×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
דין מי שהחשיך לו בדרך, ובו י״ג סעיפים
(א) מִי שֶׁהָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ וְקָדַשׁ עָלָיו הַיּוֹם וְהָיָה עִמּוֹ מָעוֹת וְיֵשׁ לוֹ חֲמוֹרוֹ וְגַם יֵשׁ עִמּוֹ עַכּוּ״ם, לֹא יַנִּיחַ כִּיסוֹ עַל חֲמוֹרוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְצֻוֶּה עַל שְׁבִיתָתוֹ, אֶלָּא נוֹתֵן כִּיסוֹ לְעַכּוּ״ם לְהוֹלִיכוֹ לוֹ, וּלְמוֹצָאֵי שַׁבָּת לוֹקְחוֹ מִמֶּנּוּ וַאֲפִלּוּ לֹא נָתַן לוֹ שָׂכָר עַל זֶה וְאַף עַל פִּי שֶׁנְּתָנוֹ לוֹ מִשֶּׁחָשְׁכָה, מֻתָּר; אֲבָל אִם מָצָא מְצִיאָה אֵינוֹ יָכוֹל לִתְּנָהּ לְעַכּוּ״ם אֶלָּא אִם כֵּן בָּאָה לְיָדוֹ מִבְּעוֹד יוֹם דְּהַשְׁתָּא הַוְיָא כְּכִיסוֹ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חעודהכל
(א) שבת קל״ג
(ב) רמב״ם פ״ז מה״ש
(ג) שם והרא״ש ורבי ירוחם בשם התוספות
(ד) שם בגמרא כלישנא קמא
(א) נותן כיסו לנכרי – משום דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואי לא שרית לי׳ אתא לאתויי ד׳ אמות בר ה״ר והיינו דוקא בממונו כיון שע״י טורח הוא משתכר חייס עליה.
(א) חמורו. אבל אם החמור של עכו״ם יניחנו עליו דאין מצווה על שביתתו ומיהו אם שכרו מהעכו״ם י״א דמצווה כמ״ש סי׳ רמ״ו ס״ג ודוקא כששכר החמור אבל אם שכר העכו״ם שיוליכנו למקום פלוני א״כ לא שכר החמור דהרי העכו״ם חייב במזונות ובאחריות החמור ולא שכר דוקא חמור זה מן העכו״ם א״כ פשיטא דאינו מצווה על שביתתו:
(ב) כיסו לעכו״ם. ואם הוא משא כבד נ״ל דיתן החמור להעכו״ם או יפקירנו וכמ״ש סי׳ רמ״ו ובלבד שלא יהא מחמר וכמ״ש ס״ב:
(ג) משחשיכה מותר. דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואי לא שרית ליה אתי לאתויי ד״א בר״ה ועמ״ש סי׳ של״ד ס״ב די״א דבזמן הזה דליכא ר״ה אסור:
(א) חמורו וכו׳. אבל אם החמור של כותי יניחנו עליו דאין מצוה על שביתתה אם לא ששכר דוקא חמור זה מכותי (מגן אברהם). וצריך עיון דהא כתב בס״ק ה׳ בר״ן דאפילו אין בהמה שלו חייב משום מחמר, ובאמת בלחם משנה פרק מי שהחשיך חולק על הר״ן ושנראה מכל הפוסקים דדוקא בבהמה שלו חייב משום מחמר עיין שם:
(ב) כיסו לכותי ואם הוא משא כבד נראה לי דיתן החמור לכותי או יפקירנה וכמו שכתב סוף סימן רמ״ו ובלבד שלא יהא מחמר כמו שכתב סעיף ב׳ (מגן אברהם). ולפי מה שכתבתי לעיל כיון דנותן או מפקיר אין בו משום מחמר:
(ג) ואפילו לא נתן שכר וכו׳. אבל ברוקח סימן קל״ו כתב דאם לא החשיך נותן שכר וכן משמע בהרא״ש ודברי רמב״ם שהוציא בית יוסף דין זה נראה לי דמיירי כשהחשיך אבל דברי שולחן ערוך ולבוש דחוק לפרש כן ועיין סימן רמ״ז ס״ק ח׳:
(ד) [לבוש] ארבעה אמות ברשות הרבים וכו׳. ועיין מה שכתבתי סימן של״ד סעיף ב׳ דיש אומרים דבזמן הזה דליכא רשות הרבים אסור (מגן אברהם), וכן כתב שם ס״ק ג׳, ודייק כן מטור דאסור לטלטל כשירא מגזלנים. ולעניות דעתי לא דמי דשם טילטול אחד דרבנן והולכת רשות הרבים דידן איסור דרבנן מה שאין כן הכא יותר יש להתיר אמירה לכותי להולך דרבנן דהוי שבות דשבות משבות והיינו שסתם הכא להתיר:
(א) חמורו – ואם החמור של עכו״ם יניחנו עליו דאין מצווה על שביתתו ואם שכרו מהעכו״ם י״א דמצווה כמ״ש סי׳ רמ״ו ס״ג ודווקא כששכר החמור אבל אם שכר העכו״ם שיוליכנו למקום פלוני אם כן לא שכר החמור דהרי העכו״ם חייב במזונות ובאחריות החמור ולא שכר דוקא חמור זה מן העכו״ם א״כ פשיטא דאינו מצווה על שביתתו. מ״א:
(ב) לעכו״ם – ואם הוא משא כבד נ״ל דיתן החמור לעכו״ם או יפקירנו כמ״ש סי׳ רמ״ו ובלבד שלא יהא מחמר וכמ״ש ס״ב. מ״א:
(א) ס״א ואפי׳ לא נתן – מדפריך בגמ׳ מ״ט שרו כו׳ ואי בקצץ הא ב״ה מתירין בכולן עם השמש בפ״ק אלא כיון דבלא נתן שכר ניחא כמ״ש תוס׳ י״ט א׳ ד״ה אלא כו׳ וע״ל סי׳ רמ״ז ס״ב אבל בסתם כו׳. וסובר הרמב״ם דמתני׳ איירי מבע״י מדקאמר ואע״פ שנתנו משמע דע״כ איירי מבע״י כפשטא דמתני׳ דע״כ צריך ליתן מבע״י משום מוקצה:
(ב) ואע״פ שנתנו – מדאמרינן אבל מציאה כו׳ ולא אמרן כו׳ ואי מבע״י הרי יכול ליטלו ועי׳ ברא״ש:
(א) ש״ע ס״א ואפילו לא נתן רבותא זו א״ש לדברי רמ״א סי׳ רמ״ז סעיף ד׳ דכשהנכרי עושה בחנם גרע טפי מהיכא דעושה בשכר וקצץ לו דמים דאז הנכרי אדעתא דנפשיה עביד אבל להמחבר שם דס״ל דבחנם הוי כקצץ לא א״ש כ״כ לשון אפי׳ שכתב בכאן וצ״ע קצת:
(ב) שם ואע״פ שנתנו לו משחשיכ׳. ל׳ שנתנו לו כו׳ אינו מדויק והכוונ׳ אע״פ שחשכה ולא נתן לו מותר ליתן לו וכך מבואר בגמ׳ התירו ליתן לו לכתחלה אף משחשיכה מטעם שאין אדם מעמיד וכו׳:
(ג) ט״ז סק״א בממונו לאפוקי מציא׳ אם עדיין לא אתי לידיה אבל באתי לידיה מבע״י וכיון דכממוני׳ הוא וכל ממין בא ע״י טורח אף על גב דבהאי לא טרח שרי:
(ד) מג״א סק״א. כמש״כ סי׳ רמ״ו ס״ג במג״א סק״ח:
(ה) סק״ב שלא יהיה מחמר. משום דאפילו בבהמת חבירו חייב משום מחמר כמש״כ המ״א בסק״ה:
(א) חמורו – אפשר דה״ה כששכר את החמור מא״י די״א דשכירות קניא לחומרא וכמ״ש בסימן רמ״ו אבל אם שכר את הא״י שיוליכנו למקום פלוני א״כ לא שכר את החמור דהא הא״י חייב במזונות ובאחריות החמור ולא שכר דוקא חמור זה ממנו א״כ פשיטא דאין הישראל מצווה על שביתתו ע״כ טוב יותר שיניח הכל על החמור אך יזהר שלא יהיה מחמר דהיינו שלא יגעור בבהמה שתלך מקולו או שאר דברים שמחמתו תלך הבהמה דאיסור מחמר שייך אפילו על הבהמה שאינה שלו להרבה פוסקים כדלקמן:
(ב) נותן וכו׳ – אף שהא״י שלוחו לישא בשבת מ״מ הקילו חכמים משום דקים להו שאדם בהול על ממונו ואי לא שרית ליה אתי לידי איסור חמור שיוליך ד׳ אמות בר״ה ועיין באחרונים שכתבו דבזמה״ז דליכא ר״ה לכמה פוסקים נמי דינא הכי:
(ג) כיסו לא״י – ואם יש לו משא כבד על החמור או בעגלה וא״א לו ליתנו לא״י וגם א״א ליזהר במה דכתב בס״ב לסלק המשא בכל פעם שתתחיל הבהמה ללכת יראה להקנות מבע״י החמור להא״י כד״ת ואם אין בקי בדרכי קנין הצריך לזה יפקירנו בפני שלשה או עכ״פ בינו לבין עצמו דאז אין עובר על איסור שביתת בהמה שהבהמה אינה שלו וירד מן העגלה ויזהר שלא יהיה מחמר וכנ״ל בסוף סק״א. ואף לאחר שעשה כל ההיתרים הללו שמכר הכל או הפקיר צריך ליזהר מאד שלא יתנו לא״י או על העגלה שום דבר מהחפצים שלקחו מן העגלה בע״ש דאסור ליתן לא״י בשבת ע״מ להוציא אלא כל מה שלקחו מן העגלה ישאר בידם עד מוצ״ש. ודע דמה שכתב ואפילו לא וכו׳ הא״ר מצדד לומר דאם הוא מבעוד יום טוב יותר שיתן שכר:
(ד) ואע״פ שנתנו וכו׳ – נקט לשון דיעבד משום דלכתחלה ע״כ צריך ליתן מבעוד יום משום איסור מוקצה:
(ה) אינו יכול – דכיון דלא טרח בה לא חייס עלה ולא אתי לאתויי ד׳ אמות בר״ה אפילו אי לא שרית ליה ליתן לא״י:
חמורו – עיין במ״ב והוא ממ״א והפמ״ג בסק״א מצדד דאפילו שכר חמור מא״י ג״כ טוב יותר ליתן על חמור של א״י מלעבור על איסור דאמירה לא״י שבות דשכירות קניא לחומרא הוא רק חומרא בעלמא. אך כ״ז באופן שלא יהיה מחמר ובסק״ו כתב דאפשר דאפילו אם הבהמה היא של ישראל חברו טוב יותר שיתן על החמור [דלפני עור לא שייך בכאן דחברו אינו יודע כלל ואנוס הוא] והא״י שיש עמו יחמר אחריה. ומש״כ עוד במ״ב אבל אם שכר את הא״י שיוליכנו וכו׳ פשיטא דאינו מצווה וכו׳ א״צ בזה להניח עליו כשהוא מהלך וכדלקמן בס״ב דשם אין עמו א״י והוא בעצמו המחמר ע״כ צריך ליזהר בזה אפילו הבהמה של חברו כדי שלא יעבור על איסור דמחמר משא״כ בעניננו דאיירי ביש עמו א״י הא״י יהיה המחמר:
על שביתתו – ואע״ג דליכא הכא משום שביתה דהא פסק בס״ב כשהיא מהלכת מניחו עליה וכשהיא עומדת נוטלו הימנה אפ״ה כיון דבמלאכה גמורה הוא מצווה על שביתתו לא״י יהיב ליה ולא לחמור. הר״ן:
נותן וכו׳ – עיין במ״ב במש״כ דיראה להקנות החמור להא״י מבע״י כד״ת. ואעתיק בזה מה שכתב הח״א בכלל נ״ח ס״ה וז״ל צריך ליזהר שתהיה המכירה ע״פ ד״ת דהיינו הסוסים במשיכה ולפחות במסירה ומשיכה דוקא בסימטא או בחצר של שניהם ואם נתן בעל האכסניא רשות לשניהם להשתמש שם הוי כחצר של שניהם ומסירה אינו קונה שם אלא דוקא בר״ה כמבואר בחושן משפט סימן קצ״ז קצ״ח וגם יתן לו הא״י כסף כמבואר ביורה דעה סימן ש״כ די״א דמשיכה אינו קונה בא״י וי״א דכסף אינו קונה ולכן צריך דוקא שניהם ויהיה מתנה עמו שמקנה לו בכסף זה שנותן לו אוי״ף גא״ב ויזהר שיפסוק דמים של כל סוס וסוס דבלא פיסוק דמים אינו נקנה לו לא כמו שעושין ההמון שאומרים לא״י אני מוכר לך הסוסים דזה אינו קנין כלל אלא צריך לפסוק דמים של כל אחד ואחד לבדו ויתן לו אוי״ף גא״ב והשאר יזקוף עליו במלוה וגם לא יתנה עמו שמוכר לו לשבת לבד אלא מכירה חלוטה וע״ש עוד שמסיים לפי מה שידוע שרוב הסוחרים ובפרט בעלי עגלות אינם בעלי תורה להיות בקי בדינים יותר טוב להורות להם שיפקירו הבהמות ויפקירו בפני ג׳ בני אדם מע״ש ויתנו שאפילו כשיקח בידו בליל שבת אינו רוצה לזכות בו עוד אלא שיהיה הכל של א״י וכו׳ ע״ש ומש״כ במ״ב או עכ״פ בינו לבין עצמו עיין לעיל בסימן רמ״ו בשו״ע ובבאור הגר״א שם דבזה יצא עכ״פ לדעת הרא״ש ולכתחלה יזהר בזה מאד שיהיה הפקר עכ״פ בפני אחד ולא בינו לבין עצמו דלדעת הרמב״ם והח״מ בסימן רע״ג ס״ז אפילו מן התורה לא הוי הפקר בזה:
(א) [סעיף א׳] ויש לו חמורו. אבל אם החמור של עכו״ם יניחנו עליו דאין מצוה על שביתתו. מ״א סק״א. ואע״ג דבסק״ה כתב המ״א בשם הר״ן דגם בבהמה שאינה שלו חייב. משום מחמר כתב הא״ר או׳ א׳ דנראה מכל הפו׳ דפליגי על הר״ן דדוקא בבהמה שלו חייב משום מחמר יעו״ש. אבל הער״ה או׳ א׳ כתב דכיון דיש עמו גוי ודאי הוא מחמר אחר בהמתו דידע לקליה ולא קשה קושיית הא״ר יעו״ש. וכ״כ התו״ש או׳ ב׳ וכ״ה דעת האחרונים דגם בבהמת חבירו חייב משום מחמר כמ״ש לקמן או׳ י״ג יעו״ש:
(ב) ומיהו אם שכרו מעכו״ם י״א דמצוה על שביתתו כמ״ש סי׳ רמ״ו ס״ג (ועיין בדברינו לשם או׳ כ״ד) ודוקא כששכר החמור אבל אם שכר העכו״ם שיוליכנו למקום פלוני א״כ לא שכר החמור דהרי העכו״ם חייב במזונות ובאחריות החמור ולא שכר דוקא חמור זה מן העכו״ם וא״כ פשיטא דאינו מצוה על שביתתו. מ״א שם. תו״ש שם:
(ג) שם. נותן כיסו לעכו״ם וכו׳ משום דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואי לא שרית ליה אתא לאתויי ד׳ אמות ברה״ר וה״ד בממונו כיון דע״י טורח הוא משתכר חייס עליה. ט״ז סק״א. לאפוקי מציאה אם עדיין לא אתי לידיה. אבל באתי לידיה מבע״י כיון דכממוניה הוא וכל ממון בא ע״י טורח אע״ג דבהאי לא טרח שרי. לב״ש:
(ד) שם. נותן כיסו לעכו״ם וכו׳ ואם הוא משא כבד יתן החמור להעכו״ם או יפקירנו וכמ״ש סי״ רע״ו סעי׳ ג׳ ובלבד שלא יהא מחמר. מ״א סק״ב. משום דאפי׳ בבהמת חברו חייב משום מחמר כמ״ש מ״א סק״ה. לב״ש ועיין לקמן או׳ י״ג ונראה דבזה א״צ לעשות כמ״ש סעי׳ ב׳ ליטול מהחמור ולהחזיר עליה כיון שהוא משא כבד והוא טורח גדול וסומך על ההפקר לחוד ועל העכו״ם שהוא יחמר והוא ירחיק עצמו מהחמור כדי שלא יחמר אחריה ותדע דאם לא כן למה לו להפקירו דהא בסעי׳ ב׳ א״צ להפקירה אלא ע״כ דבזה א״צ ליטול ולהחזיר תו״ש או׳ ב׳ ובענין דין הפקר בהמתו או ליתנה במתנה לגוי עיין סי׳ רמ״ו סעי׳ ג׳ ובדברינו לשם וה״ה לכאן:
(ה) שם. נותן כיסו לעכו״ם וכו׳ ולתפור זהובים באבנט ולהוליכם בשבת מחמת שמתיירא למוסרם לעכו״ם בדרך יש אוסרין אבל בשם הר״י טרוס״ט מצאתי שהתיר הואיל והוא מכוסה מכל צד אין נראה כמטלטל דבר מקצה. ב״ח ועיין לקמן סי׳ ש״א סעי׳ ל״ג:
(ו) שם. ואפי׳ לא נתן לו שכר וכו׳ אבל ברוקח סי׳ קל״ו כתב דאם לא החשיך נותן שכר וכ״מ בהרא״ש. א״ר או׳ ג׳ וכ״כ המש״ז או׳ א׳ אבל לא יזכיר לו בפירוש שיוליך בשבת. א״א או׳ ג׳:
(ז) שם. ואעפ״י שנתנו לו משחשיכה וכו׳ ואעפ״י שהמעות מוקצים במקום פסידא לא גזרו לאסור טלטול מקצה ומפני כך התירו לטלטל הכיס פחות מד׳ אמות כדלקמן סעי׳ ז׳ ב״י ומ״מ לכתחלה יש לו ליתנו לו מבע״י ולא לטלטל מקצה בשבת. ר״ז או׳ א׳:
(ח) שם. ואעפ״י שנתנו לו משחשיכה וכו׳ דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואי לא שרית ליה אתי לאתויי ד״א בר״ה. ועיין מ״ש סי׳ של״ד סעי׳ ב׳ די״א דבזה״ז דליכא ר״ה אסור. מ״א סק״ג. ור״ל דהא דהתירו לו לטלטל מקצה בשבת הוא מחשש דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואתי לאתויי ד״א בר״ה אבל בזה״ז דליכא ר״ה אסור לטלטל מקצה דאף אם אינו מעמיד עצמו ומטלטל ד״א בר״ה ליכא איסורא דאורייתא דאינו ר״ה גמור לעבור עליו מדאורייתא (ופלוגתא זו אי איכא ר״ה בזה״ז היא שמ״ה בסי׳ סעי׳ ז׳ ולסתם הש״ע גם בזה״ז איתא כיעו״ש) אמנם בעיקר דברי המ״א הנז׳ כתב עליו הא״ר או׳ ד׳ דלא דמי לסי׳ של״ד סעי׳ ב׳ דשם טלטול איסור דרבנן והולכת ר״ה דידן דרבנן משא״כ הכא יותר יש להתיר אמירה לכותי להוליך דרבנן דהוי שבות דשבות משבות והיינו שסתם הכא להתיר עכ״ד:
(ט) שם. אבל אם מצא מציאה וכו׳ והטעם דלא בהול כ״כ עליה כיון דלא טרח בה. תו״ש או׳ ג׳:
(י) שם. אינו יכול ליתנה לעכו״ם וכו׳ ומיהו נראה דמותר לומר לעכו״ם כיסי נפל ואיני יודע מה אעשה. תפארת ישראל. פת״ע או׳ ו׳ ונראה דה״ה דמותר לומר לו הייטב בעיניך להוליכה לביתי כיון דאינו אומר לו בלשון ציווי כ״א בדרך אפשר ועיין לקמן או׳ ל״ז ואו׳ ס״ה:
(הקדמה) סימן זה דן במי שנוסע בערב שבת ולא הספיק להגיע ליעדו לפני כניסת השבת. שאלה זו שייכת גם היום, אבל המציאות שבה נוסעים ברכב מעלה שאלות הלכתיות שונות מאשר במציאות שבה הלכו ברגל או רכבו על חמור. בסימן זה בע״ה נסביר תחילה את דברי השולחן ערוך ואחר נביא בקצרה כיצד יש לפעול במציאות של היום.
כדי להבין את הסימן נקדים כמה הקדמות:
א. אסרו חכמים לבקש מגוי בשבת שיעשה עבורנו מלאכה, כפי שראינו בהרחבה בסימנים הראשנים של הלכות שבת.
ב. בסימן רמ״ו למדנו על איסור ״שביתת בהמתו״, הנלמד מהפסוק ״לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה... וּבְהֶמְתֶּךָ״, וממנו התבאר שאסור להשאיל או להשכיר בהמה לגוי כשיש חשש שהגוי יעבוד בה בשבת. בסימן זה אנו לומדים שמפסוק זה נלמד איסור נוסף, איסור ״מחמר״. זהו איסור מהתורה לגרום לִבהמה לעשות מלאכה בשבת, כגון לכוון אותה לחרוש. איסור זה חל גם בבהמה שאינה שלו וגם בבהמה של אינו יהודי1.
ג. אף שחירש, שוטה וקטן אינם חייבים במצוות, אסור לבקש מהם לעשות עבורנו מלאכה בשבת.
ד. על מלאכת ההוצאה מרשות לרשות ועל האיסור להעביר חפץ ארבע אמות ברשות הרבים עוברים מהתורה רק אם גם עקר את החפץ ממקומו הראשון וגם הניחו במקומו השני. גם מלאכה זו אסור לעשותה על ידי בהמה.
על פי הכללים האלה נבאר בע״ה את הסימן.
(א) מעות – כסף. אותו אסור לטלטל גם מדין איסור טלטול ארבע אמות ברשות הרבים, וגם משום שכסף הוא מוקצה בשבת. אלא שרצו חכמים למצוא דרך היתר לאיש זה שלא יאבד כספו ודנו כיצד יעשה זאת בלי לעבור על איסור חמור. טעם ההיתר הוא משום ש״מתוך שאדם בהול על ממונו״, כלומר: חכמים חששו שאם לא נתיר לו איסור קל, יבוא לעבור על איסור מהתורה.
(ב) נכרי – כאמור, התירו חכמים איסור קל, ובעזרת המקרה שבו יש עמו בדרך חמור ונכרי אפשר לדון מהו האיסור הקל ביותר.
(ג) מצווה על שביתתו – ויש בזה איסור תורה של מחמר.
(ד) לנכרי להוליכו לו – לפי הכללים שאותם למדנו בתחילת הלכות שבת, במקרה כזה הגוי נחשב כשליחו של היהודי, ואסור לתת לו לבצע מלאכה בשבת. אולם כאמור, התירו חכמים איסור דרבנן זה כדי שלא יבוא לטלטל בעצמו ולעבור על איסור מתורה.
(ה) שכר על זה – ראינו שכאשר ניתן שכר לגוי, לעיתים הוא נחשב כעושה עבור עצמו ולא עבור היהודי, והדבר מותר. וכאן התירו אפילו ללא שכר.
(ו) משחשיכה – כלומר: לאחר כניסת השבת. דבר החמור יותר מאשר נתינה מבעוד יום.
(ז) מותר – התירו חכמים איסורי דרבנן אלו משום ש״אדם בהול על ממונו״, ואנו חוששים שללא ההיתר לא יעמוד בפיתוי וייקח בעצמו את הכסף, וכך יעבור על איסור תורה.
(ח) ליתנה לנכרי – כיוון שלא מדובר בהפסד, אלא במניעת רווח, לא התירו חכמים לעבור על איסורי דרבנן, ולא חוששים שהרואה את המציאה יעבור על איסור תורה למען רווח.
(ט) דהשתא הויא ככיסו – תרגום: שעכשיו הרי זה ארנק שלו. כלומר: אם מצא את האבידה לפני כניסת שבת,הכסף נחשב כשלו, ולוותר עליו הרי זה כהפסד כספו.
1. אף שאיסורי שביתת בהמתו ואיסור מחמר הם איסורי תורה, אין בהם חיוב סקילה במזיד וקורבן בשוגג. עיין ברמב״ם הלכות שבת פרק כ׳ הלכה א׳-ג׳.
מי שהחשיך לו בדרך בע״ש ועמו כיס אם יש עמו נכרי וחמור יתן כיסו לנכרי אף לאחר שתחשך ולא יניחנו על החמור אבל אם מצא מציאה אינו יכול ליתנה לנכרי אא״כ באה לידו מבע״י דהשתא הוי ככיסו.
(א) מי שהחשיך לו בדרך בע״ש וכו׳ ר״פ בתרא (שבת קנג.) מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לעכו״ם אין עמו עכו״ם מניחו על החמור ופירש״י נותן כיסו לעכו״ם מבע״י והקשה עליו הרא״ש ופירש דאף משתחשך קאמר וכתב ר״י בח״א שדעת התוס׳ כהרא״ש וכן הוא עיקר וכ״כ הרמב״ם בפ״ו וז״ל מי שהיה בא בדרך וקידש עליו היום והיו עמו מעות נותן כיסו לעכו״ם להוליכו לו ולמוצאי שבת לוקחו ממנו ואפי׳ אם לא נתן לו שכר על זה ואע״פ שנתנו לו משחשכה מותר עכ״ל ואע״פ שהמעות הם מוקצים במקום פסידא לא גזרו לאסור טלטול מוקצה ומפני כך התירו לטלטל הכיס פחות מד׳ אמות כדלקמן ויתבאר זה בסימן של״ד בס״ד:
(ב) ומה שכתב אבל אם מצא מציאה וכו׳ שם בגמרא מימרא דרבא:
(ג) ומה שכתב אא״כ באה לידו וכו׳ שם ולא אמרן אלא דלא אתאי לידיה אבל אתאי לידו ככיסיה דמי איכא דאמרי בעי רבא מציאה הבאה לידו מהו כיון דאתאי לידיה ככיסיה דמי או דילמא כיון דלא טרח בה לאו ככיסיה דמי תיקו וכתב הר״ן דמסתברא כלישנא קמא כיון דאיסורא דרבנן בעלמא הוא נקטינן לקולא וכן נראים דברי הרמב״ם בפ״כ אע״פ שלא נתחוור לי לשונו שם אבל לא נראה כן מדברי הרי״ף שכתב דוקא כיסו אבל מציאה לא ולא חילק בין אתאי לידיה ללא אתאי לידיה עכ״ל והרא״ש כתב דברי הרי״ף לבד ורבינו שסתם דבריו כלישנא קמא נראה דמשמע ליה דאדרבא משום דס״ל להרי״ף והרא״ש דנקטינן לקולא סתמו דבריהם דממילא משמע דכל שבאת לידו שרי דהיינו כיסו:
ומה שכתב יתן כיסו לעכו״ם ולא יניחנו על החמור פשוט שם וטעמא משום דחמור אתה מצווה על שביתתו עכו״ם אי אתה מצווה על שביתתו:
(א) כל היכול לשמור עצמו שלא להגיע לאלו ההיתרים שהתירו למי שהחשיך בדרך ואינו שומר עצמו קרוב להיות חשוב מזיד. כ״כ שבולי הלקט בשבולת קיד.
מה שאמרו נותן כיסו לנכרי וכן מניחו על החמור, האם היינו דוקא מבעוד יום. הב״י בסעיף א, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דשבולי הלקט בשבולת קיד, הביא להלכה מספר התרומה דאיירי מבעוד יום, וכן מבואר מדברי רבי אליעזר ממיץ המובאים בראבי״ה סי׳ שצא אות ב ד״ה שאל, ובאות ה, וכ״כ הריטב״א בשבת קנג. ד״ה מתניתין, ומדבריו בד״ה מאי, מבואר דבשבת אסור לו ליתן לגוי להוליכה.
מציאה שזכה בה מבעוד יום האם דינה כדין כיסו והתירו לו את ההיתרים שהתירו בכיסו. הב״י בסעיף א ד״ה ומ״ש אלא אם כן, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דשבולי הלקט בשבולת קיד, כתב דמותר, וכ״כ הרשב״א בשבת קנג. ד״ה איכא, וכ״כ הריטב״א בשבת קנג. ד״ה ואיכא, וכ״כ המאירי בשבת קנג. ד״ה זה שהתרנו, וכ״כ ראבי״ה בסי׳ שסח, וכתב דכן פסקו הגאונים, ומאידך ר״ח בשבת קנג. ד״ה ובא רבא, וראב״ן בסי׳ שפה, כתבו דאזלינן לחומרא.
אם הגביה המציאה בשבת בשוגג האם הוי כזכה בה מבעוד יום. ראבי״ה בסי׳ שסח, כתב דאם הגביה בשוגג בשבת ולא ידע האיסור הוי ככיסו כיון דזכה בה, ע״כ, ונראה דכוונתו דלא ידע שיש איסור להוליך מציאה שזכה בה בשבת ועל כן זכה בה, אבל בעצם הזכיה במציאה אין שום איסור, אלא שאם יודע שאסור להוליך מציאה שזכה בה בשבת, ואף על פי כן הגביהה אסור לו להוליכה שהרי אם נאסור עליו לא אתי להוליכה ד׳ אמות כיון דכבר לפני שהיתה שלו ידע שאינו יכול להביאה עמו ולא חס עליה.
המניח כיסו על החמור האם צריך ליטול כיסו קודם שתעמוד או יכול ליטלנו אף לאחר שתעמוד. מסתימת הטוש״ע והב״י בסעיף ב, ומסתימת הגמרא, נראה דמותר ליטול אף לאחר שהיא עומדת, ויש להעיר דכ״כ הריטב״א בשבת קנג: ד״ה והא דאמרינן, ומאידך ראב״ן בסי׳ שפה, כתב דיטלנו כשהיא מהלכת קודם שתעמוד.
הניח עליה כשהיא מהלכת דאין כאן איסור של שביתת בהמתו, האם מותר לו להנהיגה בקולו או אסור משום איסור מחמר. הב״י בסעיף ב ד״ה ומ״ש אין, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דהריטב״א בשבת קנג: ד״ה אמר רב אדא, כתב דמותר ואין בזה איסור מחמר.
יש עמו חרש וקטן למי ימסור. הטוש״ע והב״י בסעיף ג-ו, הביאו דיתן לאיזה שירצה, ויש להעיר דכן כתבו ר״ח בשבת קנג: ד״ה בזמן, והמאירי בשבת קנג. ד״ה לא היה, והריטב״א בשבת קנג: ד״ה איכא, אמנם ראבי״ה בסי׳ שסז ד״ה מי שהחשיך, נוטה דיתן לחרש.
הא דאמרינן דלא רצו חכמים לגלות את ההיתר של הולכה פחות פחות מד׳ אמות, האם היינו שלא רצו לגלותה היכא שיכול להניח על חמור או חרש שוטה וקטן, אבל כשאין לו היכן להניחו התירו לגלותה, או היינו שאם יש לו היכן להניחו לא הותר להוליכה כלל ואם אין לו היכן להניחה הותר לו להוליכה אבל לא רצו לגלות היתר זה. הב״י בסעיף ז, כתב על פי סתימת הפוסקים דהא דלא רצו לגלות היינו היכא שיש לו היכן להניחה אבל אם אין לו הסכימו לגלותה, ויש להעיר דמאידך המאירי בשבת קנג: ד״ה לא היו, כתב דהא דלא רצו לגלותה היינו היכא דאין לו היכן להניח, ואין מורים היתר זה לכל, אבל היכא שיש לו נכרי או חמור לא התירו כלל להוליכה, וכן מבואר מדברי הרמב״ן בשבת קנג: ד״ה אין, שכתב דאם יש לו אצל מי להניחה אסור להוליכה פחות פחות מד׳ אמות.
הוליך כיסו פחות פחות מד׳ אמות והגיע לחצר החיצונה, אם משתמר לו שם יניחנו שם מחוץ לחצר ואם לא משתמר שם יכניסנו לחצר ויזרקנו כלאחר יד, ואם לא משתמר לו שם יוליכנו עד מקום המשתמר ואם אין לו מקום המשתמר יוליכנו עד ביתו. כ״כ ראבי״ה בסי׳ שסז ד״ה וכשמוליכו, וכן המאירי בשבת קנג: ד״ה מי שהיתה, כתב דיזרוק החבילה כלאחר יד או יתננה לנכרי שימצא בעיר.
אין עמו למי למסור כיסו יוליכנו פחות פחות מד׳ אמות, האם צריך לישב בכל פעם. הב״י בסעיף ז, הביא מתשובת הגאונים דצריך לישב, וציינו לשערי תשובה סי׳ קמז, ויש לציין דתשובה זו הובאה שם גם בסי׳ מה, והדרכ״מ הביא בזה מחלוקת אם צריך לישב, ויש להעיר דשבולי הלקט בשבולת קיד, הביא להלכה מספר התרומה דסגי בעומד לנוח.
מציאה שלא הגיעה לידו מבעוד יום האם מותר להוליכה פחות פחות מד׳ אמות. הב״י בסעיף ז, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דהמאירי בשבת קנג: ד״ה לא היו, ס״ל דאסור, וכ״כ הרשב״א בשבת קנג. ד״ה איכא, וכ״כ הרמב״ן בשבת קנג: ד״ה אין שם, וכ״כ הריטב״א בשבת קנג. ד״ה ואיכא.
האם ההיתר להוליך פחות פחות מד׳ אמות ולישב בכל פעם, היינו רק במי שהחשיך לו בדרך. המנהיג בהל׳ שבת הצריכות סי׳ קלט, הביא מתשובת הגאונים דאף למי שנפסקה סנדלו ברשות הרבים מותר להוליכו פחות פחות מד׳ אמות אם יושב בכל פעם, והמנהיג כתב דלפי זה הוא הדין דמותר להוליך ברשות הרבים פחות פחות מד׳ אמות מפתחות החנויות עד חנות חבירו שמצניעם שם, ע״כ.
חשכה לו בדרך ותפילין בראשו מניח ידו עליהם עד שמגיע לביתו. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף י, והב״י הביא דרש״י פירש דהטעם דמניח ידו כדי שלא יראום, ויש להעיר דסמ״ג בלא תעשה סה בדיני תכשיטי אשה, הביא דין זה וכתב דמכסה את ראשו עד שמגיע לביתו, ע״כ, והיינו דלאו דוקא מכסה בידו ואם יכול לכסות בטוב יותר על ידי בגד שבראשו בדרך מלבוש אדרבה יכסה בבגדו.
היתה חבילתו מונחת על כתיפו רץ תחתיה עד ביתו וזורקה כלאחר יד, כיצד זורקה. הב״י והשו״ע בסעיף יא, הביא דזורקה מכתיפו לאחריו, ויש להעיר דר״ח בשבת קנג: ד״ה ופירושא דזריק, וראב״ן בסי׳ שפה, כתבו דצריך ליזרוק בעוד שהוא רץ, וכשיגיע סמוך לפתח ביתו יזרקנה מכתיפו לאחוריו מהחצר אל הבית דרך הפתח כשגבו כלפי הפתח.
האם ההיתר לרוץ עד ביתו היינו רק בחבילה על כתיפו או גם בכיס. הב״י והשו״ע בסעיף יב, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דשבולי הלקט בשבולת קיד, הביא להלכה את דברי התרומה דהתיר אף בכיס, ומאידך המאירי בשבת קנג: ד״ה מי שהיתה, כתב דבכיס אסור, וכ״כ הריטב״א בשבת קנג: ד״ה היתה. הב״י הביא דהר״ן הביא דהרמב״ן אסר, והמ״מ הביא דהרמב״ן התיר, ויש להעיר דהרמב״ן לפנינו בשבת קנג: ד״ה רץ, אסר, וכ״כ הריטב״א הנזכר בשם רבינו הגדול ז״ל, ע״כ, וכך דרך הריטב״א לכנות את הרמב״ן.
היתה חבילתו על כתיפו האם מותר לו ללכת פחות פחות מד׳ אמות. ראב״ן בסי׳ שסז, כתב דאסור, ומבואר מדבריו דהוא מפרש דהא דאמרינן אבל קלי קלי לא, היינו דלא ילך פחות פחות מד׳ אמות, ולא כדברי הטוש״ע והב״י דהיינו שלא ילך לאט לאט, ואפשר דס״ל לראב״ן דאף בכיס אסור, ואם כן הוא פליג על שאר הראשונים ולא תיהיה הלכה כמותו בזה, ומאידך המאירי בשבת קנג: ד״ה מי שהיתה, כתב דהטעם שלא הוזכר ד׳ אמות גבי חבילה כי טורח הוא לו לעשות כן בחבילה שהיא גדולה, ע״כ, ומבואר דס״ל דמותר.
שכח ויצא בשבת עם כיסו האם התירו לו כמו למי שהחשיך בדרך. הב״י והדרכ״מ בסעיף ח-יב, והשו״ע בסעיף ח, והרמ״א בסעיף יב, הביאו בזה כעין מחלוקת, ויש להעיר דהרמב״ן בשבת קנג. ד״ה הא דאמרינן, כתב דדוקא במי שהחשיך שיש חשש שיקל לומר שעדיין יש שהות ביום התירו אבל מי שיצא בשבת לא התירו לו כלום, ומאידך המאירי בשבת קנג: ד״ה כל מה, כתב דדינו כמי שהחשיך דמותר, וכ״כ הרשב״א בשבת קנג. ד״ה ועוד כתב.
(א) וכ״כ הר״ן דף קס״ח ע״א:
אבל לקמן סימן שמ״ה משמע דעמידה מפסקת. ובהלכות רשויות כתב הכלבו דכל שעומד לפוש הוי כישיבה וכל שעומד לתקן המשוי הוי כהליכה:
(ב) כתוב בכלבו דוקא מי שהחשיך לו בדרך אבל אם שכח כיסו עליו מתיר חגורו והכיס נופל ואפילו היה שם כתבי הקודש ולא יאמר לעכו״ם להצניע דאמירה לעכו״ם שבות הוא עכ״ל וזהו כדעת רבינו ירוחם וע״ל סימן ש״ט אם שכח מעות בבגדו מה דינו:
(א) ועמו כיס כו׳ מי שיש לו תפור בבגדו רמ״א מתירו בסימן ש״י סעיף ז׳ ע״ש ורש״ל בשם רשב״ץ אוסר בביאורים:
(ב) אף לאחר שתחשך דאף דהמעות בכיס הן מוקצה במקום פסידא לא גזרו ומה״ט נמי מתירו ליתן לעכו״ם אע״ג שבשליחותו הוא עושה האיסור משום דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו וחיישינן דילמא הוא עצמו ישאם באיסור. גמרא:
(ג) ולא יניחנו על החמור דאחמור אתה מצווה על שביתו ולא אעכו״ם:
(א) מי שהחשיך לו בדרך וכו׳ משנה ר״פ בתרא ופירש״י ליתן כיסו לעכו״ם מבע״י והקשה עליו הרא״ש דבסוגיא משמע דמתני׳ מיירי משתחשך ולפע״ד לא קשיא דודאי מדתני בסתם מיירי אף משתחשך אלא דלכתחלה כיון שיש עכו״ם עמו יתן לו מבע״י ולא יטלטלנו כלל בשבת והכריח רש״י דמבע״י נמי מיירי מדלא תני מי שהחשיך לו בדרך מותר ליתן כיסו לעכו״ם דהוה משמע דלכתחלה יכול להחזיקו בידו עד שתחשך ומותר ליתן לעכו״ם משתחשך השתא דתני נותן כיסו לעכו״ם אלמא דמזהירו שיתן לו מבע״י לכתחלה אלא שאם לא נתן לו מבע״י נותן לו אף משתחשך וזהו שכתב רבינו יתן כיסו לעכו״ם אף לאחר שתחשך כלומר דלכתחלה יהא נזהר ליתנו לעכו״ם מבע״י אלא שאם לא נזהר עד שחשכה נותן לו אף לאחר שתחשך ואף רש״י סובר כן ואין כאן מחלוקת. וא״ת למה ליה למיתני מי שהחשיך לו בדרך ליתני מי שהיה בדרך וכו׳ וי״ל דדוקא מי שהחשיך לו דהיה סבור שעדיין יש שהות ביום אבל אם יצא מביתו סמוך לחשכה ושכח והוציא לר״ה לא התירו לו שום אחד מהדרכים האלו וכ״כ הר״ר ירוחם בח״א ומביאו ב״י וכ״פ בש״ע:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חהכל
 
(ב) אִם אֵין עִמּוֹ עַכּוּ״ם, מַנִּיחוֹ עַל חֲמוֹרוֹ, וּכְדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא חַיָּב מִשּׁוּם מְחַמֵּר (פי׳ מַנְהִיג אֶת הַחֲמוֹר) אִי אִיכָּא עֲקִירָה וְהַנָּחָה מַנִּיחוֹ לְאַחַר שֶׁעָקְרָה יָד וְרֶגֶל לָלֶכֶת, דְּלָאו עֲקִירָה הִיא, וּכְשֶׁהִיא עוֹמֶדֶת נוֹטְלוֹ הֵימֶּנָּה וּלְאַחַר שֶׁתַּחֲזֹר וְתַעֲקֹר רַגְלָהּ יַנִּיחֶנּוּ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לִזָּהֵר מִלְּהַנְהִיגָהּ בְּקוֹל רָם כָּל זְמַן שֶׁהַכִּיס עָלֶיהָ. {הַגָּה: וְהוּא לֹא יִרְכַּב עַל הַחֲמוֹר, אֶלָּא יֵלֵךְ בְּרַגְלָיו. וְאִם הוּא צָרִיךְ לָצֵאת חוּץ לַתְּחוּם מִפְּנֵי שֶׁמִּתְיָרֵא מִן הַלִּסְטִים, אוֹ שְׁאָר סַכָּנָה וַאֲפִלּוּ הוּא תּוֹךְ הַתְּחוּם, יָכוֹל לִישֵׁב עַל הַחֲמוֹר וְלִרְכֹּב (ריב״ש וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם תַּשְׁבֵּ״ץ).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהעודהכל
(ה) שם במשנה
(ו) שם בגמרא
(ז) הרמב״ם שם
(ב) משום מחמר – פי׳ מנהיג חמור טעונה וחייב אי עביד עקירה והנחה.
(ג) ואפי׳ הוא תוך התחום – פי׳ ואז אין איסור בהולך ברגליו אלא דוקא אם רוכב אפ״ה יכול לרכוב מחמת סכנה.
(ד) אם אין עמו. וה״ה אם אינו מאמין לעכו״ם מניחו על חמורו (סה״ת סי׳ רכ״ו):
(ה) משום מחמר. והא דלא קאמר משום שביתת בהמתו משום דאתא לאשמעי׳ אפי׳ אין הבהמה שלו צריך ליזהר בכך וכ״ש אם הבהמה שלו דאיכא תרתי מחמר ושביתת בהמתו (ר״ן וכ״כ הריב״ש):
(ו) מניחו לאחר שעקרה. ואף על גב דהשתא ליכא שביתת בהמתו מ״מ אי איכא עכו״ם יתננה לעכו״ם כיון דאיכא שביתה אם לא יזהר בכך (ר״ן):
(ז) וי״א שצריך ליזהר כו׳. וי״א כיון שאינו עושה עקירה והנחה ואלו הוא היה עושה כן פטור אבל אסור בחמורו מותר לכתחלה והרמב״ם סובר היינו שאין אסור משום שביתת בהמתו אבל אם הוא מנהיגה הרי הוא עושה מעש׳ בידים ואסור (מ״מ פ״ך) ובתו׳ פסחים דף ס״ו ע״ב משמע כדעת הראשון דשרי: כתב בהגמ״ר הרוכב על סוס מוטב לו לרכוב דאינו עובר אלא משום שבות דהאוכף טפל לגבי הרוכב אבל אם ירד יעבור על שביתת בהמתו ומחמר ולהר״מ נראה דלא ירכוב ויזרוק האוכף דמשום הפסד מועט דאוכף לא נתיר לו לרכוב ע״כ וכ״כ מהרא״י בכתבי׳ סי׳ ס״א ואפשר שמוטב לרכוב משום דאיבעיא לן אם יש תחומין למעלה מי׳ ואם ילך ברגליו יעבור על תחומין וברכיבה נקטינן לקולא דאין תחומין למעלה מי׳, ומיהו יש לדחות דתוך י״ב מיל קי״ל תחומין דרבנן וא״כ מה לי רכיבה ומה לי תחומין וגרע רכיבה דשמא יש תחומין למעלה מי׳ ועבר נמי אתחומין וחוץ לי״ב מיל לדעת האומר שהוא דאורייתא א״כ למעלה מי׳ הוי ספק דאוריית׳ ואפשר דמוטב הוא לרכוב דכשילך ברגליו יעבור ודאי אדאוריי׳ (ועסי׳ ת״ד) ואם הולך בקרון כל שהוא רחב ד׳ אף על פי שהיא למעלה מי׳ כארעא סמיכתא (כמ״ש סי׳ ת״ד) ומוטב לילך ברגליו עכ״ל ב״י, וש״מ דאם האוכף שוה הרבה אפשר דמותר לרכוב, וצ״ע דלא מצינו זה בשום מקום ועסי׳ של״ד ס״ב, ואם רגליו תלויות למטה מי׳ פשיטא דאיכא איסור תחומין וכ״מ סוף ביצה ובהגמ״ר ספ״ק דעירובין ולפי מ״ש רש״י בעירובין דף מ״ג בעמוד רחב ד׳ פשיטא דיש תחומין דהא חזי להילוך והילוך מעליא הוא כי קמבעיא לן כשאין רחב ד׳ דלא ניחא תשמישתיה או בקפיצה ע״י שם או בספינה שאינה נחה ודמי לקפיצה באויר עכ״ל, וא״כ ברכיבה ובישיבה בקרון דניחא תשמישתיה מה לי למעלה מי׳ או למטה מי׳, ובאמת לא הזכירו הפוסקים דבר זה והרב״י חידש זה מדעתו ולפע״ד יש ברכיבה איסור תחומין אפי׳ למעלה מי׳ דרכוב כמהלך דמי וראיה מדדחיק בגמ׳ בעמוד י׳ או ע״י שם ולא קאמר ברוכב אלא ברכיבה יש תחומין כשהסוס מהלך ה״ל כאלו הוא מהלך ובהכי מתישבא מעשה דאחר שמביא הרב״י והא דלא קאמר בספינה משום דבמים לכ״ע תחומין דרבנן עסי׳ ת״ד ואם העכו״ם מוליך הקרון עסי׳ ש״ה ססי״ח: ודע דאם העגלה גבוה י׳ ורחבה ד׳ בלא הגלגלים הוה רה״י גמור דאסור להוציא מתוכה ולא להניח בתוכה וא״כ אם חשכה לו על העגלה צריך להוציא חפציו ולהניחם על העגלה קודם שירד ובעגלה ליכא משום שביתת בהמתו כיון שאינו עושה עקירה שהיא נתגלגלת וכמ״ש ס״ב אבל אם היא עומדת ואח״כ עוקרה הוי מלאכ׳ דאורייתא עמ״ש סי׳ שמ״ח ואם הוא על הארץ אסור להניח על העגלה שום דבר אלא יתננו לעכו״ם או יניחנו על החמור כמש״ל ואם אין העגל׳ גבוה י׳ בעצמה אינה רה״י אף על פי שגבוה י׳ עם הגלגלים דה״ל מחיצ׳ שהגדיים בוקעים בה אם גבוה ג״ט מן הארץ (תוס׳ שבת ריש דף צ״ח וסוף ד׳ מ״ט) וכרמלית נמי לא הוי דאין כרמלית בכלים כמ״ש רש״י דף ח׳ וכ״כ התוס׳ דף ה׳ כיון דלא קביעי בטל לגבי ר״ה אבל עמוד מקרי קבוע ומקרי כרמלית עסי׳ שנ״ה ס״ב ואפשר דה״ה עגלה מקרי קבוע מ״מ גם ר״ה שלנו הוי כרמלית ומותר לטלטל מכרמלית לכרמלית ותחת העגלה הוי ר״ה אם העגלה אינה מקורה מלמטה ויש במקום הפתוח ג״ט אבל אם היא מקורה פטור שאינו דומה לדגלי מדבר ואם העגלה בעצמה גבוה ז׳ ומשהו והיא פחות מג׳ סמוך לארץ עסי׳ תק״ב סס״א מ״ש אי אמרינן לבוד בכלים ואם אין העגלה רחבה ד׳ הוי מקום פטור אפילו גבוה י׳ ואם היא מלמעלה רחבה ד׳ אף על פי שלמטה אינה רחבה ד׳ הוי רה״י (תו׳ שבת דף ק״א) מיהו בגבוה י׳ לא מחייב כדאיתא בשבת דף ח׳ לענין כורת:
(ה) ואם אין עמו וכו׳. או שאינו מאמין לכותי (ספר התרומה וסמ״ג), בזה נראה לי לפרש רמב״ם פרק ו׳ והך שנתקשו בו ראשונים ואחרונים ובפרט שלטי גיבורים ריש פרק מי שהחשיך. ולעניות דעתי נראה לי דפירוש הש״ס אבל מציאה לא, היינו דבמציאה ודאי אין נאמנות לכותי דמורה היתר להחזיקו ולכן התירו לו לילך פחות מארבע אמות שיש כותי עמו כיון שאין בהמה עמו והיינו כשלא בא לידי ישראל עדיין דאם כשבא ליד ישראל הוי ככיסו ואין מחזיק בו הכותי, ומצאתי און לי בכלבו דף ל׳ עיין שם כי קיצרתי כיון דקיימא לן לדינא כפירוש רש״י וכמו שכתב הלבוש בסעיף הקודם ועיין לעיל סעיף ז׳:
(ו) [לבוש] עקר רגליו בשולחן ערוך כתב יד ורגל ולאחר שתחזור וכו׳ כתב רגל וכן כתב רש״י שם, וכאן לא פירש רש״י רק סתם וכתב לאחר שעקרה והמחבר הזה כתב רגליו תרי במשמע ולא ידעתי מנין לו (מלבושי יום טוב). ואני מצאתי כן בברטנורה פרק מי שהחשיך וכן נראה לי עיקר, ורש״י כתב רגל נראה לי דנמי כוונתו הכי וכדכתיב במשלחי רגל השור:
(ז) ויש אומרים וכו׳. הרשב״א מתיר כיון שאינו עושה עקירה והנחה דאילו עשה עצמו היה פטור אבל אסור, אבל בחמורו מותר לכתחילה, והמגיד פרק כ׳ מתרץ דברי יש אומרים שהוא הרמב״ם דכיון שהוא מנהיגה הוה ליה כאילו עושה מעשה בידים. וכתב מגן אברהם בתוס׳ פסחים דף ס״ו ע״ב משמע כרשב״א, עד כאן. ולעניות דעתי ליכא משמעות דשם לא מיירי במנהיגה וכן הכלבו שם וספר הזכרון להגאון ר״י הכהן פסקו כרמב״ם, שוב מצאתי בספר עבודת הקודש דף י״ב דרשב״א עצמו כתב דשאינו לחוש לדברי רמב״ם:
(ח) [לבוש] מחמת יראה וכו׳. כדבסמוך מפחד מליסטים וכו׳ או אפילו תוך וכו׳ דאין איסור כלל כשהולך ברגליו ומשמע דחוץ לתחום טוב יותר לרכוב וכן משמע בריב״ש סימן ק׳ ותשב״ץ ופסקי מהרא״י וכן כתב בית יוסף אלא שכתב טעם משום דאין תחומין למעלה מעשרה וכשרוכב הוא למעלה מעשרה, ומגן אברהם השיג דיש תחומין ברכיבה דניחא תשמישתיה עיין שם. וקשה דנראה לי דטעם אחר יש דאדם אין עובר מידי כמו שכתבו תוס׳ והרא״ש פרק מי שהוציאוהו וכמו שכתב מגן אברהם גופיה סימן רמ״ו ס״ק י״ב ולכאורה קשה על כל הגאונים הגדולים הנזכרים לעיל מש״ס ביצה דף ל״ז אין רוכבין גזירה משום תחומין באדם גופיה, מיהו ראיה שהביא הגהות מרדכי ממעשה דאחר ובית יוסף האריך לתרצו וכן מגן אברהם עיין שם. ותמה אני שלא ראה במדרש קהלת הפסוק טוב אחרית דבר וגו׳ זה לשונו אמר ליה וכל הדא חכמתא ולית את חוזר בך הרי דקאי על חטאיו דכיון דחכם כל כך שיוכל לשער תחום בטלפי סוסיו יש לו לחזור:
(ט) [לבוש] ולהניח וכו׳. דהאוכף טפל לו ומשמע שאילו לא ירכב כגון שאין כאן סכנה שצריך להשליך האוכף מעליו כדברי הגהות מרדכי והוה ליה לפרש בהדיא וגם רבו רמ״א סתם ונמשך אחר הריב״ש שבבית יוסף בסוף סימן זה אבל נראה שגם דעת הריב״ש להשליך האוכף (מלבושי יום טוב). ובהגהות מרדכי זה לשונו דמשום הפסד מועט דאוכף לא נתיר לו לרכוב, משמע דאם האוכף שוה הרבה מותר. ונראה לי טעמו כמו בכיס מעות שהתירו לו איסור דרבנן כגון ליתנה לכותי משום דאדם בהול על ממונו כן התירו רכיבה שהוא איסור דרבנן, ומגן אברהם הניח בצריך עיון בחינם עיין שם. ואין להקשות על הגהות מרדכי אמאי התירו לרכוב ולא התירו ליתנה על החמור בענין שלא יעשה עקירה והנחה כמו בכיס או יטול מבהמה פחות מארבע אמות דזה חמור ויותר דקרוב שיבוא לידי איסור דאורייתא שלא יזהר בכל פעם ליטול ואפילו עכשיו שאין לנו רשות הרבים מכל מקום נראה לי דחמור משאר איסור דרבנן דעיקרו מן התורה ועוד דהרבה חולקים שגם עכשיו איכא רשות הרבים עיין סימן שמ״ה סעיף ז׳ ובכיס נמי לא התירו זה אלא מפני דלא שייך היתר רכיבה דדוקא אוכף בטל לגבי רוכב ולא כיס, ואם יש לו כיס וצריך לרכוב משום סכנה לא נתבאר בבית יוסף מה דינו. ונראה דיניח על הבהמה וירכוב פחות מארבע אמות ואם הסכנה כל כך דלא אפשר לשהות כל כך צריך להשליך ועכשיו דאין לנו רשות הרבים צריך עיון ואפשר להתיר בזה כדי שלא יבוא לידי איסור דאורייתא כגון לחפור ולהצניע משום דאדם בהול על ממונו כמו שכתב הב״ח סימן של״ד עיין שם וצריך עיון. כתב מגן אברהם אם העגלה גבוה עשרה ורחבה ארבעה טפחים בלא הגלגלים הוי רשות היחיד גמור ואם כן אם חשכה לו על העגלה צריך להניח חפציו על העגלה קודם שירד ובעגלה ליכא משום שביתת בהמתו כיון שאינו עקירה שהיא נתגלגלת וכמו שכתב סעיף ב׳ אבל אם היא עומדת ואחר כך עוקר הוי מלאכה דאורייתא ואם הוא על הארץ אסור להניח על העגלה שום דבר אלא יתנוה לכותי כדלעיל ותחת עגלה הוי רשות הרבים אם פתוח מלמטה גם כן, אבל אם היא מקורה מלמטה פטור שאינו דומה לדגלי מדבר, עד כאן. ולעניות דעתי שגם ראשון יתננו לכותי דהיינו שיצווה לכותי ליקח מעגלה כדי שלא יבוא לידי איסור דאורייתא אם עומדת ואחר כך עוקרת מיהו עכשיו שאין לנו רשות הרבים דאורייתא צריך עיון:
(י) [לבוש] שקולים וכו׳. ומזה פסק ליתנו לקטן (שלטי גיבורים):
(ג) עכו״ם – וה״ה אם אינו מאמין לעכו״ם מניחו על חמורו. סה״ת:
(ד) מחמר – פי׳ המנהיג חמור טעונה מחייב אי עביד עקירה והנחה והא דלא קאמר משום שביתת בהמתו משום דאתא לאשמועינן אפי׳ אין הבהמה שלו צריך ליזהר בכך וכ״ש אם הבהמה שלו דאיכא תרתי מחמר ושביתת בהמתו. ר״ן וריב״ש:
(ג) ס״ב וי״א שצריך – ב״מ פ׳ השוכר את הפועלים צ׳ ב׳ הנהיגה בקול ולא התירו אלא מעשה בחמור וכמ״ש אי הכי אפי׳ חבירו נמי אמר רב פפא כל כו׳ וכה״ג הוי מעשה בעצמו:
(ד) והוא – דשבות בעצמו לא התירו כנ״ל:
(ה) ואפי׳ – עט״ז:
(ו) סק״ז וברכיבה נקטינן לקולא. כיון דתחומין למעלה מי׳ אבעי׳ היא יש להקל בפחות מי״ב מיל דהוא דרבנן לכ״ע והוי ספיקא דרבנן משא״כ י״ב מיל למ״ד דאורייתא הוי ספיקא דאורייתא ונקטינן לחומרא:
(ז) שם דתוך י״ב מיל לכ״ע תחומין דרבנן כצ״ל:
(ח) שם ודאי יעבור אדאורייתא. משא״כ למעלה מיו״ד וא״כ כשרוכב יש ספק אי עבר אדאורייתא אבל אם ילך ברגליו יעבור ודאי אדאוריית׳ למ״ד תחומין דאוריית׳:
(ט) שם כארעא סמיכתא. כיון דניח׳ תשמישותא דרחב ד׳ לכן אע״פ שגבוה י׳ נחשב כארץ כמבואר בסי׳ ת״ד אית ביה איסור תחומין לכ״ע ומחמת דאית ביה נמי איסור משתמש בבע״ח ירד וילך ברגליו דלית ביה אלא חד איסור׳:
(י) שם והרב ב״י חידש זה מדעתו כצ״ל:
(יא) שם מעשה דאחר שהיה רוכב על הסוס בשבת וכשהגיע עד התחום אמר לר״מ שיחזור עי״ש מוכח שיש איסור תחומין ברכיבה:
(יב) שם והא דלא קאמ׳ בספינה. לא ידעתי כעת ביאור דברים אלו:
(יג) שם עיין סי׳ ת״ד כצ״ל:
(יד) שם מיהו בגבוה יו״ד לא מחייב משום חביתת בהמתו ומחמר כיון דהוא רשות בפ״ע ואם האדם בעצמו מעבירה ליכא חיובא בבהמה ומותר לכתחלה כמבואר בריש ס״ק זה ואפי׳ אינו רחב ד׳ דאינו רה״י אם גבוה י׳ טפחים עיי״ש בש״ס לענין כוורת:
(ו) אם אין עמו – וה״ה אם אינו מאמין לא״י:
(ז) משום מחמר – מנהיג חמור טעונה קרויה מחמר ואיסורו הוא מן התורה מדכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך וקבלו חז״ל דר״ל מלאכה שנעשית בשותפות ע״י אדם ובהמה דהיינו שהיא טעונה איזה דבר והוא מחמר אחריה ומנהיגה ע״י קולו וכיוצא בו. ואין עובר על זה אלא כשהיא עושה עקירה והנחה על ידו דלא תעשה כל מלאכה כתיב ובלא זה לא מקרי מלאכה וכן ה״ה לענין איסור שביתת בהמה ולפיכך מניח הכיס עליה לאחר שכבר עקרה ללכת דלא נעשית העקירה על ידו:
(ח) מניחו וכו׳ – ואפילו אם אין הבהמה שלו צריך ליזהר בכך דאיסור מחמר שייך אפילו בבהמת אחרים וכ״ש אם הבהמה שלו דאיכא תרתי מחמר ושביתת כלים:
(ט) ולאחר שתחזור וכו׳ – ואם מעצמה אינה מתחלת לילך הוא יכול לזרזה שתתחיל לילך אם אין עליה אוכף ומשום כיון שבתחלת הילוכה אין שום דבר מונח עליה אין שייך בזה איסור מחמר. וכ״ז כשהבהמה היא לבדה אבל אם היא מושכת בעגלה כשיגעור עליה בקול להתחיל לילך אחר שעמדה הוא עובר על איסור מחמר ואין לו שום עצה להמלט מאיסור זה דאפילו אם הפקיר הבהמה ואינו עובר על איסור שביתת בהמתו הלא עכ״פ עובר על איסור מחמר וכנ״ל וע״כ אם קשה לו לעמוד במקומו יראה לשלוח למקום הסמוך ויביא משם א״י שיביא העגלה למלון ויפקיר הבהמה שלא יעבור על שביתת בהמתו ובזה יסולק מכל מכשולים. וכ״ז כשהוא בתוך התחום אבל למי שהחשיך חוץ לתחום אין לו היתר כנ״ל אם לא במקום סכנה:
(י) ואפילו וכו׳ – פירוש ואז אין איסור כשילך ברגליו אלא דוקא אם רוכב אפ״ה יכול לרכוב מחמת סכנה וכ״ש כשהוא חוץ לתחום דיעשה איסור בלא״ה בהליכתו בודאי יוכל לרכוב ולהנצל מהם ועיין בב״י דיש סברא דטוב לרכוב שם מלילך ברגליו אך הוא דחה אותה שם עי״ש ואפילו לפי סברא ההיא דוקא לענין רכיבה אבל כשהבהמה מושכת בקרון אפילו אם הקרון גבוה יו״ד לכו״ע טוב יותר שילך ברגליו משישב בקרון כי ע״י הישיבה עובר על איסור שימוש בבעלי חיים וגם על תחומין משא״כ אם ילך ברגליו לא יעבור רק על תחומין ולבד כל אלה מצוי ע״י הישיבה בקרון לעבור על איסור מחמר ובמקום סכנה הכל שרי. כתב הפמ״ג יש ליזהר כשעומדת בשבת בר״ה עגלה ריקנית עם סוסים שלא להגביה קול ויהיה כמחמר אפילו בהמת אחרים וכמ״ש למעלה וכ״ש עגלות נמוכין בימי החורף שקורין שליטי״ן דאין גבהן עשרה:
וכשהיא עומדת – משמע מפשטא דלישנא דהיינו לאחר שעמדה והרמב״ם פסק כשהיא רוצה לעמוד קודם שתעמוד כדי שלא יהיה לא עקירה ולא הנחה וכן העתיק בלבוש אך הרשב״א בחדושיו כתב על דברי הרמב״ם שאינו נראה כן [תו״ש]:
(יא) [סעיף ב׳] אם אין עמו עכו״ם וכו׳ וה״ה אם אינו מאמין לעכו״ם מניחו על חמורו. סה״ת סי׳ רכ״ו מ״א סק״ד. ר״ז או׳ ג׳:
(יב) שם. וכדי שלא יהא חייב משום מחמר וכו׳ פי׳ מנהיג חמור טעונה וחייב אי עביד עקירה והנחה. ט״ז סק״ב:
(יג) שם. וכדי שלא יהא חייב משום מחמר וכו׳ והא דלא קאמר משום שביתת בהמתו משום דאתא לאשמעינן אפי׳ אין הבהמה שלו צריך ליזהר בכך וכ״ש אם הבהמה שלו דאיכא תרתי מחמר ושביתת בהמתו ר״ן וכ״כ הריב״ש סי׳ כ״ד מ״א סק״ה. וכ״כ התו״ט בפ׳ מ״ש יעו״ש. תו״ש או׳ ה׳ ר״ז או׳ ד׳ ח״א כלל נ״ח או׳ א׳ ועיין לעיל או׳ א׳:
(יד) שם. מניחו לאחר שעקרה וכו׳ ואע״ג דהשתא ליכא שביתת בהמתו מ״מ אי איכא עכו״ם יתננה לעכו״ם כיון דאיכא שביתה אם לא יזהר בכך. ר״ן. מ״א סק״ו ועוד יש לחוש כי שמא בעת שיבוא להניחו עליה תעמוד הבהמה ואח״כ תלך וא״כ הו״ל עקירה וכשתעמוד אח״כ הו״ל הנחה וע״כ היותר טוב ליתנה לעכו״ם אם אפשר או להפקירה ויתרחק ממנה כדי שלא יהא מחמר:
(טו) שם. לאחר שעקרה יד ורגל וכו׳ ובלבוש כתב שכבר עקר רגליו משמע שמניחו לאחר שעקר שתי רגליו. וכתב הא״ר או׳ ו׳ וכ״נ עיקר והביאו התו״ש או׳ ו׳:
(טז) שם. וכשהיא עומדת נוטלו הימנה. משמע דלאחר שתעמוד ממש נוטלו הימנה ואע״ג דהא איכא הנחה כשעמדה מ״מ כל שבחבירו פטור אבל אסור דהא הנחה בלא עקירה היא בחמורו מותר לכתחלה כדמשמע שם בגמ׳ שבת קנ״ג ע״ב. וכ״כ הרשב״א בחדושיו ומהרש״א שם. אבל הרמב״ם פ״ך דין ו׳ כתב וכשתרצה לעמוד נוטלו מעליה כדי שלא תעמוד והוא עליה וכדי שלא תהיה שם לא עקירה ולא הנחה עה״ד. וכ״כ הלבוש. וע״כ לכתחלה צריך ליזהר ליטלו ממנה לכשתרצה לעמוד כדי לצאת אליבא דכ״ע. וכ״כ הר״ז או׳ ג׳:
(יז) שם. וי״א שצריך ליזהר וכו׳ וכ״כ הרמב״ם בפ״ך דין ו׳ אלא שהרשב״א כתב עליו דאינו מחוור דכיון שאינו מניח עליה אלא עד שתהא מהלכת אינו מחמר עוד אבל הרב המגיד הסכים לדברי הרמב״ם כיעו״ש והב״ד ב״י וע״כ כתב בש״ע דין זה בשם י״א:
(יח) שם הגה. והוא לא ירכוב על החמור וכו׳ כתב בהגמ״ר הרוכב על סוס והחשיך לו בדרך מוטב לו לרכוב ולבא דאז אינו עובר אלא משום שבות אם הוא בתוך התחום דחי נושא את עצמו ואי משום האוכף שעל הסוס הואיל ופטור על רכיבתו פטור על האוכף שהיא טפילה לו אבל אם ירד יעבור על שביתת בהמתו שנושא האוכף וכמו כן מחמר אחריה ולהר״מ נראה דלא ירכוב ויזרוק האוכף דמשום הפסד מועט דאוכף לא נתיר לו לעבור על גזירת חכמים דאין רוכבין ע״ג בהמה עכ״ל. ב״י. מ״א סק״ז. ונראה דה״ד באין עמו עכו״ם אבל אם יש עמו עכו״ם יותר טוב ליתנה לעכו״ם במתנה או להפקירה והעכו״ם יחמר אחריה ובפרט אם יש לו עוד חפצים מונחים על הסוס וחס עליהם מלזורקם. ועיין לקמן או׳ כ״ג:
(יט) ואם צריך לילך חוץ לתחום מפני הסכנה י״א כיון דאיבעיא לן אי יש תחומין למעלה מעשרה יותר טוב לרכוב ולעבור על איסור דרבנן להשתמש בבעלי חיים מלילך ברגליו ולעבור על איסור תחומין דאורייתא. וי״א דברוכב ע״ג בהמה נמי איכא איסור תחומין משום דכארעא סמיכתא דמיא כמבואר בב״י יעו״ש. וא״כ לפ״ז יותר טוב לילך ברגליו דאם ירכוב תחלה עושה איסור דרבנן להשתמש בבעלי חיים ואח״כ כשיצא חוץ לתחוה עובר נמי אאיסור דאורייתא לצאת חוץ לתחום. אמנם דעת מרן בב״י נראה כס׳ ראשונה אבל המ״א סק״ז הוכיח כס׳ האחרונה יעו״ש. וכ״כ בתשו׳ הרשב״ץ מה שהתירו לילך בשבת במקום סכנה דוקא על רגליו אם יכול ולא לרכוב דרכוב כמהלך ויש יותר איסור ברכיבה עכ״ל. והביאו ב״י בבד״ה. וכ״כ הרדב״ז ח״א סי׳ פ״ג ובחדשות דפוס אשכנז סי׳ תק״ס יעו״ש. וכ״נ דעת הנה״ש או׳ ג׳ יעו״ש. וכן הסכים המט״י או׳ ב׳ והער״ה סוף או׳ ח׳ ר״ז או׳ ז׳ חס״ל או׳ א׳. ח״א כלל נ״ח או׳ ט׳ ואם רגליו תלויות למטה מעשרה פשיטה דאיכא איסור תחומין. מ״א שם:
(כ) ואם הולך בקרון כל שהוא רחב ד׳ אעפ״י שהוא גבוה עשרה או יותר כארעא סמיכתא היא ואית ביה איסור תחומין לכ״ע אם יוצא חוץ לתחום הילכך כיון דאיכא תרי איסורי איסור תחומין ואיסור משתמש בב״ח ירד וילך על רגליו. ב״י. מ״א שם. ר״ז שם. וכ״ה בסי׳ ת״ד יעו״ש. ואם העכו״ם מוליך הקרון עיין סי׳ ש״ה סעי׳ ח״י בהגה ובדברינו לשם בס״ד:
(כא) ואם העגלה גבוה עשרה ורחבה ד׳ בלא הגלגלים הוה רה״י גמור ואסור להוציא מתוכה ולא להניח לתוכה. וא״כ אם חשכה לו על העגלה צריך להוציא חפציו ולהניחם על העגלה קודם שירד. ובעגלה ליכא משום שביתת בהמתו כיון שאינו עושה עקירה שהיא נתגלגלת אבל אם היא עומדת ואח״כ עוקרה הוי מלאכה דאורייתא. ואם הוא על הארץ אסור להניח על העגלה שום דבר אלא יתננו לעכו״ם או יניחנו על החמור. ואם אין העגלה גבוה עשרה בעצמה אינה רה״י אעפ״י שגבוה עשרה עם הגלגלים דהו״ל מחיצה שהגדיים בוקעים בה אם גבוה ג״ט מן הארץ וכרמלית נמי לא הוי דאין כרמלית בכלים דכיון דלא קביעי בטל לגבי רה״ר ואפשר דעגלה מקרי קביע ומ״מ גם רה״ר שלנו הוי כרמלית (והיינו לס׳ י״א שכתב בש״ע סי׳ שמ״ה סעי׳ ז׳ אבל לסתם הש״ע גם בזה״ז יש רה״ר כיעו״ש) ומותר לטלטל מכרמלית לכרמלית. ותחת העגלה הוי רה״ר אם העגלה אינה מקורה מלמטה ויש במקום הפתוח ג״ט. אבל אם היא מקורה פטור שאינה דומה לדגלי מדבר. ואם העגלה בעצמה גבוה ז׳ ומשהו והיא פחות מג׳ סמוך לארץ עיין סי׳ תק״ב סעי׳ א׳ אי אמרינן לבוד בכלים. ואם אין העגלה רחבה ד׳ הוי מקום פטור אפי׳ גבוה עשרה. ואם היא מלמעלה רחבה ד׳ אעפ״י שלמטה אינה רחבה ד׳ הוי רה״י מיהו בגבוה עשרה לא מחייב כדאיתא בשבת דף ח׳ לענין כוורת. מ״א שם. תו״ש או׳ יו״ד. ר״ז או׳ ח׳:
(כב) יש ליזהר כשעומד בשבת ברה״ר עגלה עם סוסים ריקנית שלא להגביה קול ויהיה כמחמר אפי׳ בהמת אחרים וכ״ש עגלות נמוכון בימי חורף שקורין שליטי״ן דאין גבהן עשרה. א״א או׳ ז׳:
(כג) ומי שהחשיך לו בדרך עם עגלה וסוסים שלו אין לו תקנה רק שירד מהעגלה והסוסים ירוצו בלי הנחה מע״ש עד בואם לביתו והקנה שמחזיק בידו להכות הסוסים צריך להניח בכל פחות מד״א ואם הסוסים עמדו בשבת אין לו תקנה רק להוליך הסוסים בפחות פחות מד״א. ואם הוא רוכב והאוכף הוא הפ״מ ישב על הסוס בכדי שיהיה האוכף בטל להרוכב. ואם יש עמו גם מטלטלין לא מהני להגביה המטלטלין מעל החמור בשעה שהיא עומדת ולהניח עליו כשמתחיל לילך דמה שמחזיק המטלטלין בידו חשוב עקירת החמור ואין לו תקנה רק לרוץ בלא הנחה או לילך פחות פחות מד״א. מ״ח. פת״ע או׳ י״ב:
(כד) שם בהגה. יכול לישב על החמור וכו׳ ולהניח עליו האוכף שאין דבר עומד בפני פיקוח נפש. לבוש:
(כה) מי שבא בדרך רחוק מביתו ואינו יכול לילך ברגליו ואם יתעכב בשבת העגלה ההולכת עם הגוים תעבור ולא יכול לבא אל מקום שיש לו מכירין והוא בפס דמים ויצטרך להטיל עצמו על הבריות וליטול צדקה מותר לילך בעגלה או לרכוב או לילך חוץ לתחום כדי למהר אל ביתו. תשו׳ בשמים ראש סי׳ שע״ה. פת״ע או׳ י״ד:
(י) מניחו על חמורו – כיוון ש״אדם בהול על ממונו״, התירו חכמים לעבור על האיסור הקל, שחמורו יישא את המשא, והדבר עדיף מלעבור על האיסור החמוּר, שהוא בעצמו יישא את המשא.
(יא) משום מחמר – כלומר: כדי שלא יעבור על איסור תורה, שלא הותר כדי להציל ממונו.
(יב) איכא עקירה והנחה – אם יש עקירה והנחה האיסור הוא מהתורה. והמחבר מורה כיצד יעשה כדי שלא יעבור על איסור תורה.
(יג) ללכת – כלומר: מניח את המעות על הבהמה כשהיא הולכת.
(יד) דלאו עקירה היא – אם היה מניח עליה כשהיא עומדת, תחילת הליכת הבהמה הייתה נחשבת כעקירה. אולם אם הניח על הבהמה כשהיא כבר הולכת, אין מעשה שאפשר להגדירו כעקירת המעות ממקומן, ואין בכך איסור תורה.
(טו) נוטל הימנה – כדי שבפעם הבאה שתתחיל ללכת לא תעשה עקירה על ידי הבהמה.
(טז) שהכיס עליה – גם לדעה זו, אין איסור תורה כשמנהיגה ללא עקירה והנחה, ובכל זאת כשמנהיגה בפה עושה מעשה בידיים של הנהגת הבהמה, וכשם שאסרו חכמים להעביר ארבע אמות בשבת ברשות הרבים אפילו אם אינו עושה לא עקירה ולא הנחה, כך אסרו חכמים להנהיג את הבהמה בשבת1.
(יז) על החמור – כיוון שאסרו חכמים רכיבה על בהמות בשבת. ואף שאיסור זה מדרבנן – לא התירוהו, כיוון שיכול ללכת ברגליו.
(יח) ולרכוב – אם מדובר בסכנת חיים ממש, כמובן שמותר לעשות כל מלאכה. אלא שמדובר בחשש רחוק לסכנה, ואף שאין בכך סכנת חיים של ממש – התירו איסורים מדרבנן.
1. על פי המגיד משנה שבת פרק כ׳ הלכה ו. ויש חולקים ומתירים להנהיג את הבהמה בקול. ובזמננו, שאין לנו רשות הרבים מהתורה, אפשר להקל.
אין עמו נכרי יניחנו על החמור כשהוא הולך ויזהר ליטול ממנו בכל שעה שיעמוד וכשיחזור וילך יניחנו עליו.
(ד) ומה שכתב אין עמו עכו״ם יניחנו על החמור שם במשנה ובגמרא והלא מחמר א״ר אדא בר אהבה מניחו עליה כשהיא מהלכת והא א״א דלא קיימא להשתין מים ולהטיל גללים ואיכא עקירה והנחה תנא כשהיא מהלכת מניחו עליה וכשהיא עומדת נוטלו הימנה ופירש״י כשהיא מהלכת לאחר שעקרה יד ורגל ללכת דלאו עקירה היא וכשהיא עומדת נוטלו הימנה ולאחר שתחזור ותעקור רגל יניחנו כתב הרמב״ם בפ״כ שאסור להנהיגה בקול רם כ״ז שהכיס עליה כדי שלא יהיה מחמר בשבת וכתב הרב המגיד שהרשב״א כתב שאינו מחוור דכיון שאינו מניח עליה עד שתהא מהלכת אינו מחמר עוד אבל הוא ז״ל טען בעד הרמב״ם:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משההכל
 
(ג) הָיָה עִמּוֹ חֲמוֹר וְחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, יַנִּיחֶנּוּ עַל הַחֲמוֹר וְלֹא יִתְּנֶנָּה לְאֶחָד מֵאֵלּוּ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהב״חעודהכל
(ח) שם בגמרא
(יא) לאחד מאלו – שהן בני אדם כמותו ואתי לאחלופי באדם אחר המחוייב במצות:
(כו) [סעיף ג׳] ולא יתננו לאחד מאלו. כיון שהם אדם כמותו. טור:
(יט) לאחד מאלו – אלו שאינם בני דעת אינם חייבים במצוות, ואסרו חכמים את האמירה להם בשבת1. ולכאורה היה מקום להעדיף אמירה למי שאינו בן דעת מאשר לחמור, כיוון שבהנחה על החמור יש חשש שיעבור על איסור תורה. אלא שהעדיפו חכמים לאסור נתינה למי שאינו בן דעת כשיש לפניו גם בעל חיים, שמא יבואו להתיר נתינת משא לבן דעת.
1. על אמירה לקטן יעויין בסימן שמ״ג. ועל הגדרת חירש ושוטה, ראו בס״ק הבא.
היה עמו חמור וחרש שוטה וקטן יניחנו על החמור ולא יתננו לאחד מאלו כיון שהם אדם כמותו.
(ה) היה עמו חמור וחש״ו וכו׳ עד שהקטן יבא לכלל דעת הכל פשוט שם ובחרש וקטן נסתפקו בגמ׳ א״ד יהיב לחרש ולא לקטן משום דאתי לכלל דעת וא״ד לקטן ולא לחרש משום דאתי לאחלופי בגדול פקח וכתבו הרי״ף והרא״ש דכיון דלא איפסיקא הלכתא בהדיא דעבד כי האי לישנא עבד ודעבד כי האי לישנא עבד וכן פסק הרמב״ם בפ״כ וכתב שם הרב המגיד בשם הרמב״ן והרשב״א ושאר מפרשים כשהוא נותנו לאחד מאלו מניחו עליו כשהוא מהלך ונוטלו ממנו כשהוא עומד הא לאו הכי אסור דלא גרע מבהמה ואסור הוא להאכילו בידים ורבינו סתם דבריו ונראה לדעתו שמותר לתתו בכל צד וטעמו שאין אנו מצווים על שביתת אלו כמו שאנו מצווים על שביתת בהמתנו ולא נאסרו אלא להאכילם בידים ולפ״ז כשנותנו לאחד מאלו אינו נותנו בשבת שלא יהא כמאכילו בידים אלא מע״ש הוא נותנו להם ואצל מי שהחשיך לו בדרך לא החמירו ומ״מ אפשר שרבינו כתב דברי הגמרא כפשטן ואף הוא סובר כדברי המפרשים ז״ל עכ״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ב) ומ״ש חש״ו וכו׳ הקשו התוס׳ הלא בפ׳ כ״כ קאמר קטן שעושה ע״י אביו אסור י״ל דמיירי הכא דלא עביד קטן עקירה והנחה אלא מניחו עליו כשהוא מהלך וכו׳ כמו גבי חמור וכ״כ ב״י בשם כמה גדולים ותימה למה לא כתב כך הרא״ש ורבינו כיון שהתוס׳ פי׳ כך וצ״ל דמשמע להו דדוקא גבי חמור החמירו בכך משום דאית ביה איסור דאורייתא דכתיב למען ינוח וכו׳ אבל בחש״ו לא החמירו במקום פסידא טובא. אבל בש״ע כתב כך בשם י״א:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהב״חהכל
 
(ד) הָיָה עִמּוֹ חֵרֵשׁ וְשׁוֹטֶה, יִתְּנֶנּוּ לַשּׁוֹטֶה לְפִי שֶׁאֵין לוֹ דַּעַת כְּלָל.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהעודהכל
(ט) שם
(יב) כלל – אבל חרש דעתא קלישתא אית ליה:
(כז) [סעיף ד׳] יתננו לשוטה וכו׳ אבל חרש יש לו מיהא דעת קלישא. תו״ש או׳ י״ב. ודע דסתם חרש שדברו בו חכמים שאינו לא שומע ולא מדבר כמ״ש במס׳ תרומות פ״א אבל אם הוא שומע או מדבר דינו כפקח:
(כ) כלל – חירש הוא אדם שאינו שומע ולא מדבר, ובזמנם סבל גם מבעיית התפתחות והיה חסר דעת, ולא מחויב במצוות, אלא שאינו ממש שוטה, ויש לו קצת דעת. כיום ישנם חירשים שבזכות מכשירי שמיעה ושיטות חינוך מתקדמות הם בני דעת, ויש פוסקים שמחשיבים אותם כמחויבים במצוות לכל דבר.
היה עמו חרש ושוטה יתננו לשוטה לפי שאין לו דעת כלל.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ד) יתננו לשוטה ודינו כחמור ליטול ממנו קודם ההנחה ולחזור עליו אחר עקירה רשב״ם ורמב״ן:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישההכל
 
(ה) שׁוֹטֶה וְקָטָן, יִתְּנֶנּוּ לַשּׁוֹטֶה שֶׁהַקָּטָן יָבֹא לִכְלַל דַּעַת. חֵרֵשׁ וְקָטָן, יִתְּנֶנּוּ לְמִי שֶׁיִּרְצֶה.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולההגהות ר' עקיבא איגרמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חעודהכל
(י) שם
(יא) שם בעיא ולא איפסקא הילכתא בהדיא ופסק הרי״ף והרא״ש דעביד כמר עביד
(א) סעיף ה׳ שהקטן יבוא לכלל דעת. כ״ה בטור. אולם בסוגי׳ איתא חרש ושוטה נותנים לשוטה קטן ושוטה נותנים לשוטה. וי״ל דבתרווייהו חד טעמא דשוטה אין לו דעת כלל. אבל קטן יש לו קצת דעת. ע׳ תוס׳ חולין י״ב ד״ה מאן תנא. ובזה.׳ מיושב קושי׳ תוס׳ ד״ה חרש אתי לאחלופי תימא א״כ לעיל בשוטה וקטן לשוטה הא אמרי׳ אתי לאחלופי והניחו בקושיא. ולפי הנ״ל ניחא דוודאי הסברא דטוב יותר ליתן לשאין בו דעת כלל עדיף מכל אף במקום סברא דאתי לאחלופי. מ״מ עדיף יותר ליתן לשוטה שאין בו דעת כלל. רק בחרש וקטן דלתרווייהו יש דעת קצת דיש ס׳ ליתן לקטן דלא אתי לאחלופו. מ״מ ס׳ ליתן לחרש דלא אתי לכלל דעת בזה פליגי הנך ב׳ לישני הי עדיפי ודו״ק:
(יג) למי שירצה – דכל אחד יש לו מעלה בפני עצמו וכנ״ל:
יתננו למי שירצה – כתב הפמ״ג יראה לי דהיינו דוקא שאינו בנו אבל בנו קטן שהוא בר חינוך מדרבנן יתננו לחרש ושוטה ומסתפק שם דאפשר אפילו אם החרש ושוטה הוא בנו שאינם בר חנוך כמו קטן:
(כח) [סעיף ה׳] יתננו למי שירצה. דכל חד יש לו מעלה יתירה על חבירו חרש יש לו עכשיו דעת קלישא. וקטן אין לו עתה שום דעה כלל מיהו יבא לכלל דעת גמורה ועדיף מחרש לכך יוכלו לתת למי שירצה. תו״ש או׳ י״ג. מיהו הריא״ז הב״ד בשה״ג כתב בשם זקנו הרב ז״ל שנותנו לקטן ולא יאמר לו להוליכו. כנה״ג בהגה״ט. ויכול ליתנו לקטן אפי׳ הגיע לחנוך והוא בנו שחייב לחנכו במצות מ״מ חנוך זה אינו אלא מד״ס והתירו לו חכמים כדי שלא יבא לעשות בעצמו. ר״ז או׳ יו״ד:
(כא) יבוא לכלל דעת – כלומר: אף שהן השוטה והן הקטן נחשבים כאינם בני דעת, ולכן מעמדם ההלכתי שווה, בכל זאת אם יש עימו גם קטן וגם שוטה – עדיף לתת את המעות לשוטה, משום שהקטן כעת אינו בן דעת, אבל אנו מתחשבים בדין חינוך, שטוב להרגיל את הקטן להקפיד על פרטי ההלכה. מכאן למדנו שאין להשתמש בקטנים לאיסורי שבת אלא בשעת דוחק גדול, וגם אז ההיתר הוא רק בקטנים ביותר, ודווקא באיסורי דרבנן.
(כב) למי שירצה – כיוון שלחירש יש קצת דעת, והקטן עתיד להתחייב במצוות. אמנם קטן בן דעת, אף שאינו בר מצווה – ייתן לחרש, שאז הקטן הוא גם בן דעת קצת וגם עתיד לגדול.
היום לא מצוי שיחשך עליו היום בדרך כשהוא עם חמור, נכרי או שוטה; אולם מצוי שאדם או משפחה נסעו ברכבם לשבת וחשכה עליהם הדרך בגלל עיכוב בדרך. במקרה כזה יש לדעת שנסיעה ברכב כרוכה באיסורים מהתורה (בכל לחיצה על דוושת הגז יש איסור ״מבעיר״). לכן אדם שרואה שלא יוכל להגיע למחוז חפצו לפני השקיעה, יעצור במקום יישוב ויבקש מהתושבים לארחו לשבת. ואם אי אפשר, כגון שנמצא באמצע הדרך ב״פקק״, אזי בבין השמשות (13.5 דקות לאחר השקיעה, ובשעת הדחק 18 דקות אחרי השקיעה), שבו האיסור מדרבנן1, במקום צורך גדול יכול להמשיך לנסוע. ואם עדיין לא יצא מהפקק ואין לו אפשרות לעצור בצד – ייסע בשינוי, כדי לא לעבור על איסורי תורה, וברגע שיוכל לצאת מהרכב – יצא וישאיר את חפציו ברכב ויחפש מקום לשבות. וייתכן שבשעת דוחק גדול אפשר לסמוך על שיטת רבנו תם עד 58 דקות אחרי השקיעה, כי בעצירה במקומות לא ידועים יש חשש סכנה, ובמיוחד אם נמצא עם ילדים קטנים.
1. ״בין השמשות ספקא הוא״ (שבת לד ע״א). ובספק דאורייתא אנו מכריעים לחומרא, אולם הכרעה זו היא מדרבנן.
שוטה וקטן יתננו לשוטה שהקטן יבא לכלל דעת חרש וקטן יתננו למי שירצה.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(א) חרש וקטן יתננו למי שירצה הקשו התוס׳ תימא א״כ לעיל נמי אמאי קאמר שוטה וקטן יתננו לשוטה הא אמרינן אתי לאחלופי בגדול פיקח. כתב הב״י בשם המ״מ שנסתפק בדברי הרמב״ם אם ס״ל כרמב״ן והרשב״א ושאר המפרשים שכשהוא נותנו לאחד מאלו מניחו עליו כשהוא מהלך ונוטלו ממנו כשהוא עומד הא לאו הכי אסור דלא גרע מבהמה דאסור הוא להאכילו בידים או ס״ל שמותר לתתו בכל צד כו׳ ע״ש ונראה דכן יש להסתפק בדברי רבינו שהוא ג״כ סתם דבריו:
(ה) יתננו למי שירצה בגמרא א״ד לא ליהב לקטן דאתי לכלל דעת וא״ד לא ליהב לחרש דאתי לאחלופי בגדול פיקח ופסקו דשניהם שוים:
(ג) ומ״ש חרש וקטן יתננו למי שירצה בגמרא קאמר איכא דאמרי יהיב לחרש ולא לקטן משום דאתי לכלל דעת וא״ד לקטן ולא לחרש משום דאתי לאחלופי בגדול פיקח וכתבו הרי״ף והרא״ש וכיון דלא איפסיקא הילכתא דעביד כמר עביד דעביד כמר עביד. והתוס׳ תמהו על מ״ש דחרש אתי לאחלופי בגדול ופיקח א״כ אמאי קאמר שוטה וקטן יהיב לשוטה הא אמרינן אתי לאחלופי בגדול פיקח עכ״ל ויש ליישב דשוטה לא אתי לאחלופי בגדול פיקח דהכל יודעין דשוטה הוא דבכל מקום שהסכל הולך אומר לכל סכל הוא אבל חרש דאין הכל יודעין אותו אתא. לאחלופי בגדול פיקח:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולההגהות ר' עקיבא איגרמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חהכל
 
(ו) יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכְּשֶׁנּוֹתְנוֹ לְאֶחָד מֵאֵלּוּ מַנִּיחוֹ עָלָיו כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ וְנוֹטֵל מִמֶּנּוּ כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד. {הַגָּה: וְדַוְקָא כְּשֶׁנּוֹתֵן לָהֶם מִשֶּׁחָשְׁכָה, אֲבָל כְּשֶׁנּוֹתֵן לָהֶם מִבְּעוֹד יוֹם, מֻתָּר בְּכָל עִנְיָן.}
באר הגולהמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטואור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהעודהכל
(יב) המגיד בשם הרשב״א והרמב״ן ושאר מפרשים
(ח) מבע״י מותר. דדוקא כשנותן להם בשבת הוי כמאכיל להם נבילות בידים אבל כשנותן להם מע״ש אף על גב דבעלמא אסור משום הפסד התירו כ״כ המ״מ מדסתם הרמב״ם וכתבו הרמב״ן והרשב״א ושאר מפרשים דאפי׳ מע״ש צריך לעשות כן ואפשר שגם דעת הרמב״ם כן אלא שנקט ל׳ הגמ׳ כמנהגו עכ״ל המ״מ וא״כ צ״ע למה הקיל רמ״א מאחר שדברי הגאונים מפורשים לאיסור ודברי הרמב״ם סתומים:
(יא) מבעוד יום וכו׳. כן כתב רמ״א, ותמה מגן אברהם הא רמב״ן ורשב״א אוסרין בפרק י׳ ודברי רמב״ם כתב מגיד דסתומים, ולעניות דעתי לא כן דמצינו זה ברמב״ן ורשב״א מפורש אלא יש לומר דמיירי דוקא בנותן משחשיכה וזה נראה דעת רמ״א אבל הרמב״ם משמע ליה למגיד דמיירי אף מחשיכה דהא אמר קודם דין דליתנו לכותי ושם מיירי אף משחשיכה כמו שכתב בית יוסף ריש סימן זה ולהכי חזר המגיד וכתב דדברי רמב״ם סתומים כן נראה לי ודו״ק:
(יב) [לבוש] בעצמו וכו׳. וליתן לחבירו בפחות מארבע אמות יותר עדיף מלילך בעצמו (תוספות יום טוב פרק י׳ דעירובין), ועיין לקמן סימן ש״א סעיף מ״ב וסימן שמ״ט ופשוט דבין עצמו ובין ליתן לחבירו אין מועיל מרשות היחיד לכרמלית וכל שכן לרשות הרבים דאיסור הוצאה מרשות לרשות אסור אפילו בחצי אמה (ט״ז), וצריך עיון דהא ב״ח דמיירי דזריק כלאחר יד כמו בסעיף י״א וכן משמע בתוספות יום טוב שם:
(יג) [לבוש] או לא ישב וכו׳. לא דק בלישניה שהוה ליה למימר וגם לא ישב:
(יד) [לבוש] אלא עומד וכו׳. אף דקיימא לן עומד לפוש פטור הכא שאני כיון שאינו עומד אלא שלא יבוא לידי איסור לא הוה ליה כעומד לפוש, מיהו בעבודה זרה דף ע׳ פירש רש״י דבעומד לפוש סגי (מגן אברהם), וכן ראיתי בר״ן שם מר׳ יהונתן ריש פרק המוציא תפילין כתב ז״ל עומד לפוש רגע אחד וכן משמע בספר עבודת הקודש לרשב״א בדיני רשויות וסה״ר סימן רכ״ו בסימנים וטור סימן שמ״ח, וצריך עיון על בית יוסף שהביא כאן וסוף סימן שמ״ט דברי הכלבו ורבינו ירוחם דבעי ישיבה בסתם ולא הזכיר מכל הנך רבוותא ואולי דלכך לא הביאו בשולחן ערוך. כתב הט״ז אם אחד נותן לחבירו בפחות מארבע אמות אין צריך לישב שום אחד דבכל אחד הוי מעשה חדש, עד כאן. ונראה דהוא הדין דאין צריך עומד לפוש:
(טו) [לבוש] שמלקין אותו. ואפילו בכרמלית או בשדה (ר״י), ולא הוה ליה להמחבר להשמיטם ושדה סתמה בבקעה ובקעה היא כרמלית כדתניא בפרק קמא דשבת סוף דף ו׳ (מלבושי יום טוב), משמע דפירש דברי לבוש דאף ברשות הרבים אין חייב אלא מדרבנן וכן משמעות הלבוש כמו שכתב הטעם שאין זה נקרא הנחה גמורה והיינו שהבינו דברי ר״י שהביא בית יוסף דחייב מדרבנן קאי אכולה מילתא. ולעניות דעתי פשוט דחייב מדאורייתא ומה שכתב בית יוסף דחייב מדרבנן קאי אסיפא על שדה ובקעה ולא ארישא שהרי כתב בתחילה סתם חייב, וראיה ברורה נראה לי ממה שכתב הכלבו דף ל׳ זה לשונו ואם עשה כן מחלל שבת הוה:
(ה) מבע״י מותר – המ״א הניח דבר זה בצ״ע:
(ו) ס״ו י״א שכשנותנו – תוס׳ ד״ה מי שהחשיך מהא דפט״ז אבל קטן שבא כו׳ דקטן העושה כו׳:
(ז) ודוקא כו׳ – וכמ״ש ה׳ ב׳ היו טעון אוכלין כו׳ ועמ״א:
(יד) כשהוא מהלך – וכנ״ל בבהמה בס״ב והטעם כדי שלא יעשו החש״ו איסור דאורייתא על ידו ואע״פ שאינו מצווה על שביתתם כמו בבהמה מ״מ הרי אסור להאכילם איסור בידים וכדלקמן בסימן שמ״ג לענין קטן וה״ה לחרש ושוטה כמו שנתבאר שם:
(טו) מבעוד יום – דאז אינו נקרא זה מאכיל בידים כיון דעתה עדיין לית ביה איסורא ומה שיעמוד החש״ו אחר שחשכה ואחר כך חוזר ועוקר רגליו הלא מעצמו עושה זה וא״צ למחות בידו כשעושה איסור ע״כ אין צריך ליטול הכיס מעליו כשעומד אבל בבהמה שהוא מצווה על שביתת בהמתו וגם שהוא מחמר אחריה ע״כ אף שהניח עליה מבע״י חייב ליטול הימנה כשעומדת משחשיכה להשתין מים וכיוצא בזה ולחזור ולהניח עליה אחר שכבר עקרה רגליה ללכת כדי שלא תעשה עקירה והנחה בכיס שלו בשבת ויעבור על איסורי תורה והמ״א מצדד להחמיר אף מבעוד יום ונראה דבכרמלית יש להקל:
הג״ה ודוקא וכו׳ מותר בכל ענין – מלשון זה משמע דאפילו אם יחזור החש״ו ויעמוד משחשיכה א״צ שוב ליזהר ליטול ממנו כמו בבהמה למעלה והטעם הוא כמו שבארתי במ״ב וכ״כ בלבוש וקשה לי דא״כ אפילו אם נתן על החש״ו משחשכה אמאי פסק השו״ע דנוטל ממנו כשהוא עומד דהיינו משום כדי שלא יעשה אח״כ החש״ו עקירה על ידו הא במה שנותנו עליו בפעם ראשונה כשהוא מהלך סגי כיון דתחלת נתינתו על החש״ו בהיתרא היתה שלא עשה עקירה ע״י שנתנו עליו כשהוא מהלך ומה שיעשה עקירה חדשה אחר עמידתו הלא מעצמו עושה דבר זה ודמי להא דנתנו עליו מבעוד יום ובדוחק יש לחלק דבנתנו עליו מבעוד יום עדיין לא הגיע זמן איסורו בעת הנתינה ע״כ לא דמי כלל למאכיל איסור בידים משא״כ בנתנו משחשכה שהגיע זמן איסור בתחלת נתינתו עליו לכן אף דנתנו כשהוא מהלך צריך עכ״פ ליזהר ליטול ממנו כשעומד כדי שלא יעשה עקירה בהכיס אח״כ. ומ״מ אכתי קשה אמאי מותר מבע״י הא תנן [שבת קכ״א] קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליך והיינו מפני שיודע שניחא לאביו בכך והוא עושה דבר זה לרצונו לכך אסור וא״כ בעניננו שנותן לקטן הכיס כשהוא מהלך מאי הוי אמאי מותר לו להניחו אח״כ לעקור הכיס כשעמד משחשכה מי עדיף מאלו בא הקטן מעצמו משחשכה ליטול הכיס ולהביאו למקום המשתמר היה צריך אביו למחות בידו כשיודע שניחא לאביו בכך וכ״ש בעניננו שנתן לו ע״ד זה מבע״י [ואולי י״ל דמה שאמרו שאסור בקטן העושה ע״ד אביו הוא רק מד״ס כיון שאינו מצוהו בפירוש לזה והכא מפני הפסד התירו ואח״כ מצאתי שכ״כ בשה״ג בשם ריא״ז אך הוא יש לו בענין זה שיטה אחריתא ע״ש] ואולי דזהו טעם האוסרים שהוא במ״א ומ״מ נ״ל דאפילו לדברי המגן אברהם יש להתיר בכרמלית עיין יבמות קי״ד ע״א בגמרא דמשני בכרמלית דרבנן ולשיטת הרשב״א דכתב דזה מותר אפילו למיספי ליה בידים:
(כט) [סעיף ו׳] י״א שכשנותנו לאחד מאלו וכו׳ כ״כ הרב המגיד בפ״ך בשם הרמב״ן והרשב״א ושאר מפ׳ אלא שבדעת הרמב״ם נסתפק יעו״ש והביאו ב״י וע״כ כתב דין זה בש״ע בשם י״א:
(ל) שם בהגה. אבל כשנותן להם מבע״י מותר וכו׳ עיין מ״א סק״ח שכתב דזהו כתב הרב המגיד מדסתם הרמב״ם אבל להרמב״ן והרשב״א ושאר מפ׳ דאפי׳ נתן להם מע״ש צריך לעשות כן וא״כ צ״ע למה הקיל רמ״א מאחר שדברי הגאונים מפורשים לאיסור ודברי הרמב״ם סתומים יעו״ש. אבל הא״ר או׳ י״א כתב דגם לרמב״ן ורשב״א י״ל דמיירי דוקא בנותן משחשיכה וזה נראה דעת רמ״א אבל לרמב״ם משמע ליה למגיד דמיירי אף שנתן להם משחשיכה א״צ לעשות כן יעו״ש. ונראה כיון דיש פלוגתא בזה אע״ג דיש מן האחרונים שכתבו להחמיר כדברי מ״א מ״מ המקיל כדברי רמ״א אין מזניחין אותו:
(כג) כשהוא עומד – כפי שראינו לגבי בעלי חיים. לשיטה זו אף שקטן אינו חייב במצוות, אסור ״להאכילו בידיים״, כגון לתת לו בידו אוכל לא כשר. ובדומה אסרו חכמים בשבת עצמה לגרום לקטן שיעשה מלאכה.
(כד) מותר בכל עניין – כיוון שלפני שבת הדבר נחשב פחות כ״מאכילו בידיים״, שהלוא בזמן הנתינה לקטן אין עדיין איסור מלאכה, ושנכנסת השבת הגדול אינו עושה דבר. אמנם גם היתר זה נאמר דווקא כאן, כשאדם בהול על ממונו, ובדרך כלל אסור.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטואור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משההכל
 
(ז) אִם אֵין עִמּוֹ שׁוּם אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ, יְטַלְטְלֶנּוּ פָּחוֹת פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת. וְדַוְקָא כִּיסוֹ אוֹ מְצִיאָה שֶׁבָּאָה לְיָדוֹ, אֲבָל אִם לֹא בָּאָה לְיָדוֹ, לֹא.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהעודהכל
(יג) שם בגמרא
(ד) יטלטלנו פחות פחות מד״א – דבר פשוט שזה אין מועיל אלא טלטול בר״ה או כרמלית שהאיסור הוא משום טלטול ד״א ע״כ מהני זה אבל מרה״י לכרמלית וכ״ש לרה״ר דהאיסור משום הוצאה מרשות לרשות דאסור אפי׳ בחצי אמה לא מועיל זה וכ״כ רש״ל בתשו׳ סי׳ נ״א ע״כ לא יפה עושים אותן שמשאין תינוק לימול בפחות פחות מד״א דמ״מ יש איסור מה שמוציאין מרה״י לרחוב שהוא כרמלית אלא יוציאנו ע״י עכו״ם מרשות לרשות ואח״כ יטלטלנו בפחות מד״א. וכתב ב״י בשם הר״ר ירוח׳ בהיתר פחות מד״א צריך לישב בכל פחות מד״א שאל״כ אע״פ שעומד חייב דהליכה אחת היא ואפי׳ בכרמלית חייב מלקות מדרבנן עכ״ל. ונראה דזהו אם אחד נושא לבד אז צריך לישב אבל אם א׳ נותן לחבירו בפחות מד״א א״צ לישב שום א׳ דבכל אחד הוי מעשה חדש כנ״ל.
(ט) פחות פחות מד״א. ועומד לפוש בנתיים (ד״מ בשם טור סי׳ שמ״ח) דלא כרי״ו שכ׳ דצריך לישב וצ״ע דהא רי״ו בעצמו כתב דעומד לפוש פטור וכ״כ הרמב״ם פי״ג ותלמוד ערוך הוא פ״ק דשבת אלא שס״ל דבכאן כיון שאינו עומד אלא משום שלא יבא לידי איסור לא ה״ל כעומד לפוש לכן צריך לישב ומיהו בע״א דף ע׳ פירש״י דבעומד לפוש סגי:
(טז) אם לא באה וכו׳. והרמב״ם פרק כ׳ מתיר גם בזה וחלקו עליו כל הגדולים כמו שכתב המגיד, והר״ן דפירש ש״ס עבודה זרה דף ע׳ כמה כיסי משתכחין בשוקא אף דמשתכחין בשבת נוטלין להם לזה מייתי על המוצא כיס בשבת מוליכו פחות וכו׳, פירוש המוציא לשון מציאה והגדולים הנזכרים לעיל צריכים לומר לפרשו בתמיה כמה כיסי משתכחן כשמחשיכה בשוק ונושאין לביתם, והמוציא לשון הוצאה הוא ועיין סק״כ:
(ו) מד״א – כתב הט״ז דבר פשוט שזה אין מועיל אלא טלטול בר״ה או כרמלית שהאיסור הוא משום טלטול ד״א ע״כ מהני זה אבל מרה״י לכרמלית וכ״ש לרה״ר דהאיסור הוא משום הוצאה מרשות לרשות דאסור אפי׳ בחצי אמה לא מועיל זה וכ״כ רש״ל בתשוב׳ סי׳ נ״א ע״כ לא יפה עושים אותן שנושאין תינוק למול בפחות פחות מד״א דמ״מ יש איסור מה שמוציאין מרה״י לרחוב שהוא כרמלית אלא יוציאנו ע״י עכו״ם מרשות לרשות ואחר כך יטלטלנו בפחות מד״א. וכתב ב״י בשם רי״ו בהיתר פחות מד״א צריך לישב בכל פחות מד״א שאל״כ אע״פ שעומד חייב ונראה דזהו אם אחד נושא לבד אז צריך לישב אבל אם אחד נותן לחבירו בפחות מד״א א״צ לישב שום אחד דבכל אחד הוא מעשה חדש עכ״ל ט״ז ועיין בתשובת עבודת הגרשוני סימן ק״ד דמתיר שם לעני העומד בחוץ בכרמלית ובעל הבית פושט ידו לחוץ ויטול העני ממנו ע״ש א״כ לפ״ז ה״נ מועיל הושטה שתקח אשה אחרת מידה ומנהג ישראל תורה שאין עושין זה ע״י עכו״ם רק לעשות ע״י הושטה מרה״י לכרמלית ועיין יד אהרן סי׳ שמ״ז שחולק על עבודת הגרשוני וכתב דבר קשה להתיר דהרי מצינו בכמה דברים שאסרו גזירה לגזירה דאמרינן כולה חדא גזירה הוא ע״ש וכ״כ המ״א סי׳ שמ״ח ס״ק ד׳ ועיין בט״ז סי׳ שמ״ט ס״ק א׳ ובמ״א סימן של״א ס״ק ה׳:
(ח) ס״ז ודוקא כיסו כו׳ – לאפוקי מהרמב״ם פ״ו ופ״ך מהל׳ שבת שכת׳ שכה״ג אפי׳ מציאה דלא אתא לידיה והשיגו הראב״ד והרמ״ך וש״פ וע׳ במ״מ וכ״מ ומ״ע שהליצו בעדו וכן הרמב״ן ומוצאו של הרמב״ם מפ׳ בתרא דע״ג ע״א ולשיטת הפוסקים צ״ל המוציא שהוציא בשוגג אבל הרמב״ם מפרש כפשטיה שמצא וכ״מ פשטא דגמ׳ כמה כיסי משתכחין בשוקא. והטעם כיון שאוקמוה אדאורייתא אז אין חילוק בין כיסו או מציאה. אבל בב״מ ט׳ א׳ משמע כדברי החולקין עיין רא״ש שם וע׳ סי״ג:
(טז) אם אין עמו וכו׳ – דשבות חמור הוא מאד דילמא לא יצמצם בשעורו ויבוא להוליך ד׳ אמות בר״ה ובקושי גדול התירו חז״ל דבר זה משום פסידא ומפני שאדם בהול על ממונו וכנ״ל ולכך לא התירו חז״ל אלא דוקא כשאין לו שום אחד מכל אלו הדרכים:
(יז) פחות וכו׳ – וזה אינו מועיל אלא לענין טלטול בר״ה או בכרמלית שהאיסור הוא משום טלטול ד׳ אמות ע״כ מהני זה אבל מכרמלית לרה״י או לרשות הרבים וכ״ש מר״ה לרה״י דהאיסור הוא משום הוצאה מרשות לרשות דאסור אפילו בחצי אמה אינו מועיל זה [ט״ז וש״א] ע״כ בעניננו כשבא סמוך לביתו שהוא רה״י יזרוק הכיס כלאחר יד לביתו כדי שלא תהוי הכנסה גמורה ואפילו אם עשה הנחה כשבא סמוך לביתו ג״כ התירו להכניס לביתו כלאחר יד משום הפסד. כתב הט״ז לא יפה עושין אותן שנושאין תינוק למול בפחות פחות מד״א דמ״מ יש איסור מה שמוציאין מרה״י לרחוב שהוא כרמלית אלא יוציאנו ע״י א״י מרשות לרשות ואח״כ יטלטלנו בפחות מד״א ולבהכ״נ יכניסו ג״כ ע״י א״י ולהמ״א לקמן בסימן של״א סק״ה אין לעשות כן דהא אפשר למול בביתו:
(יח) מארבע אמות – ויעמוד לפוש בינתים רגע אחד להפסיק ביניהם והנחת גופו כהנחת חפץ ואע״ג דאינו עומד בינתים לצורך עצמו לנוח קצת אלא כדי שלא יעביר ד״א בבת אחת אפ״ה מקרי עומד לפוש ויש מחמירין שצריך דוקא לישב בינתים או להניח החפץ ע״ג קרקע. כתבו האחרונים דפחות פחות מד״א יותר עדיף שיהיה ע״י שנים משיהיה ע״י אחד ובזה לכו״ע א״צ לישב שום אחד ולא לעמוד לפוש דבכל אחד הוי מעשה חדש:
(יט) שבאה לידו – היינו מבע״י וכנ״ל בס״א:
אבל אם לא בא לידו לא – עיין בפמ״ג שמוכח מדבריו דדוקא פחות פחות מד״א ע״י אדם אחד הוא דאסור אבל מחברו לחברו אף שכ״א מוליך פחות מד״א וע״ד כן עושין שרי כמבואר בשמ״ט ס״ג ובט״ז שם סק״א דבאופן זה לא גזרו על פחות מד״א. ודע דהוא דוקא במצא דבר שמותר לטלטלו אבל אם מצא דבר שאסור לטלטלו אסור עכ״פ משום מוקצה וכדמוכח בסוף הסימן ע״ש במקור הדין:
(לא) [סעיף ז׳] אם אין עמו וכו׳ משום דבקושי התירו חז״ל דבר זה דאם לא נתיר חיישינן דילמא אתי לאייתויי ד״א בר״ה וע״כ לא התירו אלא דוקא אם אין עמו אחד מכל אלו כמ״ש בב״י יעו״ש:
(לב) שם. יטלטלנו פחות מד״א. דבר פשוט שזה אין מועיל אלא טלטול ברה״ר או כרמלית שהאיסור הוא משום טלטול ד״א על כן מהני זה אבל מרה״י לכרמלית וכ״ש לרה״ר דהאיסור משום הוצאה מרשות לרשות דאסור אפי׳ בחצי אמה לא מועיל זה. וכ״כ רש״ל בתשו׳ סי׳ נ״א. ט״ז סק״ד. וא״כ שכשיגיע לביתו צריך לזרקן כלאחר יד כמ״ש לקמן סעי׳ י״א יעו״ש. וע״כ לא יפה עושים אותם שנושאים תינוק למול בפחות פחות מד״א דמ״מ יש איסור במה שמוציאין מרה״י לרחוב שהוא כרמלית אלא יוציאנו ע״י עכו״ם מרשות לרשות ואח״כ יטלטלנו בפחות מד״א. ט״ז שם. וה״ה יכניסנו לבהכ״נ ע״י עכו״ם וברחוב כשמוליכין פחות מד״א היינו ע״י הרבה בני אדם ול״ד הרבה כ״א ב׳ בנ״א יכולין לעשות זה. מש״ז או׳ ד׳ מיהו לדעת המ״א סי׳ של״א סק״ה אין לעשות כן דהא יכולין למולו בבית יעו״ש. ועיין לקמן סי׳ ש״א או׳ ק״י:
(לג) שם. פחות פחות מד״א. כתב רי״ו בח״ו מוליכו פחות פחות מד״א שאמרו חז״ל בכל מקום צריך לישב בכל פחות מד״א שאם לא ישב אעפ״י שעמד ולא הלך בכל פחות מד״א חייב שאעפ״י שעמד הליכה אחת היא ואפי׳ בכרמלית או בשדה חייב מלקות מדרבנן עכ״ל. וכ״כ בכלבו. ב״י. ט״ז סק״ד. מיהו לקמן סי׳ שמ״ח משמע בטור דעמידה מפסקת. ובהלכות רשיות כתב הכלבו דכל שעומד לפוש הוי כישיבה וכל שעומד לתקן המשוי הוי כהליכה. ד״מ או׳ א׳ וכ״כ רש״י בע״ז דף ע׳ ע״א דבעומד לפוש סגי. והב״ד מ״א סק״ט. וכ״כ א״ר או׳ י״ד בשם כמה פו׳ וכן דעת התו״ש או׳ ט״ז. והלבוש כתב שילך פחות מד״א ויניחנו על הקרקע ויחזור ויגביהנו או ישב בעצמו ויחזור ויעמוד ואם לא עשה כן אלא עמד וחזר והלך י״א שמלקין אותו מדרבנן ולא מה״ת שאין זה נקרא הנחה גמורה יעו״ש. וע״כ נראה כיון דאיכא פלוגתא בזה יש ליזהר במקום שאפשר. וכ״כ הר״ז או׳ י״א:
(לד) ונראה דזהו אם אחד נושא לבד אז צריך לישב אבל אם אחד נותן לחבירו בפחות מד״א א״צ לישב שום אחד דבכל אחד הוה מעשה חדש. ט״ז סק״ד. ונראה דה״ה דא״צ עומד לפוש. א״ר או׳ י״ד. מש״ז או׳ ד׳:
(לה) ואם היו חברים הרבה וכולם שותפים בכיס זה אזי נותן זה לחבירו וחבירו לחבירו דזה שרי טפי. תו׳ תו״ש או׳ ט״ז. ועיין סי׳ שמ״ט סעי׳ ג׳ ועוד עיין לקמן סי׳ ש״א סעי׳ ל״ג בהגה שיש מתירין במקום פסידא לצאת במעות התפורים בבגדו יעו״ש. וא״כ היכא דלא אפשר בהליכת פחות מד״א כגון שהולך בשיירא ואם ילך פחות מד״א תלך השיירא ומתיירא לילך לבדו יש לתפרם בבגדו מע״ש: ועיין ח״א כלל נ״ד או׳ ה׳ ודוק:
(לו) שם. שבאה לידו. היינו מבע״י כמ״ש סעי׳ א׳:
(לז) שם. אבל אם לא באה לידו לא. והרמב״ם פ״כ מתיר גם בזה אלא שחלקו עליו כל המפ׳ ואמרו שכשם שאסור לתתה לגוי כך אסור להוליכה כמ״ש בב״י יעו״ש. וכ״כ הרשב״א ח״ב סי׳ רכ״א וסי׳ נ׳ והב״ד י״א מ״ב בהגב״י או׳ ה׳ וכ״כ א״ר או׳ ט׳ יעו״ש. ונראה שאם הוא אדם שידוע לנו שלא ישמע לאיסור ויבא לידי איסור הטמנה בארץ אפשר דיש לסמוך על הרמב״ם דמתיר אפי׳ במציאה לטלטל פחות פחות מד״א. נ״א כלל נ״ד או׳ ג׳ יעו״ש:
(כה) מארבע אמות – האיסור להעביר ארבע אמות ברשות הרבים הוא כשעוקר את החפץ ברשות הרבים, מעביר יותר מארבע אמות, ומניח. אבל אם מניח לפני שהלך ארבע אמות, ומיד נוטל וממשיך ללכת – אינו עובד על האיסור מן התורה1. ועל כן כך יעשה.
(כו) לא – כיוון שהחשש של ״אדם בהול על ממונו״ נאמר על הפסד כספי, ולא על מניעת רווח, לכן לא התירו במציאה לעבור על איסורי דרבנן, כפי שראינו בסעיף א׳.
1. אולם אסור מדרבנן, כפי שמבואר בסימן שמ״ט סעיף ה.
אין עמו לא זה ולא זה יטלטלנו פחות פחות מד׳ אמות.
(ו) אין עמו לא זה ולא זה וכו׳ גם זה שם אין עמו לא עכו״ם ולא חש״ו מאי אמר רבי יצחק עוד אחרת היתה שם ולא רצו חכמים לגלותה מאי היא מוליכו פחות פחות מד׳ אמות ולא רצו חכמים לגלותה משום דאתי לאיתויי ד׳ אמות בר״ה וכתבוה הרי״ף והרא״ש להא דר׳ יצחק וגם הרמב״ם פסקה בפ״ב משמע דס״ל דהא דלא רצו חכמים לגלותה דוקא היכא דאיכא חמור או חש״ו אבל היכא דליכא חד מהני ודאי מגלין את הסוד דאל״כ מאחר שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו אתי לאיתויי ד״א בר״ה והכי משמע מדבעי תלמודא אין שם לא עכו״ם ולא חש״ו מאי משמע שדעתו היה שיגלה הסוד וגם מדחזינן שר׳ יצחק גלה אותו משמע דכל היכ׳ דליכא חד מהני שרי וכ״נ ממ״ש רש״י גבי הא דאמרינן בו ביום גדשו סאה ביום שעלו לעליית חנניה וגזרו י״ח דבר וזו אחת מהן היתה כדאמרי׳ בפ״ק (יז:) נותן כיסו לעכו״ם בו ביום גזרו שלא יוליכנו פחות פחות מד׳ אמות אם יש עמו עכו״ם:
כתב ר״י בח״ו מוליכו פחות פחות מד׳ אמות שאמרו חז״ל בכל מקום צריך לישב בכל פחות מד״א שאם לא ישב אע״פ שעמד ולא הלך בכל פחות מד״א חייב שאע״פ שעומד הליכה אחת היא ואפי׳ בכרמלית או בשדה חייב מלקות מדרבנן כך כתב מר שר שלום בתשובה עכ״ל וכ״כ בכלבו כתב הרמב״ם בפ״כ לא היתה עמו בהמה ולא עכו״ם ולא אחד מכל אלו מהלך בו פחות פחות מד״א ואפילו מציאה שבאה לידו מהלך בה פחות מד״א אבל קודם שתבא לידו אם יכול להחשיך עליה מחשיך ואם לאו מוליכה פחות פחות מד״א וכתב ה״ה שחלקו עליו כל המפרשים ואמרו שכשם שאסור לתתה לעכו״ם כך אסור להוליכ׳ וגם הוא ז״ל נשאל על זה מחכמי לוני״ל דבגמרא לא משמע הכי והשיב שלא חלקו בגמרא בין כיס למציאה להולכת פחות פחות מד״א שזו ההולכה צינעא גדולה יש בה ולא אוושא מילתא זהו דעתי הרוצה לחלוק יחלוק ומ״מ הוא עצמו מודה שאין דבריו מוכרחין לפיכך יש להחמיר בדברי שאר מפרשים עכ״ל והר״ן פרק מי שהחשיך כתב תשובת הרמב״ם וכ׳ עליה ואין טעמו מחוור וכבר השיגו הראב״ד:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ב) אין עמו לא זה ולא זה יטלטלנו כו׳ כתב ב״י ג״ז שם א״ר יצחק עוד אחרת היתה שם דלא רצו חכמים לגלותה כו׳ נ״ל דר״ל דאפילו היכא דאיכא חמור או חש״ו נמי מותר רק שלא רצו חכמים לגלותה אבל היכא דליכא חד מהני ודאי מגלין את הסוד ומה״ט כתבוהו הפוסקים בפשיטות באין שם וק״ל וכן משמע בב״י ע״ש:
(ו) יטלטלנו פחות פחות מארבע אמות כו׳ וצריך לישב בכל פעם דעמידה לחוד כהליכה דמי וחייב מלקות ר״י:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישההכל
 
(ח) יֵשׁ אוֹמְרִים דַוְקָא מִי שֶׁהֶחְשִׁיךְ לוֹ בַּדֶּרֶךְ שֶׁהָיָה סָבוּר שֶׁעֲדַיִן יֵשׁ שְׁהוּת בַּיּוֹם, אֲבָל מִי שֶׁיָּצָא מִבֵּיתוֹ סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה וְשָׁכַח וְהוֹצִיא לִרְשׁוּת הָרַבִּים, לֹא הִתִּירוּ לוֹ שׁוּם אֶחָד מֵהַדְּרָכִים הָאֵלּוּ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמגן אברהםדגול מרבבהביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטומקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהעודהכל
(יד) ר׳ ירוחם ח״א בשם יש מפרשים
(י) סמוך לחשיכה. אבל מבע״י שרי ומ״מ צ״ע דהא בע״א קאמר המוציא כיס בשבת משמע דאפי׳ הוציאו בשבת עצמו שרי ואפשר דהתם איירי בשוכח והכא במזיד ועסי׳ של״ד סי״ז:
(א) דברי המג״א תמוהים וגם נגד הדין שאם הוציא בשבת ועביד עקירה מרשו׳ היחיד א״כ איך אמרו מוליכו פחות מד׳ אמות הרי תיכף כשעומד תוך ד׳ אמות הוה הנחה ברה״ר וא״כ עביד עקירה ברה״י והנחה ברה״ר ויש כאן הונא׳ ממש ומחייב סקילה ומי שיוציא מרה״י לרה״ר בשבת אין לו תקנה אלא לרוץ ולחזור לאותו רה״י שהוציא משם ועיין ברמב״ם פרק י״ג משבת הל׳ ח׳ וצ״ל דהג״א מיירי בעקר חפץ להוליכו מזויות לזויות בשבת ושוב הוציאו ועיין במס׳ שבת ד׳ ז׳ ע״ב:
(ט) ס״ח י״א דדוקא – קמ״ב ב׳ ואפי׳ שכח לא. ולא התירו בדרכים אלו ואפי׳ ר׳ יוחנן דמתיר שם לא התיר אלא במחיצה של בני אדם דלא כרש״י שם דלפרש״י מה שהשביח ע״י הככר בטלטול פגם בהוצאה. רשב״א בשם רמב״ן:
(כ) ביום – שקצת אונס חשיב:
(כא) סמוך לחשיכה וכו׳ – הטעם דפושע הוא כיון דבעת היציאה היה סמוך לחשיכה היה לו לחוש שמא ישכח ויטלטלנו בר״ה אבל כשיצא מבע״י שרי ע״פ הדרכים הנ״ל:
(כב) לא התירו לו וכו׳ – ר״ל שיעשה כפי המבואר לקמן בסי״ב בהג״ה דיתיר חגורו בשוק והוא נופל ואומר לא״י לשמרו ובספר א״ר הביא דעת הרשב״א החולק על הי״א הזה וס״ל דגם בזה יש לסמוך על כל הדרכים הנ״ל וכתב דיש לסמוך עליו:
(לח) [סעיף ח׳] י״א דוקא מי שהחשיך וכו׳ כ״כ רי״ו ח״א בשם י״מ והביאו ב״י ולא הביא פלוגתא על זה ומ״ש בש״ע דין זה בשם י״א משום שכן דרך מרן ז״ל ב״י כשיהיה סברה יחידית כותב אותה נמי בשם י״א כידוע. מיהו בא״ר או׳ כ׳ כתב דמסתבר לי דלרשב״א מותר גם ביצא סמוך לחשיכה יעו״ש:
(לט) שם. סמוך לחשיכה וכו׳ אבל מבע״י שרי. מ״א סק״י. ומ״ש עו״ש המ״א דהתם מיירי בשוכח והכא במזיד עיין מ״ש עליו הא״ר שם והדג״מ:
(כז) יש שהות ביום – ובמקרה כזה נחשב כעין אונס.
(כח) מהדרכים האלו – ולא התירו חכמים את האיסורים מדבריהם במקום רשלנות, ואף יש בכך חשש שגם להבא יבוא לזלזל באיסורי שבת. ולשאר שיטות הראשונים הקלו חכמים גם במקרה זה, כיוון שאין כאן זלזול במזיד, אלא שכחה.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמגן אברהםדגול מרבבהביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטומקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משההכל
 
(ט) הִגִּיעַ לֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת, נוֹטֵל מֵעַל הַחֲמוֹר כֵּלִים הַנִּטָּלִים; וְשֶׁאֵינָם נִטָּלִים מַתִּיר אֶת הַחֲבָלִים וְהַשַּׂקִּים נוֹפְלִים. וְאִם הָיְתָה טְעוּנָה כְּלֵי זְכוּכִית שֶׁאָסוּר לְטַלְטְלָם, כְּגוֹן שֶׁהֵם כּוֹסוֹת שֶׁל מַקִּיזֵי דָּם שֶׁאֵין רְאוּיִם בְּשַׁבָּת לִכְלוּם, לְפִי שֶׁהֵם מְאוּסִים וְאִם יִפְּלוּ לָאָרֶץ יִשָּׁבְרוּ, מַנִּיחַ תַּחְתֵּיהֶם כָּרִים וּכְסָתוֹת. וְדַוְקָא בְּמַשָּׂאוֹת קְטַנִּים שֶׁיָּכוֹל לְשָׁמְטָן מִתַּחְתֵּיהֶן, אֲבָל אִם הֵם גְּדוֹלוֹת שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִשְׁמֹט הַכָּרִים מִתַּחְתֵּיהֶן, אָסוּר לְהַנִּיחָם תַּחְתֵּיהֶן מִפְּנֵי שֶׁמְּבַטֵּל כְּלִי מֵהֵיכָנוֹ (פי׳ מֵהַתַּשְׁמִישׁ שֶׁהָיָה מוּכָן לוֹ), אֶלָּא פּוֹרְקָן בְּנַחַת שֶׁלֹּא יִשָּׁבְרוּ, וְלֹא יַנִּיחֵם עַל הַבְּהֵמָה מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמגן אברהםאליה רבהבאר היטבדגול מרבבהאשל אברהם (אופנהיים)ביאור הגר״אלבושי שרדהגהות ר' עקיבא איגרמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חעודהכל
(טו) שם במשנה
(טז) שם קנ״ד
(יא) הגיע לחצר. צ״ע דכי קאי פורתא לפני הפתח מעייל מר״ה לרה״י וכמ״ש סי״א וצ״ל דגבי בהמתו לא החמירו כ״כ:
(יב) נוטל כלים. נ״ל דאפי׳ הם יותר מט״ו סאה שרי משום צער ב״ח משא״כ בעגלה דאסור לפנותה כלל כמ״ש ססי׳ של״ג:
(יג) לפי שהם מאוסים. אף על גב דמוקצה מחמת מיאוס מותר היינו היכא דחזי לכסויי ביה מנא אבל הני לא חזי לכסות שאם יפלו ישתברו (ר״ן):
(יד) שיכול לשומטן. ולא נאסרו מטעם בסיס לדבר האסור כיון שלא היו עליהן ב״ה (עסי׳ ש״י ס״ג) ועוד שלא נתנן תחתיהן אלא ע״ד לשמטן (המאור) ועסי׳ ש״ח סכ״ז וכ״ד הרי״ף והרא״ש שהשמיטו הא דבבולסי׳ אבל הר״ן כתב דאפי׳ לבטל כלי מהיכנו לפי שעה אסור והכא שרו משום הפסד מרובה אבל אם הם חתיכות זכוכית רחביות לחלונות דאיכא הפסד מועט בשבירתן אסור להניח כרים תחתיהן משום שמבטלן לשעתן וכ״כ הרמב״ם פכ״א ורי״ו ני״ב ח״י וצ״ע על הרב״י שהשמיטו מאחר שהוא בהדיא בגמרא וא״ת למה כופין הסל לפני האפרוחים כמ״ש סי׳ ש״ח סל״ט י״ל דשאני אפרוחים עשוים לפרוח משם מיד וליכא ביטול כלי כלל (ב״י סי׳ ש״י) ואפשר דעת הרי״ף והרא״ש והטור והש״ע כהרמב״ם מדנקטו כלי זכוכית משמע אבל אם אינם כלים לא וכן יש להורות שאין לבטל כלי מהיכנו אפי׳ לפי שעה אלא במקום הפסד מרובה ועמ״ש סי׳ רס״ה ולבטל כלי לכל השבת כ׳ הר״ן אפילו במקום ה״מ אסור אבל המ״מ כ׳ והוסיף רבינו להתיר הפריקה בנחת מפני ה״מ התירו לטלטל ואפי׳ ביטול כלי מהיכנו עכ״ל וכ״כ בש״ג בשם ריא״ז בהדיא וכ״ה ברש״י בד״ה והא איכא צער ב״ח ואתי דאורייתא ודחי דרבנן ביטול כלי מהיכנו עכ״ל (ועבח״מ סי׳ ר״ס) משמע דמותר לבטל כלי מהיכנו במקום ה״מ והא דקפריך והא קמבטל כלי מהיכנו היינו משום שיכול לפורקן בנחת: כללא דמלתא בשילופי זוטרתי שיכול לשמטן דאינו מבטל הכלי אלא לפי שעה עדיף מפריק׳ בנחת דעכ״פ מטלטלן קצת כמ״ש המ״מ ופריקה בנחת עדיף מביטול כלי לכל השבת כמ״ש המ״מ ואפי׳ ביטול כלי מהיכנו והכל שרי במקום ה״מ והוי יודע שעכ״פ אסור לסמוך עליה כשפורק דהוי משתמש בב״ח והתו׳ כתבו כששני שקין מונחין על החמור א׳ מימין וא׳ משמאל ומקושרין יחד והקשר מונח על גבו של חמור וא״כ א״א להתיר הקשר אא״כ יגביה השקים ונסמכין שתי השקים בכריסו של החמור וה״ל צדדים ואסור עכ״ל:
(יז) לחצר וכו׳. צריך עיון דכי קאי פורתא לפני הפתח מעייל מרשות הרבים לרשות היחיד וכמו שכתב סעיף י״א, וצריך לומר דגבי בהמתו לא החמירו כל כך (מגן אברהם). וצריך עיון דהרמב״ם בפירוש המשנה כתב באמת דזורק כלאחר יד כמו בסעיף י״א וכן כתב תוספות יום טוב:
(יח) כלי זכוכית וכו׳. אבל חתיכת זכוכית רחבות לחלונות דאיכא הפסד מועט בשבירתן אסור להניח כרים תחתיהם משום שמבטלין לפי שעה, ודוקא בכלי זכוכית דאיכא הפסד מרובה מותר לבטל כלי לפי שעה דהוא עדיף מפריקה בנחת דעל כל פנים מטלטלין קצת מיהו כשאי אפשר לפרוק בנחת שלא יהא הפסד מרובה מותר לבטל כלי מהיכנו לכל השבת (ריא״ז מגן אברהם). ובזה מיושב למה לא משני הש״ס שבת דף קנ״ה ע״ב דברייתא דעששית וטבל מיירי במשא כבידה אלא רמ״א פירש מותר להניח על כרים כיון דתנא אף על פי שמשתברין אלמא דהפסד מרובה הוא אבל רב הונא דלא נקיט מידי אם משתברין משמע דמיירי דאפשר לפרוק בנחת ודו״ק:
(יט) פורקן וכו׳. ויזהר מלסמוך עליה כשפורק דהוי משתמש בבעל חיים, וכששני שקין מונחין על החמור אחד מימין ואחד משמאל והקשר שלהם מונח על גבו של חמור ואם כן אי אפשר להתיר הקשר אלא אם כן יגביה השקין מעט ונסמכין שתי השקין בכריסו של החמור הוה ליה צדדין ואסור (תוס׳ מגן אברהם):
(כ) [לבוש] סמוך לחשיכה. צריך עיון דהא בעבודה זרה קאמר המוציא כיס בשבת משמע דאפילו הוציאו בשבת עצמו שרי, ואפשר דהתם איירי בשוכח והכא במזיד (מגן אברהם). פירוש דיציאה מביתו היה במזיד ואחר כך שכח והוציאו לרשות הרבים ודחוק ועיין סק״ו, גם תמיהני ממה שכתב בעבודת הקודש שכח והוציא כיסו בשבת יש מי שאוסר וכו׳ שלא התירו אלא מי שהחשיך וכו׳ ויראה לי שהוא מותר דכשם שאינו מעמיד עצמו כשהחשיך כך אינו מעמיד עצמו לאבד ממונו שהוציאו בשכחה עד כאן הר״ן, הרי להדיא דגם בהוציאו בשבת יש אוסרין ותיקשי ליה מש״ס עבודה זרה הנזכר לעיל, ומסתבר לי דלרשב״א מותר גם ביצא סמוך לחשיכה ומה שכתב ר״י הביאו בית יוסף דיש אוסרין ופסקו בשולחן ערוך ולבוש נראה דכיוון ר״י למה שהביא רשב״א וכיון שפירשתי דרשב״א חולק עליו ראוי לסמוך עליו וכשגם שיש ראיה מש״ס הנזכר לעיל, ועוד דלדידן לית לן רשות הרבים, ועוד דאם כן מה מייתי הש״ס שם ראיה מהוציא בשבת על החשיך אף אם מיירי שהחשיך מבעוד יום מכל מקום מנא ליה להביא ראיה אלא דאין חילוק:
(ז) מהיכנו – ואין לבטל כלי מהיכנו אפי׳ לפי שעה רק בהפסד מרובה ולבטל כלי לכל השבת בה״מ יש פלוגתא בין הפוסקים עיין מ״א:
(ב) פירוש אף שבידו להתיר החבלים ויפלו מאליהן ושוב לא יהיה צער בעלי חיים ולמה יעבור על איסור ביטול כלי מהיכנו אלא ודאי משום דמצטרי זיקי כמ״ש בגמרא וא״כ משום הפסד דזיקי הותר ביטול כלי מהיכנו אבל מדברי הגמרא לולי פי׳ רש״י אין ראיה דאפש׳ דבאמת הכי פריך והא איכא צער ב״ח והיה לו להתיר החבלים דיפלו ואף דמצטרי זיקי דודאי משום הפסד זיקי לא הותר איסור דאורייתא לפי הס״ד דצער בע״ח הוא דאורייתא:
(א) לחצר. במג״א תמה דהא כי קאי פורתא לפני הפתח מעייל מר״ה לרה״י וצ״ל דגבי בהמתו לא החמירו כ״כ עכ״ל אבל בס׳ אליה רבה מביא בשם הרמב״ם פי׳ המשניות דבאמת דזורק כלאחר יד כמו בסי״א וכ״כ תי״ט ע״ש:
(י) ס״ט המשתמרת – רש״י:
(יא) שאין כו׳ לכלום – דבלא״ה מותר דקי״ל בסוף שבת במוקצה מחמת מיאוס כר״ש אלא משום דאין כו׳ וכמש״ש מ״ו א׳ בשרגא דנפטא משום דחזי לכסויי כו׳ הא לא״ה לא:
(יב) ולא יניחם כו׳ – ר״ל אפי׳ לבטל כלי מהיכנו מותר דקי״ל צער בע״ח דאורייתא כמ״ש בפ״ב דב״מ ל׳ א׳ וז״ש ולא כו׳ ר״ל בכ״ע דמדאמרי׳ שם והאיכא כו׳ משמע דלמ״ד צער בע״ח דאורייתא צריך לפורקן:
(טו) סקי״ד הא דבבולסי חתיכות זכוכית רחבים לחלונות שאמרו בש״ס דכיון שאין הפסד מרובה בשבירתן אסור להניח כרים וכסתות תחתיהן:
(טז) שם ואפילו ביטול כלי וכו׳ מלשון ואפי׳ דייק דפריקה בנחת עדיף:
(יז) שם וה״ל צדדים דאסור. כמבואר בסי׳ ש״ה סעיף י״ח:
(יח) סק״ב במקום שאין עירוב אפשר דר״ל אפילו בחצר שאין שם עירוב מיהו באגודה גופי׳ הובא בב״י סי׳ ש״ט כתב בשוק או ברחוב שאין בו עירוב וביאור ל׳ זה צריך עיון קצת:
(ב) מג״א ס״ק י״ג שאם יפלו ישתברו. דעת הרז״ה אף לצורך מקומה אסור לטלטלה כיון דלא חזו לגופם לשאר דבר. והרשב״א בח״י חולק וס״ל דמותר לצורך מקומם. והא דמקרי בטול כלי מהיכנו. היינו להביא כרים לכתחילה לשום תחתיהן כדי לטלטלן אח״כ לצורך מקומם אסור עיי״ש:
(ג) מג״א ס״ק י״ד הפריקה בנחת מפני ה״מ. ע׳ במג״א לקמן סי׳ של״ד סק״ג:
(כג) הגיע לחצר – הקשה המג״א דהא כי קאי הבהמה פורתא לפני הפתח מעייל מר״ה לרה״י וכמ״ש סי״א וצ״ל דגבי בהמתו לא החמירו כ״כ ועיין בפמ״ג שנדחק מאד בתירוץ זה ויש מתרצים דיזהר ליטול מהבהמה תיכף בבואה לחצר בעודה מהלכת כדי שלא תהיה ההנחה ע״י הבהמה או שיזהר ליטול ממנה קודם שנכנסה לחצרו ולא יניח עליה עד לאחר שעקרה רגליה לכנוס לחצר כדי שלא תהיה העקירה על ידה ואף שאח״כ עומדת בחצר והוי הנחה לית לן בה דכל דבר שבחבירו פטור אבל אסור בחמורו מותר לכתחלה:
(כד) מעל החמור – ואפילו הם יותר מט״ו סאין שרי משום צער בע״ח אבל בלא״ה אסור לפנות מן העגלה כלל כמש״כ סוף סימן של״ג:
(כה) מאוסים – ואע״ג דמוקצה מחמת מיאוס מותר היינו היכא דחזי לכסויי ביה מנא אבל הכא לא חזי לכסות שאם יפלו ישברו:
(כו) שיכול וכו׳ – ולא נאסרו מטעם בסיס לדבר האסור כיון שלא היו עליהן בה״ש:
(כז) לשמטן – ואע״ג שקודם שיספיק לשמטם כולם בנחת שלא ישברו הכלים הרי הם מבוטלים מהיכנם באותה שעה עי״ז אפ״ה התירו חכמים לעשות כן כדי שלא יהיה הפסד ע״י השבירה וכתבו הרבה פוסקים דדוקא כלים שיש הפסד מרובה בשבירתן אבל חתיכות זכוכית רחבות שאינן כלים שאין הפסד כ״כ בשבירתן דהם עשוים להחתך לחתיכות קטנות ולית בזה רק הפסד מועט אסור להניח כרים תחתיהן לפי שמבטלן עכ״פ מתשמישן לשעתן וכן מסיק המ״א לדינא דיש להורות שאין מבטלין כלי מהיכנן אפילו לפי שעה אלא במקום הפסד מרובה. ולבטל כלים מהיכנן לכל היום במקום הפסד מרובה יש מתירין ויש אוסרין ועיין בבה״ל:
לשמטן – עיין במ״ב שכתבתי דהיש מתירין במקום הפסד מרובה אפילו לבטל לכל היום הוא מדברי המגן אברהם וכתב דהמגיד משנה כ״כ וכ״כ בש״ג בשם הריא״ז וכ״כ ברש״י בהדיא ולפיכך מצדד להקל כמותם נגד הר״ן האוסר שהוא יחידאה בזה ומה דאסרינן להניח כרים וכסתות תחת משאות גדולות כתב דהיינו משום שיכול לפורקן בנחת ולא יבא לידי הפסד ואם א״א לפורקן אה״נ דמותר להניח כרים וכסתות אף במשאות גדולות ומשמע ממ״א דלאו דוקא בעניננו דה״ה דבעלמא מותר לבטל כלי מהיכנו במקום הפסד מרובה והגם דאין מבואר זה בהדיא ברש״י והש״ג מ״מ מוכיח כן המגן אברהם מדעתם וכמו שבאר בספר דגמ״ר ע״ש [אכן לפי מה שבאר הריטב״א בחדושיו על האי סוגיא ע״ש שוב אזדא ראית הדגמ״ר וכדלקמיה] ובספר קרבן נתנאל כתב דאין הדין עם המגן אברהם דרש״י וש״ג בשם ריא״ז הם יחידים בזה [ומדברי המ״מ אין הכרע עיין בלחם משנה שם] דהרי״ף והרא״ש והרמב״ן והרשב״א והר״ן כולהו ס״ל דאיסור בטול כלי מהיכנו אין נדחה אפילו במקום הפסד מרובה [וכן מבואר ג״כ בחדושי הריטב״א ע״ש] ולפי מה שבאר הריטב״א בחדושיו ע״ש היטב גם רש״י וריא״ז יודו דבעלמא אין נדחה איסור בטול כלי מהיכנו אפילו במקום הפסד מרובה וכן בספר אבן העוזר מסכים דלא כהמג״א ובאמת קשה מאד להקל בזה דפשטות הסוגיא שם דקמקשה והא קמבטל כלי מהיכנו מוכח דאסור בה״מ ואין לדחוק כתרוץ המג״א משום דאפשר לפורקו בנחת דלמה לא מתרץ דמיירי בשא״א לפורקו בנחת ועוד דמה יענה במה דפריך הגמרא בדף קכ״ח ע״ב והא קמבטל כלי מהיכנו ומשני קסבר צער בע״ח דאורייתא וכו׳ הא אפילו אם יסבור דצער בע״ח הוי רק מדרבנן ג״כ מותר לבטל כלי מהיכנו בהפ״מ ע״ש בגמרא:
אלא פורקן בנחת – ומ״מ אסור לסמוך עליה כשפורק דהוי משתמש בב״ח [מ״א]:
ולא יניחם וכו׳ – בלשון הרמב״ם איתא ולעולם לא יניח וכו׳ והיינו אפילו אם לא יכול לפרוק בנחת מ״מ יראה שלא יהיה מונח על הבהמה משום צער בע״ח ומשמע מדברי הגר״א דבאופן זה מותר להניח תחתיהן כו״כ אף דהוא מבטל כלי מהיכנו וכשיטת רש״י שם בגמרא ע״ש והא דאוסר בשו״ע מתחלה במשאות גדולות מיירי בשאפשר לו לפורקן וכמו שמפרש המגן אברהם אכן לפי מה שבארו הרמב״ן והרשב״א בחדושיהם אסור להניח תחתיהן כרים וכסתות בכל גווני וכדי להסיר הצער מהבהמה יתיר החבלים ויפלו השקין עם הכלים אע״פ שישברו:
(מ) [סעיף ט׳] הגיע לחצר החיצונה וכו׳ צ״ע דכי קאי פורתא לפני הפתח מעייל מרה״ר לרה״י וכמ״ש סעי׳ י״א וצ״ל דגבי בהמתו לא החמירו כ״כ. מ״א ס״ק י״א. אבל מהרש״א כתב דגם בזה צריך ליזהר ליטול מהבהמה ולא יניח עליה עד אחר שעקרה רגליה ליכנס לחצר ואף שאח״כ עומדת בחצר והוי הנחה לית לן בה דכל דבר שבחבירו פטור אבל אסור בבהמתו מותר לכתחלה כמ״ש סעי׳ ב׳ מיהו הרמב״ם בפי׳ המשנה כתב דגם בבהמה צריך לעשות כמ״ש סעי׳ י״א דהיינו לזורקה כלאחר יד. תו״ש או׳ ח״י:
(מא) שם. נוטל מעל החמור וכו׳ ואפי׳ הם יותר מט״ו סאה שרי משום צער ב״ח משא״כ בעגלה דאסור לפנותה כלל כמ״ש סס״י של״ג. מ״א ס״ק י״ב. תו״ש או׳ י״ט:
(מב) שם. לפי שהם מאוסים וכו׳ ואסור לשתות מתוכם דעבר על בל תשקצו כמ״ש ביו״ד סי׳ קט״ז סעי׳ ו׳ ואם הם חדשים איכא ספיקא. ב״ח:
(מג) שם. לפי שהם מאוסים וכו׳ ואע״ג דמוקצה מחמת מיאוס מותר היינו היכא דחזי לכסויי ביה מנא אבל הכא לא חזי לכסות שאם יפלו ישתברו. ר״ן. מ״א ס״ק י״ג. תו״ש או׳ כ׳.
(מד) שם. שיכול לשמטן וכו׳ ולא נאסרו מטעם בסיס לדבר האסור כיון שלא היו עליהן בה״ש ועוד שלא נתנן תחתיהן אלא ע״ד לשמטן (המאור) אבל הר״ן כתב דאפי׳ לבטל כלי מהיכנו לפי שעה אסור והכא שרו משום הפסד מרובה אבל אם הם חתיכות זכוכית רחביות לחלונות דאיכא הפסד מועט בשבירתן אסור להניח כרים תחתיהן משום שמבטלן לשעתן וכ״כ הרמב״ם פכ״א ורי״ו ני״ב ח״י. ולבטל כלי לכל השבת לדעת הר״ן אסור אפי׳ במקום הפ״מ ולדעת המ״מ שרי. וכ״כ בשה״ג בשם ריא״ז. וכ״מ ברש״י ד״ה והא איכא צער ב״ח. כללא דמלתא בשליפי זוטרתי שיכול לשמטן דאינו מבטל הכלי אלא לפי שעה עדיף מפריקה בנחת דעכ״פ מטלטלן קצת כמ״ש המ״מ. ופריקה בנחת עדיף מביטול כלי לכל השבת כמ״ש המ״מ ואפי׳ ביטול כלי מהיכנו הכל שרי במקום הפ״מ. מ״א ס״ק י״ד. א״ר או׳ ח״י. תו״ש או׳ כ״א:
(מה) שם. אלא פורקן בנחת וכו׳ ועכ״פ אסור לסמוך עליה כשפורק דהוי משתמש בב״ח. והתו׳ כתבו כששני שקין מונחין על החמור א׳ מימין וא׳ משמאל ומקושרין יחד והקשר מונח על גבו של חמור וא״כ א״א להתיר הקשר אלא א״כ יגביה השקים ונסמכין שתי השקים בכריסו של חמור הו״ל צדדים ואסור עכ״ל. מ״א שם. א״ר או׳ י״ט. תו״ש שם:
(מו) שם. אלא פורקן בנחת וכו׳ ר״ל באופן הנז׳ בש״ע לקמן סי׳ ש״ה סעי׳ ח״י דמכניס ראשו תחת המשוי ומסלקו לצד אחד והוא נופל מאליו דהתם מיירי ביש משוי דבר המוקצה והיה בענין שאם יתיר החבלים והשק נופל ישבר מה שבתוך המשוי או יפסד לכך התרת חבלים לא מהנייא והנחת כרים וכסתות אסור משום ביטול כלי מהיכנו ואע״ג דבכה״ג דמכניס ראשו תחת המשוי הויא טלטול מן הצד דק״ל שמיה טלטול כבר כתב הר״ן דמשום צער ב״ח התירו ולכך צריך לפרוק מעליה ולא יניחנה עד מו״ש דאיכא צער ב״ח. מט״י או׳ ד׳ ועיין בדברינו לשם או׳ ס״ח:
(כט) המשתמרת – כלומר: אם יש לו שתי חצרות, די שיגיע לחצר החיצונה, אם הכלים שבה משתמרים מפני גנבים. בסעיפים הקודמים ראינו כמה היתרים שנאמרו כדי למנוע מהאדם שבדרך הפסד (ולמנוע ממנו חילול שבת חמור יותר). אולם היתרים אלו כבר אינם חלים ברגע שהוא מגיע לחצר ביתו, ואז אסור להמשיך בטלטול האסור.
(ל) כלים הניטלים – כלומר: כלים שאינם מוקצים, שאותם יכול פשוט להורידם מהחמור כרגיל.
(לא) ושאינם ניטלים – כלומר: כלים מוקצים, שאסור לטלטלם בשבת אף בחצר.
(לב) והשקים נופלים – מאליהם, ועל ידי כך לא טלטל מוקצה.
(לג) שאסור לטלטלם – כלומר: שאינו יכול להכניסם הביתה כרגיל משום שהם מוקצים, ואינו יכול להפילם משום שהם שבירים. והמחבר מביא דוגמא לכך (המובאת בגמרא).
(לד) מקיזי דם – בעבר האמינו שחידוש הדם טוב לבריאות, ולכן נהגו להקיז דם לתוך כלי.
(לה) מאוסים – וכלי מאוס אסור לטלטלו בשבת (ש״ח, לה).
(לו) כרים וכסתות – כדי שלא יישברו בנפילתם. וגם במקרה זה אסרו לטלטלם.
(לז) לשמטן מתחתיהן – שלאחר שהכלים נפלו מהחמור לכר יכול לשמוט בנחת את הכר מתחת הכלי בלי לשוברו.
(לח) שמבטל כלי מהיכנו – שאוסר את הכר לשימוש בשבת, והדבר דומה לסתירת כלי, כפי שביארנו בסימן הקודם ס״ק ז.
(לט) צער בעלי חיים – כלומר: אסור גם להשאיר את הכלים על גב החמור בשבת, ולא משום הלכות שבת, אלא כי אסור לצער את החמור. מכאן למדנו שגם לצורך האדם לא הותר לגמרי האיסור של צער בעלי חיים.
הגיע לחצר הראשונה המשתמרת נוטל מעל החמור כלים הניטלין ושאינן ניטלין מתיר החבלים והשקים נופלין היתה טעונה כלי זכוכית שאסור לטלטלם וישברו אם יפלו לארץ מניח תחתיהם כרים וכסתות ודוקא במשאות קטנים שיכול לשומטן מתחתיהם ונמצא שאינו מבטל כלי מהיכנו אבל אם הן גדולים שאינו יכול לשמוט הכרים מתחתיהם אסור ליתנן תחתיהן אלא פורקן בנחת.
(ז) הגיע לחצר החיצונה וכו׳ משנה שם:
(ח) היתה טעונה כלי זכוכית וכו׳ גם זה שם (קנד.) אמר רב הונא היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ומתיר החבלים והשקים נופלים והאנן תנן נוטל הכלים הניטלין כי קא אמר רב הונא בקרני דאומנא דלא חזיא ליה והא מבטל כלי מהיכנו בשליפי זוטרי. ופירש״י דאומנא מקיז דם שאין ראויים בשבת לכלום לפי שמאוסים: בשליפי זוטרי. משואות קטנים ששומט הכר מתחתיהם:
מיתיבי היתה בהמתו טעונה טבל ועששיות מתיר את החבלים והשקים נופלים ואע״פ שמשתברים כלומר אלמא אסור להניח כרים וכסתות תחתיהם התם בכולסא כלומר חתיכות רחבות של זכוכית דליכא הפסד מרובה בשבירתן ומשום דאוקימנא הא דרב הונא בקרני דאומנא כתב רבינו היתה טעונה כלי זכוכית שאסור לטלטלם כלומר היתה טעונה כלי זכוכית מאותם כלים שאסור לטלטלם כגון קרני דאומנא:
(ט) ומה שכתב אבל אם הם גדולים וכו׳ אלא פורקן בנחת כלומר אבל לא יניחם על הבהמה משום צער בעלי חיים ודין כיצד פורקין משוי שעל גבי בהמה כתבה רבי׳ בסוף סי׳ ש״ח:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ג) היתה טעונה כלי זכוכית כו׳ הא דלא הביא רבינו דין היתה בהמתו טעונה עששיות דהיינו חתיכות רחבות של זכוכית דאיתא בגמרא והביאו ב״י אפשר מפני דאנן לא בקיאין איזה מיקרי חתיכות רחבות או קטנות:
(ז) שאסור לטלטלן פי׳ כגון כוסות של מקיזי דם שהם מאוסים:
(ח) אלא פורקם בנחת אבל לא יניחם ע״ג בהמה משום צער בעלי חיים:
(ד) היתה טעונה כלי זכוכית שאסור לטלטלם כלומר היתה טעונה כלי זכוכית מאותם כלים שאסור לטלטלם כגון קרני דאומנא שאין ראוין בשבת לכלום לפי דמאיסי ואסור לשתות מתוכם דעבר על בל תשקצו וכמ״ש רבינו בי״ד סימן קי״ו ס״ט ולשם כתבתי דבחדשים איכא ספיקא:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמגן אברהםאליה רבהבאר היטבדגול מרבבהאשל אברהם (אופנהיים)ביאור הגר״אלבושי שרדהגהות ר' עקיבא איגרמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חהכל
 
(י) חָשְׁכָה לוֹ בַּדֶּרֶךְ וּתְפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ, אוֹ שֶׁיּוֹשֵׁב בבה״מ בַּשָּׂדֶה וְחָשְׁכָה לוֹ, מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶם עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ; וְאִם יֵשׁ בַּיִת סָמוּךְ לַחוֹמָה שֶׁנִּשְׁמָרִים בְּתוֹכוֹ, מַנִּיחָן שָׁם.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חעודהכל
(יז) ביצה ט״ו
(ה) מניח ידו עליהם – שלא יראום והתירו לו להכניסם לעיר דרך מלבוש משום בזיון.
(טו) מניח ידו עליהם. מפני הרואים ומשום בזיון התפילין שלא יניחם בשדה התירו לו להביא דרך מלבוש לעיר (רש״י):
(יג) ס״י חשכה כו׳ או – כפרש״י שם ולעיל סי׳ ל׳ ס״ד כ׳ כפי׳ תוס׳:
(כח) חשכה לו – היינו דנעשה בה״ש וא״א לו לישא אותם בידו לביתו מפני קדושת שבת ולהשאיר אותם שם בדרך או בבה״מ א״א מפני בזיון התפלין דבתי מדרשות שלהם היה בשדה מקום שאין משומר מפני הגנבים ע״כ התירו לו חכמים לנשאם עליו דרך מלבוש עד ביתו אך צריך לכסותם שלא יראוהו שהוא נושא עליו התפלין בשבת:
(מז) [סעיף יוד׳] מניח ידו עליהם וכו׳ שלא יראום וחכמים התירו לו להכניסם לעיר דרך מלבוש משום בזיון. רש״י. ב״י. מ״א ס״ק ט״ו. ועיין לעיל סי׳ ל׳ סעי׳ ד׳ ובדברינו לשם או׳ י״ד:
(מ) ותפילין בראשו – כנראה מדובר במי שלובש תפילין כל היום. והיום לא נוהגים כך, כפי שכתב המחבר בסימן ל״ז סעיף ב.
(מא) בשדה – לקדמונינו היו בתי מדרש מחוץ לעיר, ואליו הגיעו אנשים ממקומות שונים. ואי אפשר היה להשאיר בו דברים, מחשש שייגנבו.
(מב) וחשכה לו – כלומר: הוא לא שם לב שנכנסה השבת והוא עטור בתפילין על ראשו. ושבת אינה זמן תפילין1.
(מג) שמגיע לביתו – אין כאן איסור הוצאה, כי התפילן הן דרך מלבוש, אלא שצריך לכסותן כדי להראות שאינו לובשן בשביל המצווה, אלא משום שאינו יכול לחלצן.
1. לכן בשבת אין להניח תפילין משום מצוותן (ל״א, א). אבל מותר להניח שלא לשם מצווה (כפי שראינו בסימן ל׳ סעיף ד, שם כבר נשנתה הלכה זו).
חכמים תיקנו שגם בלילה אין להניח תפילין; אולם מי שלבוש תפילין בשקיעה ואין לו היכן לשימן – יכול להישאר לבוש בהן (ל׳, ב).
חשכה לו בדרך ותפילין בראשו או שיושב בבית המדרש וחשכה לו והן בראשו מניח ידו עליהן עד שמגיע לביתו ואם יש בית סמוך לחומה שנשמרים בתוכו מניחן שם.
(י) חשכה לו בדרך ותפילין בראשו וכו׳ ברייתא ספ״ק דיום טוב (ביצה טו.) והביאה הרמב״ם בספי״ט מהלכות שבת ופירש״י מניח ידו עליהם שלא יראום וחכמים התירו לו להכניסן לעיר דרך מלבוש משום בזיון:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ט) מניח ידו עליהן כדי שלא יראום וחכמים התירו לו להכניסם דרך מלבוש משום בזיון:
(ה) חשכה לו בדרך וכו׳ ברייתא ספ״ח די״ט וברישא תני היה בא בדרך ושקעה עליו חמה ובסיפא תני היה יושב בבית המדרש וקדש עליו היום ורש״י פי׳ דרישא נמי בשבת איירי וכך היא דעת רבינו ולכן שינה כאן וכתב ברישא ובסיפא לשון חשכה משום דבתחלת הסי׳ פתח ואמר מי שהחשיך לו בדרך בע״ש כתב כאן ג״כ בסתם חשכה לו וכו׳ והתוס׳ הקשו על פרש״י ופירשו דברישא מיירי בחול וכמ״ד לילה לאו זמן תפילין ולעיל בסי׳ ל׳ כתב רבי׳ לשון הברייתא וע״ש נתבאר דפרש״י ורבי׳ עיקר ונתיישב קושיית התוס׳ בטוב טעם בס״ד: היתה חבילתו וכו׳ בריש מי שהחשיך כתבו התוס׳ (סוף דף קנג) דה״ה בכיס במוליכו פחות פחות מד׳ אמות כי מטי לביתיה דאי אפשר דלא קאי פורתא וקא מעייל מר״ה לרה״י גם צ״ל דזריק כלאחר יד ותימה למה לא כתבו הפוסקים דין זה גבי כיס דלפע״ד אין בו ספק: כתוב בתשב״ץ שאם יש לאדם כיס מתוקן בקוט״א שלו כמו שעושין בצרפת הן מעור הן מבגד או אפי׳ מן המלבוש עצמו אסור ללובשו בשבת עכ״ל ונראה דהיינו דוקא בשיש בתוכו מעות דהמלבוש טפל אל המעות אבל אם אין בו מעות הכיס הוא טפל אל המלבוש ומותר ללובשו וכן נוהגין וע״ל סוף סי׳ ש״י ולתפור זהובי׳ באבנט ולהוליכם בשבת מחמת שמתיירא למוסרם לעכו״ם בדרך יש אוסרין אבל בשם ה״ר יעקב טרוס״ט מצאתי שהתיר הואיל והוא מכוסה מכל צד אין נראה כמטלטל דבר מוקצה והאריך ע״כ מתשובת מהר״ם מ״ץ. וז״ל סה״ת סי׳ רכ״ו ונראין הדברים וכו׳ או כספו או זהבו שאינם כלים וכו׳ וכן הוא הלשון בסמ״ג דף י״ז ע״ד מדקאמרי או כספו וזהבו שאינם כלים אלמא דכסף וזהב שאינו עשוי כלי הוא מוקצה וכ״כ במרדכי פרק מי שהחשיך באריכות יותר וכתב עוד שם ור״מ כתב בתשובתו שק שיש בו כיס מלא מעות מותר לטלטלו בשבת כמו כנונא אגב קיטמא אבל להניחו בשק ביום השבת כדי לטלטל ביום השבת אסור ואפי׳ מפני הדליקה או מפני הגנבים וכו׳ עכ״ל וע״ל בסי׳ ש״א:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםביאור הגר״אמשנה ברורהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חהכל
 
(יא) הָיְתָה חֲבִילָתוֹ מֻנַּחַת עַל כְּתֵפוֹ וְקָדַשׁ עָלָיו הַיּוֹם, רָץ תַּחְתֶּיהָ עַד בֵּיתוֹ; וְדַוְקָא רָץ, אֲבָל לֵילֵךְ לְאַט, לֹא, כֵּיוָן דְּלֵית הֶכֵּרָא אָתֵי לְמֶעֲבַד עֲקִירָה וְהַנָּחָה, דְּזִמְנִין קָאֵי וְלָאו אַדַּעְתֵּיהּ; אֲבָל רָץ אִית לֵיהּ הֶכֵּרָא, וְכִי מָטָא לְבֵיתֵיהּ כִּי הֵיכִי דְּלֹא קָאֵי פֻּרְתָּא וְאִשְׁתְּכַח דְּקָא מְעַיִּל מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לִרְשׁוּת הַיָּחִיד, זָרִיק לָהּ כִּלְאַחַר יָד דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ זְרִיקָה, כְּגוֹן מִכְּתֵפָיו וּלְאַחֲרָיו.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמגן אברהםאליה רבהבאר היטבמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהעודהכל
(יח) שבת קצ״ג
(טז) דזמנין קאי. ואם עמד לתקן המשאוי פטור (רמב״ם פי״ג וכ״מ מל׳ רש״י) עמ״ש ס״ז:
(כא) רץ וכו׳. דוקא כשאין עמו כותי ולא בהמה ולא חרש שוטה וקטן (עבודת הקודש), ודוקא במקום שאין יכול להוליכו פחות מארבע אמות כגון שמתיירא מלסטים או שיש מים רחב ארבע אמות או כשיש חמור וכשיניחנו ויטלנו יבואו לסטים אזי שרי לרוץ (ספר התרומות וסמ״ג). מגן אברהם כתב זה בכיס משמע דבחבילה מותר בכל וכן משמע בשלטי גיבורים מתוך מה שפירש דברי רמב״ן וליתא:
(כב) [לבוש] אין כאן עקירה וכו׳. משמע קצת דוקא מבעוד יום אבל בשבת הוי עוקר ואסור וכן פירש רש״י בביאורי סמ״ג, אבל בשלטי גיבורים הקשה כיון דעוקרו אינה מניח מהא מותר אף בשבת. ולי נראה דסמ״ג אזיל לשיטת רש״י שהביא בית יוסף ריש סימן זה דגם ליתן לכותי דוקא מבעוד יום אבל למאי דלא קיימא לן הכי ודאי מותר וכל שכן לדידן דלית לן רשות הרבים:
(כג) [לבוש] אבל לא יעמוד וכו׳. משמע שאפילו אם יזרקנו כלאחר יד יעשה איסור, וליתא דמאי דזרקו כלאחר יד מפני שחששו שמא יעמוד מעט ויעשה איסור אבל כשיזרקם כלאחר יד אפילו עמד לא עביד איסור, ועל זה הדרך יש לפרש לשון שולחן ערוך שממנו נשתבש במחבר לכתוב כן (מלבושי יום טוב). ואני אומר דודאי אם עומד לנוח אפילו מעט חייב כמו שכתב הרמב״ם פרק י״ג ואם עמד לתקן המשא פטור, ואולי קאי מלבושי יום טוב על היה עליו מבעוד יום דאז לא הוי עקירה רק הנחה לבד ומכל מקום אין תפיסה על הלבוש בזה:
(ח) קאי – ואם עמד לתקן המשא פטור. רמב״ם:
(כט) רץ תחתיה – דכל כמה דלא עמד לפוש אין כאן עקירה בשבת ודוקא כשאין עמו א״י ולא בהמה ולא חש״ו וגם במקום שאין יכול להוליכו פחות פחות מד׳ אמות כגון שמתירא מליסטים שיגזלוהו או שיש מים רחב ד״א ועיין מה שכתבתי בסמוך דלדידן דלית לן ר״ה גמורה אפשר דשרי בכל ענין:
(ל) דזמנין דקאי – ואם עמד לתקן המשא פטור דזה לא מקרי הנחה:
(לא) היכירא – דעביד שינוי בהליכתו וע״י כן יזכור שבת ולא יעמוד:
(לב) כלאחר יד – דהיינו שמהפך אחוריו כלפי החצר וזורקו מכתפיו כן הוא ברוקח דכלאחר יד ליכא איסורא דאורייתא ומשום הפסד חבילתו התירו לו דבר זה:
כי היכי דלא קאי וכו׳ – בגמרא איתא בזה הלשון ס״ס כי מטא לביתיה א״א דלא קאי פורתא וקא מעייל מר״ה לרה״י ומשני דזריק לה כלאחר יד וזה כונת השו״ע כי היכי וכו׳ ומשמע מהגמרא דכיון דאח״כ זורק כלאחר יד שוב אין לנו לחוש אפילו אם יעשה הנחה בבואו סמוך לביתו מאחר דבתחלת הפעולה לא היתה עקירה שהיתה החבילה מונחת עליו מבעוד יום וכן דעת המי״ט הובא בא״ר ומ״מ יש מחמירין שלא יעמוד לפוש ומה דאמרו א״א דלא קאי פורתא זה לא הוי הנחה לגמרי רק נראה כהנחה:
(מח) [סעיף יא׳] היתה חבילתו מונחת על כתיפו. מבע״י וקדש עליו היום. ב״י בשם רש״י:
(מט) שם. רץ תחתיה וכו׳ דוקא כשאין עמו כותי ולא בהמה ולא חש״ו. (עבודת הקודש) ודוקא במקום שאין יכול להוליכו פחות פחות מד״א כגון שמתיירא מלסטים או שיש מים רחב ד״א או כשיש חמור וכשיניחנו ויטלנו יבאו לסטים אזי שרי לרוץ. סה״ת וסמ״ג. ומ״א כתב זה בכיס משמע דבחבילה מותר בכל וכ״מ בשה״ג מתוך מה שפי׳ דברי רמב״ן וליתא. א״ר או׳ כ״א. ועיין לקמן או׳ ה״ן:
(נ) שם. רץ תחתיה וכו׳ ואז אינו עביד עקירה והנחה. תו״ש או׳ כ״ג:
(נא) שם. דזמנין קאי וכו׳ ואם עמד לתקן המשאוי פטור. רמב״ם פי״ג וכ״מ מל׳ רש״י. מ״א ס״ק ט״ז. ועיין לעיל או׳ ל״ג:
(נב) שם. אבל רץ אית ליה היכרא. דעביד שינוי בהליכתו וע״י כן יזכור שבת ולא יעמוד. תו״ש או׳ כ״ה.
(נג) שם. זריק לה כלאחר יד וכו׳ דהיינו שמהפך אחוריו כלפי החצר וזורקו מכתפיו. כ״ה ברוקח. וכלאחר יד ליכא איסורא דאורייתא ומשום הפסד חבילתו התירו לו דבר זה. כ״כ מהרש״א. ומ״מ יזהר שלא יעמוד אפי׳ מעט לפוש. תו״ש או׳ כ״ו:
(מד) וקידש עליו היום – סעיף זה דן במי שנושא משא בכתפו ואין עמו חמור, גוי או קטן. מצב זה יכול להיות מעשי גם כיום.
(מה) עד ביתו – כיוון שהאיסור מהתורה הוא כשיש גם עקירה וגם הנחה, לכן בהליכה רצופה אין איסור תורה. ואמרו חכמים שירוץ ברצף כדי שיזכור שאסור לו לעצור עד שיגיע ליעדו, כמבואר בהמשך המשפט.
(מו) ליה היכירא – תרגום: כיוון שאין היכר, עלול לבוא ולעשות עקירה והנחה, שלפעמים עוצר בלי לשים לב. אבל אם רץ – יש בכך היכר.
(מז) לרשות היחיד – תרגום: וכשמגיע לביתו, כדי שלא יעמוד לרגע1, ונמצא שמכניס מרשות הרבים לרשות היחיד.
(מח) ולאחריו – כלומר: כשיגיע לביתו יניח את המשא בשינוי, כגון שיזרוק אותו מעל כתפו לפני שיעמוד. הסבר הדברים: כשמגיע לביתו עומד בפניו האיסור להכניס חפץ מרשות הרבים לרשות היחיד. מהתורה גם במקרה כזה חייב רק אם עקר מרשות הרבים והניח ברשות היחיד. ואף שרץ, כשעומד ברשות היחיד או כשמניח חבילתו נחשב כעושה הנחה, ומתחייב. לכן יפילהו בדרך הילוכו, ועל ידי כך ההנחה אינה בדרך הרגילה, וכלל בידנו שבמלאכות שבת אין חיוב מהתורה אם עשאן בצורה השונה מהדרך הרגילה.
1. במקור הדברים בגמרא (שבת קנג ע״ב), שם כתוב: ״כי מטא לביתיה – אי אפשר דלא קאי פורתא״, כלומר: כשמגיע לביתו, אי אפשר שלא יעמוד לרגע.
היתה חבילתו מונחת על כתפו וקדש עליו היום רץ תחתיה עד ביתו וזורק כלאחר יד אבל לא ילך לאט.
(יא) היתה חבילתו מונחת על כתפו וכו׳ בר״פ מי שהחשיך (שבת קנג:) אמר רב אדא בר אהבה אם היתה חבילתו מונחת על כתפו רץ תחתיה עד שמגיע לביתו דוקא רץ אבל קלי קלי לא מ״ט כיון דלית ליה היכרא אתי למעבד עקירה והנחה סוף סוף כי מטי לביתיה א״א דלא קאי פורתא וקא מעייל מר״ה לרה״י דזריק ליה כלאחר יד ופירש״י מונחת על כתפיו מבע״י וקדש עליו היום: רץ תחתיה. וכל כמה דלא עמד לפוש אין כאן עקירה דאיסור: קלי קלי. מעט מעט כלומר בנחת: למיעבד עקירה והנחה. כלומר דזימנין קאי ולאו אדעתיה אבל רץ איכא היכרא: כלאחר יד. שלא כדרך זריקה כגון מכתפיו ולאחריו.
וכתב שם הר״ן בשם הרמב״ן דדוקא בחבילה הוא דשריא הכי לפי שאין דרכו של אדם לרוץ עמה ומאן דעבד הכי אית ליה היכרא טובא אבל רץ בכיס לית ליה היכרא ואסור אבל הרב המגיד כתב בפי״ג בשם הרמב״ם דה״ה לכיסו וכ״כ הגהות בפ״ב בשם סמ״ג וכ״כ בסמ״ק והתרומה ור״י בח״א כתב ב׳ הסברות ולא הכריע כתב ר״י בח״א י״מ שכתבו דוקא מי שהחשיך לו בדרך שהיה סבור שעדיין יש שהות ביום אבל מי שיצא מביתו סמוך לחשיכה ושכח והוציא לר״ה לא התירו לו שום אחד מהדרכים האלה כתבו הרא״ש והר״ן בפ״ק דמציעא בשם התוס׳ שאם מצא ארנקי בשבת אסור ליטלו אף על פי שירא פן יקדמנו אחר וכן כ׳ הגהות בפ״ב ור״י בחי״ג [בדק הבית: כתוב בתשובת הרשב״ץ מה שהתירו לילך בשבת במקום סכנה דוקא על רגליו אם יכול ולא לרכוב דרכוב כמהלך ויש יותר איסור ברכיבה.]
כתב בסוף הגהות מרדכי הרוכב על סוס והחשיך לו בדרך מוטב לו לרכוב ולבא דאז אינו עובר אלא משום שבות אם הוא בתוך התחום דהאי נושא את עצמו ואי משום האוכף שעל הסוס הואיל ופטור על רכיבתו פטור על האוכף שהיא טפלה לו אבל אם ירד יעבור על שביתת בהמתו שנושא האוכף וכמו כן מחמר אחריה ולאבא מארי ה״ר מרדכי נראה דלא ירכוב ויזרוק האוכף דמשום הפסד מועט דאוכף לא נתיר לו לעבור על גזירת חכמים (ביצה לו:) דאין רוכבין ע״ג בהמה ע״כ לשונו ובכתבי מה״ר ישראל סי׳ ס״א כתב ועוד אומר מהר״י ששמע ממורי ז״ל שטוב יותר לרכוב חוץ לתחום מלהלך ברגל דשמוש בעלי חיים לכ״ע דרבנן והקשיתי לו מאותם שלוו המת וכעס עליהם ר״ת אף על ההולכים ברגל משמע דהולכי רגל קיל טפי מדקאמר אף וכו׳ עכ״ל ואפשר לומר שטוב לרכוב מלילך על רגליו מדבעיא לן (עירובין מג.) אם יש תחומין למעלה מי׳ ולא איפשיטא ולדעת כמה פוסקים נקטינן לקולא כמבואר בסימן ת״ד והרוכב ע״ג בהמה הוא למעלה מי׳ ואע״פ שעובר על גזירה דרבנן דאין רוכבין ע״ג בהמה על איסור תחומין דהוי דאורייתא אליבא דמאן דאמר מיהא לא עבר ואם ילך ברגליו יעבור בדאורייתא ובההיא דכעס ר״ת אף על ההולכים ברגל איכא למימר דההולכים ברגל היו צריכין למטה ומש״ה הוה ס״ד דלא כעס עליהם קמ״ל דעלייהו נמי כעס אלא שיש לדחות משום דתוך י״ב מיל לכ״ע אפילו הולך על רגליו ליכא אלא איסורא דרבנן דתחומין וכשרוכב עבר על איסור רכיבה ואת״ל יש תחומין למעלה מי׳ עבר נמי אאיסור תחומין ואפילו את״ל דאין תחומין למעלה מעשרה מ״מ לא הרויח כלום ברכיבתו וחוץ לי״ב מיל לדעת האומרים תחומין דאורייתא יש תחומין למעלה מי׳ דהא כיון דספיקא דאורייתא היא נקטינן לחומרא וא״כ כשרוכב עבר אאיסור רכיבה דרבנן וכשיוצא חוץ לי״ב מיל אע״פ שהוא למעלה מעשרה עובר אאיסור תחומין דאורייתא מיהו אפשר דכיון דמספיקא הוא דאסרינן תחומין למעלה מי׳ אע״ג דספיקא דאורייתא הוא ועבר נמי אאיסור רכיבה דרבנן לא חמיר כמהלך ברגליו חוץ לי״ב מיל דעבר בודאי אדאורייתא ואם הולך בקרון כל שהוא רחב ד׳ אע״פ שהוא גבוה י׳ או יותר כארעא סמיכתא היא ואית ביה איסור תחומין לכ״ע אם יוצא חוץ לתחום כדאמרינן בר״פ מי שהוציאוהו (עירובין מג.) גבי עמוד וכ״כ הריטב״א שם הילכך כיון דאיכא תרי איסורי איסור תחומין ואיסור משתמש בב״ח ירד וילך על רגליו ובהגהות מרדכי פרק קמא דעירובין כתב דברוכב נמי איכא איסור תחומין והביא ראיה מדאמר אלישע אמר לר״מ (חגיגה טו) חזור בך ששיערתי בטלפי סוסי ע״כ תחום שבת והשיב לו ר״מ ואתה מה תהא עליך עכ״ל משמע דס״ל דברוכב נמי אמרינן כארעא סמיכתא מיהו אותה ראיה שהביא יש לדחות דהא דאמר ליה ואתה מה תהא עליך לאו משום איסור תחומין אמר הכי אלא משום איסור רכיבת הסוס וגם מפני שהיה עובר בכל יום בכמה איסורין והא דאמר ליה השתא משום דאמר ליה שהוא אסור לו לילך יותר דע״כ תחום שבת השיבו כיון שאתה מדקדק באיסור תחומין לי אתה מה תהא עליך על כל האיסורין שאתה עובר והריב״ש כתב בתשובה כיון שע״ג בהמה איכא איסור אפי׳ תוך התחום. וברגליו ליכא איסור תוך התחום טוב לו שילך ברגליו בעוד שהוא בתוך התחום אא״כ איכא סכנה כגון שלא יוכל ללכת לרגל השיירא וישאר שם במקום סכנה עכ״ל וכ״כ הר״ש בר צמח בתשובה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ד) וזורק כלאחר יד עיין בתוס׳ שהקשו דלעיל גבי כיס שהתיר לטלטל פחות מד׳ אמות ג״כ לא היה לו להתיר אא״כ זורק כלאחר יד ע״ש. כתב ב״י בשם הגהות מרדכי הרוכב על סוס והחשיך לו בדרך מוטב לו לרכוב ולבא דאז אינו עובר אלא שבות אם היא בתוך התחום כו׳ עד ולאבא מורי הר״ר מרדכי נראה דלא ירכוב ויזרוק האוכף כו׳ אין להקשות למה התיר ליה לרכוב הלא יכול להניח האוכף על הסוס ויזהר ליטול ממנו בפחות פחות מד׳ אמות. די״ל דחיישינן דילמא אתי לידי איסור דאורייתא דהיינו שיניחנו עליו ד׳ אמות או יותר לכן מוטב לו לרכוב דאז אינו עובר בודאי אלא משום שבות ולא התירו אלא משום חשש איסור דאורייתא. והא דכתב הר״ר מרדכי דנראה דלא ירכוב דיזרוק האוכף היינו כדכתב דמשום הפסד מועט דאוכף לא נתיר לו לעבור על גזירת חכמים ואע״ג דכשמטלטלו על הסוס פחות מד׳ אמות אינו עובר כלום מ״מ ס״ל דלא התירו זה אלא בהפסד מרובה דאיכא למיחש שמא אתי לידי איסור דאורייתא כמ״ש לעיל:
(י) רץ תחתיה עד ביתו פירש״י דכל כמה דלא עמד לפוש לא עביד עקירה לאיסור ודוקא רץ שיש לו היכירא ולא יעמוד אבל לאט שילך בנחת לא דזימנין קאי ולאו אדעתא ויעשה עקירה והנחה. וכתב הרמב״ן דדוקא אצל חבילה התירו לרוץ שיש לו היכירא טובא שהרי אין דרכו לרוץ עמו אבל גבי כיס לא התירו לרוץ עמה אבל שאר כל המפרשים כתבו דאין חילוק בין חבילה לכיס. ונ״ל הכותב טעמייהו דמה שהזכיר בגמרא דין ריצה בחבילה יותר מבכיס משום דהכא מיירי שהזכיר לשבת קודם שבא לכלל איסור דהיינו עוד היום גדול דאף שכבר קידש היום מ״מ הא איסור חיוב שבת אינו אלא עד שתחשך אז התירו לו לרוץ ויתחיל לרוץ קודם כניסת שבת ויזרוק לחצר ביתו כלאחר יד נמצאו שלא עושה לא עקירה ולא הנחה באיסור אבל כשלא נזכר לשבת עד שכבר החשיך עליו יכול להיות שג״כ אסור לעשות עקירה באיסור שהרי כן דייק לישנא דרש״י שכתב שכל כמה שלא עומד לפוש אינו עושה עקירה באיסור ודוק בלשון שגבי חבילה נקט וקדש עליו היום וגבי הכיס מי שהחשיך לו בדרך משום שהחבילה דרכו לזכור מחמת כובדה בכל עת וה״ה איפכא ואין לשון רש״י ראייה די״ל כיון שהולך ג״כ מבעוד יום קודם שהתחיל לרוץ ולא עמד בנתיים אין כאן איסור ודו״ק:
(יא) וזורק כלאחר יד שלא כדרך זריקה כגון מכתפיו ולאחריו רש״י:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהמגן אברהםאליה רבהבאר היטבמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישההכל
 
(יב) יֵשׁ אוֹמְרִים דְּדַוְקָא בַּחֲבִילָה הִתִּירוּ לַעֲשׂוֹת כֵּן אֲבָל לֹא בְּכִיסוֹ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהוּא הַדִּין לְכִיסוֹ. {הַגָּה: וּמִי שֶׁשָּׁכַח כִּיסוֹ עָלָיו בְּשַׁבָּת אִם הוּא בְּבֵיתוֹ יָכוֹל לֵילֵךְ עִמּוֹ לְחֶדֶר לְהַתִּיר חֲגוֹרוֹ וְלִפֹּל שָׁם לְהַצְנִיעוֹ, וְאִם הוּא בַּשּׁוּק אָסוּר לַהֲבִיאוֹ לְבֵיתוֹ רַק מַתִּיר חֲגוֹרוֹ בַּשּׁוּק וְהוּא נוֹפֵל, וְאוֹמֵר לְעַכּוּ״ם לְשָׁמְרוֹ וְאִם מְבִיאוֹ אֵין לָחוּשׁ (אֲגֻדָּה מַסֶכֶת בֵּיצָה בֵּית יוֹסֵף סִימָן ש״ט). וְעַיֵּן לְקַמָּן סי׳ ש״י אִם הַכִּיס תָּפוּר בְּבִגְדּוֹ מַה דִּינוֹ.}
באר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אשערי תשובהמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטואור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהעודהכל
(יט) הר״ן שם בשם הרמב״ן
(כ) המגיד בפי״ג בשם הרמב״ן והגהת בפ״ב בשם סמ״ק וכ״כ בסמ״ג ורבי׳ ירוחם הביא ל׳ ב׳ הסברות ולא הכריע
(ו) אסור להביאו לביתו – איני יודע למה כתב זה כיון שכבר הביא בעל הש״ע סמוך לזה דה״ה בכיסו יש היתרא דלעיל. ומדברי האגודה מרי׳ דהא דינא אין ראיה דודאי הוא ס״ל כדיעה הראשונה דלא התירו אלא בחבילה ולא בכיסו. כיון דמילי דרבנן נינהו הסומך להקל לא הפסיד כנ״ל.
(יז) לא בכיסו. דכיון דאינו כבד ל״ל הכירא בריצה:
(יח) דה״ה לכיסו. היינו במקום שאין יכול להוליכה פחות פחות מד״א כגון שמתירא מלסטים וה״ה אם יש עמו חמור ומתירא כשיניחנה ויטלנה כמ״ש בס״ב יגזלוהו הלסטים דשרי לרוץ (סה״ת) ולדידן דאין לנו ר״ה גמורה אפשר דלכ״ע שרי בכל ענין ש״ג:
(יט) יכול לילך עמו. כיון שהוא בידו יכול להניחו בכל מקום שירצה כמ״ש סי׳ ש״ח ס״ג, וצ״ע בשבת דף ל״ה אי׳ שהצריכו להמתין לקבל שבת עד שיצניע התוקע השופר וי״ל דעכ״פ עדיף שלא יבוא לידי כך:
(כ) ואם הוא בשוק. או במקום שאין עירוב (שם) ונ״ל דאם מתירא דהעכו״ם יקחוהו בשוק רשאי לרוץ כמש״ל:
(כד) ויש אומרים וכו׳. וכן עיקר בפוסקים וכן פסקו נחלת צבי וט״ז. כתב הנחלת צבי דבמציאה כשלא בא לידו אין להקל והוא פשוט וכן כתב בסמ״ק:
(כה) אסור להביאו וכו׳. איני יודע למה כתב זה כיון שכבר הביא דהוא הדין בכיסו יש מתירין דלעיל, ומדברי האגודה מריש דהא דינא אין ראיה דודאי סבירא ליה כדיעה ראשונה דלא התירו אלא בחבילה ולא בכיסו (ט״ז). ולא דק דבאגודה פרק מי שהחשיך פסק בהדיא דהוא הדין לכיסו, ועוד דהא לכולי עלמא מותר בפחות מארבע אמות. לכן נראה לי דהכא מיירי באפשר לשומרו על ידי כותי לא התירו אבל כשאי אפשר לשומרו על ידי כותי מודה רמ״א ולבוש דמותר וכמו שנתבאר (מגן אברהם). עוד יש לומר דמיירי כשיצא מביתו סמוך לחשיכה כדלעיל סעיף ט׳ אף דקאמרי ששכח כיסו בשבת וכו׳ על כרחך מערב שבת מיירי כדאיתא באגודה פרק קמא דביצה וכמו שכתב הלבוש סוף סימן ש״ט:
(ט) לכיסו – היינו במקום שאין יכול להוליכה פחות פחות מד״א כגון שמתירא מלסטים. ולדידן דאין לנו ר״ה גמורה אפשר דלכ״ע שרי בכל ענין. ש״ג מ״א:
(י) לשומרו – ואם מתירא דהעכו״ם יקחהו בשוק רשאי לרוץ כמש״ל מ״א. ועיין בשבות יעקב ח״ב סי׳ ד׳:
(יד) סי״ב י״א – דדוקא מדלא הזכיר במתניתין היתר זה ולא בגמ׳ דאמרו אין שם כו׳:
(טו) וי״א דה״ה – ובמקום שאין יכול מאלו האופנים הנ״ל ולכן לא הזכירו ועמ״א:
(טז) ומי ששכח כו׳ אם – מ״ג א׳ בצריך למקומו אלמא כיון שהוא כבר בידו יכול להוליכו לכ״מ שירצה ואין משום איסור טילטול. אבל ל״נ דשם התחלת הטלטול הוא בהיתר וכל הטלטול הוא בהיתר משא״כ כאן שבאיסור הוא ומי שאכל שום וריחו נודף וכו׳ וראיה ממ״ש בספ״ב דשבת אריב״ח שמעתי כו׳ מקום צנוע כו׳ ואף שנדחק במ״א ליישבו לא נראו דבריו כלל וכלל וכן בתוספתא סוף סוכה שמשלכת הפתילה מידה בקבלת שבת:
(יז) ואם הוא בשוק – כנ״ל ס״ח:
(א) לשמרו. עבה״ט ועיין ש״י ח״ב סי׳ כ׳ כתב דמהני תקנה זו דריצה תחתיו בפרט בזמן הזה דאין לנו דה״ר וע״ש דעיקר החלוק הוא אפשר לשמור ע״י נכרי או לא ע״ש:
(לג) דדוקא בחבילה – שהיא כבדה ואין דרך לרוץ במשא כבד ואית ליה הכירא אבל בכיס שהוא קל אין היכר בריצה:
(לד) דה״ה בכיסו – והיינו במקום שא״א בהנך דרכים הנזכרים לעיל. והמיקל כהי״א לא הפסיד [ט״ז] וכתב המ״א בשם הש״ג דלדידן דלית לן ר״ה אפשר דלכו״ע שרי בכל ענין:
(לה) יכול לילך וכו׳ – דכיון שהמוקצה בידו יכול לילך עמו לכל מקום שירצה והגר״א בבאורו החמיר בזה ועיין בבה״ל מה שכתבנו בזה בשם הדה״ח ואם יתיר חגורו תיכף ויפול המעות יוכל להביא לידי הפסד אפשר שגם להגר״א מותר עיין במ״א ס״ק י״ד וסק״כ:
(לו) בשוק – או במקום שלא עשו ברחוב ההוא שיתופי מבואות. ודוקא כשאין מתיירא מן הא״י שמא יקחוהו אבל אם ירא שמא יקחו אותו הא״י רשאי לרוץ עמו לביתו שלא לעמוד כלל כדי שלא יעשה עקירה באמצע הדרך ובתנאי כשנזכר כשהוא מהלך ולא עמד לפוש שלא עשה עקירה כלל בתחלת ריצתו וגם כשבא סמוך לביתו יזרקנה תיכף כלאחר יד לביתו וכנ״ל:
(לז) לשמרו – ואם מתירא לסמוך עליהם רשאי לצוותם להוליך לביתו ועצה זו טוב יותר בשאפשר לו מכל האופנים הנ״ל ועיין בח״א כלל נ״ד ס״ד:
דה״ה לכיסו – ועיין בט״ז וא״ר שפסקו כהי״א הזה. ולכאורה הי״א הזה לא ס״ל כהי״א דס״ח וראיה דהקיל אפילו ריצה שהיא קולא גריעא מהכל [דהרי לא מקילינן לה כ״א בא״א בכל ההיתרים דלעיל וכדאיתא במ״א בשם סה״ת] וכ״ש דמקילינן בכל הנ״ל אבל זה אינו דא״כ לא הי״ל להמחבר לסתום למעלה אלא האמת נראה דהי״א הזה שמקיל קאי רק אמי שהחשיך לו בדרך דהוא קרוב לאונס ושם שיצא מביתו סמוך לחשכה שהוא קרוב לפשיעה ולכך אפילו שכח לבסוף לא מקילינן ליה וזהו טעם הג״ה שבסמוך וכן משמע מבאור הגר״א ובזה יתורץ קושית הט״ז אח״כ מצאתי שכ״כ בספר נהר שלום:
יכול לילך – עיין במ״ב מה שכתבנו בשם הגר״א ובדה״ח מכריע דבכיס שיש עליה תורת כלי והיא לא נעשה בסיס להמעות כיון שהניחה בשכחה ומותר לטלטלה לצורך מקומה לכן אם היה בידו יכול להוליכו לתיבה אבל דברים המוקצין בגופן כגון מעות ואבנים שאין להם שום היתר טלטול אפי׳ לצורך גופו או מקומו ונטלו בידו אסור לילך עמהן למקום אחר רק יזרוק אותן תיכף מלבד איזמל של מילה אף שהוא מוקצה מחמת חסרון כיס ואסור לטלטלו אפילו לצורך גופו מ״מ כשהוא בידו יכול להניחו באותו חדר במקום שירצה דאי יצטרך להשליך האיזמל מידו וישבר מימנע ולא מהיל:
(נד) [סעיף יב׳] אבל לא בכיסו. דכיון דאינו כבד לית ליה הכירא בריצה. מ״א ס״ק י״ז תו״ש או׳ כ״ז:
(נה) שם. וי״א דה״ה לכיסו. היינו במקום שאין יכול להוליכה פחות פחות מד״א כגון שמתיירא מלסטים וה״ה אם יש עמו חמור ומתיירא כשיניחנה ויטלנה כמ״ש בסעי׳ ב׳ יגזלוהו הלסטים דשרי לרוץ. מ״א ס״ק י״ח בשם סה״ת. משמע דדוקא בכיס אין להתיר לרוץ כ״א בכה״ג אבל בחבילה בל״ה מותר לרוץ מיהו כבר כתבנו לעיל או׳ מ״ט דגם בחבילה אין להתיר לרוץ כ״א בכה״ג יעו״ש. ולדידן דאין לנו רה״ר גמורה אפשר לכ״ע שרי בכל ענין. שה״ג. מ״א שם. א״א או׳ ח״י. ור״ל לדידן שאין לנו רה״ר אלא כרמלית יש להתיר אף אם מתחיל לרוץ משחשיכה רק שקודם שיעמוד לפני פתח ביתו יזרקנו כלאחר יד שנמצא שאין כאן אלא עקירה בלא הנחה. ר״ז או׳ י״ג:
(נו) שם. וי״א דה״ה לכיסו. וכיון דמילי דרבנן נינהו הסומך להקל לא הפסיד. ט״ז סק״ו. וכן עיקר בפו׳ וכ״פ הנ״ץ. א״ר או׳ כ״ד:
(נז) כתב הנ״ץ דבמציאה כשלא בא לידו אין להקל והוא פשוט וכ״כ בסמ״ק. א״ר שם:
(נח) שם הגה. ומי ששכח כיסו עליו בשבת וכו׳ דלעיל מיירי כשהיה כיסו עליו מבע״י וקדש עליו היום כמ״ש לעיל או׳ מ״ח וע״כ התירו לו לרוץ תחתיו עד ביתו אבל הכא ששכחו עליו בשבת לא התירו לו לרוץ אם הוא בשוק כמ״ש לעיל סעי׳ ח׳ יעו״ש וע״כ לא קשה קושיית הט״ז בסק״ו יעו״ש:
(נט) שם בהגה. יכול לילך עמו וכו׳ דכיון שהוא בידו יכול להניחו בכל מקום שירצה כמ״ש סי׳ ש״ח סעי׳ ג׳ מ״א ס״ק י״ט. ר״ז או׳ י״ט:
(ס) שם בהגה. ואם הוא בשוק וכו׳ או במקום שאין עירוב מ״א סק״ך. תו״ש או׳ ל׳:
(סא) שם בהגה. ואם הוא בשוק אסור וכו׳ ונראה דאם מתירא דהעכו״ם יקחוהו בשוק רשאי לרוץ. מ״א שם. תו״ש שם ר״ז או׳ י״ז. וכן מותר לומר לגוי שיביאנו לביתו. כיון דסוגיין דעלמא כדעת הפו׳ דבזה״ז אין לנו רה״ר והוי שבות דשבות במקום פסידא. ונראה דיותר טוב לומר לגוי מלטלטל ע״י התירים דלעיל. ח״א כלל נ״ד או׳ ד׳:
(סב) כתוב בתשבץ שאם יש לאדם כיס מתוקן בקוט״א שלו כמו שעושין בצרפת הן מעור הן מבגד או אפי׳ מן המלבוש עצמו אסור ללובשו בשבת עכ״ל. ונראה דה״ד בשיש בתוכו מעות דהמלבוש טפל אל המעות אבל אם אין בו מעות הכיס הוא טפל אל המלבוש ומותר ללובשו וכן נוהגין. ב״ח. ועיין לקמן סי׳ ש״י סעי׳ ז׳ בהגה:
(סג) שק שיש בו כיס מלא מעות מותר לטלטלו בשבת כמו כנונא אגב קטמא אבל להניחו בשק ביום השבת כדי לטלטל ביום השבת אסור ואפי׳ מפני הדליקה או מפני הגנבים. סה״ת סי׳ רכ״ו. ב״ח:
(מט) לא בכיסו – לדעה זו, ההיתר בריצה הוא דווקא בחבילה, אבל במעות אסור אפילו בריצה, משום שבריצה עם חבילה יש היכר, שאין דרך לרוץ כך, וייזכר ולא יעצור; אבל בריצה עם כסף אין היכר, ואנו חוששים שיעצור, ויש כאן העברה האסורה מהתורה.
(נ) דהוא הדין לכיסו – שגם עם מעות יש היכר בעצם הריצה. וכן הלכה. ובמיוחד שמקובל לפסוק שאין לנו רשות הרבים מן התורה, ואין בכך איסור דאורייתא, ודאי שאפשר להקל בריצה. ואם לא יכול לרוץ, ישתדל ללכת מהר יותר מהרגלו.
(נא) בשבת – ארנק הוא מוקצה מחמת גופו, כי הכסף בשבת אינו כלי לשימושו של האדם, והארנק עצמו טפל למעות שבתוכו.
(נב) להצניעו – כלומר: אינו חייב להפיל את המוקצה ברגע ששם לב שיש עליו מוקצה, אלא יכול ללכת עד מקום שנוח לו, ושם להפילו1.
(נג) והוא נופל – שלא התירו לטלטלו למקום שנוח לו אם הדבר כרוך בהעברת ארבע אמות ברשות הרבים. ודברי הרמ״א הם כאשר ארנקו משתמר, אבל אם יש חשש שהוא יילקח, מותר להביאו לביתו, שכפי שהתירו לעבור על איסורי דרבנן בהעברת ארבע אמות ברשות הרבים, כך התירו גם את איסור מוקצה.
(נד) אין לחוש – כלומר: אם הגוי מביא את החפץ עד לביתו, אין לחוש לאיסור הנאה ממעשה שבת של גוי שנעשה עבור יהודי, כי התירו זאת חכמים כשאדם בהול על ממונו.
(נה) פן יקדימנו אחר – כיוון שלא התירו איסור דרבנן כדי שאדם ירוויח אלא רק כדי למנוע הפסד.
1. עיין סימן ש״ח סעיף ג, שם כתב המחבר לגבי כלי שמלאכתו לאיסור שאותו נוטל לצורך מקומו: ״ומותר לו ליטול משם ולהניחו באיזה מקום שירצה״.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אשערי תשובהמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטואור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משההכל
 
(יג) מָצָא אַרְנְקֵי בְּשַׁבָּת, אָסוּר לִטְּלוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁיָּרֵא פֶּן יְקַדְּמֶנּוּ אַחֵר.
באר הגולהמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהעודהכל
(כא) הרא״ש והר״ן בפ״ק דמציעא ושאר פוסקים
(כא) אסור ליטלו. ואסור לו׳ לעכו״ם ליטלו כמ״ש סס״א:
(כו) אסור ליטלו. ואסור לומר לכותי ליטלו כמו שמבואר סוף סעיף א׳ (מגן אברהם). ויש לדחות דבסוף סעיף א׳ מיירי שעבר ישראל והגביהו או שהיה דבר שמותר לטלטל לכך אסור אבל הכא דלא זכה ישראל ואי בעי כותי זכה לנפשיה אם כן הוי כאומר לכותי שיטול שלו ומה שחזר ונתנו לישראל הוי כמתנה בעלמא, ועוד הא הרמב״ם מתיר לגמרי כמו שנתבאר ס״ק ט״ז:
(יא) ליטלו – ואסור לומר לעכו״ם ליטלו כמ״ש סס״א. כתב הבאר היטב אשר לפני ונ״ל דמותר לומר לעכו״ם לשומרו ע״ש ולדידי צ״ע הוא. (ובספר אליהו רבה התיר לומר לכותי ליטלו כיון דעדיין לא זכה בו ישראל והרמב״ם התיר לגמרי ע״ש):
(יח) סי״ג מצא ארנקי – מהא דב״מ ט׳ א׳ דלא כרמב״ם כנ״ל ס״ז:
(ד) שם באבן העוזר סי״ב דהו״ל ממש דין כלי. ועדיין יש לדון דהא חזינן דכלי שמלאכתו לאיסור עדיף דמותר לטלטל ע״י ככר או תינוק כדלקמן סי׳ ש״ח ס״ה משא״כ בשכח מעות בכיס ליכא היתר ע״י ככר או תנוק. דהא בכל שוכח אסור לטלטל אגב הכלי שמונח עליו וע׳ במג״א סי׳ ש״ח ס״ק נ״א בשם הרמב״ם והר״ן. אולם באמת קשה לי כזה בשבת דמ״ג. היכא דאיכא ככר או תנוק לכ״ע שרי. הא כיון דהמטה לא נעשה בסיס. דמה״ט הותר לנערו. א״כ המטה עצמה יוחשב ע״י כא״ת. וכן ק׳ במג״א סי׳ ש״ח סקנ״א. ומשמע מזה דמותר להניח אצלם ככר או תנוק. ואמאי לא נעשה השלחן עצמו כמו כא״ת וצ״ע:
(ה) שם בא״ד וראיה ברורה לזה. ולענ״ד ראיה לזה מהירושלמי הובא בר״ש פ״י מ״ב דדמאי. ולא נמצא מטלטל תר״ט בשבת אר״א משייר כ״ש חולין ע״ש. והא כשנטל הכוס בידו הוה בסיס להיתר ולאיסור וכששותה אף אם לא משייר כ״ש ונעשה אז בסיס לאיסור הא הוא בידו. אע״כ דבבסיס לא מהני בידו כיון דאין לו היתר כלל בטלטול. ומדברי ירושלמי אלו מוכח לכאורה דאף בלא היה עליו תחלת שבת נעשה בסיס ע׳ לקמן סי׳ ש״ט ס״ד. ומ״מ ק׳ הא אין יכול לעשות כלי חברו לבסיס כמ״ש המג״א ססי׳ ש״ט. והכא דהכלי הוא של ע״ה אין נעשה בסיס. ואפשר כיון דע״ה נותן לו הכוס לשתות הוו כנותן לו רשות לעשות בסיס להיין שבתוכו:
(ו) שם בא״ד אלא דלר׳ נחמיה מותר לטלטל לצורך מקומו כמ״ש התוס׳. במחכ״ת הא מבואר בתוס׳ ד״ה והתני׳ דלשון לפי שאין מטלטלין היינו אפי׳ לצורך מקומו. א״נ דשיעור דבריהם כך הוא. דכלים שמלאכתו לאיסור ויש בהם תשמישי היתר דרגילים בחול כמו קורנס לפצע אגוזים. בזה אף לצורך מקומו מותר. דכל שיש לו מציאת היתר טלטול בשבת לגופו היינו לתשמישים הרגילים בו בחול מותר גם לצורך מקומו אבל שופר דאין רגילים ליתן בו מים לתנוק וליכא מציאת טלטול לגופו בזה גם לצורך מקומו אסור ומה״ט ניחא דמשמעות הפוסקים דמוקצה מחמת חסרון כיס אסור לטלטל בשום ענין ובנזירות שמשון רסי׳ ש״ח טען דלצ״מ לשתרי דאין בזה חסרון כיס ולפי הנ״ל ניחא דכל שאין מציאות היתר טלטול לצ״ג גם לצ״מ אסור. ועמ״ש סי׳ רע״ט במג״א סקי״ב בגליון ודו״ק:
(ז) שם בא״ד ע״ז אמר ומה שופר חצוצרות. לפ״ז אמאי מוקי לה כר״נ הא גם לר״י ניחא דהא חצוצרות גם לר״י אסור בטלטול. ולענין חצוצרות אין חלוק בין ר״י לר״נ:
(ח) מג״א ס״ק כ״א כמ״ש סס״א. אינו מוכרח. דהא חזי׳ דהוצרך הש״ע להשמיענו דין זה דמצא ארנקי אסור ליטלו אף דכבר כ׳ סעיף א׳ וס״ז דמציא׳ דלא בא לידו ע״כ משום דמשם לא שמעינן רק לענין הוצאה ברה״ר. אבל הנטילה דהיא טלטול מוקצה היה ס״ד דשרי. וכן מבואר להדי׳ במקור הדין פ״ק דמציעא. דאלו מההיא פ׳ מי שהחשיך לא נשמע דהגבהה בעלמא אסור. ומוכח רק מההי׳ דפ״ק דבב״מ דאפי׳ הגבהה אסור משום טלטול מוקצה עיי״ש. א״כ י״ל דע״י נכרי מותר טלטול מוקצה היכי דליכא משום הוצאה ברה״ר ודו״ק:
(לח) אסור ליטלו – אפילו אם יעמוד תחתיו ולא יעביר ד״א אפ״ה אסור משום מוקצה ולא שייך להתיר משום פסידא כיון שעדיין לא זכה בה וכתב המ״א דאפילו לא״י אסור לומר ליטלו ובספר א״ר מקיל ע״י א״י והביאו הפמ״ג וכן בחידושי רע״א מיקל ג״כ ע״י א״י אך דהוא לא הקיל כ״א ההגבהה ע״י הא״י דהוא רק טלטול בעלמא אבל לא לצוותו להוליך לביתו אך אם הא״י בעצמו מביאו לבית ישראל נראה דאין למנעו לכו״ע וכנ״ל:
מצא ארנקי וכו׳ – ואם עבר והגביהו יראה עכ״פ אח״כ לטלטלו פחות פחות מד״א ולבסוף יזרקנו לאחריו כדי שלא יהיה הנחה:
אסור ליטלו – עיין במ״ב דאפילו אם יעמוד תחתיו אסור משום מוקצה ואם הוא מקום שרוב ישראל דרין בו ומגביה כדי להחזירו אח״כ לבעליו היתרא דפחות מד״א בודאי לא שייך בזה לכ״ע דאין בהול בזה כיון שהוא רק להחזירו לבעליו אך לענין איסור מוקצה יש לעיין ועיין בסימן תקפ״ו סכ״ב ובבאור הגר״א שם:
פן יקדמנו אחר – וע״י טלטול ברגל יש להקל:
(סד) [סעיף יג׳] מצא ארנקי בשבת אסור ליטלו וכו׳ ואפי׳ במקום שאין בו משום מעביר ד״א ברה״ר מ״מ אסור משום מוקצה דלא בהול עליה כ״כ כמ״ש סעי׳ א׳ כיון דלא טרח ביה. הרא״ש. תו״ש או׳ ל״א. ר״ז או׳ כ׳:
(סה) שם. אסור ליטלו. ואסור לומר לעכו״ם ליטלו כמ״ש סעי׳ א׳ מ״א ס״ק כ״א. מיהו הא״ר או׳ כ״ו כתב דיש לדחות דבסעי׳ א׳ מיירי שעבר ישראל והגביהו או שהיה דבר שמיתר לטלטל לכך אסור אבל הכא דלא זכה ישראל ואי בעי כותי זכה לנפשיה הוי כאומר לכותי שיטול שלו ומה שחזר ונתנו לישראל הוי כמתנה בעלמא ועוד הא הרמב״ם מתיר לגמרי עכ״ל אבל התו״ש שם חלק על דברי א״ר הנז׳ ומ״מ כתב דלצורך הרבה שרי. ועיין לעיל אר ל״ז ואו׳ יו״ד:
(סו) שם. אסור ליטלו. ואם שכח ארנקי בחצר נמי אסור לטלטלו כיון דאפשר לישב שם ולשמרו. תו״ש שם:
(סז) שם. אסור ליטלו. ומ״מ מותר לישב אצלו ולשערו עד למו״ש שמותר לשמור המוקצה בשבת כמ״ש סי׳ ש״ז וכ״ש שמותר לומר לנכרי לשמרו ואם מביאו מעצמו א״צ לומר לו כלום. ר״ז או׳ כ׳:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

אורח חיים רסו – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), מקורות וקישורים לשו"ע אורח חיים רסורשימת מהדורות, באר הגולה אורח חיים רסו, ט"ז אורח חיים רסו, מגן אברהם אורח חיים רסו, אליה רבה אורח חיים רסו, באר היטב אורח חיים רסו, דגול מרבבה אורח חיים רסו, אשל אברהם (אופנהיים) אורח חיים רסו, ביאור הגר"א אורח חיים רסו, לבושי שרד אורח חיים רסו, הגהות ר' עקיבא איגר אורח חיים רסו, שערי תשובה אורח חיים רסו, משנה ברורה אורח חיים רסו – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), ביאור הלכה אורח חיים רסו, כף החיים אורח חיים רסו, שולחן ערוך כפשוטו אורח חיים רסו – באדיבות המחבר, הרב שאול דוד בוצ’קו (כל הזכויות שמורות למחבר), טור אורח חיים רסו, מקורות וקישורים לטור אורח חיים רסו, בית יוסף אורח חיים רסו, אור חדש – תשלום בית יוסף אורח חיים רסו – באדיבות המחבר, הרב אהרן אופיר (כל הזכויות שמורות למחבר), דרכי משה אורח חיים רסו, דרישה אורח חיים רסו, פרישה אורח חיים רסו, ב"ח אורח חיים רסו

Orach Chayyim 266, Shulchan Arukh Sources Orach Chayyim 266, Be'er HaGolah Orach Chayyim 266, Taz Orach Chayyim 266, Magen Avraham Orach Chayyim 266, Eliyah Rabbah Orach Chayyim 266, Baer Heitev Orach Chayyim 266, Dagul MeRevavah Orach Chayyim 266, Eishel Avraham (Oppenheim) Orach Chayyim 266, Beur HaGra Orach Chayyim 266, Levushei Serad Orach Chayyim 266, Hagahot R. Akiva Eiger Orach Chayyim 266, Shaarei Teshuvah Orach Chayyim 266, Mishna Berurah Orach Chayyim 266, Beur Halakhah Orach Chayyim 266, Kaf HaChayyim Orach Chayyim 266, Shulchan Arukh Kifshuto Orach Chayyim 266, Tur Orach Chayyim 266, Tur Sources Orach Chayyim 266, Beit Yosef Orach Chayyim 266, Or Chadash - Tashlum Beit Yosef Orach Chayyim 266, Darkhei Moshe Orach Chayyim 266, Derishah Orach Chayyim 266, Perishah Orach Chayyim 266, Bach Orach Chayyim 266

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×