Orach Chayyim 540 – אורח חיים תקמ‏ – Shulchan Arukh

טור טור+שו״ע

דיני בנין וסתירה בחול המועד, ובו ח׳ סעיפים(א) בִּנְיָן, אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא, אָסוּר; וְאִם נִפְרַץ גֶּדֶר גִּנָּתוֹ {אוֹ כֹּתֶל חֲצֵרוֹ שֶׁבֵּינוֹ לַחֲבֵרוֹ (מָרְדְּכַי פ״ק דמ״ק וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ״ח)}, בּוֹנֶהוּ מַעֲשֵׂה הֶדְיוֹט דְּהַיְנוּ שֶׁמַּנִּיחַ אֲבָנִים זוֹ עַל זוֹ וְאֵינוֹ טָח בַּטִּיט; אוֹ גּוֹדֵר אוֹתוֹ בְּקָנִים וְגוּמָא וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם. וְכֵן אִם עָשָׂה מַעֲקֶה לַגַּג, בּוֹנֶה אוֹתוֹ מַעֲשֵׂה הֶדְיוֹט; אֲבָל כֹּתֶל חָצֵר הַסָמוּךְ לִרְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁנָּפַל, בּוֹנֶהוּ כְּדַרְכּוֹ; וְאִם הָיָה נוֹטֶה לִפֹּל, סוֹתְרוֹ מִפְּנֵי הַסַכָּנָה וּבוֹנֶה כְּדַרְכּוֹ. {הַגָּה: וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ נוֹטֶה רַק לֶחָצֵר אוֹ לַמָּבוֹי, מֻתָּר לְסָתְרוֹ מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה וְלַחֲזֹר וְלִבְנוֹתוֹ; וְכֵן בִּשְׁאָר דְּבָרִים דְּאִיכָּא לְמֵיחַשׁ לְסַכָּנָה, בּוֹנֶה וְסוֹתְרוֹ כְּדַרְכּוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַבֵּנוּ יְרוּחָם בנ״י).}

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״איד אפריםמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהב״חעודהכל

בבלי מועד קטן ו׳:, בבלי מועד קטן ז׳., בבלי מועד קטן י״א.

רמב״ם שביתת יום טוב ח׳:ו׳

(א) משמעות הגמ׳ דמ״ק ז׳

(ב) משנה שם ז׳

(ג) ברייתא שסו׳

(ד) אוקימתא דרב יוסף שם

(ה) משנה שם י״א

(ו) אוקימת׳ דרב יוסף וברייתא שם ומימרא דרב חסדא שם

(ז) ברייתא שם וכגירס׳ הראב״ד וש״פ דלא גרסי׳ לד״ה

(א) ואינו טח בטיט – משמע דהטיחה בטיט הוא מעשה אומן ק׳ דבפרק השוכר את האומנין דף ק״א אמרינן במשנה המשכיר בית לחבירו המשכיר חייב בדלת בנגר ומנעול וכל דבר שהוא מעשה אומן אבל דבר שאינו מעש׳ אומן השוכר עושהו ואמרי׳ בבריית׳ השוכר חייב לעשות לו סולם ומעקה ולהטיח גגו ש״מ דהטיחה הוא מעשה הדיוט וי״ל דכאן הוה הטיחה מעשה אומן לפי שעוש׳ אותה עם מלאכת הגדר משא״כ שם שאינו עושה אלא הטיחה לחוד כנלע״ד ויש ללמוד משם דמותר לעשות סולם ולהטיח גגו בח״ה והיינו לצורך המועד דאי שלא לצורך המועד לא הותר אפי׳ מעשה הדיוט כמ״ש ב״י סי׳ שאח״ז ותימ׳ לי שלא הביאו הפוסקי׳ כאן.

(א) שבינו לבין חבירו. דליכא למיחש שם לגנבי:

(ב) בונהו כדרכו. כיון שדבר האבד הוא דאיכא למיחש לגנבי:

(ג) מפני הסכנה. אבל בלא״ה אסור לסתרו ולבנותו אפי׳ איכא חשש גנבי (מרדכי):

(ד) ובונהו כדרכו. דאל״כ מימנע ולא סתיר:

(א) ואינו טח וכו׳. אבל להטיח גגו או לעשות סולם מותר לצורך המועד דהוא מעשה הדיוט, ותימא שלא הביאו הפוסקים (ט״ז), ועיין בחושן משפט סוף סימן שי״ד מזה:

(ב) [לבוש] אינו סותר וכו׳. אפילו איכא חשש גנבי אם לא שגנב בא על עיסקי נפשות (מרדכי עבודת הקודש):

(ג) היה נוטה וכו׳. אפילו אינו נוטה רק לחצר או למבוי וכן בשאר דברים דאיכא למיחש לסכנה (רמ״א):

(א) לחבירו – דליכא למיחש שם לגנבי:

(ב) בטיט – עיין ט״ז שהעלה דמותר לעשות סולם ולהטיח גגו בחול המועד לצורך המועד עיין שם:

(ג) כדרכו – דאיכא למיחש לגנבי:

(ד) הסכנה – אבל בלא״ה אסור לסתרו ולבנותו ואפי׳ איכא חשש גנבי. מרדכי:

(ה) כדרכו – דאם לא כן מימנע ולא סתיר:

(א) ס״א בנין אפי׳ כו׳ – כ״מ שם במתני׳ ספ״א שפין את כו׳. אבל לא כו׳:

(ב) או כותל כו׳ – תוס׳ שם ד״ה א״ר אשי כו׳ דפסידא דחצר כמו פסידא דגינה וערש״י שם:

(ג) ואפי׳ אינו כו׳ – כמ״ש נ״י דהראב״ד ל״ג לר״ה שכ״ה בירושלמי דכיון דמשום סכנה הוא מ״ל ר״ה אי חצר:

(א) במג״א ס״ק ג׳ אפי׳ איכא חשש גנבי לכאורה לא ידענא טעמא דמ״ש בנין חצר דשרי משום חשש גנבי וא״כ יהיה מותר לסתור ולבנות מהאי טעמא היכא שהכותל רעועה וגוהה דבכה״ג מיירי המרדכי שם והרא״ש והטור דמתירין לבנותם ולא לסתור י״ל דמיירי היכא שאם לא סתר אין חשש מחמת גנבי ועיין בש״ס שם משא״כ בזה שהכותל רעועה ואם לא יסתור יש חשש גנבי אמנם קצת יש לדקדק מהש״ס כהמרדכי דפריך אדר״ח התם נמי לסתור ולא לבני ומשני דא״כ ממנע ולא סתר. ולכאורה מאי קושי׳ דלמא הסתירה שרינן ליה מפני הסכנה ואח״כ ממילא שרי לבנות ג״כ כדרכו מחמת גנבי אלא ע״כ שלעשות מעשה לסתור ולבנות לא שרי אף דאיכא חשש גנבי ואע״ג שהסתירה היה בה היתר בלא״ה מפני הסכנה אי לאו משום דאיכא ממנע לא הוי שרינן לי׳ לבנות וא״כ מכ״ש דאין היתר לסתור ולבנות מחמת גנבי לחוד:

(א) בנין אפילו כ״ש אסור – היינו אפילו לצורך המועד דלא הותר משום זה אלא מלאכת הדיוט:

(ב) גדר גנתו וכו׳ שבינו לחבירו – דליכא למיחש לגנבי אלא משום שאר אנשים שיכנסו שם וליכא כ״כ פסידא לפיכך לא הותר כ״א מעשה הדיוט:

(ג) ואינו טח בטיט – דהטיחה בטיט הוא מעשה אומן ודוקא זה שעושה אותה עם מלאכת הגדר משא״כ להטיח הגג בטיט מעשה הדיוט הוא ושרי לצורך המועד וכן עשיית סולם מעשה הדיוט הוא ושרי לצורך המועד [ט״ז] ועיין בפמ״ג דלהטיח סדקים שבגג מעשה אומן נקרא כדלקמן בס״ג והכא מטיחו רק שיהא חלק (ובמדינתינו אין מצוי זה) ובעשיית סולם ג״כ אם מייפיהו כדרך האומנים בודאי מעשה אומן הוא ואסור אף לצורך המועד:

(ד) או גודר אותו וכו׳ – משמע לכאורה דדוקא תיקון פרצה בעלמא הא לגדור כל הגינה מעשה הדיוט נמי אסור [פמ״ג]:

(ה) הסמוך לר״ה וכו׳ – דעי״ז שהוא סמוך לר״ה איכא פסידא יתירא דעייל שם גנבי ודבר האבד הוא ולא בעי שינוי וה״ה בכותל לחצר שבינו לחבירו שנפל אם יש שם אנשים שחשודים על הגנבה או אם דרים שם עובדי כוכבים מותר לבנותו כדרכו. ועיין מ״א דלא התירו אלא ד״א דהיינו לבנותו אם הוא כבר סתור אבל לסתרו (אם הוא רעוע) ולבנותו מחדש לא התירו אם לא מפני הסכנה וכדלקמיה וכתב הפמ״ג דאפשר שאם הוא רעוע כ״כ שיש חשש ברור וכ״ש היכא שיש חשש שיבואו הגנבים גם לידי עסקי נפשות שרי לסתור ולבנות ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד:

(ו) ובונהו כדרכו – דאם לא נתיר לו לבנות ימנע ולא יסתור [מ״א]:

וכן אם עשה מעקה וכו׳ – עיין בחידושי הריטב״א שכתב דמתני׳ מיירי בגג דלא רגילי להלוך בו שאינו חייב במעקה אלא שהוא בעצמו רוצה לעשות משום שמירה [ולפיכך אמרו בירושלמי דסגי בג׳ טפחים] דאי משום מצות מעקה למה לא יעשה כדרכו ע״ש. אבל שארי הפוסקים סתמו בזה ולא חילקו:

בונה אותו מעשה הדיוט – דהיינו כנ״ל בריש הסעיף לענין גדר [גמרא]:

וכן בשאר דברים דאיכא למיחש לסכנה – דהיינו אפילו בכותל חצר שבינו לחבירו שהוא רעוע ויש שם אנשים שחשודים גם על עסקי נפשות וכמו שכתבתי במ״ב:

(א) [סעיף א׳] בנין אפי׳ כל שהוא אסור. היינו אפי׳ לצורך המועד ולא הותר משום זה אלא מלאכת הדיוט כמ״ש לקמן סעי׳ ו׳ וכ״כ ישי״ע או׳ א׳ מ״ב או׳ א׳:

(ב) שם. ואם נפרץ גדר גנתו וכו׳ שבינו לחבירו. דליכא כ״כ פסידא אם יכנסו שם אנשים ומ״מ פסידא קצת איכא לפיכך בונה אותה מעשה הדיוט. לבוש:

(ג) שם בהגה. שבינו לחבירו. דליכא למיחש שם לגנבי. מ״א סק״א. ור״ל שכל הדרים שם בחזקת כשרות. א״א או׳ א׳ ומשמע הא אם אינם בחזקת כשרות דאיכא למיחש לגנבי וכדומה בונה כדרכו. וכלל סי׳ זה הוא אם הוא לצורך המועד ואינו דבר האבד צריך שינוי והיינו מעשה הדיוט אבל אם הוא דבר האבד כגון שיש חשש גנבי א״צ שינוי ומותר אפי׳ מעשה אומן אבל לסתור ולבנות לא הותר רק בחשש סכנה. לב״ש. ועיין לקמן או׳ יו״ד:

(ד) שם. בונהו מעשה הדיוט. ע״י עכו״ם. א״א שם. או ע״י פועל שאין לו מה יאכל. ונראה דה״ד אם אפשר ע״י עכו״ם וכו׳ אבל אם לא אפשר ויש צורך הרבה בדבר מותר לעשות בידו דהא בגמ׳ סתמא קתני:

(ה) שם. ואינו טח בטיט. משמע דהטיחה בטיט הוי מעשה אומן ודוקא בכאן לפי שעושה אותה עם מלאכת הגדר משא״כ אם עושה הטיחה לחוד ולכן מותר לעשות סולם ולהטיח גגו בחו״ה אם הוא לצורך המועד אבל שלא לצורך המועד לא הותר אפי׳ מעשה הדיוט, ט״ז סק״א, א״ר או׳ א׳ י״א בהגה״ט. ה״ב או׳ א׳ מק״ק סי׳ מ״ח או׳ ג׳ וכתב המש״ז או׳ א׳ דמ״ש הט״ז דמותר להטיח גגו אין זה סדקים שבגגו דזה מבואר דינו בסעי׳ ג׳ ומ״ש דמותר לעשות סולם היינו מעשה הדיוט יעו״ש. ואם מייפהו כדרך האומנים בודאי מעשה אומן הוא ואסור אף לצורך המועד. מ״ב או׳ ג׳:

(ו) שם. או גודר אותו וכו׳ משמע לכאורה דדוקא תיקון פרצה בעלמא הא לגדור כל הגינה מעשה הדיוט נמי אסור. א״א או׳ ד׳ מ״ב או׳ ד׳:

(ז) שם. וכן אם עשה מעקה לגג בונה אותו מעשה הדיוט. היינו שמניח אבנים זו על זו וכו׳ או גודר בקנים וכו׳ כנז׳ ועיין בחי׳ הריטב״א שכתב דמתני׳ איירי בגג דלא רגילי להלוך בו שאינו חייב במעקה אלא שהוא בעצמו רוצה לעשות משום שמירה דאי משום מצות מעקה למה לא יעשה כדרכו יעו״ש אבל שאר הפו׳ סתמו בזה משמע דאין חילוק. ומ״מ נראה דאם נמצא שם ילדים קטנים שהולכים אצל המעקה ויש חשש שיסתרו אותו אם עושה אותו בדבר קל ויש חשש סכנה ח״ו מותר לעשותו בדבר חזק בענין שלא יוכלו הילדים לסתור:

(ח) שם. אבל כותל חצר הסמוך לרה״ר וכו׳ דאיכא פסידא יתירה אי עיילי בה גנבי וגנבי ממוניה. רש״י מו״ק ז׳ ע״א. ב״י. לבוש:

(ט) שם. בונהו כדרכו. כיון שדבר האבד הוא דאיכא למיחש לגנבי. מ״א סק״ב, ודבר האבד א״צ שינוי וכדרכו ואמנם זה בהפ״מ ביותר גנבי וכדומה הא בהפסד מועט כותל גינה אע״ג דהוי דבר האבד בעי שינוי. א״א או׳ ז׳:

(י) שם. בונהו כדרכו. אבל אינו סותרו לכתחלה כדי לבנותו חזקה מן הראשון. טור. לבוש. ואפי׳ רעוע וגוהה דלא התירו לסתור ולבנות אלא א״כ גוהה לרה״ר מפני סכנת נפשות וה״ה אם היה מקום שהגנב בא על עסקי נפשית ואיכא למיחש לסכנת נפשות נראה לר״י דמותר אף לסתור ולבנות כותל חצר אם הוא רעועה וגוהה. מרדכי פ״ק דמו״ק או׳ תתמ״א. א״ר או׳ ב׳ ועיין עוד באו׳ שאח״ז:

(יא) שם. סותרו מפני הסכנה. אבל בלא״ה אסור לסתרו ולבנותו אפי׳ איכא חשש גנבי. מרדכי. מ״א סק״ג. ואפשר שאם הוא רעוע כ״כ שיש חשש ברור וכ״ש היכא שיש חשש דבאים על עסקי נפשות שרי לסתור ולבנות ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד ומיהו חשש עסקי נפשות אין לקנוס אף כיון במועד, א״א או׳ ג׳ מק״ק סי׳ מ״ח בליקוטי רימ״א או׳ ה׳ מ״ב או׳ ה׳:

(יב) שם סותרו מפני הסכנה. וה״ה קומי״ן שנתקלקל דאיכא חשש סכנת שריפה מותר לסתור ולבנות. שע״ש. ליקוטי רימ״א שם:

(יג) שם. מפני הסכנה. וספק סכנה עדיף מדבר האבד שע״ש. ליקוטי רימ״א או׳ ד׳:

(יד) שם. ובונהו כדרכו. שלא יבא לידי הפסד. א״נ שאם אין אתה מתירו לו לחזור ולבנות ימנע ולא יסתרנו ויהיה סכנה לבריות משו״ה התירו לחזור ולבנותו. לבוש. וכ״כ המ״א סק״ד טעם שני של הלבוש. א״א או׳ ד׳ מק״ק שם או׳ ב׳ מ״ב או׳ ו׳ ומ״ש המחה״ש על דברי המ״א הנז׳ נראה שלא ראה דברי הלבוש הנז׳:

(הקדמה) הבניה היא מן המלאכות החמורות שנאסרו בחול המועד, כי נועדו ימים אלה למנוחה ולא לטרחה. מה גם שבדרך כלל אין צורך לבנות דווקא בחול המועד, לכן אסרו חכמים אפילו בניה מועטה ביותר. עם זאת, גם בענין זה הותרו פעולות רבות, כפי שנלמד, בעזרת השם, בסימן זה.

(א) אפילו כל שהוא אסור – מלאכת הבניה היא אב מלאכה, כי במלאכה זו נעשה פיתוח העולם. ובשבת חייבים אפילו אם בונים מעט מאד, בשונה משאר מלאכות. וגם בחול המועד, נאסרה כל פעולת בניה אף שאין בה טרחה.

(ב) נפרץ גדר גִּנָּתוֹ – וקיים חשש שמא יכנסו אנשים לגינתו, ויגרמו לאיזה הפסד.

(ג) כותל חצירו שבינו לחבירו – ומבקש לשמור על פרטיותו.

(ד) ואינו טח בטיט – בניה ממש אסורה, אבל בניה עראית, ללא טיט, מותרת. כי עלול להגרם לו הפסד, אם יכנסו לגינתו, או יפגעו בפרטיותו.

(ה) וגוֹמֶא – צמח הגדל על גדות נחלים, מענפיו ניתן להכין גדר ארעית.

(ו) שנפל – ועל כן אין בזה זלזול בחול המועד, כי נפל במועד, ולא יכל לתקן לפני המועד.

(ז) בונהו כדרכו – ככל דבר האבד, שהרי אם לא יבנהו, עלולים גנבים ליטול את רכושו.

(ח) סותרו מפני הסכנה ובונה כדרכו – כאן למדים אנו כי לצורך מניעת אסון הותרה עשיית מלאכה. ואף שלמניעת הסכנה אין צורך לבנותו מחדש אלא די בהריסת הקיר הרעוע, עם זאת הבינו חכמים כי אם לא תותר הבניה, גם הריסת הקיר לא תבוצע, וזה יסכן בני אדם.

(ט) בונה וסותרו כדרכו – ההסבר שמוסיף הרמ״א בדבריו הוא, לבל נטעה ונחשוב כי הותרה סתירת הקיר דווקא אם הוא מעמיד בסכנה את בני רשות הרבים, כי רק אז, כביכול, נחשבת סתירתו כצורך הרבים, אלא ההיתר ניתן משום סכנה, וההריסה מותרת בכל מקום שיש בני אדם.

בנין אפילו כל שהוא אסור ואם נפרץ גדר שדהו מקרהו בהוצא ודפנא או צר בצרור ואינו טח בטיט ושל חצירו בונהו כדרכו אבל אסור לסותרו כדי לחזור ולבנותו ואם הוא מסוכן ונוטה ליפול מותר לסותרו ולחזו׳ ולבנותו.

בבלי מועד קטן ו׳:, בבלי מועד קטן ז׳., בבלי מועד קטן י״א.

