(א) ולא מן הצדדים ולא מלמעלה דאז מצי מזייף שיוסיף לכתוב למטה בשטר מה שירצה – עכ״ל סמ״ע והא ליתא דהתוספו׳ ריש פ׳ גט פשוט דף ק״ס ע״א ד״ה פשוט שכתבו כו׳ הוכיחו דמדלא משוי שום חילוק אלמא אפילו לא מצי לזייף כגון דכתיב ביה שריר וקיים או שלא חלק מלמטה או שחתם עד אחד מלמטה והשני מן הצד נמי פסול כיון שלא נעשה כתיקון חכמים ע״ש ונראה שאף הפוסקי׳ דאם לא הוחזר מענינו של השטר אין השטר כולו פסול וכדלעיל ריש סי׳ מ״ד מודים בזה ודו״ק.

(ב) ואין שאר העם רשאי׳ לעשות כן כו׳ – בב״י כתב דמשמע מדברי הרמב״ם אלו דאפילו שנים קורין לפניה׳ לא מהני וכ״כ ר׳ ירוחם נתיב ד׳ ריש ח״ג בשם הרמב״ם. ועיין מ״ש לקמן סעיף ה׳ ס״ק י׳ (ועיין בתשובת מהר״ש כהן ספר ג׳ סי׳ מ׳).

(ג) יתרגמו להן הקוראי׳ כו׳ – היינו על פי מ״ש ב״י על דברי הג״ה אשר״י ורמב״ם דה״ה במתרגמון להן וכמ״ש הטור בא״ע סי׳ ק״ל ומביאו ד״מ ולא כתב עליו דבר אבל תימה דבב״י בא״ע סי׳ ק״ל כתב הוא עצמו דדעת הרמב״ם דדוקא כשמביני׳ אותו לשון עצמו ולא מהני תורגמן ושכן משמע מדברי הרשב״א ושכן מוכח בירושלמי פ׳ המגרש ודאשתמיטתיה להטור את הירושלמי וכ״כ בד״מ שם וא״כ איך כתבו כאן הב״י והר״ב בפשיטות דתורגמן מהני: מיהו לענין דינא נ״ל דברי הטור א״ע סי׳ ק״ל נכוני׳ דאין טעם לחלק בין קורא לפניה׳ באותו לשון שמבינין או במתורגמן ומה שהקשה הב״י מהירושלמי נ״ל דלק״מ דרב בירושל׳ קאי התם להדיא אשאר שטרות דאין חותמין אא״כ יודעי׳ לקרות דוקא הם בעצמ׳ וס״ל כרשב״ג בש״ס דילן אבל בגט מודי׳ דודאי לא פליגי את״ק וארשב״ג דא״כ רב דאמר כמאן ואין להקשות מאי פריך בירושל׳ ארב ממתני׳ דהמגרש לישני דמתני׳ מיירי בגט י״ל דעדיפא מיניה משני דמיירי ביודעי׳ לקרות אי נמי דפשיטא דאע״ג דקתני במתני׳ גט כל שטר קרוי גט וכדאי׳ בפ׳ ג״פ ושאר דוכתי בש״ס טובי זימני והכי מוכח נמי ממאי דקא׳ בש״ס פ׳ המגרש דף פ״ח ע״א אהך מתניתין גופה והכי גרסי׳ התם גט שכתבו עברית כו׳ כתב סופר ועד כשר ההיא כתובת חתני׳ דאתיא לקמיה דר׳ אבא דהוה ידעי ליה לטופסא ולחתימת ידא דחד סהדא סבר לא כשורה אמר להו ר׳ ירמיה חתם סופר שנינו ע״כ אלמא דסבר לאכשור׳ ממתני׳ והא מתני׳ לא קתני אלא גט אלא ודאי כל שטר קרוי גט (תדע דע״כ לא פריך בירושלמי ארב בגט דא״כ ס״ל לרב דאף בגט בעינ׳ יודעי׳ לקרותו ומשמע דאפי׳ מביני׳ ל׳ הגט כל שאין יודעין לקרותו לא מהני וא״כ רב דאמר כמאן לא כרבנן לא כרשב״ג דבין לרבנן ובין לרשב״ג בגט לא בעינן יודעי׳ לקרותו אלא אחרי׳ קורים לפניה׳ אלא ודאי פריך בירושל׳ ארב בשטר ממתני׳ דהמגרש דכל שטר קרוי גט וכדפי׳) ודלא כהד״מ בא״ע סי׳ ק״ל והדרישה והב״ח שם שנמשכו אחר דברי הב״י שהטור הוא נגד הירושלמי וליתא אלא כדפי׳ כן נ״ל ברור: גם. מה שהביא הב״י בא״ע שם ראיה להרמב״ם מהא דאמרינן פ״ב דגטין (דף י״ט ע״ב) אמר אמימר האי שטרא פרסאה דחתימי עליה סהדי ישראל מגבינא ביה ממשעבדי והא לא ידעו למקרי בדידעי ואם איתא לוקמא בדלא ידעי וכגון שקראו אחר לפניהם שסומכי׳ עליו אע״פי שאין מכירין הלשון אין זה ראיה דהא ודאי אמימר כרשב״ג ס״ל למאי דפסקו הרי״ף והרמב״ם הלכה כרשב״ג דאי לא ס״ל לאמימר כרשב״ג א״כ היאך פסקו דלא כאמימר דהוא בתרא טובא מרבא ולרשב״ג לא מהני בשאר שטרות קורין לפניהם וכה״ג כתב הב״ח באה״ע סי׳ ק״ל וכתב דעוד י״ל דעדיפא מיניה משני דאמימר מיירי בדידעי עוד נ״ל דהתם לא מצי לשנוי דאחר קורא לפניהם דהא כיון דסתם ישראל אין יודעי׳ לשון פרסי א״כ איזה ישראל אחר קרא לפניהם וליכא למימר דלישני דעכו״ם קורין לפניה׳ דמאן לימא לן דמהני עכו״ם קורין לפניהן דהא דמהני לקמן סי׳ ס״ח סעיף ב׳ בשני עכו״ם קורין מסיחים לפי תומם היינו בשטר שנעשה כבר בעש״ע ועדים עכו״ם חתומי׳ עליו דאי אפשר לערכאות לעשות בענין אחר הלכך השתא דבעינן למיגבי בהאי שטרא מקרינא לשני עכו״ם מסל״ת אבל שיחתמו ישראל מתחלה שטר ע״פ עכו״ם שיקראו לפניה במסל״ת מי שמעת לה ולא מצי לשנויי בשיש ישראל אחרי׳ שיודעים דאם באנו לומר בדידעו יש לתרץ בקיצור בדידעי הם עצמם וגם זה ברור: ויותר נ״ל דגם הרמב״ם לא בא אלא לומר שיכירו ל׳ הגט כדי שיבינו מה שקורין לפניהם ואה״נ דמתורגמן מהני וכן משמע בהגה׳ אשר״י פ״ב דגיטין שכתבו וז״ל והוא שיודעים לשון הקדש שמבינים מה שקורין לפניהם שאל״כ מה מועיל מה שקורין לפניה׳ כ״כ הרמב״ם מא״ז עכ״ל ואפשר גם כוונת רשב״א כן. וגם בעל הלבושים בא״ע סי׳ ק״ל סעיף ט״ז כתב בפשיטות דסומכים על הקוראי׳ או מתורגמן: ואע״ג דהכא לא נפקא מיניה בכל זה לפי מה שפסקתי לקמן ס״ק ד׳ דאף במביני הלשון לא מהני לכתחלה בשטרות אף כששנים אחרי׳ קורין לפניהם מ״מ נפקא מיניה לענין גט דנרא׳ דאע״ג דלכתחלה יש להחמיר כדברי הב״י בא״ע סי׳ ק״ל סעיף ט״ז מ״מ בדיעבד אע״פ שאין מכירין ל׳ הגט אם קראו אחרים לפניה׳ ותרגמו להן הגט באותו לשון שהם מבינים וחתמו כשר הגט בדיעבד היכא דאי אפשר לכתוב אחר אלא בדוחק כן נ״ל.

(ד) וכן נ״ל עיקר – ול״נ כסבר׳ הראשונה ומ״ש הרא״ש בדעת הרי״ף אין נראה לפע״ד אלא נראה דעת הרי״ף כמ״ש הבעל העיטור (בסוף קיום דף ל״ה ע״ג) והבית יוסף דאם שנים קורין לא מהני גם מ״ש הגהת מיי׳ פכ״ד בשם ר״י שפיר׳ דשנים קורין לפניהם מהני והוא מדברי סמ״ג דף קע״ט ע״ב בשם ר״י וכ״כ הרא״ש פ״ב דגטין לדעת ר״י אמת שמצאתי כך בפסקי תוספות פ״ק דגטין סי׳ ל״ד אבל לפע״ד אינו מוכח בתוספות כלום דנהי דהתוספות פירשו שם בדף ט׳ ע״ב קורין לפניה׳ ובעו שנים קורין כו׳ דמשמע דשנים קורין מהני מ״מ הא לא כתבו כן אלא לרבנן וא״כ אדרבא אי נימא דס״ל לתוספות דהלכה כרשב״ג כמו שפסקו הרי״ף והרמב״ם ובה״ג ור״ח וראבי״ה (וכדאיתא בהגהת מיי׳ פ״א מה׳ גירושין) ורוב הפוסקים א״כ מוכח מדברי התוספות איפכא כיון דלרבנן בעי שנים קורין מכלל דלרשב״ג אפילו שנים קורין לא מהני וכן בחדושי רשב״א פ׳ שני דגטין כתב דברי ר״י דשני׳ בעינן כדברי רבנן ומשמע התם להדיא דלמאי דקאמר בתר הכי אמר רבא הנכה כרשב״ג אף שנים קורין לפניה׳ לא מהני וכן נראה עיקר דסתמא קאמר רשב״ג אם יודעי׳ לקרות חותמין ואם לאו אין חותמין משמע דבאין יודעים לקרות בכל ענין אין חותמין וגם ר׳ ירוחם נתיב ד׳ ח״ג כתב וז״ל ורב אלפס פסק כרשב״ג שצריכים לידע לקרותו וכ״כ הרמב״ם ז״ל כי לא סמכינן על אחרים או על א׳ שירא ממנו כמו שכתבתי בדיני דיינים אלא כשיודע לקרותו כו׳ עכ״ל הרי דס״ל לר׳ ירוחם דלהרי״ף אף שנים קורין לא מהני ודלא כהרא״ש לדעתו והיינו בע״כ כיון דסתמא קא פסיק הרי״ף אם אין יודעי׳ לקרות אין חותמין. (ומ״מ מ״ש ר׳ ירוחם או על א׳ שירא ממנו כו׳ לית׳ כי הרמב״ם והרי״ף מודי׳ בזה עיין שם בדבריה׳ ודו״ק) ונרא׳ דלהרי״ף והרמב״ם וסייעת׳ אף מסיחי׳ לפי תומ׳ לא מהני וכמ״ש ב״י ודלא כבעל העיטור והטעם דלא מהני מסל״ת לקמן סי׳ ס״ח ס״ב בשטר שנעשה כבר בערכאות של עכו״ם ולא סגי השתא לקרותו בלאו הכי משא״כ לעשות שטר לכתחלה בפני ישראל דאפשר לעשות בישראלים שיודעי׳ לקרותו (וכן משמע בהלכות גדולות דף ל״ח ע״ד שכתב ומאן דלא ידע למקרי שטרא אסור ליה למחתם כו׳ ע״ש). וכן נראה עיקר: מיהו נראה דהיינו דוקא לכתחלה אבל אם אירע שחתמו כן שטר כזה אע״פ שנתנו לשנים לקרותו השטר כשר בדיעבד ואף הרי״ף והר״ן וסייעתם מודים בזה ואפש׳ גם הרמב״ם והמחבר מודים בזה שהרי לא כתבו רק ואין שאר העם רשאים לעשות כן ולא כתבו שבדיעבד פסול ודוקא בקרעו להם נייר חלק וחתמו כתבו הרמב״ם והמחבר לקמן סעיף ר׳ דבדיעבד פסול משא״כ הכא ואין להקשות מנא להו לחלק בהכי י״ל דכיון דהך דלקמן אשכחן בש״ס דנגדיה רב כהנא ס״ל דבדיעבד פסול וכמ״ש הרב המגיד דאי לאו דבדיעבד פסול לא הוה נגדיה ע״ש משא״כ הכא דהא אמרינן בש״ס תרגמא אקריאה אלמא דבקריאה טפי יש להכשיר מהך דלקמן ע״ש ונהי דהיינו לרבנן מ״מ לרשב״ג נמי שפיר י״ל דבקריאה מכשיר בדיעבד טפי מהך דלקמן. ולהיש מכשירי׳ לקמן סעיף ד׳ פשיטא דכ״ש הכא בדיעבד כשר והר״ן פ״ב דגטין ס״ל כהיש מכשירין וא״כ משמע דכ״ש הכא דמכשיר בדיעבד ועוד שכתבו הרשב״א והר״ן לקמן טעמא דכשר בדיעבד כיון דבגטין שרי אפי׳ לכתחלה אם כן הכא נמי הא שרי בגטין אפי׳ לכתחלה וכדאיתא בש״ס ובטור א״ע סי׳ ק״ל סעיף ט״ו וכן מוכח דעת המחבר לקמן סעיף ה׳ דבדיעבד השטר כשר וכמ״ש שם בס״ק י׳ ע״ש.

(ה) מכל מקום מתחייב כו׳ – כיון שלא חשש לקרותו וסמך על הסופר שכל הסומך על נאמנות של אחרים הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר שם ועיין בתשובת מהר״י לבית לוי סוף סי׳ ב׳ דף י״ב ע״ג.

(ו) וקרעו להם נייר כו׳ – בסמ״ע פי׳ כפי׳ ר״ח דלוקחין נייר ומקרעי׳ בו שמות העדים מעבר אל עבר ומשימי׳ אותו על הקלף וממלאין את הקרעים דיו והוא עובר דרך הקרעים ונרשם בגט ובגט התירו לעשות כן מפני עיגון ובשאר שטרות אסור אבל לצייר בשרטוט צורת חתימת העדים על הנייר ושהעדים ימלאו השרטוטים דיו אף בגט אסור דה״ל כתב ע״ג כתב עכ״ל והיינו כמ״ש הר״ן דקשה על פירש״י דה״ל כתב ע״ג כתב ומביאו ב״י וכ״כ הטור א״ע סי׳ ק״ל בשם הרמ״ה. ומ״מ לא ה״ל לפרש כן דברי הרמב״ם והמחבר שכתבו קרעו להם נייר חלק וחתמו על הרושם כו׳ משמע דמפרשי׳ כפירש״י והעיטור שרושמים הנייר בשרטוט וחותמים על הרושם ובגט כה״ג כשר גם התוספת פ״ק דגיטין דף ט׳ ע״ב ואע״פ שהביאו פי׳ ר״ח מ״מ ישבו פירש״י דהכא לא חשיב כתב ע״ג כתב דפסלינ׳ בפ״ב דאין כאן כתיבה גמורה אלא שרושמים קצת כדי לחתום עליו ועוד דאפילו דיו על גבי סיקרא חשיב לקמן בפ׳ שני כתב לענין שבת אע״פ שהסיקרא לבדה היא כתב עכ״ל וגם הרשב״א כתב בחדושיו בפ״ק דגיטין וז״ל ומיהו מה שהקשו על פירושו של רש״י ז״ל אינו ק׳ דרושם אינו כתב ואינו כחקיקה וכן מצאתי בירושלמי דגרסי׳ התם המקרע על העור כעין כתב כשר הרושם על העור כעין כתב פסול אלמא רשימה אינה כתיבה וכן פי׳ הר״ב בעל העיטור רושמים להם נייר חלק עכ״ל וכן הסכים ראבי״ה במרדכי פ״ב דגטין ע״ש.

(ז) מכין אותם – כלומר העדים ובקצת ספרים איתא אותו ולכך רצה לפרש בסמ״ע דאדיין המחתי׳ קאי ולא נהירא כלל שהרי הט״ו לא הזכירו בדבריהם דיין כלל אלא פשיטא דצ״ל אותם וק״ל.

(ח) שהסופר חותם על פי העד כו׳ – וה״ה לוה המחייב עצמו בכתב ידו או בממר״ם שכתב פלוני בן פלוני חתם במסרת קולמוס או שכתב פב״פ צוה לחתום מהני וכ״כ רשב״א כו׳ עכ״ל סמ״ע ובזה נראה דאפי׳ לא קבלו בני העיר מנהג זה מהני דהא דבעינן קבלו בני העיר היינו דוקא בעד משום דאל״כ הוי כעד מפי עד דאינו כלום וכדאיתא בב״י מחו׳ ג׳ בשם ר״ש בר צמח משא״כ הכא שמתחייב הוא עצמו בכך. כן נ״ל.

(ט) ואי איתנייהו לסהדי קמן וקים לן בהו דלא ידעו למיקרי כו׳ – אבל מסתמא אמרינן דידעי למקרי ואין צריך לשואלן אפילו הם לפנינו וכן משמע בטור ופוסקים.

(י) אי אמרי אקרינן כו׳ – יש לדקדק דהא מדברי הרמב״ם והמחבר לעיל סעיף ב׳ מבואר דאפילו שנים קורין לא מהני בשלמא הרא״ש וטור שכתבו כן לטעמייהו אזלי וכן הבעל העיטור (סוף קיום דף ל״ג ע״ג) שממנו מקור דבר זה יש לפרש דמיירי שאמרו קרינן לשנים מסיחין לפי תומם כמו שהזכיר שם מקודם אבל המחבר שאין מחלק בין מסל״ת קשה ונראה דס״ל להמחבר דדוקא לכתחלה אמרינן דאין יכולים לחתום אבל אם עשו כן כשר השטר בדיעבד וכמ״ש לעיל סעיף ב׳ ס״ק ד׳ וכן עיקר.

(יא) אי מכווני אשטר כו׳ – בסמ״ע ס״ק י״ב כתב דשואלין אותם נמי אי מקרי מתחלה למאן דידעי למיקרי דאי אמרי דלא ידעי למקרי ה״ל חתימת ידייהו מתחלה בפסול ולא מתכשר במה שמכוונין ענין השטר דדלמא ידעי המעשה כאשר היה ולא ה״ל לחתום דדלמא זיוף יש בשטר עכ״ל ולא נהירא לי דמשמע מדברי הט״ו ובעל העיטור דף ל״ה ע״ג והרא״ש פ״ב דגיטין דכי מכווני בשטרא א״צ לשואל׳ כלל אי מקרי למאן דידעי למקרי וגם משמע דאפילו אומרים בפירוש לא אקרינן כשר אלא נראה דאפילו לא אקרי וסמכו אהמלוה גופיה והאמינו לו נהי דלא ה״ל לחתום לכתחלה דדלמא יש זיוף בשטר מ״מ כיון דמכווני אשטרא והשתא אומרים שהשטר כשר ואלו היו נותנים למאן דידעי למקרי היו חותמין כשר השטר כיון דהשתא לא נעשה שום זיוף.

(יב) ואם הרחיקו שני שיטין פסול – שיכול לחתוך השטר ולעשות שטר חדש בזיוף בשני השורות כ״כ ב״י והסמ״ע ס״ק י״ג ולא היו צריכים לזה דבלא״ה פסול שיכול לכתוב בשורה שלפני אחרונ׳ מה שירצה ואפילו כתוב בסוף השטה שריר וקיים יכול למחוק השריר וקיים ולקיים בשטה שלפני אחרונה ולכתוב שם מה דבעי כדלעיל ס״ס מ״ד.

(יג) ואפילו טייטיהו בדיו – אפילו אין בו מחק נקודות ושריטות והלובן נראה בין הנקודות ב״י ומביאו נ״י וסמ״ע ס״ק י״ד וכ״כ התוספות פר׳ ג״פ דף קס״ג ע״א בשם ר״ת והרב המגיד פ׳ כ״ז מה׳ מלוה וכתב שכן פי׳ ז״ל וכן מוכח מדברי הרמב״ם והטור והמחבר לקמן סי׳ מ״ו סעיף ל״ב ומה שהעתיקו הע״ש והסמ״ע בתחלת דברי הנ״י שלא יאמרו חתמו אטיוט׳ כלומר שמעידים שבפניהם נמחק בדיו ולא יחשדו לבעל השטר שמחק איזה דבר של חיוב כו׳ בחנם טרחו דעל כרחך המחבר מיירי אפילו שהוא שריטות וכמ״ש הפוסקים הנ״ל וכדמוכח מדבריו וכדלקמן סי׳ מ״ו סל״ב ועיין מ״ש שם בס״ק פ״ז דנ״ל דאפשר דבשריטות כשר ובש״ס מיירי בטיוטא מלא דיו ע״ש.

(יד) אבל אינו יכול לטעון להד״מ – ואף הפוסקים בשט״ח המוקדמים דפסולים לגמרי ויכול לטעון להד״מ וכמ״ש לעיל סי׳ מ״ג ס״ק י״ב מודים הכא מטעם שכתב ה״ר יונה כיון שניתנה עדות זו להכשיר אלו מלאוהו בקרובים או בחזרת דברים. כן נ״ל.

(טו) שאם השטר מסיים באמצע שטה כו׳ פסול שיכול לכתוב כו׳ – כתב הב״ח בטור סעיף ט׳ דהיינו דוקא לדינא דש״ס אבל לדידן דכתבינן שריר וקיים אין לחוש אם סיים באמצע השטה וכ״כ בהגה׳ אשר״י עכ״ל ואין נ״ל דכיון דקי״ל דאף לדידן אם כתוב תרי שריר וקיים בשטה שלפני שטה אחרונה כשר וכדכתבו הרשב״א והרשב״ץ ור׳ ירוחם ותשובת רמב״ן ומביאם ב״י לעיל סימן מ״ד וכן מסיק הטור שם בשם הר״י ברצלוני וכ״כ המחבר שם בסעיף ט׳ להדיא א״כ יש לחוש שיכתוב עוד איזה דבר בחצי שטה הנשארת ויכתוב אח״כ באותה שטה שריר וקיים. ונראה שלכך כתבו הטור והמחבר כאן בסתם פסול ולא חילקו בין כתוב שריר וקיים או לא ודלא כהב״ח. ומ״ש הב״ח וכ״כ בהגהת אשר״י עיינתי בהגהת אשר״י שם ונראה לפרש דקאי שם אדין דהתחילו העדי׳ לחתום באמצע שטה זת״ז דאין למדין מחצי שטה ומשטה שלימה שלפניה ועלה קאי וקאמר ועכשיו שרגילים לכתוב שריר וקיים אין לחוש אם סיים חצי שטה ע״כ כלומר כיון דאין העדי׳ חותמים אא״כ כתוב שריר וקיים ואין כאן לפנינו אלא חד שריר וקיים אין לחוש אם סיים חצי שיטה ולמדין מחצי שטה ומשטה שלפניה. ושוב מצאתי בסמ״ג בהלכות גירושין דף קל״ג ריש ע״ג איתא שם להדיא דברי הגה אשר״י אלו ונראה לעין שמשם הם לקוחים ומבואר שם להדיא כדפי׳ ואין ספק שהב״ח לא כיון יפה בכאן כן נ״ל ברור.

(טז) פסול אם יחתמו זה אחר זה אבל אם יחתמו זה תחת זה כשר – ומכל מקום אין למדין מחצי שטה אחרונה ומשטה שלימה שלפניה וכדלעיל סי׳ מ״ד ס״ג ס״ק ט׳ וכתב בד״מ וז״ל בבית יוסף וכן כתב הרא״ש ודלא כר״ש ברצמח דכתב דאם העדים חתומים בכה״ג למדין מחצי שטה שלפניהם ומכ״ש ממה שלמעלה מהם דמחחר שאין דרכן של עדים לחתום עצמן באמצע השטה ולהניח גליון בראש ודאי היה כך כתוב מתחלה וליכא למיחש לזיופא ובתשו׳ הרמב״ן סי׳ צ״ד כתב כדברי הרשב״ץ וכתב שם דכן הי׳ מלמד סופרי׳ לעשות כן לכתחלה עכ״ל ד״מ וכ״כ הב״ח סעיף י׳ דמדברי הרא״ש וטור משמע שאפי׳ חתמו העדי׳ בחצי שטה זא״ז אין למדין מחצי שטה ומשטה שלימה שלפניה ודלא כהרמב״ן והר״ש בר צמח עכ״ל ודבריהן תמוהין בעיני דפשיטא דהרא״ש וטור שוי׳ עם הרשב״ץ ורמב״ן דהרא״ש וטור מיירי להדי׳ בחתמו זה תחת זה אין למדין משום דזה יכולי׳ העדי׳ לעשות אבל בחתמו זא״ז כתבו להדיא דהשטר פסול משום שיכול לעשות שטר הבא הוא ועדיו בשטה אחת ואם כן ודאי דהעדי׳ לא הניחו כן ולכך למדין והרשב״ץ מיירי להדיא דוקא בחתומי׳ זה אחר זה שהרי כתב הרשב״ץ לפי שאין דרכן של עדי׳ לחתו׳ באמצע שטה כדי שלא יפסל השטר משום הנחת הגליון כו׳ ואי בחתומי׳ זת״ז מאי פסול משום הנחת הגליון שייך כאן וכן הרמב״ן בתשובה סי׳ צ״ד מיירי בחתומי׳ זה אצל זה דוקא שכתב וז״ל אני מלמד לסופרי׳ לסיים השטר בחצי שטה ולחתו׳ הם בחצי שטה הנשארת כי מכאן יש לנו הכשר גמור ונאמר כי בודאי כתובה הית׳ אותה חצי שטה וכן שלמעל׳ הימנה כשחתמו העדי׳ שאילולי כן אסור הי׳ לחתו׳ בחצי שטה מחשש שטר הבא הוא ועדיו בשטה אחת עכ״ל ומביאו ב״י מחודש ו׳. כן נ״ל ברור ודלא כד״מ וב״ח.

(יז) אם יחתמו זא״ז – אבל כשיחתמו זה תחת זה כשר דשני עדי׳ בשני שטרות אין מצטרפין כ״כ הסמ״ע ס״ק כ״א וכ״כ בעיר שושן דבכה״ג כשר משום דהא קי״ל ב׳ עדי׳ בב׳ שטרות אין מצטרפין כו׳ ול״נ דהא קי״ל לקמן סימן נ״א איפכא דמצטרפי׳ עכ״פ לגבות מבני חרי ע״ש אלא נ״ל כאן הטעם כיון דליכא אלא שטה א׳ בכל שטר ליכא למיחש למידי דיהי׳ ניכר הזיוף וב׳ שטרות בכה״ג שאין בשום א׳ רק שטה א׳ אין מצטרפי׳ ואף על פי שהרא״ש והטור כתבו כשר אם נאמר דב׳ עדי׳ בב׳ שטרות אין מצטרפין מכל מקום י״ל דדעת המחבר כמו שכתבתי וגם דברי הרא״ש וטור יש לפרש דה״ק אם נאמר דב׳ עדים בב׳ שטרות אין מצטרפי׳ מוכח דכשר משא״כ אם מצטרפי׳ י״ל דפסול וחינו מוכרח דכשר אבל מ״מ יכול להיית דכשר מטעמא דפרישית וכן עיקר.

(יח) ואז למדין כו׳ – דאם לא הי׳ כתוב כן קודם חתימת העדי׳ לא היו חותמין ובתשובת רמב״ן איתא דהי׳ מלמד לסופרי׳ לעשות לכתחל׳ כן לסיים השטר בחצי שטה ולחתו׳ העדי׳ בחצי שטה הנשארת זא״ז ומביאו בית יוסף מחודש ו׳.

(יט) ויש חלק כו׳ – ע׳ ד״מ סי״א דכתב דיש פלוגתא בזה אם חתמו אם השטר נפסל בכך ע״ש עכ״ל סמ״ע ושני הדעות הם בתוספות פ׳ ג״פ דף קס״ג ע״ב וכתבו הטעם דלא פסלינן אלא כשחותכי׳ אותו השטר נפסל בכך משא״כ הכא ומביאם ב״י מחו׳ ז׳ ונרא׳ לי כוונתם דהא אכתי שטר זה כשר הוא ואי משום חשש פיסול יחתכו עדיין הגליון מה שאין כן בשאר דבר שאם היו חותכין אותו השטר פסול וא״כ השטר פסול ממה נפשך ודו״ק.

(כ) דשמא הי׳ כתוב שם חובתו כו׳ – כתב הסמ״ע ס״ק כ״ה ואף דאין למדין משטה אחרונה היינו דוקא זכותו דבעל השטר וכמו שכתבתי בסי׳ מ״ד סעיף א׳ ע״ש עכ״ל ולא נהירא לי דאם כן איך כתבו הרא״ש והט״ו אח״כ ומיהו אם כתב למעלה בסוף השטה שריר וקיים כשר ניחוש שמא כתב דבר חובה בתר שריר וקיים גם מ״ש הב״ח סעיף י״ב דכיון דלא שכיח לכתוב תרי שריר וקיים לא חיישינן להכלל אפי׳ איכא ריעותא דחתוכה לא נהירא ועוד דדלמא הי׳ כתוב דבר של חובה אחר שריר וקיים ותו לא הוה כתיב שריר וקיים אלא נלפע״ד דהרא״ש והט״ו מיירי האידנ׳ דלמדין משטה אחרונ׳ כיון דכתבינן שריר וקיים וס״ל להרא״ש וט״ו דלדין הש״ס אפילו הי׳ דבר של חובה אין למדין משטה אחרונה וכדמוכח להדיא מפירשב״ם דף קס״א ע״ב בסופו וא״כ ה״ה לדידן אפילו דבר של חובה אין למדין בתר שריר וקיים וא״כ למאי דקי״ל לעיל סי׳ מ״ב סעיף ה׳ וריש סי׳ מ״ד בהגהה דדבר של חובה למדין ליתא להך דינא וא״כ קשה על הר״ב שלא הגיה כאן כלום וכן קשה יותר על העיר שושן ע״ש וצל״ע. ועל כל פנים נ״ל ברור דלדידן ליתא להאי דינא ודוק.

(כא) דשמא הי׳ השטר כו׳ וחתכו והי׳ חלק כו׳ – כתב הסמ״ע ס״ק כ״ז מכאן יש ללמוד שלא יעשו שטר ועדיו בשטה אחת כשיש חלק מלמעלה אלא יטייטנו בדיו או יחתכנו ומ״מ כיון שיש ריעותא לפנינו חיישינן שמא אירע כן עכ״ל וכ״כ הב״ח ולא נהירא לי דמשמע בש״ס ופוסקי׳ דשטר ועדיו בשטה אחת כשר לכל ענין וע״ל סעיף י״ט וגם לא נהירא לחשוד אתה עדי׳ שעשו שלא כדין אלא נרא׳ דשטר כזה כשר ולא חיישינן שיחתוך מן הצד ויכתוב מלמעלה משום דסתמא כל שטר ישלו גליון מן הצדדי׳ וא״כ כשיחתוך לא יהי׳ לו גליון כלל מן הצד ויהא ניכר הזיוף ולפי זה צריכים העדי׳ ליזהר כשכותבין שטר כזה שהוא בדיו בשטה אחת והוא חלק מלמעל׳ שלא יניחו שום ריוח כלל בין השטר ובין חתימת העדי׳ ובלאו הכי נמי צריכים ליזהר בזה וכמ״ש הט״ו לעיל סי׳ מ״ב סעיף ג׳ שיהי׳ הכתב מיושר ואל ידחוק במקום אחד וירחיק במקו׳ אחר כו׳ ואם רואה בו הדיין שום שינוי לא יגבה בו עד שיבדוק הדבר היטב כו׳ ע״ש. כן נ״ל ברור ודוק.

(כב) אם יש שם עדות ברורה שכולם ישבו לחתו׳ כו׳ – ולהסברא הראשונ׳ דלעיל סי׳ ל״ו סעיף ב׳ מיירי כאן כשאנו יודעי׳ שהכשר מכיר בפיסול של חבירו כגון שהוא אחיו או שרגיל בו וכה״ג וכן פי׳ ב״י לקמן סי׳ נ״א סעיף ה׳ וכתבו עוד הבעל העיטור והנ״י פרק ז״ב ומביאם ב״י שם דהיכא דלית להו לסהדי מכשרינן לשטר ולא פסלינן ליה מספק דאמרינן דילמא לא הוי ידעי הכשרי׳ בפיסולו ואפילו נודע שישבו שלשתן להעיד והיכא דאיתנהו לסהדי קמן שיילינן להו ונאמני׳. מיהו לסברא האחרונ׳ דלעיל ס״ס ל״ו אין חילוק דאפי׳ לא ידעו הכשרי׳ בפיסולו בטל השטר וכדמוכח בהרא״ש פ״ק דמכות וע׳ מ״ש עוד מזה בס״ס ל״ו.

(כג) אע״פ שהעד החתו׳ כו׳ – הנה המחבר העתיק ל׳ הרמב״ם ולא הביא כאן שום חולק ואין פסק זה מחוור בעיני דאזיל לטעמיה שכתב בב״י שכן דעת הרי״ף פ״ק דמכות בשם גאון ושכן כתב הרשב״א בתשובה ושכן הסכים הריב״ש סי׳ תט״ו והביח שכן דעת הרמב״ן אבל לפי ענ״ד דעת הרשב״א והרי״ף הוא להפך וכן הוא דעת הרבה פוסקי׳ מחד וכן עיקר ומוכרא בש״ס וכמו שאבאר: והגה הבעל הלכות גדולות כ׳ בהלכות עדות דף קי״ד ע״ג וז״ל קאמרינן בפרק גט פשוט הי׳ ארבעה וחמשה עדי׳ חתומי׳ ונמצא אחד מהם קרוב או פסולי תתקיי׳ עדות בשחר הני מילי כגון דהוה חתום קרוב ברישא דאיגלאי מילת׳ דכבוד בעלמ׳ הוא דעבד ליה ולאו לעדות אחתמיה אבל חתם קרוב בסוף או באמצע פסול דהא סביר׳ לן דהלכה כרב נחמן בדינא דכי היכי דפסילי לדיני נפשות פסילי נמי לדיני ממונות ותניא בתוספת׳ שטר שחתמו עליו ה׳ עדי׳ ונמצא ג׳ הראשוני׳ קרובי׳ או פסולי׳ תתקיי׳ עדות בשאר עדים וכן הלכה עכ״ל והנה הרמב״ן בחדושיו פרק ג״פ כ׳ דהא דאמרינן הראשוני׳ כל שכן אם נמצאו האחרוני׳ קרובי׳ או פסולי׳ שהשטר כשר והיינו דאמרינן בפ׳ המביא תנין (דף י״ח ע״ב) במסכת גיטין לחתום בתחלה קרוב או פסול אמרי לה כשר ואמרי לה פסול אמרי לה פסול משום דאתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמ׳ ובסוף כשר נדברי הכל וכדמפורש התם כו׳ ובגט קרא נמי הכשירו קרובי׳ בין באמצע בין בסוף כדאית׳ בפרק הזורק (בסוף הפרק שם) ואע״פ שהם צריכי׳ שם כדי להשלי׳ קרחתו וכ״ש בשאר השטרות כו׳ ולא הוצרכתי לכתוב זה אלא מפני שיש מקצת מפרשי׳ אומרי׳ דדוקא בשנים הראשוני׳ אבל באחרוני׳ לא וסומכי׳ על מה שכתוב כן בהלכות רב יהודאי גאון ז״ל וטעות הוא עכ״ל ומביאו הריב״ש סי׳ תט״ו והסכים עמו: ואני אומר במחילה מכבוד הרמב״ן ז״ל לומר כן על הבעל ה״ג שטעה ובפרט שהוא בעצמו כותב בהקדמת ספריו שהוא מצטער תמיד ליישב דברי בה״ג שכל דבריו הם דברי קבלה מחכמי הש״ס ואיך יכתוב עליו כאן כן ובפרט שצדקו דברי בה״ג והדין עמו ובתחלה אביא לסתור ראיות הרמב״ן ואח״כ אביא ראיות כדברי ה״ג הראיה הא׳ שהביא הרמב״ן מפ׳ המביא תנין יש כמה תשובות בדבר וכמו שאבאר והעיק׳ נ״ל כיון דהרמב״ן גופיה גריס התם לחתום בתחלה קרוב או פסול אמרי לה כשר כו׳ וכדאית׳ בלשון חדושי הרמב״ן וכן בלשון הריב״ש שם וכן הוא הגירס׳ בהרב המגיד פ״ט מה׳ גירושין דין כ״ז לחתום לכתחלה כו׳ והיינו כגירסת הרי״ף פ׳ המביא תנין דגריס מיחתם לכתחלה כו׳ ופירושו אי שרי לכתחלה לחתום קרוב או פסול ולא אתא אלא לאפוקי דיעבד וכמ״ש הר״ן בפ׳ המבי׳ תנין ואעפ״י שכ׳ הר״ן שם דאף לפי גירסת הרי״ף יש לפרש כפי׳ רש״י מ״מ נהי דיש לפרש כן מ״מ אין הכרח לפרש כן וא״כ מאי ראיה משם ועוד שנראה לי עיקר כגירסת הר״ף וכפי הפירוש המובן מפשוטו דהיינו לענין לכתחלה וכן נרא׳ להדיא מדברי הרמ״ה שהביא בטור א״ע סי׳ ק״ך שגורס כן ומפרש כן דאלו לפירש״י קשה מדקאמר אי חתים מתחל׳ כו׳ מכלל דעד השתא מיירי דחתים לבסוף והלא לא הוזכר מקודם דמיירי בחתים לבסוף אבל למאי דפריש׳ אתי שפיר דלעיל קאמר איכא בינייהו כגון שנמצ׳ אחד מהן קרוב או פסול והאי לישנ׳ כגון שנמצא כו׳ משמע להדי׳ דיעבד וקאמר השתא מיחתם לכתחלה קרוב או פסול אמרי לה כשר ואמרי לה פסול כו׳ ואין לפקפק מאי דקאמר לישנא דפסול אלכתחלה דהכי אשכחן טובי האי לישנ׳ גבי גיטין בכל מסכת גיטין (אחר זמן בא לידי ספר נקרא תומת ישרים הובאו שם דברי הרא״ד על מסכת גיטין איתא שם בסוף פרק הזורק דגירסת הרי״ף מיחתם לכתחלה עיקר דדוקא לכתחלה אבל דיעבד שפיר דמי עיין שם ונהנתי שכוונתי לדעת הגדול ת״ל יתברך): גם מה שהביא הרמב״ן מהך דס״פ הזורק גבי גט קרח דכשר בין בתחלה בין בסוף וכל שכן בשאר השטרות אומר אני דהאי כ״ש ק״ו פריכא הוא דאדרבה כיון דצריכים שם כדי להשלים קרחתו לכך כשר דלאו משום עדות חתמי אלא להשלים קרחתו אבל בשאר שטרות שכבר נשלם השטר למה חתמו הקרובים אח״כ אלא ודאי מתחלה נצטרפו יחד להעיד. והתוספות פרק גט פשוט בסוף הדיבור תירצו הך דגט קרח בענין אחר ע״ש: עוד יש לתרץ קושיות הרמב״ן מהך דיהמביא תנין דהתם דוקא בגט אמרינן הכי מה שאין כאן בשאר שטרות שאין קיום שטרות אלא לבסוף ותירוץ זה מרומז בדברי התוספות פרק גט פשוט ודלא במהר״ש אידלש שם שכתב לדעת התוס׳ שם דהך דהמבי׳ תנין לא אתא אלא לאפוקי אמצע ואף שבאשר״י הוא כן לא נהירא ועוד שהרא״ש סובר כן לגרמיה אבל בתוספות שם אי אפשר לפרש כן דהאיך מרומז זה בתוספות והאיך יקשו התוס׳ מתחלה מהך דהמביא תנין ולא יזכירו אח״כ שום תירוץ אבל מה שכתבתי מבואר להדיא בדבריה׳ למדקדק שם וכן משמע בסמ״ג דף ק״ץ ע״ב וכן משמע בר״ן פרק המביא תנין וגם דברי התוס׳ פרק המביא תנין יש לפרש כן ומ״ש הב״י בא״ע סי׳ ק״ך בשם הר״ן ור״ת דבסוף פסול לכ״ע בין בגטין בין בשטרות לא ידעתי מנ״ל הא דאדרבה המדקדק בדברי הר״ן ור״ת יראה דבגיטין מודי דכשר בסוף וכמ״ש ומ״ש הר״ן ור״ת שם דאפי׳ מאן דמכשר הכא לא מכשר אלא בתחלה כו׳ ר״ל מאן דמכשר הכא בשטרות כמו בגיטין לא מכשר אלא בתחלה בשטרות ע״ש והא דקאמר בהמביא תנין אתי לאחלופי בשאר שטרות ה״פ שיאמרו מדגבי גט שקיומו מלמעלה כשר בקרובי׳ מלמעלה אם כן אפי׳ חתומים על השטר קרובי׳ וידוע שלעדות חתמו כשר: עוד יש לתרץ דבהך דהמביא תנין היינו שחתום בתחל׳ קודם שחתמו הכשרי׳ ולא אתא אלא לאפוקי חתמו בסוף אחר שחתמו הכשרים ומ״מ הפסול חתום בשורות הראשונות ותירוץ זה מבואר בחדושי הרשב״א פרק המביא תנין ובמרדכי פרק ג״פ: אבל מה שכתב מהרש״ל בח״ש נרק המביא תנין על דברי התוספות שם דלמאן דאמר התם פסול ליכא הך איכא בינייהו דנמצא קרוב או פסול וכן כתב הב״י והב״ח בא״ע סי׳ ק״ך לדעת התוספות לא נהירא לי כלל דאין זה סוגית הש״ס כלל אלא נראה דסבירא ליה להתוס׳ אחד מג׳ תירוצי׳ הנ״ל שכתבתי: ומ״מ תירוץ הראשון נראה לי עיקר דמיחתם בתחלה לא אתא אלא לאפוקי דיעבד ואי לאו דמסתפינא לחלוק על כל הפוסקי׳ הייתי אומר דבגט בנמצא קרוב או פסול בין בתחלה בין בסוף כשר דהא בתוספתא ס״פ בתרא דגטין קתני גט שחתמו עליו חמשה עדים ונמצאו שלשה הראשוני׳ קרובי׳ או פסולי׳ תתקיי׳ עדות בשאר ע״כ והובא בחידושי הרשב״א פ״ב דגטין ולפי מה שהוכחתי לקמן דהראשוני׳ דנקט דוקא ולא אחרוני׳ וכמ״ש הרשב״א שם וכן התוספות ושאר הרבה פוסקי׳ אם כן טפי כשר בראשוני׳ מבאחרוני׳ וא״כ נראה דהיינו כדאיתא בירושלמי פ״ק דגטין שהבאתי לקמן דהך ברייתא אתיא כמ״ד עדים חותמי׳ זה בלא זה אבל למ״ד אין עדי׳ חותמי׳ אלא זה בפני זה אפילו חתום פסול לבסוף כשר וא״כ הא קי״ל דבגט אין חותמי׳ אלא זה בפני זה וא״כ בע״כ הא דקאמר בש״ס פ׳ המביא תנין מיחתם בתחלה היינו כדפי׳ לענין לכתחלה אבל בדיעבד בכל ענין כשר. כך נ״ל אלא שאינני כדאי לחלוק על הפוסקי׳ ובפרט להקל בגיטין: ואחר אשר דחיתי ראיות הרמב״ן אביא ראיות לדברי ה״ג חדא כיון דברוב הספרי׳ גרסי׳ כגירס׳ ר״ח הראשוני׳ וכן הוא להדיא בתוספתא למה נוציא הברייתא מפשטה ולו דנקט ראשוני׳ לרבותא הא פשטא דמילתא משמע ראשוני׳ דוקא: ועוד מצאתי מזה בירושלמי פרק קמא דגטין ונ״ל להוכיח משם דהראשוני׳ דוקא. דגרסינן התם על מה דתנא התם כל גט שחתו׳ עליו עד כותי פסול חוץ מגיטי נשים אלא מעתה אפילו כותי א׳ יהא פסול א״ר אבין תפתר שחתם ישראל לבסוף אמר ר׳ יוסי אתיא כמ״ד עדים חותמין זה שלא בפני זה ברם כמאן דאמר אין עדי׳ חותמי׳ אלא זה בפני זה אפלו חתם כותי בסוף כשר שטר שחותמו בארבעה עדי׳ ונמצאו שני׳ הראשוני׳ קרובי׳ או פסולי׳ כשר ותתקיי׳ העדות בשאר רבי אילא בשם רבי יסא אתיא כמאן דאמר אין העדי׳ חותמין אלא זה בפני זה ברם כמאן דאמר עדי׳ חותמין זה שלא בפני זה אפילו חתם ישראל בסוף פסול ויעשה כהרחק׳ עדות ויהא פסול לית יכול דקאמר ר׳ יסא בשם ירמיה עדים פסולי׳ אינן נעשין כהרחקת עדות שלא באו אלא להכשירו של גט עכ״ל הירושלמי שלפני. ונ״ל שהגירסא מהופכת שכפי גירסא זו אין לו הבנה גם קשה דהא בש״ס פ״ק דגטין (דף י׳) אמרינן אדרבא איפכא והכי איתא התם אמתניתין דהתם לא הכשירו בו אלא עד א׳ כותי וכגון דחתי׳ ישראל לבסוף דאי לאו דכותי חבר הוה לא מחתי׳ ליה מקמיה אי הכי אפילו שאר שטרות נמי אלא אמרי׳ רווחא שביק למאן דקשיש מיניה הכא נמי רווחא שביק למאן דקשיש מיניה אמר רב פפא זאת אומרת עידי הגט אין חותמין זה בלא זה מאי טעמא אמר רב אשי גזירה משום כולכם ע״כ. ותו דבשטרות מי איכא למ״ד אין העדי׳ חותמין אלא זה בפני זה דהא בגיטין לא אמרי׳ הכי אלא משום גזרה דכולכ׳ והא לא שייכא בשטרות. אלא נראה ברור דהכי גרסי׳ אמר ר׳ אבין תיפתר שחתם ישראל לבסוף ר׳ אילא בשם ר׳ יוסי אתיא כמ״ד אין העדי חותמי׳ אלא זה בפני זה ברם כמ״ד עדים חותמין זה שלא בפני זה אפילו חתם ישראל לבסוף פסול שטר שחותמו בארבעה עדי׳ ונמצאו שנים הראשוני׳ קרובי׳ או פסולי׳ כשר ותתקיי׳ העדות בשאר אמר ר׳ יוסי אתיא כמ״ד עדים חותמין זה שלא בפני זה ברם כמאן דאמר אין עדים חותמין אלא זה בפני זה אפילו חתם כותי בסוף כשר (והא דקאמר ברם כמאן דאמר אין עדי׳ חותמין אלא זה בפני זה משום גט נקט לה דבגט נמי קתני בתוספתא גט שחתמו עליו ד׳ עדים ונמצאו הראשוני׳ קרובי׳ או פסולי׳ כו׳ והבאתיה לעיל דאלו בשטר ליכא למאן דאמר הכי א״נ סירכא דלישנא דלעיל נקט וה״ק דאלו הוה אמרינן אין עדים חותמין אלא זה בפני זה אפילו חתם פסול בסוף כשר) והשתא ניחא נמי הא דקאמר ר׳ יוסי אתיא כמאן דאמר עדים חותמין זה שלא בפני זה כו׳ דלפי הגירסא דלעיל קשה מאן דוחקיה לוקמה למתניתין כמאן דאמר אין עדים חותמין זה שלא בפני זה ואפילו חתם בסוף כשר ודוחק לומר דהא דקאמר ר׳ יוסי אתיא כמאן דאמר כו׳ אר׳ אבין קאי כלומר דר׳ אבין דאוקמה הכי ולא אוקמה בחתם כותי בסוף ס״ל הכי והשתא ניחא נמי דלא פליג ר׳ אבין אברייתא דלפי הגירסא דלעיל צריך לומר דר׳ אבין פליג אברייתא דשטר שחותמו בארבע׳ עדים וזה תימה וגם הלשון אפילו חתם ישראל לבסוף פסול קשה לפי הגירסא דלעיל והל״ל בקצור ברם כמאן דאמר כו׳ פסול אלא ודאי הגירסא היא כמ״ש וא״כ הירושלמי ס״ל ממש כש״ס דילן דבגט אין עדים חותמין אלא זה בפני זה ובשטר חותמין זה שלא בפני זה וה״פ שטר שחותמו בארבעה עדים ונמצאו שנים הראשוני׳ קרובי׳ או פסולי׳ כשר דמסתמא רווחא שבקי לקשישי ומסתמא למילוי חתמי שלא יפסל השטר בהרחק שני שטין אבל שנים האחרי׳ פסולי׳ דלא שייך לומר רווחא שבקי ולאיזה צריך חותמי׳ הא כבר נעשה השטר כתיקונו אלא מסתמא לשום עדות חתמי אמר ר׳ יוסי אתיא כמאן דאמר עדים חותמין זה שלא בפני זה הלכך אמרינן דהראשוני׳ הכשרים לא ידעו מן האחרוני׳ הפסולי׳ ברם אי אמרינן אין עדי׳ חותמין אלא זה בפני זה אפילו חתם כותי שהוא פסול לבסוף כשר דכיון דידעי הכשרי׳ שיחתמו האחרוני׳ ודאי ידעי דלאו לעדות חתמי האחרוני׳ אלא לכבוד או לתנאי וכה״ג דאי לעדות היאך יחתמו עם הפסולי׳ דהא נמצא א׳ מהם קרוב או פסול עדותן בטלה. כן נ״ל הצעת בירושלמי. ואם כן מוכח דהראשונים דוקא:

גם דעת הרי״ף נ״ל כדעת בה״ג שהרי גם הוא גורס בפ׳ ג״פ כר״ח ונמצאו הראשוני׳ וכבר הוכחתי דהראשוני׳ הוא דוקא ומ״ש הרי״ף פ״ק דמכות בשם גאון אין ראיה דהתם לא בא אלא לחלק בין עדות בע״פ לבשטר ומיירי בראשוני׳ והיינו שכתב שם טעמא דאמרי׳ רווח׳ שביק למאן דקשיש מיניה וזה לא שייך רק בראשוני׳ דוקא ולא כב״י ושאר אחרוני׳ לדעת הרי״ף פ״ק דמכות בשם גאון. גם מ״ש הב״י בשם תשו׳ הרשב״א נ״ל דלא דק דהרי הרשב״א פ״ב דגיטין ס״ל כבה״ג אלא שמסכים לרי״ף בשם גאון דיש חילוק בין עדות בע״פ לשטר ומיירי כדפי׳. וכן מוכח להדיא בתשו׳ רשב״א סי׳ אלף צ״ב ומוכח שם דדעת הרי״ף כדעת ר״ח ובה״ג שכתב שם מתחלה וז״ל לא פסלינן שטרא מספק אלא תתקיי׳ העדות בשאר דאמרי׳ רווחא שביק כו׳ הנה שהגאון והרב אלפסי ז״ל הסכימו בדבר להכשיר וראוי לסמוך עליה׳ דגדולי ישראל ומובהקי׳ הם כו׳ ואח״כ בסמוך מיד כתב אלא מיהו אם מקיימי׳ מן הראשוני׳ או מן האחרוני׳ בזה נחלקו גדולי ישראל לפי שר״ח ז״ל והרב אלפסי ז״ל סוברין לומר דוקא מן האחרוני׳ ולא מן הראשוני׳ דתלינן הראשוני׳ במילוי כו׳ הרי מוכח להדיא כדפי׳:

גם בריב״ש סי׳ תט״ו הבין דעת הרי״ף דמכשיר בכל ענין ולפענ״ד כמ״ש:

גם מ״ש הטור והגאוני׳ לא חילקו כו׳ צל״ע דנראה לפרש גם דברי הגאוני׳ כהרי״ף שהרי הרא״ש כתב פ״ק דמכות לשון גאון של הרי״ף ובפ׳ ג״פ כתב דבסוף פסול אלא ודאי כמ״ש:

הגה נתבאר שדעת הלכות גדולות ור״ח והרי״ף והרשב״א דדוק׳ ראשוני׳ ולא אחרוני׳. וכן ר״י נ״ב ח״ב אע״פ שהביא סברת האומרי׳ דכ״ש אחרוני׳ כתב מיד אח״כ ויש מן הגדולי׳ שכתבו שאם הפסולי׳ אחרוני׳ או אמצעי׳ השטר פסול. רשב״א פ׳ ג״פ דף קס״ב ע״ב הסכים לדברי בה״ג וכן הסכי׳ הר״ן פ״ב דגטין והתוס׳ שם ובפ׳ ג״פ וכן פסקו הרא״ש והמרדכי שם וכ״כ הטור וכן דעת הסמ״ג דף ק״נ ע״ב וז״ל גרסי׳ בתוספחא ומביאה בהלכות גדולות היו ד׳ וה׳ עדים חתומי׳ על השטר ונמצאו שני׳ הראשוני׳ קרובי׳ או פסולי׳ תתקיי׳ העדות בשאר דאיכא למימר לכבוד או למילוי חתמו אבל באחרוני׳ לא הייתי מכשיר עכ״ל והשמיט דברי הרמב״ם שם:

וכן דעת ה״ר משה בר חנוך שהביא הבעל העיטור דף ל״ח ע״א וז״ל ובתשו׳ ר׳ משה בר חנוך כשהושוו ג׳ לשנים לבטל עדות׳ כשהם חתומי׳ פסולי׳ באמצע או בסוף וזו היא ששנינו תתקיי׳ העדות בשאר כשהם חתומי׳ בראשונ׳ לשם כבוד חתמו ולא לשום עדות כו׳ והריב״ש סי׳ תט״ו פי׳ דהר״מ בר חנוך מיירי כשחותמי׳ יחד זה בפני זה אבל שטר שבא לפנינו ואין נודע אם חתמו יחד או זה שלא בפני זה לעולם כשר דתולין שהכשרי׳ לא חתמו עם הפסולי׳ אלא לאחר שנכשר השטר בחתימת הכשרי׳ כו׳ ולא נהירא לי דפשט דבריו משמע דמיירי בסתם שטר שבא לפנינו ועוד דלא מסתבר לחלק בכך בזה ועוד דא״כ ל״ל לר״מ ב״ר חנוך למימר וזהו היא ששנינו תתקיי׳ בשאר כשהן חתומי׳ בראשונה הא הך ברייתא דתתקיי׳ בשאר מיירי בסתם שטר שבא לפנינו שנמצאו קרובי׳ ופסולי׳:

ובבעל העיטור שם כתב אחר דברי הר״מ ב״ח וקשיא לן הא דגרסי׳ בגטין מיחתם בתחלה קרוב או פסול כו׳ והיינו קושית הרמב״ן פ׳ ג״פ על הבה״ג וכבר כתבתי דל״ק מידי:

גם מ״ש הריב״ש סי׳ תט״ו שדעת ר״י ור״ת דכשרי׳ בין בתחלה בין בסוף הוא תמוה שהרי התוס׳ פ״ב דגטין והרשב״א והר״ן שם וכן התוס׳ פ׳ ג״פ והרא״ש והמרדכי שם כתבו להדיא בשם ר״י איפכא וגם כתבו התוס׳ והרא״ש ומרדכי ורשב״א והר״ן שם שגם ר״ת חזר בו והודה לדברי ר״י ע״ש:

וכן נראה דעת הנמוקי יוסף שכתב בפ״ק דמכות וז״ל הרמב״ן ז״ל וכ״ש לב׳ אחרוני׳ שנמצאו קרובי׳ או פסולי׳ שהוא כשר דאמר בתר הכי אתי הנך וחתמי ואין דעת התוספות כן אלא לעולם צריך שיהיו ב׳ אחרוני׳ כשרי׳ ובפ׳ גט פשוט היא בארוכה עכ״ל ובפ׳ ג״פ לא כתב רק כדברי התוס׳ וז״ל שם הראשוני׳ כגון בשטה הראשונה מהשני׳ יתקיי׳ העדות באותם שנחתמו בשטה שנייה שהם כשרי׳ ונימא שהראשוני׳ לכבוד בעלמא והא דאמרי׳ נמצא א׳ מהן קרוב או פסול עדותן פסולה מיירי שנחתמו אחרוני׳ בשטה שניה או כולם יחד בשטה אחת דאז ודאי נימא דלשם עדות גמור נתכונו עכ״ל:

הגה נתבאר שהעיקר בש״ס דדוקא נמצאו הראשוני׳ קרובי׳ או פסולי׳ כשר ולא האחרוני׳ וכן דעת בה״ג ורשב״ם ור״י ור״ת והר״מ ב״ח והרשב״א והר״ן והתוספות והרא״ש ומרדכי ונמוקי יוסף וסמ״ג והגהת מיימוני פ״ה מה׳ עדות וטור וכן דעת ראב״ן דף ק״י ריש ע״ב וכן נראה דעת הרי״ף ורבינו חננאל והכי נקטינן:

ולענין אמצעי׳ הנה בבה״ג והר״מ בר חנוך והר״ן פ״ב דגטין ור׳ ירוחם נ״ב ח״ב ומרדכי פ׳ ג״פ מבואר דאמצעי׳ פסולי׳ כמו בסוף וכ״כ התו׳ פ״ב דגטין וכן הוא בפסקי תוס׳ שם וכן נראה דעת הרשב״א שם ודלא כהרא״ש פ׳ ג״פ (ומ״ש בית יוסף דאפשר דלא פליג הרא״ש אהנך רבוותא לא נהירא לי ע״ש בהרא״ש) והכי מוכח לפי מה שהוכחתי דהברייתא דוקא נקט׳ הראשוני׳ וכן עיקר (ודלא כנראה מדברי הר״ב בהג״ה):

גם מ״ש במרדכי פג״פ בשם ראבי״ה ופ״ק דמכות בשם הירושלמי וכן הוא בראב״ן שם דף ק״י ריש ע״ב בשם הירושלמי שיכתבו העדים בפי׳ דלמילוי חתמו לא נהירא ואפשתי ולא מצאתי כן בירושלמי והוא נגד משמעות הש״ס וכל הפוסקים שכתבו להדיא דבסתמא תלינן דלמילוי חתמו וכן עיקר:

אכן מ״ש התוס׳ פ״ב דגיטין ופ׳ ג״פ והרא״ש שם והרשב״א והר״ן פ״ב דגטין והטור דאין מקיימי׳ השטר אלא מעדי׳ שלמטה. לא כתבוהו שאר הפוסקי׳. וגם אין נ״ל כדבריה׳ בזה אלא נ״ל עיקר בזה וכמו שכתב הרמב״ן בחדושיו פ׳ גט פשוט והריב״ש סי׳ תט״ו דמקיימי׳ השטר מכל תרי דאית ביה דמסתמא לא חיישינן דאית ביה קרובי׳ וכן מוכח דעת הרמב״ם והמחבר וכמ״ש לקמן דמשמע ליה דה״פ דש״ס כל כי האי גוונא אין מקיימי׳ אותו אלא מעדי׳ שלמטה הא בעלמ׳ מקיימי׳ בין מלמעל׳ בין מלמטה וכמ״ש הרמב״ן והריב״ש שם וכתבו שהוא דבר פשוט מאוד וא״צ לכתבו עוד נ״ל ראיה ממאי דתניא היו ארבעה וחמשה עדי׳ חתומי׳ על השטר ונמצאו שני׳ הראשוני׳ קרובי׳ או פסולי׳ תתקיים העדות בשאר משמע הא כל שלא נמצאו פסולי׳ תתקיים באיזו שנים שירצה ודוחק לומר דה״ק היכא דלא נמצאו פסולי׳ נמי לא תתקיים אלא בלמטה אלא דבנמצאו פסולי׳ ס״ד דלא ליהני קיום בשאר דבטל כל העדות קמ״ל דא״כ הכי הל״ל היו ארבעה וחמשה חתומי׳ על השטר אע״פ שנמצאו קרובי׳ או פסולי׳ תתקיים העדות בשאר גם פשטא דבריית׳ לא משמע הכי אלא כדפי׳. גם לדעת הרמב״ם והמחבר כ״ש שצ״ל כן שהרי הם סוברי׳ דבקרובי׳ בין בתחלה בין בסוף כשר וא״כ איך מקיימי׳ השטר אפי׳ מעדי׳ של מטה אלא ודאי כדפי׳ דסתמא לא חיישינן לקרובי׳: ובספר לחם משנה פ״ה מה׳ עדות ראיתי שהניח זה בקושיא על הרמב״ם וכתב וז״ל והרמב״ן בחדושיו פ׳ גט פשוט הביאו והריב״ש סי׳ תט״ו כתב לתרץ קושיא זו וז״ל ואין לחוש שמא יקיימו אותו מאותן העדים שלמטה דכיון שהם קרובים או פסולים מגליא מלתא ולא אתי למסמך עלייהו וקשה לי על תירוץ זה מהא דאמרינן בס״פ הזורק גבי גט מקושר אמר רבי יוחנן לא הכשירו בו אלא עד אחד קרוב בלבד אבל תרי לא דילמא אתי לקיומי בתרי קרובים וחד כשר והא כיון דקרובי׳ ידיעי היכי אתי לקיומי בהו ואמאי ידיעי טפי בפשוט ממקושר עכ״ל ולא קשה מידי דהתם במקושר כיון דליכא עדים טפי מכי אורחיה לא מיגליא מלתא אבל הכא כיון דאיכא ארבע וחמשה וה׳ עדים טפי מאורחיה דייקי בית דין ומגליא מלתא ובאמת לא עיין הלחם משנה רק בריב״ש שמביא דברי רמב״ן בקצרה ואישתמיטתיה חדושי רמב״ן עצמו שהקשה קושיא זו ותי׳ כן להדיא כדפי׳ וז״ל הרמב״ן בחדושיו שם ובגט קרח נמי הכשירו קרובי׳ בין באמצע בין בסוף כראיתא בפ׳ הזורק ואעפ״י שלא הכשירו בו אלא אחד משום דדלמא אתי לקיומי בשני קרובי׳ וחד כשר הכא שאני משום דכיון דלא הוו צריכי למחתם ולאו אורחא דאינשי לרבויי בעדי׳ בגט פשוט בודאי אמרי בי דינא מאי דקמן ומיגליא מלתא דקרובי׳ נינהו ומשום תנאי או למילוי ריוח חתמו עכ״ל ובסתם שטר שלא נמצאו קרובים כיון דלא מגליא מלתא מקיימי׳ מאיזו שנים שירצה דאם איתא דהוו קרובי׳ או פסולי׳ הוו מיגליא: עוד כתב שם הרמב״ן ז״ל לתרץ את זה וז״ל ואפשר נמי דהני מילי לכתחלה ומשום טעמא דפרישית דאתי לקיומי בהו כיון שהוחתמו שם בודאי כדי להשלים קרחתו של גט אבל דיעבד כשר ואעפ״י שיש לחוש שמא יקיימו מהם עכ״ל וגם זה התירוץ נכון הוא: ומעתה גם מ״ש הרשב״א במילוי כו׳ אין נראה לפע״ד דנהי דר״ח והרי״ף גרסי הראשוני׳ ומשמע הראשוני׳ דוקא מ״מ היינו לענין כשנמצאו פסולי׳ בודאי אז בראשוני׳ השטר כשר דאמרינן למילוי חתמי דרווחא שבקי לקשישי ולא באחרוני׳ אבל בסתם שטר מקיימינן מכל תרי דאית ביה וכמ״ש וכן עיקר.

(כד) אם הכשרים זוכרי׳ כו׳ – זהו מתשובת הרא״ש כלל ס׳ דין ג׳ וכתב בסמ״ע ס״ק ל״ד דממ״ש הרא״ש בתשובה שם סי׳ ה׳ נראה כסותר למ״ש בסי׳ ג׳ ששם כ׳ דאפי׳ כשחותמי׳ בשטר אין לכשרים לחזור ולהעיד אלא א״כ שהפסולי׳ לא היו עמהם בראיית ההלואה אלא שישבו אח״כ וחתמו יחד ומ״ה אמרי׳ דהשטר פסול והעדות כשר ולא כשהיו הפסולי׳ עמהן וכוונו להעיד גם בשעת הלואה ואפשר דמ״ש בדין ה׳ לא כ״כ כ״א לדעת הרמב״ם דס״ל דבראיה לחוד מפסל העדות אבל הרא״ש ס״ל דתרתי בעינן ראיה והגדה וכמ״ש הטור בסי׳ ל״ו מ״ה כתב שם בדין ג׳ דיכולי׳ החתומי׳ על השטר לחזור ולהעיד ודוחק וצ״ע עכ״ל ולא נהירא אלא נראה דהרא״ש בסי׳ ג׳ וכן המחבר כאן מיירי שהפסולי׳ לא היו עמהם בשעת ראיה ולא הוצרכו לבאר זה דפשיטא דכשהפסולי׳ היו עמהם דבטל העדות לכ״ע דהא ה״ל ראיה והגדה דעדי׳ החתומי׳ על השטר כמו שנחקרה עדותן בב״ד דמי ומה״ט קי״ל בכל דוכתי עדי׳ החתומי׳ על השטר אין יכולים לחזור ולהעיד דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד דהגדה בשטר כהגדה בב״ד היא כן נ״ל: ולפי מה שהעליתי לעיל סי׳ ל״ו סק״ח דבנצטרפו בראיה לחוד בטל העדו׳ אפילו לא העידו אח״כ א״כ אם היו הפסולי׳ עמהם בשעת ראית המעש׳ נתבטל העדות אפילו לא חתמו בשטר ואם לא היו הפסולי׳ עמהם בשעת ראיית המעשה וחתמו על השטר פסול דאע״ג דהעליתי לעיל סי׳ ל״ו ס״ק ו׳ דבהגדה לחוד לפני ב״ד לא נצטרפו ודלא כהרמ״ה הגדה דבשטר גרע טפי כיון דחתומי׳ יחד על שטר א׳ וה״ל מזויף מתוכו וגם כיון דאין העדי׳ חותמי׳ על השטר אלא מדעת המתחייב שאומר להם כתובו וחתומו א״כ חתימתן על השטר הוי צירוף לענין מעשה השטר כיון שצרפן יחד לחתום על שטר א׳ אבל ראיית המעש׳ לא נתבטל דראיית המעש׳ וחתימת השטר שני ענינים מחולקי׳ הם כן נ״ל ודלא כמהר״מ אלשקר בתשובה סי׳ ט״ז דף כ״ד ע״א שכ׳ דמדפסל הרמב״ם שטר שחתומים עליו קרובים או פסולי׳ מוכח דס״ל כהרמ״ה דהא כתב אם יש עדות ברורה שישבו כולם לחתום כו׳ ולא קאמר אם יש עדות דבשע׳ שראו היו כולם ביחד דהא אפשר דהעדות קיתה בזמן א׳ והחתימה מאוחרת כו׳ והאריך שם בזה וליתא אלא כמ״ש דהשתא לא עסקינן אלא שהשטר בטל אבל מענין המעש׳ לא מיירי והשטר בטל מ״מ מטעמא שכתבתי והא ראיה שהרי הרא״ש וטור לעיל סי׳ ל״ו ושאר פוסקי׳ לא ס״ל כהרמ״ה ואפ״ה פסלי בשטר אלא ודאי כמ״ש (ומ״ש הנ״י פרק ז״ב בשם בעל העיטור ומביאו ב״י סי׳ נ״א ס״ה דאין משביעים ע״פ האחד הכשר שבא להעיד בע״פ וכן משמע בתשובת רשב״א שהביא ב״י לעיל ס״ס ל״ו מיירי שנצטרפו יחד בשעת ראיית המעש׳ ודוק).

(כה) ובית דין יכתבו עדותן כו׳ – נ״ל דוקא קאמר בית דין אבל הם עצמם לא שכבר עשו שליחותן שלא נעשו שלוחי׳ לחתום את השטר אלא בצירוף הפסול ודוק.

(כו) שלא מדעת הלוה כשר – שאין שם פסול עליו לאמר שאין בידו לעשות ממנו שטר בלא דעת הלוה ומה״ט נרא׳ פשוט דיכול המלוה למלאותו בקרובי׳ אפילו אחר היום שנחת׳ וכן מוכח באשר״י וא״כ קשה על המחבר דלא ה״ל לסתום ולכתוב בסעיף ט״ו שלא כדעת הרא״ש ולכן נרא׳ שהכל סעיף אחד הוא והוא מצורף למ״ש לפני זה בשם הי״א ויש להגיה וי״ו וצ״ל והא דמכשרינן כו׳ עכ״ל סמ״ע ולא נהירא דא״כ לא ה״ל להמחבר לעשות מזה סעיף מיוחד אלא נרא׳ דס״ל דכ״ע מודו בזה דנהי דיכול לעשות שלא מדעת הלוה היינו כיון שמסר השטר לידו כאלו הרשהו לעשו׳ אבל מ״מ אין השטר נכשר אלא משעת המילוי וגם באשר״י לא מוכח מידי וי״ל דמודה בזה לה״ר יונה ע״ש.

(כז) אם הוא שטר שאין בו קנין כו׳ – ואפילו למ״ד (לעיל סי׳ ל״ט ס״ק מ׳) עדיו בחתומיו זכין לו בשטר כזה דלא נחתם כראוי מודה דאינן זוכין לו. סמ״ע וכ״כ הב״ח.

(כח) הבא מכח עכו״ם כו׳ – עיין בסמ״ע ס״ק ל״ז ועמ״ש לקמן סי׳ ס״ו סעיף כ״ה ס״ק פ״ב.

(כט) וכן אם היה כו׳ דחיישינן כו׳ – דברי הר״ב צל״ע דכיון דקי״ל לעיל ריש סעיף י׳ דאם סיימו השטר באמצע שטה והניחו הנשאר חלק וגם שתחתיה פסול השטר א״כ היכא חיישינן שעשו העדי׳ כך ובעיר שושן כתב וז״ל חיישינן שמא כו׳ דאמרינן לעיל סעיף י׳ שהוא כשר כו׳ ודבריו תמוהין דהא אמרי׳ לעיל שהוא פסול וכ״כ איהו גופיה שם ודאי דליכא מאן דפליג בהא שהוא פסול דהא יוכל לזייף בחצי השטה שלמעל׳ מה דבעי ולא יהא הזיוף ניכר כלל ובסמ״ע כ׳ דכיון דאיכא ריעותא לפנינו דמתחיל השטר באמצע. שטה חוששין לזה. וקשה וכי בשביל שום ריעותא כזה נחשוד לעדי׳ שחתמו על שטר פסול מה שלא מצינו כן בש״ס ושום פוסק. ועוד קשה לי שממקור דין שהוציא הרב כן לא משמע כן שדין זה הוא לקוח ממרדכי פ׳ ג״פ שכתב שם בשם ראבי״ה שפירש הא דפשטינן שטה ומחצה כשר וז״ל ונ״ל דהני מילי כגון דסיים שריר וקיים באמצע השטה והניח חלק חצי שטה זו ועוד א׳ שלימה ושוב בשלישית חתמו דליכא למיחש דזייף דה״ל כי מזייף ליה הוא בשטה אחת ועדיו בשטה אחרת ופסול דדומה לשני שטין אבל אם סיים שריר וקיים בסוף שטה והניח שטה וחצי חלק פסול דגייז ליה וכתב בשטה דחתימי סהדי מה דבעי דה״ל הוא ועדיו בשטה אחת ויש להביא ראיה מהא דאמרינן שטר הבא בשטה אחת ועדיו בשטה אחרת פסול ה״ה הכא בשני שטין אם לא התחיל בשטה ראשונ׳ אלא באמצע הקלף שכנגד חתימת העדים שפסול דאל״כ עדיין יש לחוש לדלמא גייז ליה לחצי שטה ויניח חצי שטה ושטה שלימה תחתיה עם העדי׳ ויכתוב מה שירצה בחצי שטה העליונה ע״כ לשונו. הרי שדקדק וכתב דהני מילי כגון דסיים שריר וקיים באמצע השטה כו׳ אבל אם סיים שריר וקיים כו׳ משום דודאי אם לא סיים שריר וקיים באמצע השטה והניחו מחצה ושטה חלק ושוב בשלישי חתמו השטר פסול דאיכא נמיחש שיכתוב בחצי השטה שלמעלה מה דבעי אבל כשסייס שריר וקיים ליכא למיחש לזיופא דמה דכתיב בתר שריר וקיים לא מהני דס״ל לראבי״ה דתרי שריר ן קיים לא כתבינן אפילו בשטה שלפני אחרונה (דאע״ג דליכא למיחש לזיופא מכל מקום לא פלוג ובכל גווני לא כתבינן תרו שריר וקיים) כמו שאוכיח לקמן מדברי רשב״ם וראבי״ה וא״כ כאן ששטר זה מתחיל באמצע קלף חיישינן שמא סיימו באמצע שטה שריר וקיים. וראיה דס״ל לראבי״ה דתרי שריר וחיים לא כתבינן אפילו בשטה שלפני אחרונה שהרי לעיל מיניה שם בפרק גט פשוט כתב המרדכי שראב״ן ורשב״ם כתבו דהרחיק שתי שטין פסול דוקא בדלא כתב שריר וקיים דאי כתוב שריר וקיים תו לא מצי למכתב מידי בתר היכי והשיג ראבי״ה עליהם דאין נראה דאכתי איכח למיחש דלמאגייז לכולי שטרא וכתב בהני ב׳ שטין מה דבעי עכ״ל משמע דאי לאו הכי הוה כשר ולא הוה חיישיכן דלמא הדר כתיב שריר וקיים פעם שנית אלא ודאי דס״ל דתרי שריר וקיים לא כתבינן אפילו בשטות שלמעלה וכן משמע ממ״ש המרדכי שם לעיל מיניה וז״ל וכן פיר״י כו׳ וקיימא לן נמי דתרי שריר וקיים לא כתבינן והנהיגו לכתוב שריר וקיים בכל השטרות ועכשיו שהרחיקו ב׳ שיטין מן הכתב אין לחוש כלל עכ״ל וכ״כ הרמב״ן בחדושיו להדיא פ׳ ג״פ לדעת רשב״ם וז״ל ואם יאמר הרב דתרי שריר וקיים לא כתבינן אפילו בגט פשוט יכול הוא לומר שאם כתוב שריר וקיים יכולי׳ להניח חלק שתי שטין שאין לחוש לשמא יזייף ויוסיף שאין למדין מכל מה שלמטה משריר וקיים הראשון אלא שעדיין יש לפוסלו דלמא גייז לכולי שטרא כו׳ עכ״ל וזה גם כן דעת ראבי״ה וא״כ מוכח מדברי ראבי״ה דדוקא משום דתרי שריר וקיים לא כתבינ׳ הוא דפסול דחיישינן שמא סיימו שריר וקיים באמצע שטה ותו לא היה חשש זיוף הא לאו הכי אע״ג דאיכא ריעותא לפנינו שהשטר מתחיל באמצע שטה היה כשר וא״כ אנן דקי״ל דתרי שריר וקיים כתבינן בשיטה שלפני אחרונה וכדלעיל ס״ס מ״ד שטר זה כשר דודאי נעשה כך שטר זה מתחלה דאל״כ לא היו עדים מנוחין חלק מחצה ושטה שהרי היה אפשר נזייף ולכתוב תרי שריר וקיים וא״כ דברי דר״ב בכאן דפוסל שטר זה צל״ע.

(ל) והוא שלא יהא שום שינוי בין השטר למקו׳ חתימת העדים כו׳ – וה״ה שלא יהא שינוי בשטר עצמו בין מקום שטר זה למקום שטר זה אלא משום דבשטר עצמו יכול למחוק כל השטר ולא יהא בו שום שינוי לכך קאמר למקום חתימת העדי׳.

(לא) על כן לא יחתמו כו׳ – ומקום השטר פ״א כו׳. והעדי׳ לא ירגישו בזה בשעה שיבאו לחתום דאין ניכר ההפרש בין נמחק פעם א׳ לנמחק שתי פעמי׳ רק לאחר שנכתב על המחק ונתייבש הכתיבה והעדי׳ ילכו משם קודם לכן. כן כתבו התוספות פ׳ גט פשוט דף קס״ג ע״א לשטת רב״י ולשטת ריב״ם דלקמן דס״ל דההפרש ניכר מיד כתבו דהיינו דוקא לבית דין ניכר דדייקי אבל לעדי׳ אינו ניכר דלא דייקי.

(לב) ואם יש בין חתימת העד לשני ריוח כו׳ – כ״כ התוספות פ׳ ג״פ סוף דף קס״ג לשטת רב״י וכ״כ בהגהת אשר״י שם בשם פיר״י אבל בשם ריב״ם כתבו התוס׳ שם דאפילו יש ריוח כשר כשאינו ניכר שנמחק שתי פעמי׳ דאף קודם שנכתב עליו ניכר ההפרש בין נמחק פעם א׳ לנמחק שתי פעמי׳ וכ״כ בהגה׳ אשר״י שם ל״א דכשר אפילו יש ההפרש בין עד לעד וכ״כ הריב״ש סי׳ מ״ט בשם הרמ״ה וז״ל ומלשון הרמ״ה ז״ל בההיא סוגיא נראה שאין חלק פוסל בין עד לעד שהוא ז״ל כתב ששטר הבא הוא ועדיו על המחק שהוא כשר שצריך לדקדק בו שחלק שיש בין עד לעד לא יהי׳ נמחק שני פעמי׳ כיון שהשטר ועדיו על המחק פעם אח׳ שאל״כ יש לחוש שמא שטר זה הי׳ הוא על הנייר ועדיו על המחק והי׳ כתוב בין עד לעד אנחנא סהדי חתימנא אמחקא כו׳ וזה מחק השטר וכתב כרצונו על המחק ומחק הכתב שבין עד לעד והרי הוא נמחק שני פעמי׳ אבל כשהחלק שבין עד לעד הוא דומה לכתב ולחתימות אין לחוש עכ״ל ונראה שגם הריב״ש מסכים לזה וכן משמע לכאורה פשטא לישנא דבש״ס וא״ת חוזר ומוחק אינו דומה נמחק פעם א׳ לנמחק שני פעמי׳ כו׳ משמע דהמחק גופיה אינו דומה אף קודם שנכתב עליו ויש לתמוה על המחבר איך סתם כדברי הטור ולא הביא אף בב״י שום חולק עליו שהרי גדולי הפוסקים חולקין ונראה לכאורה עיקר כדבריהם וכמ״ש ואולי היא מפני ששטר הבא הוא ועדיו על המחק לא שכיחי.

(לג) והוא שכתבו כן בין חתימת עד הראשון לחתימת עד השני – לפי׳ ריב״ם דלעיל שנמחק שני פעמי׳ ניכר אף שאין נכתב עליו לאו דוקא כשכתבו העדי׳ כן בין עד לעד דה״ה כשכתבו כן על המחק לפני חתימתן אבל לפי׳ רב״י ניחא שאינו ניכר כיון שאין כתוב עליו כלום כ״כ התוס׳ פג״פ ור״ל דאם יכתבו כן לפני חתימתן יש לחוש שימחקנו ולא יכתוב עליו כלום ואף שיהי׳ חלק בין השטר לעדי׳ אין השטר פסול בכך דשיעור כתיבת אנחנא סהדי כו׳ אינו אלא שטה אחת וכשיש חלק שטה א׳ לפני השטר כשר משום שאין העדי׳ יכולים לצמצם לחתום מיד סמוך לכתב. כן נ״ל לפרש דברי התוס׳ ודו״ק.

(לד) אפי׳ כתבו אנו העדי׳ כו׳ – כלומר אפי׳ כתבו כן על הנייר לפני חתימתן ובא שטר בזה לפנינו דודאי השתא לא נעשה בשטר זה שום זיוף אפ״ה פסול מטעם דסוף סוף ימחקנו כו׳ אבל אין לפרש אפי׳ כתבו העדי׳ כן בין עד לעד דא״כ בלאו הכי פסול דשמא היה שטר זה כפשוטו כולו על הנייר וחתם עד הראשון ואח״כ מחק כל השטר והעד השני כתב כן אחר עד הראשון והעד הראשון אינו מסכים ע״ז ונמצא שאין השטר נכשר רק ע״פ עד אחד ואינו כלום ולא דמי לסעיף שלפני זה דהתם מה שנכתב בין עד לעד הוא לתועלת הלוה שלא יזייף המלוה השטר משא״כ הכא שהוא לתועלת המלוה פשיטא שאינו כלום כיון שאין כאן אלא עד א׳ דאל״כ כל מלוה אחר שיחתום עד א׳ יזייף בשטר מה שירצה ויקיימנו בין עד לעד ויעשה קניניא עם העד הב׳ אלא ודאי כמ״ש ובזה דחיתי לעיל ס״ס מ״ד ראיות הרשב״א ע״ש.