פרה מעוברת שהזיקה וכו׳ – נ״ב: עיין בש״ך סק״א הביא דעת התוס׳ דבקנס ל״ש משואיל״מ והכוונה מכח ל״ש דמחיוב שבועה בקנס כלל כיון דבמודה מיפטר וכ״כ הש״ך אח״כ בסי׳ זה כדעת הראב״ד. והנה נ״ל ראי׳ לדבריו מב״ק דע״ד ע״ב עפ״י ע״א פשיטא ומשני הא קמ״ל עפ״י עצמו דומיא דע״פ ע״א הא מודה בקנס ואח״כ באו עדים חייב לאפוקי מדר״ה וכו׳ ואח״כ גרסינן שם גופא אר״ה מודה בקנס וכו׳ מעשה בר״ג וכו׳. והנה קשה לי טובא מה פריך לר״ה מברייתא ונדחק ליישב הרי כבר נדחה דבריו ממתני׳ דהרי במשנה מוכח דמודה בקנס ואח״כ באו עדים חייב וא״כ כבר נדחה דבריו ול״ש עוד תיובתא ונ״ל לתרץ דלכאורה תמי׳ מה פריך הש״ס ע״פ ע״א פשיטא דילמא קמ״ל דאפי׳ שבועה לא בעי דהרי בעלמא ע״א מחייב שבועה וקיי״ל דשבועה אתיא לכלל ממון ולכך אמר דאינו משלם דו״ה אך הרי קשה באמת למה לא ישבע כדין בכל התורה אך הרי התוס׳ כתבו דבקנס ל״ש שבועה כיון דאלו מודה מיפטר וא״כ תינח דאם ידעינן דמודה בקנס פטור אבל אם לא ידעינן דמודה בקנס פטור מה״ת לא יתחייב שבועה וא״כ הוי קושית הש״ס כך דממ״נ אם קמ״ל דאינו משלם זה הוי פשיטא דאין ע״א נאמן ואם קמ״ל לענין דפטור משבועה קשה הוא גופא למה פטור ואין לומר מכח דאם מודה בקנס פטור דא״כ כבר נשמע מזה דמודה בקנס פטור וא״כ ל״ל עוד הסיפא דע״פ עצמו כבר נשמע מדין ע״פ ע״א ועוד דהול״ל אינו נשבע למה נקט אינו משלם. והנה לכאורה היה אפשר ליישב עוד די״ל דהמשנה מיירי באינו מכחיש העד רק טוען אינו יודע אם טבח ומכר שלו או של הגנבה וא״כ הוי קמ״ל דהוי ס״ד דבזה יהא נאמן ע״א וכמו בסוטה דאם נסתרה ע״פ ע״א כיון דקינא לה ע״פ שנים הוי אח״כ רגל״ד ודי בע״א א״כ ה״נ כיון דכבר גנב ע״פ שנים הוי ס״ד דדי בטביחה ומכירה ע״פ ע״א לכך קמ״ל דאינו משלם ע״פ ע״א גם הוי ס״ד כמ״ש התוס׳ סב״ב דל״ד דהתורה האמינה לע״א כשנים כל שאינו נשבע נגדו כן ה״נ הוי ס״ד כן לכך קמ״ל דאינו משלם אך י״ל דקשה הוא גופא אם טוען א״י למה לא יהיה מחיוב שבועה ואיל״מ ואף דבקנס ל״ש משואיל״מ היינו מטעם דלא הוי מחיוב שבועה כלל כיון דאלו מודה מיפטר א״כ יהיה מוכח מזה דמודה בקנס פטור א״כ למ״ל עוד מפי עצמו לכך הוכרח לתרץ דקמ״ל דמודה ואח״כ באו עדים אך זה תינח אם קיי״ל כר׳ אבא דהוי משואיל״מ אבל אם לא ס״ל כר״א רק לא אמרינן משואיל״מ באינו יודע א״כ שפיר הוי מצי לתרץ המשנה דמיירי בטוען הגנב א״י ומשואיל״מ לא הוי כיון דבכל דוכתא לא הוי משואיל״מ רק דכיון קמ״ל דהוי ס״ד דהוי רגל״ד כמו בסוטה לכך קמ״ל דאינו נאמן ולכך א״ש הכל דלדידן דקיי״ל כר״א ואמרינן משואיל״מ פריך הש״ס שפיר פשיטא דא״ל דמיירי לענין שבועה או לענין אם הגנב טוען א״י למה באמת לא יהי׳ מחויב שבועה ואיל״מ ובע״כ מטעם מודה בקנס וא״כ קשה למה לי שוב מפי עצמו ולזה מוכרח לומר דקמ״ל דמודה ואח״כ באו עדים חייב אבל לר״ה עצמו לא הוי קשה די״ל דס״ל דלא כר״א ולא אמרינן משואיל״מ א״כ י״ל דקמ״ל בטוען הגנב א״י דהוי ס״ד שיהיה נאמן כיון דהוי רגל״ד כמו בסוטה לכך קמ״ל דאינו נאמן ושבועה לא שייך דאין נשבעין שבועת התורה באינו יודע כמ״ש הש״ך סי׳ ע״ה בשם הפוסקים אבל לעולם י״ל דמודה בקנס חייב ואם היה טוען ברי הי׳ חייב שבועה ומה דלא תנא במשנה שבועה מכח דמיירי בא״י ולכך הוצרך להשמיענו דמפי עצמו נמי פטור לכך אין ראי׳ דלא כר״ה מן המשנה לכך הוצרך להקשות עליו מן הברייתא ויש ראיה ברורה מן הש״ס כדעת התוס׳ דלפי האמת לא שייך שבועה או משואיל״מ בקנס ודוק היטב בזה:

פרה מעוברת שנגחה וכו׳ – נ״ב: מקור דין זה בש״ס ר״פ שור שנגח את הפרה וכו׳ עד זה כלל גדול בדין המע״ה וכו׳ עמ״ש ביאור זה בחיבורי ליו״ד מהדורא ה׳ ה׳ מילה סי׳ רסו. והנה מידי עיוני בזה ראיתי דבר חדש דהרמב״ם והמחבר כאן הפכו סדר המשנה דבמשנ׳ נקט תחלה שור שנגח את הפרה ואח״כ וכן פרה שנגחה את השור והם כתבו להיפך תחלה פרה שנגחה וכו׳ ואח״כ וכן שור שנגח הלא דבר הוא ומה שנרא׳ לי בזה בעזה״י דהנה קיי״ל בספק ויבם דאין ספק מוציא מידי ודאי ועיין בתוס׳ בסוגיא דכולה שלי וחצי׳ שלי שהקשו נמי כן ותרצו עייש״ה וא״כ ה״נ בפרה שנגחה ואינו ידוע אם גם הולד נגח או לא נימא כיון דעכ״פ הפרה ודאי נגחה רק דספק אם גם הולד נגח נימא דאין ספק מוציא מידי ודאי אך י״ל דזה תליא בפלוגתא דר״ע ור״י בב״ק דף ל״ו ובכמה דוכתא אם יוחלט השור או בע״ח נינהו. ועיין בתוס׳ בסוגיא זו דר״פ זה דמשמע דלמ״ד דיכול לסלק לו בזוזי אין לו זכי׳ בשור כלל ואזלינן רק בתר המזיק עצמו ונחשב מוחזק וא״כ ה״נ להיפך לר״י דס״ל בע״ח נינהו כיון דאנו דנין על המזיק עצמו בזה י״ל כיון דעכ״פ מקצת ודאי חייב אין ספק מוציא מידי ודאי אבל לר״ע דס״ל יוחלט השור א״כ אנו דנין רק על הפרה עצמה והפרה והולד תרי גופי נינהו ולא שייך לומר אין ספק מוציא מידי ודאי אבל בהפרה הניזקת בזה ודאי אזלינן בתר הניזק שהפסיד ממונו וראוי לומר כיון דהזיקו מקצת אין ספק מוציא מידי ודאי והזיק גם הולד ולכך א״ש דס״ל להרמב״ם והמחבר דהמשנה אתיא כר״י דבע״ח נינהו ולכן הוי לא זו אף זו ל״מ אם השור הזיק הפרה דהוי ספק בהניזק כמה הוא אין ספק מוציא מידי ודאי רק גם אם פרה שנגחה דהוי ודאי כגוף החייב המזיק נמי לא אמרי׳ אין ספק מוציא מידי ודאי והוי דרך לא זו אף זו אבל אנן דקיי״ל יוחלט השור כר״ע ולכך הוי רבותא להיפוך ל״מ בפרה שנגחה דליכא למימר כלל אין ספק מוציא מידי ודאי כיון דב׳ גופים הם רק גם אף בשור שנגחה פרה דהוי סברא לומר אין ספק מוציא מידי ודאי לגבי הניזק מ״מ לא אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי והוי רבותא להיפך ודו״ק היטב. ובחיבורי ליו״ד הנ״ל בסי׳ הנ״ל כתבתי בעזה״י ישוב אחר לדברי המחבר הנ״ל עפ״י הדרך שכתבנו שם ודו״ק: