(א) כל היכול לשמור עצמו שלא להגיע לאלו ההיתרים שהתירו למי שהחשיך בדרך ואינו שומר עצמו קרוב להיות חשוב מזיד. כ״כ שבולי הלקט בשבולת קיד.
מה שאמרו נותן כיסו לנכרי וכן מניחו על החמור, האם היינו דוקא מבעוד יום. הב״י בסעיף א, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דשבולי הלקט בשבולת קיד, הביא להלכה מספר התרומה דאיירי מבעוד יום, וכן מבואר מדברי רבי אליעזר ממיץ המובאים בראבי״ה סי׳ שצא אות ב ד״ה שאל, ובאות ה, וכ״כ הריטב״א
בשבת קנג. ד״ה מתניתין, ומדבריו בד״ה מאי, מבואר דבשבת אסור לו ליתן לגוי להוליכה.
מציאה שזכה בה מבעוד יום האם דינה כדין כיסו והתירו לו את ההיתרים שהתירו בכיסו. הב״י בסעיף א ד״ה ומ״ש אלא אם כן, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דשבולי הלקט בשבולת קיד, כתב דמותר, וכ״כ הרשב״א
בשבת קנג. ד״ה איכא, וכ״כ הריטב״א
בשבת קנג. ד״ה ואיכא, וכ״כ המאירי
בשבת קנג. ד״ה זה שהתרנו, וכ״כ ראבי״ה בסי׳ שסח, וכתב דכן פסקו הגאונים, ומאידך ר״ח
בשבת קנג. ד״ה ובא רבא, וראב״ן בסי׳ שפה, כתבו דאזלינן לחומרא.
אם הגביה המציאה בשבת בשוגג האם הוי כזכה בה מבעוד יום. ראבי״ה בסי׳ שסח, כתב דאם הגביה בשוגג בשבת ולא ידע האיסור הוי ככיסו כיון דזכה בה, ע״כ, ונראה דכוונתו דלא ידע שיש איסור להוליך מציאה שזכה בה בשבת ועל כן זכה בה, אבל בעצם הזכיה במציאה אין שום איסור, אלא שאם יודע שאסור להוליך מציאה שזכה בה בשבת, ואף על פי כן הגביהה אסור לו להוליכה שהרי אם נאסור עליו לא אתי להוליכה ד׳ אמות כיון דכבר לפני שהיתה שלו ידע שאינו יכול להביאה עמו ולא חס עליה.
המניח כיסו על החמור האם צריך ליטול כיסו קודם שתעמוד או יכול ליטלנו אף לאחר שתעמוד. מסתימת הטוש״ע והב״י בסעיף ב, ומסתימת הגמרא, נראה דמותר ליטול אף לאחר שהיא עומדת, ויש להעיר דכ״כ הריטב״א
בשבת קנג: ד״ה והא דאמרינן, ומאידך ראב״ן בסי׳ שפה, כתב דיטלנו כשהיא מהלכת קודם שתעמוד.
הניח עליה כשהיא מהלכת דאין כאן איסור של שביתת בהמתו, האם מותר לו להנהיגה בקולו או אסור משום איסור מחמר. הב״י בסעיף ב ד״ה ומ״ש אין, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דהריטב״א
בשבת קנג: ד״ה אמר רב אדא, כתב דמותר ואין בזה איסור מחמר.
יש עמו חרש וקטן למי ימסור. הטוש״ע והב״י בסעיף ג-ו, הביאו דיתן לאיזה שירצה, ויש להעיר דכן כתבו ר״ח
בשבת קנג: ד״ה בזמן, והמאירי
בשבת קנג. ד״ה לא היה, והריטב״א
בשבת קנג: ד״ה איכא, אמנם ראבי״ה בסי׳ שסז ד״ה מי שהחשיך, נוטה דיתן לחרש.
הא דאמרינן דלא רצו חכמים לגלות את ההיתר של הולכה פחות פחות מד׳ אמות, האם היינו שלא רצו לגלותה היכא שיכול להניח על חמור או חרש שוטה וקטן, אבל כשאין לו היכן להניחו התירו לגלותה, או היינו שאם יש לו היכן להניחו לא הותר להוליכה כלל ואם אין לו היכן להניחה הותר לו להוליכה אבל לא רצו לגלות היתר זה. הב״י בסעיף ז, כתב על פי סתימת הפוסקים דהא דלא רצו לגלות היינו היכא שיש לו היכן להניחה אבל אם אין לו הסכימו לגלותה, ויש להעיר דמאידך המאירי
בשבת קנג: ד״ה לא היו, כתב דהא דלא רצו לגלותה היינו היכא דאין לו היכן להניח, ואין מורים היתר זה לכל, אבל היכא שיש לו נכרי או חמור לא התירו כלל להוליכה, וכן מבואר מדברי הרמב״ן
בשבת קנג: ד״ה אין, שכתב דאם יש לו אצל מי להניחה אסור להוליכה פחות פחות מד׳ אמות.
הוליך כיסו פחות פחות מד׳ אמות והגיע לחצר החיצונה, אם משתמר לו שם יניחנו שם מחוץ לחצר ואם לא משתמר שם יכניסנו לחצר ויזרקנו כלאחר יד, ואם לא משתמר לו שם יוליכנו עד מקום המשתמר ואם אין לו מקום המשתמר יוליכנו עד ביתו. כ״כ ראבי״ה בסי׳ שסז ד״ה וכשמוליכו, וכן המאירי
בשבת קנג: ד״ה מי שהיתה, כתב דיזרוק החבילה כלאחר יד או יתננה לנכרי שימצא בעיר.
אין עמו למי למסור כיסו יוליכנו פחות פחות מד׳ אמות, האם צריך לישב בכל פעם. הב״י בסעיף ז, הביא מתשובת הגאונים דצריך לישב, וציינו לשערי תשובה סי׳ קמז, ויש לציין דתשובה זו הובאה שם גם בסי׳ מה, והדרכ״מ הביא בזה מחלוקת אם צריך לישב, ויש להעיר דשבולי הלקט בשבולת קיד, הביא להלכה מספר התרומה דסגי בעומד לנוח.
מציאה שלא הגיעה לידו מבעוד יום האם מותר להוליכה פחות פחות מד׳ אמות. הב״י בסעיף ז, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דהמאירי
בשבת קנג: ד״ה לא היו, ס״ל דאסור, וכ״כ הרשב״א
בשבת קנג. ד״ה איכא, וכ״כ הרמב״ן
בשבת קנג: ד״ה אין שם, וכ״כ הריטב״א
בשבת קנג. ד״ה ואיכא.
האם ההיתר להוליך פחות פחות מד׳ אמות ולישב בכל פעם, היינו רק במי שהחשיך לו בדרך. המנהיג בהל׳ שבת הצריכות סי׳ קלט, הביא מתשובת הגאונים דאף למי שנפסקה סנדלו ברשות הרבים מותר להוליכו פחות פחות מד׳ אמות אם יושב בכל פעם, והמנהיג כתב דלפי זה הוא הדין דמותר להוליך ברשות הרבים פחות פחות מד׳ אמות מפתחות החנויות עד חנות חבירו שמצניעם שם, ע״כ.
חשכה לו בדרך ותפילין בראשו מניח ידו עליהם עד שמגיע לביתו. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף י, והב״י הביא דרש״י פירש דהטעם דמניח ידו כדי שלא יראום, ויש להעיר דסמ״ג בלא תעשה סה בדיני תכשיטי אשה, הביא דין זה וכתב דמכסה את ראשו עד שמגיע לביתו, ע״כ, והיינו דלאו דוקא מכסה בידו ואם יכול לכסות בטוב יותר על ידי בגד שבראשו בדרך מלבוש אדרבה יכסה בבגדו.
היתה חבילתו מונחת על כתיפו רץ תחתיה עד ביתו וזורקה כלאחר יד, כיצד זורקה. הב״י והשו״ע בסעיף יא, הביא דזורקה מכתיפו לאחריו, ויש להעיר דר״ח
בשבת קנג: ד״ה ופירושא דזריק, וראב״ן בסי׳ שפה, כתבו דצריך ליזרוק בעוד שהוא רץ, וכשיגיע סמוך לפתח ביתו יזרקנה מכתיפו לאחוריו מהחצר אל הבית דרך הפתח כשגבו כלפי הפתח.
האם ההיתר לרוץ עד ביתו היינו רק בחבילה על כתיפו או גם בכיס. הב״י והשו״ע בסעיף יב, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דשבולי הלקט בשבולת קיד, הביא להלכה את דברי התרומה דהתיר אף בכיס, ומאידך המאירי
בשבת קנג: ד״ה מי שהיתה, כתב דבכיס אסור, וכ״כ הריטב״א
בשבת קנג: ד״ה היתה. הב״י הביא דהר״ן הביא דהרמב״ן אסר, והמ״מ הביא דהרמב״ן התיר, ויש להעיר דהרמב״ן לפנינו
בשבת קנג: ד״ה רץ, אסר, וכ״כ הריטב״א הנזכר בשם רבינו הגדול ז״ל, ע״כ, וכך דרך הריטב״א לכנות את הרמב״ן.
היתה חבילתו על כתיפו האם מותר לו ללכת פחות פחות מד׳ אמות. ראב״ן בסי׳ שסז, כתב דאסור, ומבואר מדבריו דהוא מפרש דהא דאמרינן אבל קלי קלי לא, היינו דלא ילך פחות פחות מד׳ אמות, ולא כדברי הטוש״ע והב״י דהיינו שלא ילך לאט לאט, ואפשר דס״ל לראב״ן דאף בכיס אסור, ואם כן הוא פליג על שאר הראשונים ולא תיהיה הלכה כמותו בזה, ומאידך המאירי
בשבת קנג: ד״ה מי שהיתה, כתב דהטעם שלא הוזכר ד׳ אמות גבי חבילה כי טורח הוא לו לעשות כן בחבילה שהיא גדולה, ע״כ, ומבואר דס״ל דמותר.
שכח ויצא בשבת עם כיסו האם התירו לו כמו למי שהחשיך בדרך. הב״י והדרכ״מ בסעיף ח-יב, והשו״ע בסעיף ח, והרמ״א בסעיף יב, הביאו בזה כעין מחלוקת, ויש להעיר דהרמב״ן
בשבת קנג. ד״ה הא דאמרינן, כתב דדוקא במי שהחשיך שיש חשש שיקל לומר שעדיין יש שהות ביום התירו אבל מי שיצא בשבת לא התירו לו כלום, ומאידך המאירי
בשבת קנג: ד״ה כל מה, כתב דדינו כמי שהחשיך דמותר, וכ״כ הרשב״א
בשבת קנג. ד״ה ועוד כתב.