ר״ת ד״ה שאסרו כל דריכה עם הנכרי מפני שיש לחוש קודם המשכה אטו לאחר המשכה וכ״כ התוס׳ והסמ״ג בשם ר״ת וכתב ב״י ומשמע דלא אסר ר״ת בכה״ג אלא שדרך בה כעכו״ם אבל מגעו בה מודה דאינו אסור כדברי הרשב״א והר״ן וכן משמע מדברי רבינו ע״כ ע״ש ובזה א״ש הא דכתב ר״ח דלא שייך המשכה עד שיקלח מן הגת ולא החמיר בנגיעת הנכרי לגזור בה קודם המשכה אטו לאחר המשכה דדוקא כשדורך ומתעסק ביין חיישינן שמא נגע גם אחר המשכה לבור משא״כ כשאינו דורך דאפילו נגע עתה לא חששו שמא יגע ג״כ לאחר המשכה כיון שאין לו עסק ביין ויותר נ״ל דדוקא כשהגת מליאה דאז בקל הוא נמשך ויוצא למעלה מהגת בזה הוא דמחמיר ליאסר וגזר קודם המשכה אטו כו׳ דוקא בשעת דריכה שאז ע״י אותה דריכה ימשיך חוצה לכך אוסר אבל בנגיעה (בעלמא שלפני הדריכה {עד כאן המגיה}) אינו אוסר דהא עדיין לא נמשך ודו״ק:

(י) [ח] אבל אם פינה לו החרצנים כו׳ קצת יש לדקדק א״כ מה יש בין גת לגיגית וא״ל דבגת מכח הדריכה נפנו ממילא החרצנים אילך ואילך והיין נמשך כיון שהוא מדרון ובגיגית שאינו מדרון צריך לפנות בידים כל החרצנים לצד אחר כדי שלא יעכבו היין מלמשוך דהא כתבתי בסמוך בשם הרא״ש דאף בגת מיירי שפינה החרצנים והזגים בידים ולכאורה היה נראה לומר דבגת שהוא מדרון פעמים שאין ממלאים כל הגת מהענבים אלא מניחין למטה במקום הברזא מקום פנוי שימשך שם היין צלול מלמעלה למטה בגת עצמה משא״כ כשהגת מלא ענבים דאין בה מקום פנוי לימשך בה היין ונראה לדקדק קצת כן ממ״ש רבינו לקמן סוף סימן קל״ז בדורך ענבים בגת של נכרי דמותר מכח שאינו מינו רבה על האיסור ומבטלו דמסיק וכתב וז״ל שנראה לי שאע״פ כן אסור להוציא היין דרך נקבי הברזא שהנקב אסור והיין יוצא משם צלול מבלי תערובת חרצנים כו׳ וקשה מאי פסקה דיורד צלול ודאי יש דבר בתוך הגת שמסנן בו היין מתוך החרצנים משא״כ במלאה וכן דייק לישנא דרש״י שכתב ומלילה כדי שלא ימשך בגת עצמו אלא במקום כנסחט עומד שם עם הזגין עכ״ל הרי לך בהדיא כמ״ש דמלאה ר״ל למטה במקום תוצאתו של יין אין שם מקום פנוי למשך שם אלא נתמלא הכל מענבים וא״כ מ״ש ואם פינה הזגים כו׳ ר״ל במה שלא מילא תחלה בו הגת מהענבים ממילא נבדלין מהדדי. גם י״ל דסתם המשכה הוא מה שהיין נמשך דרך פי הגת להבור ושם בפי הגת או קרוב אליה בפנים או מבחוץ יש גרגותני או שום דבר למסננת שבו נבדלין הזגין מן היין וז״ש לפני זה שר״ת אוסר לדרוך עם הנכרי בגת משום דבהמשכה כל דהוא נעשה י״נ דהיינו שמצוי להמשיכה מלמטה דרך פי הגת בקלוח משא״כ בגיגית דאין דרך לעשות לה פה מלמטה ומש״ה כתב רבינו מיד אחר מ״ש שר״ת אסר בגת דבגיגית לא שייך האי המשכה כל דהו הנ״ל וממילא מותר לדרוך עם הנכרי בגת אם לא שהמשיכו והבדילו בידים כו׳ אז יש בו ראוי לנסך. והיותר נראה שדקדק רבינו לכתוב כדי שימשך כו׳ משום דאם לא כיון למשוך לא הוי המשכה כמ״ש התוס׳ ר״פ והביאו ב״י בדברי מהרי״ק דף קי״ט רע״ב וכ״כ בהגהות אשר״י דף צ׳ סוף ע״א אמ״ש הרא״ש שם שהוא ג״כ כלשון רבינו כדי שימשך היין כו׳ ז״ל וראבי״ה כתב ובלבד שיתכוון להמשכת היין אבל אם כוונתו שמשכו כדי שיכנס בגיגית הרבה ולא כדי שיקצב וימשיך היין לצד אחד אין נראה בזה להחמיר עכ״ל ואפשר דהיינו דוקא בגיגית אבל בגת בכל ענין הוה המשכה כיון דדרכו של גת להמשיך בתוכו מלמעלה למטה ומש״ה דקדק רבינו לכתוב תיבת כדי שימשך דוקא בגיגית ונמצא שבזה ג״כ נחלק גת מגיגית וכן יש לדקדק מלשון רבינו שכתב שם וכן אם מילא ממנו כוס יין וכיון כו׳ דקדק לומר וכיון דדוקא במתכוין לימשך הוי המשכה וכמ״ש: על בחור שנתן לו העירן לשתות והיה סובר שהוא שכר ומצא שהיה יין ולא שתה כ״א מעט נראה דאם שתה ולא בלע כגון שפלט לחוץ אין עליו חטא אבל בלע יתענה יום אחד ותו לא מידי משום הר״ר פנחס ואני המעתיק שמעתי שהורו הלכה למעשה מה״ר ישראל ממרפורק להתענות ה׳ ימים כנגד ה׳ פעמים שכתוב גפן בפרשת שר המשקים מצאתי מ״ו: (יין שרף שעושין מי״נ אף ע״פ שאינו רק זיעה פסק ב״י ורמ״א דאסור {עד כאן המגיה}):