×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
דין שמש הסעודה, ובו ג׳ סעיפים
(א) כָּל דָּבָר שֶׁמְּבִיאִין לִפְנֵי הָאָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ רֵיחַ וְהָאָדָם תָּאֵב לוֹ, צָרִיךְ לִתֵּן מִמֶּנּוּ לַשַּׁמָּשׁ מִיָּד; וּמִדַּת חֲסִידוּת הוּא לִתֵּן לוֹ מִיָּד מִכָּל מִין וָמִין, וְלֹא יִתֵּן לוֹ כָּל זְמַן שֶׁהַכּוֹס בְּיָדוֹ אוֹ בְּיַד בַּעַל הַבַּיִת {וְדַוְקָא לַשַּׁמָּשׁ, אֲבָל לְאַחֵר שֶׁבַּסְּעֻדָּה מֻתָּר לִתֵּן בְּכִי הַאי גַּוְנָא (הר״י סוֹף פֶּרֶק אֵלּוּ דְּבָרִים);} וְאָסוּר לִתֵּן לוֹ פְּרוּסַת פַּת, אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁנָּטַל יָדָיו.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםעטרת זקניםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדחכמת שלמהמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףפרישהב״חעודהכל
(א) כתובות ס״א
(ב) חולין ק״ז
(ג) שם
(א) כל זמן שהכוס בידו – שמא מתוך שהוא טרוד בפרוסה ישפוך הכוס בין שהוא ביד בעל הבית דשמא יסתכל לראות מה שנתנו לשמש וישפוך הכוס והאי לא יתן קאי אאחד מהאורחים.
(ב) אבל לאחר כו׳ – דמאחר שזימן אותם אינו מקפיד במה שהם נותנים אלו לאלו.
(א) לשמש מיד. פי׳ דבר מועט וכ״מ ס״ג וסי׳ ק״ע ס״ג ואם התנה עמו בשעת שכירות שיתן לו מזונות כשאר בני הבית אין צריך ליתן לו מכל מין ומין רק ממין שיש לו ריח ומה״ט אין אנו נוהגין ליתן לשמש מכל מין ומין גם אנו מניחים לעבדים להוליך כלינו אחרינו לבית המרחץ ולנעול מנעלינו דהוי כאלו התנו על כך (של״ה) אבל בספרי דריש בו אי אתה רודה בפרך אבל אתה רודה בבן חורין בפרך עכ״ל ועבדי׳ שלנו כבני חורין דמי ויכולין לחזור בחצי היום דאין להם דין עבד ונ״ל דבענין המאכל ל״מ תנאי כיון שהטעם משום צערא ודוקא בשמש שעומד ומשמש בסעודה כמ״ש רש״י אבל אם הוא מיסב בשלחן לית לן בה כנ״ל:
(ב) בידו. פי׳ ביד השמש דמתוך שהוא טרוד בפרוסה ישפך הכוס וי״מ בזמן שהכוס ביד האורח שמא יעיין בע״ה באורח שלא יחסר לאורחים וישפך הכוס:
(ג) ביד בע״ה. שמא יסתכל בע״ה וישפך הכוס:
(ד) מותר ליתן. דאין בע״ה מקפיד אם אורח אחד נותן לחבירו מאחר שזימן כולם עכ״ל משמע דלאחר שלא זימן אסור ליתן:
(ה) שנטל ידיו. משמע דוקא גבי שמש חיישינן מתוך שטרוד ישכח מליטול וכ״מ ברש״י אך בתר״י משמע שאפילו באחר חיישינן עיין ס״ב:
(א) צריך ליתן ממנו לשמש כו׳. לפי שמזיק את מי שראה לפניו אוכלין ואינו אוכל שמתאוה ומצער רש״י:
(ב) ואסור ליתן לו פרוסת פת כו׳. בין לתוך פיו ובין לידו אסור (ב״י) וכן משמע מרמב״ם פ״ו מהלכות ברכות אפי׳ אם הוא חסיד מ״מ חיישי׳ מתוך שהוא טרוד בצורכי סעודה שכח ולא נטל ידיו:
(א) [לבוש] מיד לשמש. פירוש דבר מועט (מגן אברהם), ומשמע אפילו בדבר שיש בו ריח, וכן משמע קצת בכתובות דף ס״א דקאמר שקיל באצבעתיה אנח ליה בפומיה. כתב מגן אברהם ודוקא שעומד ומשמש בסעודה אבל אם מיסב בשולחן לית לן בה, בסימן ק״ע ס״ק ח׳ כתב אפילו אינו משמש בסעודה רק מבשל המאכל אפילו אין מזונותיו עליו, עד כאן. ונראה דהא דאם מיסב בשולחן שאין צריך ליתן לו מיד אבל שלא ליתן לו כלל ודאי אינו נכון וצריך עיון. כתב בשל״ה דף פ״ב ונראה לי דאם מתנה עמו בתחילה בשעת שכירות שלא ליתן מהמזונות שהוא אוכל אז אף ממדת חסידות אינו נותן לו מכל מין ומין רק ממין שיש בו ריח ואדם תאב לו כמו שמצינו בעבד עברי שאמרו לא ינעילנו וכו׳ ואנחנו עושים הכל עם משרתים שלנו משום התנאי, עד כאן, ודעת מגן אברהם דלא מהני תנאי במאכל משום צערא. עוד כתב דעבדים שלנו בכלל בני חורין הם, ובספרי דריש בו אי אתה רודה בפרך, אבל אתה רודה בני חורין בפרך:
(א) מיד – פי׳ דבר מועט:
(ב) ומין – ואם התנה עמו בשעת שכירות שיתן לו מזונות כשאר בני הבית א״צ ליתן לו מכל מין ומין רק ממין שיש לו ריח ומה״ט אין אנו נוהגין ליתן לשמש מכל מין ומין וגם אנו מניחים לעבדים להוליך כלינו אחרינו לבית המרחץ ולנעול מנעלינו דהוי כאלו התנה בכך של״ה. וכתב המ״א ונ״ל דבענין המאכל לא מהני תנאי כיון שהטעם משום צערא. ודוקא בשמש שעומד ומשמש בסעודה כמ״ש רש״י. אבל אם הוא מיסב בשלחן לית לן בה ע״כ ע״ש. (ובסי׳ ק״ע ס״ק ח׳ כתב אפי׳ אינו משמש בסעודה רק מבשל האוכל אפי׳ אין מזונתו עליו):
(ג) בכה״ג – דאין בע״ה מקפיד אם אורח אחד נותן לחברו מאחר שזימן כולם ולאחר שלא זימן אסור ליתן. מ״א:
(א) ס״א כ״ד כו׳ מידכתובות ס״א א׳ הכל משהין כו׳ וז״ש מיד ושם כללא כו׳:
(ב) ומדת כו׳ – שם אבוהו בר איהי כו׳ ורש״י ד״ה וחד כו׳ וז״ש מיד מכל כו׳ והוצרך רש״י לזה דא״א לגמרי מחד מין דהא אמרינן משיירין כו׳ כמ״ש סי׳ ק״ע ס״ג:
(ג) ודוקא כו׳ – שלכן אמרו לשמש ומע״א:
(ד) ואסור כו׳ – כגי׳ הרי״ף שם דל״ג לתוך פיו ועב״י:
(א) ש״ע ס״א לשמש מיד. דדבר שיש לו ריח מזיק לאדם כשתאב לו ואינו אוכל מיד אבל דבר שאין לו ריח יכול לאכול תחלה ואח״כ יתן לשמש ומדת חסידות אפילו באין ריח:
(ב) ט״ז סק״א טרוד בפרוסה וא״כ אפילו בעה״ב לא יתן לשמש כשהכוס ביד השמש ומה שסיים הט״ז דקאי אאורחים היינו דהם אסורים ליתן גם כשהכוס ביד בעה״ב וק״ל:
(ג) מ״א סק״א פי׳ דבר מיעוט בין מה שמדינא ובין ממדת חסידות א״צ ליתן רק מעט משום צערא שכולם אוכלים והוא אינו אוכל אבל כל צרכו א״צ ליתן מיד כדחזינן בס״ג דכל פרוסה הו״ל נמלך משמע דאין צריכין ליתן לו מיד כל צרכו ובט״ז סק״ד לכאורה לא משמע כך ואין להאריך ודוק:
(ד) שם משום צערא. פי׳ דממדת חסידות הוא גם כן משום צערא כמו שכתבתי תחלה:
נ״ב: עיין במג״א ס״ק וא״ו מ״ש בשם הב״ח דמחשש ברכה אין בו איסור דלפני עור ועיין בחיבורי ליו״ד מהדורא ז׳ קנה מקומו ביו״ד סי׳ קנ״א בחיבורי סי׳ קצ״ג מה שהקשה עליו ?אחד מע״ז דף כ״ב ומ״ש ליישב זה בעזה״י:
(א) שיש לו ריח – או קיוהא דהיינו טעם חמוץ [גמרא]:
(ב) צריך ליתן וכו׳ – דדבר שיש לו ריח מזיק לאדם כשאוכלין בפניו והוא תאב לו ואין נותנין לו מיד אבל דבר שאין לו ריח יכול לאכול תחלה ואח״כ יתן לשמש כדלקמן בסימן ק״ע ס״ג:
(ג) לשמש מיד – ובדבר מועט סגי דבזה נמי מתיישבא דעתו. וכתבו האחרונים דאפילו אם התנה עם משרתו בשעת שכירותו לפטור עצמו מזה לא מהני התנאי. ודוקא בשמש שעומד ומשמש ואינו אוכל עמהם ביחד אבל אם גם הוא מסב על השלחן עמהם לא צריך לאקדומי. איתא בגמרא דמי שהריח ריח מאכל והוא מתאוה לו אם אינו יכול להשיגו כל רוק שיבוא לתוך פיו מחמת תאות האוכל לא יבלע דיוכל לבוא לידי סכנה עי״ז אלא ישליך הרוק מפיו:
(ד) מכל מין ומין – היינו אפילו בדבר דלית ביה ריחא וקיוהא דעכ״פ גם בזה מצטער הוא כשרואה שארי אנשים אוכלין והוא אינו אוכל:
(ה) ולא יתן לו – קאי אאחד מן המסובין:
(ו) בידו – ביד השמש דשמא מתוך שהוא טרוד בלקיחת הפרוסה ישפך הכוס שמביא לשלחן. וי״מ דאף כשהכוס ביד אורח לא יתן באותה שעה לשמש דשמא ירגיש האורח בבעה״ב שמביט עליו בעין רעה (משום דשמא יחסר לאורחים) ומרתת וישפך הכוס מידו:
(ז) ביד בעה״ב – כנ״ל דשמא יקפיד בעה״ב ומתוך כעסו ישפך הכוס מידו ויהיה קלקלה בסעודה. יש אומרים דאף בעה״ב בעצמו לא יתן לשמש כשהכוס ביד השמש ג״כ מטעם הנ״ל דמתוך שהוא טרוד בלקיחת הפרוסה ישפך הכוס מידו ויהיה קלקלה וגנאי להמסובין בסעודה:
(ח) ליתן בכי האי גונא – פי׳ דשאר בני הסעודה יכולין לתת זה לזה כשהכוס ביד בעה״ב שמאחר שהוא זימן אותם אינו מקפיד במה שהם נותנים זה לזה ולא חיישינן לקלקלה (תר״י) ומוכח מזה דלאחר שלא זימן אסור ליתן (אחרונים):
(ט) ליתן לו וכו׳ – פי׳ להשמש דחיישינן שמא מתוך טרדתו ישכח מליטול ידיו אבל באחר לא חיישינן לזה אא״כ רואהו שרוצה לאכול בלי נטילה ויש מחמירין בזה אך כשהוא נותן בתורת צדקה בודאי יש להקל כדלקמיה בס״ב בהג״ה:
כל דבר וכו׳ – היינו אפילו הביאו לו כמה מינים שיש בו ריחא וקיוהא צריך ליתן לו מכל דבר [כן משמע בגמרא עי״ש]:
צריך ליתן ממנו וכו׳ – ומסתברא דכשיש לו משרת שהשכירו לשנה ואמר לו בתחלה שאימת שתביא לי דבר שיש בו קיוהא וריחא אני מרשה לך שתטעום מתחלה דסגי בזה:
לשמש – ואפילו אינו משמש בסעודה רק מבשל המאכל ואפילו אין מזונותן עליו [מ״א לקמן בסימן ק״ע סק״ח] ובש״ס משמע עוד ביותר דאפילו באדם דעלמא שאינו משמשו אם אירע שעומד שם בשעה שמביאין לו דבר ריחא וקיוהא צריך ליתן לו מעט לטעום כדי שלא יבוא לידי סכנה והש״ס במימרא דר״ה שם וכן השו״ע דנקטו דינם בשמש אפשר משום דאורחא דמלתא נקטי שהשמש בודאי עומד שם בשעה שמביאו משא״כ באדם אחר אינו דרך שיושב בשעה שאוכלין. ואפשר דמטעם זה המנהג בכל ישראל כשאדם נכנס לבית חבירו בשעה שאוכלין קורין לו לאכול:
מיד – עיין במ״ב ונוטה הדבר דכל דין זה הוא במקומות שאין המשרת אוכל מאותן מיני מזונות שנותן לבעה״ב לפיכך נפשו מתאוה לזה משא״כ במקומות שהמנהג שגם המשרת אוכל מאותן האכילות שמביא לבעה״ב אע״פ שעדיין לא אכל מזה אינו חייב לאקדומי׳ ודמי למה שפסק המ״א במסב עמו על השלחן דלית לן בה ואפשר דמטעם זה אין נוהגין העולם ליזהר בזה:
(א) [סעיף א׳] כל דבר שמביאין וכו׳ צריך ליתן ממנו לשמש וכו׳ דאמרינן בכתובות דף ס״א ע״א, הכל משהין בפני השמש חוץ מבשר שמן כל השנה ויין ישן בתקופת תמוז. ואסיקנא כללא דמילתא כל דאית ליה ריחא ואית ליה קיוהא צריך ליתן לו. ופרש״י ז״ל הכל משהין לפני שמש המשמש בסעודה ואוכלין בפניו ושוהין מלהאכילו עד שיקומו הקרואין חוץ מבשר שמן וכו׳ שמתאוה להם ומצטער. בתקופת תמוז שריחו חזק וחום היום מחרחר בו כארס כללא דמלתא כל דאית ליה ריחא או קיוהא קיהיון שניים מזיק את מי שאוכלין לפניו ואינו אוכל עכ״ל. אבוה בר איהי ומנימין בר איהי חד ספי מכל מינא ומינא וחד ספי מחד מינא. מר משתעי אליהו בהדיה ומר לא משתעי אליהו בהדיה. הנהו תרי חסידי מר קדים ספי ומר מאחר ספי. דקדים ספי אליהו משתעי בהדיה דמאחר ספי לא משתעי אליהו בהדיה ע״כ והביאו הטור וב״י:
(ב) שם צריך ליתן ממנו לשמש וכו׳ פירוש דבר מועט מ״א סק״א. א״ר אות א׳ ומשמע אפילו בדבר שיש בו ריח וכן מצינו קצת בכתובות ס״א דקאמר שקיל באצבעתיה אנח ליה בפומיה. א״ר שם. וכ״כ הלב״ש:
(ג) שם צריך ליתן ממנו לשמש וכו׳ כתב השל״ה דף פ״ב ע״א דאם מתנה עמו מתחלה בשעת שכירות שלא יתן לו מזונות מהמזונות שהוא אוכל רק יתן לו מזונות כשאר בני הבית אז אף ממדת חסידות אין צריך ליתן לו מכל מין ומין רק ממין שיש בו ריח ואדם תאב לו כמו שמצינו בעבד עברי שאמרה תורה שלא יעבד בו עבודת עבד לא ינעילנו ולא יוליך כליו אחריו למרחץ ואנו עושים הכל עם משרתים שלנו אלא הטעם הוא שאנו מתחלה שוכרים משרת ע״מ כן שיעשה לו אלו המלאכות עכ״ל. מיהו בענין המשרתים שכתבו השל״ה דהוי כאלו התנו בספרי דריש בו אי אתה רודה בפרך אבל אתה רודה בבן חורין בפרך והביאו מ״א שם וכתב ועבדים שלנו כבן חורין דמו שיכולין לחזור בחצי היום דאין להם דין עבד עכ״ל ועיין ח״מ סימן של״ג סעיף ג׳ ועל מ״ש השל״ה דיכול לתנות עם השמש ואין צריך ליתן לו כתב שם המ״א דבענין המאכל לא מהני תנאי כיון דהטעם משום צערא עכ״ל. ור״ל אפי׳ בדבר דלית ביה ריחא לא מהני תנאי דבאות ביה גם השל״ה מודי כנז׳. וכ״כ המחה״ש יעו״ש ומה שהקשה הרב נתיב חיים על דברי המ״א הנז׳ עיין פתה״ד אות א׳ שמיישב וגם כתב שם דדבר זה של המ״א והשל״ה אי מהני תנאי כבר נחלקו בו אבות העולם הרמב״ם ורש״י ז״ל יעויין שם:
(ד) שם צריך ליתן ממנו לשמש וכו׳ ודוקא בשמש שעומד ומשמש בסעודה כמו שכתב רש״י ז״ל אבל אם הוא מיסב בשלחן לית לן בה. מ״א שם. והיינו שאינו צריך ליתן לו מיד אבל שלא ליתן לו כלל ודאי אינו נכון. א״ר שם. ועיין לקמן סימן ק״ע אות כ״ב:
(ה) שם כל זמן שהכוס בידו. יש מפרשים דקאי אשמש כלומר דלא יתן לו פרוסה בעוד שהכוס ביד השמש אבל ר״י כתב דקאי אאורחים כלומר שלא יתן לו פרוסה בעוד שהכוס ביד של אורח שמא יעיין בו בעל הבית על שלוקח מאכל שמא יחסר לאורחים ויפול הכוס מידו. ב״י. מ״א סק״ב:
(ו) שם או ביד בעל הבית. דשמא יסתכל לראות מה שנתנו לשמש וישפוך הכוס. טור. ט״ז סק״א. מ״א סק״ג. ולפי זה האי לא יתן קאי אאחד מהאורחים ט״ז שם. וכן לפי׳ שני שכתבנו באות הקודם קאי האי לא יתן אאחד מן האורחים אבל לפירש א׳ קאי גם אבעה״ב:
(ז) שם הגה. ודוקא לשמש אבל לאחר וכו׳ דמאחר שזימן אותם אינו מקפיד במה שהם נותנים אלו לאלו ב״י בשם הר׳ יונה. ט״ז סק״ב. מ״א סק״ד. וכתב שם המ״א משמע דלאחר שלא זימן אסור ליתן. וכן כתב המש״ז אות ב׳ ועיין בא״א אות ד׳:
(ח) שם בהגה. אבל לאחר וכו׳ נראה ברור דאדסמיך ליה קאי דהיינו כשהכוס הוא ביד בעל הבית דבזה הוא דיש לחלק בין שמש לאחר אבל אם הכוס ביד המקבל פרוסה אין חלוק בין אחר לשמש דלעולם יש לחוש שמא ישפך הכוס מתוך שטרוד לקבל הפרוסה והכי משמע בהר׳ יונה מאריה דהאי דינא. מאמ״ר אות א׳ וכן כתב המחה״ש סק״ד. ומיהו לר״י דמפרש בין שהכוס בידו דר״ל ביד מי שנותן הפרוסה והוא מטעם דשמא יביט בו בעל הבית ויקפיד וישפוך זה הכוס בידו לפי זה יש לחלק בין נותן לשמש לנותן לאחר בכל ב׳ החלוקות. מאמ״ר שם:
(ט) שם ואסור ליתן לו פרוסת וכו׳ בין לתוך פיו ובין לתוך ידו אסור. ב״י עט״ז אות ב׳ ואם נתן עובר משום ולפני עור וכו׳ לבוש. ב״ח:
(י) שם שנטל ידיו. משמע דוקא גבי שמש חיישינן מתוך שטרוד ישכח מליטול וכ״מ ברש״י אך בתר״י משמע שאפילו באחר חיישינן. מ״א סק״ה. וכ״כ הלבוש וכן כתב רש״ל פרק כ״ה סימן ל״ה. ל״ח שם אות ע״ד. שכנה״ג בהגה״ט אות ב׳:
(יא) שם אא״כ יודע שנטל ידיו. משמע דוקא שיודע בו שנטל הא מסתמא אסור. וכן כתב רש״ל שם. ל״ח שם. שכנה״ג שם אות א׳ עו״ת אות ב׳ ומכל מקום אם הוא מוחזק לאדם חשוב סומך עליו שנטל ידיו. רש״ל שם. שכנה״ג שם. עו״ת שם. ונראה דה״ה דאם הוא אדם חשוב יכול ליתן לו לחם לילך לאכול בביתו ולסמוך עליו שנוטל בביתו:
(הקדמה) סימן זה עוסק ביחס הנדרש אל שמש הסעודה, הלא הוא המלצר: החיוב לתת לו אוכל, והדאגה שיברך כדין.
(א) הקדמה לסעיף – העיקרון בסעיף זה שלא יתכן שאדם ישרת אחרים, ולא יוכל בעצמו ליהנות ממה שהוא מחלק. ומכאן למדנו את הרגישות שיש לחז״ל לכל אדם. היום לא מתקבל שהמלצר יאכל בזמן עבודתו, לכן היום יש להקפיד שלפני תחילת השירות יקבל המלצר מהאוכל שמגיש. אנו נסביר את הסעיף לפי המציאות של אז.
(ב) מיד – הגמרא מסבירה שבמאכל שיש לו ריח, ישנה כעין סכנה אם לא נותנים לו. ואף שעינינו הרואות שאדם לא נעשה חולה מכך שלא קיבל מאכל מסוים, ודאי צער יש לו בכך, וחכמינו ז״ל תרגמו זאת כסכנה.
(ג) מכל מין ומין – לא משום סכנה, אלא משום כבוד הבריות.
(ד) ולא יתן לו – משפט זה נסוב על אחד מהמסובים שנותן את האוכל לשמש. ומכך למדנו שגם למסובים מותר לתת אוכל למלצר.
(ה) בידו – שמא יישפך מהיין שביד השמש.
(ו) ביד בעל הבית – שמא ידאג בעל הבית שלא ישאר מספיק אוכל, ויכעס על הנותן. ומתוך כעס זה, תישפך הכוס שביד בעל הבית.
(ז) בכי האי גוונא – כלומר: האורחים יכולים להעביר אוכל זה לזה גם כשהכוס ביד בעל הבית, ואין בכך חשש שיקפיד, שהלא הזמין את המסובים כדי שיאכלו. וכמובן שגם המוזמנים צריכים להתנהג בדרך ארץ, ולא להפוך עצמם לבעלי הבית. הכל במידה ובטעם טוב.
(ח) שנטל ידיו – נתינת לחם לשמש שלא נתן ידיו יש בה איסור של ״לפני עיוור לא תתן מכשול״. בגמרא כתוב שהאיסור הוא לתת ״לתוך פיו״, שזהו איסור חמור יותר; אולם המחבר אסר גם לתת לידו, כיוון שהנתינה היא על מנת לאכל מיד, וללא נתינה זו ייתכן שלא היה עובר על האיסור הזה כעת.
(הקדמה)
הלכות ברכות שבסעודה
(א) ואחר כך מביאים לפניו לאכול וכל דבר שמביאים לפניו שיש לו ריחא ואדם תאב לו צריך ליתן ממנו מיד לשמש ומיהו מדת חסידות הוא ליתן לו מיד מכל מין ומין דגרסינן בכתובות הכל משהין מפני השמש פירוש שלא ליתן לו ממנו עד שיאכלו המסובין חוץ מבשר שמן כל השנה ויין ישן בתקופת תמוז שצריך ליתן לו מיד ואסיקנא כללא דמילתא כל דאית ליה ריחא ואית ביה קיוהא צריך ליתן לו אבוה בר איהי ומנימין בר איהי חד ספי ליה לשמעיה מכל מינא ומינא חד לא ספי ליה אלא מחד מינא מר משתעי אליהו בהדיה ומר לא משתעי אליהו בהדיה ומיהו לא יתן לו כל זמן שהכוס בידו או ביד בע״ה דתניא לא יתן אדם פרוסה לשמש בין שהכוס בידו שמא מתוך שהוא טרוד בפרוסה ישפוך הכוס בין שהוא ביד בע״ה דשמא יסתכל לראות מה שנתנו לשמש וישפוך הכוס ואסור ליתן לו פרוסה אא״כ יודע בו שנטל ידיו.
(א) ואח״כ מביאים לפניו לאכול וכל דבר שמביאים לפניו שיש לו ריח כו׳ דגרסינן בכתובות פרק אע״פ (כתובות סא.) הכל משהין לפני השמש וכו׳ עד ומר לא משתעי אליהו בהדיה ופירש״י קיוהא קהיון שינים איגרו״ר בלע״ז כל דאית ליה ריחא או קיוהא מזיק את מי שאוכלין לפניו ואינו אוכל: חד ספי. מאכיל את השמש מכל מין ומין: וחד ספי ליה. ממין אחד בתחלת סעודה לשובע ומשאר מינין משההו עד שיגמור סעודתו וגרסינן תו התם הנהו תרי חסידי מר קדים ספי ומר מאחר ספי דקדים ספי אליהו משתעי בהדיה דמאחר ספי לא משתעי אליהו בהדיה ולכן כתב רבינו צריך ליתן ממנו מיד לשמש:
(ב) ומיהו לא יתן לו כל זמן שהכוס בידו או ביד בע״ה דתניא לא יתן אדם פרוסה לשמש וכו׳ בפרק כל הבשר (חולין קז:) ופירש״י לא יתן אדם פרוסה לשמש באחד מן האורחים קאמר שלא יכעוס בע״ה כשהוא שותה חונקו יין ומנוולא ובלאו כעס נמי מתוך שחש שלא יכלה הלחם לאורחים הוא מביט ומציץ במה שזה נותן והכוס נשפך מידו ואפילו הכוס ביד השמש שמא ישפכנו ע״כ. משמע דבין שהכוס בידו קאי אשמש כלומר דלא יתן לו פרוסה בעוד שהכוס ביד השמש אבל ר״י כתב דקאי אאורחים כלומר שלא יתן לו פרוסה בעוד שהכוס ביד של אורח שמא יעיין בו ב״ה על שלוקח מאכל שמא יחסר לאורחים ויפול הכוס מידו:
וכתב ה״ר יונה בפרק אלו דברים אהא דלא יתן פרוסה לשמש וכו׳ דדוקא לשמש אבל שאר בני הסעודה יכולים לתת זה לזה כשהכוס ביד בע״ה שמאחר שהוא זימן אותם אינו מקפיד במה שהם נותנים אלו לאלו ולא חיישי׳ לקלקלה:
(ג) ומה שכתב ואסור ליתן לו פרוסה אא״כ יודע בו שנטל ידיו ג״ז ברייתא שם השמש שלא נטל ידיו אסור ליתן פרוסה לתוך פיו ומדברי רבינו נראה דלתוך פיו לאו דוקא אלא אפילו לידו נמי אסור:
וכתב ה״ר יונה בס״פ אלו דברים יש למדין מכאן שאין ראוי לתת לאכול אלא למי שיודע בו שיברך ונראה שכיון שמתכוין לעשות מצוה שנותן בתורת צדקה מותר ע״כ ואין דבריו נראים דהא ליתן לשמש נמי מצוה הוא ואפ״ה לא יתן לו אא״כ יודע שנטל ידיו:
(א) ואח״כ מביאין כל דאית ביה ריחא ואית ביה קיוהא פי׳ או אית ביה קיוהא שאם יש בו ריח הוא הגורם שיתאוה לו וכן הקיהוי גורם התאוה ואפשר שיוכל להסתכן או שיחלש אם לא יתנו לו ופי׳ קיוהא קיוהי שינים שמזיק למי שאוכלין בפניו ואינו אוכל:
(ב) חד ספי ליה מכל מין פי׳ מאכיל את השמש מכל מין ומין לפני הסעודה וחד מאכילו לשובע מחד מין לפני הסעודה ולאחר הסעודה משאר מינים ומ״מ גם זה היה חסידות וכדגרסינן בכתובות הכל משהין בפני השמש כו׳ דמייתי רבינו לפני זה ועוד דאל״כ מאי חידוש היה שלא דיבר עמו אליהו אלא ודאי שגם זה עשה חסידות במה שהאכילו ג״כ מכל מין ומין לאחר כן ומיד האכילו לשובע ואע״פ כן לא אשתעי אליהו בהדיה:
(ג) ומיהו לא יתן לו כל זמן שהכוס בידו קאי אאורחים שהרי אמר כל זמן שהכוס ביד בעל הבית ואע״פ שסתם אמר לא יתן דמשמע דקאי אדלעיל מיניה שאמר ואחר כך מביאין לפניו דמשמע דקאי על בעל הבית הבוצע י״ל דל׳ הברייתא דמייתי אח״כ תפס. ועוד שכבר איתא בסימן קס״ז כה״ג שאמר והיכא שהמסובים רבים וכו׳ ואם יש עמהם בעל הבית כו׳ ש״מ שסתם מסובים שאמר קאי אאורחים ומ״ש כל זמן שהכוס בידו פירש״י בפרק כ״ה לא יתן אדם פרוסה לשמש בא׳ מן האורחים קאמר שלא יכעוס ב״ה כשהוא שותה יין ובלאו כעס נמי מתוך שחש שלא יכלה הלחם לאורחים הוה מביט ומציף במה שהוא נותן והכוס נשפך מידו. ואפילו הכוס ביד השמש שמא ישפכנו ע״כ ונמצא מ״ש רבינו בין שהכוס בידו ר״ל ביד השמש וכדמסיים בטעמו מתוך שהוא טרוד בפרוסה:
(ד) ואסור ליתן לו פרוסה אא״כ יודע בו שנטל ידיו כתב הב״י וכתב הר״ר יונה ס״פ אלו דברים יש למדים מכאן שאין ראוי לתת לאכול אלא למי שיודע בו שיברך ונראה שכיון שמתכוין לעשות מצוה שנותן בתורת צדקה מותר. עד כאן. ואין דבריו נראין דהא ליתן לשמש נמי מצוה הוא וכו׳. ויש לקיים דברי הר״ר יונה דשאני שמש דטריד מש״ה לא יתן לו אא״כ יודע בו שנטל:
(א) ואח״כ כו׳ נראה דרבינו סובר דמ״ש חד ספי ליה מכל מינא ומינא כו׳ קאי אהא דקאמר הכל משהין לפני השמש וכו׳ דאע״פ שמן הדין מצי להשהות עד שיגמור סעודתו מ״מ מדת חסידות עביד דספי ליה מכל מינא ומינא מיד בתחלת סעודה ומש״ה כתב מדת חסידות היא ליתן לו מיד מכל מין ומין. והב״י כתב דלכן כתב רבינו צריך ליתן ממנו מיד לשמש משום דאיתא התם הנהו תרי חסידי מר קדים ספי ומר מאחר ספי דקדים ספי אליהו משתעי בהדיה דמאחר ספי לא משתעי אליהו בהדיה עכ״ל ואין צורך לזה אלא מהך עובדא שהביא רבינו נמי משמע הכי כדפי׳:
(ב) ואסור ליתן לו פרוסה אא״כ יודע בו שנטל ידיו בפרק כ״ה (חולין ק״ז) מימרא דר׳ זירא אמר רב לא יתן אדם פרוסה לתוך פיו של שמש אא״כ יודע בו שנטל ידיו ורבותא קאמר דאפילו לתוך פיו דאינו נוגע בו וה״א אוכל מחמת מאכיל א״צ ליטול ידיו קמ״ל דאוכל מחמת מאכיל צריך ליטול ידיו ואצ״ל דליתן לידו אסור דאפילו את״ל דאוכל מחמת מאכיל א״צ ליטול ידיו כיון דאינו נוגע במאכל אבל הכא דנותן לידו נוגע במאכל הוא ויהא אוכל בלא נט״י. וב״י כתב וז״ל ומדברי רבינו נראה דלתוך פיו לאו דוקא אלא אפילו לידו נמי אסור עכ״ל ולכאורה קשה דמאי אפילו לידו אדרבה כ״ש לידו דאסור וכ״כ ב״י עצמו לעיל סוף סימן קס״ג ע״ש ואפשר דלידו איכא למימר דיצניענו עד לאחר הסעודה ויטול ידיו ויאכלנו ואפ״ה אסור דמסתמא יאכלנו מיד בלי נטילה כתב ה״ר יונה בס״פ אלו דברים יש למדין מכאן שאין ראוי לתת לאכול אלא למי שיודע בו שיברך ונראה שכיון שמתכוין לעשות מצוה שנותן בתורת צדקה מותר ע״כ ורצונו לומר שביודע שלא נטל ידיו אם נותן לתוך פיו או לידו כדי לאכלו עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול אבל במי שאינו יודע אם יברך אם לאו בשעה שנותן לו אינו עובר כלום אלא אדרבה מקיים מצות צדקה ואם אין עני מברך הנותן צדקה אינו עובר בזה על לפני עור בשעת נתינה וקיים מצות צדקה ואפילו יודע בו שהוא ע״ה גמור ולא יברך כלל לא מפני כך יבטל מצות צדקה ומה שהשיג על זה הב״י נ״ל דאינו השגה:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםעטרת זקניםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדחכמת שלמהמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףפרישהב״חהכל
 
(ב) לֹא יִתֵּן לֶאֱכֹל אֶלָּא לְמִי שֶׁיּוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁיְּבָרֵךְ, {וְיֵשׁ מְקִלִּין אִם נוֹתֵן לְעָנִי בְּתוֹרַת צְדָקָה (הר״י סוֹף פֶּרֶק אֵלּוּ דְּבָרִים).}
באר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטועודהכל
(ד) רבי יונה בספ״ח דברכות בשם י״א
(ג) בתור׳ צדקה – זה דעת הרר״י ונראה טעמו דמצות צדקם היא ודאי וספק אם יטול ידיו ואין ספק מוצי׳ מידי ודאי צדקה והקשה ב״י הא ליתן לשמש נמי מצוה היא ואפ״ה אין ליתן לו אא״כ יודע שנטל ידיו ונ״ל דהשמש נכנע תחתיו ולא ירע לבבו אם יזהירנו תחלה על הנטילה משא״כ באחר שמתוך כך יקצוף ולא ירצה לקבל ויתבטל מצות צדקה.
(ו) ויש מקילין. ונ״ל דאם יודע בודאי שלא יברך אסור, ועיין ב״י והב״ח כ׳ וז״ל דוקא בנטילת ידים אסור דתיכף בשעה שנותן ידו כדי לאכול עובר משום לפני עור וגו׳ אבל בברכה בשעה שנתנו אינו עובר ואם אחר כך לא יברך מה עלינו לעשות:
(ב) ויש מקילין וכו׳. וכן הסכימו לחם חמודות ומלבושי יום טוב ושל״ה, וסיים דאף שיש בו איזה חטא מחטאים יתן לו אם לא הוא רשע לכל או שיודע שאינו [מברך], עד כאן. והב״ח כתב זה לשונו, ואפילו יודע כן שהוא עם הארץ גמור ולא יברך כלל לא מפני כך יבטל מצות צדקה, עד כאן. ונראה דלא פליגי דשל״ה מיירי שאינו מברך מחמת רשעות ובזה מודה הב״ח, ועיין לעיל סימן קס״ג:
(ג) שהוא כנמלך וכו׳. ואם היה דעתו בשעת ברכה ראשונה על כל מה שיתנו אין צריך לברך כמו שכתב סוף סימן קע״ז (מגן אברהם). אבל הט״ז בסוף סימן קע״ט כתב דלא מהני דעתו כיון שאין לו בירור שיתנו לו עוד וצריך עיון לדינא:
(ד) כל צרכיו מפת וכו׳. והוא הדין כל דבר שהוא חייב ליתן, אבל במה שהוא מדת חסידות צריך לברך על כל מה שיתנו דשמא לאו מתרצה להתנהג עמו בחסידות:
(ד) צדקה – ואם יודע בודאי שלא יטול ידיו ושלא יברך אסור והב״ח כתב דוקא בנט״י אסור דתיכף בשעה שנותן לידו כדי לאכול עובר משום לפני עור וגו׳ אבל בברכה בשעה שנתנו אינו עובר ואם אח״כ לא יברך מה עלינו לעשות:
(ה) ס״ב לא יתן כו׳ – מהנ״ל ס״א ואסור כו׳:
(ו) ויש מקילין כו׳ – נראה דלמד ממ״ש ברפ״ג דדמאי וחכ״א כו׳ וער״מ שם ואולי יקשה עליך כו׳:
(י) לא יתן לאכול וכו׳ – נלמד מסעיף הקודם אך לפי סברא קמייתא דדוקא להשמש משום טרדא א״כ אין מקור לדין זה אם לא שיודע בו שלא יברך שבזה כו״ע מודו דאין נותנין לו:
(יא) בתורת צדקה – דלא מפקעינן מצות צדקה בשביל חשש שמא לא יברך ואע״ג דגבי שמש בסעיף הקודם חיישינן התם הנתינה לאו בתורת צדקה הוא שנותן לו בעבור ששמשו [ל״ח] אך אם יודע בודאי שלא יברך אסור ליתן לו אף בתורת צדקה ודוקא אם מתוך רשעתו אבל אם מתוך אונסו שאינו יכול לברך לא נפקע מצות צדקה בשביל זה [פמ״ג]:
למי שיודע בו שיברך – ומסתברא דבמוחזק לכשר סגי:
(יב) [סעיף ב׳] לא יתן וכו׳ וגם שיש בו ריח תורה. אור צדיקים סימן כ״ג אות ח׳ יפ״ל אות א׳ ועיין לקמן סימן ק״ע אות ג׳:
(יג) [סעיף ב׳] הגה. ויש מקילין וכו׳ ומיהו דעת מרן ז״ל בב״י דאין להקל ואע״ג דאיכא מצוה יעויין שם וכן נמי דעת רש״ל שם. וטעם המקילין כתב בלבוש שכיון שמתכוין לצדקה לא יאונה לצדיק כל און והעו״ת אות ג׳ כתב משום כדי חייו של עני הקלו. והב״ח כתב דדוקא בנט״י אסור דתכף בשעה שנותן לידו לאכול עובר משום ולפני עור וכו׳ אבל במי שאינו יודע אם יברך אינו עובר כלום אלא אדרבא מקיים מצות הצדקה ואם העני אינו מברך הנותן צדקה אינו עובר יעיין שם. והביאו מ״א סק״ו. והט״ז סק״ג כתב כיון דמצות הצדקה ודאי וספק אם יטול ידיו אין ספק מוציא מידי ודאי צדקה יעויין שם. משמע דס״ל דהמקילין בברכה משום מצות צדקה הוא הדין דמקילין בנטילת ידים אם הוא ספק ודלא כמו שחילק הב״ח. וכ״כ ל״ח שם דלהמקילין שרי נמי לתת בדרך צדקה אפילו לאינו יודע שנטל ידיו וכ״ש הוא דבהמ״ז דאורייתא יעויין שם. וכן כתב הבי״מ אות ה׳ יעויין שם ומיהו טוב הדבר כשנותן לעני דלא קים ליה בגויה בבירור שמברך שיאמר לו קח זה ותיטול ידך ותברך קודם אכילה ולאחר אכילה של״ה דף פ״ב ע״א. או יש ליתן לו פירות או מעות אם לא קים ליה בגויה שנוטל ומברך:
(יד) שם בהגה ויש מקילין וכו׳ וכן הסכימו ל״ח שם. ומי״ט ושל״ה שם. וסיים שם השל״ה ואף אם יודע שיש בו איזי חטא מחטאים אחרים לא ימנע בעבור זה מליתן לו אם לא מי שהוא רשע לכל עכ״ל. והביאו העו״ת שם. א״ר אות ב׳ סו״ב אות א׳ ואם הוא מומר לעכו״ם ולשבת ולהכעיס אין מחוייב ליתן לו צדקה. א״א אות ו׳:
(טו) שם ויש מקילין וכו׳ אבל אם יודע בבירור שאינו מברך אסור ליתן לו אפילו בתורת צדקה דאז עובר משום ולפני עור וכו׳ של״ה שם. עו״ת שם. מ״א שם. א״ר שם: סו״ב שם. והב״ח כתב דאפי׳ יודע בו שהוא ע״ה גמור ולא יברך כלל לא יבטל מפני כך מצות הצדקה והביאו א״ר שם וכתב נראה דלא פליגי דשל״ה מיירי שאינו מברך מחמת רשעות ובזה מודה הב״ח עכ״ל ור״ל שטעם הב״ח דמתיר בע״ה מפני שהוא אנוס לא כן ביודע ואינו מברך גם הב״ח מודה ומיהו מסתמיות דברי הפו׳ נראה דלא יש חילוק דכל שיודע בו בבירור שאינו מברך אין ליתן לו ואי משום שהוא אנוס יש ליתן לו דבר אחר שאינו חייב בנטילת ידים וברכת המזון:
(ט) שיודע בו שיברך – בברכה, בניגוד לנטילת ידיים, לא עובר על איסר ״לפני עיור״, כי אינו מונע מהמקבל לברך. ובכל זאת אסור, כי מסייע בידו, ונראה כאילו מסכים עם דרכו, וכזילזול בה׳. ולפי שאין כאן איסור ממש, לא כתב המחבר לשון ״אסור ליתן״ כפי שכתב בסעיף א׳.
(י) בתורת צדקה – כיוון שאם נותן כצדקה, לא נראה שמלזל בא-ל, אלא דווקא שרוצה לקיים את מצוות ה׳. לכן כתבו הפוסקים שהיום לא להימנע מלתת אוכל למי שאינו מברך, כי הדבר יגרום לשנאה. ועיין בספרי ״בעקבות המחבר״ בפרק ״נתינת אוכל לחילוני״ (מעמוד ק״י), בו אני מביא סימוכים רבים לדעת המקילים.
באר הגולהט״זמגן אברהםאליה רבהבאר היטבביאור הגר״אמשנה ברורהביאור הלכהכף החייםשולחן ערוך כפשוטוהכל
 
(ג) הַשַּׁמָּשׁ מְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן עַל כָּל כּוֹס וְכוֹס שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ, לְפִי שֶׁהוּא כְּנִמְלָךְ, וּבְרָכָה אַחֲרוֹנָה אֵינוֹ מְבָרֵךְ אֶלָּא לְבַסוֹף; וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל כָּל פְּרוּסָה וּפְרוּסָה אִם יֵשׁ אָדָם חָשׁוּב בַּסְעֻדָּה, שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ כָּל צָרְכּוֹ מִפַּת; וְאִם אֵין אָדָם חָשׁוּב בַּסְעֻדָּה, צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל כָּל פְּרוּסָה וּפְרוּסָה, כְּמוֹ עַל הַיַּיִן. {הַגָּה: שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין בְּיַחַד, הַשַּׁמָּשׁ אוֹכֵל עִמָּהֶם בְּלֹא נְטִילַת רְשׁוּת, כְּדֵי שֶׁיִּצְטָרְפוּ לְזִמּוּן וְעַיֵּן לְקַמָּן סי׳ ק״ע (סכ״א).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדמשנה ברורהכף החייםטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףפרישהב״חעודהכל
(ה) חולין ק״ז
(ד) כל צרכו מפת – בטור לא כ׳ מפת ונראה דיפה דקדק בש״ע דדוקא בפת יזהיר הת״ח את המסובין שיתנו להשמש ולאו דוקא פת אלא כל דבר שהוא חייב ליתן כנזכר תחילת סי׳ זה אבל במה שהוא מדת חסידות צריך לברך על כל מה שיתנו דשמא לא יתנהג עמו בחסידות ואין הת״ח מזהירו על כך כיון שאינו הכרח.
(ז) שהוא כנמלך. נ״ל דאם היה דעתו בשעת ברכה ראשונה על כל מה שיתנו לו אין צריך לברך וכמו שכתב סוף סי׳ קע״ז וכ״מ סימן קע״ט ס״ה וכן כתב הרב״י סי׳ קע״ד גבי שתיית מים:
(ה) כנמלך – ואם היה דעתו בשעת ברכה ראשונה על כל מה שיתנו לו א״צ לברך עיין סי׳ קע״ט. (אבל הט״ז בסי׳ קע״ט כתב דלא מהני דעתו כיון שאין לו בירור שיתנו לו עוד וצ״ע לדינא):
(ז) ס״ג וברכה אחרונה כו׳ – תוס׳ שם פ״ו ב׳ ד״ה אסור כו׳ ובע״פ ק״ב א׳:
(ה) מ״א סק״ז א״צ לברך ועל הספק מועיל גם כן תנאי והט״ז בסי׳ קע״ט חולק ע״ז וע״ש:
(יב) שהוא כנמלך – שאינו יודע אם יתנו לו עוד אך אם היה דעתו בשעת ברכה ראשונה על כל מה שיביאו לו א״צ לברך:
(יג) אדם חשוב וכו׳ – דמסתמא האדם חשוב יזהיר שיתנו לו כל צרכו מפת ואינו נמלך מזה ומדנקט המחבר פת משמע דדוקא בפת יזהיר הת״ח את המסובין שיתנו לו וה״ה כל דבר דאית ביה ריח וקיוהא דמבואר לעיל דצריך ליתן לו אבל בשאר דבר שהוא רק מדת חסידות צריך לברך על כל מה שיתנו לו בכל פעם ופעם דשמא הת״ח לא יזהיר על דבר שהוא מדת חסידות [ט״ז] ועיין במגן גבורים שמפקפק בדבריו:
(יד) שנים שהיו אוכלין וכו׳ – ר״ל מידי דמחייב בזימון ומסתברא דאין לו רשות רק לאכול מעט כדי שיתחייב בזימון ויצטרף עמהם:
(טז) [סעיף ג׳] השמש מברך וכו׳ על כל כוס וכו׳ לפי שאין קבע לשתיית השמש שאינו יודע אם יתנו לו עוד הלכך אסח דעתיה מן השתייה משא״כ בפרוסה דבטוח הוא שלא ימנעו ממנו לחם. רש״י חולין שם:
(יז) [סעיף ג׳] לפי שהוא כנמלך. ואם היה בדעתו בשעת ברכה ראשונה על כל מה שיתנו לו אין צריך לברך כמ״ש ססי׳ קע״ז וכן מצינו סימן קע״ט סעיף ה׳ וכן כתב הרב״י סימן קע״ד גבי שתיית מיים. מ״א סק״ז. וכ״כ א״א אות ז׳ דלדעת מרן ז״ל אם נתכוין בתחלה די בברכה אחת מיהו הט״ז שם ססי׳ קע״ט חולק וכתב דלא מהני דעתו כיון שאין לו בירור שיתנו לו עוד יעויין שם והביאו א״ר סק״ג וכתב דצ״ע לדינא וכן כתב א״א שם. אבל הרב י״א שם בסימן קע״ט בהגב״י והמט״י שם אות ג׳ והמאמ״ר שם אות ו׳ והנה״ש שם אות ד׳ כולם דחו דברי הט״ז והסכימו לדברי מרן ז״ל יעויין שם. וכן פסק י״א בזה הסימן בהגה״ט כדעת המ״א. בי״מ אות ז׳ מ״ב אות י״ב וכן נכון לעשות לכוין בברכה ראשונה על כל מה שיתנו לו אחר כן כדי שלא יצטרך לברך אח״כ לא על הכוסות ולא על הפרוסות ואפילו ליכא אדם חשוב. ועיין לקמן רסי׳ קע״ח ובדברינו לשם בס״ד:
(יח) שם לפי שהוא כנמלך. ובענין הת״ח העוסקים בתורה בלילות שנוהגים לשתות קאוי פעמים שלש כדי להעביר השינה וזו הקאוי אין מבשלין אותה בפעם אחת כ״א לאחר ששותין שוהין איזה זמן ואחר כן חוזרין ומבשלין אי הוי כנמלך וצריך לברך בכל פעם או די בברכה אחת ולכוין בה לצאת כל מה שישתה אח״כ כיון שיודע שמביאין לו עוד אחר כן ונראה דלא מהני כוונתו לצאת על מה שיתנו לו אחר כן אלא דוקא בדבר שהוא מזומן דהא אין מברכין על האוכל ועל המשקה עד שיביאוהו לפניו כמ״ש סימן ר״ו ס״ה וכאן הקאוי של פעם שנית אינה מזומנת עתה כדי שיוכל לפטור אותה וגם אינו נשאר לפניו מקאוי שבירך עליו עד שיביאו פ״ב כדי שיפטור מה שמביאין אח״כ וכמ״ש שם בסימן ר״ו ולא דמי לעומד על אמת המים שיכול לברך אעפ״י שהמים ששותה לא היו לפניו בשבירך כמ״ש שם בסימן ר״ו ס״ו דשאני התם דודאי יבואו המים כיון שהם מזומנים בשעת ברכה והולכים לבא לא כן בדבר אחר אפשר שיבא אונס ולא יבא וכמ״ש הט״ז שם סק״ט ואף לסברת הרא״ש שכתב הט״ז שם דאם היה דעתו בשעת ברכה על מה שיביאו לו מהני ואע״ג שלא היה אותו דבר לפניו בשעת ברכה י״ל היינו נמי משום שהוא מזומן אצלו אלא שעדיין לא הביאוהו לפניו לא כן בנ״ד בענין הקאוי כשבירך בפעם א׳ עדיין לא היתה מזומנת של פ״ב משום שאין דרך לבשל של פ״ב אלא אחר שעה או שתים וכיון שהדרך להביא מי הקאוי מבושלין ועדיין לא בשלו זה חשוב דבר שלא בא לעולם ואיך אדם יכול לפטור בברכתו דבר שלא בא לעולם ואע״ג דבעלמא אמרינן דאיתכא דבעל הבית סמכינן ויכול לפטור בברכתו אפילו דבר שמביא לו בעל הבית אחר כן כמ״ש בב״י סימן קע״ט ובשלחן ערוך שם ס״ה התם שאני דאע״ג דאין הדבר ההוא לפני האורח אבל מזומן הוא לפני בעל הבית אבל הכא אפילו אצל בעל הבית עדיין אינה מזומנת שמחוסרת מלאכת הבישול ואותה מלאכה עדיין לא בא לעולם וע״כ בכל אופן צריך לברך בכל פעם ואין יכול לפטור אותם בברכה אחת. ומיהו אחר כן ראיתי בס׳ נו״ש בשו״ת שבסוף הס׳ שאלה ח׳ שהאריך בענין זה והעלה דא״צ לברך כ״א פ״א אבל לא נכנס במה שכתבנו שעדיין מי הקאוי אינו בא לעולם ואפשר שהוא ז״ל מיירי בענין שעושין המי קאוי לכל הלילה בפ״א ונשאר מונח על האש ובכל שעה נוטלין ממנה ונותנין להת״ח וכמו שעושין עכשיו בירושת״ו בליל שבת שמבשלין מבערב הקאוי והצוקר כל מה שצריך להת״ח הבאים ללמוד באשמורת ואח״כ שופכין מן הברזא לכל מי שיבא ללמוד כדי שלא יזיזו הכלי מעל האש וא״כ הרי הוא מזומן אצל בע״ה וע״כ יכולין לפטור הכל בברכה א׳ אם לא הסיחו דעתן ולא שינו מקומן אבל בנ״ד שמחוסרת הקאוי עדיין מלאכת הבישול בשעת ברכה א׳ י״ל גם הוא יודה שצריך לברך בכל פעם ועיין עוד לקמן סי׳ קפ״ד אות ל״ב ודוק:
(יט) שם כל צרכו בפת ולא דוקא פת אלא כל דבר שהוא חייב ליתן כנז׳ תחלת סימן זה אבל במה שהוא מדת חסידות צריך לברך ע״כ מה שיתנו דשמא לא יתנהג עמו בחסידות. ט״ז סק״ד. א״ר אות ד׳ וכבר כתבנו לעיל אות טו״ב דהנכון לכוין בברכה ראשונה ע״כ מה שיתנו לו אחר כן כדי לצאת מספק:
השמש מברך בורא פרי הגפן על כל כוס וכוס שיתנו לו אבל ברכה אחרונה א״צ לברך אלא בסוף אבל על כל פרוסה ופרוסה א״צ לברך אם יש אדם חשוב בסעודה שאז יודע שיתנו לו כל צרכו ואם אין אדם חשוב בסעודה צריך לברך על כל פרוסה ופרוסה.
(ד) השמש מברך בפ״ה על כל כוס וכוס וכו׳ בפרק כל הבשר שם אמר רב השמש מברך על כל כוס וכוס ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה ור״י אמר מברך על כל פרוסה ופרוסה וא״ר פפא דלא פליגי אלא הא דאיכא אדם חשוב הא דליכא אדם חשוב ויש לתמוה על הרמב״ם שכתב בפ״ז מהלכות ברכות שהשמש מברך על כל כוס וכוס ולא כתב אם מברך על כל פרוסה ופרוסה אם לאו:
(ה) אם יש אדם חשוב בסעודה שאז יודע שיתנו לו כל צרכו פירש״י בטוח השמש שיתן לו האדם חשוב לחם כל צרכו ור׳ יונה ס״פ אלו דברים פי׳ שסעודת אדם חשוב מספקת לו כל הצורך ואינו נמלך. והנה לפי׳ ה״ר יונה יותר מדוייק מ״ש רבינו שיתנו לו כל צרכו משמע שיתנו לו המסובים ולפירש״י צ״ל שיתנו ל׳ רבים הוא לאו דוקא. או שיתנו בני הבית בציווי של אדם חשוב:
(ג) ומ״ש שאז יודע שיתנו לו כל צרכו מלשון שיתנו לו בלשון רבים משמע דר״ל דבעל הסעודה ובני ביתו יתנו לו לאדם חשוב כל הצריך לו לסעודה זו עד שיהיה ג״כ למי שמשמש לאדם חשוב כל צרכו וכן פי׳ הר״י אבל רש״י פירש בדאיכא אדם חשוב בטוח השמש שיתן לו האדם חשוב לחם ככל הצריך ואם גם רבינו כך דעתו ה״ל לומר שיתן לו כ״צ בלשון יחיד:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זמגן אברהםבאר היטבביאור הגר״אלבושי שרדמשנה ברורהכף החייםטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףפרישהב״חהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

אורח חיים קסט – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), מקורות וקישורים לשו"ע אורח חיים קסטרשימת מהדורות, באר הגולה אורח חיים קסט, ט"ז אורח חיים קסט, מגן אברהם אורח חיים קסט, עטרת זקנים אורח חיים קסט, אליה רבה אורח חיים קסט, באר היטב אורח חיים קסט, ביאור הגר"א אורח חיים קסט, לבושי שרד אורח חיים קסט, חכמת שלמה אורח חיים קסט, משנה ברורה אורח חיים קסט – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), ביאור הלכה אורח חיים קסט, כף החיים אורח חיים קסט, שולחן ערוך כפשוטו אורח חיים קסט – באדיבות המחבר, הרב שאול דוד בוצ’קו (כל הזכויות שמורות למחבר), טור אורח חיים קסט, מקורות וקישורים לטור אורח חיים קסט, בית יוסף אורח חיים קסט, פרישה אורח חיים קסט, ב"ח אורח חיים קסט

Orach Chayyim 169, Shulchan Arukh Sources Orach Chayyim 169, Be'er HaGolah Orach Chayyim 169, Taz Orach Chayyim 169, Magen Avraham Orach Chayyim 169, Ateret Zekeinim Orach Chayyim 169, Eliyah Rabbah Orach Chayyim 169, Baer Heitev Orach Chayyim 169, Beur HaGra Orach Chayyim 169, Levushei Serad Orach Chayyim 169, Chokhmat Shelomo Orach Chayyim 169, Mishna Berurah Orach Chayyim 169, Beur Halakhah Orach Chayyim 169, Kaf HaChayyim Orach Chayyim 169, Shulchan Arukh Kifshuto Orach Chayyim 169, Tur Orach Chayyim 169, Tur Sources Orach Chayyim 169, Beit Yosef Orach Chayyim 169, Perishah Orach Chayyim 169, Bach Orach Chayyim 169

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×