(א) אבל יכול לילך כו׳ – כב״י בשם הרר״י שלא מצינו הליכה שנקראת הפסק׳ בשום מקום עכ״ל. וקשה ממ״ש הטור והש״ע אבל בענין אחר אין לו לצאת ממקומו עד שיגמור תפלתו וההיא דר״ע כשהי׳ מתפלל בינו לבין עצמו אדם היה מניחו בזוית זו והי׳ מוצאו בזוית אחרת מרוב כריעו׳ והשתחויות בתחנוני׳ שלאחר התפלה היו עכ״ל וכ״כ הרא״ש משמע מזה דהליכה הוי הפסק וע״כ דהרר״י פליג ע״ז וא״כ להטור אין לו ללכת להשליך את הנחש כיון שאין סכנה והאיך הביא רמ״א זה לפסק הלכה. ואין להוכיח דגם הר״י ס״ל כהטור בזה מדפי׳ גם הוא דר״ע מיירי בתחנונים שלאחר התפל׳ כמ״ש ב״י זה אינו דהא דפי׳ הר״י כן משום קושיא אחרת דהיינו שהיה קשה לו דאין משתחוים באמצע הברכות אבל לא משום הוכחה דאין לצאת מן התפלה וכן התו׳ הביאו תי׳ זה על קושי׳ זאת ודחוהו משום דמשמונה עשר׳ קאמר ותי׳ בע״א דהיינו באמצע הברכה מותר לשחות כו׳ מ״מ משמע גם מדבריהם דמותר לצאת מן התפלה של י״ח בשביל ההשתחוי׳ והנה ריב״ש סי׳ של״ב תופס כדברי הטור והרא״ש ואוסר לש״ץ לעקור בי״כ מן התפלה במה שכורעים בסדר עבודה ורמ״א מביאו לקמן והתימה עליו שכאן פסק כהרר״י שהליכה לא הוה הפסק בתפלה וצ״ע ועמ״ש סי׳ ח׳ סי״ג.

(ב) חוזר לראש – אע״פ שבסי׳ ס״ה פסק לענין ק״ש דא״צ לחזור רק למקום שפסק. כאן בתפלה חמיר טפי כן הוכיח הרי״ף ממה שפסקי׳ בפ׳ מ״ש לענין מים שותתין על ברכיו דחוזר לראש אם שהה וכו׳ ואח״כ לענין ק״ש דחוזר למקום שפסק ומביא ראיה דהכי מסקנא בסוף מסכת ר״ה וכן בהלל ותקיעות ומגילה אלא שהתו׳ והרא״ש והטור אינם מחלקים בין ק״ש לתפלה אלא בין אם היתה השהייה מחמת אונס גרע טפי וכ״פ רמ״א בסי׳ ס״ה וכאן לא הוצרך הטור לכתוב דין אם שהה כדי כולו דצריך לחזור לראש דכבר כ׳ בסי׳ פ״ה וכן לענין תפלה דיש חילוק בין שהה מחמת אונס או לא והש״ע שפסק כאן דאם שהה חוזר לראש הוא לכ״ע דאפי׳ הרא״ש והטור ס״ל כן אלא דחולקים בטעם דהש״ע טעמו משום חומרא דתפל׳ ולהרא״ש וטור הטעם כיון שהוא שהה מחמת אונס ע״כ לא הוצרך רמ״א לכתוב כאן שום דבר על הש״ע ומו״ח ז״ל חלק כאן בחנם על ש״ע ורמ״א דאפי׳ בשה׳ כדי כולו אין חוזר אלא למקום שפסק ותלה עצמו בדברי התו׳ שכתבו בפ׳ א״ע דף ל״ד בדין פוסק מחמת עקרב בתפלה וז״ל מיהו לא מצינו אם פסק שחוזר לראש מדלא קאמר אם פסק חוזר לראש אלא יחזיר לתחלת הברכה עכ״ל ובאמת התו׳ מיירי בפוסק בלא שהה לגמור את כולה דיש בזה פלוגתא בפרק מ״ש דף כ״ד לפי תי׳ רב אשי וכאן כולי עלמא מודים דחוזר למקום שפסק אבל בשהה לגמור את כולה פשיטא דחוזר לראש לכולי עלמא.

(ג) אם שח בתפלה כו׳ – בב״י מביא בשם אבודרהם וז״ל כתב הר״ר גרשון בר שלמה נשאל לפנינו אם שח בתפלה אם צריך לחזור או לאו ואם חוזר אם יחזור לראש או לאותה הברכה ששח והשבנו שצריך לחזור לראש כי כל י״ח ברכות כברכה א׳ דמי עכ״ל וכ״כ בא״ח בשם הראב״ד וכתב ב״י ע״ז ומתוך מ״ש יתבאר שאין דעת הפוסקים כן ואע״פ שיש לחלק דהנך הפסקות הוו ברשות והך הוו שלא ברשות מ״מ נראה דאינו ענין לחייבו לחזור לראש ומ״ש כל י״ח ברכות חשובות כא׳ ליתא אלא דג׳ ראשונות חשובות כא׳ וכן אחרונות כו׳ עכ״ל וע״כ פסק כאן דלא הוה אלא כשאר הפסקות ולי קשה טפי דדברי הראב״ד כאן סותרים את מ״ש ב״י בשמו בסי׳ ס״ה דהוא ס״ל כשיטת התו׳ והרא״ש וטור דאם שהה בלא אונס אפי׳ בשהה לגמור כולו א״צ לחזור לראש רק למקום שפסק והא הך בלא אונס דהוי ממש כהך שח דהכא דהוא ג״כ שלא ברשות ואמאי כתב כאן דצריך לחזור לראש אם שח בתפלה ומו״ח ז״ל כת׳ שדברי הרר״ג האילו מיירי בשח במזיד ובזה אמרו דכל הי״ח ברכות הוויין כחד והביא ראיה ממ״ש הטור בסי׳ קי״ד בשם אבי העזרי דבכ״מ שאמרו חוזר למקום שטעה היינו בטעה בשוגג אבל במזיד ובמתכוין חוזר לראש וע״כ כתב ששגגה יצאה מלפני ב״י כיון שהוא עצמו פסק בסי׳ קי״ד כאבי עזרי והוא כהרר״ג דכאן וכאן חולק על הרר״ג ותמהתי דא״כ גם הטור שגג ח״ו דהא בסי׳ ס״ה פוסק דבין בתפלה בין בק״ש כל ששהה אפי׳ כדי לגמור את כולו שלא מחמת אונס אינו חוזר אלא למקום שפסק ונ״ל שלא מחמת אונס הוה עליה שם מזיד וא״כ סותר את דברי אבי עזרי והוא עצמו מביא דברי אבי עזרי בסי׳ ק״ד וע״ק לי לפי הבנת ב״י בדברי הר״ג והראב״ד דס״ל כמותו קשיין דברי הראב״ד אהדדי דהא בסי׳ ס״ה כתב ב״י שהרשב״א כ׳ בשם הראב״ד כשיטת הטור שזכרנו שאם שהה כדי כולו בלא אונס שחוזר למקום שפסק ולמה כתב כאן שחוזר לראש אם שח. דא״ל דהפסקה דשח גרע מהפסקה דשהה זה אינו דבהדיא כתב הרשב״א בתשו׳ סי׳ רמ״ד מביאו רמ״א סי׳ תר״ץ במגילה באם שהה אפי׳ שח חוזר למקום שפסק ומגילה ותפלה שווין לההיא שיטה של הטור והראב״ד שמחלקים בין שהה מחמת אונס או לא וכמ״ש הטור בהדיא בסי׳ פ״ה. והנלע״ד דודאי לפי מה שהבין רבינו בעל ב״י את דברי הר״ג והראב״ד דמיירי בשח באמצע ברכה ותיכף אחר השיחה כשחוזר להתפלל בזה ודאי יפה פסק שא״צ לחזור אלא לאותה ברכה ששח בה דלא גרע השיחה בה מאם לא אמרה כלל דודאי סגי כשחוזר ואומרה וזה בין בשח בשוגג בין במזיד דין א׳ להם ואם שהה באותה שיחה כדי לגמור כולו תלוי הדבר כשאר הפסקות מחמת שהה שנזכר לעיל. ובזה כ״ע מודים אלא דהרר״ג לא מיירי מזה וזה מוכרח מלשונו שאומר או חוזר לאותה ברכה שסח בה ואי מיירי מזה שעדיין לא התחיל להתפלל אחר השיחה היה לו לומר או חוזר לתחלת הברכה ששח בה וכמ״ש הטור ל׳ זה כאן דמיירי ג״כ מזה הדין היאך יתנהג תכף אחר השיחה אבל באמת לא מיירי הר״ג אלא כששח וגמר תפלתו ועקר רגליו ומבעיא ליה בעיקרא דהאי מילתא במ״ש במשנה ואפי׳ מלך שואל בשלומו לא ישיבנו ואם עבר והשיב מה דינו הן בשוגג הן במזיד כדמצינו לענין כתיבת השם בי״ד סי׳ רע״ו דגם שם אמרינן אפילו מלך ישראל שואל בשלומו לא ישיבנו ומפלפל שם הב״י אם עבר והשיב אם יקרא באותו ס״ת או לא וה״נ מספק׳ ליה לשואל את הרר״ג אם גמר כל התפלה מי נימא דהשיחה גורמת לבטל התפלה או לא ומקום הספק נראה שהוא ממה שמצינו בסי׳ קי״ד לענין דברי׳ שצריך לו׳ בברכ׳ י״ח כגון יעלה ויבא בר״ח דאמרינן אם לא עקר רגליו חוזר לרצה ואם עקר חוזר לראש ובזה כתב אבי עזרי דאם עשה כן במזיד אפילו לא עקר הוה כעקר וצריך תשלומין יותר טוב ולקמן סימן קי״ד נכתב טעם לזה אי״ה ומבעיא ליה כאן אם נימא דהשיחה שעשה תהיה כמו הדין בלא אמר יעלה ויבא וצריך לחזור דכמו ששם לא אמר תפלת י״ח כתקונו ה״נ כאן א״ד שאני הכא דעכ״פ התפלל כל מה שצריך רק שעשה ההפסק מ״ה אם היה נזכר אחר ההפסק היה אפשר לו לתקן להתחיל הברכה ואז לא מזיק ההפסק כלום מה שא״כ כאן שכבר גמר תפלתו אין לנו לומר דיחזור להתפלל שניה עבור ההפסק יהיה ההפסק מחמת שהה או שח הכל מיבעיא ליה ואת״ל דיחזור להיכן יחזור להתפלל שנית ע״ז השיב הר״ג דהפסק הוה ממש כההיא דינא דלא אמר יעלו״י או שאר דברים דחוזר לראש דהוי כאלו לא אמר ברכת רצה כלל והיינו אם עקר רגליו ה״נ הכא דכל הברכו׳ של י״ח מעכבות זו את זו דאם לא אמר אלא י״ז לא יצא ה״נ כאן בההיא ברכה דהמפסיק בשיחה הוי כאלו לא אמרה כלל כיון שקלקל הנוסח והוה כאומר י״ז ברכות וע״כ חוזר לראש אם עקר רגליו נמצא לק״מ מה שהקשה ב״י אמ״ש הר״ג דכל י״ח ברכו׳ א׳ נינהו דהא רק ג׳ ראשונו׳ ואחרונו׳ הוין כאחד דזה אינו ענין לאם גמר התפלה ועקר רגליו דאז הוי כאלו לא אמר רק י״ז ברכות דכולן בטילות די״ח בעינן להדדי. וע״כ יפה כתב הר״ג והראב״ד וגם הב״י ובש״ע ס״ל פשוט לדינא כמ״ש אלא דלא פי׳ הדברים כפירושנו וע״כ עלה על לבו לחלוק ולבטל דבריהם אבל באמת כל נתיבותיהם שלום לפי מה שפרשנו בעזה״י ונ״ל עוד אם שח בין ברכה לברכה א״צ תיקון אפי׳ מיד אחר השיחה אלא גומר תפלתו ומ״ה אמרינן אם אפשר לקצר יקצר אבל אם שהה כדי לגמור כולה חוזר לראש אפי׳ בזה דשיחה אינה מפסקת אלא באמצע דמקלקל את נוסח הברכה משא״כ בין ברכה לברכה אע״פ שאסור לעשות כן מ״מ אינו מקלקל הברכות וגומר תפלתו אא״כ שהה כדי לגמור את כולה שאז אין מצטרפין ביחד וזה דומה למי שסח באמצע סעודה שכן מדמה הרשב״א סי׳ רמ״ד במגילה אבל אם שהה כדי כולה דומה לנתעכל המזון במעיו דצריך לברך שנית המוציא אבל אם סח באמצע אז קלקלה הברכה.