(א) [סעיף א׳] כל דבר שמביאין וכו׳ צריך ליתן ממנו לשמש וכו׳ דאמרינן בכתובות דף ס״א ע״א, הכל משהין בפני השמש חוץ מבשר שמן כל השנה ויין ישן בתקופת תמוז. ואסיקנא כללא דמילתא כל דאית ליה ריחא ואית ליה קיוהא צריך ליתן לו. ופרש״י ז״ל הכל משהין לפני שמש המשמש בסעודה ואוכלין בפניו ושוהין מלהאכילו עד שיקומו הקרואין חוץ מבשר שמן וכו׳ שמתאוה להם ומצטער. בתקופת תמוז שריחו חזק וחום היום מחרחר בו כארס כללא דמלתא כל דאית ליה ריחא או קיוהא קיהיון שניים מזיק את מי שאוכלין לפניו ואינו אוכל עכ״ל. אבוה בר איהי ומנימין בר איהי חד ספי מכל מינא ומינא וחד ספי מחד מינא. מר משתעי אליהו בהדיה ומר לא משתעי אליהו בהדיה. הנהו תרי חסידי מר קדים ספי ומר מאחר ספי. דקדים ספי אליהו משתעי בהדיה דמאחר ספי לא משתעי אליהו בהדיה ע״כ והביאו הטור וב״י:

(ב) שם צריך ליתן ממנו לשמש וכו׳ פירוש דבר מועט מ״א סק״א. א״ר אות א׳ ומשמע אפילו בדבר שיש בו ריח וכן מצינו קצת בכתובות ס״א דקאמר שקיל באצבעתיה אנח ליה בפומיה. א״ר שם. וכ״כ הלב״ש:

(ג) שם צריך ליתן ממנו לשמש וכו׳ כתב השל״ה דף פ״ב ע״א דאם מתנה עמו מתחלה בשעת שכירות שלא יתן לו מזונות מהמזונות שהוא אוכל רק יתן לו מזונות כשאר בני הבית אז אף ממדת חסידות אין צריך ליתן לו מכל מין ומין רק ממין שיש בו ריח ואדם תאב לו כמו שמצינו בעבד עברי שאמרה תורה שלא יעבד בו עבודת עבד לא ינעילנו ולא יוליך כליו אחריו למרחץ ואנו עושים הכל עם משרתים שלנו אלא הטעם הוא שאנו מתחלה שוכרים משרת ע״מ כן שיעשה לו אלו המלאכות עכ״ל. מיהו בענין המשרתים שכתבו השל״ה דהוי כאלו התנו בספרי דריש בו אי אתה רודה בפרך אבל אתה רודה בבן חורין בפרך והביאו מ״א שם וכתב ועבדים שלנו כבן חורין דמו שיכולין לחזור בחצי היום דאין להם דין עבד עכ״ל ועיין ח״מ סימן של״ג סעיף ג׳ ועל מ״ש השל״ה דיכול לתנות עם השמש ואין צריך ליתן לו כתב שם המ״א דבענין המאכל לא מהני תנאי כיון דהטעם משום צערא עכ״ל. ור״ל אפי׳ בדבר דלית ביה ריחא לא מהני תנאי דבאות ביה גם השל״ה מודי כנז׳. וכ״כ המחה״ש יעו״ש ומה שהקשה הרב נתיב חיים על דברי המ״א הנז׳ עיין פתה״ד אות א׳ שמיישב וגם כתב שם דדבר זה של המ״א והשל״ה אי מהני תנאי כבר נחלקו בו אבות העולם הרמב״ם ורש״י ז״ל יעויין שם:

(ד) שם צריך ליתן ממנו לשמש וכו׳ ודוקא בשמש שעומד ומשמש בסעודה כמו שכתב רש״י ז״ל אבל אם הוא מיסב בשלחן לית לן בה. מ״א שם. והיינו שאינו צריך ליתן לו מיד אבל שלא ליתן לו כלל ודאי אינו נכון. א״ר שם. ועיין לקמן סימן ק״ע אות כ״ב:

(ה) שם כל זמן שהכוס בידו. יש מפרשים דקאי אשמש כלומר דלא יתן לו פרוסה בעוד שהכוס ביד השמש אבל ר״י כתב דקאי אאורחים כלומר שלא יתן לו פרוסה בעוד שהכוס ביד של אורח שמא יעיין בו בעל הבית על שלוקח מאכל שמא יחסר לאורחים ויפול הכוס מידו. ב״י. מ״א סק״ב:

(ו) שם או ביד בעל הבית. דשמא יסתכל לראות מה שנתנו לשמש וישפוך הכוס. טור. ט״ז סק״א. מ״א סק״ג. ולפי זה האי לא יתן קאי אאחד מהאורחים ט״ז שם. וכן לפי׳ שני שכתבנו באות הקודם קאי האי לא יתן אאחד מן האורחים אבל לפירש א׳ קאי גם אבעה״ב:

(ז) שם הגה. ודוקא לשמש אבל לאחר וכו׳ דמאחר שזימן אותם אינו מקפיד במה שהם נותנים אלו לאלו ב״י בשם הר׳ יונה. ט״ז סק״ב. מ״א סק״ד. וכתב שם המ״א משמע דלאחר שלא זימן אסור ליתן. וכן כתב המש״ז אות ב׳ ועיין בא״א אות ד׳:

(ח) שם בהגה. אבל לאחר וכו׳ נראה ברור דאדסמיך ליה קאי דהיינו כשהכוס הוא ביד בעל הבית דבזה הוא דיש לחלק בין שמש לאחר אבל אם הכוס ביד המקבל פרוסה אין חלוק בין אחר לשמש דלעולם יש לחוש שמא ישפך הכוס מתוך שטרוד לקבל הפרוסה והכי משמע בהר׳ יונה מאריה דהאי דינא. מאמ״ר אות א׳ וכן כתב המחה״ש סק״ד. ומיהו לר״י דמפרש בין שהכוס בידו דר״ל ביד מי שנותן הפרוסה והוא מטעם דשמא יביט בו בעל הבית ויקפיד וישפוך זה הכוס בידו לפי זה יש לחלק בין נותן לשמש לנותן לאחר בכל ב׳ החלוקות. מאמ״ר שם:

(ט) שם ואסור ליתן לו פרוסת וכו׳ בין לתוך פיו ובין לתוך ידו אסור. ב״י עט״ז אות ב׳ ואם נתן עובר משום ולפני עור וכו׳ לבוש. ב״ח:

(י) שם שנטל ידיו. משמע דוקא גבי שמש חיישינן מתוך שטרוד ישכח מליטול וכ״מ ברש״י אך בתר״י משמע שאפילו באחר חיישינן. מ״א סק״ה. וכ״כ הלבוש וכן כתב רש״ל פרק כ״ה סימן ל״ה. ל״ח שם אות ע״ד. שכנה״ג בהגה״ט אות ב׳:

(יא) שם אא״כ יודע שנטל ידיו. משמע דוקא שיודע בו שנטל הא מסתמא אסור. וכן כתב רש״ל שם. ל״ח שם. שכנה״ג שם אות א׳ עו״ת אות ב׳ ומכל מקום אם הוא מוחזק לאדם חשוב סומך עליו שנטל ידיו. רש״ל שם. שכנה״ג שם. עו״ת שם. ונראה דה״ה דאם הוא אדם חשוב יכול ליתן לו לחם לילך לאכול בביתו ולסמוך עליו שנוטל בביתו:

(יב) [סעיף ב׳] לא יתן וכו׳ וגם שיש בו ריח תורה. אור צדיקים סימן כ״ג אות ח׳ יפ״ל אות א׳ ועיין לקמן סימן ק״ע אות ג׳:

(יג) [סעיף ב׳] הגה. ויש מקילין וכו׳ ומיהו דעת מרן ז״ל בב״י דאין להקל ואע״ג דאיכא מצוה יעויין שם וכן נמי דעת רש״ל שם. וטעם המקילין כתב בלבוש שכיון שמתכוין לצדקה לא יאונה לצדיק כל און והעו״ת אות ג׳ כתב משום כדי חייו של עני הקלו. והב״ח כתב דדוקא בנט״י אסור דתכף בשעה שנותן לידו לאכול עובר משום ולפני עור וכו׳ אבל במי שאינו יודע אם יברך אינו עובר כלום אלא אדרבא מקיים מצות הצדקה ואם העני אינו מברך הנותן צדקה אינו עובר יעיין שם. והביאו מ״א סק״ו. והט״ז סק״ג כתב כיון דמצות הצדקה ודאי וספק אם יטול ידיו אין ספק מוציא מידי ודאי צדקה יעויין שם. משמע דס״ל דהמקילין בברכה משום מצות צדקה הוא הדין דמקילין בנטילת ידים אם הוא ספק ודלא כמו שחילק הב״ח. וכ״כ ל״ח שם דלהמקילין שרי נמי לתת בדרך צדקה אפילו לאינו יודע שנטל ידיו וכ״ש הוא דבהמ״ז דאורייתא יעויין שם. וכן כתב הבי״מ אות ה׳ יעויין שם ומיהו טוב הדבר כשנותן לעני דלא קים ליה בגויה בבירור שמברך שיאמר לו קח זה ותיטול ידך ותברך קודם אכילה ולאחר אכילה של״ה דף פ״ב ע״א. או יש ליתן לו פירות או מעות אם לא קים ליה בגויה שנוטל ומברך:

(יד) שם בהגה ויש מקילין וכו׳ וכן הסכימו ל״ח שם. ומי״ט ושל״ה שם. וסיים שם השל״ה ואף אם יודע שיש בו איזי חטא מחטאים אחרים לא ימנע בעבור זה מליתן לו אם לא מי שהוא רשע לכל עכ״ל. והביאו העו״ת שם. א״ר אות ב׳ סו״ב אות א׳ ואם הוא מומר לעכו״ם ולשבת ולהכעיס אין מחוייב ליתן לו צדקה. א״א אות ו׳:

(טו) שם ויש מקילין וכו׳ אבל אם יודע בבירור שאינו מברך אסור ליתן לו אפילו בתורת צדקה דאז עובר משום ולפני עור וכו׳ של״ה שם. עו״ת שם. מ״א שם. א״ר שם: סו״ב שם. והב״ח כתב דאפי׳ יודע בו שהוא ע״ה גמור ולא יברך כלל לא יבטל מפני כך מצות הצדקה והביאו א״ר שם וכתב נראה דלא פליגי דשל״ה מיירי שאינו מברך מחמת רשעות ובזה מודה הב״ח עכ״ל ור״ל שטעם הב״ח דמתיר בע״ה מפני שהוא אנוס לא כן ביודע ואינו מברך גם הב״ח מודה ומיהו מסתמיות דברי הפו׳ נראה דלא יש חילוק דכל שיודע בו בבירור שאינו מברך אין ליתן לו ואי משום שהוא אנוס יש ליתן לו דבר אחר שאינו חייב בנטילת ידים וברכת המזון:

(טז) [סעיף ג׳] השמש מברך וכו׳ על כל כוס וכו׳ לפי שאין קבע לשתיית השמש שאינו יודע אם יתנו לו עוד הלכך אסח דעתיה מן השתייה משא״כ בפרוסה דבטוח הוא שלא ימנעו ממנו לחם. רש״י חולין שם:

(יז) [סעיף ג׳] לפי שהוא כנמלך. ואם היה בדעתו בשעת ברכה ראשונה על כל מה שיתנו לו אין צריך לברך כמ״ש ססי׳ קע״ז וכן מצינו סימן קע״ט סעיף ה׳ וכן כתב הרב״י סימן קע״ד גבי שתיית מיים. מ״א סק״ז. וכ״כ א״א אות ז׳ דלדעת מרן ז״ל אם נתכוין בתחלה די בברכה אחת מיהו הט״ז שם ססי׳ קע״ט חולק וכתב דלא מהני דעתו כיון שאין לו בירור שיתנו לו עוד יעויין שם והביאו א״ר סק״ג וכתב דצ״ע לדינא וכן כתב א״א שם. אבל הרב י״א שם בסימן קע״ט בהגב״י והמט״י שם אות ג׳ והמאמ״ר שם אות ו׳ והנה״ש שם אות ד׳ כולם דחו דברי הט״ז והסכימו לדברי מרן ז״ל יעויין שם. וכן פסק י״א בזה הסימן בהגה״ט כדעת המ״א. בי״מ אות ז׳ מ״ב אות י״ב וכן נכון לעשות לכוין בברכה ראשונה על כל מה שיתנו לו אחר כן כדי שלא יצטרך לברך אח״כ לא על הכוסות ולא על הפרוסות ואפילו ליכא אדם חשוב. ועיין לקמן רסי׳ קע״ח ובדברינו לשם בס״ד:

(יח) שם לפי שהוא כנמלך. ובענין הת״ח העוסקים בתורה בלילות שנוהגים לשתות קאוי פעמים שלש כדי להעביר השינה וזו הקאוי אין מבשלין אותה בפעם אחת כ״א לאחר ששותין שוהין איזה זמן ואחר כן חוזרין ומבשלין אי הוי כנמלך וצריך לברך בכל פעם או די בברכה אחת ולכוין בה לצאת כל מה שישתה אח״כ כיון שיודע שמביאין לו עוד אחר כן ונראה דלא מהני כוונתו לצאת על מה שיתנו לו אחר כן אלא דוקא בדבר שהוא מזומן דהא אין מברכין על האוכל ועל המשקה עד שיביאוהו לפניו כמ״ש סימן ר״ו ס״ה וכאן הקאוי של פעם שנית אינה מזומנת עתה כדי שיוכל לפטור אותה וגם אינו נשאר לפניו מקאוי שבירך עליו עד שיביאו פ״ב כדי שיפטור מה שמביאין אח״כ וכמ״ש שם בסימן ר״ו ולא דמי לעומד על אמת המים שיכול לברך אעפ״י שהמים ששותה לא היו לפניו בשבירך כמ״ש שם בסימן ר״ו ס״ו דשאני התם דודאי יבואו המים כיון שהם מזומנים בשעת ברכה והולכים לבא לא כן בדבר אחר אפשר שיבא אונס ולא יבא וכמ״ש הט״ז שם סק״ט ואף לסברת הרא״ש שכתב הט״ז שם דאם היה דעתו בשעת ברכה על מה שיביאו לו מהני ואע״ג שלא היה אותו דבר לפניו בשעת ברכה י״ל היינו נמי משום שהוא מזומן אצלו אלא שעדיין לא הביאוהו לפניו לא כן בנ״ד בענין הקאוי כשבירך בפעם א׳ עדיין לא היתה מזומנת של פ״ב משום שאין דרך לבשל של פ״ב אלא אחר שעה או שתים וכיון שהדרך להביא מי הקאוי מבושלין ועדיין לא בשלו זה חשוב דבר שלא בא לעולם ואיך אדם יכול לפטור בברכתו דבר שלא בא לעולם ואע״ג דבעלמא אמרינן דאיתכא דבעל הבית סמכינן ויכול לפטור בברכתו אפילו דבר שמביא לו בעל הבית אחר כן כמ״ש בב״י סימן קע״ט ובשלחן ערוך שם ס״ה התם שאני דאע״ג דאין הדבר ההוא לפני האורח אבל מזומן הוא לפני בעל הבית אבל הכא אפילו אצל בעל הבית עדיין אינה מזומנת שמחוסרת מלאכת הבישול ואותה מלאכה עדיין לא בא לעולם וע״כ בכל אופן צריך לברך בכל פעם ואין יכול לפטור אותם בברכה אחת. ומיהו אחר כן ראיתי בס׳ נו״ש בשו״ת שבסוף הס׳ שאלה ח׳ שהאריך בענין זה והעלה דא״צ לברך כ״א פ״א אבל לא נכנס במה שכתבנו שעדיין מי הקאוי אינו בא לעולם ואפשר שהוא ז״ל מיירי בענין שעושין המי קאוי לכל הלילה בפ״א ונשאר מונח על האש ובכל שעה נוטלין ממנה ונותנין להת״ח וכמו שעושין עכשיו בירושת״ו בליל שבת שמבשלין מבערב הקאוי והצוקר כל מה שצריך להת״ח הבאים ללמוד באשמורת ואח״כ שופכין מן הברזא לכל מי שיבא ללמוד כדי שלא יזיזו הכלי מעל האש וא״כ הרי הוא מזומן אצל בע״ה וע״כ יכולין לפטור הכל בברכה א׳ אם לא הסיחו דעתן ולא שינו מקומן אבל בנ״ד שמחוסרת הקאוי עדיין מלאכת הבישול בשעת ברכה א׳ י״ל גם הוא יודה שצריך לברך בכל פעם ועיין עוד לקמן סי׳ קפ״ד אות ל״ב ודוק:

(יט) שם כל צרכו בפת ולא דוקא פת אלא כל דבר שהוא חייב ליתן כנז׳ תחלת סימן זה אבל במה שהוא מדת חסידות צריך לברך ע״כ מה שיתנו דשמא לא יתנהג עמו בחסידות. ט״ז סק״ד. א״ר אות ד׳ וכבר כתבנו לעיל אות טו״ב דהנכון לכוין בברכה ראשונה ע״כ מה שיתנו לו אחר כן כדי לצאת מספק: