(א) וכתב א״א הרא״ש משמע מתוך לשונו שאינה נוטלת כו׳ עיין בפרישה שם כתבתי פירוש מ״ו שפירש דהרא״ש אדברי הרשב״ם הנ״ל אאלמנה הניזונית מן היתומים קאי וכן משמע לשון ב״י בש״ע שכתב בסעיף ז׳ ז״ל אלמנה שניזונת מן היתומים והניח בעלה קרקע והשביחתו יש מי שאומר שכל השבח שלהן ואפילו שכר טרחה אינה נוטלת ויש מי שאומר השבח הוא לעצמה ויש מי שאומר שנוטלת שכר טרחה אלא שידה על התחתונה כו׳ הרי שכתב שלשה דעות באלמנה הניזונת והן הרשב״ם והראב״ד והרא״ש וכמו שפירש מ״ו ז״ל. ואחר כך מסיים שם בש״ע סיפא דדברי רשב״ם ומ״ש הרא״ש עליה וכמ״ש רבינו בשמם. ולע״ד נראה דא״א לומר דרישא דדברי הרא״ש יהיה קאי אריש דברי רשב״ם אאלמנה הניזונת כו׳ מכמה הוכחות חדא דאל״כ למה כתב ״משמע מתוך לשונו שאינה נוטלת הלא בהדיא כתב כן הרשב״ם כל השבח שלהן ואפילו שכר טרחה אינה נוטלת ולא הוה ליה למימר לשון ״משמע ועוד מ״ש דדוקא אשה יורשת כו׳ מה ענין זה לדברי רשב״ם גם רשב״ם יודה לדבריו אלא שאמר כיון שהאי אלמנה ניזונת מנכסיהן ומעשה ידיה שלהן אם כן כל השבח שלהן דבכלל מעשה ידיה הוא ואי משום דסבירא ליה כהראב״ד דאין בידם להכריחה למלאכה זו א״כ הוה ליה להשיגו בזה ולא במה שאין ענין לדבריו ושם בהרא״ש לא הביא כלל דברי הראב״ד וסברתו. וע״ק דא״כ הוה ליה לרבינו לסדר ולכתוב דברי הרא״ש מיד אחר דברי רשב״ם וראב״ד הנ״ל ולכתוב שהוא פליג על שניהן ושג׳ דעות בדבר ולא כפי מה שנראה מלשון הרא״ש שלא פליג כ״א אדברי רשב״ם לחוד וע״ק לפירושם צ״ל דהראב״ד סבירא ליה שכל השבח הוא של האלמנה וכמ״ש בש״ע בהדיא בשמו והוא דבר שאין לו שחר דודאי לא עדיף כח דהאי אלמנה שניזונת מנכסיהן ומעשה ידיה שלהן אף שאין בהן כח לכפות להאי מלאכה להראב״ד מ״מ לא עדיף מאריס שיורד ברשות שידו על העליונה ולא ליטול כל השבח. וכי היא אשבח וקרקע מחמת עצמה לא אשבח ואין לומר כיון שיש לה שייכות בשדה דהרי סופה לגבות ממנו כתובה מש״ה קאמר שהשבח שלה דמ״מ קשה למה יהיה כל השבח שלה דמשמע מכל הנכסים ועוד כיון דעדיין לא הגיע זמן גבייה כל זמן שניזונת מנכסיהן לא עדיפא מיורד ברשות. ואע״ג דבח״מ סימן רפ״ז מחלק דשאני אריס דירד אדעתא דהכי ליטול שכר טירחא משא״כ כשאינו יורד אדעתא ליטול שכר טירחא כו׳ הרי תשובתו שם בצדו דלא אמרו כן אלא כשאמר ראו שאני עושה ואשבח לנפשי מה שאין כן בהאי אלמנה דלא אמרה ראו. ועוד כמה קושיות יש להתעורר ויתבארו ויותרו על פי מה שאכתוב בס״ד כי נראה לי פשוט דהרא״ש לא קאי אריש דברי רשב״ם דיכול להיות דמודה שם לדברי רשב״ם מדהביא דבריו בפסקיו ולא השיגו בהשגות הראב״ד כנ״ל אלא אסיפא דדברי רשב״ם קאי אאלמנה שאינה ניזונת. כי הנה מוכח ומוכרת מדברי רשב״ם דלא איירי בהניח נכסים מועטים לחוד אלא מיירי ג״כ בהניח נכסים מרובים דאל״כ קשה מאי קאמר ונתעצלו היורשים והב״ד מלהשביעה ולהגבות כתובתה. איך היו יכולין להגבותה כיון שלא הניח כ״כ נכסים ואם הגביהו מה שהניח והמותר נשאר חוב על היתומים מה הרויחו הרי ג״כ כל השבח היה לנפשה דאלמנה דעשאתה בשלה אם לא שתאמר שהתעצלות קאי אמה שלא השביעו אותה דאם השביעו אותה מיד אפשר שהודית שהתפיסה צררי כדי כתובתה ולא היתה נוטלת כלל וגם ז״א דא״כ ישביענה עוד ואם תודה לא תטול כתובתה ולמה מסיק דנוטלת כתובתה ועוד מאי פסקה שתודה או שתפסה צררי וע״ק למה כתב רשב״ם דלא הניח אלא נכסים מועטים הלא גם בהניח נכסים מרובים דינא הכי לסברתו דכיון שאמרה ״ראו כל מה שהשביחה הוא שלה ועוד למה מסיים רשב״ם וכתב והשבח לעצמה הלא גם כל הנכסים שלה כיון שמתחלה לא הניח אלא נכסים מועטים פחות מכדי כתובתה אלא ודאי ברישא דאמרה ראו אין נ״מ בין הניח נכסים מרובים ובין הניח נכסים מועטים ולא נקט בלשונו שהניח בעלה נכסים מועטים אלא משום סיפא כשלא אמרה ראו ולאשמועינן דאע״פ שהשבח של היתומים אפ״ה היא נוטלת כתובתה משלם והיינו שהשבח משלים בקרן שהניח ונוטלת אותו הקרן עם קצת שבח עד כדי כתובתה והמותר ליורשים והא דאקדים רשב״ם לכתוב האי והניח מקצת נכסים דמציעתא נ״ל דהכי הצעת דבריו דמתחלה מתחיל לומר דכשהאלמנה ניזונית מהיתומים והיינו קודם שתבעה כתובתה ואז מעשה ידיה שלהן פשיטא דנוטלין היתומים להשבח ואחר כך אמר אפי׳ אם אינה ניזונית מהן כגון שתבעה כתובתה מצינו ג״כ שהשבח הוא כולו של היתומים והיינו כשלא אמרה ראו ולרבותא נקט הניח בעלה נכסים מועטים דאע״פ שיש לה שייכות לנכסים הללו שהרי לסוף תגבה כתובתה מהן אפ״ה אינה נוטלת אלא כתובתה והמותר ליורשים וה״ק אפי׳ אינה ניזונית קי״ל דוקא כשאומרת ראו נוטלת היא כל השבח בין הניח נכסים מרובים או מועטים אבל כשלא אמרה ראו אפי׳ הניח נכסים מועטים כל השבח ליתומים זולת שיעור תשלום כתובתה וא״כ יתיישבו שפיר דברי הרא״ש דקאי אדברי הרשב״ם אמציעתא ואסיפא ומתחיל בסיפא דקאמר דאינה נוטלת אלא כתובתה וזהו ג״כ מיירי בכל ענין אפי׳ הניח בעלה כדי כתובתה ויותר וא״כ אינה נוטלת מן השבח כלל. ומש״ה כתב ״משמע משום דאינו מפורש בדבריו בהדיא וא״ש נמי שכתב דדוקא אשה יורשת ואחין כו׳ דגם הם אין מעשה ידיהן של שאר היורשים כמו אלמנה שאינה ניזונית ומש״ה חזר וכתב ז״ל וגם מ״ש שאם לא היו בנכסים כדי כתובתה כו׳ שנוטלת כתובתה מאותו השבח כו׳ משום דמתחלה דיבר הרא״ש בהניח כדי שיעור כתובתה משום דדקדק גם כן מדברי הרשב״ם כמו שדקדקתי דהרמב״ם בכל ענין מיירי ודוק היטב שזה נלע״ד ברור ובזה יתיישב כל הנ״ל. וגם מ״ש הראב״ד דאין השבח שהשביחה שלהן וגם סיים וכתב ז״ל ואם עשתה הרי הוא לעצמה נלע״ד דאינו ר״ל כל השבח אלא כדין אריס שיורד ברשות שידו על העליונה וכדין שותף או בעל בנכסי אשתו קטנה וגדולה וגרשה כפי מה שנתבאר לעיל סימן פ״ח ובח״מ סי׳ קע״ח ושע״ה דאינה נוטלת כל השבח כ״א ידו על העליונה ע״ש. ומ״ש ואם עשתה הרי הוא לעצמה אמעשה ידיה הנ״ל קאי שהרשב״ם ס״ל שגם זה בכלל מע״י שהוא שלהן ע״ז מסיק וכתב שמעשה ידיה במלאכתה זו היא שלה ומרוב פשיטותו לא הוצרך לפרש שאין כל השבח שלה. והשתא א״ש דלא כתב רבינו שלסברת הרא״ש אין לה בשבח אלא שכר טירחא כן נלע״ד. אבל הב״י בש״ע לא פירש הכי וכתב בשם הראב״ד שכל השבח הוא שלה ושהרא״ש חולק וס״ל דאין לה בו אלא שכר טירחא ומיהו נראה דיכול להיות שגם הב״י ס״ל דהרא״ש לא קאי אלא אמציעתא וסיפא דדברי רשב״ם וברישא יכול להיות דל״פ עליה וכמ״ש לעיל אלא שבש״ע כתב שלפי סברת הראב״ד דס״ל דמע״י במלאכתה הוא של עצמה ומש״ה כל השבח שלה לסברתו יש דעה שלישית דס״ל דאפי׳ במקום שמע״י של עצמה אפ״ה אינה נוטלת כ״א שכר טירחא ואף שתאמר שהראב״ד ס״ל דכל השבח הוא שלה מ״מ פירשתי בדברי הרא״ש דלא קאי ארישא כנ״ל ברור ודוק היטב. ואין להקשות א״כ דקאי הרא״ש אמציעתא ואסיפא למה כתב דדוקא אשה יורשת ואחין הוא דמחלי אהדדי הלא כתב רבינו בח״מ סי׳ רפ״ז דאפילו באחין לא אמרינן הכי אלא כשנזונין יחד מתפוסת הבית אבל כשאינן ניזונין יחד אין להן רשות לירד ואם ירד והשביח ידו על התחתונה ע״ש הלא מדוקדק שם בלשון רבינו וגם מלשון הרא״ש בפרק המפקיד דלא כ״כ אלא הראב״ד ומש״ה כתבו בדבריהן והראב״ד כתב בלשון פלוגתא וכן מבואר בדברי הרא״ש שם שהראב״ד דקדק לומר כן מכח קשיא ושם כתב לפני זה לאותו קושיא תירוץ אחר ע״ש וא״כ לק״מ דה״ק הרא״ש מדברי הרשב״ם נראה דלא ס״ל כהראב״ד אלא אף שאינן ניזונין יחד אפ״ה השבח כולו ליתומים כיון דלא אמר ראו מטעם דמחלי אהדדי וע״ז השיגו הרא״ש וכתב דלא אמרו כן אפי׳ לסברתו אלא באשה יורשת ואחין. ובע״כ צ״ל דלא ס״ל להרשב״ם לדברי הראב״ד אלא אפי׳ אינן ניזונין יחד אמרינן דמחלי אהדדי דאל״כ אין טעם כלל לדבריו דלמה נוטלת אפילו שכר טירחא בסיפא דאינה ניזונית. משלהן ודו״ק: