(א) או הקדירה – אע״ג שהיה לצורך אוכל נפש מ״מ אין כאן אלא מכשירי אוכל נפש ואין מותר אלא לר״י דדריש לכם לכל צרכיכם אבל אנן קי״ל כרבנן דדרשי הוא ולא מכשיריו כן איתא בגמ׳ פ״ב דביצה אלא דקשה הא בפ׳ א״צ אמרי׳ הלכה כר״י ותי׳ בזה דהיינו במ״ש שם הלכה ואין מורין כן ומ״ה דעת הרי״ף ורמב״ם דהיינו דיעה קמיית׳ דאסרו כאן אבל היש מתירין שמביא רמ״א דהיינו הרא״ש שכתב והא דאסור לכבות בשביל שלא תתעשן הקדירה היינו באפשר להצילה מעישון בלא כיבוי כגון שיסירנה מאש זה ויתננה לבשל על אש אחר ואם אין לו אש וצריך לבשל באש זה ואם לא יכבה תתעשן הקדרה מותר לכבות לצורך אוכל נפש כמו שמותר לאפות ולבשל ומיהו קשה דהיינו כרבנן ובפ׳ א״צ פסקי׳ כר״י ואפשר משום דאין מורין כן א״נ במידי דלאו אוכל נפש (ממש) החמירו טפי עכ״ל גם הר״ן כתב שחילקו בין המכשירין לפי מה שהם והקשה מו״ח ז״ל ע״ז דבאפשר להצילה אפי׳ ר״י מודה דאסור כמו גבי גריפת תנור בסי׳ תק״ז דאם אפשר לאפות בלא גריפה אסור לגרוף אפי׳ לר״י כדמשמע מרש״י כמ״ש שם ולפיכך דחה דברי הרא״ש אלו ולק״מ דודאי גבי גריפת התנור מותר לר״י מדאורייתא בכל גווני אפי׳ באפשר לאפות בלא גריפה אלא משום טלטול הטיט אסרו שם כמ״ש הרא״ש בהדיא שם דהטעם משום טלטול כמ״ש בסי׳ תק״ו ס״ד בדברינו ע״ש וכי כאן מותר לר״י אפי׳ באפשר להצילה ואין כאן איסור טלטול דאין כאן מוקצה אלא דלרבנן אסור אא״כ הוה א״א להצילה ובזה מותר גם אם לוקח העץ הדולק משם דהא העצים מותרים בטלטול בי״ט והמרדכי כ׳ דההיא שלא יתעשן הבית אתי דוקא כר״י אבל בשביל קדירה אפי׳ לרבנן שרי דהוי ממש אוכל נפש.

(ב) או כדי לשמש מטתו – בגמ׳ דף כ״ב ב״מ אבא מר מרתא מאביי מהו לכבות את הנר מפני דבר אחר (פי׳ תשמיש) א״ל אפשר בבית אחר אין לו בית אחר מאי אפש׳ לעשות לו מחיצה (פרש״י בסדין) אין לו לעשות מחיצה אפשר לכפות עליו כלי אין לו כלי מאי א״ל אסור איתביה אין מכבין הבקעת כדי לחוס עליה ואם בשביל שלא יתעשן הבית מותר אלמא לצורך י״ט שיהנה היום שרי א״ל ההי׳ ר״י היא דאמר מכשירים שרי דדריש לכם לכל צרכיכם והאי נמי צרכיכם וכן תשמיש כי קאמינא אנא כרבנן פרש״י ואנא דאסרנ׳ כרבנן דדרשי הוא ולא מכשיריו. וק״ל מאי השיב לו תחלה אפשר בבית אחר ולא השיב לו מיד אסור כדרך כל משיב לשואל לאיזו צורך נותן לו עצה לילך לבית אחר שזהו פשיטא דמותר הליועץ נתנו לו ונראה דכיון דהלכה כר״י אלא שאין מורין כן ע״כ לא רצה לומר אסור בבירור כי באמת מותר מצד ההלכה כל שא״א בע״א ע״כ אמר אפשר בבית אחר ולא אמר ילך לבית אחר אלא ה״ק כיון שאפשר בבית אחר אסור לו בזה וכן הכוונה אח״כ במחיצה וכפיית כלי ממילא ידענו באם אין לו כל אלה דמותר ואחר ששאלו באם חסר כל אלה איך יעשה א״ל אסור פי׳ שלא רצה להורות בפי׳ שמותר אלא אסר לו אחר שכבר גילה לו שיש היתר כל שא״א בע״א ממילא יוודע לו שהי׳ הלכה ואין מורין כן והשתא ניחא דאמר כי קאמינא אנא לרבנן ולא אמר ואנא ס״ל כרבנן אלא ודאי דהאמירה שאמרתי לך היא אליבא דרבנן לפי שאין מורין כן כר״י ונמצא דסוגיא זו כסוגיא דאין צדין אמר ר׳ נחמי׳ הוה קאימנ׳ קמי׳ דרבא והוה קא מעבר לסכינא אפומ׳ דדיקול׳ וא״ל לחדודי קא עביד מר או להעביר שמנונית׳ וא״ל להעביר שמנונית וחזיתיה לדעתי׳ דלחדודא קעביד וקסבר הל׳ כר״י ואין מורין כן פירש״י דמותר כל איש לעשות אבל אין מורין כן לרבים שלא יזלזלו אף במכשירין שאפשר לעשותן בעי״ט וא״כ ה״נ נתכוין אביי לדרך זה שלא לגלות ההיתר בפי׳ ונראה דזה היתה דעת הרוקח שכ׳ ב״י בשמו דמכבין בקעת שלא יתעשן הבית שאינו יכול לישב או כדי לשמש מטתו אבל אם יכול לכפות כלי על הנר או להוציא הנר בבית אחר אין לכבות כדאמרינן בפרק י״ט עכ״ל. וקשה דהא בפ׳ י״ט אמר אביי בפי׳ אסור אלא כמ״ש דאותה תשובה לא היתה ע״פ הדין האמת דאל״כ ה״ל להשיב תיכף אסור. כתבתי זה אע״פ שש״פ כתבו לאיסור בסתם היינו דרך הוראה לרבים אע״פ שלא כ״כ בפי׳ מ״מ סמכו על מה שכ״כ בהשחזת הסכין וחד טעמא הוא לר״י אלא שהרמב״ן חילק ביניהם כמבואר בב״י וכן ראיתי לרש״ל בפ״ב דדברי אביי הם דרך אין מורין כן ודקדק ג״כ לישנא דאביי דלא אמר ואנא ס״ל כרבנן כמ״ש ונ״מ דאי עבד חד להיתר בענין שאין לו מחיצה ולא כפית כלי אין עליו חטא דהא גם רבא ואביי בפ׳ א״צ גבי סכין עשו היתר שלא מורין כן ומ״ש מהר״ם במרדכי פ׳ כירה לעשות מחיצה דוקא קודם שבת בפני ספרים כדי שיעשה צרכיו בשבת חומרא היא לכתחלה ובמ״ש ניחא מה דקי״ל במ״ש אביי אפשר לעשות מחיצה דהא מבואר בסי׳ שט״ו שאסור לעשות מחיצה בשבת כדי לשמש מטתו ואי ס״ד לומר דכאן אסור מן הדין בשביל תשמיש ה״ל י״ט בשבת וא״כ למה התיר אביי בעשיית מחיצה כאן אבל למה דפרישי׳ ניחא דמן הדין מותר לכבות כדי לשמש אלא שאין מורין כן וא״כ אין תועלת גמור בעשיית המחיצה וה״ל כעשיית מחיצה לצניעות בעלמא דמותר כדאי׳ בסי׳ שט״ו כנלע״ד בזה ג״כ כפית כלי מותר בשביל תשמיש כמ״ש בסי׳ רע״ז בסופו ע״ש.

(ג) אסור לכבות משום הפסד – נרא׳ פשוט דבמקו׳ חשש סכנה בין העכו״ם דאז מותר דהא אפילו בשבת מותר בזה כמ״ש סי׳ של״ד.

(ד) כדי להרחיק השמן – זה מיירי שישאר כך ולא יחזור ויטה אליו השמן נ״ל מזה באם מטה וממשיך השמן קצת מן הפתילה כדי שיוכלו לאחוז בפתיל׳ ולהוציאה קצת טפי ממה שהית׳ תחל׳ חוץ לשמן ואח״כ יחזור ויטה השמן אליה וזה כדי שתדלק יפה מותר ולא אמרי׳ שבשעה שמשך השמן מתחלה ה״ל מכבה [ואינו] דומה לפתילה שזכרו אח״כ דלא מהני מה שנותנה לנר אחר דשאני התם שלקח כל הפתילה מנר זה הוא מכבה בוודאי משא״כ כאן שאינו ממשיך כל השמן אלא מרחיקו קצת וחוזר ומקרבו דאפי׳ לא היה מקרבו לא היה מתכבה כשיגיע למקו׳ השמן ואדרב׳ זה מתכוון שיבעיר אח״כ טפי ושרי כנ״ל.

(ה) שהרי כשמוציא׳ מיד מכבה – בטור סיים ומה מועיל שידליקנה אח״כ וצ״ע מ״ש ממ״ש בסי׳ תק״ב דמותר ליקח עץ הדולק מצד זה של מדורה ולהניחה לצד אחר ולא אמרי׳ שמיד הוא מכבה כמו כאן וא״ל דהתם שאני במדורה א׳ דהא כ׳ שם הטע׳ הואיל ואין מכוין לכיבוי וא״כ ה״נ נימא הכי בפתילה שמוציאה כדי להניחה באש אחר ומה לי במדורה זו עצמה מקצה לקצה או מדורה אחרת סמוכ׳ לה וכמדומה דמאן דס״ל שם לקולא ה״נ כאן בפתילה וצ״ע על רמ״א וכן רש״ל דפסקו לתרווייהו בא׳ לקולא ובא׳ לחומרא.

(ו) נר של שעוה – סעיף זה הוא דעת הרא״ש והטו׳ דס״ל דגרם מהירות כיבוי אינו מותר אלא באם הגורם דבר חוצה להנר דהיינו כמ״ש כאן שמניח סביבו דבר המעכב ההבערה אבל לא ימעט ההבערה במה שלוקח מגופו שום חלק דזה הוה מכבה והוכיח הרא״ש דבר זה דאי תימ׳ דגם בזה מותר קשה ממ״ש בשפופרת ע״פ הנר דאסור דלמא אתי לאסתפוקי ממנו והיינו מפני שימהר הכיבוי אח״כ שאינו מכחיש אור הנר כלל עכשיו שהרי הנר לעולם מלא שמן כי מהשפופרת מטפטף תמיד לאור הנר אף אם יסתפק מעט משמן שבשפופרת אינו מכחיש מאור הנר אלא הטעם משום דגרם מהר כיבוי בזה דהשמן והפתילה שניהם גורמים הדליקה והממעט מא׳ מהם ממהר כיבוי ואסור אפי׳ לרבנן דר״י דמתירים לעשות מחיצה בכלים אפי׳ מלאים אפי׳ חדשים ואפשר שיתבקעו ויכבו הדליקה מ״מ כאן אסור מ״ה אסור בנר של שעוה כי אם להשים סביבו אבל לא לחתוך ממנו כלל אפי׳ ע״י אור וע״כ כ׳ הטור והש״ע כאן שרוצה להדליקו דאלו דלק כבר אסור לקצרו דהוי מכבה ומו״ח ז״ל הקשה דאם הוא אינו דולק עדיין למה כתבו להשים סביביו דוק׳ הא אפי׳ לחתוך ממנו שרי דאין כאן גרם כיבוי ואין זה קושיא דבסכין פשיטא שאסור לחתוך בכל גווני כמ״ש במתני׳ חותכה באור בפי שתי נרות אלא ע״י אור צריך לחתוך ממנו וזה אינו רוצה בכך כי הוא רוצה שישאר לו חתיכה נר להדליק פעם אחרת ואם ידליק אותו