(א) {א} המעביר בהמתו אצל גינת חבירו אם אפשר לה לירד וליכנס לגנה אפילו לא ירדה אלא נפלה באונס והזיקתו וכו׳ משלם כל מה שהזיקה משנה בפ׳ הכונס (בבא קמא נה:) נפילה לגנה ונהנית משלם מה שנהנית ירדה כדרכה והזיקה משלם מה שהזיקה ופי׳ רש״י נפלה לגנה או באונס: מה שנהנית. לפי הנאה ולא לפי הזיקה ובגמרא (נז:) אמר רב בנחבטת ואסיקנא דל״מ קאמר לא מיבעיא אכלה דמשלמת מה שנהנית אבל נחבטת אימא מבריח ארי מנכסי חבירו הוא ומה שנהנית נמי לא משלם קמ״ל ואימא הכי נמי מבריח ארי מנכסי חבירו מדעתו האי לאו מדעתו א״נ מבריח ארי מנכסי חבירו לית ליה פסידא האי אית ליה פסידא ופירש רש״י שנחבטה. כשנחבטה על התבואה שיקעתן בקרקע והפסידתן והיא נהנית שלא לקתה מהקרקע וז״ל הרא״ש נפלה לגנה ונהנית כגון שהצילוה העשבים שתחתיה שלא ניזוקת משלמת מה שנהנית וכ״ש אם אכלה והוא שאינה יכולה לירד כדרכה ואם יכולה לירד כדרכה אפילו נפלה משלמת מה שהזיקה דהוי תחלתו בפשיעה וסופו באונס והא דקתני ירדה כדרכה לאו דוקא דה״ה נפלה כיון שיכולה לירד וכתב הרשב״א שיש מי שפירש כן ושהראב״ד חולק ואומר שאע״פ שיכולה לירד אם נפלה פטור ולא קרינן ליה תחלתו בפשיעה וכי אינו רשאי להעביר צאנו בר״ה או יאחזנה בזנבה אלא ודאי כל נפלה פטור עכ״ל:

ומה שכתב ואפילו ילדה וטנפה פירות במי לידה שם בגמרא (נח.) ירדה כדרכה והזיקה במי לידה למאן דאמר תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב ה״נ חייב:

ומה שכתב ואפילו שא״א לה שתרד ונפלה שלא באונס משלם כל מה שהזיקה פשוט הוא:

ומה שכתב אבל אם א״א לה שתרד ונפלה באונס אז אינו משלם אלא מה שנהנית כבר נתבאר דהיינו מתני׳:

ומה שכתב ומה היא הנאתה כבר נתבאר:

ומה שכתב ואפילו שהתה שם כל היום והלכה מערוגה לערוגה ואכלה אינו משלם אלא מה שנהנית פלוגתא דאמוראי שם ופסק כרבי יוחנן דאמר הכי וכתב הרשב״א הא דא״ר יוחנן אפילו מערוגה לערוג׳ אפילו כשראוה הבעלים שנפלה וכי רועה היא פטור עד שתצא דמן שמיא הוא דקנסיה וכן פירש הראב״ד ז״ל עד כאן לשונו והביא ראיה לדבר וכן נראה מדברי הרא״ש:

(ג) {ג} ומה שכתב ומהו נקרא אונס שפטור אם נפלה וכו׳ שם בגמרא אמתניתין דנפלה לגנה ונהנית משלם מה שנהנית היכא נפל רב כהנא אמר שהחליקה במימי רגליה רבא אמר שדחפתה חברתה מ״ד שדחפתה חבירתה כ״ש החליקה במימי רגליה ומ״ד שהחליקה במימי רגליה אבל דחפתה חברתה פשיעה היא ומשלמת מה שהזיקה דא״ל איבעי לך עבורי חדא חדא וכתב הרי״ף דהכי הלכתא דדחפתה חברתה פשיעה היא וכ״כ הרמב״ם בפ״ג מהלכות נזקי ממון והרא״ש כתב בשם התוספות דהא דקאמר הכא דחפתה חברתה פשיעה היא היינו דלא כרב פפא בשילהי פרק הפועלים (בבא מציעא צג:) גבי עובדא דאדא סבולאה ונראה דהתם לאו משום פשיעה חייבו אלא שש״ש היה וחשיב כגניבה ואבידה כדמשמע התם ונראה דהלכה כרב פפא וכיון דהלכה דלאו פשיעה היא א״כ דחפוה ונפלה פטור הכא דשן ורגל בשמירה פחותה סגי להו כש״ח הילכך רועה זה אע״פ שהוא ש״ש וחייב לשלם לבעלים אם נפלה והזיקה מיהו אם דחפוה והזיקה פטור תנן מסר לש״ח וכו׳ כולן נכנסו תחת הבעלים וכי היכא דפטורים בעלים אם נפלה דחפה והזיקה גם השומר פטור וכן פסק הרמ״ה ז״ל עכ״ל.

ולענין הלכה נקטינן כהרי״ף והרמב״ם ז״ל שהם מוסכמים ועוד דפשטא דגמרא כוותייהו:

(ב) {ב} ומה שכתב אבל אם יצאה משם והוא ידע אפילו חזרה אח״כ שלא לדעת ששמרה כראוי וחזרה משלם מה שהזיקה דלא סגי לה תו בשמירה פחותה וכו׳ מימרא דרב פפא שם אמר רב פפא לא תימא עד שתצא לדעת ותחזור לדעת אלא כיון שיצתה לדעת אע״פ שחזרה שלא לדעת מ״ט דאמר ליה כיון דילפא כל אימת דמשתמטא להתם רהטא ופרש״י תימא וכו׳ ותחזור לדעת שלא נעל בפניה כראוי אלא כיון שיצאה לדעת וכו׳ דהשתא לא סגי ליה בשמירה פחותה דא״ל כיון דילפא וכו׳ וכ״כ הרא״ש ז״ל וה״ה כתב בפ״ג מהלכות נזקי ממון שסובר הרמב״ם שכל שנעל בפניה כראוי והוא לא ידע בצאתה פטור ואינו משלם אלא מה שנהנית ובהשגות א״א האי פירוש לא נהירא אלא ה״פ ואפילו נעל בפניה כראוי ויצתה ולא ידע להיכן הלכה חייב איבעי ליה למידע דהתם הלכה ע״כ ואיני צריך להכריע דברי רבינו כי מן הדעת הם מוכרעים דודאי אע״פ שהיתה שם פעם אחת אינו צריך לאחזה או לסגרה בדלת שיכולה לעמוד בפני כל רוח והרא״ה בעצמו כך כתב בפירושיו דוקא לא נעל בפניה כראוי הא לאו הכי אינו משלם אלא מה שנהנית וכ״כ הרשב״א שם בשמו נראה שחזר בו ומן ההשגה הזאת ובודאי אם החזירה דרך שם צריך לאוחזה כדי שלא תפיל עצמה שם וכ״כ הרב ז״ל עד כאן לשונו ובאמת שאיני רואה גילוי דעת בדברי הרמב״ם לומר מה שפירש בו ה״ה שדברי הרמב״ם סתומים הם וסובלים איזה פי׳ משני הפירושים ולענין הלכה כיון דאפוקי ממונא הוא נקטינן לקולא לנתבע וכדברי הרשב״א והה״מ והראב״ד בפירושיו:

(ד) {ד} המעמיד בהמת חבירו וכו׳ מימרא בר״פ הכונס (בבא קמא נו:) וכתב ה״ה בפ״ד מהלכות נזקי ממון וכן אם הכישה וכו׳ בהשגות א״א וכ״ש קם לה באפה ע״כ ולא ידעתי מהו דאדרבה קם לה באפה גרמא בלחוד הוא ופטור וכ״כ הוא עצמו בפירושיו וכן מוכח בגמרא שם ופשוט הוא ודע שאפילו היו הפירות בר״ה חייב המעמיד שאין זה שן שפטרה תורה בר״ה שכאן המעמיד הוא שחייב עכ״ל וכ״כ הרשב״א וז״ל המעמיד בהמת חבירו וכו׳ דאע״פ שאין הבהמה שלו כיון שהעמידה על הקמה הרי הוא כאילו מאכילה בידים ומש״ה פריך פשיטא ומינה דאילו העמיד בהמתו ואפילו בהמת חבירו על פירות חבירו אפילו בר״ה חייב ולא דמי לאכלה מן הרחבה דפטור עכ״ל ואף ע״פ שהתוס׳ כתבו דא״כ לא משתמיט בשום דוכתא דליחייב שן בר״ה אפילו מקרב בהמתו אצל הפירות ומעמידה עלייהו כדברי הרשב״א וה״ה נקטינן דטענת לא משתמיט לאו טענה היא דמלתא דפשיטא היא דהוי מזיק בידים וליכא לפלוגי ביה בין ר״ה לרשות הניזק:

(ה) {ה} בהמה שאכלה או הפסידה פירות מחוברים כיצד משערים הנזק רואין מה שהפסידה ושמין מי שבא לקנות ס׳ חלקים כדי מה שאכלה כמה היה נותן בהם וכו׳ בפרק הכונס (בבא קמא נה:) תנן כיצד משלם מה שהזיקה שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה יפה וכמה היא יפה ובגמרא (נח:) היכי שיימינן אמר רבי יוסי בר חנינא סאה בס׳ סאין רבי ינאי אמר תרקב בס׳ תרקבים חזקיה אמר קלח בס׳ קלחים ופסקו הרי״ף והרא״ש כחזקיה דכולה סוגיא דשמעתין כוותיה וכן פסק הרמב״ם בפ״ד מהלכות נזקי ממון ופרש״י קלח בס׳ קלחים מה שאכלה בששים שעורים כמותו:

ומה שכתב וא״א ז״ל כתב שעדיין פוחתין מזה ששמין כמה הרויח הניזק שלא הוכחש שדהו וכו׳ שם בברייתא פלוגתא דתנאי וכתב הרא״ש פסק הרמ״ה דלא מנכינן כחש גופנא דאמרו לו לר״ש אינו דומה נבעלת באונס וכו׳ ויחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דכמה מתני׳ וברייתות אית להו אונס ומשלם את הצער והיינו דלא כר״ש ול״נ דמנכין כחש גופנא כרבי יוסי וכבן עזאי ואמרו לו דר״ש אית להו נמי כחש גופנא אלא דפליגי בהא אר״ש דסבר דצער של נבעלת באונס אינו גדול משנבעלת ברצון ורבנן סברי שהוא גדול ואותו יתרון צער משלם עכ״ל והרי״ף והרמב״ם ז״ל שלא הזכירו כחש גופנא משמע דכהרמ״ה ס״ל וכן הלכתא:

ומה שכתב ואם אכלה פירות שנגמרו ואין צריכין לשדה משלם דמי פירות גמורין כשיוויין וכו׳ משנה שם ר״ש אומר אם אכלה הפירות גמורים משלם פירות גמורים אם סאה סאה ואם סאתים סאתים ובגמרא מ״ט הא דאמר רחמנא וביער בשדה אחר מלמד ששמין ע״ג השדה ה״מ מידי דצריך לשדה הני כיון דלא צריכי לשדה בעינייהו בעי שלומי ואיפסקא הילכתא בגמרא כר׳ שמעון:

(ו) {ו} הפסיד האילן וכן הקוצץ אינן חבירו אם לא נגמר גידולו וכו׳ אז דינו כפירות שלא נגמרו ושמין אותו בס׳ ואם נגמר גידולו וכו׳ אז דינו כפירות גמורים ושמין אותו בפני עצמו שם (נח:) ההוא גברא דקץ קשבא מחבריה אתא לקמיה דר״ג א״ל לדידי חזי ותלת תאלאתא בקינא הוו קיימי והוי שוו מאה זוזי זיל הב ליה תלתין ותלת ותילתא אתא לקמיה דרב נחמן א״ל בששים רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדו עובדא כוותיה דרב נחמן בששים ופרש״י קשבא. דקל ואסיקנא הלכתא כרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע בדיקלא ארמאי והילכתא כוותיה דר״ג בדיקלא פרסאה וכתב הרא״ש דיקלא ארמאה היינו שלא נגמר גידולו ולא הגיע לכך שיהא ראוי לעקרו ולשתלו במקום אחר הילכך הוי כפירות שאינם גמורים ונישום בס׳ ודיקלא פרסאה היינו שנגמר גידולו והגיע לכך שאם יעקרוהו וישתלוהו במקום אחר יתקיים הילכך הוי כפירות גמורים ושמין אותו בפני עצמו כר״ש:

(ז) {ז} ומה שאמר רבינו ל׳ הרמב״ם אכלה פירות דקל אם אין פירותיה יפים משערים בס׳ וכו׳ בפ״ד מהלכות נזקי ממון וטעמו לפי שהוא מפרש כדפירש רש״י דיקלא פרסאה חשוב הוא מאוד ונישום בפני עצמו:

ודע שהרב רבינו אשר פסק כמאן דאמר התם דבכל שאר אילנות אם קטם נטיעה אחת אם בת שנתה משלם שתי כסף אם בת שתים משלם ארבע כסף ולא כתבו רבינו לפי ששאר פוסקים השמיטוהו: