(א) טפח מגולה וכו׳. משמע באשה אחרת אין איסור אלא בטפח, ואף דרמ״א כתב דיש אומרים דאפילו פחות מטפח הוי ערוה באשה אחרת, הא כתב הב״ח דגם רמ״א סובר דלא קיימא לן הכי אף דבשיירי כנסת הגדולה השיג על הב״ח ז״ל, נראה שכתב כן מדסיים רמ״א ונראה מדברי הרא״ש דטפח באשה ערוה אפילו לאשה אחרת רק שבעצמה וכו׳, ומדנקט טפח באשה ערוה משמע דפחות מטפח לא הוי ערוה. ואין זה דקדוק נכון דכיון דלדברי הרא״ש טפח דוקא נקט טפח על כן נראה לי דהיינו שהבין מה שכתב רמ״א אפילו לאשה אחרת, היינו שמחדש דין חדש דאפילו אשה לאשה אחרת הוי ערוה, וכן הבין בעולת תמיד. אבל לעניות דעתי לא ירדו לעומק דברי רמ״א בזה דקאי למעלה לחלוק על יש אומרים דלאשה אחרת אפילו פחות מטפח הוי ערוה ואם כן טפח הנזכר בש״ס היינו באשתו דוקא לזה קאמר דנראה מדברי הרא״ש דטפח באשה ערוה אפילו לאשה אחרת, ורצה לומר דטפח באשה ערוה נאמר נמי על אשה אחרת דבפחות מטפח לא הוי ערוה. ועוד דיש אומרים שכתב רמ״א כתבן שהוא בעל הלכות גדולות ואני אומר שאין ראיה ממנו דהא כתב פרק מי שמתו דאפילו אשתו כי מגלי טפח אסור לקרות קריאת שמע כנגדה, עד כאן. ויש לומר דהכי קאמר דפשיטא באשה אחרת דאסור בטפח אלא אפילו באשתו אסור, אבל בפחות מטפח גם אחרת אין איסור, ובזה מתורץ קושיות עולת תמיד בטוב. כתב בעל הלכות גדולות שם ואי לבישא חלישא ומתחזיא כגויה אסור, עד כאן, וזה נלמד מסעיף ה׳ מערוה בעששית. ופשוט דאין חילוק בין פנויה בין אשת איש, וכן כתב באר שבע דף קי״ט לענין קול:

(ב) שדרכה לכסותו וכו׳. אפילו שוקה אבל פנים ידים ורגלים מותר. ולשון הב״ח בעיירות שהולכין יחף שלעולם רגילים מגולין, עד כאן. וכתב בלחם חמודות נראה דזרועותיה אינן בכלל ידים אם לא במקום שרגילין בהו לגלותן, עד כאן. וראיתי ברוקח סימן שכ״ד טפח בבשרה או בזרועותיה מגולות אסור, עד כאן. כתב הלבוש דוקא לאיש אבל היא בעצמה אפילו כולה ערומה מותר כשפנים טוחות בקרקע, וכתב מלבושי יום טוב מאי איריא איש אפילו אשה נמי דהא לא ממעיט אלא לעצמה, וכן הוא לשון הרא״ש ודוקא לאחרת וכו׳, ואולי דסבירא ליה דאשה באשה לא מיתסר וכמו שכתב הרשב״א שבבית יוסף, אלא שקשה עליו למה יקל במה שהרא״ש מחמיר, עד כאן לשונו. ולעניות דעתי דסבירא ליה מה שכתב הרא״ש, ודוקא לאחרת לא מיירי באשה לאשה אחרת אלא לאפוקי מעצמה קאמר, או דנקט באחרת להורות דגם באחרת אסור דוקא בטפח ודו״ק, או שיש טעות סופר בהרא״ש וצריך לומר דוקא לאחרים, ורצה לומר לבעלה או לאיש אחר, וכן מצאתי הנוסחא בספר זכרון להגאון ר״י הכהן והמעיין בספרו ידע שנמשך אחר הרא״ש, וכל הענין שם העתיק מדברי הרא״ש עיין שם, וכן כתב בהגהות סמ״ק סימן ס״ד וכן בפסקי הרא״ש מבואר כן וכן מבואר בדברי רבינו ירוחם תלמיד הרא״ש דף כ״ה עיין שם ודו״ק, והיינו דלא כתב הטור וכל הגדולים הנזכרים לעיל חידוש דין זה דאשה באשה אסור אלא דלכולי עלמא מותר. עוד נראה לי ראיה לזה מבית יוסף שכתב על לשון הרא״ש וכן כתב הרשב״א, וקשה הא יש חילוק בינייהו דלרשב״א מותר אשה באשה, אלא דגם להרא״ש מותר, ומזה סייעתא למה שכתבתי לעיל בכוונת רמ״א ודו״ק. וראיתי במעדני מלך דף כ״ו שכתב על דברי רשב״א זה לשונו נראה מדבריו שאשה אינו נאסרת בראיית ערוה אחרת אבל נראין דברי הרא״ש דכמו באיש שאסור לראות בערות חבירו והרי מצינו איסור בנשים המסוללות, עד כאן לשונו ותמיהני דודאי לראות הערוה ממש גם אשה באשה אסור דלא עדיף מערות עצמה וכדמשמע מלבוש אלא דבשאר מקומות המכוסים קאמר דמותר אשה באשה משום דבזה גם איש באיש מותר גם כבר פירשתי שגם הרא״ש לא עלה על דעתו לאסור אשה באשה והוא ברור להלכה למעשה:

(ג) אפילו היא אשתו וכו׳. אפילו שוקה שדרך להיות באיש מגולה באשה הוי ערוה רשב״א ובית יוסף, אבל הט״ז כתב דשוקה אפילו באשתו אסור אפילו פחות מטפח שהוא מקום האחור יותר משאר איברים:

(ד) חוץ לצמתן וכו׳. לשון הר״ם אלשקר סימן ל״ה נהגו הנשים לגלות שערן מחוץ לצמתן להתנאות בו מותר, עד כאן. בזוהר נשא החמיר מאוד שלא יראה שום שער מאשה וכן ראוי לנהוג (מגן אברהם). שער של ערוה של איש יוצא דרך הבגד מותר ש״ס [ברכות] דף כ״ד:

(ה) יש ליזהר וכו׳. כן כתב בשולחן ערוך משום דהרא״ש כתב דקול באשה ערוה פירוש לשמוע ולא לענין קריאת שמע, אבל בדרכי משה כתב ולי נראה דאף בלא זהירות יש לחוש משום איסורא מאחר דרבים האוסרים, עד כאן, ונחלת צבי תמה שלא כתב רמ״א נמי הכי בהגהת שולחן ערוך. ולעניות דעתי מרמז במה שכתב רמ״א, אבל קול הרגיל בו אינה ערוה, דמשמע בקול שאינו רגיל הוא ערוה ולשון ערוה ודאי איסור גמור משמע. וראיתי בבאר שבע דף קי״ט שהפליג לתמוה על האוסרים דפירשו קול באשה ערוה לענין קריאת שמע כשמזמרת שהרי בפרק עשרה יוחסין אמר ר׳ נחמן לר׳ יהודה נשדר ליה מר שלמא לילתא קול באשה ערוה, פירש רש״י אם אשאל בשלומה תשיבני הרי בהדיא דלשמוע קאמר קול באשה ערוה ולא לענין קריאת שמע ואפילו כשאינו מזמרת, עד כאן דבריו בקצרה, וסיים מי שדעתו רחבה מדעתי יתרץ דבריהם וישא ברכה, עד כאן. לכן רמיתי אנפשיה ועיינתי ומצאתי ליישב דבריהם דסבירא ליה כיון דנאמר בש״ס ברכות דף כ״ד הא דקול באשה ערוה גבי טפח באשה ערוה אמרינן דפירושו באשתו ולקריאת שמע כדפירש הש״ס על טפח באשה ערוה דבאשתו ולקריאת שמע בעינן דוקא טפח והוא הדין לאשה אחרת לענין קריאת שמע, אבל להסתכל באשה אחרת אפילו באצבע קטנה אסור כמפורש בש״ס, אם כן הוא הדין הא דקול באשה ערוה היינו באשתו לקריאת שמע וכגון שמזמרת, אבל בדיבור הרגיל כגון השבת שלום אין איסור לקריאת שמע וכן הדין באשה אחרת, אבל לשמוע מאשה אחרת אפילו השבת שלום אסור דנקט טפח באשה לענין להסתכל דאפילו באצבע קטנה אסור, הוא הדין שיש חומרא יתירא לענין לשמוע קול באשה אחרת דאפילו בהשבת שלום אסור, דאי אין איסורא באשה אחרת לשמוע אלא במזמרת לא היינו מחמירין בקריאת שמע. ואם כן שפיר קאמר ר׳ יהודה בפרק עשרה יוחסין דאסור בהשבת שלום ודו״ק. וכהאי גוונא יש לפרש הא דשער באשה ערוה דקאמר בש״ס נמי התם דלאשתו וקריאת שמע אסור דוקא במקום מכוסה, אבל חוץ לצמתה מותר בקריאת שמע אפילו באשה אחרת, אבל להסתכל באשה אחרת אפילו חוץ לצמתה אסור כנזכר לעיל, וראיה גדולה מצאתי לפירושי בחידושי רשב״א אלא שנצרכתי להאריך הרוצה להעמיק מעיין שם. כתב באר שבע שם ראוי ונכון לכל אשה כשרה יראת ה׳ בין נשואה בין פנויה שלא [תשמיע קול שיר בזמירות ולא בשום דבר בשום זמן] כל זמן שיש עמה איש רק שפתיה יהיו נעות וקולה לא ישמע כלל ועיקר, שאולי יבוא האיש השומע לידי הרהור והרהורי עבירה קשה מעבירה כי צריכה ליזהר שלא יכשלו בני אדם על ידה כדאמר ר׳ יוחנן למדנו יראת חטא מבתולה ואל תשיבני מדכתיב ותשר דבורה וברק בן אבינועם דעל פי הדיבור שאני:

(ו) וכן עיקר וכו׳. והלבוש שהשמיטו נראה משום דציין שיירי כנסת הגדולה ורבינו ירוחם והרא״ש, יש לדחות דדוקא לענין מילה נמי סברא שהיא דבר שבקדושה הוא דפסקו הכי תדע שהרי השולחן ערוך גופיה פסק ביו״ד רס״ה דאין צריך לכסות מילת קטן, וכן כתב כנסת הגדולה בשם רדב״ז דכולי עלמא מודים דאסור, ועוד דהב״ח ביו״ד החמיר אפילו במילה היכא דאפשר. כתב בית יוסף דבדיעבד לכולי עלמא יצא אבל בגדול אפילו בדיעבד מחזירין אותו. כתב מגן אברהם לא יאחוז המוהל בערוה בשעת ברכה, עד כאן, ואין נוהגין כן:

(ז) שעצם עיניו וכו׳. אבל הב״ח השיג על פסק זה דדוקא בהחזיר פניו דחשוב כאילו ערוה ברשות אחר והקורא ברשות אחר הוא דמותר אבל בסומא ולילה ועוצם עיניו אסור ושכן מפורש בירושלמי הביאו המרדכי ושכן כתב הרוקח, ונחלת צבי בסימן ע״ט כתב עליו דנראה יותר כשולחן ערוך דמותר הואיל דהרא״ש ורבינו ירוחם הביאו הא דירושלמי אצואה ולא הביאו אערוה, וגם מדברי רמב״ם פרק ג׳ מהלכות קריאת שמע דכתב גבי צואה דאסור עד שירחיק וגבי ערוה עד שיחזיר פניו אם כן ודאי יש חילוק ביניהם, עד כאן. ולעניות דעתי לאו ראיה כלל מהא דהביאו הירושלמי גבי צואה דדין נזכר בש״ס והרא״ש ורבינו ירוחם קודם דין דערוה, ועוד בתוך לשון הירושלמי שהביאו דהוי תבי קמי פונדק בלילה וכו׳ מבואר דאסור בערוה וממילא נמי לא הוצרכו להזכיר אחר כך גבי ערוה. ועוד דיש לומר דרבותא קאמרי דהוה אמינא דלא גרע לילה וסומא מצואה בעששית דמותר דכיון שהוא לילה או סומא יהא כאילו מכוסה וכדלקמן סימן ע״ט סעיף ב׳ גבי צואה ברשות אחרת, קא משמע לן דאסור וכל שכן בערוה דאסור בעששית. גם ראיה מרמב״ם שהביא תמיהני דכבר כתבתי דהב״ח גופיה מודה דמותר במחזיר פניו בדין ערוה, וטעמא נראה לי דבערוה לא כתיב והיה מחניך קדוש ואין איסורא אלא משום לא יראה בך ערות דבר שהוא האיסור בצואה וכיון שמחזיר פניו הוי כמו צואה מלאחריו, והא דלא מהני בצואה מחזיר פניו לחוד היינו משום דאיסורא נמי משום והיה מחניך קדוש וכל ארבע אמות נקרא מחנהו, ובאמת חוץ לארבע אמות נראה לי דמהני אפילו בצואה מחזיר פניו, כן נראה לי נכון, ובסימן ע״ט יתבאר יותר. אך קשיא לי על הב״ח הא הבית יוסף כתב שמשמע כן כרשב״א ורבינו יונה שהביא בסימן ע״ד גבי מים צלולים, ואולי סבירא ליה לב״ח דעיניו חוץ למים הוי כמו מחזיר פניו וקל להבין, וכן משמע בט״ז ומגן אברהם, העולה לדינא דעיקר כדברי הב״ח. כתב הט״ז דהך החזרת פניו מיירי שהחזיר כל גופיה ועומד לצד אחר כדלעיל סימן ע״ג, עד כאן. ופשוט דבערות עצמו לא שייך זה ולא מהני חזרת פנים כלל ואפילו כשעומד בבית ערום ומכסה לבו ומוציא ראשו חוץ לחלון כתבתי בסימן ע״ד סעיף ב׳. ועיין בספר אליה רבה ליו״ד סימן א׳ הקשיתי על מה שכתבו הטור ושולחן ערוך ערום לא ישחוט לכתחילה מפני שאין יכול לברך, והקשה הפרישה הא יש תקנה כשאחר מברך דשומע כעונה, ותירץ זה לשונו דערוה אפילו להרהר בדבר קדושה אינו רשאי דכתיב והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ואף אם יברך אחר אינו רשאי לכוין ברכתו, הלכך ליכא למימר שומע כעונה, אי נמי דהא ערום משמע שהוא ערום לגמרי מבלי שום כסות אפילו לכסות ערותו ואם כן אותו האחר אינו רשאי לברך כנגדו, עד כאן. ותמיהני על כל דבריו דמה שכתב דאפילו להרהר אסור הא בשבת דף (ק״ט) [ק״נ] קאמר ודבר דבר דיבור אסור הרהור מותר, ופריך והאמר רבה בכל מקום מותר להרהר חוץ ממרחץ ובית הכסא ומשני שאני התם דבעינא והיה מחניך קדוש וליכא פירש רש״י ולא כתיב ביה דבר אלא חנייתך תהא בקדושה וטעמא משום דישראל מהרהרין תמיד בדברי תורה, עד כאן. ופריך הש״ס הכא נמי כתיב ולא יראה בך ערות, ומשני ההוא לכדר׳ יהודה דערום אסור לקרות קריאת שמע כנגדו ופירש רש״י כלומר לעולם והיה מחניך קדוש משום הרהור תורה ואפילו אין דיבור, ולא יראה בך ערות דבר במילתא אחריתי מיירי דאסור בשעת הדיבור ולא בשעת הרהור כגון להסתכל בערוה, עד כאן הרי דערום מותר להרהר ואין איסור בדבר. ועל פי זה ישבתי דברי רש״י שם דף כ״ג על הא דפריך ערום היכי מברך הא כתיב והיה מחניך קדוש פירש רש״י והיה מחניך ולא יראה בך ערות דבר אפילו דיבור דהזכרת השם לא יראה בך ערות דבר, עד כאן. וקשה למה ליה לרש״י להביא סיפא דקרא דילמא הש״ס פריך מוהיה מחניך קדוש דאפילו הרהור אסור וכל שכן דיבור. ומתוך מה שכתבתי מיושב דקשה לרש״י דוהיה מחניך קדוש לא קאי אלא על המרחץ ובית הכסא לכן מייתי רש״י סיפא דקרא ולא יראה בך ערות דבר אפילו דיבור וכו׳, מזה תראה נמי דמותר בערום להרהר. וכן ראיתי מש״ס בבא מציעא דף קי״ד מנין לערום שלא יתרום דכתיב ולא יראה בך ערות דבר, עד כאן, ופסוק זה מיירי דוקא בדיבור. ויש חכמים בעיניהם כתבו לי דוקא כנגד ערום מותר להרהר אבל כשהוא ערום עצמו אסור אפילו להרהר, ולא דייקי כלל דהא מראיה שהבאתי מש״ס בבא מציעא ורש״י בשבת דף כ״ג מבואר דערום עצמו מותר להרהר. ועוד דרמב״ם פרק ג׳ מהלכות קריאת שמע כתב כשם שאסור לקרות נגד ערות חבירו, כך אסור כשהוא ערום כנגד ערותו, עד כאן. משמע דערות חבירו איסורו יותר מערות עצמו, וכן מבואר בכלבו סימן ט׳ שכתב ואפילו כנגד עצמו לא יקרא וכן מבואר בטור וכל הפוסקים דחד טעמא אית להו לערות אחרים ולערות עצמו והיינו דמחד קרא ילפינן להו כדאמרן, וכן כתב ההלכות גדולות פרק מי שמתו. ואדוני אבי הרב נר״ו השיב לי דאף ערום מותר בהרהור מכל מקום יש לומר דאינו יכול לכוין בברכת חבירו בהרהור כיון דשומע כעונה הוי כאילו מוציא בשפתיו, עד כאן, וכן משמע במגן אברהם סימן פ״א. ומצאתי ראיה לדבריהם בתוס׳ ברכות דף כ׳ ע״ב ד״ה כדאשכחן וכו׳ דפריך הש״ס אם הרהור כדיבור דמי יוציא בעל קרי בשפתיו ומשני כדאשכחן בסיני, ופירשו תוס׳ כדאשכחן בסיני דהיה שם דיבור והיה צריכין לטבול ואף על פי דהיו שותקים שומע כעונה אבל הרהור מותר בבעל קרי, עד כאן. הרי מבואר דשומע כעונה גרע מהרהור ודמי לדיבור. ומכל מקום הקושיא על הפרישה קיימת דמשמע מינה דאפילו הרהור אסור. ועוד נראה דאפשר דתוס׳ שכתבו הכי היינו לרבינא אבל לרב חסדא דדייק דהרהור לאו כדיבור דמי דאי כדיבור דמי יוציא בשפתיו ולא דחי לה בהך שינויה כדאשכחן בסיני, אלא דלא סבירא ליה הך סברא דשומע כעונה הוא כדיבור ודו״ק. ואנן קיימא לן כרב חסדא לעיל בסימן ס״ג, גם בסימן ק״ד קיימא לן דיכוין בתפילת שמונה עשרה לאמן יהא שמיה רבה ולא אמרינן דשומע כעונה הוי כדיבור והפסק, אלא מחשבה בעלמא הוא כמו שכתבו הבית יוסף וב״ח שם, דמלשון הקרא והש״ס דיבור אסור משמע דוקא דיבור כמו בשבת וכמו בקריאת שמע דכתיב ודברת בם, ועיין לעיל סימן ס״ב ס״ק ג׳ וצריך עיון. ועוד תמיהני על הפרישה במה שכתב בתירוץ שני דמיירי בערום לגמרי דמשמע דלתירוץ ראשון מיירי במכוסה ערותן, על כן תיקשי אמאי אסור לברך על השחיטה הא אפילו קריאת שמע מותר לקרות ואין איסור אלא בתפילה כדלעיל סוף סימן ע״ד וברמב״ם פרק ג׳ מהלכות קריאת שמע. גם מה שכתב דאחר אינו רשאי לברך כנגדו הקשיתי הא איכא תקנה כשאותו אחר מחזיר פניו לצד אחר, או עוצם עיניו לדעת השולחן ערוך: