×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
בהמה שנפלה לגינה והזיקה, וכיצד משערין ההיזק, ובו ו׳ סעיפים
(א) בְּהֵמָה שֶׁהֻחְלְקָה בְּאֶבֶן אוֹ בְּמֵימֵי רַגְלַיִם, וְנָפְלָה לְגִנָּה, וְנֶחְבְּטָה עַל גַּבֵּי פֵּרוֹת וִירָקוֹת, אוֹ שֶׁאָכְלָה, מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁנֶּהֱנֵית. אֲפִלּוּ הָלְכָה מֵעֲרוּגָה לַעֲרוּגָה, וַאֲפִלּוּ נִשְׁאֲרָה שָׁם כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ, אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא מַה שֶּׁנֶּהֱנֵית. וּמַה הֲנָאָה יֵשׁ לָהּ בַּחֲבָטָה, שֶׁהֲרֵי מָצְאָה מָקוֹם רַךְ וְלֹא נִתְרַסְקוּ אֵיבָרֶיהָ. אֲבָל אִם יָרְדָה כְּדַרְכָּהּ וְאָכְלָה, מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיקָה. וַאֲפִלּוּ טִנְּפָה פֵּרוֹת בְּמֵי לֵדָה, מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיקָה, מִפְּנֵי שֶׁתְּחִלָּתוֹ בִּפְשִׁיעָה. וְכֵן אִם דְּחָפָהּ חֲבֶרְתָּהּ וְנָפְלָה, מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיקָה, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה לוֹ לְהַעֲבִירָם אַחַת אַחַת כְּדֵי שֶׁלֹּא יִדְחֲפוּ זוֹ אֶת זוֹ (וְכֵן דַּעַת הָרִי״ף). {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם דְּחָפָהּ חֲבֶרְתָּהּ לֹא מִקְרֵי פְשִׁיעָה, אֶלָּא הָוֵי אֹנֶס וּפָטוּר (טוּר ס״ג בְּשֵׁם ר״י והרמ״ה וְהָרא״ש). אִם הֶעֱבִירָהּ אֵצֶל גִּנַּת חֲבֵרוֹ וְהָיָה אֶפְשָׁר לָהּ לֵירֵד וְלִכָּנֵס לַגִּנָּה, אֲפִלּוּ נָפְלָה בְּאֹנֶס חַיָּב, דְּהָוֵי תְּחִלָּתוֹ בִּפְשִׁיעָה וְסוֹפוֹ בְּאֹנֶס (טוּר ס״א וְתוֹסָפוֹת וְהָרא״ש). וְיֵשׁ מִי שֶׁחוֹלֵק בְּזֶה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ״א בְּשֵׁם הָרַאֲבַ״ד).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חעודהכל
(א) א) ל׳ הרמב״ם בפ״ג מהנ״מ די״א משנה רפ״ו דב״ק דף נ״ה ע״א
(ב) ב) כדמפרש רב כהנא שם דף נ״ח ע״א
(ג) ג) כדמפ׳ שם דרב לא מבעיא קאמר וכו׳
(ד) ד) כדאמר רבי יוחנן שם
(ה) ה) שם במשנה
(ו) ו) בעיא דרב ירמיה שם דף נ״ח ע״א למ״ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור אבל למ״ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב פשיט דחייב ואנן קיימא לן כוותיה
(ז) פרש״י דהיה לו לשמרה שלא תרד
(ח) ז) פסק כרב כהנא וכתב ה״ה שפסק בפסק ההלכות וכתב הב״י דפשטא דגמ׳ כוותיהו
(ט) ח) פסקו כרבא דמפרש מתניתין נפלה לגינה וכו׳ בשדחפוה חברותיה ופי׳ פטור לשלם מה שהזוקה אבל חייב לשלם מה שנהנית פשוט ומבואר שם בגמ׳ וכ״כ הרא״ש בשם התוספת ולא דמי לעובדא דאדא סבולאה בפ״ז דב״מ דף צ״ג ע״ג ואיתא לעיל סימן ש״ג סי״א דחייבוה לשלם לאו משום פשיעה חייביה אלא משום שהיה ש״ש וזה חשוב כגניבה ואבידה כדמשמע התם וכשם שהבעלים פטורים אם דחפה חבירתה כך שומר שכר שלו פטור דהא תנן מסר לש״ח וכו׳ כלן נכנסו תחת הבעלים בפ״ד דב״ק סוף דף מ״ד ע״ב
(א) משלם מה שנהנית כו׳ – פי׳ ולא כל מה שהזיק׳ החילוק שבין דא לדא כ׳ הטור והמחבר בסי׳ שצ״א ס״ח ע״ש:
(ב) ואפי׳ הלכה מערוג׳ לערוג׳ כו׳ – פי׳ ואפי׳ בעל הבהמה ידע מזה דמזל רע דבעל השדה הוא דגרם ליה ההיזק:
(ג) ואפי׳ טנפה פירות כו׳ – פי׳ אף שלא אכלם וזה שילדה וטנפ׳ הי׳ אונס דלא ה״ל למיסק אדעתיה שתלד ותטנף אפי׳ הכי משלם אפי׳ כל ההוזק כיון דתחלתי׳ הוה בפשיעה דה״ל לשומר׳ שלא תלך שם ותרד ותאכל הפירות וברישא מיירי שנפל׳ ממקו׳ שלא הי׳ לה לירד שם דרך הטבע אם לא שהוחלק׳ ונפלה שם באונס מ״ה אינו משלם אלא מה שנהני׳ כ״כ בטור ועמ״ש מור״ם בהג״ה ובסמוך דיש חולק ע״ז דתחלתו בפשיעה וסופו באונס:
(ד) וי״א דאם דחפוה חבירת׳ כו׳ – דאע״ג דנתבאר בטור ובדברי המחבר לעיל בסי׳ ש״ג סי״א בש״ש דבכה״ג חייב לאו משום דהו׳ כפשיעה אלא דה״ל כגניב׳ ואביד׳ דש״ש חייב בו משא״כ בשן ורגל דאין אדם מחויב לשמור בהמתו אלא שמירה פחות׳ כמ״ש בר״ס שצ״ו ומחשב בהן זה לאונס ועד״ר:
(ה) אם העביר׳ כו׳ – והי׳ אפשר לה לירד כו׳ ומ״ש המחבר בר״ס זה יש לפרשו דלא הי׳ אפשר לה לירד וכמ״ש לפני זה ובטו׳ כתב עוד ז״ל או אפילו שאי אפשר שתרד ונפלה שם שלא באונס ג״כ משלמת כל מה שהזיק׳ ור״ל כגון שהיא הולכת במקו׳ גבוה והשדה בגיא ושינת׳ זו את טבע שאר הבהמות וקפצה לאכול הפירות שראת׳ שם
(א) ולא נתרסק וכו׳ – מלשון זה משמע דאם לא נתרסקו אבריה אלא הי׳ לה צער בעלמא לא הי׳ צריך לשלם כלל אבל אי יש לספק בזה צריך לשלם לו מה שהי׳ נותן שיצילו בהמתו מספק אמנם משמעות לשון התוספות והרא״ש אינם מורין כן ע׳ ביש״ש פ״ו דב״ק סי׳ י״ג.
(א) שנהנית – באופן שנתבאר בסי׳ שצ״א ס״ח ע״ש:
(ב) הלכה – פירוש ואפי׳ בעל הבהמה ידע מזה דמזל רע דבעל השדה הוא דגרם ליה ההיזק. סמ״ע:
(ג) איבריה – מלשון זה משמע דאם לא נתרסקו איבריה אלא היה לה צער בעלמא א״צ לשלם כלל ואם יש להסתפק בזה צריך לשלם לו מה שהיה נותן להציל בהמתו מספק אמנם משמעות ל׳ התוספות והרא״ש אינן מורין כן עיין במהרש״ל פ״ו דב״ק סי׳ י״ג. ש״ך:
(א) וכן אם דחפה כו׳ – כשיטתם בכ״מ שאמרו מ״ד כו׳ ומ״ד כו׳:
(ב) וי״א כו׳ – כרבא דהוא בתרא וכן ס״ל לר״פ בב״מ צג ב׳ כוותיה וע״ש תוס׳ בד״ה איבעי כו׳ אבל הרשב״א כ׳ דאתי אף לר״כ דגבי בע״ה פשיעותא הוא אבל לגבי ש״ח פטור דלא קביל עליה למטרח כ״כ:
(ג) אם כו׳ – תוס׳ ד״ה נפלה כו׳:
(ד) ויש כו׳ – דלאו פשיעותא היא כמ״ש י״ט ב׳ וכי יאחזנה כו׳ וז״ש ירדה כו׳ וז״ש שם כיון דמשתמטא כו׳ ולדברי תוס׳ הא א״א לירד לשם אף שיש לדחוק בזה:
{א} המעביר בהמתו אצל גינת חבירו אם אפשר לה לירד וליכנס לגינה אפילו לא ירדה אלא נפלה באונס והזיקתו בין ע״י אכילה שאכלה מן הירקות בין ע״י נפילה שנפלה על הירקות ונפסדו משלם כל מה שהזיקה ואפילו ילדה וטנפה פירות במי לידה ואפילו שא״א לה שתרד ונפלה שלא באונס משלם כל מה שהזיקה אבל אם אי אפשר לה שתרד ונפלה באונס אז אינו משלם אלא מה שנהנית ומה היא הנאתה שהירקות שנפלה עליה הן רכים והצילוה שלא נחבטה בכח ולא נתרסקו איבריה ואפילו שהתה שם כל היום והלכה מערוגה לערוגה ואכלה אינו משלם אלא מה שנהנית:
{ג} ומהו נקרא אונס שפטור אם נפלה כגון שהוחלקה באבן או במי רגליה ונפלה אבל אם דחפוה חברותיה ונפלה פשיעה הוא ולאו אונס וחייב לדעת רב אלפס והרמב״ם אבל ר״י פירש דחפוה חברותיה לא הוי פשיעה ופטור וכ״כ הרמ״ה וכ״כ א״א הרא״ש ז״ל:
(א) {א} המעביר בהמתו אצל גינת חבירו אם אפשר לה לירד וליכנס לגנה אפילו לא ירדה אלא נפלה באונס והזיקתו וכו׳ משלם כל מה שהזיקה משנה בפ׳ הכונס (בבא קמא נה:) נפילה לגנה ונהנית משלם מה שנהנית ירדה כדרכה והזיקה משלם מה שהזיקה ופי׳ רש״י נפלה לגנה או באונס: מה שנהנית. לפי הנאה ולא לפי הזיקה ובגמרא (נז:) אמר רב בנחבטת ואסיקנא דל״מ קאמר לא מיבעיא אכלה דמשלמת מה שנהנית אבל נחבטת אימא מבריח ארי מנכסי חבירו הוא ומה שנהנית נמי לא משלם קמ״ל ואימא הכי נמי מבריח ארי מנכסי חבירו מדעתו האי לאו מדעתו א״נ מבריח ארי מנכסי חבירו לית ליה פסידא האי אית ליה פסידא ופירש רש״י שנחבטה. כשנחבטה על התבואה שיקעתן בקרקע והפסידתן והיא נהנית שלא לקתה מהקרקע וז״ל הרא״ש נפלה לגנה ונהנית כגון שהצילוה העשבים שתחתיה שלא ניזוקת משלמת מה שנהנית וכ״ש אם אכלה והוא שאינה יכולה לירד כדרכה ואם יכולה לירד כדרכה אפילו נפלה משלמת מה שהזיקה דהוי תחלתו בפשיעה וסופו באונס והא דקתני ירדה כדרכה לאו דוקא דה״ה נפלה כיון שיכולה לירד וכתב הרשב״א שיש מי שפירש כן ושהראב״ד חולק ואומר שאע״פ שיכולה לירד אם נפלה פטור ולא קרינן ליה תחלתו בפשיעה וכי אינו רשאי להעביר צאנו בר״ה או יאחזנה בזנבה אלא ודאי כל נפלה פטור עכ״ל:
ומה שכתב ואפילו ילדה וטנפה פירות במי לידה שם בגמרא (נח.) ירדה כדרכה והזיקה במי לידה למאן דאמר תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב ה״נ חייב:
ומה שכתב ואפילו שא״א לה שתרד ונפלה שלא באונס משלם כל מה שהזיקה פשוט הוא:
ומה שכתב אבל אם א״א לה שתרד ונפלה באונס אז אינו משלם אלא מה שנהנית כבר נתבאר דהיינו מתני׳:
ומה שכתב ומה היא הנאתה כבר נתבאר:
ומה שכתב ואפילו שהתה שם כל היום והלכה מערוגה לערוגה ואכלה אינו משלם אלא מה שנהנית פלוגתא דאמוראי שם ופסק כרבי יוחנן דאמר הכי וכתב הרשב״א הא דא״ר יוחנן אפילו מערוגה לערוג׳ אפילו כשראוה הבעלים שנפלה וכי רועה היא פטור עד שתצא דמן שמיא הוא דקנסיה וכן פירש הראב״ד ז״ל עד כאן לשונו והביא ראיה לדבר וכן נראה מדברי הרא״ש:
(ג) {ג} ומה שכתב ומהו נקרא אונס שפטור אם נפלה וכו׳ שם בגמרא אמתניתין דנפלה לגנה ונהנית משלם מה שנהנית היכא נפל רב כהנא אמר שהחליקה במימי רגליה רבא אמר שדחפתה חברתה מ״ד שדחפתה חבירתה כ״ש החליקה במימי רגליה ומ״ד שהחליקה במימי רגליה אבל דחפתה חברתה פשיעה היא ומשלמת מה שהזיקה דא״ל איבעי לך עבורי חדא חדא וכתב הרי״ף דהכי הלכתא דדחפתה חברתה פשיעה היא וכ״כ הרמב״ם בפ״ג מהלכות נזקי ממון והרא״ש כתב בשם התוספות דהא דקאמר הכא דחפתה חברתה פשיעה היא היינו דלא כרב פפא בשילהי פרק הפועלים (בבא מציעא צג:) גבי עובדא דאדא סבולאה ונראה דהתם לאו משום פשיעה חייבו אלא שש״ש היה וחשיב כגניבה ואבידה כדמשמע התם ונראה דהלכה כרב פפא וכיון דהלכה דלאו פשיעה היא א״כ דחפוה ונפלה פטור הכא דשן ורגל בשמירה פחותה סגי להו כש״ח הילכך רועה זה אע״פ שהוא ש״ש וחייב לשלם לבעלים אם נפלה והזיקה מיהו אם דחפוה והזיקה פטור תנן מסר לש״ח וכו׳ כולן נכנסו תחת הבעלים וכי היכא דפטורים בעלים אם נפלה דחפה והזיקה גם השומר פטור וכן פסק הרמ״ה ז״ל עכ״ל.
ולענין הלכה נקטינן כהרי״ף והרמב״ם ז״ל שהם מוסכמים ועוד דפשטא דגמרא כוותייהו:
(א) והוא לטעמיה אזיל לפסוק כהרי״ף והרמב״ם בכ״מ אבל לפי מה שכתבתי כמה פעמים לפסוק כבתראי ורבים גם הכא נקטינן כוותייהו דלא להוציא ממון מיד בעליהם:
(ג) אבל אם דחפוה חברותיה כו׳ אבל ר״י פי׳ כו׳ עד וכ״כ א״א שם דף כ״ת פלוגתא דאמוראי ופסק הרי״ף כמ״ד דפשיעה הוה דהו״ל לעבורי חדא חדא והתוס׳ והרא״ש כתבו דאע״ג דלענין רועה ש״ש ודחפו הבהמות זא״ז ונפלה והזיקה קיי״ל דחייב הרועה לשלם וכמש״ר בסימן ש״ג לאו משום דהוה פשיעה אלא מטעם דהו״ל כגניבה ואבידה דחייב עליה ש״ש וכן מוכח בפ׳ הפועלים ומשם מוכח דלא הוה כפשיעה וא״כ בדין זה דעלה והזיקה להירקות פטור דקיי״ל בשן ורגל בשמירה פחותה סגי ומיחשב לאונס ע״ש באשר״י שהאריך ומ״ש הוא תכלית כוונתו ויש שם ט״ס וכצ״ל שם אע״פ שהוא ש״ש וחייב לשלם לבעלים אם נפלה והוזקה ומיהו אם הזיקה פטור דהא תנן כו׳ וכן מצאתי הגי׳ באשר״י של קלף:
(א) המעביר בהמתו כו׳ בב״ק דף נ״ה ובגמרא דף נ״ז ודף נ״ח ע״ש:
ואפשר לה לירד [כמו בב״ח]:
בין ע״י נפילה שנפלה על ירקות והזיקה הירקות משלמת כל הזיקה אע״פ שלא מיחשבה הנאה כ״כ כמו אכלה הירקות:
ואפי׳ ילדה וטנפה פירות שם דף נ״ח בעי ר׳ ירמיה ירדה כדרכה והזיקה במי לידה מהו אליבא דמ״ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב לא תיבעי לך כו׳ ופירש״י תחלתו בפשיעה בלא לידה וטנפה היה לו לשמרה שלא תכנס ותאכל וסופו באונס לא היה יודע שתלד עכ״ל וזש״ר וילדה וטנפה פירות דהוא ההיזק שעשתה בנפילתה ואע״ג דשם קאי אאם ירדה מרצונו וקמ״ל דאע״פ שהלידה היה אונס חייב וכ״כ הרמב״ם בפ״ג דנ״מ אאם ירדה ע״ש למד רבינו משם דה״ה אם נפלה כיון דתחלתו בפשיעה דהיתה יכולה לירד וק״ל:
ואפילו שא״א לה שתרד פי׳ שהוא מקום גבוה ועמוק שודאי הבהמה מתיירא לירד שם ונפלה לשם שלא באונס שלא דחפוה ולא הוחלקה כדבסמוך אלא מעצמה קפצה אע״פ דשלא כדרכה הוא מ״מ כיון דמעצמה קפצה שם חייב לשלם על היזק שהזיק ממונו כדין שן ורגל ברשות הניזק:
אינו משלם אלא מה שנהנית פי׳ אם אכלה הירקות משלם כפי הנאת האכילה ואם לא אכלה אלא הזיקה בנפילתה משלם כפי אותה הנאה כדמפרש ואזיל:
ומש״ר ומה היא הנאתה לא קאי אלא אמאי דסיים לעיל דכתב בין ע״י נפילה אבל הנאת אכילה ידועה היא (ואינו משלם כל הנאת אכילה אלא ע״ד שמפורש בסימן שצ״א ועד״ז משלם כאן בנפלה באונס וזהו שחילק ג״כ בין מה שנהנית ובין מה שהזיקה ומסיים וכתב ואפילו הלכה מערוגה לערוגה ואכלה אינו משלם יותר) ושם בגמרא קאמר דהו״א דבכה״ג תחשב כמבריח ארי מנכסי חבירו כו׳ [כמו בב״ח]:
והלכה מערוגה לערוגה פלוגתא דאמוראי שם ופסק כר״י דאמר הכי ופי׳ הרשב״א והראב״ד ז״ל דמיירי אפילו בשראוה בעלים שנפלה וכי רועה היא שם פטור עד שתצא דמן שמיא הוא דקנסוהו ב״י:
(ג) אבל אם דחפוה חברותיה ונפלה פשיעה הוא דהו״ל להעבירם חדא חדא כדי שלא ידחפו זו את זו:
ומש״ר אבל ר״י פי׳ כו׳ עד״ר:
(א) {א} המעביר בהמתו וכו׳. משנה ר״פ הכונס נפלה לגינה ונהנית משלמת מה שנהנית ירדה כדרכה והזיקה משלמת מה שהזיקה ופי׳ הרא״ש ע״פ סוגיית הגמ׳ דאם יכולה לירד כדרכה אפילו נפלה באונס משלמת מה שהזיקה דהוי תחילתו בפשיעה וסופו באונס והא דקתני ירדה כדרכה לאו דוקא אלא אם יכולה לירד כדרכה אם נפלה משלמת מה שהזיקה ומשום אורחא דמילתא נקט ירדה וה״ה נפלה כיון שיכולה לירד עכ״ל והוא מדברי התוס׳ (סוף דף נ״ז) בד״ה נפלה לגינה:
ומ״ש בין על ידי אכילה וכו׳. שם בגמרא (תחלת ד׳ נ״ח) ואשמועינן דאין זה מבריח ארי מנכסי חבירו שהעשבים הצילוה שלא תחבט בקרקע דמבריח ארי מדעתו האי שלא מדעתו א״נ מבריח ארי לית לי׳ פסידא האי אית ליה פסידא:
ומ״ש ואפי׳ ילדה וכו׳. שם בגמ׳:
ומ״ש ואפילו שא״א לה שתרד ונפלה שלא באונס משלם וכו׳. הכי משמע לשם בסוגיא דכשפשע בנפילה חייב לשלם מה שהזיקה:
ומ״ש ואפילו שהתה כל היום וכו׳. פלוגתא דרב כהנא ורבי יוחנן שם ופסק כר״י:
(ג) {ג} ומ״ש ומהו נקרא אונס וכו׳. שם פלוגתא דרב כהנא ורבא ורב אלפס והרמב״ם פסקו כרב כהנא דדחפוה פשיעה היא ור״י והרא״ש פסקו כרבא דדחפוה נמי לאו פשיעה היא ועיין בדברי הרא״ש שם שהאריך ועיין עוד במ״ש התוס׳ בפ׳ הפועלים (בבא מציעא צ״ג) בד״ה איבעי לך וכתב ב״י ולענין הלכה נקטינן כהרי״ף והרמב״ם שהם מוסכמים ועוד דפשטא דגמ׳ כוותייהו עכ״ל ותימה דבסמוך גבי יצאה וחזרה פסק דבנעל בפניה כראוי פטור מלשלם דכיון דאפוקי ממונא הוא נקטינן לקולא לנתבע וכאן פסק לחומרא לנתבע אלא העיקר דגם כאן נקטינן כר״י והרמ״ה והרא״ש שלא להוציא ממון מיד בעלים אף בדחפוה חברותיה:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חהכל
 
(ב) הֻחְלְקָה וְנָפְלָה וְיָצְאָה {וְהוּא יָדַע (טוּר ס״ב),} וְחָזְרָה לַגִּנָּה, אַף עַל פִּי שֶׁחָזְרָה שֶׁלֹּא לְדַעַת הַבְּעָלִים, מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיקָה, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה לוֹ לְשָׁמְרָהּ שֶׁלֹּא תַּחֲזֹר, שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁכֵּיוָן שֶׁיָּדְעָה דֶרֶךְ הַגִּנָּה הֲרֵי הִיא חוֹזֶרֶת מֵאֵלֶיהָ. {הַגָּה: מִיהוּ, אִם שְׁמָרָהּ בִּשְׁמִירָה מְעֻלָּה וְיָצְאָה וְהִזִּיקָה, פָּטוּר (טוּר).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףדרכי משהפרישהב״חעודהכל
(י) ט) שם די״ב ממימרא דרבי יוחנן כדמפרש לה רב פפא שם דף נ״ח ע״א
(יא) י) וכ״כ ה״ה שם וז״ל וסובר רבינו ז״ל שכל שנעל בפניה כראוי והוא לא ידע בצאתה פטור ואינו משלם אלא מה שנהנית ומן הדעת מוכרעים כן ושכ״כ הראב״ד בפירושיו וכן כתב הרשב״א בשמו ונרא׳ שחזר בו מן ההשגה ובודאי אם החזיר דרך שם צריך לאוחזה כדי שלא תפיל עצמה שם וכ״כ הרב ז״ל
(יב) כ) כן פרש״י שם וכן כתב הרא״ש שם
(ו) שהיה לו לשומר׳ – פי׳ שמיר׳ מעול׳. ופי׳ שמירה מעולה או פחות׳ תמצא בר״ס שצ״ו ובטור ובדברי המחבר:
(ב) שהי׳ לו לשומר׳ – פי׳ שמירה מעולה ופי׳ שמירה מעולה או פחותה תמצא בר״ס שצ״ו וכו׳ עכ״ל סמ״ע ודלא כהבנת מהרש״ל דלהרמב״ם סגי בשמיר׳ פחותה ואינו כן אלא עכ״פ צריך שמירה מעולה ולאפוקי הרא״ש דס״ל דלא סגי בשמירה מעולה ג״כ ודוק.
(ג) מיהו אם שמרה כו׳ – וכ״פ מהרש״ל סי׳ י״ז.
(ד) מעולה – וכ״פ מהרש״ל שם סי׳ י״ז וע״ל ר״ס שצ״ו:
(ה) והוא ידע – גמ׳:
(ו) מיהו כו׳ – רש״י וז״ש כל אימת דמשתמטא ול״ק כיון דילפא. יש״ש דלא כראב״ד:
{ב} אבל אם יצאה משם והוא ידע אפילו חזרה אח״כ שלא לדעת ששמרה כראוי וחזרה משלם מה שהזיקה דלא סגי לה תו בשמירה פחותה ובעיא שמירה מעולה שלא תחזור לשם כיון שלמדה הדרך לילך לשם:
(ב) {ב} ומה שכתב אבל אם יצאה משם והוא ידע אפילו חזרה אח״כ שלא לדעת ששמרה כראוי וחזרה משלם מה שהזיקה דלא סגי לה תו בשמירה פחותה וכו׳ מימרא דרב פפא שם אמר רב פפא לא תימא עד שתצא לדעת ותחזור לדעת אלא כיון שיצתה לדעת אע״פ שחזרה שלא לדעת מ״ט דאמר ליה כיון דילפא כל אימת דמשתמטא להתם רהטא ופרש״י תימא וכו׳ ותחזור לדעת שלא נעל בפניה כראוי אלא כיון שיצאה לדעת וכו׳ דהשתא לא סגי ליה בשמירה פחותה דא״ל כיון דילפא וכו׳ וכ״כ הרא״ש ז״ל וה״ה כתב בפ״ג מהלכות נזקי ממון שסובר הרמב״ם שכל שנעל בפניה כראוי והוא לא ידע בצאתה פטור ואינו משלם אלא מה שנהנית ובהשגות א״א האי פירוש לא נהירא אלא ה״פ ואפילו נעל בפניה כראוי ויצתה ולא ידע להיכן הלכה חייב איבעי ליה למידע דהתם הלכה ע״כ ואיני צריך להכריע דברי רבינו כי מן הדעת הם מוכרעים דודאי אע״פ שהיתה שם פעם אחת אינו צריך לאחזה או לסגרה בדלת שיכולה לעמוד בפני כל רוח והרא״ה בעצמו כך כתב בפירושיו דוקא לא נעל בפניה כראוי הא לאו הכי אינו משלם אלא מה שנהנית וכ״כ הרשב״א שם בשמו נראה שחזר בו ומן ההשגה הזאת ובודאי אם החזירה דרך שם צריך לאוחזה כדי שלא תפיל עצמה שם וכ״כ הרב ז״ל עד כאן לשונו ובאמת שאיני רואה גילוי דעת בדברי הרמב״ם לומר מה שפירש בו ה״ה שדברי הרמב״ם סתומים הם וסובלים איזה פי׳ משני הפירושים ולענין הלכה כיון דאפוקי ממונא הוא נקטינן לקולא לנתבע וכדברי הרשב״א והה״מ והראב״ד בפירושיו:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ב) דלא סגי בשמירה פחותה שמירה פחותה ושמירה מעולה מפורש ר״ס שצ״ו:
(ב) {ב} ומ״ש אבל אם יצאה משם וכו׳ מימרא דרב פפא שם:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףדרכי משהפרישהב״חהכל
 
(ג) הַמַּעֲמִיד בֶּהֱמַת חֲבֵרוֹ עַל גַּבֵּי קָמַת חֲבֵרוֹ, הַמַּעֲמִיד חַיָּב לְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיקָה. וְכֵן אִם הִכִּישָׁהּ (פֵּרוּשׁ, הִכָּה אוֹתָהּ) עַד שֶׁהָלְכָה לְקָמַת חֲבֵרוֹ וְהִזִּיקָה, זֶה שֶׁהִכִּישָׁהּ חַיָּב. {הַגָּה: וַאֲפִלּוּ הַפֵּרוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, דְּהָוֵי כְּמַזִּיק בְּיָדַיִם (המ״מ פ״ד מִנִּזְקֵי מָמוֹן וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשְׁבָּ״א). וְדַוְקָא הִכִּישָׁהּ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, אֲבָל קָם לָהּ בְּאַפָּהּ עַד שֶׁהָלְכָה שָׁם, פָּטוּר, דְּהָוֵי גְרָמָא בִנְזָקִין (הַמַּגִּיד שָׁם, וּדְלָא כְּדַעַת הָרַאֲבַ״ד).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףדרכי משהפרישהב״חעודהכל
(יג) ל) לשון הרמב״ם שם בפ״ד ד״ג מימרא דרב מתנה אמר רב שם דף נ״ו ע״ב ומכ״ש בהמתו
(יד) מ) שם אמר רבה לרב יוסף הכישה אמרת לן
(טו) נ) וכתב הב״י אע״פ שהתוס׳ כתבו דפטור כיון דלא משתמט בשום דוכתא דלחייב שן בר״ה כדברי ה״ה והרשב״א נקטינן דטענת לא משתמיט לאו טענה הוא
(ז) המעמיד בהמת חבירו כו׳ – וכ״ש בהמה שלו:
(ח) ואפי׳ הפירות בר״ה ואע״ג דבהיזק שן ורגל נתבאר בסימן שצ״א דאם הזיק בהן בר״ה אין בעל הבהמה משלם אלא (ח״נ) מה שנהנית שאני הכא כיון דהעמידו שם ה״ל כמזיק הפירות בידים וכדמסיק ומ״ה משלם נ״ש:
(ז) ואפילו כו׳ – כפי׳ הרשב״א דהטעם דהוי מזיק בידים ועתוס׳ ד״ה המעמיד כו׳:
(ח) ודוקא כו׳ – גמ׳ שם:
{ד} המעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו או שהכישה עד שהלכה על קמת חבירו אותו שהעמידה או שהכישה חייב:
(ד) {ד} המעמיד בהמת חבירו וכו׳ מימרא בר״פ הכונס (בבא קמא נו:) וכתב ה״ה בפ״ד מהלכות נזקי ממון וכן אם הכישה וכו׳ בהשגות א״א וכ״ש קם לה באפה ע״כ ולא ידעתי מהו דאדרבה קם לה באפה גרמא בלחוד הוא ופטור וכ״כ הוא עצמו בפירושיו וכן מוכח בגמרא שם ופשוט הוא ודע שאפילו היו הפירות בר״ה חייב המעמיד שאין זה שן שפטרה תורה בר״ה שכאן המעמיד הוא שחייב עכ״ל וכ״כ הרשב״א וז״ל המעמיד בהמת חבירו וכו׳ דאע״פ שאין הבהמה שלו כיון שהעמידה על הקמה הרי הוא כאילו מאכילה בידים ומש״ה פריך פשיטא ומינה דאילו העמיד בהמתו ואפילו בהמת חבירו על פירות חבירו אפילו בר״ה חייב ולא דמי לאכלה מן הרחבה דפטור עכ״ל ואף ע״פ שהתוס׳ כתבו דא״כ לא משתמיט בשום דוכתא דליחייב שן בר״ה אפילו מקרב בהמתו אצל הפירות ומעמידה עלייהו כדברי הרשב״א וה״ה נקטינן דטענת לא משתמיט לאו טענה היא דמלתא דפשיטא היא דהוי מזיק בידים וליכא לפלוגי ביה בין ר״ה לרשות הניזק:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ד) אותו שהעמידה או שהכישה חייב ואפילו היו הפירות בר״ה כו׳ [כמו בב״ח בשם ה״ה וחשב״א וב״י]:
(ד) {ד} המעמיד בהמת חבירו וכו׳. כ״כ הרמב״ם בפ״ד מנזקי ממון והוא מימרא דרב ר״פ הכונס (בבא קמא נ״ו) המעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו חייב מעמיד פשיטא לא צריכא דקם לה באפה פירש״י שלא משכוה אלא אמד בפניה לכל צד שלא תלך אנה ואנה אלא לקמה לאכול מעמיד משמע שאוחזה בידה ומוליכה לקמה א״ל אביי לרב יוסף הכישה אמרת לן ופרש״י הכישה במקל אמרת לן בההיא דהמעמיד ומש״ה חייב עכ״ל כלומר אבל בקם לה באפה אינו חייב וזו היא דעת הרמב״ם ורבינו שלא הזכירו דבקם לה באפה נמי חייב אבל הראב״ד בהשגות מפרש דבקם לה באפה פשיטא דחייב דכיון שלא תלך אנה ואנה אלא לקמה לאכול חשבינן ליה כאילו משכוה אלא דאביי קאמר דהכישה אמרת לן דחייב ומשמע דלא בעינן דוקא דקם לה באפה אלא אפי׳ בהכישה נמי חייב ולא קיי״ל הכי אלא כמשמעות כל הפסקים דלא כתבו אלא הכישה:
כתב הרב המגיד שם דהעמיד. או הכישה אפילו בר״ה חייב דהוה ליה כמזיק בידים וכ״כ ב״י וכ״כ הרשב״א והכי נקטינן ודלא כמ״ש התוס׳ לשם בד״ה המעמיד ע״ש:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףדרכי משהפרישהב״חהכל
 
(ד) כָּל בְּהֵמָה שֶׁהִזִּיקָה פֵּרוֹת מְחֻבָּרִים, מְשַׁעֲרִים מַה שֶּׁהִזִּיקָה בְּשִׁשִּׁים וּמְשַׁלֵּם מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב לְשַׁלֵּם. כֵּיצַד, הֲרֵי שֶׁאָכְלָה בֵּית סְאָה, שָׁמִין שִׁשִּׁים בֵּית סְאָה בְּאוֹתָהּ הַשָּׂדֶה כַּמָּה הָיָה שָׁוֶה, וְכַמָּה הוּא שָׁוֶה עַתָּה אַחַר שֶׁנִּפְסַד בּוֹ הַבֵּית סְאָה, וּמְשַׁלֵּם הַשְּׁאָר. וְכֵן אִם אָכְלָה קַב אוֹ רֹבַע, אֲפִלּוּ קֶלַח אֶחָד, שָׁמִין אוֹתוֹ בְּשִׁשִּׁים.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חעודהכל
(טז) ס) שם דין י״ג ממשנה שם רפ״ו וכדמפ׳ ר׳ חנינא שם דף נ״ח ע״ב
(יז) ע) דאינו מפסיד המזיק כל כך דמי שלוקח ס׳ סאין כשהיא בתבואתה אינו מזלזל בה בשביל הפסד בית סאה אחת כי אם דבר מועט
(יח) פ) כחזקי׳ שם
(ט) משמרין מה שהזיקה בס׳ כו׳ – ילפינן לה מדכתיב וביער בשד׳ אחר בבי״ת דהול״ל וביער שדה אחר ודרשינן דההיזק והביער ישער אגב שדה אחר והיינו דלא ישומו כמה היה שוה בית סאה זו הנאכל לחוד דהי׳ שוה טובא והי׳ מפסיד המזיק הרבה אלא משערינן אם אדם בא ליקח ס׳ כמו שיעור זה דהוזק כמה היה נותן בעדו דרך משל ס׳ זהו׳ וכמה הי׳ פוחת בשביל בית סאה זו שנאכל דדרך העולם הוא דלא הי׳ פוחת עבור זה כל שווי׳ בית סאה וגם אין שמין בית סאה זו הנאכל אגב שדה שלימה דלא הי׳ פוחת הקונה עבור זה כ״א דבר מועט והיה נפסד הניזק טובא לכך נתנו שיעור ממוצע לשער בס׳ כשיעור הנאכל ואע״ג דדרשינן זה מדכתיב וביער ובשדה אחר ילפינן נמי מינ׳ דדוקא כשהזיק׳ ברשות הניזק הוא דחייב לאפוקי הזיק׳ בר״ה והיינו מדכתב׳ התורה גבי וביער ולא כתב׳ גבי דין תשלומין מיטב שדהו ישלם בשדה אחר ועד״ר:
(י) וכן אם אכלה קב כו׳ – שמין אותו בששים כמו זה הנאכל ולאפוקי ממ״ד דמשערינן לעולם אפי׳ קלח א׳ אגב סאה בס׳ סאין ועפ״ר:
(ט) כל כו׳ – כחזקיה וכל הסוגיא שם כוותיה ת״ר אין כו׳ אלא כו׳ ושם אתא לקמיה דר״נ כו׳ א״ל רבא כו׳ והלכתא כו׳ אליעזר זעירא כו׳:
(ליקוט) כיצד כו׳ וכן כו׳ אפי׳ כו׳ – ר״ל כפי׳ ר״ח שם וכן פי׳ הראב״ד הביאו הרשב״א שם אריב״ח סאה כו׳ ר״ל דוקא סאה שיימינן בששים מפני שהוא דבר גדול שלא להכחיש את המזיק והיינו דתנן במתני׳ סאה אבל פחות מסאה שמין בפ״ע ר׳ ינאי כו׳ עד תרקב וחזקיה אמר אפי׳ קלח ע״ש (ע״כ):
(ליקוט) כיצד כו׳ – עמ״ש בפי׳ ר״ח והראב״ד ובזה ניחא מה שפריך שם מתבי אכלה כו׳ דהקושיא דוקא לחזקיה אבל לפירש״י ה״ל להקשות אמתני׳ וכן אף לפי׳ תוס׳ שפי׳ שם דמ״ש בית סאה קאי אמה שאכלה ע״ש ופ׳ כחזקיה דכל הסוגיא שם כוותיה ת״ר אין כו׳ ההוא גברא כו׳ אתא כו׳ וכן אביי ורבא שם וכן ר״פ ור״ה כו׳ ושם והלכתא כו׳ אליעזר כו׳ שלחוה כו׳ והשמיט מש״ש נטיעה כו׳ דס״ל דחכמים שם פליגי אכולהו אבל הרא״ש פ׳ דס״ל דל״פ אהא ממה שחזר ואמר וחכ״א כו׳ על סמדר. וכן בכחש גופנא לא כ׳ דס״ל כהרמ״ה דלא מנכינן אבל הרא״ש פ׳ שם דמנכינן דרבנן ס״ל כוותיה ועתוס׳ שם ד״ה מאן כו׳ וד״ה אונס כו׳ וברא״ש שם (ע״כ):
{ה} בהמה שאכלה או הפסידה פירות מחוברין כיצד משערים הנזק רואין מה שהפסידה ושמין מי שבא לקנות ס׳ חלקים כדי מה שאכלה כמה היה נותן בהם עתה קודם אכילתה וכמה היה פוחת בשביל אכילתה וכן נותן לניזק וכן הדין אם אכלה מעט או הרבה שמין כך וא״א הרא״ש ז״ל כתב שעדיין פוחתין מזה ששמין כמה הרויח הניזק שלא הוכחש שדהו במה שלא נשארו בה הפירות עד שנגמרו וכן מנכין למזיק והרמ״ה כתב שאין מנכין אותן.
(ה) {ה} בהמה שאכלה או הפסידה פירות מחוברים כיצד משערים הנזק רואין מה שהפסידה ושמין מי שבא לקנות ס׳ חלקים כדי מה שאכלה כמה היה נותן בהם וכו׳ בפרק הכונס (בבא קמא נה:) תנן כיצד משלם מה שהזיקה שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה יפה וכמה היא יפה ובגמרא (נח:) היכי שיימינן אמר רבי יוסי בר חנינא סאה בס׳ סאין רבי ינאי אמר תרקב בס׳ תרקבים חזקיה אמר קלח בס׳ קלחים ופסקו הרי״ף והרא״ש כחזקיה דכולה סוגיא דשמעתין כוותיה וכן פסק הרמב״ם בפ״ד מהלכות נזקי ממון ופרש״י קלח בס׳ קלחים מה שאכלה בששים שעורים כמותו:
ומה שכתב וא״א ז״ל כתב שעדיין פוחתין מזה ששמין כמה הרויח הניזק שלא הוכחש שדהו וכו׳ שם בברייתא פלוגתא דתנאי וכתב הרא״ש פסק הרמ״ה דלא מנכינן כחש גופנא דאמרו לו לר״ש אינו דומה נבעלת באונס וכו׳ ויחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דכמה מתני׳ וברייתות אית להו אונס ומשלם את הצער והיינו דלא כר״ש ול״נ דמנכין כחש גופנא כרבי יוסי וכבן עזאי ואמרו לו דר״ש אית להו נמי כחש גופנא אלא דפליגי בהא אר״ש דסבר דצער של נבעלת באונס אינו גדול משנבעלת ברצון ורבנן סברי שהוא גדול ואותו יתרון צער משלם עכ״ל והרי״ף והרמב״ם ז״ל שלא הזכירו כחש גופנא משמע דכהרמ״ה ס״ל וכן הלכתא:
ומה שכתב ואם אכלה פירות שנגמרו ואין צריכין לשדה משלם דמי פירות גמורין כשיוויין וכו׳ משנה שם ר״ש אומר אם אכלה הפירות גמורים משלם פירות גמורים אם סאה סאה ואם סאתים סאתים ובגמרא מ״ט הא דאמר רחמנא וביער בשדה אחר מלמד ששמין ע״ג השדה ה״מ מידי דצריך לשדה הני כיון דלא צריכי לשדה בעינייהו בעי שלומי ואיפסקא הילכתא בגמרא כר׳ שמעון:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ה) כיצד משערינן כו׳ עד ושמין מי שבא לקנות כו׳ שם דף נ״ח יליף טעמא מקרא ע״ש:
כמה הרויח הניזק שלא הוכחש כו׳ ז״ל ש״ג פרק הכונס ומן התימה על הטור כיון שבסימן שצ״ד פסק כדעת אביו בניכוי כחש למה לא פסק ג״כ הכי בתשלומין דמי ולדות סימן תכ״ג ע״ש ולעד״נ דגם כאן לא פסק כהרא״ש שהרי הרא״ש הביא דברי הרמ״ה שפסק שאין מנכין הכחש וכתב עליו ול״נ כו׳ ורבינו היפך דברי הרא״ש שהביא מתחלה מה שפסק הרא״ש דמנכין כחש ומסיק וכתב ע״ז דהרמ״ה כתב שאין מנכה ש״מ דמסתבר ליה כדעת הרמ״ה וה״ט דגם הרי״ף והרמב״ם שהשמיטו דין זה דכחש משמע דס״ל כהרמ״ה וכ״כ ב״י ע״ש וא״ת הא כ״ר בסימן שכ״ד ושכ״ו בהמקבל שדה לזרעה שומשמין וזרעה חיטים כו׳ דאין מנכין לבעל השדה משום דאמרינן ליכחוש ארעא ולא ליכחוש מריה והוא מהגמרא וכמ״ש שם וי״ל דשאני התם דהתנה בעל השדה עם המקבל שיזרע שומשמין משא״כ כאן דבהמתו הזיקו שלא מדעתו:
(ה) בהמה שאכלה או הפסידה כו׳ כיצד משערינן כו׳ פירוש כשאכלה פירות שלא באונס דמשלם כל הנזק וכנ״ל על זה קאמר כיצד כו׳:
ושמין שבא לקנות כו׳ שם במשנה דף נ״ה ובגמרא דף נ״ח וכחזקיה דאמר אפילו קלח בששים קלחים דאינן מקפידין על קלח א׳ בין ס׳ קלחים כמו שמקפידין על סאה בין ס׳ סאין ואיכא מ״ד התם אפילו לא אכלה אלא קלח א׳ משערינן כמה פוחתין בפחת סאה בין ס׳ סאות שבו קפידא גדולה ולפי ערך מה שמגיע על קלח א׳ או כפי שיעור שאכלה נותן לניזק קמ״ל דלא אלא לעולם משערינן בס׳ כפי מה שאכלה וזהו ע״פ פי׳ התוס׳ דלשם ומש״ה סיים רבינו וכתב וכן הדין בין אם אכלה מעט או הרבה ובגמרא יליף דשמין בס׳ ממ״ש וביער בשדה אחר מלמד ששמין ע״ג שדה אחר ועד״ר:
ומ״ש וכן נותן לניזק פי׳ כפי ערך:
(ה) {ה} בהמה שאכלה וכו׳. פלוגתא דאמוראי פרק הכונס (בבא קמא נ״ח) ופסקו כל הפוסקים כחזקיה דאמר הכי:
ומ״ש בשם הרא״ש ושהרמ״ה נחלק עליו. נתבאר בדברי הרא״ש לשם באריכות:
ומ״ש ואם אכלה פירות שנגמרו וכו׳ פסק כר״ש לשם במשנה ר״פ ומה שקשה בדין זה נתבאר בסימן צ״ה ובסימן קט״ו קצ״ג רנ״ז ע״ש:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חהכל
 
(ה) אָכְלָה פֵּרוֹת גְּמוּרִים שֶׁאֵינָם צְרִיכִים לַקַּרְקַע, מְשַׁלֵּם דְּמֵי פֵרוֹת גְּמוּרִים בְּשִׁוּוּיֵיהֶן, אִם סְאָה דְּמֵי סְאָה, וְאִם סְאָתַיִם דְּמֵי סְאָתַיִם.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהטורמקורות וקישורים לטורדרכי משהעודהכל
(יט) צ) שם די״ד והם דברי ר״ש במשנה ומסיק בגמ׳ שם דף נ״ט ע״ב משמיה דרב דפסק הלכתא כוותיה
ואם אכלה פירות שנגמרו ואין צריכין לשדה משלם דמי פירות גמורין בשוויין אם סאה סאה ואם סאתים סאתים:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהטורמקורות וקישורים לטורדרכי משההכל
 
(ו) הֲרֵי שֶׁאָכְלָה פֵּרוֹת דֶּקֶל אֶחָד, וְכֵן הַקּוֹצֵץ פֵּרוֹת דֶּקֶל חֲבֵרוֹ וְאָכַל, אִם הָיָה דֶקֶל רוֹמִי וְכַיּוֹצֵא בּוֹ שֶׁאֵין הַתְּמָרִים שֶׁלּוֹ יָפוֹת, מְשַׁעֲרִים אוֹתוֹ בְּשִׁשִּׁים עַל גַּבֵּי הַקַּרְקַע; וְאִם דֶּקֶל פַּרְסִי וְכַיּוֹצֵא בּוֹ הוּא, שֶׁהַתְּמָרִים שֶׁלּוֹ יָפוֹת בְּיוֹתֵר, מְשַׁעֲרִים הַדֶּקֶל בִּפְנֵי עַצְמוֹ, כַּמָּה הָיָה שָׁוֶה וְכַמָּה הוּא שָׁוֶה עַתָּה. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם לֹא נִגְמַר גִּדּוּלוֹ מְשַׁעֲרִין בְּשִׁשִּׁים, וְאִם נִגְמַר גִּדּוּלוֹ מְשַׁעֲרִין כְּמוֹ שֶׁהוּא (טוּר ס״ו).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףדרכי משהפרישהב״חעודהכל
(כ) ק) שם וכתב ה״ה הכל מבואר שם בגמרא (בעובדא דההוא גברא דקץ קשבא וכו׳ לקמיה דריש גלותא דף נ״ח ע״ב) בסוגיא לפי המסקנא
(כא) ר) בעובדא דר״פ ורב הונא בריה דרב יהושע ואיפסקא הלכתא כוותייהו שם דף נט ע״א
(כב) ש) דהכי איפסקא הלכתא שם בעובדא דר״ג
(כג) ת) הוא כפי׳ הרא״ש שם בפסקיו שפי׳ דקלא ארמאה שלא נגמר גידולו וכו׳ ודקלא פרסאה שנגמר גידולו וראוי לעקרו ולשתלו במקום אחר וכן כתב ר״י נל״א ח״א
(יא) וכן הקוצץ כו׳ – פי׳ בין שאכלה הבהמה בין שקוצץ האדם עצמו יש חילוק בין אם היו הפירות מדקל משובח או מדקל שאינו משובח כ״כ:
(יב) ואם נגמר גדולו כו׳ – הטור כ״כ אקוצץ אילן עצמו וחילק בין אם היה נגמר כ״כ עד שהי׳ ראוי לשתלו במקום אחר או לא ומור״ם ז״ל אף שסדרו אמ״ש המחבר לפני זה דמדבר בקוצץ פירות מ״מ מוכרח דכוונתו אאילן הנזכר בכלל דברי המחבר שלפני זה מדכתב ב״פ נגמרה גדולו ואי אפירות קאי הל״ל אי נגמר גידולן וק״ל:
(י) הרי כו׳ וכן כו׳ – שם:
(יא) אם כו׳ – וכן פירש״י:
{ו} הפסיד האילן וכן הקוצץ אילן חבירו אם לא נגמר גידולו ולא הגיע לכך שיהא ראוי לעקור ולשתול במקום אחר אז דינו כפירות שלא נגמרו ושמין אותו בס׳ ואם נגמר גידולו וראוי לשתלו במקום אחר אז דינו כפירות גמורין ושמין אותו בפני עצמו:
{ז} ל׳ הרמב״ם אכלה פירות דקל אם אין פירותיהן יפין משערינן בס׳ ואם יפין הן משערינן בפני עצמן כמה היו יפין קודם וכמה הן יפין עתה.
(ו) {ו} הפסיד האילן וכן הקוצץ אינן חבירו אם לא נגמר גידולו וכו׳ אז דינו כפירות שלא נגמרו ושמין אותו בס׳ ואם נגמר גידולו וכו׳ אז דינו כפירות גמורים ושמין אותו בפני עצמו שם (נח:) ההוא גברא דקץ קשבא מחבריה אתא לקמיה דר״ג א״ל לדידי חזי ותלת תאלאתא בקינא הוו קיימי והוי שוו מאה זוזי זיל הב ליה תלתין ותלת ותילתא אתא לקמיה דרב נחמן א״ל בששים רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדו עובדא כוותיה דרב נחמן בששים ופרש״י קשבא. דקל ואסיקנא הלכתא כרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע בדיקלא ארמאי והילכתא כוותיה דר״ג בדיקלא פרסאה וכתב הרא״ש דיקלא ארמאה היינו שלא נגמר גידולו ולא הגיע לכך שיהא ראוי לעקרו ולשתלו במקום אחר הילכך הוי כפירות שאינם גמורים ונישום בס׳ ודיקלא פרסאה היינו שנגמר גידולו והגיע לכך שאם יעקרוהו וישתלוהו במקום אחר יתקיים הילכך הוי כפירות גמורים ושמין אותו בפני עצמו כר״ש:
(ז) {ז} ומה שאמר רבינו ל׳ הרמב״ם אכלה פירות דקל אם אין פירותיה יפים משערים בס׳ וכו׳ בפ״ד מהלכות נזקי ממון וטעמו לפי שהוא מפרש כדפירש רש״י דיקלא פרסאה חשוב הוא מאוד ונישום בפני עצמו:
ודע שהרב רבינו אשר פסק כמאן דאמר התם דבכל שאר אילנות אם קטם נטיעה אחת אם בת שנתה משלם שתי כסף אם בת שתים משלם ארבע כסף ולא כתבו רבינו לפי ששאר פוסקים השמיטוהו:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ו) (ז)
ומ״ש הפסיד האילן כו׳ נשון הרמב״ם כו׳ בפ״ד מהל׳ נ״מ כ״כ והן מחולקין בפי׳ עובדא דגמרא פ׳ הכונס ההוא דקץ קשבא מחבריה והרא״ש פירשו בחילוק בין אילן שנגמר גידולו או לא והרמב״ם פירשו בחילוק בין אילן שפירותיו יפין או לא ע״ש וכ״כ הב״י:
(ו) {ו} {ז} הפסיד האילן וכו׳ שם (דף נ״ה) וע״פ דברי הרא״ש לשם דבדיקלא ארמאה בס׳ פי׳ שלא נגמרו גידוליו ובדיקלא פרסאה דשמין בפני עצמו פי׳ נגמרו גידוליו ואח״כ הביא לשון הרמב״ם שמתוכו מובן דמפרש דיקלא ארמאה בס׳ היינו פירות שאינן יפין ודיקלא פרסאה בפני עצמן היינו פירות שהן יפין וכך פרש״י:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףדרכי משהפרישהב״חהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×