(הקדמה) הקדמה לדיני עירובי תחומין (סימנים ת״ח – תט״ז)
כבר למדנו כי אסרו חכמים לצאת חוץ לתחום בשבתות וימים טובים. עוד ראינו, כי התחום הוא 2000 אמות לכל צד, מן המקום בו נמצא האדם, אם הוא שוהה בשדה. ומקצה העיר, אם הוא נמצא בעיר. אלא שהקילו חכמים ותיקנו גם, שיוכל אדם לשנות את נקודת מרכזו. כגון אם רוצה ללכת בשבת למקום מרוחק 4000 אמה. רשאי האדם לבחור נקודת מרכז שונה, שתמוקם במרחק 2000 אמה ממקומו. ומן הנקודה הנבחרת, רשאי ללכת 2000 אמות לכל רוח.
מספר דרכים ישנן, לקביעת המיקום החדש, שאינו מקומו הממשי של האדם. הדרך המובחרת היא ״להחשיך על התחום״. כלומר, לשהות בנקודה שנבחרה כנקודה המרכזית, בכניסת השבת, ולהישאר שם עד צאת הכוכבים. אחר שהחשיך שם, יש לו מנקודה זו 2000 אמות לכל רוח, וחוזר לביתו, ולמחרת יוכל ללכת לכל צד, על פי נקודת המרכז שנקבעה.
הדרך השנייה היא, הנחת עירוב, כלומר מאכל כגון לחם, לפני כניסת השבת, בנקודה שנבחרה כמרכזו. וממקום הנחת העירוב יש לו 2000 אמה לכל רוח, אף שהוא עצמו אינו שוהה שם, בכניסת השבת.
במקרים מסוימים בלבד קיימת דרך שלישית והיא, לחשוב ולהתכוון לשבות במקום מסוים. די בכוונה זו, כדי לשנות את המרכז.
דינים אלה מוסברים מסימן ת״ח עד סימן תט״ז.
בסימן זה דנים על עירוב תחומין, הנעשה על ידי הנחת מאכל, בנקודה שתיקבע כמרכזו החדש.
(א) הקדמה לסעיף – בסעיף זה מסביר המחבר כיצד מועילה הנחת עירובי תחומין, להתיר הליכה, יותר מ-2000 אמה, לכיוון מסוים.
(ב) ולקנות שביתה סוף התחום – כלומר, ניתן לשנות את המרכז, ממנו יימדדו 2000 האמות.
(ג) ולכן – עתה יסביר המחבר כיצד ניתן לשנות את נקודת המרכז.
(ד) שיצא מהעיר בערב שבת – המבקש להניח עירוב בסוף התחום, חייב להניחו טרם כניסת השבת. ולאו דווקא בערב שבת, אלא יכול להניח גם בשאר ימות השבוע.
(ה) מזון שתי סעודות – כי חובה על האדם לאכול שתי סעודות בשבת. והמבקש לשנות את מיקומו העיקרי בשבת, צריך לסמנו על ידי הנחת סעודתו, במקום הנבחר. שיעור המאכל הנדרש לעירוב, יוסבר בסימן הבא. אין זה אלא מעשה סמלי, ואין צורך לסעוד את סעודות השבת שהונחו במקום.
(ו) וקבע שביתתו שם – רחוק מהעיר, כדי לשנות את מרכזו. אבל דווקא בתוך התחום, כי המניח מחוץ לתחום, לא יוכל להגיע למרכזו החדש, המצוי חוץ לתחום עירו.
(ז) שחזר לעיר ולן בביתו – כלומר, אף שבכניסת השבת, אינו שוהה באופן פיזי בנקודה שנבחרה.
(ח) שבת במקום שהניח בו השתי סעודות – ומן הנקודה שנבחרה יש לו 2000 אמה לכל רוח, כאילו נכח שם בכניסת שבת. עם זאת יש השפעה, מינורית אמנם, לנוכחותו בפועל בעיר, בכניסת השבת. ונחלקו המחבר והרמ״א, כפי שנראה בהמשך, כמה תשפיע נוכחותו הפיזית בעיר, על יכולת הליכתו למקומות מסוימים.
הניח מזון שתי סעודות רחוק מהעיר בתוך התחום, וקבע שביתתו שם, אף על פי שחזר לעיר ולן בביתו, נחשוב אותו, כאילו שבת במקום שהניח בו (ראה איור) -
(ט) וזהו הנקרא עירובי תחומין – הקלה שהקילו חכמים בתקנתם. להלן בסימן תט״ו נראה, כי לא הקילו בזה אלא לדבר מצוה.
(י) אלפים אמה לכל רוח – כפי שהסברנו, דומה אדם זה, כאילו שינה את מקום שביתתו, ודר במקום בו הונח העירוב.
(יא) כנגד העיר – כשחוזר לעירו, בה נכח באופן פיזי בכניסת שבת.
(יב) עד סוף מידתו – אינו רשאי להלך יותר מ-2000 אמה, ממקום הנחת העירוב. כי הנחת העירוב מחוץ לעיר, החליפה את מיקומו המרכזי, והגבילה את מרחב הליכתו בעיר.
(יג) וישלים מדתו חוצה לה – אם יש ממקום הנחת העירוב 2000 אמה, עד צדה השני של העיר, כולה תיחשב כ-4 אמות, עקב שהייתו הפיזית בתוכה.
(יד) לרוח מזרח – ומדד 1000 אמה מביתו, חלקן בתוך העיר, וחלקן מחוצה לה.
(טו) אלפים אמה למזרח – נמצא כי יש לו מביתו האמיתי, 3000 אמה לצד מזרח.
(טז) אלפים אמה למערב – בצד מערב יש לו 1000 אמה עד ביתו, ומערבה מביתו, 1000 אמה נוספות.
(יז) עד סוף האלף – שם מסתיימים 2000 אמות, מהנקודה בה הונח העירוב.
(יח) תשע מאות תשעים ושש – 996 אמות. כל העיר נידונה כ-4 אמות, ועליהן מוסיפים 996 להשלמת 1000 אמות, להן הוא זכאי בצד מערב.
היה מביתו עד סוף העיר פחות מאֶלֶף, אפילו אמה אחת, שנמצאת מדתו כלתה חוץ לעיר, תחשב המדינה כולה כארבע אמות ויהלך חוצה לה תשע מאות תשעים ושש אמה, תשלום הָאַלְפַּיִם (ראה איור) -
(יט) בריחוק אלפים אמה מביתו שבעיר – נמצא שיש מן העירוב לביתו אלפים אמה, ואינו יכול ללכת מערבה מביתו.
(כ) הג״ה – הרמ״א מקל יותר מן המחבר, כיון שנכח בעיר, בכניסת שבת. ומתיר ללכת בכל רחבי העיר, כפי שמיד יסביר.
(כא) מהלך בכל העיר כולה – כי בכניסת השבת, נכח בתוך העיר.
ויש אומרים דאפילו כלתה מדתו באמצע העיר, מהלך בכל העיר כולה (ראה איור)
(כב) אבל לא חוצה לה – לא הוגדרה עיר זו, עבור המְערב, כשטח בן ארבע אמות. אלא ההליכה בה בלבד, היא שהותרה לו.
(כג) ויש להקל – אבל דעת המחבר אינה כן.
(כד) כלתה מדתו בסוף העיר – נמצא שכל העיר נחשבת עבורו כ-4 אמות, ובזה גם המחבר סבור, שיש להקל.
(כה) דעדיין עיבור לפני העיר – התחום נמדד אמנם לאחר 70 אמה מגבולות העיר, ובכל אופן, אם הסתיימו 2000 האמות בקצה העיר, גם 70 האמה שמוסיפים על תחום העיר, נחשבות חלק מן העיר.
(כו) כל העיר כארבע אמות – לכן רשאי הוא ללכת חוץ לעיר, בכיוון מַעֲרָב.
(כז) להחמיר – עיבור העיר, שעניינו מדידת העיר החל מ-70 אמות מן העיר, בא להקל במדידת 2000 האמה. אבל איננו מחמירים, במקרה שכלתה מידתו בעיבור העיר, להחשיבו כאילו זה בעיר. לכן לא תוגבל יציאתו, מערבה מן העיר.
(כח) ויש לו אלפים לכל רוח – אלפיים אמות אלה, הם כעין מרובע של 4000 אמה על 4000 אמה, כמו שלמדנו לעיל בסימן שצ״ח סעיף ב׳.
(כט) רק נגד רוחב מקום שקנה בו שביתה – אם קנה שביתה במקום לא גדול, כגון בית שגודלו 10 אמות על 10 אמות, יש לו מגבול הבית 2000 אמה לכל צד, ולא יותר. ובסך הכל, גודל המרובע שיש לו הוא 2010 אמות על 2010 אמות (ראה איור). ואין לכלול בחישוב 70 אמות, כעיבורה של עיר, כי הן ניתנות רק למי ששבת בפועל, בתוך עיר.
(ל) כגון שאין העירוב ברשות היחיד – כגון שהניחו בשדה.
(לא) רק ברוחב ארבע אמותיו עם זָוִיּוֹתֵיהֶן – כלומר, יש לו מרובע ששטחו 2004 אמות על 2004 אמות.
(לב) כדלעיל סימן שצ״ח סעיף ב׳ – שם מוסבר, כי תחום העיר הוא ריבוע או מלבן.
(לג) וכולה כארבע אמותיו – כל העיר נחשבת כ-4 אמות, ומותר להלך בכולה.