באור יצטרך להדליק כולו ולא ישאר ממנו מאומה ע״כ אין לו תקנה כי אם קודם ההדלק׳ לשום סביבו דבר המעכב האור וזה פשוט והיש מתירין הם התו׳ סבירא להו דאין איסור אלא אם מכחיש תכף מאור הנר כההיא דמסתפק מן השמן או מטה השמן ומרחיקו מהפתילה אבל אם אינו מכחיש עכשיו האור אלא שימהר כיבוי אח״כ מותר אפי׳ אם לוקח קצת מגוף שלו וראוי לתרץ בדעת התוס׳ מ״ש הרא״ש מאיסור דשפופרת על פי הנר נ״ל די״ל כיון שבאם מסתפק מהשמן שבנר לכ״ע אסיר כיון שבשעת לקיחתו מכחיש מאור הנר ע״כ אסרו גם בשמן שבשפופרת דשמא יסתפק ממנו ועי״ז יבואו להסתפק גם משמן שבנר דמה הפרש בין סיפוק זה לזה כנ״ל ורש״ל תי׳ דבשפופרת אסור דשמא יסתפק מכל השמן והוא דחוק לפע״ד ונלע״ד דאם רוצ׳ להטות הנר של שעוה האש למטה קצת כדי שיתיך השעוה ויחזירנו למעלה וכן יעשה פעמים הרבה כדי שבמהרה ישרף כל הנר וכן בנר של חלב מותר אפי׳ לדעת הרא״ש אע״פ שגרם הכיבוי ע״י גוף הנר מ״מ מותר דע״י הטיה זו הוא מבעיר טפי ודמי למרבה בפתילות שנזכר בסמוך בהג״ה: כ׳ המרדכי פ׳ כל כתבי שיש מתירים בי״ט לתת סכין או דבר הניטל בי״ט על נר של שעוה שלא במקום הדלקתה שאין כאן אלא גרם כיבוי אבל רבינו יואל פי׳ דאפי׳ בי״ט לא שרי גרם כיבוי אלא במקום היזק דוקא עכ״ל. כ׳ רש״ל פ״ב דשרי לתחוב נר הדולק בבה״כ בחול כדי שלא ישרף יותר ממה שיוצא לחוץ ואף שהמרדכי כ׳ שרבינו יואל כ׳ שאף כה״ג לא שרינן אלא במקום היזק לא נהירא דדוק׳ בגרם כיבוי ממש שכבה אש הדולק כבר דומיא דפלוגתא דר״י ורבנן בפ׳ כל כתבי אבל מה שאינו מכבה ממש אלא כשמגיע לשם אין לו עוד יותר במה לישרף וכלה מאליו שרי לכתחלה כדברי התו׳ כו׳ אכן להתיר לכתחל׳ לא יראה בעיני נגד דברי הרא״ש מאחר שממעט גוף השעוה שהוא דולק אבל ליקח חתיכת חלב מהנר כשהוא דולק שרי אפי׳ לכתחלה ואפי׳ להרא״ש עכ״ל ובהג״א פ״ב כתב שיש ליזהר מליקח חתיכת חלב אפי׳ רחוק מפתילה אסור וזה דלא כדברי רש״ל שהם ע״פ המרדכי פ״ב אבל העיקר נראה כרש״ל שהרי מצינו שמות׳ ליקח עץ שלא אחז בו האור כמ״ש סי׳ תק״ב ס״ד ולעד״נ דתחיבת הנר בחול שרי ג״כ להרא״ש דע״כ לא אסר אלא כשממעט השמן וכן השעוה אבל כאן אינו ממעט אלא ע״י שתוחבו בחול אינו יכול להדליק מחמת שהחול נופל עליו זהו ממש כענין שכתב הטור שמותר להשים סביב הנר איזה דבר כדי שיגרום הכיבוי ה״נ בהך תחיבה בחול אבל להשים תחיבת הנר למטה תוך המים זה נראה לאיסור דהוי כיבוי ממש וגרע טפי מכלים חדשים עם מים דקי״ל כרבנן דשרי ואפ״ה אסר רבינו יואל שלא במקום היזק כ״ש בזה מכל מקום נראה דבצורך קצת אף שאינו צורך גדול יש להקל אפי׳ במים כי לא מצינו חבר לר״י בזה כנ״ל.

(ז) ושיורי שמן ופתילה כו׳ – עמ״ש בסי׳ תק״א ס״ו.

(ח) אבל של בה״כ כו׳ – רש״ל כ׳ דאפי׳ בביתו אם מדליק לכבוד י״ט אפי׳ כבר בירך על נרות של י״ט לא מקרי בטילה אא״כ עושה כדי להראות עשרו ע״כ ול״נ דגם זה לא מקרי בטיל׳ כיון שמכוין להראות עשרו בזה היום ודאי נתכוין לכבוד היום. וכתוב בטור שבכל שעה אפי׳ ביום יש מצוה בהדלקת נירות בבה״כ.

(ט) אין חותכין הפתילה – דקא מתקן מנא ואם נותן ב׳ ראשיה בפי שתי נרות כו׳ אז לא מוכח דהוה מתקן מנא אלא להדלקה קא מכוין כן פירש״י.

(י) והוא שצריך לשתיהן – כתב רש״ל בפ׳ המביא. וז״ל א״כ עיקר ההיתר תלוי בזה ה״ה נמי דשרי לחתוך הנר של שעוה באור כדי להדליק שניהם כא׳ אבל נר שהוא דולק אסור לחתוך אפי׳ באור כדי לנתק חלק הא׳ ממנו שלא ידלק בצד הב׳ וכמ״ש בפ׳ י״ט סי׳ כ״ח עכ״ל ולא הבנתי דבריו דהיאך יחתוך ע״י האור ולא ידלק החלק השני והיאך אפשר זה אם לא שיכבה החלק השני אחר שידליק שם כדי לחלקם. ואם אפשר לחלקם ע״י האור בלא הדלק׳ פשיטא דאסור כמו בסכין. ומ״ש ראייה מפ׳ י״ט סי׳ כ״ח שם לא הוזכר אלא מענין רוצה לחתוך באור כדי למהר הכבוי שהוא ס״ל דזה אסור לדעת הרא״ש מפני שממעט גוף השעוה אבל לא נלע״ד כן דע״כ לא הוצרכנו כאן שצריך לשניהם אלא כדי שלא יהא נראה כמתקן מנא שהרי הפתילה לא הודלקה עדיין שעוש׳ אותה לכלי עכשיו. אבל אם הוא רוצה להדליק נר שעוה שדולק כבר ומכוין שישרף הנר במהרה אפי׳ להרא״ש דלעיל ס״ג אין איסור דזה הוה כמרבה פתילות שיבעי׳ במהר׳ שזכר רמ״א ס״ב דמותר דמה לי שמוסיף הבערה ע״י פתילה אחרת או ע״י אותה פתיל׳ עצמה בנר של שעוה ולא פליג הרא״ש על התו׳ לעיל אלא באם הוא ממעט בלא הדלקה. וא״ל מהג״א פ״ב שכ׳ וז״ל אבל אם חתיכה קטנה בנר דולק ונוטל א׳ מן החתיכות מן הרחוקות מהפתיל׳ אין נראה שיהא חייב ומיהו לכתחל׳ אסור לעשות אפי׳ בי״ט וכן לחתוך מן הנר של שעוה בשעה שהוא דולק עכ״ל משמע אפי׳ ע״י אור אסור דנרא׳ דלא קי״ל כהג״ה זו דהא רש״ל עצמו התיר ליקח חתיכ׳ חלב כמ״ש בשמו בס״ג ה״נ בהאי מלתא דלא ידלק הנר של שעוה בקצה הא׳ דהוא לא ס״ל כהר״ן דמותר להרבות בפתילות שזכר רמ״א אבל אין קי״ל כוותי׳. ורש״ל עצמו הבי׳ ג״כ להך דמרבה בפתילות דמותר וטעם דכול׳ הדלק׳ היא ה״נ בהך דמבעיר אותה בקצ׳ האחד כנלע״ד להקל כיון שהתו׳ כתבולהדיא דמותר בקנדלי״א של שעוה לחתוך ע״י האור והרא״ש לאהביא זה לאיסור במחלוקתו אלא נקט איסור ליקח מגופו של הנר.

(יא) שאין בה נר דולק – דאל״כ ה״ל כמסתפק מהשמן וחייב משום מכבה.

(יב) מותר להסיר הפחם – בגמ׳ אמרי׳ מוחטין את הפתיל׳ בי״ט מאי מוחטין לעדויי חושכא פירש״י כשהי׳ נעשית פחם בראשה מעבירה וכ׳ הרא״ש מסיר ראש הפתילה שנשרף ונעשה פחם ומחשיך האור אע״פ שמפילו לארץ והוא כבה מותר כמו שהוא מותר להדליק הנר להשתמש לאורו כך מותר לכבות מה שמונע הדלקת הנר והרמב״ם אוסר להסירו בכלי ואפשר דחשיב ליה תיקון כלי ולא מסתבר דאין כאן תיקון כלי גם מדאמר מוחטין סתם משמע בכל ענין מותר עכ״ל וכ׳ ב״י מדברי רש״י והרא״ש נראה שאין מותר להעביר אלא ראש הפתיל׳ שהוא עשוי פחם אבל לחתוך גוף הפתיל׳ לא עכ״ל כלל הטעם דמה שנעשה פחם הוא מעכב את האור זהו דוקא מותר שאין כאן תיקון כלל אלא מסיר דבר המקלקל והוה כאילו היה דבר אחר דבוק בנר דהא אין הפחם דולק כלל אבל לחתוך ראש הפתיל׳ מה שלא נעשה פחם זה נקרא תיקון כלי עצמו שהרי הוא ג״כ דולק אלא שאין מבהיק כ״כ בראשו וע״כ התיר הרא״ש להסיר הפחם אפי׳ ע״י כלי כיון שאין כאן תיקון כלי ופסק כאן כרמב״ם ולשון הש״ע כאן אינו מובן שהתחיל בפחם וסיים בראש הפתילה והו״ל לכתוב אבל לא (ביד) [בכלי] וצ״ל דאזיל לטעמיה בפי׳ דברי הרמב״ם שכתב וז״ל ואינו חותך ראש הפתילה בכלי אבל נופץ ראשה בידו עכ״ל וכתב ב״י ולא כתב אבל חותך ראשה בידו כדקאמר ברישא משמע דה״ק אינו חותך ראש הפתילה כלומר גוף הפתילה ואפי׳ בידו מפני שהוא דבר שדרכו לעשות בכלי והוה מתקן מנא אבל נופץ ראשה בידו כלומר מעביר פחם שבראשה אפי׳ במחט מפני שדרכו להעבירו בידו עכ״ל וא״כ גם כאן לא נתכוין לחלק אלא בין הפחם לגוף הפתילה וברישא מותר אפי׳ בכלי ובסיפא אסור אפי׳ בידו ובכלי דנקט פי׳ שדרכו בכלי ולעד״נ שזה פי׳ דחוק מאוד ברמב״ם אלא פי׳ דבריו כך הם דהוא ס״ל ודאי דאין היתר אלא בפחם לחוד אבל לא בפתילה וע״כ חילק בפחם עצמו בין יד לכלי וכשהוא חותך בכלי א״א לצמצם שלא יחתוך מגוף הפתילה מה שלא נעשה פחם עמו וזה אסור משא״כ אם הוא מנפץ הפחם ביד אז ודאי לא יגע בגוף הפתילה כי הניפוץ הוא שמניח אצבעו עליהם ומטה אותה לצד הארץ והיא נופלת כי אין לה דבוק עם הפתילה וכמ״ש לשון ניפוץ במליחת הבשר בי״ד שהוא מנענע הבשר ה״נ מנענע באצבעו את הפחם והוא נופל מאליו אבל אם רוצה ליקח הפחם בין שני אצבעותיו ודאי אסור כי אז קרוב הדבר מאוד שלא יצמצם ליקח הפחם לחוד בלא מעט מהפתילה ע״כ לא אמר בסיפא אבל חותך ראשה בידו דהוה משמע שהוא עושה ע״י חתיכה בין אצבעותיו וזה אסור וברישא דנקט ואינו חותך ראש הפתילה בכלי רבותא קא משמע לן דע״י כלי אפשר לצמצם יותר לחלק הפחם מהפתילה כי הוא דבר דק משא״כ בין אצבעותיו שהם גסים ונתפש בקלות גם מהפתילה וקמ״ל ברישא דאפ״ה אסור ואין היתר אלא נפוץ ביד ולא חיתוך כל זה פי׳ יפה מאוד בדברי הרמב״ם בס״ד. והעולה מזה גם למעשה בנר של חלב או שעוה דאין היתר כלל לחתוך הפחם שעל הנר בין אצבעות או ע״י הכלי של מספריים השייך לזה וגם ניפוץ לא שייך כאן כי אינו שייך אלא בפתילה שמדלקת בתוך השמן שידוע הוא שבראשה נעשה פחם וכשנוגעין בו הוא נפרד ונופל לארץ וזה אינו שייך בשל חלב או שעוה אלא דמ״מ יש קצת תועלת במה שמטה את ראש הפתליה באצבעו שידלוק שפיר טפי וכ״כ מו״ח ז״ל לחלק בין נופץ למסיר בין אצבעותיו ורש״ל כתב במסקנא שאין להכניס ראשו בספק אב מלאכה והאידנא העולם נזהרים שלא למחוט בי״ט כל עיקר ואין להקל בפניהם שמא יבואו למחוט בכלי שהוא אב מלאכה עכ״ל ולדידיה מותר מן הדין לחתוך הפחם אפי׳ בין אצבעותיו אבל למ״ש יש בזה איסור גמור ומ״מ נראה שאין להחמיר מלהטות באצבעו ראש הפתילה קצת כדי שתבעיר יפה כדרך הניפוץ שזכרנו בשמן ומזה ילמדו הרואים שיש איסור למחוט הנר אפי׳ בין אצבעותיו כיון שרואין שזה אינו מוחט כדרכו אלא מטהו לחוד כנלע״ד נכון. כתבו התוס׳ פ״ב יש למחות ביד הנשים שלא יכסו האש בי״ט אכן האגודה כתב לכסות האש בעפר בלילה כדי שימצאו למחר בי״ט וכתב רש״ל וכן נראה להקל דדבר שאין מתכוין הוא וכ״ש למאי דקי״ל כר״ש דכל כיבוי הוי מלאכה שאין צריך לגופה כו׳.