(א) חמורו. אבל אם החמור של עכו״ם יניחנו עליו דאין מצווה על שביתתו ומיהו אם שכרו מהעכו״ם י״א דמצווה כמ״ש סי׳ רמ״ו ס״ג ודוקא כששכר החמור אבל אם שכר העכו״ם שיוליכנו למקום פלוני א״כ לא שכר החמור דהרי העכו״ם חייב במזונות ובאחריות החמור ולא שכר דוקא חמור זה מן העכו״ם א״כ פשיטא דאינו מצווה על שביתתו:

(ב) כיסו לעכו״ם. ואם הוא משא כבד נ״ל דיתן החמור להעכו״ם או יפקירנו וכמ״ש סי׳ רמ״ו ובלבד שלא יהא מחמר וכמ״ש ס״ב:

(ג) משחשיכה מותר. דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואי לא שרית ליה אתי לאתויי ד״א בר״ה ועמ״ש סי׳ של״ד ס״ב די״א דבזמן הזה דליכא ר״ה אסור:

(ד) אם אין עמו. וה״ה אם אינו מאמין לעכו״ם מניחו על חמורו (סה״ת סי׳ רכ״ו):

(ה) משום מחמר. והא דלא קאמר משום שביתת בהמתו משום דאתא לאשמעי׳ אפי׳ אין הבהמה שלו צריך ליזהר בכך וכ״ש אם הבהמה שלו דאיכא תרתי מחמר ושביתת בהמתו (ר״ן וכ״כ הריב״ש):

(ו) מניחו לאחר שעקרה. ואף על גב דהשתא ליכא שביתת בהמתו מ״מ אי איכא עכו״ם יתננה לעכו״ם כיון דאיכא שביתה אם לא יזהר בכך (ר״ן):

(ז) וי״א שצריך ליזהר כו׳. וי״א כיון שאינו עושה עקירה והנחה ואלו הוא היה עושה כן פטור אבל אסור בחמורו מותר לכתחלה והרמב״ם סובר היינו שאין אסור משום שביתת בהמתו אבל אם הוא מנהיגה הרי הוא עושה מעש׳ בידים ואסור (מ״מ פ״ך) ובתו׳ פסחים דף ס״ו ע״ב משמע כדעת הראשון דשרי: כתב בהגמ״ר הרוכב על סוס מוטב לו לרכוב דאינו עובר אלא משום שבות דהאוכף טפל לגבי הרוכב אבל אם ירד יעבור על שביתת בהמתו ומחמר ולהר״מ נראה דלא ירכוב ויזרוק האוכף דמשום הפסד מועט דאוכף לא נתיר לו לרכוב ע״כ וכ״כ מהרא״י בכתבי׳ סי׳ ס״א ואפשר שמוטב לרכוב משום דאיבעיא לן אם יש תחומין למעלה מי׳ ואם ילך ברגליו יעבור על תחומין וברכיבה נקטינן לקולא דאין תחומין למעלה מי׳, ומיהו יש לדחות דתוך י״ב מיל קי״ל תחומין דרבנן וא״כ מה לי רכיבה ומה לי תחומין וגרע רכיבה דשמא יש תחומין למעלה מי׳ ועבר נמי אתחומין וחוץ לי״ב מיל לדעת האומר שהוא דאורייתא א״כ למעלה מי׳ הוי ספק דאוריית׳ ואפשר דמוטב הוא לרכוב דכשילך ברגליו יעבור ודאי אדאוריי׳ (ועסי׳ ת״ד) ואם הולך בקרון כל שהוא רחב ד׳ אף על פי שהיא למעלה מי׳ כארעא סמיכתא (כמ״ש סי׳ ת״ד) ומוטב לילך ברגליו עכ״ל ב״י, וש״מ דאם האוכף שוה הרבה אפשר דמותר לרכוב, וצ״ע דלא מצינו זה בשום מקום ועסי׳ של״ד ס״ב, ואם רגליו תלויות למטה מי׳ פשיטא דאיכא איסור תחומין וכ״מ סוף ביצה ובהגמ״ר ספ״ק דעירובין ולפי מ״ש רש״י בעירובין דף מ״ג בעמוד רחב ד׳ פשיטא דיש תחומין דהא חזי להילוך והילוך מעליא הוא כי קמבעיא לן כשאין רחב ד׳ דלא ניחא תשמישתיה או בקפיצה ע״י שם או בספינה שאינה נחה ודמי לקפיצה באויר עכ״ל, וא״כ ברכיבה ובישיבה בקרון דניחא תשמישתיה מה לי למעלה מי׳ או למטה מי׳, ובאמת לא הזכירו הפוסקים דבר זה והרב״י חידש זה מדעתו ולפע״ד יש ברכיבה איסור תחומין אפי׳ למעלה מי׳ דרכוב כמהלך דמי וראיה מדדחיק בגמ׳ בעמוד י׳ או ע״י שם ולא קאמר ברוכב אלא ברכיבה יש תחומין כשהסוס מהלך ה״ל כאלו הוא מהלך ובהכי מתישבא מעשה דאחר שמביא הרב״י והא דלא קאמר בספינה משום דבמים לכ״ע תחומין דרבנן עסי׳ ת״ד ואם העכו״ם מוליך הקרון עסי׳ ש״ה ססי״ח: ודע דאם העגלה גבוה י׳ ורחבה ד׳ בלא הגלגלים הוה רה״י גמור דאסור להוציא מתוכה ולא להניח בתוכה וא״כ אם חשכה לו על העגלה צריך להוציא חפציו ולהניחם על העגלה קודם שירד ובעגלה ליכא משום שביתת בהמתו כיון שאינו עושה עקירה שהיא נתגלגלת וכמ״ש ס״ב אבל אם היא עומדת ואח״כ עוקרה הוי מלאכ׳ דאורייתא עמ״ש סי׳ שמ״ח ואם הוא על הארץ אסור להניח על העגלה שום דבר אלא יתננו לעכו״ם או יניחנו על החמור כמש״ל ואם אין העגל׳ גבוה י׳ בעצמה אינה רה״י אף על פי שגבוה י׳ עם הגלגלים דה״ל מחיצ׳ שהגדיים בוקעים בה אם גבוה ג״ט מן הארץ (תוס׳ שבת ריש דף צ״ח וסוף ד׳ מ״ט) וכרמלית נמי לא הוי דאין כרמלית בכלים כמ״ש רש״י דף ח׳ וכ״כ התוס׳ דף ה׳ כיון דלא קביעי בטל לגבי ר״ה אבל עמוד מקרי קבוע ומקרי כרמלית עסי׳ שנ״ה ס״ב ואפשר דה״ה עגלה מקרי קבוע מ״מ גם ר״ה שלנו הוי כרמלית ומותר לטלטל מכרמלית לכרמלית ותחת העגלה הוי ר״ה אם העגלה אינה מקורה מלמטה ויש במקום הפתוח ג״ט אבל אם היא מקורה פטור שאינו דומה לדגלי מדבר ואם העגלה בעצמה גבוה ז׳ ומשהו והיא פחות מג׳ סמוך לארץ עסי׳ תק״ב סס״א מ״ש אי אמרינן לבוד בכלים ואם אין העגלה רחבה ד׳ הוי מקום פטור אפילו גבוה י׳ ואם היא מלמעלה רחבה ד׳ אף על פי שלמטה אינה רחבה ד׳ הוי רה״י (תו׳ שבת דף ק״א) מיהו בגבוה י׳ לא מחייב כדאיתא בשבת דף ח׳ לענין כורת:

(ח) מבע״י מותר. דדוקא כשנותן להם בשבת הוי כמאכיל להם נבילות בידים אבל כשנותן להם מע״ש אף על גב דבעלמא אסור משום הפסד התירו כ״כ המ״מ מדסתם הרמב״ם וכתבו הרמב״ן והרשב״א ושאר מפרשים דאפי׳ מע״ש צריך לעשות כן ואפשר שגם דעת הרמב״ם כן אלא שנקט ל׳ הגמ׳ כמנהגו עכ״ל המ״מ וא״כ צ״ע למה הקיל רמ״א מאחר שדברי הגאונים מפורשים לאיסור ודברי הרמב״ם סתומים:

(ט) פחות פחות מד״א. ועומד לפוש בנתיים (ד״מ בשם טור סי׳ שמ״ח) דלא כרי״ו שכ׳ דצריך לישב וצ״ע דהא רי״ו בעצמו כתב דעומד לפוש פטור וכ״כ הרמב״ם פי״ג ותלמוד ערוך הוא פ״ק דשבת אלא שס״ל דבכאן כיון שאינו עומד אלא משום שלא יבא לידי איסור לא ה״ל כעומד לפוש לכן צריך לישב ומיהו בע״א דף ע׳ פירש״י דבעומד לפוש סגי:

(י) סמוך לחשיכה. אבל מבע״י שרי ומ״מ צ״ע דהא בע״א קאמר המוציא כיס בשבת משמע דאפי׳ הוציאו בשבת עצמו שרי ואפשר דהתם איירי בשוכח והכא במזיד ועסי׳ של״ד סי״ז:

(יא) הגיע לחצר. צ״ע דכי קאי פורתא לפני הפתח מעייל מר״ה לרה״י וכמ״ש סי״א וצ״ל דגבי בהמתו לא החמירו כ״כ:

(יב) נוטל כלים. נ״ל דאפי׳ הם יותר מט״ו סאה שרי משום צער ב״ח משא״כ בעגלה דאסור לפנותה כלל כמ״ש ססי׳ של״ג:

(יג) לפי שהם מאוסים. אף על גב דמוקצה מחמת מיאוס מותר היינו היכא דחזי לכסויי ביה מנא אבל הני לא חזי לכסות שאם יפלו ישתברו (ר״ן):

(יד) שיכול לשומטן. ולא נאסרו מטעם בסיס לדבר האסור כיון שלא היו עליהן ב״ה (עסי׳ ש״י ס״ג) ועוד שלא נתנן תחתיהן אלא ע״ד לשמטן (המאור) ועסי׳ ש״ח סכ״ז וכ״ד הרי״ף והרא״ש שהשמיטו הא דבבולסי׳ אבל הר״ן כתב דאפי׳ לבטל כלי מהיכנו לפי שעה אסור והכא שרו משום הפסד מרובה אבל אם הם חתיכות זכוכית רחביות לחלונות דאיכא הפסד מועט בשבירתן אסור להניח כרים תחתיהן משום שמבטלן לשעתן וכ״כ הרמב״ם פכ״א ורי״ו ני״ב ח״י וצ״ע על הרב״י שהשמיטו מאחר שהוא בהדיא בגמרא וא״ת למה כופין הסל לפני האפרוחים כמ״ש סי׳ ש״ח סל״ט י״ל דשאני אפרוחים עשוים לפרוח משם מיד וליכא ביטול כלי כלל (ב״י סי׳ ש״י) ואפשר דעת הרי״ף והרא״ש והטור והש״ע כהרמב״ם מדנקטו כלי זכוכית משמע אבל אם אינם כלים לא וכן יש להורות שאין לבטל כלי מהיכנו אפי׳ לפי שעה אלא במקום הפסד מרובה ועמ״ש סי׳ רס״ה ולבטל כלי לכל השבת כ׳ הר״ן אפילו במקום ה״מ אסור אבל המ״מ כ׳ והוסיף רבינו להתיר הפריקה בנחת מפני ה״מ התירו לטלטל ואפי׳ ביטול כלי מהיכנו עכ״ל וכ״כ בש״ג בשם ריא״ז בהדיא וכ״ה ברש״י בד״ה והא איכא צער ב״ח ואתי דאורייתא ודחי דרבנן ביטול כלי מהיכנו עכ״ל (ועבח״מ סי׳ ר״ס) משמע דמותר לבטל כלי מהיכנו במקום ה״מ והא דקפריך והא קמבטל כלי מהיכנו היינו משום שיכול לפורקן בנחת: כללא דמלתא בשילופי זוטרתי שיכול לשמטן דאינו מבטל הכלי אלא לפי שעה עדיף מפריק׳ בנחת דעכ״פ מטלטלן קצת כמ״ש המ״מ ופריקה בנחת עדיף מביטול כלי לכל השבת כמ״ש המ״מ ואפי׳ ביטול כלי מהיכנו והכל שרי במקום ה״מ והוי יודע שעכ״פ אסור לסמוך עליה כשפורק דהוי משתמש בב״ח והתו׳ כתבו כששני שקין מונחין על החמור א׳ מימין וא׳ משמאל ומקושרין יחד והקשר מונח על גבו של חמור וא״כ א״א להתיר הקשר אא״כ יגביה השקים ונסמכין שתי השקים בכריסו של החמור וה״ל צדדים ואסור עכ״ל:

(טו) מניח ידו עליהם. מפני הרואים ומשום בזיון התפילין שלא יניחם בשדה התירו לו להביא דרך מלבוש לעיר (רש״י):

(טז) דזמנין קאי. ואם עמד לתקן המשאוי פטור (רמב״ם פי״ג וכ״מ מל׳ רש״י) עמ״ש ס״ז:

(יז) לא בכיסו. דכיון דאינו כבד ל״ל הכירא בריצה:

(יח) דה״ה לכיסו. היינו במקום שאין יכול להוליכה פחות פחות מד״א כגון שמתירא מלסטים וה״ה אם יש עמו חמור ומתירא כשיניחנה ויטלנה כמ״ש בס״ב יגזלוהו הלסטים דשרי לרוץ (סה״ת) ולדידן דאין לנו ר״ה גמורה אפשר דלכ״ע שרי בכל ענין ש״ג:

(יט) יכול לילך עמו. כיון שהוא בידו יכול להניחו בכל מקום שירצה כמ״ש סי׳ ש״ח ס״ג, וצ״ע בשבת דף ל״ה אי׳ שהצריכו להמתין לקבל שבת עד שיצניע התוקע השופר וי״ל דעכ״פ עדיף שלא יבוא לידי כך:

(כ) ואם הוא בשוק. או במקום שאין עירוב (שם) ונ״ל דאם מתירא דהעכו״ם יקחוהו בשוק רשאי לרוץ כמש״ל:

(כא) אסור ליטלו. ואסור לו׳ לעכו״ם ליטלו כמ״ש סס״א: