(א) פת טמאה וטהורה. אע״ג דאין זה שכיח אצלינו שאין אנו אוכלין טהרות ומש״ה השמיטוהו קצת הפוסקים אפ״ה כתבו רבינו מאחר שנלמד ממנו דין פת ישראל קיבר ופת של כותי נקייה ודין נזהר ואינו נזהר כתבו אפת של כותי. ומ״ש וכן פת כותי בב״י כתב ומיהו המרדכי כתב אם אינו נזהר מפת של כותי אבל בנזהרים לא יבצע אלא משל ישראל קיבר. והא דאיתא במדרכי שנראה מדברי ראבי״ה שיכול לבצוע על פת של כותי אפילו הנזהר. ומסיק בתרומת הדשן אפי׳ בלי אורח שאינו נזהר המיסב אצלו יכול לבצוע על פת של כותי יפה. ל״ק שמ״ש הראבי״ה מוכח דמיירי באיש שחביבה לו פת נקי יותר לכן אם ירצה לבצוע עליו להמוציא יכול לברך ויברך עליו כדי לחבב המצוה אף ע״פ שהוא נזהר ממנו הואיל ומברך עליו הוי חיבוב מצוה הואיל והוא חביב לו. אבל המרדכי שכתב שמי שנזהר ממנו לא יבצע עליו מיירי שאינו חביב בעיניו ודרכו לאכול מיפה ושאינו יפה בשוה ואילו גם לא היה נזהר ממנו לא היה אוכלו יותר מפת של קיבר בזה למי שנזהר ממנו ואינו רוצה לברך עליו מחמת יופי הלחם אלא לכבוד המצוה ע״ז כתב המרדכי שהואיל ואינו חביב בעיניו שאסור לו לבצוע עליו. ובש״ע פסק בכה״ג דצריך להסיר היפה מעל השולחן ובאינו נזהר מפת של כותי א״צ להסיר מעל השלחן דלא קי״ל בהא כהשר מקוצי אלא כתוספתא שכתבו על איזה שירצה יברך ועיין בק״ש שהארכתי בזה. ולענין ברכה כתב הב״י להקל אפשר משום שהדין שברכת בורא מיני מזונות היא ברכה כוללת כמו ברכת שהכל ולכן יש לברך על כולם במ״מ ובברכה אחרונה מקילים ומקצרים ומברכין מעין שלשה ואע״פ שברכת מעין שלש אינו עומד במקום ג׳ ברכות:

(6-7) (ב) פת הבאה בכיסנין כתב ב״י בשם הרי״ף דכי אכיל ליה שלא בקביעות אינו מברך לאחרים ולא כלום נראה משום דס״ל שהוי כמו פחות משיעור שאין מברכין ברכה אחרונה כמו שיתבאר בסימן זה וע״ל בסימן ר״י דלא קי״ל הכי. כתב ב״י והמרדכי מסתפק בהם לפי שהם רכים יותר מדאי והיה נוהג ר״י שלא לאוכלם אף בפורים כ״א תוך הסעודה וכו׳ עד אלא שכתבו ונראה דפת לא פטרה להו מברכה שלפניה ונראה דגם מחשש זה לא היה חש ר״י לפי שהוא כיון לזה שיביאו בשביל הסעודה וקבע סעודתו עליהן ומ״ש הגמרא שפת לא פטר אותן מברכה היינו בלא קבע עליהן. ודע שהלחמניות תלויין במחשבתיה ובשיעור שדרך לקבוע עליהן ומש״ה כתב רבינו ואי אכיל להו כו׳ ואם קבע סעודתן עליהן משמע שהכל תלוי בדעת זה האוכל. משא״כ בפירות ודגים ובשר שאין תלוין במחשבתו אלא בדרך הבאתן ומש״ה אמר רב פפא בפרק כיצד מברכין וכתבו רבינו לקמן סימן קמ״ז ז״ל אמר רב פפא הלכתא דברים הבאים מחמת הסעודה כו׳ ודברים שאין באים מחמת הסעודה ופירשו התוס׳ והרא״ש והטור שר״ל הרגילים לבא חוץ מפירות שאם קבע סעודתו עליהן וללפת בהן הפת שאז דין בשר עליו ובק״ש שיחדתי לזה הארכתי. מה שמקשה ב״י וז״ל ומ״מ יש לתמוה למה סתם כאן דבריו כדעת ר״ת כיון דהרא״ש והרמב״ם סברי כהר״ש ודאי הכי נקטינן ובספר י״ד כתב שמסקנת הרא״ש כדברי הר״ש ושכן דעת הרמב״ם נראה שזהו ל״ק די״ל שמה שפסק כאן כרבי יוחנן דחייב בחלה ומוכיח אפי׳ בשלו במים או שטגנו בשמן. זהו בשלא היה בדעתו מתחלה לבשלו ולטגנו שהרי מטעם שהיה בדעתו לטגנו ולבשלו פטר ר״ש מחלה ומברכת המוציא וא״כ נוכל לומר דבכאן איירי רבינו שלא היה בדעתו מתחלה לכך וכן הוא משמעות ל׳ רבינו ומ״ש אפי׳ בשלו במים או שטגנו בשמן שר״ל שאח״כ נמלך לבשלו ובי״ד איירי רבינו שמתחלה היה בדעתו לכך לכן פטרו שם מחלה כדעת רבינו שמשון וכ״כ שם בהדיא והנה יצא רבינו נקי מקושיית הב״י אך לא נמלט ממה שכתב עליו ממ״ש רבינו ירוחם שאפי׳ בלא היה דעתו מתחלה לבשלו ולטגנו ונמלך לבשלו ולטגנו שאע״פ שחייב בחלה פטור מהמוציא ואע״פ שזהו אינו מפורש להדיא בדברי רבינו שמשון מ״מ כשיעיין כדבריו מה שפירש בפ״ק דחלה במשנה דעיסה שתחלתו סופגנין אזי בעיון ימצא כדברי רבינו ירוחם שכתב בנתיב י״ו חלק ה׳ שכן הוא שאע״פ שחייב בחלה בנתבשל בנמלך אפ״ה פטור מהמוציא ומזה קשה ארבינו אבל ממה שהוקשה ל״ק כלום והנה אעתיק לשונו ומקור דבריו שם וזה כי שם בפי׳ ר״ש אחר שהביא דעת ר״ת שמשוה ברכת המוציא לחלה ובשניהן אם מבשל או מטגן העיסה פטור. והוא הביא ראיה לסתור דבריו וכתב דחלה אינו פטור אא״כ היה דעתו בשעת גלגול לבשלו אח״כ והאריך עד שלבסוף כתב וז״ל והא דתניא התם הכוסס חטה מברך עליו בפה״א טחנה אפאה בשלה בזמן שהפרוסות קיימות בתחלה מברכין עליו המוציא כו׳ ההיא ר״מ כו׳ וקשה לי מאי קשיא ליה לר״ש מזה ועוד שם כיוצא בזה דלמא הא דתניא דחייב לברך עליה המוציא מיירי כשלא היה דעתו בשעת גלגול לבשלה אלא ודאי דעת ר״ש הוא דלענין ברכת המוציא אין נ״מ בזה דאף אם לא היה דעתו עליה לבשלה מתחלה כשבשלה אח״כ אין מברכין עליה המוציא דלענין המוציא תלוי מה שהוא בשעת ברכה מין לחם או מין תבשיל משא״כ לענין חלה שתלוי מה שהיה מחשבתו בשעת גלגול וק״ל. והיינו כדברי ר׳ ירוחם ורבינו אגב ריהטא לא חש לדקדק בהכי. ויש לדקדק עוד מ״ש הרא״ש וב״י הביאו שמהר״ם היה נוהג כשלשין עיסה בביתו כדי לבשלה במים או לטגנה בשמן היה מצוה לאפות ממנה מעט על ידי זה נתחייב העיסה כולה בחלה כו׳ וכדברי רבינו שמשון שכ״כ בפ׳ א׳ דחלה בשם הירושלמי שאפילו כשעושה ע״ד לבשלה אם נטל מהעיסה מעט לאפות באור חייב כל העיסה בחלה דחיישינן שמא ימלך ליקח כשיעור חלה וקשה ממ״נ מה היא טעמו דמהר״ם אי משום לחייב העיסה בחלה ולברך עליה ברכת חלה עבד הכי הא ודאי מספקי לא מברכינן דשמא לא יקח בשלמא לר׳ שמשון שכ״כ א״ש דהוא לא כתב שמתחילה יקח מן העיסה מעט ויאפה אלא כתב אם אירע שנטל מן העיסה קצת שאז חייב ליקח ממנה חלה גמורה מספק שמא ימלך על כולה אבל ודאי לא בירך ברכת חלה מספק וכ״כ מ״ו רש״ל בהדיא אבל מהר״מ שצוה לעשות כן למה ואי גם כן לא בירך קשה לא לחייב העיסה בנטילת מקצת ממנה ולא יהיה מוטל עליו לקחת חלה כלל. וי״ל משום דרצה לצאת ידי דעת ר״ת ודעת ר״ש ואם היה לוקח חלה בלא קחת עיסה תחלה לאפי׳ היה עובר שעשה כדעת ר״ת לגמרי ואם לא לקח חלה כלל היה עבד כדעת ר״ש לגמרי אבל ודאי לקח חלה לבסוף בלא ברכה וק״ל. מ״ש רבינו אחר שכתב אבל טריתא אם קובע סעודתו עליו מברך המוציא ושלש ברכות שמשמעות הפשט משמע דקאי אדסליק מיניה דהיינו טריתא וכמ״ש הב״י. יש לקיים פשט הלשון ולהכריחו קצת בראיות האחד מדאמר בירושל׳ טרוקנין חייב בחלה ואומרים עליו המוציא ובחלה אין חילוק בין קובעים ואין קובעין ואפילו באין קובעין חייב בחלה. א״כ משמע דה״ה לגבי המוציא שגם אפי׳ באין קובעין עליו חייב בהמוציא ועוד ק״ו הוא ומה בחלה שהולכים אחר גלגול העיסה. וטרוקנין לא היה כגלגול עיסה גמורה רק כעין גובלא שהרי מתחלתו מערבים מים וקמח וגובלים אותו ושופכים אותו אפ״ה חייב בחלה כ״ש וק״ו לגבי המוציא דאזלינן טפי בתר האפוי. דנימא דחייב בהמוציא הואיל ונאפה כשמתקבץ בגומא שבכירה ועוד שהרי עיסה שבלילתה רכה כשאפאה באלפס בלא משקה הוי לחם לרבי יוחנן ומה לי נאפה בגומא ומה לי נאפה באלפס אדרבה אלפס הוא כלי מיוחד טפי לעיסה שבלילתו רכה יותר מגומא שבכירה ובלי ספק שסבר שבלילתו רכה הנאכה באילפס הוי גובלא בעלמא כדבר שבלילתו רכה ונאפה בגומא וא״כ קשה מאי שנא שכשנאפה באילפס דמברכין עליו המוציא אפי׳ בלא קביעות. ובטרוקנין נימא שאין מברכין עליו המוציא אלא בקביעות ועוד שהרא״ש כתב שהטרוקנין הוי כמו תחילתו סופגנים וסופו עיסה וזה פשוט דכה״ג מברכין עליו המוציא וא״כ ה״ה נמי בטרוקנין ועוד שהרי כבר נתבאר שרבינו ס״ל שדין המוציא תלוי בדין חלה וכיון שהגמ׳ קאמר שמחויב טרוקנין בחלה מתחייב נמי בהמוציא אפילו לא קבע עליה. ואין עומד לנגדינו רק מ״ש בגמרא האי כובא דארעא מאי מברכין עליו כו׳ אולי צריך לגרוס האי טריתא מברכין עליו או אולי שנאמר אע״פ שעיקר שם כובא דארעא נקרא לטרוקנין. מ״מ מושאל שם כובא דארעא לטריתא שדומה לטרוקנין במעשה דהיינו שבלילתו רכה ושופכין אותו בכירה רק לא בגומא ואולי רמז לזה במ״ש האי כובא דארעא ר״ל האי דוקא שאליו כוונתו ר״ל טריתא וכל זה כדי שלא אוציא דברי רבינו מפשוטן וגם הענין כמעט מוכרח מצד עצמו וא״ת לפי זה קשה אם כן מאי בעי אביי מרב יוסף האי כובא דארעא מאי מברכין עליו. הא אביי גופא אמר לעיל טריתא פטור מן החלה י״ל דאביי מתחלה לא הוי פשיטא ליה דטריתא פטורה מן החלה ונסתפק אי חייב בחלה או לא ובתר דפשטו לרב יוסף דמברכין עליו במ״מ. אמר אביי דפטורה מן החלה. א״נ הוה סבר דאף לענין חלה פטור ה״ט משום דגובלא בעלמא הוא בשעת גלגול וכדפירש״י אטריתא שמפרש הגמרא שהוא גביל מרתח פירש״י שנותנים קמח ומים בכלי ובוחשין בכף ושופכין על הכירה כשהיא ניסקית עכ״ל. א״כ הוה בשעת גילגול כעין בלילתו רכה מש״ה פשט ליה דאין מחויב בחלה משא״כ בשעת ביאת חיוב המוציא. דאז כבר נאפה על הכירה מש״ה איבעיא ליה אי מברכין עליו אבל בטרוקנין י״ל כיון דפשיטא לגמרי דחייב בחלה אף שלא היה בלילתו עבה בשעת גלגול כ״ש דמחייב בברכת המוציא כיון דכבר אז נאפה בגומא בכשרות דהוה כמו תחילתו סופגנין וסופו עיסה קמל״ן וק״ל:

[ביאור לסעיף זה כלול בביאור סעיף ו]