רמב״ם שביתת יום טוב ח׳:ו׳

(א) בנין אפי׳ כל שהוא אסור הכי משמע בפרק קמא דמ״ק (מועד קטן ז.):

(ב) ומה שכתב ואם נפרץ גדר שדהו מקרהו בהוצא ודפנא או צר בצרור וכו׳ בפ״ק (ו:) תנן מקרין את הפרצה במועד ופירש״י שאם נפלה מקצתה חוזר ומתקנה במועד ובגמרא (ז:) כיצד מקרין רב יוסף אמר בהוצא ודפנא במתני׳ תנא וצר בצרור ואינו טח בטיט ופירש״י הוצא. ענפי דקלים: ודפנא. ביי״ר וקא עביד גדר מדפנא ומגדל אותה מהוצא דקל: צר בצרור. מניח אבנים זה על גב זה: א״ר חסדא ל״ש אלא כותל גנה אבל כותל חצר בונה כדרכו ופי׳ רש״י בכותל גנה. דליכא פסידא יתירא אי עייני בה אנשי: אבל בכותל חצר בונה כדרכו. דאיכא פסידא יתירא אי עיילי בה גנבי וגנבי ממוניה:

כתבו התוס׳ בשם הר״ף דהא דכותל חצר בונה כדרכו דוקא במקום סמוך לר״ה שיש לחוש לגנבים אבל בין חצר לחצר ומשום בני חצר אסור לבנות כדרכו:

וגם המרדכי כתב בשם ר״י דכותל שבין ב׳ חצירות ושכיני ישראל דליכא למיחש לגנבי אסור לבנותו כדרכו אלא שלא כדרכו כגון צר בצרור ואינו טח בטיט או הוצא ודפנא וכ״כ הגה״מ וכ״כ סמ״ק. וכ׳ ה״ה גבי הא דשרי למבני אצטבא דלפי דברי הרמב״ן כותל חצר שנפל מפני שמירת ביתו עשאוהו כצורך אוכל נפש לפי שהוא דבר האבד ואינו צריך פינוי:

(ג) ומה שכתב רבינו אבל אסור לסותרו כדי לבנותו כך מפרש שם בגמרא:

(ד) ומה שכתב ואם הוא מסוכן ונוטה ליפול מותר לסתרו ולחזור ולבנותו ברייתא שם ומפרש טעמא דסתר ליה מפני הסכנה ופריך דלסתור ולא ליבני ומשני א״כ מימנע ולא סתר.

וכתב נ״י בשם הראב״ד דל״ג נוטה לר״ה דאפי׳ למבוי או לחצר מותר מפני שהכל סכנה וכ״כ ר״י והמרדכי כתב וז״ל אף כי יש לחוש לגנבי כמו בסמוך לר״ה אינו מותר לבנותו כדרכו אא״כ נפרץ מאיליו אבל לסתור ולבנותו אסור אפי׳ רעועה וגוהה דלא התירו לסתור ולבנות אלא א״כ גוהה לר״ה מפני סכנת נפשות וה״ה אם היה מקום שהגנב בא על עסקי נפשות ואיכא למיחש לסכנת נפשות נראה לר״י דמותר אף לסתור ולבנות כותל חצר אם הוא רעוע וגוהה עכ״ל ודברי נ״י ור״י נראין עיקר:

(א) האם גרסי׳ גבי כותל המסוכן שמא יפול, דהוא גוהה לרה״ר. הב״י בסעיף א ד״ה ומ״ש ואם הוא, הביא מכמה ראשונים דלא גרסי לרה״ר, ויש להעיר דבדברי הרי״ף במו״ק ה, לא כתוב לרה״ר, ומאידך בדברי הרא״ש במו״ק א,ח, ושבולי הלקט בשבולת רכא, כתוב לרה״ר.

מותר ליטול גבשושית שבבית. כ״כ הטוש״ע והב״י בסעיף ב, ויש להוסיף דכ״כ סמ״ג בלא תעשה עה בהל׳ חול המועד, בשם הר״ר יוסף, וכן סמ״ק מצוריך במצוה קצד אות תטז, הביא כן בשם הר״ר יוסף מאנבנדיט.

מתי מותר לעשות תנור. הטוש״ע בסעיף ז, חילקו אם יוכל להתייבש ויוכל לאפות בו במועד מותר ואם לאו אסור, והב״י הביא דהיינו מחמת דבש״ס מחלקינן בין ימות החמה לימות הגשמים, ויש להעיר דשבולי הלקט בשבולת רכא, הביא בזה ב׳ פירושים, פירוש אחד כדברי הטוש״ע, ופירוש אחר דלא תלי אם יוכל להתייבש או לא אלא בחוה״מ סוכות אסור בכל גוונא כיון דהוא בימות הגשמים ובחוה״מ של פסח מותר כיון דהוא ימות החמה.

מותר לנקר ריחיים חדשה במועד. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף ז-ח בד״ה ומ״ש ולנקר, ויש להעיר דכן נראה מדברי סמ״ג בלא תעשה עה בהל׳ חול המועד, שכתב סתמא דמותר לנקר.

(א) ומשמע דדעתו דגם לשפות הקדירה על כירה חדשה אסור במועד כמו בי״ט לכן הביאו התם לגבי דיני ה״ה:

(א) בנין אפי׳ כל שהו אסור וכו׳ משנה וגמרא פ״ק דמ״ק (דף י) ומשמע מדברי רבינו דכל שהוא מסוכן ונוטה ליפול מותר לסותרו ולחזור ולבנותו אפי׳ אינו נוטה לר״ה וכ״כ נ״י בשם הראב״ד דל״ג נוטה לר״ה וכ״כ ה״ר ירוחם ומביאו ב״י והא דמחלק במרדכי לשם בין סמוך לר״ה דאסור לסתור ולבנותו אפי׳ רעוע וגוהה ולא התירו לסתור ולבנו׳ אא״כ גוהה לר״ה מפני סכנת נפשות אין זה אלא בסמוך לר״ה ולא לר״ה בעצמה דמסתמא ליכא סכנת נפשות בסמוך לר״ה שאין שם עוברים ושבים מיהו ודאי לאו דוקא לר״ה. אלא ה״ה בגוהה למבוי או לחצר דאיכא נמי עוברים ושבים מבני המבוי או מבני החצר ואיכא נמי סכנת נפשות דמותר לסותרו ולבנותו ומש״ה אפי׳ סמוך לר״ה דליכא עוברים ושבים היכא דאיכא למיחש לגנבי שבאים על עסקי נפשות כתב המרדכי דמותר לסותרו ולבנותו כ״ש בגוהה למבוי ולחצר דאיכא סכנה כמו בגוהה לר״ה ולא אמר המרדכי דאסור בסמוך לר״ה אלא בדוכתא דליכא עוברים ושבים כגון בכונס לתוך שלו אי נמי בקרן זוית סמוך לר״ה ואין כאן מחלוקת דלא כמה שהבין ב״י דאיכא מחלוקת בין המרדכי ובין נ״י וה״ר ירוחם דליתא אלא כדפי׳.

טור טור+שו״ע

(ב) מֻתָּר לִטֹּל גַּבְשׁוּשִׁית שֶׁבַּבַּיִת.

באר הגולהמגן אברהםבאר היטבביאור הגר״איד אפריםמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהב״חעודהכל

(ח) פסקי תוספת פ״ק דמ״ק וסמ״ג וסמ״ק וש״פ

(ה) מותר ליטול. אף על גב דמלאכה גמורה היא שרי כיון שאינ׳ של טורח ואינו אסור אלא חרישה עסי׳ תקל״ז ס״ט וב״י שם:

(ו) גבשושית – דאינו אסור אלא חרישה עיין סי׳ קל״ז ס״ט וב״י שם:

(ד) ס״ב מותר כו׳ – כמש״ש י׳ ב׳ מוליא כו׳ דאין אסור אלא לצורך חרישה:

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ז) גבשושית שבבית – שלא יתקל בם ומותר ליטול אפי׳ כדרכו דאע״ג דמלאכה גמורה היא [ובשבת חייב ע״ז משום בונה] ואינו דבר האבד ולצורך המועד בעלמא אינו שרי כ״א בשינוי אפ״ה מתירינן אפילו כדרכו משום דנטילת גבשושית לית בה טורח [ב״י]:

(טו) [סעיף ב׳] מותר ליטול גבשושית שבבית. ואע״ג דמלאכה גמורה היא ואינו דבר האבד שרי בחו״ה כיון שאינה מלאכה של טורח. ב״י. לבוש. ואינו אסור. אלא חרישה בלבד. ב״י סי׳ תקל״ז, מ״א סק״ה. וכיון שהוא לצורך המועד שלא יתקל בה שרי אפי׳ כדרכו ואע״ג דכל שאין לצורך מכשירי אוכל נפש בעי שינוי זה בטורח אבל ליטול גבשושית לא טורח הוא וא״צ שינוי. א״א או׳ ו׳ מ״ב או׳ ז׳ ועיין לעיל סי׳ תקל״ז סעי׳ ט׳:

(י) גבשושית שבבית – בתים רבים בזמנם לא רוצפו ברצפות, אלא האדמה החשופה היתה ריצפת הבית. מידי פעם ארע שחלק מן העפר נתגבש לתל קטן, וכשסודר הבית שוטח תל זה בלא כל טרחה. אמנם בשבת קדש אסור לעשות כן, כי זו מלאכת בונה. אבל בחול המועד מותר, כי אין בזה כל טרחה, ויש בזה צורך המועד, שיוכל להלך בביתו בצורה תקינה.

מותר ליטול גבשושי׳ שבבי׳ ומותר לעשות מעקה לגג ומרפסת מעשה הדיוט כגון בהוצא ודפנא או צר בצרור ואינו טח בטיט.

(ה) מותר ליטול גבשושית שבבית כ״כ בפסקי התוס׳ בפ״ק דמועד קטן וכ״כ סמ״ג וסמ״ק וכ״כ הגהות מיימוניות בשם ס״ה דאע״ג דמלאכה גמורה היא ואינו דבר האבד שרי בח״ה כיון שאינה מלאכה של טורח:

(ו) ומותר לעשות מעקה לגג ולמרפסת מעשה הדיוט משנה בפרק קמא דמ״ק (מועד קטן יא.):

(ז) ומה שכתב כגון בהוצא ודפנא או צר בצרור וכו׳ שם בגמרא:

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ב) מותר ליטול גבשושית שבבית כ״כ הסמ״ג והסמ״ק והם דברי התוס׳ בפ״ק ולא נמצא בתוס׳ שלנו אבל הוא כתב בפסקי תוספו׳ ומביאו ב״י. במחצלים כתוב בהגה״ה עץ הוא כעין רגל שדוחק הוא במערכה לסתום הסדקים עכ״ה:

באר הגולהמגן אברהםבאר היטבביאור הגר״איד אפריםמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהב״חהכל

טור טור+שו״ע

(ג) סְדָקִים שֶׁבַּגַּג, מֻתָּר לְסָתְמָן בַּיָּד וּבָרֶגֶל, אֲבָל לֹא בִּכְלֵי אֻמָּנוּת.

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אלבושי שרדיד אפריםמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהעודהכל

בבלי מועד קטן י״א.

רמב״ם שביתת יום טוב ז׳:ה׳

(ט) משנה שם י״א

(ה) ס״ג סדקים שבגג – טור ונ״י:

(א) ש״ע ס״ג לסותמן ביד. שלא ינטפו הגשמים לבית והוא צורך המועד ואינו דבר האבד דליכא פסידא לכן אסור במעשה אומן:

(ב) מ״א סק״ה דמלאכה גמורה דחייב משום בונה ואינו דבר האבד רק שהוא צורך המועד שלא יתקל בה והו״ל להצריך שינוי אפ״ה שרי כדרכו כיון שאין בו טורח וכה״ג אין אסור רק אם הוי כחורש כ״כ הב״י בסי׳ תקל״ז:

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ח) סדקין שבגג – שהמים יורדים דרך שם [טור] יכול לסתמן ביד וברגל דהיינו שבועט ביד וברגל לסתום הסדקין ואפילו הוא עושה יפה יפה כעין שעושין בכלי אומנות ג״כ שרי דכ״ז נקרא מעשה הדיוט [שם במשנה]:

(ט) אבל לא בכלי אומנות – דהוא מלאכה גמורה ויש בה טורח ואסור אפילו לצורך המועד. ודע דכל דבר שמתירין לצורך המועד במעשה הדיוט הוא דוקא שלא יכוין מלאכתו במועד [שם]:

סדקים שבגג וכו׳ – עיין במ״ב במה שכתבנו בשם הטור שהמים יורדים דרך שם ור״ל לענ״ד שיוכל לירד דרך שם אבל לא כשדולף הגשם בבית וכ״מ בריטב״א וז״ל שפין וכו׳ פי׳ כשעושין מפני חשש הגשמים אבל אם באו גשמים ממש ועדיין ידלוף בבית עושה כדרכו שאין אדם דר במועד בדירה סרוחה ועוד שאין לך דבר האבד גדול מזה עכ״ל:

(טז) [סעיף ג׳] סדקים שבגג וכו שהמים יורדים דרך שם. טור. לבוש. מותר לסותמן ע״י שינוי דהיינו ביד וברגל אבל לא בכלי אומנות דהוי מלאכה גמורה שיש בה טורח. לבוש. ועיין לקמן או׳ ח״י:

(יז) שם. מותר לסתמן ביד וברגל. דהיינו שבועט ביד וברגל לסתום הסדקים ואפי׳ הוא עושה יפה יפה כעין שעושין בכלי אומנות ג״כ שרי דכ״ז נקרא מעשה הדיוט. מ״ב או׳ ח׳ ודע דכל מה שהתירו לצורך המועד במעשה הדיוט הוא דוקא שלא יכוין מלאכתו במועד כנז׳ במשנה שם מו״ק י״א ע״א:

(יח) שם. אבל לא בכלי אומנות. דהוי מלאכה גמורה שיש בה טורח כנז׳ והא דאסור אפי׳ לצורך המועד משום דליכא פסידא כמ״ש הלב״ש. וכ״כ הריטב״א על המשנה שם פי׳ כשעושין מפני חשש הגשמים אבל אם באו גשמים ממש ועדיין ידלוף הבית עושה כדרכו שאין אדם דר במועד בדירה סרוחה ועוד שאין לך דבר האבד גדול מזה עכ״ל. ומ״מ נראה דאף אם ידלוף הבית אם אפשר לתקן ביד וברגל לא יעשה בכלי אומנות. ונ״ל דזהו ג״כ כוונת הטור והלבוש שכתבנו לעיל או׳ ט״ז דהיינו בדאפשר אבל אם לא אפשר יעשה כדרכו. ועיין נוב״י חא״ח סי׳ י״ב שהתיר בשעת הדחק לעשות בקבולת ע״י עכו״ם מלאכה על גג בית א׳ פן יפסד הבית זמן מה בלי מחסה ועי״ש ראיותיו שבכללן מנה היות הבית על מצר רחוב היהודים והעכו״ם וכל סביבותיו בתי עכו״ם והאורחים הבאים אינם מכירים שהוא בית יהודי והיהודים שבעיר בקיאים במנהג העיר שכל הגגים נעשים בקיבולת יעו״ש. והב״ד עיקרי הד״ט סי׳ כ״ה או׳ יו״ד:

(יא) לסתמן ביד וברגל – כדי למנוע רטיבות והפסד.

(יב) לא בכלי אומנות – כי הטרחה הכרוכה בזה גדולה יותר, ופוגעת בקדושת חול המועד. לכן יסתפק, לעת עתה, בתיקון ארעי. אבל אם לא ניתן לתקן בצורה ארעית, ויש חשש לנזק מהותי, מותר לתקן בצורה רגילה, כהיתר הניתן לכל דבר האבד¹.

1. כף החיים אות י.

סדקין שבגג שהמים יורדין דרך שם מותר לסותמן ביד ובלבד שלא יעשה מעשה אומן במחצלים שהוא כלי האומנות.

בבלי מועד קטן י״א.

רמב״ם שביתת יום טוב ז׳:ה׳

(ח) סדקין שבגג שהמים יורדים דרך שם מותר לסותמן ביד ובלבד שלא יעשה מעשה אומן במחצלים כו׳ משנה שם שפין את הסדקים ומעגלין אותן במעגל׳ ביד וברגל אבל לא במחצלים ובגמרא השתא במעגלה אמרת שרי ביד וברגל מיבעיא ה״ק שפין את הסדקין ומעגלין אותן כעין מעגלה ביד וברגל אבל לא במחצלים ופירש״י כעין מעגילה. ולא מעגילה ממש אלא כעין מעגילה ביד וברגל וכ״כ כל הפוסקים ודלא כדמשמע מדברי ר״י דשרי להעגיל במעגילה:

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהביאור הגר״אלבושי שרדיד אפריםמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משההכל

טור טור+שו״ע

(ד) צִיר הַדֶּלֶת, וְהַמַּפְתֵּחַ, {וְהַמַּנְעוּל (גְּמָרָא)}, וְהַצִּנּוֹר, וְהַקּוֹרָה, בֵּין שֶׁהֵם שֶׁל עֵץ בֵּין שֶׁהֵם שֶׁל בַּרְזֶל שֶׁנִּשְׁבְּרוּ אֲפִלּוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, יָכוֹל לְתַקְּנָם בְּלֹא שִׁנּוּי מִפְּנֵי שֶׁזֶּה הֶפְסֵד גָּדוֹל הוּא, שֶׁאִם יַנִּיחַ הַפֶּתַח פָּתוּחַ וּדְלָתוֹת שְׁבוּרוֹת נִמְצָא מְאַבֵּד כָּל מַה שֶּׁבַּבַּיִת {וְלָכֵן מֻתָּר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְכַוֵּן מְלַאכְתּוֹ בַּמּוֹעֵד (רַבֵּנוּ יְרוּחָם).}

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״איד אפריםמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהעודהכל

בבלי מועד קטן י״א.

רמב״ם שביתת יום טוב ח׳:ז׳

(י) שם במשנה

(יא) פירוש הוא חור שבאסקופה התחתונ׳ שמחזר בו הדלת

(יב) ממשמעו׳ הגמרא שם

(יג) מהא דתנן שם ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד

(ב) ציר הדלת – הוא חור שבאסקופה התחתונה הקורה הוא מה שעל הפתח שמחזר בו הדלת.

(ו) ציר כו׳. וה״ה לתקוע המשקוף במסמרים שרי אם יש לחוש לגנבי ואם לאו אסור:

(ד) ציר וכו׳. והוא הדין לתקוע המשקוף במסמרים שרי אם יש לחוש לגנבי (מגן אברהם):

(ז) הדלת – והוא הדין לתקוע המשקוף במסמרים שרי אם יש לחוש לגנבי ואם לאו אסור. מ״א:

(ו) ס״ד בין כו׳ – שם יאמרו קלא רבה כו׳:

(ז) אפי׳ מעי״ט – מדקאמר ובלבד שלא יתכוין כו׳:

(ח) בלא שינוי – גמ׳ שם:

(ט) מפני כו׳ – גמ׳ שם:

(י) ובלבד כו׳ – מתני׳ שם:

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(י) ציר הדלת – כמו הדלת תסוב על צירה רגל הדלת הסובבת:

(יא) והצנור – הוא חור שבאסקופה התחתונה שהדלת סובב בו והקורה הוא המשקוף שעל הפתח מה שחוזרת בו הדלת:

(יב) בין שהם של ברזל – ר״ל אף שבו נשמע קול הפטיש כשמתקנו:

(יג) שנשברו – וה״ה לתקוע המשקוף במסמרים שרי אם יש לחוש לגנבי ואם לאו אף זה אסור:

(יד) ולכן מותר – ואפילו מעשה אומן וכנ״ל בס״א [פמ״ג]:

(טו) ובלבד שלא יכוין וכו׳ – היינו שלא התירו אלא בשכח מעיו״ט לתקן ולא במכוין להניח לתקן במועד:

(יט) [סעיף ד׳] ציר הדלת וכו׳ ציר. רגל הדלת כמו הדלת תסוב על צירה. צנור. הוא החור שבאסקופה התחתונה כמו צינורא דדשא. הקורה. מה שעל הפתח שתחזור בו הדלת. רש״י מו״ק י״ח ע״א. ב״י. לבוש:

(כ) שם. ציר הדלת וכו׳ וה״ה לתקוע המשקוף במסמרים שרי אם יש לחוש לגנבי ואם לאו אסור. מ״א סק״ו. א״ר או׳ ד׳ ח״א או׳ ו׳ מק״ק סי מ״ח או׳ ה׳ מ״ב או׳ י״ג:

(כא) שם. בין שהם של ברזל וכו׳ ר״ל אף שבו נשמע קול הפטיש כשמתקנו. מ״ב או׳ י״ב:

(כב) שם הגה. ונכן מותר וכו׳ ואפי׳ מעשה אומן. א״א או׳ ו׳ מ״ב או׳ י״ד.

(כג) שם בהגה. ובלבד שלא יכוין וכו׳ היינו שלא התירו אלא בשכח מעיו״ט לתקן ולא במכוין להניח לתקן במועד. מ״ב או׳ ט״ו:

(יג) והמנעול – זהו הסבר המילה מפתח.

(יד) והצנור – זהו חור בסף הדלת, שבזמנם סייע לנעילת הדלת.

(טו) והקורה – המשקוף, עליו הדלת נטרקת.

(טז) מאבד כל מה שבבית – חפצים אלה כולם מרכיבים את מערכת הכניסה לבית, ובהעדרם הנעילה בלתי אפשרית, והגנבים יכולים לפרוץ בנקל. ומחמת החשש להפסד, הותר לתקנם, ככל דבר האבד.

(יז) ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד – כפי שכבר ראינו, שאין היתר לבצע במועד מלאכה שביצועה התאפשר לפני כן¹.

1. ורק הכנת מאכלים הותרה, הגם שזו התאפשרה קודם החג.

ציר הדלת והמפתח והצנור והקורה שנשברו אפילו מעי״ט יכול לתקנם בחול המועד לא שנא הן של עץ או של ברזל ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד.

בבלי מועד קטן י״א.

רמב״ם שביתת יום טוב ח׳:ז׳

(ט) ציר הדלת והמפתח והצנור והקורה שנשברו אפי׳ מעי״ט יכול לתקנם וכו׳ משנה שם הציר והצנור והקורה והמנעול והמפתח שנשברו מתקנן במועד ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד. ופירש״י צנור הוא חור שבאסקופה התחתונה: הקורה. מה שעל הפתח שמחזק בו הדלת. ובלבד שלא יכוין לעשות מלאכתו במועד. כשיש לו לתקן כל אלו בשאר ימות השנה ומניחו עד המועד ע״כ ומדקתני ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד משמע דכשנשברו מעי״ט מיירי. וכ״כ המרדכי דאף אם נשברו קודם המועד מותר לתקנם:

(י) ומה שכתב לא שנא הן של עץ או של ברזל הכי משמע בגמרא וטעמא דשרי לתקן כל הני מפני שהן דבר האבד שאם יניח הפתח פתוח ודלתות שבורות נמצא מאבד כל מה שבבית וכיון דדבר האבד הוא לא בעי שינוי והכי אמרינן בהדיא בגמרא דרבי יוסי דקי״ל כוותיה לא בעי שינוי בדבר האבד:

גרסי׳ בגמרא (שם) אמר רבינא כמאן מדלינן האידנא קביותא דדשא בחולא דמועדא כמאן כר׳ יוסי דאמר לא בעינן שינוי בדבר האבד וכתב ר״י פי׳ רש״י קביותא יתד כמין נגר שעושין אותו לנעול הדלת וי״מ קביותא המשקוף שהדלתות שוקפות בו ונסתלקו המסמרים ורוצה ליפול מחזירים אותו למקומו ותוקע אותו במסמרים:

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

טור טור+שו״ע

(ה) מֻתָּר לִבְנוֹת, מַעֲשֵׂה הֶדְיוֹט, אֵבוּס שֶׁתֹּאכַל בּוֹ הַבְּהֵמָה.

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמגן אברהםביאור הגר״אלבושי שרדיד אפריםמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהעודהכל

בבלי מועד קטן י׳:

רמב״ם שביתת יום טוב ח׳:ט״ו

(יד) מהא דרב יהודה שם י׳ וכפירוש הטור בשם אביו הרא״ש וה״ה

(ז) מעשה הדיוט. דכל דבר שאינו צורך אוכל נפש אף על פי שהו׳ לצורך המועד אסור מעשה אומן כ״א בדבר האבד כמ״ש ס״א (מ״מ):

(יא) ס״ה מותר כו׳ – שם ולמבני אוריא ופי׳ הטור אבוס:

(יב) מעשה הדיוט – דכל שהוא לצורך המועד אינו מותר אלא מעשה הדיוט כמ״ש י׳ ב׳ ושם י״א א׳ ושם ה׳ א׳ וע״ל סי׳ תקמ״ד ס״ב והכלל דכל שלצורך אוכל נפש במועד מותר אפילו מעשה אומן ולכן מותר עשיית התנור וכיוצא בו כמ״ש למטה וקצירת חטים וטחינה וכיוצא כמ״ש בסי׳ תקל״ג וכן דבר האבד כמ״ש בסי׳ תקל״ח וסי׳ תקל״ז סט״ו ושאר מקומות וכן משום אין לו מה יאכל דפועל כמ״ש בס״ס תקמ״ב וכן לצורך רבים במועד כמ״ש בסי׳ תקמ״ד ס״ב אבל לצורך היחיד אינו מותר אלא מעשה הדיוט ושלא לצורך אף מעשה הדיוט אסור כמש״ש ע״ש:

(ג) סק״ז אוכל נפש. או חשש פסידא כגון שמירת ביתו מגנבים עשאוהו חז״ל כאוכל נפש כ״כ הב״י והיינו כמו שהגהתי בדברי המ״א סק״א:

(ד) מ״א סק״א דליכא למיחש שם לגנבי כו׳. כלל סי׳ היא אם הוא לצורך המועד ואינו דבר האבד צריך שינוי והיינו מעשה הדיוט אבל אם הוא דבר האבד כגון שיש חשש גנבי א״צ שינוי ומותר אפי׳ מעשה אומן אבל לסתור ולבנות לא הותר רק בחשש סכנה:

(ה) ס״ז במועד עושין אפי׳ מעשה אומן כיון שהוא צורך אוכל נפש:

(ו) שם אין עושין בהם. בהא אסור אפי׳ מעשה הדיוט כיון שאין בו צורך בחה״מ כלל וכמו שהביא בט״ז סק״א בשם הב״י:

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(טז) מעשה הדיוט – דכל דבר שאינו צורך אוכל נפש אע״פ שהוא צורך המועד לא התירו לעשות מלאכה כ״א בשינוי:

(כד) [סעיף ה׳] מותר לבנות מעשה הדיוט וכו׳ לפי שכל שהוא לצורך המועד כיון שאינו צורך אוכל נפש לא הותר במעשה אומן אלא במעשה הדיוט. מ״מ פ״ח דין ז׳ בשם הרמב״ן ב״י הגהת הלבוש. מ״א סק״ז. ח״א כלל קי״ג או׳ ג׳ מק״ק שם או׳ ו׳ מ״ב או׳ ט״ז:

(יח) אֵבוּס שתאכל בו הבהמה – האדם אחראי על האכלת בהמותיו. ואם אין לו אבוס, מסיבה כלשהי, מותר לבנותו בחול המועד באופן ארעי.

מותר לבנות ארוות סוסים פי׳ אבוס שיאכלו בהן מעשה הדיוט ולבנות ספסל קטן או אצטבא לצורך המועד.

בבלי מועד קטן י׳:

רמב״ם שביתת יום טוב ח׳:ט״ו

(יא) מותר לבנות ארוות סוסים וכו׳ שם (י:) רב יהודה שרי וכו׳ ולמיבני אוריא רבא שרי וכו׳ ולמיבני אצטבא וכתב ה״ה אוריא פי׳ אבוס של בהמה וכתב הרמב״ן דדוקא במעשה הדיוט וכ״נ דודאי לא עדיף מעשיית מעקה שאינו מותר במעשה אומן כתב ר״י ובונין אוריא פי׳ רפת בקר וכן אוריות הסוסים שהוא דבר האבד שמזיק לבהמה כשאינה שוכבת יפה ופי׳ רמ״ה אוצר הצריך לו בח״ה או שהוא דבר האבד אם לא יניחנו באוצר ומיירי שלא כיון מלאכתו במועד והמרדכי כתב אוריא פי׳ מקום שאוכל שם הסוס אבל אין לפרש בית הסוס דהא ודאי אסור וכ״כ סמ״ק וז״ל למיבני אוריא אינו ר״ל בניין גמור כדפי׳ בקונדרס אלא ר״ל להושיב האבוס של בהמה למקומו כדפירשו התוספות עכ״ל:

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמגן אברהםביאור הגר״אלבושי שרדיד אפריםמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משההכל

טור טור+שו״ע

(ו) מֻתָּר לִבְנוֹת, מַעֲשֵׂה הֶדְיוֹט, אִצְטַבָּא לִישֵׁב אוֹ לִישַׁן עָלֶיהָ.

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״איד אפריםמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהעודהכל

בבלי מועד קטן י׳:

רמב״ם שביתת יום טוב ח׳:ז׳

(טו) מהא דרבא

(ח) אצטב׳ וכו׳. נסר שמחברין לו רגלי׳ כעין ספסל שלנו מעש׳ הדיוט הוא (טור):

(ה) איצטבא וכו׳. נסר שמחברין לו רגלים כעין ספסל שלנו מעשה הדיוט הוא (טור ומגן אברהם):

(ו) [לבוש] ראוי לאפות וכו׳. אם בזמן הזה קר מותר לעשות תנור להחם בית החורף (מגן אברהם):

(ז) [לבוש] והעשוי כבר מותר וכו׳. פירוש שמחברו בסיד וטיט לארץ כדי להשתמש בו ומשמע אפילו אם לאפות במועד והוא דעת הטור, וכהאי גוונא מתיר בשולחן ערוך לטוח סביב התנור והכירה כדי שישמור את חומו והוא מרשב״ם והט״ז תמה דרמב״ם למד זה מרישא דברייתא דמעמידים תנור וכו׳ כמו שכתב בית יוסף וקשה מנא ליה דילמא מותר כיון שאפשר לאפות בו במועד אפילו בימות הגשמים, עד כאן. ולעניות דעתי מוכח דמיירי באי אפשר לאפות בו במועד דאי באפשר אמאי תנא מעמידין לאשמעינן אפילו לעשות בתחילה דמותר בימות החמה דאפשר וכל שכן מעמידין:

(ח) [לבוש] כשהיא חלקה וכו׳. שאין אז החיטין יכולין לפרך חותכין אותה כדי שלא יהיה שוה כדי שיפרכו החטין תחתיה (רש״י):

(ח) אצטבא – נסר שמחברין לו רגלים כעין ספסל שלנו מעשה הדיוט הוא. טור:

(יג) ס״ו לישב או כו׳ – רמב״ם ור״ל ז״ש שם אצטבא ואקרפיטא וע׳ תוס׳ שם ד״ה אצטבא כו׳:

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יז) מעשה הדיוט אצטבא וכו׳ – הטעם כנ״ל נסר שמחברין לו רגלים כעין ספסל שלנו מעשה הדיוט הוא [טור] ואפשר דלהחליקו ברהיטני מעשה אומן הוא [פמ״ג]. וה״ה לענין אבוס של בהמה הנ״ל. ועיין בטור דלדעת הרא״ש אפילו אצטבא של אבנים מותר לעשות לישב עליו אם עושיהו מעשה הדיוט ורבינו פרץ חולק ע״ז:

(כה) [סעיף ו׳] מותר לבנות מעשה הדיוט וכו׳ והטעם כבר נת׳ באו׳ הקודם:

(כו) שם. מותר לבנות מעשה הדיוט אצטבא וכו׳ נסר שמחברין לו רגלים כעין ספסל שלנו מעשה הדיוט הוא. טור. מ״א סק״ח. א״ר או׳ ה׳ ואפשר להחליק ברהיטני מעשה אומן הוא. ח״א או׳ ח׳ וה״ה לענין אבוס של בהמה הנז״ל. מ״ב או׳ י״ז:

(כז) שם. מעשה הדיוט אצטבא וכו׳ יש מפרשים אצטבא כעין שעושין מאבנים או מטיט ולא נהירא דזה הוי בנין גמור אלא אצטבא כעין ספסל שלנו. טור בשם הר״ף וכתב שדעת הרא״ש נראה להתיר אפי׳ של בנין. וכן פירש״י (מו״ק יו״ד ע״ב) אצטבא בנין של אבנים. וכן פי׳ נ״י על הרי״פ. וכ״מ לשון הש״ע שכתב מותר לבנות וכו׳ משמע אפי׳ של בנין רק שיהיה של הדיוט:

(יט) אצטבא – משטח ישיבה או שכיבה, כעין ספסל.

(כ) לישב או לישן עליה – אם יש לו צורך בזה במועד, כי מעשה הדיוט הותר לצורך המועד.

כתב הרי״ף י״מ אצטבא בניין שעושין מאבנים או מטיט ולא נהירא דזה הוי בנין גמור אלא נ״ל אצטבא כעין ספסל שלנו.

נסר שמחברין לו רגלים וכן ארוות (סוסים) דשרי לאו בנין גמור אלא להושיב האבוס של בהמה למקומו. וא״א הרא״ש ז״ל כתב בסתם ונראה שדעתו להתיר אפילו של בנין.

בבלי מועד קטן י׳:

רמב״ם שביתת יום טוב ח׳:ז׳

(יב) ומה שכתב רבי׳ בשם הרי״ף עד להושיב אבוס של בהמה למקומו כתבוהו הגהות מיימון בפ״ח מהל׳ י״ט בשם סמ״ק וכתב שהתוס׳ פירשו כדבריו ורש״י פי׳ כדברי י״מ והרב המגיד כתב בשם הרמב״ן דהא דשרי למיבני אצטבא דוקא במעשה הדיוט אבל לא במעשה אותן לפי שכל שהוא לצורך המועד כיון שאינו צורך אוכל נפש לא הותר במעשה אומן אלא במעשה הדיוט ע״כ ולפי דבריו כותל חצר שנפל שבונה כדרכו הוא מפני שמירת ביתו ועשאוהו כצורך אוכל נפש לפי שהוא דבר האבד ואינו צריך שינוי עכ״ל וכ״כ נ״י:

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

טור טור+שו״ע

(ז) תַּנּוּר וְכִירַיִם שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיָּבְשׁוּ וְיֹאפֶה בָּהֶם בַּמּוֹעֵד, עוֹשִׂין; וְאִם לָאו, אֵין עוֹשִׂין אוֹתָם {וְהוּא הַדִּין עֲשִׂיַּת קְדֵרוֹת וְאִלְפָּסִין שָׁרֵי בִּכְהַאי גַּוְנָא (נ״י ספ״ק דמ״ק וְהַמַּגִּיד פ״ח);} וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ בּוֹנִים עַל חֶרֶס שֶׁל תַּנּוּר וְעַל הַכִּירָה הַטְּפֵלָה שֶׁלָּהֶם.

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדיד אפריםמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהב״חעודהכל

בבלי מועד קטן י׳., בבלי מועד קטן י״א.

רמב״ם שביתת יום טוב ח׳:י״ג

(טז) שם י״א מהא דרב יהודה

(יז) משנה י׳ וכפירוש רמב״ם בפ״ה

(ג) ובין כך וכו׳ – משמע אפי׳ אם לא ייבשו כדי לאפות במועד מותר לעשות הטפילה פי׳ טיחה בטיט שישמור חומו וצ״ע דהא הרמב״ם למד דין זה ממ״ש בברייתא דרבה בר שמואל דמיירי בימות הגשמים וברישא דברייתא אמרינן מעמידין תנור וכירים כמ״ש ב״י בשם הרב המגיד וקשה מנלן דמותר אפי׳ אם לא אפשר לאפות במועד דלמא מ״ה מותר אפי׳ בימות הגשמים כיון שאפש׳ לאפות בו במועד אפי׳ בימות הגשמים וצ״ע.

(ט) תנור. ונ״ל דאם הזמן קר מותר לעשות תנור להחם הבית החורף אם ראוי לאפות בו ואם אינו ראוי לאפות בו נ״ל ג״כ דשרי ערסי׳ תקמ״א ורסי׳ תקמ״ד:

(ט) תנור – ונ״ל דאם הזמן קר מותר לעשות תנור להחם הבית החורף אם ראוי לאפות בו ואם אינו ראוי לאפות בו נ״ל ג״כ דשרי. מ״א ע״ש:

(יד) ס״ז וה״ה כו׳ – ירושלמי פ״ב הלכה ב׳ מסיקין לפסין וקדירות לצורך המועד:

(טו) ובין כך כו׳ – מדקאמר בברייתא ושוין כו׳ וקאי על מתני׳ ש״מ דמתני׳ בימות הגשמים:

(ז) ט״ז סק״ג דרבה בר שמואל. דאסר לעשות תנור ומוקי לה בימות הגשמים שלא יוכל לייבש בח״ה וברישא תני מעמידין כו׳ ר״ל לאפות טפילה ואהא הקשה דילמא טעם ההיתר משום שיכולין לאפות בו כיון שהתנור כבר יבש וק״ל:

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יח) עושין – אפילו מעשה אומן כיון שהוא צורך אוכל נפש ואם היה אפשר לו לעשות מעיו״ט וכיון מלאכתו לעשותן במועד נראה דאסור וכדלקמן סוף סעיף ח׳ בהג״ה עיי״ש במ״ב:

(יט) אין עושין אותם – בהא אסור אפילו מעשה הדיוט כיון דלאו צורך מועד הוא ואם הזמן הוא קור מותר להעמיד תנור בית החורף להסיק הבית אפילו אם אינו ראוי לאפות בו דהכל חולים אצל צינה. וה״ה אם נשבר החלון בענין שאם לא יתקנו ישב בקור ג״כ מותר לתקנו [ח״א]:

(כ) ובין כך ובין כך וכו׳ הטפילה שלהם – היינו הטיחה שעליהם בטיט כדי שישתמר חומו ומה שכתב בין כך ובין כך ר״ל בין אפשר שייבש הטפילה ובין לא אפשר שייבש עושין הטפילה שלהן משום דאפשר לאפות בתוכן אע״פ שלא נתייבשה הטפילה שעליהן כיון שעיקר התנור והכירה נתייבשו:

(כח) [סעיף ז׳] תנור וכירים וכו׳ ואם הזמן קר מותר לעשות תנור להחם בית החורף אם ראוי לאפות בו ואם אינו ראוי לאפות בו נ״ל ג״כ דשרי. מ״א סק״ט. א״ר או׳ ו׳ י״א בהגה״ט. ח״א או׳ ט׳ ח״א כלל קי״ג או ה׳ מק״ק סי׳ מ״ח או׳ ח׳ מ״ב או׳ י״ט. וה״ה אם נשבר החלון בעניין שאם לא יסתום אותו ישב בקור מותר לתקנו ח״א שם, מק״ק שם בליקוטי רימ״א או׳ יו״ד. מ״ב שם:

(כט) שם. ויאפה בהם במועד עושין. אפי׳ מעשה אומן כיון שהוא צורך אוכל נפש. לב״ש. מק״ק שם או׳ ח׳ מ״ב או׳ י״ח. ואם היה אפשר לו לעשות מעיו״ט וכיון מלאכתו לעשותן במועד נראה דאסור. מ״ב שם:

(ל) שם. ואם לאו אין עושין אותם. בהא אסור אפי׳ מעשה הדיוט כיון שאין בו צורך בחו״ה כלל וכמ״ש הט״ז סק״א בשם הב״י. לב״ש. מק״ק שם. מ״ב או׳ י״ט. ועיין לעיל או׳ ה׳:

(לא) שם. ובין כך ובין כך וכו׳ ר״ל בין אפשר שייבש הטפילה ובין לא אפשר שייבש עושין הטפילה שלהן משום דאפשר לאפות בתוכן אעפ״י שלא נתייבשה הטפילה שעליהן כיון שעיקר התנור והכירה נתייבשו. נתיב חיים. חמ״מ. מאמ״ר או׳ ב׳ מש״ז או׳ ג׳ מק״ק שם. מ״ב או׳ כ׳ ועי״ש בנ״ח וחמ״מ מה שיישבו קושיית הט״ז. ודלא כהא״ר שרוצה להתיר לעשות הטפילה אעפ״י שלא יהיה אפשר לאפות בתנור יעו״ש:

(לב) שם. הטפילה שלהם. היינו הטיחה שעליהם בטיט כדי שישתמר חומו. ב״ח. ט״ז סק״ו. מק״ק שם. מ״ב שם:

(כא) הקדמה לסעיף – סעיף זה ושאחריו אינם מעשיים כלל, כי הם עוסקים במציאות שכבר חלפה מן העולם. תנורי זמנם לא נקנו מן היצרנים אלא יוצרו בבית. ואם במהלך המועד נדרש לו תנור, רשאי לייצרו. הייצור נעשה מחומר רך, אותו גיבשו לצורה תנור, ואחר כך הניחוהו לייבוש. וכשיבש יכלו להשתמש בו.

(כב) עושין – אם חומר התנור כבר יבש, מותר. כי אפשר להשתמש בו במועד עצמו, ואם כן זה צורך המועד.

(כג) ובין כך ובין כך – עשיית הטפילה היא חומר נוסף הטפל לתנור, כגון טיט שמטייחים על גביו, ותפקידו לשמר את חום התנור. וגם אם יש ספק אם יתייבש בתוך המועד, מותר לעשותו.

(כד) ועל הכירה הטפילה שלהם – ואף אם הטיט לא יתייבש, הוא עדיין מסייע בשמירת חום התנור, אף אם אין זאת בצורה מושלמת. ועל כן זה נקרא צורך המועד ומותר. מכאן יש להוכיח שאם נשבר חלון בזמן שמזג האויר קריר, מותר לתקנו במועד.

תנור שראוי להתייבש בענין שיהיה ראוי לאפות בו במועד מותר לעשותו ואם לאו אסור לעשותו והעשוי כבר מותר לעשות לו בית מושב להעמידו עליו ומותר לעשות בית מושב לריחים להעמידה עליו.

בבלי מועד קטן י׳., בבלי מועד קטן י״א.

רמב״ם שביתת יום טוב ח׳:י״ג

(יג) תנור שראוי להתייבש בענין שיהא ראוי לאפות בו במועד מותר לעשותו וכו׳ שם (יא.) ר״י שרא לאמי תנוראה למגדל תנורי איני והא תני רבה בר שמואל ושווין שאין גודלין תנור לכתחלה לא קשיא כאן בימות החמה כאן בימות הגשמים ופי׳ רש״י למגדל תנורי לעשות התנור מחדש: בימות החמה. כלומר כשיש ימות החמה כגון בפסח שאין יורדים בו גשמים מותר לפי שלאלתר יבש ויכולין לאפות בו פת ברגל לצורך הרגל: כאן בימות הגשמים. כלומר שיורדים הגשמים ברגל כגון בסוכות אין עושין תנור לפי שאינו יבש לאלתר עד לאחר הרגל ועביד טרחא שלא לצורך הרגל.

(יד) ומה שכתב והעשוי כבר מותר לעשות לו בית מושב ומותר לעשות בית מושב לריחים להעמידה עליו נראה שזהו מה ששנינו שם מעמידין תנור וכירים וריחיים ופי׳ הרא״ש מעמידין היינו שמתקנים אותו יפה על עמדו כדי להשתמש בהם ומדברי הרמב״ם נראה דס״ל שבונין על חרס התנור והכירה הטפילה שלה ומשמע מדברי רבינו שאפי׳ בימות הגשמים מותר לעשות בית מושב לתנור וכ״כ הרמב״ם בהדיא בפ״ח וכ׳ ה״ה שיצא לו ממה שהעמידו בגמרא ברייתא דרבה בר שמואל בימות הגשמים ובראש הברייתא אמרו מעמידין תנור וכירים במועד:

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ג) תנור שראוי להתייבש וכו׳ שם ריש (דף י״א) רב יהודה שרי לאמי תנוראה למיגדל תנורי ומסיק דהיינו דוקא בראוי להתייבש וז״ל רש״י בסוכה (דף ל״ז) ולשון תלמודא לומר לכל אומן בדבר לשון זה מגדלי כגון למגדלי אוהרי ולמיגדלי תנורי בחש״מ הא למדת שפי׳ לשון זה לשון עשיה ותיקון הוא עכ״ל:

(ד) ומ״ש והעשוי כבר מותר לעשות לו בית מושב להעמידו עליו כ״כ התוס׳ לשם (דף י) בד״ה ר׳ יהודה וז״ל נראה דוקא העמדה דתנור אין זה בנין בתחלה אלא הוא עשוי כבר אבל אינו מחובר בקרקע וצריך לחברו בטפילה בארץ כדמפרש בפ׳ כל הכלים א״נ כי ההיא דפ׳ המביא וכו׳ כלומר אע״ג דהעמדה דתנור לאו בנין בתחלה הוא מ״מ במה שמחברו בארץ הוא בנין גמור שצריך לחברו בטפילה דהיינו סיד וטיט וכו׳ והרמב״ם בפ״ח כתב ובונין על חרס של תנור ועל הכירה הטפילה שלהם עכ״ל נראה שמפר׳ העמדה דתנור הוא שבונין מבחוץ לתנור וכירה טפילה מטיט כל סביב החרס כדי שישמור חומו:

טור טור+שו״ע

(ח) נוֹקְרִים אֶת הָרֵחַיִם, וּפוֹתְחִים לָהֶם עַיִן {פֵּרוּשׁ נֶקֶב שֶׁעוֹשִׂים בְּאֶמְצַע הָרֵחַיִם,} וּמַעֲמִידִים אוֹתָם; וּבוֹנִים אַמַּת הַמַּיִם שֶׁל רֵחַיִם, וְקוֹצְצִים צִפֹּרְנֵי הַחֲמוֹר שֶׁל רֵחַיִם. {הַגָּה: וּמֻתָּר לְחַדֵּד סַכִּין בַּמּוֹעֵד; וְסַכִּין שֶׁנִּשְׁבַּר בַּמּוֹעֵד מֻתָּר לַעֲשׂוֹת אַחֶרֶת (הַמַּגִּיד פ״ח).}

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדיד אפריםמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהעודהכל

בבלי מועד קטן י׳., בבלי מועד קטן י׳:

רמב״ם שביתת יום טוב ח׳:י״ג, רמב״ם שביתת יום טוב ח׳:ט״ו

(יח) משנה שם וכת״ק וכדמפרשי רב יהודה ורב יחיאל בגמרא שם

(יט) הרמב״ם שם

(כ) מימרא דרב יהודה שם

(ד) החמור של ריחים – פי׳ החמור שמגלגל הריחיים.

(ה) שנשבר במועד – ול״ד להא דאיתא בס״ד בציר ומפתח כו׳ אפי׳ נשברו מעי״ט שרי דהתם הפסד גדול הוא ולא כוון מלאכתו במועד דלפי הנראה דגם כאן יש היתר אפי׳ נשבר מעי״ט אם לא כוון על המועד כיון שצורך אוכל נפש הוא.

(י) שנשבר כו׳. אפילו יכול להשאיל מחבירו שרי כ״מ במ״מ עסי׳ תק״ט:

(ט) אמת המים וכו׳. כן כתבו הטור והרמב״ם ומשמע שפירושו הכי בש״ס [מועד קטן] דף י׳ אמתא דרחיים, אבל רש״י פירש שם עץ שרחיים בנוי עליו ולזה מדוקדק יותר למיבני אבל באמת המים שייך לשון לתקן, וצריך עיון שלא העיר הבית יוסף בזה:

(י) [לבוש] ויש מתירין וכו׳. השולחן ערוך סתום להתיר וכן עיקר:

(יא) [לבוש] אפילו מלאכת אומן וכו׳. ולפי זה צריך לומר דרשתות בריש סימן שאחר זה לא מיקרי צורך אוכל נפש:

(יב) [לבוש] ויש אומרים וכו׳. רמ״א סתם להתיר גם אפשר דכולי עלמא מודים בזה, עד כאן:

(יג) נשבר סכינו וכו׳. מדלא קתני נשבר במועד משמע דסבירא ליה אף נשבר קודם מועד מותר כשלא כיון מלאכתו למועד כיון שהוא צורך אוכל נפש וכן דעת הט״ז ומשמע אפילו יכול להשאיל מחבירו שרי:

(י) שנשבר – אפי׳ יכול להשאיל מחבירו שרי מ״א ועיין סי׳ תק״ט סעיף קטן ב׳ מש״ש:

(טז) ס״ח נוקרים כו׳ ופותחים – כרב יהודה ור״י וכת״ק דאף בת עינא מותר. הרמב״ם וכ״ד הגאונים:

(יז) ומעמידים – מתני׳:

(יח) ומותר כו׳. וסכין כו׳ – כיון דמלאכת אוכל נפש הוא מותר אפי׳ מעשה אומן ואין צריך שינוי כנ״ל. שם:

(ח) סק״ה דצורך אוכל נפש היא. דעדיף מפסידא כמ״ש בדברי המ״א סק״ז:

(ט) מ״א סק״ה יכול להשאיל מחבירו. כן מבואר במ״מ שהביא הב״י ומשמע דדוקא בח״ה אבל בי״ט אם אפשר בשאלה אסור לתקן וזהו מה שכת׳ עסי׳ תק״ט דכת׳ שם המ״א כך דביו״ט אסור אם אפשר בשאלה:

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(כא) נוקרין וכו׳ – שכשהיא חלקה ואין החטין יכולין לפרך מנקרין אותה כדי שלא יהיה שוה כדי שיפרכו החטין תחתיה ומותר אפילו בפתיחת עין אף דמעשה אומן הוא ובעלמא אף לצורך המועד מותר רק ע״י שינוי הכא שרי במעשה אומן דחשיב כמכשירי אוכל נפש:

(כב) את הרחיים – ואפילו בחדשים מותר כיון שהוא לצורך המועד:

(כג) ומעמידים אותם – היינו שמתקנים אותם יפה על עמדם כדי להשתמש בהם [הרא״ש]:

(כד) ובונים אמת המים וכו׳ – שטוחנין על ידה:

(כה) החמור – היינו החמור המגלגל הריחיים דגידול צפרניו מרעי ליה ולא מצי למיזל כ״כ וכל הני משום דהוא לצורך המועד ועיין לעיל בסימן תקל״ו ס״א:

(כו) ומותר לחדד וכו׳ וסכין וכו׳ – דכיון דמלאכת אוכל נפש הוא מותר ואפילו מעשה אומן וא״צ שינוי:

(כז) שנשבר במועד – ומשמע דבנשבר קודם המועד אסור כיון דאינו אלא מכשירי אוכל נפש ומוכח מהט״ז דכ״ז הוא באם היה יכול לעשותו מעיו״ט וכיון והניח המלאכה ליו״ט אבל אם לא כיון שרי:

(כח) לעשות אחרת – ואפילו אפשר לו בשאלה. (מ״א וש״א):

ופותחים להם עין – עיין בב״י דהרא״ש בשם הראב״ד אוסר בזה וכן סתם הטור ומ״מ לדינא העתיק בשו״ע להקל כדעת הרמב״ם משום דהה״מ הביא בשם הגאונים והרמב״ן להקל בזה וק״ק דהרי״ו הביא דדעת רוב הפוסקים כהראב״ד:

(לג) [סעיף ח׳] נוקרין את הריחים. כשהיא ישנה וחלקה ואין החטין יכולין ליפרך היטב מנקרין אותה חותכין אותה כדי שלא תהיה שוה כדי שיפרכו החטים תחתיה. רש״י מו״ק יו״ד ע״א. אמנם מ״ש כשהיא ישנה הטור כתב בין אם היא חדשה או ישנה. וכתב ב״י שכ״ה דעת הרמב״ם והראב״ד יעו״ש ולכן סתם בש״ע דמשמע בכל גוונא שרי. וכ״פ הלבוש. מק״ק סי׳ ס״ג או׳ ז׳ מ״ב או׳ כ״ב:

(לד) שם. ופותחים להם עין. והטור כתב דאסור לתקן הנקב שבאמצע האבן המתגלגל שהוא מעשה אומן עכ״ל אבל הרמב״ם פ״ח דיו״ט פסק להתיר וכתב שם המ״מ דכ״ה דעת הגאונים וכן הסכים הרמב״ן יעו״ש והב״ד ב״י ולכן פסק כאן בש״ע להקל. וכתב הא״ר או׳ יו״ד דכן עיקר. וכ״פ מק״ק שם. מ״ב או׳ כ״א:

(לה) שם. ופותחין להם עין. משמע דאין חילוק בין חדשה לישנה והריטב״א בחי׳ למו״ק דף יו״ד טעמא טעים. ברכ״י או׳ א׳:

(לו) שם. ומעמידין אותם. היינו לעשות בית מושב לריחים להעמידה עליו. טור. לבוש:

(לז) שם. ובונים אמת המים וכו׳ שטוחנין על ידה. טור. ורש״י על הגמ׳ שם ע״ב פי׳ העץ בהריחים בנוי עליו. ורש״י על הרי״ף שם פי׳ מקום שבת הריחים כולה קרוי אמתא עכ״ל ומזה נראה דרש״י שעל הרי״ף אינו רש״י של גמ׳ אלא מפרש אחר וקראו לו בשם רש״י דהרבה פעמים מפרש בענין אחר כאשר יראה הרואה. וכ״כ הרב חיד״א בשם הגדולים מע׳ גדולים או׳ ש׳ סי׳ ל״ה ומטי לה משם א״ר ססי׳ ר״ח ויד מלאכי דף קפ״ד דרש״י שעל הרי״ף הוא מפרש אחר יעו״ש:

(לח) שם. וקוצצין צפרני החמור של רחיים. פי׳ חמור המגלגל הרחיים. טור. לבוש. ט״ז סק״ד. וכל הני משום צרכי מועד התירו. ועיין לעיל רסי׳ תקל״ו:

(לט) שם הגה. ומותר לחדד סכין במועד. דכיון דמלאכת אוכל נפש הוא מותר אפי׳ מעשה אומן וא״צ שינוי. מ״מ פ״ח דין י״ג בשם הרמב״ן. ב״י. לבוש. ביאורי הגר״א. מ״ב או׳ כ״ו:

(מ) שם בהגה. ומותר לחדד סכין וכו׳ ואפי׳ היה אפשר לחדד מעיו״ט. שלחן שלמה. תו׳ חיים על ח״א כלל קי״ג או׳ ג׳:

(מא) שם בהגה. וסכין שנשבר במועד מותר ונכ׳ ואפי׳ נשבר מעיו״ט אם לא כיון על המועד מותר כיון שצורך אוכל נפש הוא. ט״ז סק״ה. א״ר או׳ י״ג. מק״ק סי׳ ס״ג או׳ ח׳ והמאמ״ר או ג׳ כתב הא דשרי אם נשבר מעיו״ט היינו אם לא היה לו שהות לתקנו או שנאנס ולא יכול לתקנו וכיוצא יעו״ש וכ״כ בס׳ שע״ש. והמש״ז או ה׳ כתב הואיל וסכין אפשר בשאלה אפשר דלא התירו אם נשבר מעיו״ט. וכ״כ בס׳ שלחן שלמה. והב״ד תו׳ חיים שם או׳ ד׳ והריטב״א בחי׳ למו״ק דף ח׳ כתב דעושין שפודין ואסכלות וסכינין אפי׳ לכתחלה, והב״ד הברכ״י או׳ ד׳ ואפשר דהיינו נמי אם א״א בשאלה:

(מב) שם בהגה. וסכין שנשבר במועד מותר וכו׳ ואפי׳ יכול להשאיל מחבירו שרי. מ״א סק״י. א״ר שם. ברכ״י או׳ ה׳ ח״א שם או׳ ד׳ מק״ק שם. מ״ב או׳ כ״ח:

(מג) שם בהגה. מותר לעשות אחרת. אפי׳ בלא שינוי. ח״א שם. ומ״מ אעפ״י שכתבנו דמותר לעשות אחרת אפי׳ יכול להשאיל המחמיר לשאול אם אפשר בשאלה או לקנית סכון במזומן תע״ב דהא יש צד להחמיר אם אפשר בשאלה כמ״ש במ״מ שם ולבוש יעו״ש:

(כה) נוקרים את הרחיים – הניקור הוא יצירת יכולת שפשוף וחיספוס על פני האבן הטוחנת, כי רק כך החיטים נתפסים באבן ונטחנים. הטחינה היא צורך המועד, על כן היא מותרת, וניקור הרחיים נעשה כדי שיוכלו לטחון כראוי.

(כו) נקב שעושים באמצע הרחיים – אבני הרחיים המה אבנים בצורת גלגל, ובאמצע האבן חופרים נקב, לצורך הרכבתם יחד, ופעילות מיטבית.

(כז) ומעמידים אותם – סידורם במיקום המיוחד להם, לצורך הפעלתם בצורה יעילה.

(כח) אמת המים של רחיים – אם הריחיים מופעלים באמצעות מים זורמים.

(כט) לחדד סכין במועד – אף שפעולה זו היא מלאכת תיקון כלי, הדבר מותר לצורך המועד.

(ל) מותר לעשות אחרת – כל הפעולות לטובת הכלים הנזכרים נעשים לצורך המועד. אבל כאמור, אין להם שייכות לזמננו.

ולנקר אותם כשהם חלקים ביותר בין אם היא חדשה או ישנה ולתקן אמת המים שטוחנין על ידה וליטול צפרני החמור המגלגל הריחים אבל אסור לתקן הנקב שבאמצע האבן המתגלגל שהוא מעשה אומן.

בבלי מועד קטן י׳., בבלי מועד קטן י׳:

רמב״ם שביתת יום טוב ח׳:י״ג, רמב״ם שביתת יום טוב ח׳:ט״ו

(טו) ומה שכתב ולנקר אותם כשהם חלקים ביותר וכו׳ שם (י.) שנינו ר׳ יהודה אומר אין מכבשין את הריחים בתחלה ובגמרא מאי מכבשין א״ר יהודה מנקר ריחים ר׳ יחיאל אמר בת עינא פירש״י בת עינא נקב שעושין באמצע הריחים וכתב הרא״ש אין מכבשין את הריחים בתחלה פירוש חדשה אבל ישנה מכבשין כתב הראב״ד ומסתברא מדא״ר יהודה אין מכבשין בתחלה מכלל דרבנן שרי אפי׳ חדשה והלכתא כת״ק והביא ראיה לדבר מדאיתא התם דרש רב חמא נוקרין ריחיים במועד ומדלא מפליג בין חדשה לישנה אלמא בכל גוונא שרי וכ״נ דעת הרמב״ם שסתם וכתב בפ״ח נוקרים את הריחיים ולא חלק בין חדשה לישנה:

(טז) ומה שכתב ולתקן אמת המים שטוחנין על ידה וליטול צפרני החמור המגלגל הריחים (שם:) רב יהודא שרא למשקל טופרי לחמרא דריחים ולמיבני אמתא דרחייא. ואע״ג דאמרינן התם משום רבינו אמרו חמור שרוכב עליו מותר ליטול צפרניו אבל חמרא דריחיא לא פסקו הפוסקים כרב יהודא:

(יז) ומה שכתב אבל אסור לתקן הנקב שבאמצע האבן המתגלגל שם אהא דאפליגו רב יהודה ורב יחיאל בפי׳ מכבשין כתב הרא״ש בשם הראב״ד דרב יהודה סבר דווקא מנקר ריחים דמעשה הדיוט הוא אבל בת עינא לא דמעשה אומן הוא ורב יחיאל אמר בת עינא וכ״ש מנקר ריחיא והלכה כרב יהודה מדדרש רב חמא נוקרים ריחים במועד ומכדי רב חמא הלכה למעשה אתא לאשמעינן ואם איתא דבת עינא נמי שריא איבעי ליה למימר נוקרים ריחים ועושים לה בת עינא עכ״ל וכך הם דברי רבינו אבל הרמב״ם פסק בפ״ח פותחים עין לריחיים וכתב ה״ה שכ״ד הגאונים שניקור הריחים ובת עין שלהם מותר ואפי׳ לגמור מלאכתן כדרכו וכן הסכים הרמב״ן ז״ל עכ״ל:

כתב נ״י בספ״ק דמ״ק בשם הרמב״ן בירושלמי התירו להסיק אלפסין וקדירות לצורך המועד וכ״כ הרב המגיד בפ״ח מה׳ י״ט וכ׳ עוד בשמו ונ״ל שאף עשייה מתחלה בכלל היתר זה מפני שהן מכשירי אוכל נפש ונעשות כדרכן ומפני זה התירו עשיית תנור וכיריים וכן התירו לגדל מהולתא ע״כ:

כתב המרדכי בפ״ק דמ״ק בשם הירושל׳ והתוספתא מפרקין המנעל מעל גבי האימום אבל לא מחזירין אותו:

וכתב עוד המרדכי בשם אבי העזרי כי היכי דמתני׳ ס״פ המביא (ביצה לד.) דתנור וכירים חדשים אין טשין ואין סכין אותן ואין מפיגין אותן בצונן כדי לחזקן ואם בשביל לאפות מותר ה״נ מתני׳ בירושל׳ לענין ח״ה ומסיים הורה ר׳ יודן מדוחק להביא כירה חדשה מבית האומן לשפות עליה הקדירה בי״ט:

וכתב הרב המגיד בפ״ח בשם הרמב״ם סכין ודאי מותר לחדד כדרכו פי׳ במלאכת אומן ולעשותו לכתחלה כשנשבר במועד אפשר שהוא אסור לפי שהוא דבר הנשאל ויש להתיר עכ״ד:

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון