(א) כשם שמתענין ומתריעין על הגשמים כך מתענין על שאר הצרות וכו׳ בסימן שקודם זה נתבאר כמה תעניות מתענין על שאר צרות:

(ב) ומה שכתב כגון שצרין על עיירות ישראל משנה בפ״ג דתעניות (תענית י״ט.):

(ג) ומה שכתב הרמב״ם אפי׳ לא באו אלא לשאול מהם מס או לגזור עליהם אפילו על מצוה קלה וכו׳ הוא רפ״ב מהל׳ תעני׳ וכ׳ ה״ה על הצרת אויבים וכו׳ הוא בפ״ג דתעניות תנן על עיר שהקיפוה אויבים וכו׳ בפרק הבא על יבמתו (יבמות סג:) אמרו ליה לר׳ אתו חברי לבבל גזר תעניתא ושם מתבאר שגוזרין תענית על ביטול מצוה ודבר ברור הוא ודין הסביבות מבואר בפרק ג״ דתענית (שם) כדעת תנא קמא דריש מתני׳ דהוא סתם משנה:

(ד) ומה שכתב ואפילו לא באו אלא לעבור דרך ארצם וכו׳ בפ״ג דתענית (יט.) תנן דמתריעין על החרב ובגמרא (כב:) חרב שאמרו אפי׳ חרב של שלום שאין לך חרב של שלום יותר מפרעה נכה ואע״פ כן נכשל בה יאשיהו שנאמר וישלח אליו מלאכים מה לי ולך מלך יהודה לא עליך אתה היום כי אל בית מלחמתי:

(ה) ומה שכתב וכן על דבר ואיזהו דבר עיר המוציאה ת״ק רגלי ויצאו ממנה ג׳ מתים בשלשה ימים ה״ז דבר ביום א׳ או בארבעה אין זה דבר משנה שם (יט.) וטעמא משום דכשמתו ביום אחד או בד׳ ימים אין זה קבע אלא אקראי בעלמא:

(ו) ומה שכתב יש בה אלף ויצאו ממנה ו׳ וכו׳ וכן לפי החשבון פשוט שם בגמ׳ (כא.) גרסינן בירושלמי תני אסכרה כל שהוא שנים בדבר ואחד באסכרה מהו איתא חמי אסכרה כל שהוא ואת אמר הכין לכן צריכה בשהתריעו על האסכרה והלכה לה אח״כ מתו שנים בדבר ואחד באסכרה:

(ז) וכתב הרמב״ם ואין נשים וקטנים וכו׳ בכלל אנשי המדינה לענין זה בפ״ב כתב כן וכתב הרב המגיד דהכי דייק מתניתין דקתני עיר המוציאה ת״ק רגלי דרגלי משמע הגברים לבד מטף והר״ן כתב דלשון המוציאה דייק הכי ול״נ שמהירושלמי למד כן דגרסי׳ התם בתים שאמרו בריאים ולא מרועעים ודכוותה בחורים אבל לא זקינים וכי היכי דממעט זקינים יש למעט קטנים וכן יש למעט נשים לפי שהן חלושות המזג:

(ח) ואם היה דבר בא״י מתענין שאר גליות עליהם היה בחוצה לארץ ושיירות הולכות ובאות וכו׳ פשוט בפ״ג דתעניות (תענית כא:) ואמרי׳ בגמרא דטעמא דכשיש דבר בארץ ישראל מתענין בני חוץ לארץ משום דגבירה לוקה שפחה לא כ״ש וכתב הר״ן דאיכא למידק מדתניא בתוספתא שאם היה בא״י אין מתריעין עליה בסוריא תירץ הרמב״ן דאפשר לומר דקסבר דכיבוש יחיד שמיה כיבוש וגבירה וגבירה נינהו אי נמי אין מתריעין מפני שאין המכה הולכת כל כך אבל מתענין מפני גבירה ושפחה אי נמי כי אמרינן גבירה ושפחה ה״מ כשהמכה בכל א״י אבל אם היתה במקצתה בני חוצה לארץ אין מתענין כלל דהא איכא גבירה דאינה לוקה ושפחה תנצל עם הניצולים גרסי׳ בגמרא (שם:) אמרו ליה לרב יהודה איכא מותנא בחזירי גזר תעניתא משום דדמיין מיעייהו לבשר אדם וכתב הר״ן יש למדו מכאן בק״ו שגוזרין תענית אם יש בעו״ג דבר ואחרים חולקין כיון שהם שתי אומות וסמכו דבריהם מדאמרינן בפ׳ ב״מ (שבת לב.) שיטנא בתרי אומי לא שליט עכ״ל והתו׳ כתבו כסברא ראשונה ומשמע כיון דר׳ יהודה עביד עובדא וליכא מאן דפליג עליה נקטי׳ כוותיה ואיני יודע למה השמיטוה הפוסקים:

(ט) וכן מתענין על מפולת שבעיר משנה שם. וכן עיר שיש בהדבר או מפולת אותה העיר מתענה ומתרעת וסביבותיה מתענות ולא מתריעות:

(י) ומה שכתב ואי זו היא מפולת שנופלים בתים חזקים שאינן ראויין לנפול וכו׳ שם (כ:) ת״ר מפולת שאמרו בריאות ולא רעועות שאינן ראויות ליפול ולא הראויות ליפול הי ניהו בריאות הי ניהו שאינן ראויות ליפול הי ניהו רעועות הי ניהו ראויות ליפול לא צריכה מחמת גובהייהו אי נמי דקיימן אגודא דנהרא ופירש״י לא צריכה הא דקתני שאין רעועות וראויות ליפול אלא כגון דקאי אגודא דנהרא שאע״פ שהיא בריאה ראויה היא ליפול שהמים מפילים אותה שמקלקלים הקרקע ושוחקים את היסוד:

וכתב הרמב״ם וכן על הרעם והרוחות וכו׳ בפ״ב וכתב ה״ה נראה שזה נכלל בכלל מפולת שהזכירו חכמים:

(יא) וכן החולי׳ כגון יש אסכרה בעיר וכו׳ ברייתא ברפ״ג דתעניות (תענית יט:) אסכרה בזמן שיש עמה מיתה מתריעין עליה בזמן שאין עמה מיתה אין מתריעין עליה. וז״ל הרמב״ם בפ״ב הרי שירד חולי אחד לאנשים הרבה באותה העיר כגון אסכרה או חרחור וכיוצא בהם והיו מתים באותה החולי הרי זה צרת צבור וגוזרין להתענות ומתריעין ויש לדקדק למה לא חלקו בין אם מתו ג׳ מתים בג׳ ימים לת״ק רגלי למתו ביום אחד או בד׳ ימים כשם שחלקו בדבר ואפשר דשאני דבר שהוא שינוי אויר הממית בלי שהיית זמן בחולי וכל שאינו באותו ענין שמתו ג׳ בג׳ ימים בעיר המוציאה ת״ק רגלי אינו דבר קבוע אלא אקראי בעלמא ואינו עשוי להתעכב הלכך אין מתענין עליו וכ״כ בסמוך מה שאמרו בירושלמי אסכרה כל שהוא:

(יב) וכתב הרמב״ם וכן חיכוך לח וכו׳ בפ״ב כתב כן והוא מדאמרינן בס״פ מרובה (בבא קמא פ:) מתריעין על החיכוך בשבת ואותיבנא מדתניא ושאר מיני פורעניות הבאים על הצבור כגון על חיכוך לא היו מתריעין אלא צועקין ואסיקנא דלא קשיא כאן בלח כאן ביבש דאמר ריב״ל שחין שהביא הקב״ה במצרים לח מבפנים ויבש מבחוץ ומפרש הרמב״ם שהלח קשה מהיבש כיון דשחין מצרים היה לח והיה קשה אבל רש״י פירש יבש קשה מלח:

(יג) ומה שכתב הרמב״ם דאם פשט ברוב צבור מתענין ומתריעין דמשמע דרובא דוקא בעינן אפשר שכ׳ כן משום דקתני גבי חיכוך שאר פורעניות הבאים על הצבור משמע דכל הצבור בעינן ורובו ככולו:

(יד) וכן על חיה רעה שנשתלחה משנה בפ״ג דתעניות (תענית יט.) על אלו מתריעין בכל מקום על השדפון ועל הירקון וכו׳ על חיה רעה:

(טו) ומה שכתב אפי׳ לא הזיקה אלא נראית בלבד שם במשנה מעשה שירדו זקנים מירושלים לעריהם וגזרו תעני׳ על שאכלו ב׳ זאבים שני תינוקו׳ בעבר הירדן ר׳ יוסי אומר לא על שאכלו אלא על שנראו ומשמע דלא פליגי ת״ק ור״י אלא בעובדא היכי הוה אבל לד״ה נראו אע״פ שלא אכלו מתענין וגם מתריעין דהוי בכלל חיה רעה דקתני מתני׳ דמתריעין עליה וכך מפורש שם בברייתא:

(טז) ומה שכתב אבל אם אינה משולח׳ אינו אלא מקרה ואין מתענין שם בברייתא (כב.).

(יז) והיכי דמי משולחת נראית ביום בעיר וכו׳ עד נכנסה לבית ולקחה תינוק מהעריסה הרי זו משולחת ברייתא שם ודברי רבינו באו פה בקיצור דבגמ׳ דייק עלה דברייתא דקתני ראתה ב׳ בני אדם ורצתה אחריהם משולחת הא עומד׳ אינה משולחת והדר קתני נחבאת מפניהם אינה משולחת הא עומד׳ משולחת ושני ל״ק כאן בשדה הסמוכה לאגם כאן בשדה שאינה סמוכה לאגם ופירש״י בשדה הסמוכה לאגם. עמדה אינה משולח׳ דכיון דסמוכה לאגם היינו רביתא ולא ברחה סברה אי אתו בתראה עריקנא לאגם מיד: בשדה שאינה סמוכה לאגם עמדה משולחת דכיון דלאו מקום רבותא היא וקיימא ודאי משולחת היא. ותו דייק טרפה ב׳ ב״א ואכלה א׳ מהם משולחת שניהם אינה משולחת והא אמרת אפי׳ רצתה אמר רב פפא באגמא גופיה ופירש״י כי תניא ההיא דאכלה אין רצתה לא באגם דכיון דהיינו דוכתא סמכה דעתה ורהטא אבתרייהו. ואמאי דקתני עלתה לגג ונטלה תינוק מעריסה משולחת פריך פשיטא אמר רב פפא בכוכי דציידי ופירש״י כוך קטן של ציידין ואע״ג דלאו בניין קבוע הוא ולא הוי כיישוב הוי משולחת והרמב״ם כ׳ כל דברים אלו מבוארים יפה בפ״ב וז״ל אין מתענין על חיה רעה אלא בזמן שהיא משולחת כיצד נראתה בעיר ביום ה״ז משולחת נראתה בשדה ביום אם ראתה שני בני אדם ולא ברחה מפניהם הרי זו משולח׳ ואם היה שדה הסמוכה לאגם וראתה שני בני אדם ורדפה אחריהם הרי זו משולחת לא רדפה אחריהם אינה משולחת ואם היתה באגם אפי׳ רדפה אחריהם אינה משולח׳ אא״כ טרפה שניהם ואכלה א׳ מהם אבל אם אכלה שניהם באגם אינה משולחת מפני שזה הוא מקומה ומפני הרעבון טרפה לא מפני שהיא משולח׳ בתים הבנוים במדברות ובארצות הנשמות הואיל והן מקום גדודי חיה אם עלתה לגג ונטלה תינוק מעריסה הרי זו משולח׳ ואם לא הגיעה למדה זו אינה משולח׳ שאלי בני אדם הם שסכנו בעצמם ובאו למקום חיות עכ״ל זאת היא נוסחת הרמב״ם האמיתים שמצאתי בספר ישן ובספרינו היא כתובה בטעות:

(יח) כתב הרמב״ם שאר מיני רמש העוף ורמש הארץ ששולחו והזיקו כגון שילוח נחשים ועקרבים וכו׳ בפ״ב כתב כן ודין זה ברייתא בסוף פ״ק דתעניות (תענית יד:) וכ׳ הראב״ד אם היו נושכים וממיתים אפילו צרעין ויתושין וזבובים כי כולם שלוחי המקום וכתב עליו ה״ה אם כדבריו כשהזכירו בברייתא שילוח נחשים ועקרבים הו״ל לחלק בין ממיתים לאינם ממיתים אלא הטעם שאינם מתענים הוא מפני שאדם יכול להרגן ולהשמט מהם משא״כ בחיה רעה עכ״ל ול״נ שאם היו נושכים וממיתים ודאי שמתענין עליהם כדברי הראב״ד שאין אדם יכול להשמט מהם שהרי עשויין לבא ולנשוך את האדם שלא מדעתו וברייתא בשאינם ממיתים אלא מזיקים והכי דייק לשון הרמב״ם שכתב ששולחו והזיקו:

(יט) ומה שכתב רבינו ונראה דנחשים ועקרבים מתענין עליהם דעתו משום דאלו סתמן שנושכין וממיתין ובמה שביארתי דעת הרמב״ם אין צורך לדברי רבינו:

(כ) ועל הירקון והשדפון משנה בפ״ג (יט.) על אלו מתריעין בכל מקום על השדפון ועל הירקון וכו׳ מפני שהיא מכה מהלכת: ופירש״י שדפון בתבואות ירקון חולי אבל מדברי הרמב״ם נראה שהוא מפרש ירקון נמי הוא בתבואה:

(כא) ומה שכתב אפילו לא התחיל אלא במקום א׳ כמלא פי התנור שם במשנה מעשה שירדו זקנים מירושלים לעריהם וגזרו תענית על שנראה כמלא פי תנור שדפון באשקלון ומפרש בגמרא דהיינו כמלא פי תנור פת פי׳ תבואה שיעשה ממנה פת כמלא פי תנור ובברייתא תניא ר׳ עקיבא אומר על השדפון ועל ירקון בכל שהוופירש״י שדפון וירקון כיון שנראה כל שהו מתריעין ומלא תנור דמתניתין להתענו׳ א״נ מעשה היה כך והרב המגיד הקשה על לשון אחרון ופירש דלמלא פי תנור קרי כל שהוא לפי שהוא דבר מועט וכך צ״ל לדעת הרמב״ם ורבי׳:

(כב) ומה שכתב מתענין ומתריעין בכל המקומות הרחוקים שהם דברים המתפשטים א״א לומר דאשדפון ואירקון בלחוד קאי שהרי שנינו בפ״ג דתעניות על אלו מתריעין בכ״מ על השדפון ועל הירקון ועל הארבה ועל החסיל ועל חיה רעה ועל החרב מפני שהיא מכה מהלכת ואם נאמר דקאי אכל הנך שהזכיר בסי׳ זה קשה שהרי כתב כאן צרות שאינן מוזכרות במשנה זו דמתריעין עליהם בכ״מ וצ״ע:

ואהא דתנן מתריעין בכל מקום פירש״י בכל מקום אם נראו באסספמיא מתריעין בבבל בבבל מתריעין באספמיא כדקתני טעמא בסופה מפני שהיא מכה מהלכת ולפיכך כל המקומות יש להם לראות כאילו התחילה בהם המכה כבר. וכ״כ הר״ן וכתב עוד ופירוש מתריעין מתענין ומתריעין קאמר וכן דעת רש״י והרמב״ן ז״ל וכך הם דברי רבינו. ושלא כדברי הראב״ד שפי׳ דהתרעה בלא תענית קאמר וכר׳ עקיבא דאמר סביבותיה מתריעות ולא מתענות:

אבל הרמב״ם לא כתב בהל׳ תענית שיהו מתריעין על שום מכה בכל מקום וצריך ליישב משנה זו לדעתו ונ״ל שטעמו משום דלפשטא מתני׳ משמע דעל אלו בלבד מתריעין בכ״מ מפני שהיא מכה מהלכת אבל על שאר צרות כגון מטר או דבר או מפולת אין מתריעין עליהם במקומות הרחוקים לפי שאינה מכה מהלכת וסביבותיה לבדם מתענות ולא מתריעו׳ לת״ק והוקשה לו ז״ל היכי מצינן למימר דדבר אינה בכלל מכות המהלכות והלא הדבר ידוע שאין בעולם מכה מהלכת ומתפשטת יותר ממנה. ועוד היאך אפשר לומר דבמקומות הרחוקים מתריעים על שום מכה דא״כ היינו צריכים להתענות לעולם שהרי אין זמן בעולם שלא יהא בו חרב בא׳ מהמקומות וכיון שכן בכל העולם היו צריכים להתענות מפני שהיא מכה מהלכת ולכך הוא מפרש דהא דתנן על אלו מתריעין בכל מקום לאו במקומות הרחוקים קאמר אלא בסביבותיה דוקא וקאי אמאי דקתני לעיל דעל מטר או דבר או מפולת אותה העיר מתענה ומתרעת וסביבותיה מתענות ולא מתריעין ר״ע אומר מתריעות אבל לא מתענות והשתא קאמר דגם על אלו הצרו׳ מתריעין בכל מקום כלומר בסביבות על השדפון ועל הירקון וכו׳ מפני שהיא מכה מהלכת ויש לסביבות לחוש לעצמם פן תדבקם הרעה אבל עיירות שחוץ לסביבות אין חוששין לדבר כלל והאי מתני׳ דקתני על אלו מתריעין בכל מקום אתיא כר״ע דאילו לת״ק על אלו מתענין בכל מקום מיבעיא ליה וכיון דקי״ל כת״ק הוי דינא בין בהנך דמני האי מתני׳ שדפון ירקון וארבה וכו׳ בין באינך דלעיל מטר דבר מפולת אותה העיר מתענה ומתרעת וסביבותיה מתענות ולא מתריעות וזהו שכתב אלו הן הצרות של צבור שמתענין ומתריעין עליהם על הצרת האויבים לישראל ועל הדבר ועל חיה רעה ועל הארבה ועל החסיל ועל השדפון ועל הירקון ועל המפולת ועל המזונות ועל המטר כל עיר שיש בה צרה מכל אלו אותה העיר מתענה ומתרעת עד שתעבור הצרה וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות אבל מבקשים עליהם רחמים. ועדיין יש לדקדק בדבריו שכלל כל הצרות ופסק בהן דסביבותיה מתענות אם כן היכי יהיב מתני׳ טעמא מפני שהיא מכה מהלכת דמשמע דאיכא מכה שאינה מהלכת שאין הסביבות חוששין להם כלל וצ״ל שהוא מפרש דמפני שהיא מכה מהלכת אינו הבדל בין מכה למכה אלא נתינת טעם הוא כלומר למה כשיש צרה בעיר אחת מתענות או מתריעות סביבותיה ויהיב טעמא מפני שכל מכה שיש בעיר אחת דרכה להיות מהלכת ומתפשטת לסביבותיה:

והוי יודע דתניא ברפ״ג דתענית (יט:) על כולם אין מתריעין אלא בהפרכיא שלהם וכ׳ הר״ן שבא לומר אפי׳ במכה מהלכת אע״פ ששנינו שמתריעין עליהם בכל מקום אעפ״כ אין מתריעין אלא בהפרכיא שלה לפי שאפילו במהלכת אין לחוש על יותר מכאן וכך שנויה בתוספתא מתריעין על הגובאי בכל שהן מפני שהיא מכה מהלכת ר״ש אומר אף על החרב חרב העובר ממקום למקום אפי׳ חרב של שלום מתריעין עליה וכו׳ ועל כולם אין מתריעין עליהם אלא באותה הפרכיא בלבד היה בסוריא אין מתריעין עליהם בא״י בא״י אין מתריעין עליהם בסוריא ולפ״ז צ״ל שאע״פ ששנינו ג׳ ארצות לחזקה יהודה ועבר הירדן והגליל אפ״ה כל א״י הפרכי׳ אחת חשובה שהרי זקנים שבא״י גזרו תענית על שאכלו זאבים שני תינוקות בעבר הירדן כדתנן בפירקין וכן מוכח מן התוספתא שכתבנו דקתני היה בא״י אין מתריעין עליה בסוריא הא בכל א״י מתריעין עליו ואגמרא אמרינן לקמן אפי׳ לא נראה אלא מין אחד בכל א״י מתריעין עליו מיד ואשקלון נמי אע״ג דחוצה לארץ הוה כדתנן בגיטין (ב.) כיון שכבשוהו עולי מצרים אף ע״פ שלא החזיקו בו עולי בבל נידון כא״י לענין תענית ולפיכך גזרו תענית זקנים שבירושלים על שנראה כמלא פי תנור שדפון באשקלון כדתנן בפירקין עכ״ל.

ומאי דאיכא למידק על תוספתא זו מדאמרינן בפ״ג דתעניות דאי איכא מותנא בא״י גוזרין תענית בח״ל כתבתי בסמוך בשם הר״ן. ורש״י פי׳ הא דאין מתריעין אלא בהפרכיא שלהם בע״א וכתבתיו בסימן תקע״ה:

(כג) וכן על הסחורות שנזדלזלו בענין שהשכר אבד וכו׳ בס״פ הספינה (בבא בתרא צא.) ת״ר מתריעין על פרקמטיא ואפי׳ בשבת א״ר יוחנן כגון כלי פשתן בבבל ויין ושמן בא״י אמר רב יוסף והוא דזל וקם שוי עשרה בשיתא:

(כד) ומה שכתב רבינו מתענין ומתריעין אפילו בשבת קשה דהא אין מתענין בשבת על שום צרה שלא אמרו אלא שמתריעין אבל לא אמרו שמתענין. ואין לפרש דה״ק מתענין בימות החול ומתריעין אפילו בשבת דהא מדקאמר אבל על כל האחרים אין מתענין ולא מתריעין לא בשבתות וי״ט וההוא אין מתענין ע״כ בשבת קאמר דבחול הא אמרן לעיל דמתענין וכיון דאין מתענין דסיפא אשבת קאי א״כ מתענין דרישא אשבת קאי וע״כ לומר דלא דק רבינו בזה וגם מ״ש סתם מתריעין דמשמע התרעה בשופר אינו מדוקדק דהא אמרינן בספ״ק דתעניות (תענית יד.) דהתרעה בשופרות ליכא בשבת ומאי מתריעין מתריעין בפה וכ״כ הרמב״ם בפי׳ בפ״ב וז״ל ובכל מקום אין צועקין ולא מתריעין בשבת חוץ מצרת המזונות שצועקין עליה אפי׳ בשבת אבל אין מתריעין עליה בחצוצרות בשבת וכ״כ הר״ן ברפ״ג דתעניות דהא דתנן על אלו מתריעין בשבת לפי שהדבר ידוע שאסור להתענות בשבת ממילא משמע דכי תנן מתריעין בלא תענית קאמר והך התרעה נמי בענינו היא ולא בשופר כדאמרינן בספ״ק:

(כה) ומה שכתב אבל על כל האחרים אין מתענין ולא מתריעין לא בשבתות וי״ט חוץ מעיר שהקיפוה האויבים או נהר וכו׳ משנה בפ״ג דתעניות (תענית יט.) על אלו מתריעין על עיר שהקיפוה אויבים או נהר ועל ספינה המטורפת בים ר׳ יוסי אומר לעזרה אבל לא לצעקה ופירש״י בספ״ק (יד.) לעזרה צועקים לבני אדם שיבואו לעזרה ולהצילם אבל לא לצעקה שאין אנו בטוחים כ״כ שמועיל תפלתינו לצעוק עליהם בשבת ומדברי רבינו נראה דלדברי הכל הלכה כר׳ יוסי דנמוקו עמו ומאחר שרש״י מפרש דטעמא דרבי יוסי משום דאין אנו בטוחים שתשמע תפלתינו א״כ אין לנו להתחנן ולזעוק כלל דרך תפלה והרמב״ם שכתב שזועקין ומתחננין עליהם לפי זה צ״ל שהוא מפרש דמתריעין בשופר קאמר ת״ק ובהא הוא דפליג ר״י ואמר לעזרה אבל לא לצעקה אבל התרעה בפה לר׳ יוסי נמי שרי ולפיכך כתב זועקין ומתתננין בתפלות בשבת אבל לא תוקעין והיינו כר׳ יוסי כנ״ל שהוא דעת רבינו דאין לפרש שהוא סבור דלהרמב״ם מתריעין דקאמר ת״ק לאו בשופר הוא אלא בפה ואהא פליג ר׳ יוסי ואמר לעזרה אבל לא לצעקה והלכה כת״ק דשרי להתריע בפה כלומר לזעוק ולהתחנן אבל להתריע בשופר ודאי אסור דאפי׳ ת״ק מודה ביה דא״כ מנ״ל שרש״י חולק על הרמב״ם שאם מפני שכתב אבל לא לזעקת תפלה שאין אנו בטוחים כ״פ שתועיל תפלתינו על דברי ר׳ יוסי הוא שפירש כן ושמא הוא ג״כ סבור דהלכה כת״ק דמתריעין בפה להתפלל עליהם וכדברי הרמב״ם אלא ודאי שהוא סבור דלדברי הכל הלכה כר״י וכדפרישי׳. ויש לתמוה על רבינו היאך פירש כן בדברי הרמב״ם ולא עוד אלא שכתב דמסתברא כוותיה דהא בספ״ק דתעניות אמרינן אמתני׳ מתריעין במאי אילימא בשופרות שופרות בשבת מי שרי אלא לאו בענינו הרי מפורש דהתרעה בשופר לכ״ע לא ובהתרעה בפה הוא דפליגי וכיון שכן הרמב״ם שהתיר לזעוק עליהם בתפלה ע״כ לומר שפסק כת״ק וכ״כ הרב המגיד בפ״ב מהל׳ שבת שהרמב״ם פסק כת״ק וכ״כ הרמב״ם בפי׳ המשנה דאין הלכה כר׳ יוסי ומעתה אפשר דלא פליג רש״י אהרמב״ם שדברי רש״י הם פירוש דברי רבי יוסי אבל לתנא קמא זועקין ומתחננין עליהם והלכה כוותיה והיינו כהרמב״ם ממש ולפ״ז מ״ש הרמב״ם שתוקעין לקבץ העם לעזור לאחיהם להצילם אע״ג דר׳ יוסי קאמר לה ואנן קי״ל הלכה כתנא קמא בהא לא פליג ת״ק דהא קי״ל דמחללים שבת לפיקוח נפש:

(כו) ומה שכתב אפי׳ על יחיד הנרדף מפני לסטים או רוח רעה זועקין ומתחננין בתפלו׳ בשבת ברייתא בפ״ג דתעניות (תענית כב.) דעל הנך מתריעין בשבת ופירש״י רוח רעה שנכנסה בו רוח שידה ורץ והולך ושמא יתבע בנהר או יפול וימות:

ויש לתמוה על רבי׳ שכ׳ כאן דמסתבר כדברי הרמב״ם שזועקים על אלו ומתחנני׳ עליהם בתפלה ובסי׳ רפ״ח כתב שאין מתריעין עליהם בתפלה ותחנה ואפשר דבסי׳ רפ״ח שאמר אין מתריעין בתפלה לא מנע אלא התרועה אבל תפלה בלא תרועה מותר וזהו מ״ש כאן בשם הרמב״ם זועקים ומתחננים אבל אין תוקעין ומיהו קשה דא״כ מאי בתפלה ותחנה דקאמר לא הול״ל אלא ואפי׳ על אלו אין מתריעין אלא להשמיע קול שיבואו להם לעזרה ולכן י״ל שבסימן רפ״ח כתב פירוש המשנה כשיטת רש״י ולא חשש לכתוב דברי הרמב״ם כלל לפי שסמך על מה שעתיד לכתוב בסי׳ זה וכן מנהג רבינו בכמה מקומות:

וכתב הרמב״ם בפ״א מהל׳ תענית שמתענין על כל אלו אפי׳ בשבת וכ״כ בפירוש המשנה בפ״ג דתעניות וכתב ה״ה שנראה שטעמו משום מאי דאמרינן בגמרא אהא דתנן דמתריעין על אלו בשבת מאי התרעה אילימא בשופרות שופרות בשבת מי איכא אלא לאו בענינו והוא מפרש מאי ענינו תפלת תענית שהיא ענינו מתפללין אותה לפי שמתענין ומכאן למד רבינו שמתענין על דברים אלו בשבת ולא ראיתי כן לאחד מהמפרשים והרבה ראיתי שהם מפרשים דהך התרעה דענינו ר״ל מי שענה ולא ענינו ממש בתפלת תענית ואדרבה יש שפירש שאפילו בחול אין גוזרין תענית על הצבור מחמת דברים אלו וזה שאמרו שהיחיד רשאי לסגף את עצמו כלומר על הצבור אין גוזרין אבל היחיד רשאי לסגף עצמו ולפי דברי רבי׳ יש לפרש שהיחיד רשאי לסגף עצמו בתעניות רצופים זה אחר זה ואין כן הצבור אלא על הסדר ובאמת שדברי רבינו במ״ש שמתענים בשבת תמוהים בעיני וצ״ע עכ״ל ורבינו השמיט מדברי הרמב״ם שמתענין בשבת על אלו אולי לא היה כתוב בנסחתו ונוסחא ישרה היתה שהרי בה׳ שבת פ״ב ופ״ל שכתב שם שזועקין ומתחננין על אלו בשבת לא כתב שמתענין עליהם בשבת:

כתב הרמב״ם ספ״ב כל עיר שיש בה צרה מכל אלו אותה העיר מתענה ומתרעת עד שתעבור הצרה וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות אבל מבקשים עליהם רחמים וכתב ה״ה שכן דעת הר״א דלרבנן דפליגי אר״ע בפ״ג דתעניות אין שום צרה שהסביבות מתענות ומתריעות ואפילו מכה משולח׳ אלא מתענות ולא מתריעות אבל הרמב״ן סבור שיש צרות משולחות שאפילו הסביבות מתענות ומתריעות ופי׳ סביבות אותה הפרכיא ע״כ וכבר כתבתי בסימן זה פי׳ הא דתניא על כולן אין מתריעין עליהם אלא בהפרכיא שלהם ופלוגתא דרבנן ור״ע שכתב ה״ה הוא במתני׳ פ״ג דתעניות גבי עיר שלא ירדו עליה גשמים או שיש בו דבר או מפולת וסובר הרמב״ם דה״ה לשאר הצרות כולם וכתב הר״ן אהא דתנן דעיר שלא ירדו עליה גשמים סביבותיה מתענות ולא מתריעות י״מ שלפיכך מתענות מפני שאותה העיר שלא ירדו עליה גשמים תלך לקנות תבואה מאותן שסביבותיה ויהיה שם רעב ואחרים פירשו סביבותיה מתענות כדי להשתתף בצרתם ולבקש רחמים עליהם כשם שמתענות על עיר שיש בה דבר או מפולת והא דתנן על אלו מתריעין בשבת על עיר שהקיפוה אויבים וכו׳ כלו׳ התרעה דענינו ולא תענית דתענית בשבת ליכא ומשמע שאין מתענין עליהם אפילו בחול מדאמרי׳ בגמרא ועל כולם יחיד רשאי לסגף עצמו בתענית ור׳ יוסי אומר אין היחיד רשאי לסגף עצמו וכו׳ ע״כ לא פליגי אלא ביחיד אבל בצבור משמע דמודה ת״ק דאין מתענין ולא עוד אלא דאפילו ביחיד אפשר דקי״ל כר׳ יוסי משום דא׳ רב יהודה אמר רב עלה מ״ט דר׳ יוסי אבל מ״מ צבור אין מתענין וסביבותיה אמאי לא מתענין תירץ הרמב״ן דכשאותם עצמם שהם בצרה מתענין ומתריעין אף סביבותיה מתענין אבל כיון שהם עצמם אין מתענין אע״פ שאין נמנעין בכך אלא מפני בהלתן ותוקף צרתן אפ״ה כיון שהם אין מתענין אף סביבותיהם אין מתענין ואין זה מחוור לפיכך צ״ל דכיון דכל מתריעין השנוי במשנתינו היינו ב׳ וה׳ וב׳ ולא רצופים וכדתנא בברייתא דלעיל אי זו היא התרעה שלהן ב׳ וה׳ וב׳ לפי שכל שאין הסכנה בת יומא בכל אלו השנויים במשנתינו שיש להם איזה מיתון גוזרין תעניות על הצבור ב׳ וה׳ וב׳ אבל עיר שהקיפוה אויבים וספינה המטורפת בים ויחיד הנרדף מפני הליסטים אם באנו להתענות עליהם היינו צריכים להתענו׳ תעניות רצופים לפי שסכנתן בכל יום ויום היא והצלתם צריכה שתהא נחפזת מאד ולפי שאי אפשר לגזור תענית על הצבור בכל יום שאין מטריחין על הצבור יותר מדאי ולפי ענינם אין מקום לתעניות של ב׳ וה׳ וב׳ לא ראו לגזור תענית כלל אבל אמרו להתריע עליהם בבקשת רחמים בכל יום ויום אפי׳ בשבת עד שיצאו מחזקת סכנה והיינו לישנא דאמרינן בגמרא ועל כולם יחיד רשאי לסגף עצמו בתענית לפי שכל המתענה על כיוצא באלו אינו מתענה בהפסקות אלא ברציפה וסיגוף ור׳ יוסי נמי דאמר אין היחיד רשאי לסגף עצמו בתענית כלומר שאילו היו התעניות מופסקין ודאי דלא הוה אסר דבכה״ג לא שייך שמא יצטרך לבריות הלכך ודאי משמע שהבא להתענו׳ על כיוצא באלו ברציפה וסיגוף הוא שיתענה ולפיכך לא הטילו מחמתן תענית על הצבור כלל וביחיד אי רשאי אי לא פלוגתא דר׳ יוסי ורבנן כנ״ל עכ״ל:

ואהא דתניא ר׳ יוסי אומר אין היחיד רשאי לסגף עצמו בתענית שמא יצטרך לבריות ואין הבריות מרחמים עליו פירוש שמא יצטרך לבריות שאין בו כח להתענו׳ ולהתפרנס מיגיעו ומר בריה דרבינא שהיה מתענה כל השנה ור״ל דצם תלת מאה צומין כדאיתא בירושלמי לא היו צריכים למעשה ידיהם והיו יכולים להתענות ולסגף עצמם: תנן בפ״ג דתעניות על אלו מתריעין בכל מקום על השדפון ועל הירקון ועל הארבה ועל החסיל ובברייתא ארבה וחסיל אפילו לא נראה בא״י אלא כנף אחד מתריעין עליהם וכתב זה הרמב״ם בפ״ב מה׳ תעניות: וגרסי׳ בההוא פרקא (כא:) אמרו ליה לרבי יהודה אתו קמצי גזר תעניתא א״ל לא קא מפסדן א״ל זוודא אייתו בהדייהו ופירש״י זוודא אייתו בהדייהו בתמיה וכי צידה הביאו עמם שלא יפסידו התבוא׳:

תניא תו בריש ההיא פרק (יט:) מתריעין על הגובאי רשב״א אף על החגב ומשמע דנקטינן כת״ק וכ״כ הרמב״ם בפ״ב וז״ל על הארבה ועל החסיל אפילו לא נראה מהם אלא כנף אחד בכל א״י מתענין ומתריעין עליהם ועל הגובאי בכל שהוא אבל על החגב אין מתענין עליו ולא מתריעין אלא זועקין בלבד והרי״ף השמיט כל זה. ואפשר שהטעם הוא מפני שאינן מצויין עפשיו אלו המינים ואפילו אם יבואו אין מי שיכיר אותם ומטעם זה השמיטו רבינו ג״כ:

כתב הרמב״ם בפ״א תעניות אלו שמתענין על הצרות אין מתענין בהן לא עוברות ולא מניקות ולא קטנים ומותרין לאכול בלילה אע״פ שמתענין למחר חוץ מתענית המטר כמו שיתבאר:

וכתב ה״ה דע שכל תענית של דבריהם עוברות ומניקות אין מתענין בהן וכל אדם אוכל בהם בלילה חוץ מאותם שביארו חכמים בהם שהן מתענות ושהלילה אסור וזה שהוצרכו לומר בט״ב ובקצת תעניות של מטר וזהו מוכרח מן הגמרא ומוסכם מן הפוסקים ז״ל עכ״ל:

גרסינן בפ״ק דתעניות (תענית ח:) בימי רבי שמואל בר נחמני הוה כפנא ומותנא אמרי היכי נעביד ניבעי רחמי אתרתי לא אפשר אלא ניבעי רחמי אמותנא וכפנא נסבול א״ל ר״ש בר נחמני ניבעי רחמי אכפנא דכי יהיב רחמנא שובע לחיי הוא דיהיב דכתיב פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון ומנ״ל דלא מצלינן אתרתי דכתיב ונצומה ונבקשה מאלהינו על זאת מכלל דאיכא אחריתי ופירש״י דכי יהיב רחמנא שובעא לחיי הוא דיהיב לחיים ולא למתים דאינו מביא שובע כדי להמית בני אדם אלא כדי שיחיו ומשביע לכל חי רצון שובע נותן לבני אדם חיים ע״כ:

גרסינן בירושלמי פרק ב׳ דתעניות רבי חגי בשם ר׳ זעירא שאם היו ב׳ דברים כגון עצירת גשמים וגובאים מתריעין עליהם ר׳ חגי כד הוי נפיק לתעניתא הוי אמר קומיהון אחנא אף ע״ג דאית בלבובן עקין סגי אין אלא להון דאתינן:

גרסי׳ בפ״ק דתעניות (תענית שם) בגמ׳ דידן בימי ר׳ זירא גזור עו״ג גזירה וגזור דלא למיתב בתעניתא א״ל ר׳ זירא נקבליה עילוון ולכי בטיל גזירה ליתביה א״ל מנא לך הא א״ל דכתיב ויאמר אלי אל תירא דניאל כי מן היום אשר נתת לבך להבין ולהתענות לפני אלהיך נשמעו דבריך: