Orach Chayyim 644 – אורח חיים תרמד‏ – Shulchan Arukh

טור טור+שו״ע

סדר הלל כל ימי החג, וּבוֹ ב׳ סְעִיפִים (א) שַׁחֲרִית, אַחַר חֲזָרַת תְּפִלָּה, נוֹטְלִין הַלּוּלָב וּמְבָרְכִין: עַל נְטִילַת לוּלָב, וְשֶׁהֶחֱיָנוּ; וְגוֹמְרִים הַהַלֵּל; וְכֵן כָּל שְׁמוֹנַת יְמֵי הֶחָג. וּמְבָרְכִים: לִגְמֹר אֶת הַהַלֵּל, בֵּין צִבּוּר בֵּין יָחִיד, וְאֵין מַפְסִיקִין בּוֹ אֶלָּא כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ בִּקְרִיאַת שְׁמַע: בָּאֶמְצַע, שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וּמֵשִׁיב מִפְּנֵי הַכָּבוֹד; בֵּין הַפְּרָקִים, שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכָל אָדָם; וְאִם פָּסַק בָּאֶמְצַע, וְשָׁהָה אֲפִלּוּ כְּדֵי לִגְמֹר אֶת כֻּלּוֹ, אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר אֶלָּא לַמָּקוֹם שֶׁפָּסַק.

מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמגן אברהםאליה רבהבאר היטבאשל אברהם (אופנהיים)ביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטועודהכל

בבלי ברכות י״ד., בבלי סוכה מ״ח., בבלי תענית כ״ח:

רמב״ם מגילה וחנוכה ג׳:ו׳, רמב״ם מגילה וחנוכה ג׳:ז׳, רמב״ם מגילה וחנוכה ג׳:ט׳

(א) שחרית משכימין לבהכ״נ ומסדרין הברכות וכו׳ ואחר חזרת התפלה נוטלין הלולב ומברכין על נטילת לולב ושהחיינו ברייתא בפרק לולב וערבה (סוכה מו.) ת״ר העושה לולב לעצמו אומר ברוך שהחיינו נטלו לצאת בו אומר אקב״ו על נטילת לולב וכתב הרא״ש והאידנא לא נהגו לברך שהחיינו בשעת עשייה אלא בשעת נטילה כדאמרינן לקמן בשהחיינו דסוכה דרב כהנא מסדר להו אכסא דקידושא ה״נ דלולב מברכין ליה בשעת נטילה:

כתב הרמב״ם בסוף הל׳ ברכות נטל את הלולב מברך על נטילה שכיון שהגביהו יצא י״ח אבל אם בירך קודם שיטול מברך ליטול לולב כמו לישב בסוכה מכאן אתה למד שהמברך אחר שעשה מברך על העשייה עכ״ל והעולם נהגו לברך לעולם על נטילת לולב ונראה שהטעם לפי שלא ראו לחלק בסגנון הברכה בין בירך קודם נטילה לנטל קודם ברכה:

(ב) וגומרין ההלל וכן בכל ח׳ ימי החג בערכין פ׳ ב׳ (י.) א״ר יוחנן משום ר׳ שמעון בן יהוצדק י״ח יום בשנה יחיד גומר בהם את ההלל ואלו הם ח׳ ימי חנוכה וי״ט הא׳ של פסח וי״ט של עצרת וח׳ ימי החג ובגולה כ״א יום ט׳ ימי החג וח׳ ימי חנוכה וב׳ י״ט של פסח וב׳ י״ט של עצרת:

(ג) ומה שכתב דכל יום חשיב כי״ט בפ״ע כיון שחלוק בקרבנותיו מיום שלפניו שם בעיא מ״ש בחג דאמרי׳ כל יומא ומ״ש בפסח דלא אמרינן כל יומא ומהדרינן חג חלוק בקרבנות פסח אינו חלוק בקרבנות:

(ד) ומברכין לגמור את ההלל בין צבור בין יחיד אע״פ שקריאתו אינו אלא מדברי סופרים פשוט הוא שמברכין עליה כדרך שמברכין על כל מצות דרבנן וכ״כ הרמב״ם בהל׳ חנוכה ובפרק היה קורא (ברכות יד.) משמע מדברי התוס׳ והרא״ש שבימים שגומרים בהם את ההלל מברכין לגמור וז״ל הרא״ש שם וא״ת אכתי אמאי לא היה יודע שהיו רוצים לדלג במה שברכו לקרות את ההלל דאילו רוצין לגמרו היו מברכין לגמור וי״ל דאין חילוק בין לקרות בין לגמור דקריאת מגילה מברכין על מקרא מגילה ולגמור נמי הוי קריאה כמו ותיקין היו גומרין אותה קודם הנץ החמה לפר״ח ומה שנהגו לשנות פעמים לגמור ופעמים לקרות כדי לרמוז לצבור מתי גומרין ומתי מדלגין עכ״ל ונראה שמכאן למד רבינו מ״ש בסמוך שהרא״ש היה אומר שאין לחוש כי לגמור הוא כמו לקרות וכו׳:

(ה) וכיון שגומרין אותו אין מפסיקין בו אלא כדרך שאמרו בק״ש וכו׳ בר״פ היה קורא (ברכות יד.) בעי מיניה אחי תנא דבי ר׳ חייא מרבי חייא בהלל ובמגילה מהו שיפסיק א״ל פוסק ואין בכך כלום אמר רבא ימים שהיחיד גומר בהם את ההלל בין פרק לפרק פוסק באמצע הפרק אינו פוסק וכתב הרי״ף והרא״ש והלכה כרבא וכתב הרא״ש דימים שהיחיד גומר בהם את ההלל פוסק בהם כדין ק״ש וכ״כ ה״ה בה׳ חנוכה שדעת רוב המפרשים שימים שהיחיד גומר בהם את הלל הוא כק״ש ממש ודין ק״ש פשוט במשנה לר׳ יהודה דקיי״ל כוותיה באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם ונראה שדין ההלל שוה לק״ש בין בהפסק באמצע בין בהפסק בין הפרקים אבל ה״ר יונה פירש דהא דאמר רבא באמצע הפרק אינו פוסק היינו לומר שאינו פוסק כלל ואפי׳ מפני היראה כיון שאפי׳ היחיד חייב לגמור בהם את הלל ואע״פ שפוסק באמצע ק״ש אינו פוסק בהלל שאינו פוסק בשבחו של מקום ורבי׳ כתב כדעת הרא״ש וכמ״ש ה״ה שהוא דעת רוב המפרשים ומקום בין הפרקים פשוט הוא זולת מן המצר שנראה שהוא תחלת פרק והרד״ק כתב שאינו תחלת מזמור דתחלת המזמור הוא מהודו לה׳ כי טוב שקודם מן המצר:

(ו) ואם פסק באמצע ושהה אפילו כדי לגמור את כולו א״צ לחזור וכו׳ נתבאר בסי׳ תכ״ב וסי׳ תפ״ח:

(א) ביום שגומרים את ההלל האם נוסח הברכה הוא לגמור את ההלל. הטור והב״י בסעיף א, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דהרמב״ם בהל׳ חנוכה שהזכיר הב״י, כתב דהנוסח לגמור, וכן מבואר בתוס׳ בברכות יד. ד״ה ימים, וברא״ש בברכות ב,ה, וכן שבולי הלקט בשבולת קפח, ובשבולת ריט, ובשבולת רלט, כתב דמברכים לגמור, ובשבולת ריח ד״ה לפיכך, הביא דריצב״א היה מברך לגמור, ע״כ, וכ״כ המנהיג בהל׳ הלל סי׳ כח, ובהל׳ אתרוג סי׳ לה, וכן מבואר מדברי סמ״ג בסוף עשה מא, וכ״כ ראב״ן בסי׳ לה, ובסוכה פרק ג ד״ה וכי אמרינן, וכ״כ ראבי״ה בסי׳ תקכה אות לה, וכן מבואר מדברי מהר״ם חלאוה בפסחים קיח. ד״ה מאי, והביא שם תשובת רב האי, ומבואר ממנה דמברכים לגמור, וכן מבואר מדברי המאירי בפסחים קיז: ד״ה אמר המאירי מזגו, והרשב״א בברכות יד. ד״ה ולברך, כתב דבמקומות שלא היו קוראים בראש חודש הלל בדילוג היו מברכים תמיד לקרוא, ורק אנן דאנו קוראים בר״ח בדילוג תיקנו לנו לחלק בברכות לברך לגמור בימים שגומרים כדי להבחין בין ימים שגומרים לימים שמדלגים, ע״כ, ומבואר דס״ל דמברכים לגמור, והכי נקטינן דמברכים לגמור. עי׳ במה שכתב הב״י בסי׳ תכב,ב ד״ה ומ״ש ומברכין, ובמה שכתבתי שם. הטור הביא דמהר״ם מרוטנבורג לא היה מברך לגמור כיון שאם יחסר אפילו אות אחת הוי ברכה לבטלה, והרא״ש לא חש לזה כיון שלגמור משמש גם כקריאה כדאמרינן ותיקין היו גומרין אותה קודם הנץ החמה, ע״כ, וכוונת הרא״ש להוכיח מוותיקין דקריאה גם נקראת גמירה, דליכא לפירושי גבי ותיקין דהיינו גמירה ממש, דלאיזה צורך נאמר שם שהיו גומרין הלא אין שם דילוג בזמנים אחרים כמו שיש בהלל, ומיהו איכא למידק דהא הטור בסי׳ תכב, כתב שמברכין על ההלל בראש חודש לקרוא את ההלל, וא״כ שפיר קאמר מהר״ם דכיון דפעמים מברכין לקרוא ופעמים לגמור א״כ מוכח דלגמור דהכא אינו מלשון קריאה אלא גמירה ממש, אולם בדברי הרא״ש שהביא הב״י יש תשובה לזה, שכתב שם דגם כשאנו אומרים לגמור אנו מתכוונים לקריאה, ולא נקטינן לשון זה אלא לסימנא בעלמא שידעו העם מתי מדלגין, ע״כ, אמנם קשה דסוף סוף המון העם ודאי טועים בזה וחושבים שהכוונה לגמור ממש, מדלא מברכי׳ לקרוא כמו בר״ח, וא״כ בכהאי גוונא שמכוונים לגמירה ממש לכאורה ודאי שגם הרא״ש מודה שיש חשש כמהר״ם, ולמה לא מבטלי׳ לה בשביל המון העם, ואפשר דכיון דלגמור יכול להתפרש כקריאה, א״כ אף למי שחושב שהכוונה גמירה ממש לא הוי ברכה לבטלה.

האם היחיד מברך על ההלל בימים שגומרים בהם את ההלל. עי׳ במה שכתבתי בזה בסי׳ תכב,ב.

הלל נתקן על כל צרה. הכי איתא בפסחים קיז., וכתב תלמיד רבינו יונה בברכות כ, וכן שם סא ד״ה ומשום הכי, בשם רבינו יונה, דהיינו בצרה של כל ישראל ואומרים הלל בברכה אע״פ שלא היו גומרים את ההלל, אבל על יחיד שנעשה לו נס לא תיקנו הלל, ע״כ, ומאידך המאירי בפסחים קיז. ד״ה כל יחיד, כתב דכל יחיד שנגאל מצרה רשאי לקבוע הלל לעצמו באותו יום בכל שנה אבל אינו מברך עליו.

יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר, מה הפירוש. רש״י בתענית כח: ד״ה לא יתחיל, פירש דקאי על הלל דראש חודש, ומאידך סמ״ג בעשה דרבנן ה, הביא להלכה בשם ר״ת דקאי על יחיד הנגאל מצרתו דלא יתחיל לומר על גאולתו הלל ואם התחיל גומר.

האם קריאת ההלל דאורייתא או דרבנן. הרי״ף בשבת לב, כתב דרק הלל דר״ח אינו דאורייתא, ע״כ, ומשמע דשאר הלל הוי דאורייתא, אמנם כדברי הרי״ף איתא להדיא בתענית כח:, ואפילו הכי הרמב״ם בהל׳ חנוכה ג,ו, כתב דהלל בכל מקום דרבנן, והראב״ד בהשגות שם, כתב שיש בהלל עשה מדברי קבלה, והמגיד משנה כתב דלהדיא אמרינן בברכות יד., דהלל דרבנן, ע״כ, ומבואר מכל זה דאפשר דלשון הגמרא בתענית הוא לאו דוקא, וכן הריטב״א במגילה יט: ד״ה והאי קטן, כתב סתמא דהלל הוא דרבנן, ומאידך מדברי היראים בסי׳ רסב, מבואר להדיא דס״ל דהלל במועדים דאורייתא, מדכתב דרק בחנוכה הוי דרבנן.

האם מותר לקרוא את ההלל מיושב. ריא״ז במגילה ג,א,א, כתב דמותר.

צריך להדגיש הסמ״ך של כי לעולם חסדו. כ״כ המנהיג בדיני תפילה סי׳ לט, וכתב דהטעם כדי שלא ישמע חדו מלשון חידודים דהיינו חתיכות.

(א) שחרית משכימין לבהכ״נ וכו׳ אע״ג דבי״ט מאחרין כדאמר במגילה משום שצריך לטרוח בסעודת י״ט מ״מ מאחר דבעי״ט ראשון של חג טרודים במצות סוכה ולולב אין רגילים להכין הרבה לסעודה כמ״ש התוס׳ בפרק אותו ואת בנו ונתבאר בי״ד סי׳ ט״ז וא״כ אין שם טורח כל כך בסעודת י״ט לפיכך טוב יותר להשכים כדי לקרות קריאת שמע בעונתה א״נ משום זריזין מקדימין למצות לולב והכי תנן ס״פ לולב הגזול למחרת משכימין ובאין כל אחד ואחד מכיר את שלו ונוטלו ובסוף פרק אלו דברים נמי קאמרינן שאני לולב דזמנו בהול אך קשה דלקמן בסי׳ תרס״ח כתב דבשמיני עצרת בבקר משכימין לבהכ״נ אע״פ שצריך לטרוח בסעודת י״ט ואין שם מצות לולב. ואפשר לומר דמשום שמאריכין בזמנינו בקרובץ על הגשם ומזכירין נשמות לפיכך כתב להשכים ועי׳ במ״ש למעלה בסימן תקפ״ד:

בבלי ברכות י״ד., בבלי סוכה מ״ח., בבלי תענית כ״ח:

רמב״ם מגילה וחנוכה ג׳:ו׳, רמב״ם מגילה וחנוכה ג׳:ז׳, רמב״ם מגילה וחנוכה ג׳:ט׳

(א) ברייתא סוכה מ״ו

(ב) הרא״ש וכהא דרב כהנא דמסדר להו אכסא דקדושה הכי נמי דלולב מברכין ליה בשעת נטילה

(ג) ציינתיו לעיל סימן תפ״ח

(ד) גם זו ציינתי שם

(א) במנהגים כתב שינענע ואח״כ יברך שהחיינו, וכן נוהגין בפוזנא. ול״נ שיברך קודם (לבוש) וכ״מ סי׳ תרנ״א ס״ה. וכן נראה דמ״ש משופר ומגילה. ואם לא בירך זמן יום ראשון מברך כל ז׳ מתי שיזכר (הגמ״נ). ואם בירך יום ראשון שוב אין מברך יום שני שהחיינו דאע״פ שיום ראשון היה חול ה״ל כמו שבירך בשעת עשיה דיצא, משא״כ בשופר (ר״ן והג״מ):

א״א אל נא ביום ראשון.

(א) [לבוש] בימין וכו׳. וקשה דבסימן תקכ״ט ביום טוב מאחרין לבוא לבית הכנסת והוא מגמרא פרק הקורא עומד ובאמת בטור שם כתב נמי משכימין והב״ח מחלק דסוכות משכימין דזריזין מקדימין למצות לולב. והקשה בשיירי כנסת הגדולה אם כן אף ראש השנה ישכימו משום שופר, עד כאן. ותמיהני הא בסימן תקפ״ד איתא באמת דמשכימין, וכתב הב״ח שם טעם משום שופר ועוד שאר טעמים עיין שם:

(ב) [לבוש] ואין אומרים אל נא וכו׳. וכן כתב מגן אברהם:

(ג) [לבוש] על נטילת וכו׳. ונטילת לשון חכמים הוא במקום לקיחה כדאמרינן נוטל אדם את לולבו, ועוד על שם שהוא מעלה ומוריד וכתיב וינטלם וינשאם וכו׳ (אבודרהם). והלבוש בסימן תרנ״א סעיף ז׳ כמדומה דאישתמיטתיה. ובספר אמרכל מצאתי וזה לשונו, מה שאנו מברכין על נטילת ולא על לקיחת כדכתיב בקרא יש לומר כדי שלא לערב האותיות כמו גבי המוציא עד כאן לשונו. פירוש דעל לקיחת יש שני למדי״ן סמוכין, וכהאי גוונא איתא בעל לבבך בקריאת שמע סימן ס״א:

(ד) [לבוש] דנטילה בלבד וכו׳. ואין מברכין על ניענוע שהוא מדרבנן אלא על הנטילה שהוא מדאורייתא (שם) דגמרינן לכם וכו׳. עוד טעם בתשובת גאונים דילפינן קיחה קיחה מלקחתם אגודת אזוב מה להלן בעמידה אף כאן בעמידה. ושבלי הלקט כתב הטעם ששנינו ובחג נידונין על המים ומצות בעל הדין בעמידה, ועוד שהרי צריכין לנענוע בהלל, ומצות הלל בעמידה, ואם כן אין לחלק בין סופו לתחילתו, עד כאן, ומשמע דנטילתו תהיה גם כן מעומד:

(ה) [לבוש] שלא היה בידו וכו׳. לאו דוקא דאף שהיה בידו לא מהני כיון שאין זמנו בלילה:

(ו) [לבוש] קודם הניענוע וכו׳. וכן פסקו הגהות מיימוני ומגן אברהם ויותר נראה דבשעת ניענוע מברך זמן והשתא מתורץ דבלולב ושופר ואינך אי אפשר לעשות כן ואולי דגם כוונת המנהגים כן:

(ז) לגמור וכו׳. קצת קשה דבריש סימן תפ״ח לא פסק כן:

(א) שחרית – אין אומרים אל נא ביום ראשון דסוכות. מ״א:

(ב) ושהחיינו – ואח״כ ינענע. ואם לא לא בירך זמן יום ראשון מברך כל ז׳ מתי שיזכר. ואם בירך יום ראשון שוב אין מברך יום שני שהחיינו ר״ן והגמ״נ. (מ״א):

(א) וגומרים ההלל. כתב מהרא״ש דאין גומרין הלל בחה״מ ש״פ כיון דביום ז׳ א״ג מטעם מעשה ידי טבעו כו׳ ולא יהא חה״מ חמור מי״ט ובש״ס עירובין הטעם לחלק לפי שחלוקין בקרבנות וע׳ בתשו׳ רשב״א. ות׳ בית יעקב סי׳ צ״ד השיב ודאי עיקר טעמא כמהרא״ש וסוגיא דש״ס הכי הוא דא״כ מ״ש חה״מ ש״פ דגמרינן הלא נמי חמור הוא מי״ט והוא ז׳ ש״פ דמה לי אם הוא קרוב לו בזמן או לאו ושני דעוד טעמא אחרינא בו:

(א) ס״א שחרית כו׳ – דמברכין בשעת ההלל וכמ״ש בפ׳ ע״פ אפשר ישראל נוטלין כו׳ והלל הוא אחר שחרית כמ״ש בפ״ד דר״ה:

(ב) וגומרים כו׳ – פ״ב דערכין ופ״ב דתענית:

(ג) ומברכים כו׳ – תוס׳ בפ״ב דברכות ופ״ד דסוכה:

(ד) בין כו׳ – ר״ל אע״ג דבר״ח מחלוקת ביחיד וציבור לענין הברכה כמש״ל בסי׳ תכ״ב ס״ב ובתוס׳ שם:

(ה) ואין כו׳ – גמ׳ שם ורא״ש:

(ו) ואם פסק כו׳ – סוף ר״ה וכר׳ יוחנן ופ״ג דמגילה ע״ש:

(א) שחרית וכו׳ – בטור איתא דמשכימין והוא משום דזריזין מקדימין למצוה לקיים מצות לולב [ב״ח]:

(ב) התפלה – א״א אל נא ביום א׳ דסוכות (כי אומר במקומו אז היתה חניית סוכו שהוא ג״כ שיר ושבח כמו אל נא). במקום שמהפכין הסדר כשחל בשבת יום ראשון אז ראוי לומר אל נא ביום א׳ ולא ביום ב׳ והעולם לא נהגו כן לפי שלא ידעו טעמו של דבר:

(ג) על נטילת לולב ושהחיינו – ואח״כ ינענע וכ״מ סימן תרנ״א ס״ה. והנה שהחיינו זה הוא על קיום המצוה וע״כ אף דאתמול בלילה בירך שהחיינו שם היה על מצות סוכה ועל יו״ט וזה הוא על מצות לולב ואם נטל הלולב ביום א׳ ולא בירך שהחיינו יכול לברך כל ז׳ אימת שיזכור ובשעת נטילה דוקא ואם בירך ביום א׳ שוב אין מברך ביום ב׳ שהחיינו:

(ד) וכן כל שמונת ימי החג – ולא הוי כחוה״מ פסח דמדלגין משום דבסוכות כל יום חשוב כיו״ט בפני עצמו כיון שחלוק קרבנותיו מיום שלפניו:

(ה) ומברכין לגמור – עיין לעיל סימן תפ״ח ס״א בהג״ה שם דבמדינותינו המנהג לברך לקרות ההלל ועיין במ״ב שם:

(ו) בין צבור בין יחיד – ר״ל ולא הוי כמו ר״ח וחוה״מ פסח דלכמה פוסקים אין מברכין אז על ההלל אפילו לצבור ובפרט ליחיד (עיין לעיל בסימן תפ״ח ס״ב ובסימן ת״צ ס״ד) דשם ההלל הוא רק מנהג של כל ישראל אבל בזה דמדינא הוא מברכין לכו״ע בין לצבור בין ליחיד:

(ז) ואין מפסיקין בו וכו׳ – כתב הח״א כלל קמ״ז שאם הביאו לו לולב באמצע הלל מותר לו להפסיק בין הפרקים דהיינו בין מזמור למזמור לברך:

(ח) אלא כדרך שאמרו בק״ש וכו׳ – הכל מבואר לעיל בסימן תפ״ח לענין הלל בשני ימים הראשונים של פסח דגומרין בו ההלל ולא כפלו הכא אלא לאשמועינן דבסוכות שוין בזה לדינא כל שמונת הימים ולדידן בחו״ל גם שמחת תורה בכלל זה דגם בו גומרין ההלל דהוא ספק שמיני:

(ט) באמצע שואל וכו׳ – ביאור כל הדברים האלו עד סוף הסימן מבואר בסימן תפ״ח במ״ב שם:

(א) [סעיף א׳] שחרית וכו׳ בטור כתוב שחרית משכימין לבהכ״נ והטעם כתב הב״ח משום זריזין מקדימין למצות לולב והכי תנן ס״פ לולב הגזול למחרת משכימין ובאין כל אחד ואחד מכיר את שלו ונוטלו יעו״ש. ומ״ש בשכנה״ג על דברי הב״ח הנז׳ עיין מה שתמהו עליו א״ר אות א׳ והברכ״י והמאמ״ר יעויין שם:

(ב) שם. שחרית וכו׳ ואין אומרים אל נא ביום א׳ דסוכות כי אומר במקומו אז היתה חניית סוכו שהוא ג״כ שיר ושבח כמו אל נא. לבוש. במקום שמהפכין הסדר כשחל בשבת יום א׳ אז ראוי לומר אל נא ביום א׳ ולא ביום שני והעולם לא נהגו כן לפי שלא ידעו טעמו של דבר. הרי״ש. מ״ב אות ב׳ ועיין א״א סוף הסי׳:

(ג) שם. אחר חזרת התפלה נוטלין הלולב וכו׳ וכ״כ בשער הכוו׳ דף ק״ה ע״ד דהלולב ניטל אחר תפלת שחרית קודם תפלת מוסף ויעו״ש טעם בסוד. אלא שבדף ק״ג ע״ד כתב וז״ל והנה טוב הוא שאחר עלות השחר שהוא כבר יום קודם שתתפלל תטול הלולב בתוך הסוכה ותברך עליו ואח״כ הד׳ נענועים של הלל יהיו בבהכ״נ ומה טוב היה אם היית מתפלל בסוכה כדי שתתפלל ותטול הלולב בברכתו בשעה הראויה אליו שהוא אחר תפלת שחרית קודם ההלל עכ״ל ומבואר דכוונתו דיותר עוב לברך בסוכה אפי׳ קודם תפלה מלברך אחר החזרה בלא סוכה וע״כ יש נוהגין לעשות סוכה סמוך לבהכ״נ כדי שתיכף אחר חזרת תפלת שחרית נכנסין שם לברך על הלולב ולעשות נענועי הלל ונמצא מקיימים שניהם ברכה בזמנה ובתוך הסוכה:

(ד) שם. נוטלים הלולב ומברכין על נטילת לולב וכו׳ ונטילה לשון חכמים הוא במקום לקיחה כדאמרינן נוטל אדם את לולבו. ועוד על שם שהוא מעלה ומוריד וכתיב וינטלם וינשאם וכו׳ הרד״א. ובספר אמרכל מצאתי וז״ל מה שאנו מברכין על נטילת ולא על לקיחת כדכתיב בקרא י״ל כדי שלא לערב האותיות כמו גבי המוציא עכ״ל פי׳ דעל לקיחת יש שני למדי״ן סמוכין וכה״ג איתא בעל לבבך בק״ש סי׳ ס״א. א״ר או׳ ד׳ והלבוש סי׳ תרנ״א סיף סעי׳ ז׳ כתב הטעם משום דלשין לקיחה יש במשמעו לשון קנין כלומר אעפ״י שאינו אוחזו בידו אלא שקונה ע״י אחד מן הקנינים שבידו ברשותו סגי לפיכך תקנו לומר לשון נטילה שזהו פירושו שאוחזו בידו יעו״ש. ועוד י״ל הטעם כי נטיל״ת גי׳ חמש מאות ע״ה והלולב הוא רמז אל בחי׳ היסוד כנודע והיסוד הוא כולל ה׳ חסדים שכל אחד כלול מעשר ועשר מעשר הם ה׳ מאות לכך מברכין על נטילת לולב לרמוז אל בחי׳ הנזכר ומה שמברכין על נטילת לולב ולא על שאר המינים כבר אמרו בגמ׳ (סוכה ל״ז ע״ב) הואיל ובמינו גבוה מכולן יעו״ש וי״ל לפי שהוא רמז אל בחי׳ היסוד שכולל ה׳ חסדים כנז׳ וזהו שרמזו רז״ל במאמרם הואיל ובמינו גבוה מכולן ר״ל שכולל כולם ודוק. ויתבאר עוד מזה לקמן סי׳ תרנ״א סעי׳ ה׳ יעויין שם:

(ה) שם. ומברכין על נטילת לולב ושהחיינו. קודם שיטול האתרוג כמ״ש לקמן סימן תרנ״א סעי׳ ה׳ יעו״ש. ובמנהגים שלנו (ר״ל של אשכנז) כתב שינענע תחלה ואח״כ יברך שהחיינו וכן המנהג בפוזנא ואיני יודע מ״ש ברכת שהחיינו זה משאר ברכת שהחיינו שסומכין אותו לעולם לברכת המצוה קודם עשייתה וה״נ יש לנו לברך שהחיינו מיד אחר ברכת על נטילת לולב קודם הנענוע וכן מביא בא״ח וכן נראה לי. לבוש. מ״א. וכ״פ ח״א כלל קמ״ח אות יו״ד. מ״ב או׳ ג׳:

(ו) שם. ושהחיינו. ואע״ג דזמן דקידוש פוטר גם מצות הסוכה וא״כ למה לא יפטור גם מצות הלולב היינו משום דשאני סוכה שיושב בה בשעה שמברך אבל אין ה״נ אם אינו יושב בה בלילה בשעת קידוש צריך לחזור ולברך עליה זמן למחר כשישב בה וה״נ גבי לולב שלא היה בידו בשעת זמן הקידוש צריך לברך זמן בשעת נטילה ואין זמן דקידוש היום פוטרו. לבוש. ועיין לעיל סי׳ תרמ״א אות ט׳:

(ז) שם. ושהחיינו. ואם שכח לברך שהחיינו ביום א׳ יברך בימים האחרים באיזה יום שיזכור ובלבד שיברך בשעת הנטילה. לבוש. מ״א. א״א. ח״א שם. מ״ב שם. ועיין לקמן סי׳ תרס״ב או׳ ג׳:

(ח) ואם בירך ביום א׳ שוב אין מברך יום ב׳ שהחיינו דאעפ״י שיום ראשון היה חול הו״ל כמו שבירך בשעת עשייה דיצא משא״כ בשופר. הר״ן והגמ״י. מ״א. ומ״ש משא״כ בשופר ר״ל דמברכין שהחיינו גם ביום שני והוא לפי המנהג שכתב מור״ם ז״ל לעיל בהגה סוף סימן ת״ר יעו״ש ובדברינו לשם ועוד עיין לקמן סי׳ תרס״ב סעיף ב׳:

(ט) שם. וכן כל שמונת ימי החג. ולא הוי כחו״ה דפסח דמדלגין לפי שימי חג הסוכות חלוקין בקרבנותיהן ובפסח אין חולקין כמ״ש לעיל סי׳ ת״צ או׳ טו״ב ועי״ש עוד טעמים אחרים יעו״ש:

(י) שם. ומברכין לגמור וכו׳ ומנהג בני אשכנז מברכין לקרות כמ״ש לעיל סימן תפ״ח סעיף א׳ בהגה ובדברינו לשם או׳ ה׳ יעו״ש ועוד עיין בדברינו לשם אות יו״ד ואות י״א. ואם בירך לגמור אפילו בימים שאומרים הלל בדילוג א״צ לחזור כמ״ש לעיל סימן תכ״ב סעיף ב׳ בהגה ובדברינו לשם או׳ ל״ג יעו״ש:

(יא) שם. ומברכין לגמור וכו׳ ואעפ״י שקריאתו אינו אלא מד״ס פשוט שמברכין עליה כדרך שמברכין על כל מצות דרבנן. ב״י:

(יב) שם. בין צבור בין יחיד. ר״ל ולא הוי כמו ר״ח וחו״ה דפסח דלכמה פו׳ אין מברכין אפילו לצבור כמ״ש לעיל סי׳ תכ״ב סעי׳ ב׳ דשאני התם דאינו אלא מנהג אבל הכא דהוא מדינא לכ״ע מברכין בין צבור בין יחיד:

(יג) שם. ואין מפסיקין בו וכו׳ ואם לא הביאו לו הלולב ובאמצע הלל הביאו לו מותר לברך בין הפרקים דהיינו בין מזמור למזמור. ח״א כלל קמ״ח או׳ י״ב. פ״ת. מ״ב או׳ ז׳ ועיין לקמן סי׳ תרנ״א או׳ ס״א:

(יד) שם. אלא כדרך שאמרו בק״ש וכו׳ מבואר לעיל סי׳ תפ״ח סעיף א׳ ובדברינו לשם בס״ד:

(טו) שם. אפי׳ כדי לגמור את כולו וכו׳ עיין לעיל סימן תכ״ב אות מ״ט:

(הקדמה) אמירת הלל בימי מועד, ראשי חודשים, ושמונת ימי חנוכה, תקנת חכמים היא. אלא שבחגים ובחנוכה, ההלל כולו נאמר, בעוד שבראשי חודשים¹, ומיומו השני² של פסח ואילך, נאמר רק ״חצי הלל״. ההלל השלם הוא פרקי תהלים, מפרק קי״ג עד פרק קי״ח. וב״חצי הלל״ נאמרים אותם פרקים, אלא שבפרקים קט״ו וקט״ז, מדלגים קטע מסוים.

(א) נטילת לולב – על צורת קיום המצוה ודיניה, נרחיב בעזרת השם בהלכות לולב, שם עיקר מקומם.

(ב) ושהחיינו – להודות לה׳ על מצוה זו, הבאה אחת לשנה.

(ג) לגמור את ההלל – כי במשך כל ימי חג הסוכות, אומרים את ההלל כולו. עם זאת, נהגו האשכנזים לברך ״לקרוא את ההלל״, בין כשנאמר חצי הלל, ובין אם אומרים הלל שלם.

(ד) באמצע – פירוש, באמצע הפרק. אמצע הפרק מצריך זהירות רבה שלא להפסיק בו, כי בהפסקה זו מאבדים את הרצף. אמנם בין פרקים, כלומר אחר סיום פרק אחד, וקודם תחילת הבא, אפשר להקל קצת יותר, כי הוא אכן לא מפסיד את רצף הפרק. אבל אין היתר מוחלט, כי הוא עוצר באמצע עשיית מצוה, ולא ראוי לעשות כן.

(ה) בין הפרקים – בין שני פרקים מתהילים. ישנם שלושה סוגי אנשים:

א. אדם שיש חיוב לכבדו ביותר, והם אביו ורבו. לכבודם, מותר להפסיק, ואפילו לפתוח בשיחה, כגון לומר שלום באמצע הפרק, ב. אדם מכובד, עבורו מותר לענות באמצע, ובין הפרקים מותר אפילו לפתוח בשלום, ג. אדם מן השורה, עבורו ימתין עד סוף הפרק, ואז רשאי לענות לו.

למעשה, בקרב ציבור שומרי המצוות, אין האב או הרב מעוניינים שבנם או תלמידם יפסיקו באמצע מצוותם, כדי לומר להם שלום. לכן הכל תלוי לפי העניין והנסיבות.

(ו) אלא למקום שפסק – בקריאת שמע, פסק הרמ״א שאם עצר בגלל אונס, למשך זמן שיכל לקרוא קריאת שמע כולה, חוזר לראש. אמנם כאן לא העיר דבר, כי דווקא בקריאת שמע, שחיובו מן התורה, יש להחמיר³.

1. כי ההלל בראש חודש, נאמר מפאת מנהג.

2. בפסח, עיקר החג הוא היום הראשון. מה שאין כן בסוכות, בו נחשב כל יום חג. הואיל ובזמן בית המקדש, הוקרבו בכל יום, על גבי המזבח, מנין שונה של קורבנות.

3. ועיין משנה ברורה סימן תכ״ב ס״ק כ״ד.

טור טור+שו״ע

(ב) בְּהַלֵּל אֲפִלּוּ עֲשָׂרָה קוֹרִין כָּאֶחָד.

מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אכף החייםשולחן ערוך כפשוטועודהכל

בבלי ראש השנה כ״ז.

(ז) ותניא בהלל ובמגילה אפי׳ י׳ קורין ומתרגמין בריש פרק הקורא עומד ת״ר בתורה אחד קורא ואחד מתרגם ובלבד שלא יהא אחד קורא ושנים מתרגמין ובנביא אחד קורא ושנים מתרגמין ובלבד שלא יהו שנים קורין ושנים מתרגמין ובהלל ובמגילה אפי׳ י׳ קורין וי׳ מתרגמין מ״ט כיון דחביבא יהבי דעתייהו ושמעי ופירש״י וי׳ מתרגמין ל״ג שאין תרגום בכתובים ע״כ ורבינו גריס ליה דרב יוסף תירגם כתובים כמ״ש התוס׳ בפ״ק דב״ק (ג:):

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

בבלי ראש השנה כ״ז.

(ה) גם זו ציינתי שם

(ז) ס״ב בהלל – רפ״ג דמגילה:

(טז) [סעיף ב׳] בהלל אפי׳ עשרה וכו׳ גם זה מבואר בדברינו לעיל סימן תפ״ח סעי׳ ב׳ קחנו משם:

(ז) עשרה קורין כאחד – בימים עברו, היתה התפילה כולה נאמרת על ידי אחד, שהשמיע את קולו לנוכחים כולם, בכוונה להוציאם ידי חובה. הנוכחים מצידם, הקשיבו היטב לקולו, בכוונה לצאת ידי חובה, ובכך קיימו את מצוות התפילה, הגם שלא אמרו דבר. כשעושים כך, הכלל הוא, שרק אחד קורא את התפילה בקול. כי אם שנים יקראו, הריכוז ייאבד מהרה. שונה אמירת הלל בכך, שאפילו יקראו עשרה ״חזנים״ בקול, המקשיבים עדיין יוצאים ידי חובה. כי זו אמירה חביבה, והכל מצליחים להתרכז בשמיעתה.

הלכה זו אינה מעשית כיום, מאחר וכל אחד מהקהל קורא את ההלל בעצמו, בלחש. או מצטרף עם החזן, בקול.

מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אכף החייםשולחן ערוך כפשוטוהכל

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון