(א) לא שנא מתה אשתו קודם שכנסה השלישי ואם כן למ״ד נישואין מפילין לייבום זה השלישי בשעה שנשאה לא היתה אסורה מצדו להשני ליבמה וכל שכן נשמתה אחר שכנסה דאז גם מנפילת השלישי יש צד איסור למ״ד נשואין מפילין דהא בשעת נישואין דהשלישי עדיין היתה אחות אשתו דהשנייה ולזה נתכוין הב״י במה שכתב וזה לשונו ומ״ש רבינו אף על פי שלא היתה אסורה עליו בנפילה האחרונה כו׳ כלומר שלא היתה אסורה עליו בשעת נפילה אחרונה שמתה אשתו קודם שנכנס נשוי נכרית את היבמה כו׳. נראה דבא לומר דהרבותא דל״ש כו׳ היא היינו שמתה אשתו קודם כינוס נשוי נכרית שאותה כניסה איכא למאן דאמר שגורם אח״כ הנפילה לפני יבם והכינוס קורא נפילה שהוא הגורם היבום לאחר שימות אבל י״ל דדעת ב״י במה שכתב שמתה קודם שכנס ל״ד אלא חדא מינייהו נקט ודו״ק:

(ב) אבל אם כנס בעל האחות את הנכרית וגירש הערוה ומת לא שנא גירש קודם שכנס לא שנא אחר כך מותרת הנכרית לאח הנשאר תימא ליתסר משום צרת אחות אשתו בזיקה דמאי מועיל שכנס דלא ליהוי צרת אחות אשתו בזיקה ואדרבה מאחר שכנס הוי טפי צרת אחות אשתו בזיקה (גם בלבוש מתמה ע״ז וע״ש כ״פ) וע״ק דדברי רבינו עצמם סותרין אהדדי שמתחילה כתב אבל אם מת נשוי נכרית כו׳ אפי׳ אם לא כנס הנכרית ומת כו׳ מלשון אפילו שכתב משמע מכ״ש אם כנס הנכרית שהיא אסורה ואחר כך כתב אבל אם כנס כו׳ מותרת הנכרית כו׳. ועוד שהוא נגד הגמרא ופירש״י והרא״ש אביו והא לך לשון המשנה והגמרא שלשה אחין ב׳ מהן נשואין ב׳ אחיות ואחד נשוי נכרית גירש אחד מבעלי אחיות את אשתו ומת נשוי נכרית כנסה המגרש ומת זו היא שאמרו נתגרשו העריות צרותיהן מותרות ובגמרא טעמא דגירש ואחר כך מת אבל מת ואחר כך גירש אסורה אמר רב אשי ואת אומרת יש זיקה ואפילו בתרי אחי ופירש רש״י טעמא דגירש בעל האחיות תחלה ואחר כך מת נשוי נכרית דאפי׳ בזיקה לא נעשית צרה מעולם הא מת נשוי נכרית והוזקקה נכרית לבעל אחיות ואח״כ גירש ונשאה לזו הואיל וקודם שגירש נעשית צרתה בזיקה אסורה על אחיו כשימות המגרש משום צרת אחות אשה בשלמא אי לא כנסה הוי מותרת לזה מחמת זיקת אחיו הראשון אבל משכנסה ועכשיו זקוקה לזה מכח בעל הערוה אסורה ואע״ג דלא היתה צרתה אלא בזיקה עכ״ל וז״ל הרא״ש טעמא דגירשה ואח״כ מת נשוי נכרית וכנסה המגרש ומת הוא דשריא אבל מת ואח״כ גירשה ״וכינסה המגרש ומת אסורה א״ר אשי זאת אומרת יש זיקה ואפי׳ בתרי אחון וקודם שגירשה היתה זקוקה לשני אחין נשואין שתי אחיות והויא לה צרת אחות אשה בזיקה הלכך אסורה עליו עולמית עכ״ל הא לך בהדיא דאם מת נשוי הנכרית ואח״כ גירשה וכינסה ומת שאסורה ומכ״ש שאם גירשה אחר שכינסה שאסורה. שוב מצאתי בטור של קלף שלא כתב האי תיבת ״אפי׳ אם לא כנס וא״כ לא קשיא דברי רבינו אהדדי דלעיל מיירי דוקא בלא כנס ומ״ה אסורה ובסיפא קאמר דאבל אם כנסה אז מותר בכל ענין. וגם יש ליתן טעם הגון לזה דכשכנס אזי נתבטל נפילה ראשונה שנפלה בשעה שהיה עליה שם זיקת צרת ערוה משא״כ כשלא כנסה אזי נשארה כמו שהיתה בשעת נפילה. אלא שקשה מנ״ל לרבינו האי סברא ולכתוב נגד ״הרא״ש רבו ואביו ונגד פירוש רש״י ומשמעות משנה וגמרא הנ״ל. שוב דקדקתי בסוגיא הנ״ל ומצאתי שדברי רבינו מדוקדקים היטב מתוך סוגיית הגמרא וע״פ הסברא שכתבתי וביתר נתינת טעם לשבח. והנה אקדים להציע לפנינו מה שראוי להקדים ומתוכו יבואר דברי רבינו ביאור היטב ועל נכון. והוא שהתוס׳ והרא״ש כתבו על דברי רב אשי הנ״ל דאמר דאם מת הנשוי נכרית ואח״כ גירש ומת. נכרית מחלץ חלצה כו׳ משום דהויא לה נכרית צרת אחות אשה בזיקה. זה לשונו וא״ת א״כ היאך כנסה המגרש והא הויא לה צרת אחות אשתו בזיקה (דהא יש זיקה אפי׳ בתרי אחי כ״פ) וי״ל דלא חשיב צרת אחות אשה בזיקה אלא כשמת אחיו ונפלו שתיהן לפניו אבל כשהוא חי לא עכ״ל. ובר״פ קמא דיבמות במשנה כיצד אם מתו צרותיהן מותרות היתה בתו או אחת מכל העריות האלו נשואה לאחיו ולו אשה אחרת מתה בתו או נתגרשה ואח״כ מת אחיו צרתה מותרת ע״כ לשון המשנה. ובגמרא ריש דף י״ג גרסינן ע״ז ואפי׳ כנס האשה אחרת ואח״כ מתה או גירש הערוה מותרת ורמינהו ג׳ אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ואחד נשוי נכרית גירש א׳ מבעלי אחיות אשתו ומת הנשוי נכרית וכנסה המגרש ומת זו היא שאמרו שאם מתו או נתגרשו צרותיהן מותרות טעמא דגירש ואח״כ כינס אבל כנס ואח״כ גירש לא אמר רבא זו ואצ״ל זו קתני פירש רש״י זו דקתני מתה בתו או נתגרשה דמיירי דכנס ולבסוף גירש ומותרת (ואין צ״ל דג׳ אחין דגירש ולבסוף כנסה כ״פ) ע״כ ל׳ הגמרא והביאו ג״כ הרי״ף והרא״ש בהלכותיהן ופסקו כרבא דאפי׳ כנס ואח״כ גירש צרתה מותרת. והנה לכאורה קשיא דברי רבא ורב אשי הנ״ל אהדדי דרבא ס״ל דאפי׳ בכנס ואח״כ גירש מותרת ורב אשי הנ״ל דייק אהמשנה דג׳ אחין הנ״ל טעמא דגירש ואח״כ מת הא מת ואח״כ גירשה אסורה. דשמע מינה דאע״ג דעדיין לא כנסה קודם שגירש אפ״ה כיון שנפלה קמיה בזיקה קודם שגירש הערוה הרי זו אסורה וכ״ש אם כנסה קודם שגירשה. והרי״ף והרא״ש הביאו דברי שניהן להלכה בפסקיהן. והרי״ף בעצמו הקשה קושיא זו וכתב שם אחר דברי רב אשי הנ״ל זה לשונו ואי קשיא לך צרת ערוה מן הנשואין דהא כיון דגירש לערוה או שמתה ואח״כ מת משתרי צרתה ולא גזרינן משום הך דלא נתגרשה. התם גבי ערוה כיון דגרשה מקמי דנפלה לה קמי יבם מהני בה גירושין דכי נפלה לה צרה קמי יבם בהיתירא נפלה קמיה חבל הכא גבי נכרית כיון דבשעת נפילה באיסור זיקה נפלה קמיה לא מהני גירושין ולא מידי. עוד משני שם הרי״ף בשינויא אחרינא אבל אהך שינויא הנ״ל כתב שהוא עיקר ע״ש. והנה נראה פשוט דמ״ש דשאני הכא כיון דבשעת נפילה באיסור זיקה נפלה קמיה אינו רוצה לומר נפלה ראשונה שנפלה מהאח השלישי ואח״כ כנסה זה הנשוי האחות לחוד אלא רצה לומר דכיון דמשעה שמת השלישי בתורת יבום נפלה לפני נושא האחות הראשון והוא לא כנסה ונשאר עדיין באותה נפילת יבום עד שעה שמת ונפלה לפני נושא האחות השנייה דאל״כ קשה ממ״נ אי חשיב ליה הרי״ף נפילה קמייתא נפילת איסור ערוה א״כ אפי׳ לכונסה לנושא האחות הראשונה נמי לתסרא וכמו שכתבו התוס׳ והרא״ש הנ״ל וע״כ צ״ל כמו שכתבתי לעיל דלא מחשב נפילת זיקת ערוה עד אחר מות (נושא אחות) הראשון ואי איירי הכא כשכבר כנסה הראשון הלא אזדא לה נפילת יבום הראשון שהרי מהאי טעמא לא מקרי נפילת ערוה אלא על כרחך צ״ל דמיירי בדלא כנסה הראשון וכיון דבשעת אותה נפילת יבום ראשונה היתה זקוקה להאחות ונשארת כך באותה שם שלא כנסה ומת נמצא מתחלה משעת נפילה ראשונה ליבום ועד סוף היתה בתורת זיקת ערוה ואע״פ שלא היתה מתחלה ממש ערוה שהרי היה מותר לכונסה מ״מ נקרא ערוה על שם סופה כאילו באותה שעה נפלו תרוייהו קמי אח הנושא אחות השנייה וק״ל וזה נראה ברור בכוונת הרי״ף וכן הוא דעת רבינו שפסק כדברי רבא ודברי רב אשי. ומתחלה כתב לשון המשנה שלשה אחין הנ״ל וכתב עלה דברי רב אשי דדייק דמיירי דוקא בגירש תחלה ואח״כ מת הנשוי נכרית דלא היתה מעולם צרת ערוה אבל אם מת כו׳ עד אם לא כנס כו׳ והיינו ממש כדברי הרי״ף אליבא דרב אשי וכמו שכתבתי. ואח״כ מתחיל רבינו לכתוב דברי רבא הנ״ל וכתב זה לשונו אבל אם כנס בעל אחות את הנכרית וגירש כו׳ לא שנא כו׳ והיינו ממש כדברי רבא הנ״ל וכדפסק הרי״ף והרא״ש דכתבו האי לא שנא בעינו וק״ל. וא״ת איך נוכל לומר דרב אשי דדייק וכתב הא מת ואח״כ גירש דאסור מיירי בלא כנס הא במשנה בכנס איירי י״ל ודאי המשנה דאיירי מהיתר יבום דהיינו בגירש ואח״כ מת איירי נמי בכנס והוצרך לשנות כנס דאל״כ קשה פשיטא דמותר לייבם כיון דמתחלה בשעת נפילה כבר גירש ומעולם לא היתה צרת האחות. ומש״ה קאמר דקמ״ל דאע״ג דכנסה וה״א כיון דמ״מ כנסה ומתחלה היה לו לאשה האחות הוה לנו למגזר אטו לא גרשה קא משמע לן. אבל שדייק דמיירי באיסור ס״ל להרי״ף ורבינו דמיירי דוקא שלא כנס. ורש״י והרא״ש דכתבו גם בהדיוק כנס היינו משום דודאי פשטא דדברי רב אשי הכי משמע וכמו שדייק נמי סתמא דגמרא מקשן דרבא הנ״ל אהאי משנה דג׳ אחין הנ״ל דרמי מינה אהמשנה דריש יבמות ודייק גירש ואח״כ כנס אין הא כנס ואח״כ גירש לא ורבא יישב וקאמר דה״ה מכנס ואח״כ גירש איירי וזו ואין צ״ל זו קתני שמע מינה דהמקשן רצה לדקדק הא כנס ואח״כ גירש לא אלא שרבא תירץ דהמשנה נקט זה לזו ואין צ״ל זו אבל ה״ה כנס ואח״כ גירש ס״ל נמי דמותר וסמכה אמאי דתנא לה בריש יבמות וא״כ ממילא משמע להו לרש״י והרא״ש דרב אשי דבא לומר דהמשנה דוקא קתני מדקדק נמי כמו שדקדק מקשן דרבא הנ״ל דוקא גירש ואח״כ כנס הא כנס ואח״כ גירש לא. אבל לפי מאי שמסיק הגמרא דרבא ס״ל כרב אשי דיש זיקה וא״כ כדי שלא תקשה פסקיהן אהדדי על כרחך צ״ל דרב אשי דדייק וקאמר דהמשנה דוקא קתני גירש ואח״כ מת הא מת ואח״כ גירש דאסור מיירי בלא כנס. ורבא דס״ל דהמשנה ל״ד קתני אלא ה״ה מת ואח״כ גירש מיירי בכנסה. והגמרא מסיק אליבא דרבא דס״ל דהמשנה ל״ד קתני א״כ זו היא שאמרו צרותיהן מותרות למעוטי מאי. דהא ליכא למימר דאחא למעוטי מת ואא״כ גירש ובלא כנסה וכדמוקי לה רב אשי דהא רבא ס״ל דהמשנה איירי ל״ד ומיירי ה״ה במת תחלה ואח״כ גירש. כללא דמילתא לפי המסקנא דמסיק דרבא לא אתיא אלא כרב אשי אמרינן נמי דרב אשי סבירא ליה כרבא דמוקי להאי משנה ג״כ אליבא דהילכתא דקי״ל דאפילו כנס ולבסוף גירש מותר לייבם הצרה משום דמיתה מפלת וא״כ ליכא לפרש דיוקי דהמשנה דוקא גירש ואחר כך מת הא מת ואח״כ גירש וכנס אסורה לייבם דהא קי״ל דאפי׳ מת וכנס ואח״כ גירש מותרת לייבם וע״כ צ״ל דדיוקו דרב אשי לא הוה אלא במת ואח״כ גירשה ולא כנסה לנכרית כלל דבזו ס״ל דאסור לייבמה דגזרינן גירש אטו לא גירש כלל ובלא גירש כלל ומת ס״ל דפשיטא דאסור לייבם הנכרית משום דה״ל צרת ערוה בזיקה גם בשעת מיתה וכדמוקי לה רבא לדיוק דזו היא כו׳ דמיירי במת ולא גירשה. והגמרא דקאמר לרבא זו היא אתיא למעוטי מת ולא גירשה ולא קאמר דאתי למעוטי אפי׳ גירשה כיון דלא כנס הנכרית בחייו וכדיוקא דרב אשי. משום דדיוקא דרב אשי הוא מהמשנה מדקתני גירש ואח״כ מת וזה ע״כ לרבא אינו דיוק דהא ס״ל דהמשנה זו ואצ״ל זו קתני ואפילו מת תחלה נמי שרי ליבומי וא״כ מנ״ל לחלק מכח משנה דמת ולא כנסה דבמת ולא כנסה אסור דגרע טפי דהא איכא למימר גם בכה״ג מותרת לייבם אלא דהמשנה נקט גירש תחלה וכנסה שהוא דבר היותר פשוט בדרך זו ואצ״ל זו. ומש״ה תירץ הגמרא דודאי מרישא ליכא דיוקא כ״א מסיפא דקתני זו היא שאמרו וכולן שמת או נתגרשו צרותיהן מותרות דדייקינן דוקא נתגרשה הא לא ״נתגרשה אף ע״ג דלא כנס הנכרית אפ״ה אסורה לייבם. אבל לדינא ג״כ רבא מודה לרב דגזרינן בלא כנסה נכרית אפי׳ נתגרשה האחות אטו לא נתגרשה. ורב אשי לא ניחא ליה למימר דהמשנה זו ואצ״ל זו קתני ויהיו כל דברי המשנה בלא חידוש ומש״ה קאמר דגם מרישא איכא למילף דבמת ואח״כ גירש ולא כנס הנכרית ומת דאסורה לייבם מכח הגזירה הנ״ל דגזרינן גירשה אטו לא גירשה כלל וכן משמע לשון הרי״ף דכ״כ בקושייתו הנ״ל וכ״ת מאי שנא מערוה דלא ״גזרינן אטו ״הך דלא ״נתגרשה כו׳ משמע דטעמו דרב אשי דאסורה הוא מפני דגזרינן אטו לא נתגרשה. והרא״ש דפירש דיוקו דרב אשי דאוסר במת ואח״כ גירש דמיירי בכנס אח״כ הנכרית היינו דוקא מתחלה קודם שמסיק הגמרא דרבא אתיא כרב אשי וקודם שידעינן דזו היא ממעטת לרבא לא גירשה כלל דאסורה אפי׳ לא כנס הנכרית. אלא היה ס״ד מתחלה דדעת רב אשי לדייק המשנה דדוקא קתני וכמו שס״ד דהמקשן דפ״ק כנ״ל וכמו שאוקמה ר׳ ירמיה דקאמר תברא (פירוש קשיין אהדדי כ״פ) ומוקי לה להאי משנה דאתיא דלא כהלכתא וס״ל דנשואי קמייתא מפילין. אבל לפי המסקנא ניחא להרי״ף ורבינו לומר דרב אשי נמי מוקי האי משנה אליבא דהלכתא והדיוק אתיא במת ואח״כ גירש ולא כנסה דאסורה משום גזירה דלא גירשה כלל ומת. ולרבא המשנה נקט ברישא בסיפא כל דבר הפשוט יותר להיתר ולאיסור וכמו שברישא קתני גירש ואח״כ מת וכנס דמותרת לייבם ול״ד קתני דה״ה נמי מת ואח״כ גירש וכנס דמותר ה״ה סיפא דזו היא שאמרו כו׳ דממעט לא גירשה כלל ל״ד אלא אפי׳ גירשה כיון דלא כנס הנכרית. והא דלא מוקי לה הגמרא אליבא דרבא לדיוקי דסיפא דזו ״היא כו׳ דאיירי אפילו במת ואחר כך גירש כיון דלא כנסה הלא כתבתי דמרישא ליכא לדיוקי אליבא דרבא דהא אליביה דרישא ל״ד קתני ובסיפא דאיירי במת ונתגרשה בהדיא אתא בדומה לו למימר הא לא מת או לא נתגרשה כלל ודוק היטב ותמצא דברי רבינו כנים ושגם הרא״ש ס״ל הכי: