×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
נזקי רגל ותולדותיו, ודיני צרורות, וכלב ותרנגול שקפצו, ובו י״ב סעיפים
(א) רֶגֶל הִיא אָב, שֶׁוְשִׁלַּח אֶת בְּעִירֹה הַכָּתוּב בַּתּוֹרָה, הוּא שֶׁהַבְּהֵמָה הוֹלֶכֶת בְּרַגְלֶיהָ וּמַזֶּקֶת בְּדֶרֶךְ הִלּוּכָהּ, וְהוּא דָּבָר שֶׁדַּרְכָּהּ בְּכָךְ וְאֵין לָהּ בּוֹ הֲנָאָה. וְכָל הַדּוֹמֶה לִדְבָרִים אֵלּוּ הוּא תּוֹלְדוֹתָיו, וְדִינוֹ כְּמוֹתוֹ. כֵּיצַד, כְּגוֹן שֶׁהִזִּיקָה בְּגוּפָהּ דֶּרֶךְ הִלּוּכָהּ, אוֹ בִּשְׂעָרָה, אוֹ בְשָׁלִיף (פֵּרַשׁ הַבַּרְטְנוּרָא בָּרִאשׁוֹן מִקַמָּא שָׁלִיף, מַשּׂאוֹי בְּאַמְתָּחוֹת וּמַרְצוּפִין) שֶׁעָלֶיהָ, אוֹ בִּפְרוֹמְבִּיָּא (פֵּרוּשׁ, רֶסֶן) שֶׁבְּפִיהָ, אוֹ בַּזּוּג שֶׁבְּצַוָּארָהּ, אוֹ בְּמַשּׂוֹי שֶׁעָלֶיהָ; וְתַרְנְגוֹלִים שֶׁהָיוּ פּוֹרְחִים מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְשָׁבְרוּ כֵּלִים בְּכַנְפֵיהֶם, אוֹ שֶׁהָיוּ מְהַדְּסִין (פֵּרוּשׁ מְהַדְּסִין, עִנְיָן דְּרִיסָה וּרְקִידָה) עַל גַּבֵּי עִסָה אוֹ פֵרוֹת וְטִנְּפוּם אוֹ נִקְּרוּ בָּהֶם, וְכֵן כָּל דָּבָר הַמְחֻבָּר בְּגוּפָהּ, כְּגוֹן עֶגְלָה הַמּוֹשֶׁכֶת בְּקָרוֹן וְהוֹלִיכָתָהּ עַל גַּבֵּי הַכֵּלִים וְשִׁבַּרְתָּם, כָּל אֵלּוּ תוֹלָדוֹת הָרֶגֶל וְדִינָם כָּמוֹהוּ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חעודהכל
(א) א) לשון הטור וכ״כ הרמב״ם שם בפרק א׳ ד״י ברייתא בריש ב״ק סוף ד׳ ב׳
(ב) ב) שם דף ג׳ ע״א
(א) ה״ג שהבהמה הולכת ברגלי׳ ומזקת בדרך הילוכה – וכ״כ הטור ר״ס זה ע״ש:
(ב) או בשער׳ – פי׳ שנסתבך כלים בשער׳ וגרר׳ ושברן:
(ג) בשליף שעלי׳ – הוא משאוי שנטען עליה המונח באמתחת במרצופין רש״י. ומ״ש המחבר אחר זה או במשוי שעלי׳ ר״ל משוי שהוא בעין הנטען עליה:
(ד) מהדסין – פי׳ שמרקדין:
(ה) או נקרו בהן – ומאסוהו בנקירתן אף שלא אכלוהו דאל״כ ה״ל תולד׳ דשן דהא יש לו הנאה באכילתו:
(א) (ס״ב) וי״א דבכל ספק דין כו׳. מה שתירץ בסמ״ע דקנס שאני הוא תמוה מאד חדא מנין לטור לחלק בזה ואדרבה נראה שאין חילוק כיון דתפוס וחייב קנס מדין תורה א״כ למה לא יזכה מכח ממ״נ מדין תורה. ותו דלפי דבריו אין דין זה מקושר שם דעת הרא״ש וסידור דברי הטור לא משמע כן אלא שייך דוקא לדעת הרא״ש ונ״ל דהא תליא בספק דינא אי מהני תפיסה דהרמ״ה ס״ל דתפיסה מועיל לספיקא דדינא וכן מוכרח בסימן רמ״ב ס״ס ג׳ להרמ״ה דמהני תפיסה בספק דין וכרמב״ם ומ״ה לא כליא זכותא דהלוקח שם דהא אף בספק הראשון יש לו כח לתפוס המוכר ע״כ האידנא שנולד ספק שני אתא עליה מכח ממ״נ ואפי׳ לא תפיס מהני שיתן לו אחד מהם אבל כאן דקיימינן לדעת ר״י והרא״ש דבספק דין לא מהני תפיסה מ״ה אחר שנולד הספק הא׳ לא היה שום אפשרות ביד הניזק להשתלם מן המזיק כמו שהוא חפץ ע״כ נתבטל אותו החיוב כאלו לא היה וכי נולד אח״כ הספק הב׳ הוי כאלו הוא לבדו ולא קדמו ספק אחר וע״כ סמך הטור דבר זה לדעת הרא״ש ודבר זה הוא דומה למאי דאמרינן בפ׳ החולץ דף ל״ז בספק ויבם דקם דינא ולא מהני שם ממ״נ כנ״ל נכון:
(א) בשערה – פירוש שנסתבך כלי בשערה וגררתו ושברתו. סמ״ע:
(ב) נקרו – פירוש דמאסוהו בנקירתן ולא אכלוהו דאל״כ ה״ל תולדה דשן דהא יש לו הנאה באכילתו. שם:
(א) בדרך הילוכה – מתני׳ טו ב׳ יז א׳ ב׳:
(ב) והוא כו׳ – ב׳ ב׳ ג׳ א׳ רגל הזיקה מנוי כו׳:
(ג) ואין כו׳ – שם ושם שהנאה להזיקה הוא שן ותולד׳:
(ד) וכל כו׳ – ב׳ א׳:
(ה) כגון כו׳ – שם וי״ז ב׳:
(ו) או במשוי כו׳ ותרנגולים כו׳ – י״ז ב׳:
(ז) ודינם כו׳ – ג׳ א׳:
{א} רגל הוא אב דושלח את בעירה דכתיב בקרא הוא שהבהמה הולכת ברגלה ומזקת דרך הילוכה והוא דבר שדרכה בכך ואין לה בה הנאה וכל הדומה לדברים אלו הוא תולדתו ודינו כמותו כיצד כגון שהזיקה בגופה דרך הילוכה או בשערה או בשליף שעליה או באוכף שעליה או בפרומביא שבפיה או בזוג שבצוארה או במשאוי שעליה ותרנגולים שהיו פורחים ממקום למקום ושברו כלים בכנפיתם או שהיו מהדסין על גבי עיסה או פירות וטינפום או נקרו בהם וכן כל דבר המחובר בגופה כגון עגלה המושכת בקרון והוליכתה על גבי כלים ונשברו כל אלו דינן כמו רגל.
כשכשה בזנבה כדרך כל הבהמות ודאי אורחה הוא.
(א) {א} רגל הוא אב דושלח את בעירה דכתיב בקרא הוא שהבהמה הולכת ברגלה ומזקת בדרך הילוכה וכו׳ בריש ב״ק (ב:) תניא ושלח זה הרגל וכן הוא אומר משלחי רגל השור והחמור ובסוף ההוא פירקא תנן (טו:) הרגל מועדת לשבר בדרך הילוכה ובריש ב״ק אמרי׳ אי לאו קרא יתירא הו״א או הא או הא או רגל דהזיקו מצוי או שן דיש הנאה להזיקו ומ״ש וכל הדומה לדברים אלו הוא תולדתו ודינו כמותו וכיצד כגון שהזיקה בגופה דרך הילוכה וכו׳ עד או במשאוי שעליה בריש ב״ק (שם) ומשמע דכל הני במזקת בהן דרך הילוכה הוא דאי לאו הכי אינם ענין לרגל וכן כתב רש״י כל היזק דרך הילוך שלא בכוונה הוי תולדה דרגל דהיזקו מצוי ואין כונתו להזיק: ובשערה. שנדבקו כלים בשערה וגררתן ושברתן. וכן כתב הרשב״א בגופה דרך הילוכה ובשערה דרך הילוכה בהנך שהן גופה ובגופה תני בהו דרך הילוכה באינך לא איצטריך.
ומה שכתב ותרנגולים שהיו פורחים ממקום למקום ושברו כלים בכנפיהם או שהיו מהדסין ע״ג עיסה או פירות וטינפום או נקרו בהם ברייתא ברפ״ב דב״ק (יז:) ופירוש מהדסין מרקדין.
ומה שכתב וכן כל דבר המחובר בגופה כגון עגלה המושכת בקרון וכו׳ מימרא דרבה וברייתא שם:
כשכשה בזנבה כדרך כל הבהמות ודאי אורחא היא אבל בכשכוש רב מיבעיא וכו׳ שם (יט:) יתיב רב יהודה נשיאה וכו׳ כשכשה בזנבה מהו א״ל אידך כי יאחזנה בזנבה וילך א״ה קרן נמי נימא וכי יאחזנה בקרנה וילך הכי השתא קרן לאו אורחיה הא אורחיה וכי מאחר דאורחיה מאי מיבעיא ליה כשכוש יתירה מיבעיא ליה וכתב הרא״ש כשכשה בזנבה מהו כשכוש יתירה מיבעיא ליה אי הוי אורחיה ופטור בר״ה כרגל או שמא כשכוש יתירה הוי שינוי ומשלם ח״נ וא״ל אידך וכי יאחזנה בזנבה וילך ודאי אורחיה כמו רגל שאין מחוייב לילך אחר בהמתו ולשמר׳ שלא תזיק דרך הילוכה בר״ה אי הכי קרן נמי וכי יאחזנה בקרניה וילך אפ״ה חייב והאי נמי משונה הוא ונדמייה לקרן ומשני ליה דלא הוי שינוי כלל והוי כמו רגל והכי הלכתא עכ״ל אבל הרמב״ם כתב בפ״א מהלכות נזקי ממון כשכשה בזנבה כשכוש רב שאין דרכה לעשותה תמיד והזיקה בר״ה או שכשכשה בגיד שלה בר״ה והזיקה פטור ואם תפס הניזק גובה ח״נ ממה שתפס שזה הדבר ספק היא אם אלו תולדות הקרן שחייב עליה בר״ה או תולדות הרגל שפטור עליו ברשות הרבים וכתב ה״ה בעיא ולא איפשטא שם ויש מי שסובר דההוא דזנבה כפשטה ליפטור שהרי היא כרגל דהא דקא הדר וכי יאחזנה בזנבה וילך אפילו אכשכוש יתרה קאי ואין כן דעת הרב אלא שהמשיב היה סבור שעל כשכוש כדרכו היא שואל ומתוך כך פסק שאם תפס אין מוציאין מידו:
ומה שכתב אבל כשכשה באמתה מיבעיא ולא איפשיטא שם:
ומה שכתב בשם הרמב״ם דאם תפס הניזק גובה ח״נ וכו׳ כבר כתבתי לשונו בסמוך:
ומה שכתב ואם הלכה ברשות הניזק והזיקה גובה נ״ש ואם תפס מבואר בדברי הרא״ש בפסקיו בפרק הנזכר לדעת האומרים דכל תיקו אי תפס לא מפקינן מיניה ומ״ש ור״י פירש כיון דספיקא דדינא הוא לא מהניא ביה תפיסה וכו׳ כ״כ הרא״ש בפסקיו בפרק הנזכר וכתב ה״ה בפרק ראשון מהלכות נזקי ממון שכן דעת הרמב״ן ז״ל ומה שהצריך רבינו שיתפוס גוף המזיק ומ״ש אפילו אם הזיק אדם אחד בר״ה וברשות הניזק דינא הכי וכו׳:
(א) הא דאמרינן גבי תרנגול שהזיק בדליל דאדייה אדויי ומשלם חצי נזק האם היינו מחמת דהוי צרורות והוי רגל ומשלם מהעליה או מחמת דהוי משונה והוי קרן ומשלם מגופו. הטור והב״י בסעיף י אות ג, הביאו דהוי צרורות, ויש להעיר דמאידך ר״ח בב״ק יט: ד״ה מתני׳ התרנגולין, כתב דהוי קרן, וכן ראב״ן בסי׳ תמז, הביא להלכה מר״ח דמשלם מגופו ולא מהעליה, ע״כ, והיינו דהוי קרן תמה.
תחילתו בפשיעה וסופו באונס גבי ממון המזיק האם חייב. הטוש״ע והב״י בסעיף יב ד״ה ומ״ש ואם הכלי, הביאו דחייב, וכן כתבו בסי׳ שצו,א, ועי׳ במה שאכתוב בזה שם.
(א) ורבינו שלא כתב דינים אלו רק בהולכת ברשות הניזק משום דס״ל לענין הלכתא בר״י שאם תפס מפקינן מיניה וא״כ בד״ה פטור לגמרי מאחר שנשארה הבעיא בספק ואי תפס מפקינן מיניה דדילמא הוה רגל בר״ה לאפוקי ברשות הניזק מחייב רבינו הניזק ולכן כתב היתה הולכת ברשות הניזק כו׳ ומשם יתבאר ג״כ לענין הולכת בר״ה לדעת הרמב״ם דאם תפס רביע נזק אין מוציאין ממנו אבל לענין הילכתא נראה כדעת ר״י שהוא דעת הרא״ש והרמב״ן ורבינו כנ״ל.
(א) רגל הוא אב דושלח כו׳ בב״ק דף ב׳:
כגון שהזיקה בגופה דרך הלוכה בב״ק. דף י״ז וכתב רש״י ורשב״א וב״י הביאן דכל הני מיירי במזיקן דרך הילוכן דאל״כ אין ענין לרגל:
או בשערה פי׳ כלי נסתבך בשערה וגררה ושברה:
או בשליף שעליה פי׳ רש״י במשוי שבאמתחת ובמרצופים ובס״א כתב כאן ושליף או במשאוי שעליה משמע דתרי ענינים המה והיינו דשליף היא המשוי שנושאין באמתחות וכנ״ל. ובמשאוי ר״ל ומשוי הנשוי בעין ע״ג בהמה אבל בגמ׳ מינו ע״ש בגמ׳ ותוס׳ דף י״ב:
או שהיו מהדסין פי׳ מרקדין:
או נקרו בהו פי׳ ולא אכלו דא״כ הוה תולדה דשן דיש לה הנאה מזה:
כשכשה בזנבה כו׳ ע״ש דף י״ט:
אבל בכשכוש רב פי׳ אבל אם נשבר הכלי ע״י כשכוש הרבה ואי הוה מכשכשת מעט כדרכה לא הוה נשבר. כתב הרמב״ם כו׳ אבל א״א ז״ל כתב כו׳ טעם פלוגתתן כו׳ [עיין ב״ח שמביאו]. אבל כשכשה באמתה בגיד שלה:
וכתב הרמב״ם כו׳ הרמב״ם אזל לטעמיה דגם בספיקא דדינא מהניא תפיסה כו׳ וגם ר״י לטעמיה אזל ועיין בכלל דיני תפיסה שכתבתי בסוף הספר:
אם תפס גוף המזיק דקרן אינו משלם אלא מגופו ולא מן בעלים כמ״ש בסמוך ומספיקא אמרינן דקרן הוא וע״ל סי׳ א׳ הארכתי מזה ועוין בפסקי מהרא״י סי׳ ר״ח:
ואפי׳ אם הזיק לאדם א׳ בר״ה וברשות הניזק כו׳ ע״ל סי׳ ר׳ ס״ח [הקושיא כמו בב״ח]. וצריכי ליתן טעם מ״ש ההיא מהך דהכא וי״ל דהתם הוה חד קנין ממ״נ אבל הכא דקנסא הוא שאני:
(א) {א} רגל הוא אב וכו׳ ריש פרק כיצד הרגל הרגל מועדת לשבר בדרך הלוכ׳ וכו׳ ומפרש בגמרא דה״ק הרגל מועדת היא בכך שמשברת דרך הלוכה והיינו אב והבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר בגופה דרך הילוכ׳ היינו תולדה כגון שנכנס׳ לחצר הניזק והזיקה דרך הילוכה ולא ברגל אלא בגופה הזיק׳ א״נ בשערה הזיק׳ או בשליף שעליה פי׳ המשאוי. וכן באוכף שעליה ובפרומביא שבפיה פי׳ הרסן ובזוג שבצאורה דכל דבר שהוא מחובר בגופו הן שמחובר לגמרי או מחובר במקצתו וכן עגלה המושכת בקרון והוליכה הקרון על הכלים ונשברו כחו הוא ולא צרורות וכן תרנגולים ששברו כלים בכנפיהם ממש לא ברוח שבכנפיהם או שהיו מהדסים וכו׳ פי׳ מרקדין דכיון דהזיקו בגופם או במה שמחובר בגופם תולדה דרגל הוא ודינן כמו רגל לשלם נ״ש בחצר הניזק דשן ורגל דחייבה תורה בבהמה אפילו חיה ועוף במשמע כדלעיל ריש סי׳ שפ״ט:
ומ״ש במקצת ספרים או במשאוי שעליה הוא ט״ס וצריך למחקו כי כבר אמר או בשליף העליה כשכשה בזנבה (דף י״ט) כשכשה בזנבה מהו א״ל וכי יאחזנה בזנבה וילך א״ה קרן נמי נימא וכי יאחזנה בקרן וילך הכי השתא קרן לאו אורחיה הא אורחיה וכי מאחר דאורחיה מאי מבעי׳ ליה כשכוש יתירה מיבעיא ליה והרמב״ם מפרש דמ״ד ליה וכי יאחזנה בזבנה וילך לא הבין דבכשכוש רב קמבעיא ליה אלא דבכישכוש כדרך הבהמות קמיבעיא ליה ולפיכך אמר וכי יאחזנה בזנבה וילך ודאי דפטור בר״ה דפשיטא דאורחיה הוא ופריך עליה א״ה קרן נמי ופריק קרן לאו אורחיה הא אורחיה ואקשינן וכי מאחר דאורחיה מאי מבעיא ליה הא פשיטא דפטור בר״ה ופרקינן דכשכוש יתירה קמיבעיא ליה אי אורחיה או לא ואבעיא זו לא נפשטא אבל הרא״ש מפרש דמעיקרא הבין דבכשכוש יתירה קמיבעיא ליה ופשיט ליה דאפ״ה פטור והיינו דקאמר וכי יאחזנה בזנבה וילך ופרכינן א״ה קרן נמי ופרקינן קרן לאו אורחיה הא אורחיה ופי׳ הסוגיא דקאמר וכי יאחזנה בזנבה וילך ה״ק הא ודאי דבכשכוש כי אורחא לא תבעי לך דפשיטא דפטור אלא בכשכוש יתירה מבעיא לך ופשיטנא אנא לך דכיון דאינו חייב לאחוז בזנבה ולילך דהלא יש רשות לכשכש כי אורחא השתא אף אכשכוש יתירה נמי פטור ול״ד לקרן דליכא כי אורחא בקרן כלל חייב הוא לשמרה ולנעול דלת בפניה שלא תלך ותזיק בקרן אבל משום כשכוש אינו חייב לנעלה כיון דאורחה הוא בלא כשכוש יתירה והיינו דקאמר קרן לאו אורחיה כלומר לאו אורחיה כלל הא אורחיה היכא דליכא כשכוש יתירה הלכך בכשכוש יתירה נמי פטור ותלמודא הוא דמפרש לן בתר הכי להך בעיא דלאו אכשכוש כדרך כל הבהמות מיבעיא ליה דהא פשיטא היא אלא בכשכוש יתירה קמבעיא ליה ופשיט ליה דכשכוש יתירה נמי פטור כנ״ל לפרש הסוגיא ומלשון הרא״ש משמע דמפרש כפשוטו דאכשכוש יתירה נמי פשיט ליה דאורחיה הוא דלא הו״ל שינוי כלל והוי כמו רגל ומכל מקום איך שיהיה הפירוש בסוגיא כמו שפסק הרא״ש כך הוא העיקר ודלא כפירוש הרמב״ם:
ומ״ש אבל כשכשה באמתה וכו׳ שם. ומ״ש בשם הרמב״ם דאם תפס הניזק גובה וכו׳ כ״כ בספ״א מהל׳ נזקי ממון ומ״ש ור״י פי׳ וכו׳ כ״כ לשם הרא״ש. ומ״ש אפי׳ אם הזיק לאדם אחד וכו׳ ואינו יכול לומר וכו׳ צ״ע מנ״ל לרבינו להורות כך ומדברי הרמ״ה בסימן רס״ח משמע בהפך גבי בעיא דכליו של מוכר ברשות לוקח או כליו של לוקח ברשות מוכר דקמיבעיא לן ולא אפשיטא דפסק דאי מתרמי תרווייהו גבי חד לוקח וחד מוכר וכו׳ דאתי לוקח עליה ממה נפשך וכן בתרי תובעים וחד נתבע היכא דכתבי הרשאה זה לזה גבי חד מינייהו ממה נפשך כדלעיל בסי׳ מ״ג סעיף י״ט וסי׳ מ״ט סעיף י״ג ע״ש. ואחר העיון נראה דרבינו דקאמר אפי׳ הזיק לאדם אחד בר״ה וברשות הניזק וכו׳ לא מיירי אלא בב׳ בהמות שהזיקו דכיון דלא איפשיטא לן אי אורחיה דהאי בהמה בהכי או לאו אורחיה הוא הלכך בהך בהמה דהזיקה בר״ה פטור לגמרי דדילמא אורחיה הוא והוי תולדה דרגל דפטור בר״ה ובהך בהמה דהזיקה ברשות הניזק אמרינן דילמא לאו אורחיה הוא והו״ל קרן ברשות הניזק ואינו משלם אלא ח״נ אבל בבהמה אחת מודה רבינו דבא עליו ממ״נ ודלא כמהרו״ך שאמר דכיון דשורו הזיק ולא הוא עצמו הולכים בשניהם להקל דדברים אלו אין להם לא שורש ולא ענף אלא כדפרי׳ ומש״ה לא כתב רבינו דין זה אלא כאן דמספקא לן אי אורחיה דבהמה בהכי אי לא אבל בבעיא דאי יש שינוי לצרורות וכו׳ דהויא ספיקא דדינא אתא עליה ממ״נ אפי׳ בשתי בהמות וה״ה בכל מקום דאיכא ספיקא דדינא ודו״ק:
ומ״ש רבינו אם תפס גוף המזיק וכו׳ היינו משום דתם אינו משתלם ח״נ אלא מגופו הלכך אם תפס דבר אחר אינו גובה כלום וכמו שנתבאר לעיל סי׳ א׳ סוף סעיף ו׳ מתשובת מהרי״ק בשורש קס״א ע״ש וכ״כ בסי׳ שצ״א סעיף א׳ בדין לחם בסל:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חהכל
 
(ב) כִּשְׁכְּשָׁה בִּזְנָבָהּ כִּשְׁכּוּשׁ רַב שֶׁאֵין דַּרְכָּהּ לַעֲשׂוֹת תָּמִיד, וְהִזִּיקָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים; אוֹ שֶׁכִּשְׁכְּשָׁה בַּגִּיד שֶׁלָּהּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִזִּיקָה, פָּטוּר. וְאִם תָּפַס הַנִּזָּק, גּוֹבֶה חֲצִי נֶזֶק מִמַּה שֶׁתָּפַס, שֶׁזֶּה הַדָּבָר סָפֵק הוּא אִם אֵלּוּ תּוֹלְדוֹת הַקֶּרֶן שֶׁחַיָּב עָלֶיהָ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אוֹ תוֹלְדוֹת הָרֶגֶל שֶׁפָּטוּר עָלֶיהָ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְכָל סְפֵקָא דְדִינָא לָא מְהַנֵּי תְּפִיסָה, וְלָכֵן אֲפִלּוּ אִם תָּפַס מַפְקִינָן מִנֵּהּ (טוּר ס״א בְּשֵׁם ר״י) (וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן שכ״א). וּלְדַעַת הָרא״ש דְּכִשְׁכְּשָׁה בִּזְנָבָהּ לָא הֲוֵי סָפֵק, וַדַּאי פָטוּר (טוּר שָׁם הֵבִיאוֹ).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהב״חעודהכל
(ג) ג) לשון הרמב״ם ספ״ק מה׳ נזקי ממון בעיא ולא אפשיטא שם (דף יט ע״א) וכ׳ ה״ה ויש מי שסובר שנפשטא וכו׳ דהא כי הדר וכי יאחזנה בזנבו וילך אפילו אכשכוש יתר קאי (וכן כתב הטור בשם אביו הרא״ש והביאו הרמ״ה בהג״ה) ואין כן דעת הר״ב ז״ל אלא שהמשיב היה סבור שעל כשכוש כדרכו הוא שואל
(ד) ד) בעיא דרב עינא שם ולא איפשיטא
(ה) ה) כתב ה״ה פסק כדרכו ז״ל בכל תיקו דממונא מלבד קצת מקומות שיש טעם למה לא כתב כן
(ו) ו) כ״כ ה״ה שם בשם הרמב״ן שכל תיקו שנסתפק לנו בגמרא מחמת הדין בעצמו לא מחמת הכחשה כיון בדינו לקולא לנתבע בין תפס בעדים בין שלא בעדים מוציאין מידו זהו דעתו
(ז) ז) דס״ל דאיפשט׳ אבעיא ומבואר במ״ש לעיל
(ו) כשכשה בזנבה כו׳ – ז״ל הטור אם כשכשה בדרך כל הבהמות (פי׳ ושיבר׳ כלי דרך כשכושה) ודאי אורחיה הוא פי׳ והוי דינו ברגל שפטור על מה שהזיק בר״ה ועל הזיקו ברשו׳ הניזק חייב נ״ש אבל בכשכש רב (פי׳ אם הזיק מכח כשכש רב ואי לא הוי מכשכש אלא כדרך שאר הבהמות לא הוי משתבר הכלי) מיבעיא אי הוי כאורח׳ וכ׳ הרמב״ם דלא איפשט׳ לי׳ אבל הרא״ש כ׳ דאיפשט׳ דהוה אורח׳ והוי תולד׳ דרגל ואם כשכשה בגיד שלה (ועי״ז שברה הכלי לכ״ע) הוא איבעיא דלא אפשטא כו׳ ע״ש ועל פי זה נתבאר לך דברי המחב׳ ומה שכ׳ מ״ו ר׳ משה אסרלש ז״ל עליו בהג״ה דהמחב׳ כ׳ כדברי הרמב״ם דס״ל דכשכש רב דזנבו וסתם כשכש דגיד שלה שוין הן ושניהן הן איבעיות דלא איפשט׳ בגמ׳ אי תולדה דקרן הוא או תולד׳ דרגל והמע״ה ומ״ה אי לא תפסו הניזק והזיקה בר״ה אין לו כלו׳ דיכול המזיק לומ׳ תולדה דרגל הוא ואם הזיקה ברשות הניזק אינו משלם אלא ח״נ ממ״נ אבל אם תפס ונעשה הנזק ברשות הניזק צריך לשלם נ״ש דיד התופס על העליונ׳ ויאמר תולד׳ דרגל הוא ואם בר״ה נעשה הנזק יאמר התופס תולדה דקרן הוא וצריך לשלם חצי נזק והיינו דוקא לדעת הרמב״ם דס״ל דמהני תפיסה אף במקום שהוא ספק לנו אי הוה קרן או רגל ועל זה כ׳ מור״ם די״א (והוא ר״י והרא״ש) דלא מהני תפיס׳ בספיק׳ דדינ׳ ועוד כ׳ דלדעת הרא״ש אם כשכש בזנבו כשכש (שאינו) רב אפשט׳ האיבעיא דהוה אורחא ותולדה דרגל היא ואם הזיקה ברשות הרבים פטור לגמרי אפי׳ למ״ד דמהני תפיסה לספיק׳ דדינא דכאן אין ספק אלא ודאי אורחא הוא ומינה דאם הזיקה ברשות הניזק דמשלם נזק שלם אפי׳ לדעת ר״י והרא״ש כיון דודאי אורחא הוא וה״ל למור״ם לכתוב ג״כ צד חיובו דכשכש בזנבו כשכוש שאינו רב ברשות הניזק אלא דחדא באידך תליא וצד החיוב נלמד מצד הפטור כנ״ל:
(ז) דבכל ספיקא דדינא לא מהני תפיסה כו׳ – והיינו בדבר שהוא איבעיא וכנ״ל אבל ג״כ מודים דאם הזיקה ברשו׳ הניזק דאינו משלם אפי׳ חצי נזק בלא תפיסה דכיון דלא איפשטא יש לומ׳ דלא הוה אורחא ותולדה דקרן הוא וקרן אינו משלם חצי נזק אלא מגופו וכמ״ש הטור והמחב׳ בסימן א׳ וגם בסימן זה כתבו הטור ע״ש ומ״ה בעינן שיתפוס גופו דהמזיק דוקא וישלם ממנו ח״נ ועד״ר והטור מסיק וכ׳ בזה ז״ל ואפי׳ אם היזק לאדם אחד בר״ה וברשות הניזק דינא הכי ואינו יכול לומ׳ ממ״נ אם תאמר שהוא קרן תתחייב לי גם כן ברה״ר וא״ת שהוא רגל (ומ״ה תפטר על הזיקו בר״ה אם כן) תן לי נזק שלם הזיקו דרשות הניזק אלא בשניהן להקל עד כאן לשון הטור ואע״ג דכתב הטור והמחב׳ בסי׳ א׳ בספיקא דדינא אי כליו של לוקח ברשות מוכר או איפכא קונים וקנה אחד מחבירו בשניהן דקנה בא׳ מהן ממ״נ שאני הכא דהוא ענין דקנסא דהא גופו לא הזיק אלא שורו שהוא ממונו מ״ה הולכין בשניהן להקל ועד״ר:
(א) וי״א דבכל ספיקא דדינא כו׳ – וכ״פ מהרש״ל פ׳ כיצד הרגל סי׳ ה׳ וז׳ ועמ״ש לעיל סי׳ שפ״ח סעיף א׳ ועיין בסמ״ע ס״ק ז׳ עד דהוא ענין דקנסא דהא גופו לא הזיק וכו׳ אין לזה טעם כלל וכבר השיג עליו הב״ח גם מ״ש הב״ח דמיירי בב׳ בהמות שהזיקו לא נהירא אלא נראה אף בבהמה אחת כיון דמבעיא אי אורחא היא ואין כוונתה להזיק או כוונתה להזיק והוי קרן א״כ יכול לו׳ דלמא טבע הבהמה לפעמי׳ הוא כך ולפעמים כך ודלמא בר״ה הזיקה דרך הלוכה כי אורחא ולא הי׳ כוונתה להזיק וברשות הניזק היתה כוונת׳ להזיק וקרן הוא ודוק כן נ״ל ברור.
(ג) דדינא – היינו בבעיא דלא איפשטא ובזה מודים דאם הזיקה ברשות הניזק דאינו משלם כלל אא״כ תפס גוף המזיק דוקא ואז ישלם ממנו ח״נ דכיון דלא איפשטא י״ל דלא הוי אורחה ותולדה דקרן הוא וקרן אינו משלם אלא ח״נ מגופו והטור מסיק בזה וכת׳ וז״ל ואפילו אם הזיק לאדם אחד בר״ה וברשות הניזק דינא הכי וא״י לו׳ ממ״נ אם תאמר שהוא קרן תתחייב לי ג״כ בר״ה וא״ת שהוא רגל תן לי נ״ש היזקא דרשות הניזק אלא בשניהן להקל עכ״ל ואע״ג דבסי׳ ר׳ כת׳ הטור גבי כליו של לוקח ברשות מוכר כו׳ דאם קנה אחד מחבירו בשניהן דקנה אחד מהן בממ״נ שאני הכא דהוא ענין דקנסא דהא גופו לא הזיק אלא שורו שהוא ממונו מש״ה הולכין בשניהן להקל עכ״ל הסמ״ע ואין לזה טעם כלל וכבר השיג עליו הב״ח אך מ״ש הב״ח דמיירי בב׳ בהמות שהזיקו לא נהירא אלא נראה דאף בבהמה אחת כיון דמיבעיא אי אורחא הוא ואין כוונתה להזיק או כוונתה להזיק והוי קרן א״כ י״ל דלמא טבע הבהמה פעמים כך ולפעמים כך. ודלמא בר״ה הזיקה דרך הילוכה כי אורחה ולא היה כונתה להזיק וברשות הניזק היה כונתה להזיק וקרן הוא ודו״ק כן נ״ל ברור. ש״ך:
(ח) ואם תפס כו׳ וי״א כו׳ – כמ״ש בסי׳ שפח:
(ט) ולדעת כו׳ – וכ״כ הרשב״א ועבה״ג. אבל הרמב״ם סובר כיון דפריך וכי מאחר כו׳ אלמא כשכוש יתירא לאו אורחיה הוא והדק״ל א״ה קרן נמי כו׳ והרא״ש כ׳ דפשיט ליה וכי כו׳ דאפילו כשכוש יתירא אורחא הוא אלא דגמ׳ פריך בכשכוש כדרכה האיך ס״ד למיבעי כלל:
אבל בכשכוש רב מיבעיא אי הוי אורחה אי לא הוי אורחה והוי תולדה דקרן.
{ב} וכתב הרמב״ם ז״ל דלא איפשיטא אבל א״א הרא״ש ז״ל כתב דאיפשיטא והוי אורחה ותולדה דרגל היא אבל כשכשה באמתה מיבעיא ולא איפשיטא וכתב הרמב״ם אם כשכשה באמתה ברשות הרבים פטור שמא רגל הוא ואם תפש הניזק גובה חצי נזק דשמא קרן הוא וחייב ברשות הרבים חצי נזק ואם הלכה ברשות הניזק והזיקה גובה נזק שלם אם תפש ור״י פירש כיון דספיקא דדינא הוא לא מהניא ביה תפישה ואפילו תפש מפקינן מיניה ואם הזיק ברשות הרבים שמא רגל הוא וברשות הניזק אם תפש גוף המזיק מנכין לו ממנו חצי נזק ואפילו אם הזיק לאדם אחד ברשות הרבים וברשות הניזק דינא הכי ואינו יכול לומר אם תאמר שהוא קרן תתחייב ברשות הרבים וא״ת רגל תן לי נזק שלם ברשות הניזק אלא הולכין בשניהם להקל:
(ב) {ב} בהמה שהלכה בר״ה והתיזה ברגליה אבנים או צרורות ושברה כלים אורחה הוא ופטור בר״ה ותולדה דרגל הוא ואפ״ה אינה חייבת ברשות הניזק אלא ח״נ אבל משלמת מן העליה דודאי תולדה דרגל היא אלא שהל״מ שאינה משלמת ברשות הניזק אלא ח״נ בריש ב״ק (ב.) דייק מדקתני אבות מכלל דאיכא תולדות תולדותיהן כיוצא בהן או לאו כיוצא בהן א״ר פפא [שם] יש מהן כיוצא בהן ויש מהן לאו כיוצא בהן ואסיקנא (שם ג:) דכולהו תולדותיהן כיוצא בהן וכי קאמר רב פפא יש מהן לאו כיוצא אתולדה דרגל רגל הא אוקימנא תולדה דרגל כרגל בח״נ צרורות דהלכתא גמירי לה ואמאי קרי ליה תולדה דרגל לשלם מן העליה והא מיבעיא בעי לה רבא לרבא מיבעיא ליה לר״פ פשיטא ליה לרבא דמיבעיא ליה אמאי קרי ליה תולדה דרגל לפוטרה בר״ה וכתב הרא״ש כיון דקאמ׳ תלמודא דלר״פ פשיטא ליה ולרבא בעיא ליה עבדינן כרב פפא דפשיטא ליה ועוד דרב פפא בתרא הוא והלכתא כוותיה וכ״פ הרמב״ם בפ״ב מהל׳ נזקי ממון:
ומה שכתב וכן כל כיוצא בזה וכו׳ לא שנא תרנגולים שהדסו והעלו עפר או צרורות ושברו כלים ל״ש צרורות דשן כגון חזיר נובר באשפה והתיז צרורות והזיק בריש פ״ב דב״ק (יז:) ופרש״י נובר בחוטמו ובלע״ז פוריי״ר וכתב עוד חזיר הנובר ומתיז צרורות בחוטמו הוי נמי כצרורות דרגל דכל מה שהוא כחו ולא גופו קרי צרורות:
ומה שכתב בהמה שהטילה גללים לעיסה וקלקלה היינו צרורות וכו׳ שם (יח:) בהמה שהטילה גללים לעיסה רב יהודה אמר משלם נ״ש ורבי אלעזר אמר ח״נ ואוקימנא דפליגי בפלוגתא דסומכוס ורבנן בצרורות דלרבנן ח״נ ולסומכוס נ״ש והלכה כרבנן פירש״י גללים היינו צרורות ופריך בגמ׳ והא משונה הוא כלו׳ ותולדה דקרן היא דהא אין דרך בהמה להטיל גללים לעיסה דצרורות לא הוי אלא במידי דאורחיה ומשני דדחיק ליה עלמא ופרש״ שעומד במקום צר ואין לה מקום לזוז משם:
בהמה שהלכה בר״ה והתיזה שם צרורות והלכו לרשות הניזק ושברו שם כלים משלם חצי נזק משנה בפ״ק דב״ק (יז.):
ומה שכתב לרשות הניזק פשוט משום דרגל אינו חייב אלא ברשות הניזק:
היתה מהלכת ברשות הניזק ודרסה על כלי ושברתו ונתז ממנו שבר על כלי אחר ושברו על הראשון משלם נזק שלם ועל השני ח״נ שם במשנה ופרש״י ראשון נזקי רגל הן ומשלמת כולה ואחרון ע״י צרורות נשבר הלכך חצי נזק:
ומה שכתב ואין חילוק בין כחו לכח כחו וכו׳ שם (יט.) בעי רב אשי כח כחו לסומכוס ככחו דמי או לאו ככחו דמי וכתב הרא״ש רב אלפס לא הביא הך בעיא משום דלסומכוס מיבעיא ליה ולית הלכתא כוותיה ול״נ דיש נפקותא גדולה בבעיא זו דמתוך בעייתו משמע דפשיטא ליה כח כחו ככחו דמי לכ״ע ולרבנן משלם על כח כחו ח״נ כמו על כחו ומבעיא ליה אי סומכוס גמר הלכה דצרורות לכח כחו לח״נ כמו לרבנן כחו או דילמא לא גמר הלכתא כלל ואף על כח כחו משלם נ״ש:
דרסת על הכלי ולא נשבר ונתגלגל למקום אחר ונשבר שם משלם נ״ש וכו׳ שם (יז:) בעיא דאיפשט׳:
הלכה ברשות הניזק ובעטה ברגליה ומכח הביעוט נתזו צרורות ושברו כלים מיבעיא אם יש שינוי לצרורות וכו׳ ולא איפשיטא שם (יט.) ופרש״י יש שינוי לרביע נזק לרבנן דאמרי צרורות כי אורחיה חצי נזק היכא דשינה בהן כגון בעטה ברגליה ומחמת ביעוט התיזה צרורות ושברה כלים מי חשוב שינוי והוי כתם ומשלם רביע נזק דהא אהעדתן ח״נ הילכך תמותן רביע נזק או אין שינוי לשלם רביע דלעולם ח״נ שאין תמות והעדאה בתם דלא אשכחן תם דמשלם בציר מפלגא והרמב״ם כתב בפ״ב מהלכות נזקי ממון וז״ל היתה הולכת בר״ה ובעטה והתיזה צרורות והזיקו בר״ה פטור ואם תפס הניזק רביע נזק אין מוציאין מידו שהדבר ספק הוא שמא שינוי הוא ואינו תולדת רגל שהרי בעטה ברשות הניזק והתיזה צרורות מחמת הבעיטה והזיקו שם חייב לשלם רביע נזק שזה שינוי הוא בהתזת הצרורות ואם תפס הניזק ח״נ אין מוציאין מידו ואפילו היתה מהלכת במקום שא״א לה שלא תתיז ובעטה והתיזה משלם רביע נזק ואם תפס הניזק ח״נ אין מוציאין מידו וכתב הרב המגיד סובר הרב ז״ל דאי אמרינן יש שינוי משמע קולא וחומרא קולא דאפילו ברשות הניזק רביע ותו לא חומרא דאפילו בר״ה משלם רביע נזק דהו״ל כתולדה דקרן דכי אמרי׳ צרורות תולדה דרגל ופטורים בר״ה דוקא כדרכן אבל ע״י שינוי אי אמרינן יש שינוי לצרורות אפילו בר״ה חייב ואינו משלם אלא רביע נזק דהכי גמיר לה הלכה מפי הקבלה דכל צרורות לא משלמי אלא חצי ממה שהיו ראוים לשלם הילכך כדרכן שהן תולדה לרגל ורגל משלם נ״ש הן משלמין חצי ודוקא ברשות הניזק אבל שלא כדרכן אם יש שינוי לצרורות הן תולדה דקרן וקרן תמה משלם ח״נ הן אין משלמין אלא רביע נזק ואפילו ברשות הרבים משלם ואי אמרינן אין שינוי בר״ה פטורים לגמרי ואפי׳ בשלא כדרכן כגון מחמת ביעוט וברשות הניזק חצי נזק ועלתה שאלה זו בתיקו ולפיכך כתב הרב בב׳ הבבות הראשונות מה שכתב כפי שטתו בתיקו האמורים בתלמוד עכ״ל:
ומה שכתב רבינו בשם הרמב״ם חייב רביע ואי תפס ח״נ לא מפקינן מיניה כבר נתבאר בסמוך:
ומה שכתב וזהו בזמן שדנים קנס אבל האידנא דלא דנים קנס אא״כ תפס לעולם גובה החצי כלומר דהאידנא לא שייך למימר חייב רביע כיון דאין ב״ד מגבין שום קנס והיכא דתפס ח״נ הוא גובה ולא רביע בלבד ואע״ג דח״נ צרורות ממונא הוא את״ל דיש שינוי לצרורות רביע נזק דידהו הוי כח״נ דקרן תמה דאסיקנא בספ״ק דב״ק (טו:) דהוי קנסא והרא״ש כתב שם בפרק הנזכר טעם אחר דלא מצינו בבבל צרורות דביעוט הוי משונה וקנסא הוא:
ומה שכתב לדעת ר״י שאין מועיל תפיסה לספיקא דדינא אפילו אם תפס אין גובה אלא הרביע כבר כתבתי שדעת הרמב״ן והרא״ש כר״י וכתב הרא״ש בפ״ב דב״ק וכיון דלדידיה לא מהני תפיסה אפילו תפס אינו גובה אלא רביע. ואפילו לא תפס רביע מיהו גבי ומיהו ה״מ בזמן שדנין קנס אבל האידנא דאין דנין קנס אינו גובה כלום ומ״ש ואם הלכה במקום שא״א לה וכו׳ מיבעיא אי אורחא הוא ומשלם פלגא וכו׳ שם היתה מהלכת במקום שא״א לה אא״כ מנתזת ובעטה והזיקה מהו כיון דא״א לה אורחיה היא או דילמא השתא מיהא מחמת ביעוט קא מנתזה צרורות תיקו וכתב הרא״ש כיון דלא איפשר לה אורחא היא והו״ל צרורות כאורחייהו ופטור בר״ה או דילמא השתא מחמת ביעוט קא אתי והו״ל קרן ומשלם ח״נ אם אין שינוי לצרורות ברביע נזק וכן פרש״י:
ומה שכתב רבינו בשם הרמב״ם כבר כתבתי לשונו בסמוך וכתב ה״ה שהוא י״ל מפרש כפרש״י וכתב הרא״ש וסלקא בתיקו ולדברי האומר דכל תיקו דתפס לא מפקינן מיניה הכא נמי אי תפס הבהמה משתלם ממנה חצי נזק ואף ע״ג דיש ספק ספיקא לחצי נזק דדילמא אורחיה הוא ופטור לגמרי ואת״ל השתא מיהת מחמת ביעוט קא אתי דילמא יש שינוי בצרורות לרביע נזק.
ומה שכתב ולדעת ר״י דלא מהניא תפיסה אם תפס בר״ה מפקינן מיניה וכו׳ ז״ל הרא״ש שם ולמאי דפרישית דכל תיקו אי תפס מפקינן מיניה אין נפקותא בבעיא זו אם התיזה בר״ה אבל אם התיזה בחצר הניזק אי תפש מגבינן ליה רביע נזק ומה שהצריך רבינו שיתפוס גוף המזיק. כ״כ ג״כ הרא״ש בהדיא אות ג׳:
וכשם שחייב על כח שיש בו ממש כמו שהתיז צרורות כך חייב על כח שאין בו ממש כגון סוס שצנף וחמור שנוער ושברו כלים בכח קולם מימרא בפ״ב דב״ק (יח:) ומ״ש ותרנגול השובר כלים ברוח כנפיו ברייתא שם.
ומה שכתב או שהושיט ראשו לאויר כלי ותקע בו ושברו בד״א שיש בו זרעונים דהשתא הוי אורחיה וכו׳ שם תני רמי בר יחזקאל תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו משלם נ״ש ואוקמי׳ כסומכוס אבל לרבנן אינו משלם אלא ח״נ ואקשינן והא משונה הוא שאין דרך תרנגול לתקוע בכלי ומשני דאית ביה ביזרוני ופרש״י שיש זרעים בכלי דאורחיה להכניס ראשו בתוכו ולאכול וכיון דאורחיה לאכול אורחיה נמי לצעוק:
ומה שכתב בשם הרמב״ם בפ״ב מה׳ נזקי ממון כתב ז״ל תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו אם היו בתוכו תבלין וכיוצא בהן שהושיט ראשו כדי לאכלן על התבלין משלם נ״ש ועל הכלי משלם חצי נזק כח״נ צרורות שכך הוא דרכו ואם היה הכלי ריקן ה״ז משונה ומשלם חצי נזק ככל הקנסות.
וכתב ה״ה דעת רבינו דכי אקשינן והא משונה הוא לסומכוס בלבד הקשו דאי לרבנן מאן לימא לן שיש שינוי לצרורות שיקשו להדיא והא משונה הוא אלא לסומכוס הקשו לומר שאע״פ שלסומכוס משלם בצרורות נ״ש דוקא כדרכן שהן תולדות דרגל והלכתא לא גמיר אבל במשונה תולדה דקרן הוא ולא ישלם אלא ח״נ ופרקו דשדו בהם ביזרוני ודרכו בכך אבל לרבנן לא שני ליה כלל שאע״פ שמסופק לנו אם יש שינוי לצרורות דוקא בשיש שינוי בגוף המעשה כגון התזת צרורות ע״י ביעוט אבל כשאין שינוי בגוף המעשה כגון תקיע׳ התרנגול אע״פ שאין דרכו להכניס ראשו לאויר הכלים אין זה שינוי בצרורות אלא תולדה דקרן ועדיין צ״ע עכ״ל והרי״ף כ׳ תני רמי בר יחזקאל תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו משלם נ״ש והוא דחזי ביה ביזרוני אבל לא חזי ביה ביזרוני משונה הוא וח״נ הוא דמשלם אמר רב יוסף אמר רב סוס שצנף וחמור שנער ושברו את הכלים משלם ח״נ וכתב עליו הרא״ש כל זה כתב רב אלפס בהלכותיו וכתב עליו בעל המאור ולא היא בין דהוה ביה בזרוני בין דלא הוה ביה בזרוני לא משלם אלא ח״נ דהא אוקימנא כסומכוס ולית הלכתא כוותיה ונ״ל שלא עמד בעל המאור על דעתו של הרי״ף ז״ל כי גם רב אלפס מודה דאין הלכה כרמי בר יחזקאל דאי לקבוע הלכה כמותו הביא דבריו לא הו״ל להביא דברי רב יוסף אאמרי בי רב אלא הביא דברי כולם להודיענו דכל כה״ג חשיב כחו כגופו והוי צרורות וממילא ידענא דהלכה כרבנן ואי לית בה בזרוני משלם רביע נזח את״ל יש שינוי לצרורות לרביע נזק עכ״ל וכ״כ נ״י והרשב״א כתב דאית ביה בזרוני ואפשר דהשתא דמוקמינן דאית ביה בזרוני ואורחיה היא לאו צרורות היא אלא כששברו בגופו כיון שהכניס ראשו בתוכו וכן נ״ל מדברי הרב אלפס ז״ל שפסק כן דאי לית ביה בזרוני ח״נ ואי אית ביה בזרוני נזק שלם דאלמא לאו משום צרורות וכסומכוס דלית הלכתא כוותיה אלא אפי׳ לרבנן ולא משום צרורות כדאמרן כנ״ל ועוד צריכה תלמוד לדעת הרב ז״ל משום דק״ל דא״כ הול״ל אלא דאית ביה בזרוני ודלא כסומכוס אלא כרבנן וכן משמע מן הירושלמי דגרסינן התם תרנגול שהיה פורח ממקום למקום והזיק בגופו משלם נ״ש ברוח שבין כנפיו משלם ח״נ סומכוס אומר נ״ש נפח בכלים ושברם משלם נ״ש ע״כ ומשמע דסיפא כ״ע היא דאי סומכוס לעבדה פלוגתא כרישא עכ״ל:
ומה שכתב רבינו על דברי הרמב״ם ול״נ דכיון שהוא שינוי דצרורות אינו משלם אלא רביע וכן השיג עליו הראב״ד בפ״ב מהל׳ נזקי ממון:
תרנגול שהיה הולך ושבר כלים בדרך הלוכו אורחיה היא ומשלם נ״ש משנה בפ״ב דב״ק (יז:) התרנגולים מועדים לילך כדרכן ולשבר:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ב) בהמה שהלכה בר״ה והתיזה כו׳ אורחא היא כו׳ הא דקאמר ומשלמת מהעלייה זה נזכר במשנה בפרק כיצד הרגל אבל אינו נזכר שם שיהא פטור עליה בר״ה כדין רגל ונראה שלמדו רבינו ממ״ש שם דף י״ט ז״ל בעא מיניה ר׳ ירמיה מרבי זירא היתה מהלכת בר״ה ובעטה והתיזה מהו לקרן מדמינן לה וחייבת א״ד תולדה דרגל היא ופטורה א״ל מסתברא תולדה דרגל היא עכ״ל מזה למד רבינו דין זה וכ״כ המ״מ בפ״ב דנזקין ע״ש. ואע״פ דבאיבעיא דר״י הנ״ל נזכר בעטה והתיזה נראה דע״כ ט״ס הוא תיבת ובעטה שהרי שם לפני זה איבעיא ליה לרב אסי בבעטה אי הוי שינוי או לא וסלקא בתיקו וכן באיבעיא דרבי אבא בר ממל שם בבעטה והתיזה אי הוה אורחיה או לא וסלקא בתיקו ואיך השיב לו רבי זירא לר״י בפשיטות דהוא אורחיה אלא ע״כ ט״ס וכצ״ל בעי ר״י היתה מהלכת בר״ה והתיזה והזיקה מהו כו׳ וכן הביאו הרי״ף וכן משמע מלשון רש״י שכתב א״ד כל צרורות כי אורחייהו כו׳ ש״מ דמיירי בסתם צרורות דהוה אורחייהו לא בבעיטה וגם בפ״ק דב״ק דף ג׳ ע״ב מסיק הגמרא דצרורות הוה תולדה דרגל לפוטרו בר״ה ואע״ג דהתם אליבא דרבא קאמרינן הכי ולרב פפא דקי״ל כוותיה קאמר התם דתולדה דרגל היא לענין לשלם מהעלייה מ״מ נראה דל״פ בזה וק״ל:
וכתב הרמב״ם חייב רביע ואי תפיס ח״נ לא מפקי׳ מיניה רבינו קיצר בדברי הרמב״ם דז״ל שם היתה הולכת בר״ה ובעטה והתיזה והזיקה בר״ה פטור ואם תפיס הניזק רביע נזק אין מוציאין כו׳ בעטה ברשות הניזק כו׳ חייב לשלם רביע נזק ואם תפס ח״נ אין מוציאין עכ״ל וכתב המ״מ סובר הרב ז״ל דאי אמרינן יש שינוי משמע קולא וחומרא קולא דאפי׳ ברשות הניזק רביע ותו לא חומרא דאפי׳ בר״ה רביע משלם דהו״ל תולדה דקרן דכי אמרינן צרורות תולדה דרגל ופטורה בר״ה דוקא בכדרכה אבל ע״י שינוי אי אמרינן יש שינוי לצרורות אפי׳ בר״ה חייב ואינו משלם אלא רביע נזק כו׳ ואי אמרי׳ אין שינוי בר״ה פטורין לגמרי ואפי׳ בשלא כדרכן כגון מחמת ביעוט וברשות הניזק חייב ח״נ ועלתה בתיקו ולפיכך כתב הרב באלו ב׳ בבות כפי שטתו בתיקו האמורים בגמרא עכ״ל הנה לפי פירושו עיקר האיבעיא גם בעיטה הוה שינוי וממילא אינו משלם אלא רביע נזק א״ד לא הוה שינוי אלא בצרורות דעלמא דאורחייהו כמו רגל וברשות הניזק ח״נ כדין צרורות ובר״ה פטור לגמרי אבל מדברי הרא״ש ורבינו מוכח שהם לא פירשו כן אלא ס״ל דבעיטה עכ״פ שינוי הוה וכקרן דמי וחייב בע״כ בר״ה אלא דאיבעיא הוא אם נאמר שמשלם רביע או ח״נ וכמ״ש בפרישה דאל״כ הו״ל לרבינו לכתוב ולחלק בדין זה ג״כ בין הזיקה בר״ה ותפסה להזיקה ברשות הניזק כדמחלק לקמן בהאיבעיא שנייה ומדברי הרא״ש מוכח כן ג״כ דלא כדברי הרמב״ם וכמ״ש בסמוך וק״ק לדעת הרמב״ם האיבעיא היא אם אין שינוי בצרורות ע״י בעיטה ואורח׳ הוא או לא א״כ נאמר דאין שינוי בהתזה ע״י בעיטה ואורחא הוה מגבינן ליה להזיקא מעידית כדין נזקי רגל ואילו הזיקה בבעיטה לבד הדין דהוי נזקי קרן ואינו משלם מן העידית וכי יש סברא לנו לומר כן שבעיטה ע״י התזה יהיה חייב טפי מבבעיטה לבד וצ״ל דכל שמזקת בבעיטה הוא תולדה דקרן ואין שייך לנזקי רגל כלל לשבור כלי בבעיטת רגלה אבל כלי הנשבר מצרור הנתוז מבעיטה זהו יותר אורחיה ודומה לרגל וק״ל:
ואם הלכה במקום שאי אפשר לה שלא תתיז מיבעיא אי אורחיה כו׳ שם דף י״ט ופירש״י היתה מהלכת בחצר מליאה צרורות וא״א לה שלא תהא מנתזת אורחיה הוא וכצרורות דעלמא הוא ומשלם ח״נ א״ד השתא מיהא מחמת בעיטה הוא וא״ת יש שינוי לצרורות לרביע נזק הא רביע נזק משלמי עכ״ל. מבואר בדבריו דר״ל דאיבעיא זו אזלא באת״ל של הראשונות את״ל דבעיטה מיקרי שינוי אכתי מיבעיא בדא״א שלא תתיז אם הוה שינוי או אם הוה כצרורות דעלמא והוא כרגל ומשלם חצי נזק והכא מיירי בהזיקה ברשות הניזק וכן משמע מל׳ רבינו שפי׳ כן שכתב מיבעיא אם אורחיה ומשלם פלגא כו׳ ש״מ דאיירי בחצר הניזק דאי בר״ה אי אורחא הוא אינו משלם כלום. אבל הרא״ש ס״ל ופי׳ אבעיא זו באת״ל דבעיטה לא הוי שינוי ובאם הזיקה בר״ה דז״ל כיון דלא אפשר לה אורחא הוא והו״ל צרורות כאורחייהו ופטור בר״ה א״ד השתא מיהא מחמת בעיטה קאתי והו״ל קרן ומשלם חצי נזק אם אין שינוי לצרורות ברביע נזק כו׳ וע״ש באשר״י מבואר זה דלא כפירש״י ואף שלדינא שווי׳ הם מ״מ בפירושא דמלתא אינה שווי׳ ומעתה תמוה לי שב״י כתב על דברי הרא״ש וכן פירש״י והוא דבר הנראה לעינים דאינו כן. ונראה דה״ק ב״י דממה שכתב הרא״ש דאיבעיא זו אזלא באת״ל אם אין שינוי לצרורות מוכח מיניה דס״ל דאיבעיא קמייתא שבעו אי הוה בעיטה שינוי או לא לא מיבעיא להו אלא לענין תשלומין רביע נזק או ח״נ אבל עכ״פ לאו אורחא הוא וחייב בר״ה ודלא כמו שפי׳ הרמב״ם דמ״ש בהאיבעיא א״ד אין שינוי בצרורות היינו דלא הוה בעיטה כלל שינוי אלא אורחא כרגל דא״כ איך אזלא בעיא השנייה באת״ל הראשונה את״ל אין שינוי לצרורות מאי אורחא או אין אורחא הא כל דאין שינוי בצרורות אורחא הוא ופטור בר״ה כדין רגל וע״ז כתב ב״י וכן פירש״י ר״ל שגם רש״י לא ס״ל כהרמב״ם בזה שרש״י שם פי׳ בהדיא שהאבעיא הראשונה הנ״ל אם יש שינוי בצרורות או אין שינוי היינו לענין אי משלם רביעי או חצי אבל אם לא אם אורחא הוא או לא ע״ש ודו״ק:
והרמב״ם כתב שאף אם אין בו זרעונים משלם ח״נ שהוא משונה ז״ל הרמב״ם פ״ב מהל׳ נ״מ תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו אם היה בתוכו תבלין וכיוצא בהם שהושיט ראשו כדי לאכלן על התבלין משלם נ״ש ועל הכלי משלם ח״נ כח״נ צרורות שכך הוא דרכו. ואם היה הכלי ריקן ה״ז משונה ומשלם ח״נ ככל הקנסות עכ״ל עיין במ״מ שהאריך שם ומביאו ב״י [וקצת מנהו בב״ח] וסוף דבריו. וחלק הרב ז״ל ולא עשה מהן בבא א׳ לפטור על הראשונה בר״ה ולחייב על השנייה ועדיין צ״ע עכ״ל. ביאור דבריו האחרונים דבא לתרץ דמאחר דאינו משלם אלא ח״נ על הכלי בין כשהכלי ריקן או אינו ריקן א״כ לכללינהו בבבא א׳ ותירץ משום דעל הראשונה כשיש תבלין בכלי דאז דרכו הוא להכניס בו ראשו פטור בר״ה כדין רגל משא״כ בסיפא כשכלי ריקן אז משונה הוא וחייב בר״ה וזהו שדייק הרמב״ם כתב ברישא שכך הוא דרכו ובסיפא כתב ה״ז משונה וכ״כ הב״י חילוק ביניהן לענין לשלם מגופו או מן העליה והוא היא וק״ל ורבינו שינה בהעתקת ל׳ הרמב״ם וכתב בשמו שאף אם אין בו זרעים משלם ח״נ שהוא משונה ואין לפרשו שכתב הני תיבות דשהוא משונה לנתינת טעם דמש״ה משלם ח״נ ולא נ״ש דהא גם ברישא דכשיש בו זרעים דכדרכו הוא אפ״ה כתב דאינו משלם אלא ח״נ אלא ע״כ צ״ל דגם כוונת רבינו הוא שלא כתב שהוא משונה אלא להבדיל שאינו משלם ח״נ כדין בדרכן אלא ק״נ כדין משונה וכמ״ש בפרישה ודו״ק.
(ב) {ב} בהמה שהלכה בר״ה והתיזה וכו׳ ריש בבא קמא (דף ג׳) אסיקנא דפשיטא ליה לרב פפא דצרורות דהלכתא גמירי לה דהיא תולדה דרגל ופטור בר״ה משלם ח״נ מן העלייה אם הזיק בחצר הניזק וכך פסקו כל הפוסקים דלא כרבא דקמבעיא ליה והכא מיירי בהתיזה ברשות הניזק והזיקה לשם בצרורות דהתם פשיטא דחייב ובסמוך כתב דאפי׳ התיזה בר״ה והזיקה ברשות הניזק נמי חייב. ומ״ש וכן כל כיוצא בזה וכו׳ ל״ש תרנגולין וכו׳ ר״פ כיצד הרגל (בבא קמא י״ז):
בהמה שהטילה גללים וכו׳ שם:
בהמה שהלכה בר״ה והתיזה שם צרורות והלכו לרשות הניזק וכו׳ הכי אסיקנא בפ״ב (דף י״ט) בבעיא דר׳ ירמיה דהיתה מהלכת בדרך והתיזה צרורות בר״ה והזיקה ברה״י נמי חייב ולא אמרינן הואיל ועקירה הואי במקום פטור פטור:
היתה מהלכת ברשות הניזק וכו׳ על הראשון משלם נ״ש וכו׳ משנה ר״פ כיצד הרגל וכתבו התוס׳ בשם ר״י דאיצטריך לאשמועינן דסד״א דמשונה הוא כיון דדרסה כ״כ בחוזק שניתז השבר על כלי אחר ושברו ומסתמא להזיק נתכונה עכ״ל:
ואין חלוק בין כחו לכח כחו וכו׳ כך כתב הרא״ש שם דהכי מוכח מבעיא דרב אשי כח כחו לסומכוס ככחו דמי או לאו ככחו דמי:
דרסה על הכלי ולא נשבר ונתגלגל וכו׳ שם בעיא דרבא אי בתר מעיקרא אזלינן כשדרסה עליו וכאילו נשבר אותה שעה וחייב נ״ש א״ד בתר תבר מנא אזלי׳ והוי צרורות ואינו משלם אלא ח״נ ואסיקנא דפשיטא ליה לרבא דבתר מעיקרו אזלינן וכתב הרא״ש דהאלפסי פסק כרבה משום דפשיטותא דרבה מוציאה מידי ספק דרבא ועוד דרבא תלמידו דרבה עכ״ל. הלכה ברשות הניזק ובעטה וכו׳ שם בעי רב אשי יש שינוי לצרורות לרביע נזק ופרש״י לרבנן דפליגי אסומכוס ואמרי צרורות כי אורחיה ח״נ היכא דשינה בהן כגון בעטה ברגלה ומחמת בעוט התיזה צרורות ושברה כלים מי חשיב שינוי וכו׳. ומ״ש בשם הרמב״ם כ״כ בפ״ב מנזקי ממון. ומ״ש רבינו וזה במקום שדנין קנס וכו׳ שם כתב הרא״ש וז״ל ומיהו תימה למה לא הביא רב אלפס הך בעיא דרב אשי אם יש שינוי לצרורות לרביע נזק וסלקא בתיקו ואפשר דסבר דאין נפקותא בהך בעיא משום דלא מצינו בכל צרורות דבעוט דהוי משונה וקנסא הוא אלא א״כ תפס לא מפקינן מיניה עד דמשלם ח״נ כיון שעלתה בתיקו והוא מוחזק הלכך אין נפקותא בבעיא זו דבלא תפיסה לא דיינינן וכי תפס גובה ח״נ מיהו תימה כיון דספיקא דדינא הוא מאי מהניא תפיסה וכו׳ וכן נוטה דעת ר״י בעל התוספות ז״ל בפ״ב דכתובות הלכך נראה דאם בעטה והתיזה אפי׳ אם תפס לא גבי אלא רביע נזק ואידך מפקינן מיניה עכ״ל. ומ״ש רבינו דהך בעיא דרב אשי בהלכה ברשות הניזק היינו כפי׳ רש״י שהבאתי אבל מדברי הרמב״ם ומביאו ב״י מבואר דבהלכה בר״ה והזיק׳ בר״ה נמי מבעי ליה אם יש שינוי לצרורו׳ ומשלם רביע נזק כתולדה דקרן או אין שינוי לצרורות ותולדה דרגל היא ובר״ה פטור לגמרי ופסק דאי לא תפס פטור לגמרי ואי תפס משתלם רביע נזק מיהו לר״י ודאי אפי׳ אם תפס פטור לגמרי ומוציאה מידו מה שתפס ונראה דלפי דרבינו תופס עיקר כדעת ר״י והרא״ש לפיכך לא כתב כאן דין הלכה בר״ה והזיקה בר״ה דפטור לגמרי אלא כתב דין הלכה ברשות הניזק וכו׳ ע״פ פרש״י בבעיא זו דלהרמב״ם אם תפס ח״נ אין מוציאין מידו ולר״י לא גבי אלא רביע נזק אפי׳ אם תפס:
ואם הלכה במקום שאי אפשר וכו׳ שם בעיא דר׳ אבא בר ממל ומדברי הרא״ש משמע דבעיא זו במהלכת בר״ה היא וכ״כ רבינו דלא כמ״ש התוס׳ דאין לפרש בעי׳ זו במהלכה בר״ה ע״ש:
ומ״ש בשם הרב רבינו משה בר מיימוני שם וכ״כ הרא״ש לשם למאן דס״ל דכל תיקו דתפס לא מפקינן מיניה ואע״ג דאיכא הכא ספק ספיקא לח״נ דדילמא אורחיה הוא ופטור לגמרי בר״ה ואת״ל השתא מחמת ביעוטא קאתי דילמא יש שינוי בצרורות לרביע נזק אפ״ה אי תפס ח״נ לא מפקינן מיניה אבל לר״י אי בר״ה אפילו תפס מפקינן מיניה ואי ברשות הניזק גובים ממנו רביע נזק אם תפס המזיק עצמו דכיון דתולדה דקרן הוא אינו משתלם אלא מגופו:
וכשם שחייב וכו׳ שם סוף (דף י״ח) בעי רבא יש העדאה לצרורות פי׳ בדאייעד בצרורות כי אורחיה ג׳ זימני משלם נ״ש או אין העדאה לצרורות ואינו משלם אלא ח״נ ת״ש דתני רמי בר יחזקאל תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו משלם נ״ש וא״ר יוסף אמרי בי רב סוס שצנף וחמור שנער ושיבר את הכלים משלם ח״נ מאי לאו כגון דעבד ג׳ זמני ובהא קמפלגי מ״ס יש העדאה ומ״ס אין העדאה לא בחד זימנא ובפלוגתא דסומכוס ורבנן קמיפלגי ופריך והא משונה הוא התרנגול שאין דרכו לתקוע בכלי ופריק דאית ביה בזרוני דאורחיה להכניס ראשו בתוכו ולאכול זרעים וכיון דאורתיה לאכול אורחיה נמי לצעוק וכתב הרא״ש דאין הלכה כדתני רמי בר יחזקאל דסבר כסומכוס אלא כרב יוסף אמרי בי רב דסבר כרבנן וצרורות ת״נ הוא דמשלם ודוקא בדאית ביה זרעי׳ דצרורות כי אורחיה הוא כששיבר הכלי כשתקע בו אבל לית ביה זרעים הו״ל צרורות בשינוי ורביע נזק הוא דמשלם וכתב שכך היא דעת רב אלפס וכך הם דברי רבינו ותמה על הרב רבינו משה בר מיימוני דפסק דאפי׳ אין בו זרעוני׳ משלם ח״נ שהוא משונה וכמו שהשיג עליו הראב״ד וה׳ המגיד כתב ליישב דעת הרמב״ם וסוף דבריו ועדיין צ״ע ומביאו ב״י וקשיא לי על דברי ה׳ המגיד דלפי פירושו בדברי הרב רבי׳ משה בר מיימוני דלא אמרינן יש שינוי לצרורות אלא דוקא בשיש שינוי בגוף המעשה כגון התזת צרורות ע״י ביעוט אבל כשאין שנוי בגוף המעשה כגון תקיעת תרנגול אע״פ שאין דרכו להכניס ראשו לאויר הכלי אין זה שינוי בצרורות אלא תולדה דקרן הוא עכ״ל א״כ לפי זה לא הו״ל לה׳ המגיד לדחוק ולפרש דקושיית והא משונה הוא לסומכוס בלבד הקשו ולא לרבנן אלא איכא למימר דבין לסומכוס ובין לרבנן הקשו והא משונה הוא כלומר מאחר שאין שינוי זה בגוף המעשה אין זה שינוי בצרורות אלא סתם משונה הוא ותולדה דקרן הוא ולא צרורות ע״י שינוי ומשלם ח״נ בלבד כקרן תמה בין לסומכוס ובין לרבנן ואמאי קא אמר׳ דלסומכוס משלם נ״ש ולרבנן ח״נ ומשום צרורות ופריקו אליבא דתרוייהו דשדי בה בזרוני ודרכו בכך הלכך אית ביה משום צרורות כי אורחיה לסומכוס כדאית ליה ולרבנן כדאית להו אבל בדלית ביה ביזרוני תולדה דקרן הוא לדברי הכל ושיטה זו ברורה וישרה ולפעד״נ דבשיט׳ זו הלך גם רב אלפס בהלכות דהביא הך דתני רמי בר יחזקאל דמשלם נ״ש וכתב עלה והוא דהוו ביה בזרוני אבל לא הוה ביה בזרוני משונה הוא וח״נ הוא דמשלם והביא נמי הך דרב יוסף אמרי בי רב סוס שצנף וחמור שנער ושבר את הכלים משלם ח״נ דהדבר פשוט דלא הביא להך דתני רמי בר יחזקאל לקבוע הלכה כמותו דא״כ לא הו״ל להביא דברי רב יוסף אמרי בי רב דפליג עליה אלא ודאי הלכה כרב יוסף אמרי בי רב ובתרנגול אפי׳ הוו ביה בזרוני נמי אינו משלם אלא ח״נ כדין צרורות כי אורחיה לרבנן ולא הביא להך דתני רמי בר יחזקאל אלא לאורויי לן דאין לו דין צרורות אלא דוקא דהוו ביה ביזרוני דהו״ל צרורות כי אורחיה אבל אי לא הוו ביה בזרוני משונה הוא ותולדה דקרן הוא ומשלם ח״נ כקרן תמה ככל הקנסות ולא מדין צרורות וכמ״ש הרמב״ם להדיא כך היא דעת האלפסי ודלא כהרא״ש ונ״י דס״ל דרי״ף סובר דלרבנן בדלית ביה בזרוני רביע נזק הוא דמשלם אלא כדפרישית עיקר ונתיישבה השגת רבינו והראב״ד על דברי הרמב״ם ולא קשיא ולא מידי:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהב״חהכל
 
(ג) כָּל תּוֹלָדָה כְּאָב שֶׁלָּהּ, חוּץ מִצְּרוֹרוֹת הַמִּנַּתְּזִין מִתַּחַת רַגְלֵי הַבְּהֵמָה בִּשְׁעַת הִלּוּכָהּ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁתּוֹלְדוֹת רֶגֶל הֵם וּפָטוּר עֲלֵיהֶם בִּרְשׁוּת הָרַבִּים כְּרֶגֶל, וְאִם הִזִּיקוּ בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק מְשַׁלֵּם מֵהַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו כְּרֶגֶל שֶׁהוּא אָב, אַף עַל פִּי כֵּן אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא חֲצִי נֶזֶק. כֵּיצַד, בְּהֵמָה שֶׁנִּכְנְסָה לַחֲצַר הַנִּזָּק וְהָיוּ צְרוֹרוֹת מִנַּתְּזִין מִתַּחַת רַגְלֶיהָ וְשָׁבְרוּ אֶת הַכֵּלִים, מְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק מֵהַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו; וְדָבָר זֶה הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִינַי.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חעודהכל
(ח) ח) שם פ״ב דין ב׳ ושם בגמרא דף ג׳ ע״ב וכי קאמר רב פפא אתולדה דרגל וכו׳ לרב פפא פשיטא ליה וכו׳
(ט) ט) מבואר שם משנה דף י״ז ע״א ושם בגמ׳ דף י״ט ע״א
(ח) מהיפה שבנכסיו – כבר כתבתי פירושו דמשלם המזיק ג״כ מכיסו ולאו דוקא מהשור כדין קרן:
(ט) ודבר זה הלכה למשה מסיני – פי׳ אע״פ שהדברים נראין כסותרין זא״ז שיש לו דין רגל לענין פטור בר״ה ולענין חיוב תשלומין מנכסיו יש לו דין קרן שאינו משלם אלא חצי נזק אף ברשות הניזק מ״ה כ׳ דהלכה למשה מסיני. כן הוא ואין להרהר אחריה:
(ד) מסיני – פירוש אע״פ שהדברים נראין כסותרין זא״ז שיש לו דין רגל לענין פטור בר״ה ולענין חיוב תשלומין מנכסיו יש לו דין קרן שאינו משלם אלא ח״נ אף ברשות הניזק. מש״ה כת׳ דהל״מ כן הוא ואין להרהר אחריה. סמ״ע:
(י) ופטור כו׳ – ג׳ ב׳ י״ט א׳:
(יא) ואם כו׳ – ג׳ ב׳ וכר״פ דבתרא הוא ועוד לא שבקינן פשוטותיה משום ספיקא דרבא:
(ליקוט) משלם מהיפה כו׳ – מדקא׳ סתמא דגמ׳ שם ואמאי כו׳ לר״פ פשיטא ליה ואע״ג שי״ל דגם ר״פ ס״ל כרבא ולפוטרו ברה״ר (ע״כ):
(יב) ודבר כו׳ – שם:
{ג} בהמה שהלכה ברשות הרבים והתיזה ברגליה אבנים או צרורות ושברה כלים אורחה הוא ופטור ברשות הרבים ותולדה דרגל הוא ואפ״ה אינה חייבת ברשות הניזק אלא חצי נזק אבל משלמת מן העלייה דודאי תולדה דרגל הוא אלא שהלכה למשה מסיני שאינה משלמת ברשות הניזק אלא חצי נזק.
(ג) {ג} ומה שכתב היה חוטין או רצועה קשורה ברגליו ושבר בה את הכלי אם גררה ושברה דרך הלוכו הוי כגופו ומשלם נ״ש זרקו ושבר בה את הכלי משלם ת״נ בד״א בחוט של הפקר וכו׳ אפי׳ שלא נתכוון הקושר לזכות בו שם במשנה התרנגולים מועדים לילך כדרכן ולשבר היה דליל קשור ברגלו או שהיה מהדס ושבר את הכלי משלם ח״נ וגמ׳ (יט:) אמר רב הונא ל״ש אלא שנקשר מאליו אבל קשרו אדם חייב נקשר מאליו מאן חייב אילימא בעל הדליל היכי דמי אי דאצנעיה אנוס הוא ואי לא אצנעיה פושע הוא אלא חייב בעל התרנגול מ״ש כוליה נזק דלא דכתיב כי יפתח איש בור ולא שור בור ח״נ נמי איש בור ולא שור בור אלא מתני׳ בדאדיי אדויי כי איתמר דרב הונא בעלמא איתמר דליל הפקר א״ר הונא נקשר מאליו פטור קשרו אדם חייב משום מאי חייב א״ר הונא בר מנוח משום בורו המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה ופרש״י ל״ש. דח״נ ותו לא: אלא שנקשר מאליו. הדלי ברגל התרנגול: אבל קשרו אדם חייב. הקושר נ״ש דהוי בור ואם נתקל בו אדם חייב בנזקו. נקשר מאליו דמתניתין מאן חייב לשלומי ח״נ. אי בעל הדליל שאין התרנגול שלו פושע הוא כוליה נזק בעי לשלומי שהרי בורו הוא שהשליכו לר״ה:
אלא דאצנעיה בביתו והוציאו תרנגול מביתו וחייב בעל התרנגול. איש בור ולא שור בור והאי דליל תרנגול כרהו. אלא מתניתין לא מיתוקמ׳ אלא באדייה אדויי שזרק התרנגול הדליל ושיבר בזריקתו כלים דהוי צרורות ואפילו קשרו אדם נמי לא משלם אלא ח״נ בעל התרנגול והקושר פטו׳ שלא נתקל אדם בבורו ודרב הונא לא מיתוקמא אמתני׳ אלא בעלמא אתמר והכי איתמר דליל הפקר וכו׳ נקשר מאליו בתרנגול נתקל בו אדם פטור דמאן ליחייב דליל לית לי׳ בעלים בעל התרנגול נמי איש בור אמר רחמנא ולא שור בור קשרו אדם חייב הקושר דקנייה בהגבהה ויש להאי דליל בעלים. משום מאי מחייב דהא לאו בור מעליא הוא שהרי לא הזיק במקום שקשרו שם שהתרנגול גררו למקום אחר. בורו המתגלגל דמיחייב ליה בפ״ק בהצד השוה והתוספות כתבו קשרו אדם חייב לאו דוקא קשרו דה״ה אם היה במקום המוצנע והניחו במקום התורפה שפשע בו ואפילו לא הגביהו ולא קנאו ודלא כמו שפי׳ הקונדריס וכדבריהם כתב הרא״ש ז״ל היה דליל קשור ברגלו או שהיה מהדס ושבר את הכלים משלם ח״נ ומוקי לה בגמרא בנקשר מאליו ובאדייה אדויי דהו״ל צרורות ובדליל של הפקר או בדליל של בעל התרנגול ואצנעיה דאי לא אצנעיה אע״ג דאדייה אדויי הוא משלם נ״ש דהא דצרורות משלם ח״נ היינו כשהתיזה דבר הפקר אבל אם התיזה ממון בעלים משלם נ״ש דצרורות אורחא הוא כאבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו ודוקא בדאדייה אדויי אבל אם הזיקה תרנגול בדליל דרך הלוכו משלם נ״ש דדבר המחובר לגופו כגופו כמו עגלה המושכת בקרון ואם הזיק הדליל אחר שנח פטור בעל התרנגול דאמר קרא כי יכרה איש בור ולא שור בור ודליל דאית ליה בעלים ולא אצנעיה ונקשר ברגל תרנגול דהפקר בעל הדליל חייב ובתרנגול דאית ליה בעלים והזיק דרך הילוכו משלם בעל הדליל חצי ובעל תרנגול חצי ואי אדייה אדויי משלם בעל התרנגול רביע ובעל הדליל ג׳ חלקים כרבי נתן דאמר (ב״ק נג.) כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ודליל של הפקר וקשרו אדם חייב הקושר אפילו לא נתכוון לזכות בו משום בור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה וכן נמי דליל דאית ליה בעלים אפילו לא אצנעיה בעלים וקשרו אדם חייב הקושר הכל ובעל הדליל פטור מידי דהוה אהופך את הגלל שם (כט:) דאפילו לא נתכוון לזכות בו חייב אם הגביהו למעלה מג׳ או שסלקו ממקומו שהיה מונח אפילו החזירו למקומו חייב דאסתלקו להו מעשה ראשון וזה כורה בור חדש והאי דקאמר רב הונא דליל של הפקר משום דבעי למימר נקשר מאליו ואי בדליל דאית ליה בעלים ולא אצנעיה חייב בעל הדליל עכ״ל.
וכך הם דברי רבינו ומתוך דברי הרא״ש שכתבתי יתבאר לך שמה שכתב רבינו בשם הרמ״ה אינו אלא עד חייב בו משום אשו ומשם ואילך הוא תשלום דברי הרא״ש והרמב״ם כתב בפ״ב מהלכות נזקי ממון התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבר היה חוט או רצועה קשור ברגליהן ונסתבך כלי באותו החוט ונתגלגל ונשבר משלם ח״נ בד״א בשקשרו אדם אבל אם נקשר על רגליהם מאיליו בעל התרנגולים פטור ואם היה לחוט בעלים ולא היה החוט הפקר בעל החוט חייב חצי נזק שהרי הוא כבור המתגלגל הצניע בעל החוט את החוט והתרנגולים דרסו עליו והוציאו ונקשר ברגליהן ושברו בו את הכלי אף בעל החוט פטור שהרי אנוס הוא וכתב ה״ה התרנגולין מועדין להלך כדרכן וכו׳ זה כתב על הסוגיא האמורה של משנה זו ואיני יודע למה לפי גירסת ספרינו וכבר הושג מזה עכ״ל וז״ל הראב״ד זה איני יודע מהו דהא קשרו אדם דקאמר ודאי בעל התרנגולים הוא והאי דקאמר חצי נזק משום דסבירא ליה כרבא דמספקא ליה דרסה על כלי ולא שברתו ונתגלגל למקום אחר ונשבר אי צרורות הוי אי גופה הוא דחוט הקשור בו הרי הוא כשליף שעליה מעתה כשנקשר החוט מאליו ונסתבך זה הכלי ונתגלגל ונשבר אמאי פטור מ״מ צרור דתרנגול הוא ואפילו בחוט של הפקר חייב ומה שאמר עוד שאם היה לחוט בעלים בעל החוט משלם חצי נזק דהו״ל כבור מתגלגל ומשמע ליה דבעל התרנגול נמי משלם חצי נזק שלא מצינו בבור ח״נ לאו מילתא היא דאי בתר דנח הזיק בעל החוט נ״ש הוא דמשלם בור הוא ובעל תרנגול פטור דאיש בור ולא שור בור אם ע״י הגלגול נשבר בעל החוט פטור דלאו בור הוא אלא צרורות דתרנגול הוא וכחו הוא ומ״ש אף בעל החוט פטור שהרי אנוס הוא וה״ה בעל תרנגול הא לא מתוקמא אלא בשברו בתר דנח ומשום ולא שור בור דאי בהדי דאזל בעל תרנגול אמאי פטור עד כאן לשונו והרי״ף השמיט מימרא דרב הונא לפי שהוא דבר שאינו מצוי כ״כ:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ב) בהמה שהלכה בר״ה והתיזה כו׳ אורחא היא ופטורה בר״ה בפ״ק דף י״ג ועבד״ר:
אבל משלמין מן העלייה פי׳ התשלומין הן על הבעלים לא מן השור עצמו וכתב הרי״ף מאי עליה מעולה ועידית שבנכסים:
חזיר נובר פי׳ מנקר בחוטמיו באשפה:
בהמה שהטילה גללי׳ לעיסה כו׳ שם דף י״ח:
וכגון דדחיק לה עלמא כו׳ ז״ל הגמרא הא משונה הוא. ומשני דדחיק לה עלמא ופירש״י שעמדה במקום צר ואין לה מקום לזוז משם:
בהמה שהלכה בר״ה והתיזה מפורש שם דף י״ז ובמשנה דף י״ט ע״א:
ומ״ש משלם ח״נ משום דאזלינן בתר מקום השבירה. ומ״ש היתה הולכת ברשות הניזק כו׳ עד ועל השני ח״נ שם אזלינן בתר עיקר הצריכות והתחלתה ולחומרא דף י״ט ע״א ע״ש:
ומ״ש ואין חילוק בין כח א׳ לכח כחו הוכיח הרא״ש מהאיבעיא דרב אשי דאיתא שם דף י״ט דרסה ע״ג כלי ולא נשבר ונתגלגל למקום אחר כו׳ איבעיא דאיפשטא הוא שם דף י״ז וז״ל האיבעיא בתר מעיקרא אזלינן וגופיה הוא הוא א״ד בתר תבר מנא אזלי׳ וצרורות נינהו וקמבעיא ליה הכא דהדריסה והשבירה שניהן היו ברשות הניזק. ולפי מאי דאיפשטא בתר מעיקרא אזלי׳ אף אם הדריסה לבדה היה ברשות הניזק גם כן מחוייב נ״ש וק״ל ודוקא בכאן שנשבר ע״י דריסת גופו הוא דאזלינן בתר מעיקרא אבל היכא שהזיקה היתה ע״י צרורות לא אזלינן בתר מעיקרא וכמ״ש לפני זה בהלכה בר״ה והתיזה צרורות והזיקה ברשות הניזק דחייב משום דאזלינן בתר מקום שנשבר שם וכמ״ש:
הלכה ברשות הניזק ובעטה כו׳ איבעיא זו ג״כ שם דף י״ט ודע שבכ״מ שכ״ר התיזה צרורות היינו אורחה שדרך הליכה העלתה צרורות. ובמקום שכתב בעטה היינו שינוי וזה פשיטא לרבינו דכיון שבעטה לאו אורחה הוא ואינו רגל אלא דאיבעיא לן אם נאמר כיון דצרורות גופן בלא בעיטה ח״נ ממילא התזת צרורות ע״י בעיטה דהוי שינוי אינו משלם אלא רביע כמו קרן לגבי רגל דעלמא דמשלם נ״ש וקרן ח״נ א״ד דאעפ״כ משלם ח״נ דפחות מפלגא לא מצינו תשלומין ולהכי לא חילק רבינו כאן בין ר״ה לרשות ניזק דלפטור בר״ה בולא כלום זה פשיטא לא אמרי׳ שודאי קרן הוא אבל בבעיא דבסמוך דהיינו בעיטה במקום שא״א שלא תתיז דשם איבעיא לן אי הוי כקרן וחייב בר״ה או הוי רגל ופטור לגמרי בר״ה שם שפיר חילק. והא דהתחיל רבינו וכתב הלכה ברשות הניזק ובעיטה היינו משום סיפא דכתב עליו דברי הרמב״ם דלהרמב״ם חייב רביע נזק אפי׳ בלא תפיסה כו׳ והיינו דוקא ברשות הניזק דאי בר״ה ופי׳ רביע אינו מחוייב בלא תפיסה אפילו בימיהן כיון דאיכא למימר שמא רגל הוא ופטור בר״ה וכמ״ש בדרישה בשם הרמב״ם ע״ש:
וכתב הרמב״ם חייב רביע נזק כו׳ ואי תפיס ח״נ אי מפקינן מיניה עיין בדרישה:
וזה בזמן שדנין קנס כו׳ אבל האידנא כו׳ כלומר דהאידנא לא שייך למימר חייב רביע כיון דאין ב״ד מגבין שום קנס והיכי דתפסי חצי נזק הוא גובה ולא רביע בלבד ואף על גב דחצי נזק צרורות ממונא הוא אם תימצי לומר דיש שינוי לצרורות רביע נזק דידהו הוה כחצי נזק דקרן דאסיקנא בסוף פ״ק דב״ק דקנס הוא והרא״ש כתב טעם אחר דלא מצינא בבבל צרורות דבעיטה הוה משונה וקנסא עכ״ל ב״י וכבר כתבתי טעם הרא״ש לפני זה בסמוך:
ואם הלכה במקום שא״א שלא תתיז כו׳ איבעיא שם דף י״ט ועד״ר:
דשמא שינוי הוא פי׳ ומשלם רביעי חצי של דין קרן בר״ה משא״כ כשלא מחשב שינוי ואז הוה תולדה דרגל ולא מחייב בר״ה כלום:
(ובר״ה) [וברשות הניזק] אם תפס גוף המזיק והא שלא הזכיר זה בהאיבעיא שלפני זה דהרביע שגובה אינו גובה אלא מגוף המזיק משום דהתם האיבעיא לא הוה אלא אי יש שינוי או אין שינוי אבל זה פשוט ליה דקרן הוה וא״כ ודאי בעינן שיתפם גופו כדין קרן דאינו משלם אלא מגופו משא״כ באיבעיא זו דהאיבעיא הוא אי הוי כאורחא דהיינו רגל ורגל משלם מהעלייה וק״ל:
וכשם שחייב על כחו שיש בו ממש כו׳ עד כגון סוס שצנף כו׳ מימרא שם בסוף דף י״ח:
ומ״ש או תרנגול שהושיט ראשו כו׳ אורחיה להכניס בו ראשו ולאכול וכיון דאורחיה לאכול אורחיה נמי לצעוק והוא אוקימת׳ דגמרא שם אליבא דרבנן דפליגי עם סומכוס עכ״ל:
אבל אין כו׳ הוה שינוי ואת״ל יש שינוי לצרורות משלם רביע נזק אשר״י:
ומש״ר והרמב״ם כתב שאף אם כו׳ שהוא משונה פי׳ בדין ח״נ דמשונה דהיינו דאינו משלם אלא מגופה וחייב גם בר״ה וזה מבואר בהרמב״ם ועד״ר:
ול״נ כיון דאיכא שינוי דצרורות כו׳ והמ״מ כתב ישוב לזה וגם על הרי״ף תמה הרז״ה בע״א וכתב ישוב לדברי (הרא״ש) [הרי״ף] ז״ל ע״ש והרשב״א ישבו להרי״ף בע״א והביאו הב״י ע״ש ומפני שלא כ״ר לדברי הרי״ף מ״ה לא רציתי להאריך בו כאן:
(ג) {ג} תרנגול שהיה הולך וכו׳ משנה ר״פ כיצד הרגל פי׳ וחייב נ״ש משום דהו״ל רגל:
היו חוטין וכו׳ אם גררה ושבר׳ דרך הלוכו הוו כגופו ומשלם נ״ש טעמו דדבר המחובר לגופו בגופו דמי וכמו עגלה המושכת בקרון לעיל ר״ס זה:
זרקו ושבר בה את הכלי משלם ח״נ כלומר דאם לא היה קשור בגופו אלא נטלו וזרקו א״נ אפי׳ קשור בגופו אלא בזריקתו נתלש מגופו והזיק הו״ל צרורות ומשלם ח״נ מן העליה וקאמר בד״א דיש לו דין צרורות בחוט של הפקר וכו׳ כ״כ הרא״ש דאם התיזה ממון בעלים צרורות אלו הם אש והוא כאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו דמשלם נ״ש הכא נמי חייב נ״ש משום הדליל שלא הצניעו:
ומ״ש אבל הצניעו בעליו וכו׳ חזר וכתב זה כדי לכתוב עליו ואם הזיק החוט אחר שנח פטור וכו׳ פי׳ דאם לא הזיק בשעת זריקתו לדליל אלא דלאחר דנח הדליל מזריקתו הזיק הדליל פטור דכיון דלא הזיק בהליכתו דהו״ל רגל וגם לא הזיק בזריקתו דהו״ל צרורות אלא הזיק החוט לאחר שנח מזריקתו והו״ל בור שכרה התרנגול וכתיב כי יכרה איש בור וכו׳ ומ״ש לפיכך החוט שיש לו בעלים כו׳ כלומר לפי זה נמשכו חלוקי דינים אלו דאם הדליל יש לו בעלים וכו׳ והתרנגול של הפקר חייב בעל הדליל נ״ש בין שבר דרך גרירה דהו״ל רגל בין זרקו ושבר בו דהו״ל צרורות כיון דהתיז דבר שיש לו בעלים הו״ל כאבנו וסכינו ומשאו וכו׳ דחייב משום אשו נ״ש וכ״כ הרא״ש ואם לא הזיק הדליל אלא לאחר שנח מזריקתו כתב הרמ״ה השתא כיון דהבעלים לא הצניעו את הדליל הו״ל בורו המתגלגל ופטור בכלים ואם בהדי דאזיל אזיק חייב בו משום אשו פי׳ ואפי׳ הזיק כלים נמי חייב ואע״ג דגם מדברי הרא״ש משמע כך דבדליל דבעל התרנגול ולא אצנעיה אע״ג דאדייה אדויי משלם נ״ש כאבנו וסכינו וכו׳ ומשמע ודאי דחייב בו אף על הכלים משום אשו וכדפרישית בסמוך מ״מ כתב רבינו כך ע״ש הרמ״ה לפי שהוא כתב בפי׳ חלוק זה בדבריו:
ומ״ש רבינו ואם יש לחוט בעלים כלומר ולא אצנעיה גם לתרנגול בעלים והרי הם שותפים בהיזק זה אם ההיזק דרך גרירה משלם כ״א החצי אבל אם הזיק בו דרך זריקה דהו״ל צרורות ומשלם ח״נ וכיון דהם שותפים אין בעל התרנגול חייב אלא המחצה דהיינו הרביע ובעל החוט ג׳ חלקים כרבי נתן דאמר כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ואם הזיק לאחר שנח מזריקתו פטור בעל התרנגול משום דכתיב כי יכרה איש בור ולא שור בור וחייב בעל החוט הכל דכיון דלא אצנעיה הו״ל בורו המתגלגל ולא היה צריך כאן לחזור ולפרש דפטור בו הכלים שכבר כתב כן ע״ש הרמ״ה:
ומ״ש ואם קשר אדם החוט וכו׳ כ״כ הרא״ש והטעם דהקושר הוא שכורה בור ברגל התרנגול והו״ל בורו המתגלגל ברגלי אדם וברגלי הבהמה ואין חלוק בין חוט של הפקר וכו׳ וכתבו התו׳ דה״ה אם היה החוט מונח במקום מוצנע והניחו אדם במקום תורפו וע״י זה נקשר בתרנגול הו״ל כאילו קשרו בידים ומביאו ב״י. כתב מהרש״ל על דבר הרמ״ה וז״נ ולא נהירא לי כי אבנו וסכינו ומשאו שנפלו ברוח מצויה והזיקו בהליכה דחייב משום אשו בפ״ק היינו שהניחן בראש גגו דהיינו ברשותו כסתם אש הנאמר בתורה אבל האי דלא אצנעיה היינו שהשליכו ברשות הרבים וכל תקלה ברשות הרבים בור הוא ועוד דבקשרו אדם אמרינן בגמ׳ משום מאי מחייב משום בורו המתגלגל ולא אמרינן משום אשו והיינו משום דכל תקלה בר״ה בור הוא ומ״מ אם קושר אדם הדליל בתרנגול בביתו והלך לחוץ והזיק הוי כאשו וחייב נמי בכלים בין הזיק בהליכתו בין בזריקתו ואם הזיק אחר שנח חייב משום בור ופטור בכלים עכ״ל בפרק שני סימן ח׳:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חהכל
 
(ד) וְכֵן אִם הָיְתָה מְהַלֶּכֶת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְנִתְּזוּ צְרוֹרוֹת מִתַּחַת רַגְלֶיהָ לִרְשׁוּת הַנִּזָּק וְשָׁבְרוּ אֶת הַכֵּלִים, מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק. וְהוּא הַדִּין לְתַרְנְגוֹלִים שֶׁהִדְּסוּ וְהֶעֱלוּ עָפָר אוֹ צְרוֹרוֹת וְשָׁבְרוּ, וְכֵן חֲזִיר שֶׁהָיָה נוֹבֵר בְּאַשְׁפָּה וְהִתִּיז צְרוֹרוֹת וְהִזִּיק, מְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהעודהכל
(י) י) שם ד״ד וכתב ה״ה מבואר שם בפ״ב (שם) בבעיא דרבי ירמיה ומהכרח ברייתות
(יא) כ) ל׳ הטור ס״ב
(יב) ל) ברייתא שם דף י״ז ע״ב וכתנא קמא
(יג) מ) ברייתא שם וכת״ק
(יד) פי׳ מעלה עפר וצרורות בחוטמו יכרסמנה חזיר מיער תרגומו ינוברינה
(י) וכן אם היתה מהלכת בר״ה כו׳ – קמ״ל בזה דאע״ג דצרורות דין רגל יש לו ופטור על הזיקו בר״ה מ״מ כיון דהצרורות נתזו משם ברשות הניזק בתר הניזק אזלינן וחייב:
(יא) וה״ה לתרנגולים כו׳ – שכל שאורחא הוא והיזק בא מכחו דין צרורות יש לו:
(יב) שהדסו והעלו עפר – פי׳ ברשות הניזק או ברשות הרבים ונתזו לרשות הניזק והזיקו וכנ״ל:
(ה) משלם – קמ״ל בזה דאע״ג דצרורות דין רגל יש לו ופטור על היזקו בר״ה מ״מ כיון דנתזו משם לרשות הניזק בתר הניזק אזלינן וחייב. שם:
(ו) שהדסו – שכל דאורחא הוא והניזק בא מכחו דין צרורות יש לו. שם:
(ז) והעלו – פירוש ברשות הניזק או בר״ה ונתזו לרשות הניזק והזיקו. שם:
וכן כל כיוצא בזה דמידי דאורחה לא שנא צרורות כדפרישית לא שנא תרנגולין שהדסו והעלו עפר או צרורות ושברו כלים ל״ש צרורות דשן כגון חזיר נובר באשפה והתיז צרורות והזיק.
בהמה שהלכה ברשות הרבים והתיזה שם צרורות והלכו לרשות הניזק ושברו שם כלים משלם חצי נזק.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משההכל
 
(ה) דָּרְסָה עַל הַכְּלִי בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק וְשִׁבַּרְתּוֹ, וְנָפַל עַל כְּלִי אַחֵר וְשִׁבְּרוֹ, עַל הָרִאשׁוֹן מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם, וְעַל הָאַחֲרוֹן מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁהוּא הַדִּין לְכֹחַ כֹּחוֹ. {הַגָּה: דָּרְסָה עַל הַכְּלִי וְלֹא נִשְׁבַּר, וְנִתְגַּלְגֵּל לְמָקוֹם אַחֵר וְנִשְׁבַּר שָׁם, מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם (טוּר ס״ב).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהעודהכל
(טו) נ) ל׳ הרמב״ם שם משנה שם ע״א
(טז) ס) למעט רה״ר וכן הוא בברייתא שם דף י״ט ע״א
(יז) ע) דהשני מקרי ח״נ צרורות
(יח) פ) כן כתב הרא״ש שם בפסקיו מבעיא דרב אשי כח כחו
(יט) צ) בעיא שם ונפשטא בדף י״ח ע״א לסומכוס וכו׳
(יג) על הראשון משלם נ״ש כו׳ – דהראשון נשבר ברגלו והשני נשבר בצרורות:
(יד) משלם נ״ש – כיון דהשבירה בא מכח הדריסה על הכלי עצמו הולכין אחר התחלתו והוי מרגל עצמו ולא מצרורות. משא״כ בהיתה מהלכת בר״ה והתיזה צרורות לרשות הניזק דאזלינן בתר מקום שנשבר שם וכנ״ל:
(ב) (ס״ה ונתגלגל למקום אמר כו׳). דבתר מעיקרא אזלינן ולא ה״ל צרורות אלא גופו וכתב הרא״ש פ׳ כיצד הרגל דהתיז׳ ברה״ר והזיקה ברה״י חייבת דאזלי׳ בתר סוף ואף על גבי דגבי דרסה על כלי ונפל למקום אחר ונשבר אסיקנא לעיל דבתר מעיקרא אזלינן הכא לא אזלינן אלא אחר המקום שנעשה הנזק דגלי קרא ברגל וביער בשדה אחר והביער היה בחצר הניזק עכ״ל וכתב רש״ל וז״ל א״כ דעתו דוקא כשהכל ברשות אז הולכין בתר מעיקרא שהוא ג״כ מקום הניזק וחייב לאפוקי בר״ה לא וא״כ נ״ל צרורות היכי משכחת לה אליביה מאחר שהכל ברשות נימא ניזול בתר מעיקרא ולא יהיה צרורות כמו דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר אע״כ חילוקא רבה אית ביניהם דלא אמרינן בהו ניזיל בתר מעיקרא אלא כגון שדרסה על הכלי או שזרק כלי מראש הגג שעשה מעיקרא מעשה בגוף הכלי הניזק והיה ראוי לישבר כדמסיק רבה מנא תבירא תבר אבל גבי צרורות לא שייך לומר זיל בתר מעיקרא דבשעת התזה לא היה עדיין ראויה להזיק עד שיגיע למקום אחר לכן אפי׳ דרסה על הכלי בר״ה והתיזה לרה״י ונשבר פטורה דבתר מעיקרא אזלינן דבתחלת דריסה היה ראויה לשבר משא״כ לפי׳ הרא״ש שגם בכה״ג חייב עכ״ל ולענ״ד דלא כן הדרך בפי׳ דברי הרא״ש דדרסה על הכלי בר״ה והתיזה ברה״י דחייב אלא פשיטא דפטור גם לדעת הרא״ש דכיון דאילו נשברה שם היה פטור לא גרע בזה שנשברה ברה״י כיון שהכלי מונח שלא ברשות דבר״ה לא חייבה התורה גבי רגל וזהו עצמו הוא החילוק שחילק הרא״ש בין התיזה בר״ה כו׳ לנתגלגל ונשבר דבהתיזה בר״ה חייב כיון שהכלי הנשבר הוא מונח ברה״י ברשות ובזה חייבה התורה כיון שהביער בחצר הניזק משא״כ בדרס׳ בחצר הניזק על הכלי ונתגלגל למקום אחר בחצר הניזק דשם גם במקום הדריסה הוי חצר הניזק בזה אזלינן בתר מעיקרא ומשלם נזק שלם אבל בדרסה על הכלי בר״ה והתיזה לרה״י פטור כיון דהוי הכלי במקום הפקר לגבי ההיזק וכו׳ ומ״ש רש״ל בזה יש לכוין גם בדעת הרא״ש כן וכ״מ גם בדברי התוס׳ פ׳ כיצד הרגל דף יז ד״ה זרק כלי כו׳ וז״ל וסברא פשוטה היא לחלק בין זורק אבן לזורק כלי עכ״ל ואף על גב דאיתא לקמן סי׳ שצ״א ס״ז בנוטלת בר״ה ואוכלה ברה״י דחייב שאני התם דהא טלטלה לרה״י והוה כלקחה ברה״י וכמ״ש שם משא״כ כאן שניתז לרה״י:
(ח) שלם – כיון דהשבירה באה מכח הדריסה על הכלי עצמו הולכין אחר התחלתו דהוי רגל עצמו ולא מצרורות משא״כ בס״ב אם היתה מהלכת בר״ה כו׳ דאזלינן בתר המקום שנשבר שם כנ״ל. שם:
(יג) יש כו׳ – מדלא איבעיא לרב אשי י״ט א׳ בכח כחו אלא לסומכוס מ׳ דלרבנן פשיטא ליה ולא מיבעיא לסומכוס אלא אי גמר הלכה כו׳ וא״ל דפשיטא ליה דלאו ככחו הוא אלא משום הלכה דהא הלכתא לגרע אתי כמ״ש בפ״ק דסוכה לכל התי׳ רק לחד תי׳ אליבא דר״ש וז״ש שם יז ב׳ לעולם כגופו כו׳ ול״ק לעולם לאו כגופו כו׳. הרא״ש. וכנ״ל מדקא׳ שם יח א׳ אי סומכוס אימא סיפא כו׳ מ׳ דלרבנן ניחא ומסיפא לבד יכול לפשוט. אבל הרמב״ם לא ס״ל כן כמ״ש בסי׳ שצב בש״ע וכ״כ כאן הרא״ש בשם התוס׳ ועתוס׳ כ״ב א׳ ד״ה ור״י כו׳:
(יד) דרסה כו׳ – יז ב׳ תפשוט כו׳ וכמ״ש בסי׳ שפו ס״ד:
(א) ונתגלגל למקום אחר – בפרק כיצד הרגל בעי רבא דרסה על הכלי ולא שברה ונתגלגל למקום אחר ושברו מהו בתר מעיקרא אזלינן וגופה הוא או דלמא בתר תבר מנא אזלינן וצרורות נינהו תפשוט ליה מדרבה דאמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור דאמרינן מנא תבירא תבר כו׳ וכתבו תוס׳ ז״ל ונראה דאם זרק אבן או חץ ובא אחר ושברו דפשיטא דחייב ול״ש כאן מנא תבירא תבר דאי אזלינן נמי הכא בתר מעיקרא לא משכחת בצרורות חצי נזק וסברא פשוטה היא לחלק בין זורק אבן לזורק כלי עצמו עכ״ל. אמנם מדברי הרא״ש נראה דגם בזורק חץ אזלינן בתר מעיקר׳ שכת׳ בפרק כיצד הרגל גבי התיזה ברה״ר והזיקה ברה״י חייב וז״ל ואע״ג דגבי דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר אסיקנא לעיל כרבה דבתר מעיקר׳ אזלינן הכא לא אזלינן בתר מעיקר׳ אלא אחר המקום שנעשה בו הנזק דגלי קרא ברגל ובער בשדה אחר והביעור היה בחצר הניזק עכ״ל. ואי נימא לחלק בין זרק חץ לזרק כלי א״כ מאי קשיא ליה מדרבה דהא התם התיזה ברה״ר דאינו אלא צרורות וה״ל זורק חץ אלא ודאי דהרא״ש אינו מחלק בין זורק חץ לזורק כלי וכן מוכח מדברי הטור וש״ע בסי׳ תי״ח סעיף י׳ ז״ל עשה האחד אש ובא אחר והוסיף אם יש במה שעשה הראשון כדי שתגיע למקום שהלכה הראשון חייב ע״ש ומשמע דאינו חייב אלא הראשון ולא השני ואי נימא דזורק חץ ובא השני ושברו השני חייב א״כ באש דהוי נמי משום חיציו אמאי אינו חייב השני או עכ״פ יתחייבו שניהם כיון דלא אזלינן בתר מעיקרא בזורק חץ. ולשטת תוס׳ דגבי חץ לא אזלינן בתר מעיקרא א״כ הא דפריך פ״ק דב״ק דף י׳ גבי מרבה בחבילות אי דבלאו איהו נמי אזלא מאי קעביד. ופרש״י ותוס׳ דמרבה בחבילות היינו באשו וכיון דאשו אינו אלא משום חציו לא אזלינן בתר מעיקרא. ואין לו׳ דהא אמרינן בזורק חץ ובא אחר ושברו השני חייב היינו דוקא אם בא ושברו בידים אבל אם השני ג״כ זרק חץ הראשון חייב ולא השני דמ״ש כיון דלא אזלת בתר מעיקרא בחץ וכן משמע מדברי הנ״י פרק כיצד הרגל גבי אשו משום חציו וז״ל ואי קשיא לך א״כ היכי שרינן עם חשיכה להדליק את הנירות כו׳ לא קשיא שהרי חיובו משום חציו כזורק החץ שבשעה שיצא החץ מתחת ידו באותו שעה נעשה הכל ולא חשבינן ליה מעשה דמכאן ולהבא דא״כ הל״ל למיפטריה דאנוס הוא כו׳ וה״נ אם מת קודם שהספיק להדליק את הגדיש ודאי משלם מזיק מאחריות נכסיו דהא קרי כאן כי תצא אש כו׳ אלא כמאן דאדליק מעיקרא ע״ש ומשמע מזה דגבי חץ נמי ה״ל כאלו אתעבד מעשה. ומ״ש תוס׳ דא״כ לא משכחת צרורות נראה לענ״ד דאכתי אינו אלא כחו ואע״ג דכמאן דנשבר דמי כיון דאינו אלא ע״י כחו הלכה דחצי נזק משלם וכמו בתרנגולים שהזיקו ברוח שבכנפיהם כיון דאינו אלא ע״י כחו חצי נזק משלם והא דאמרי׳ פ׳ כיצד הרגל דף כ״ב לריש לקיש דאשו משום ממונו מהא דתנן גמל פשתן כו׳ האי אש לאו ממונו דבעל הגמל היא כו׳ הבמ״ע במסכסכת כל הבירה ע״ש וכיון דתיכף מכי אדליק במקצת ה״ל כשריף כל הבירה וא״כ אמאי נתחייב במסכסכת כיון דכבר נגמר כל ההיזק ואזלינן בתר מעיקרא והיינו משום דע״כ לא אזלינן בתר מעיקרא אלא למ״ד אשו משום חציו וה״ל כאלו נגמר כל המעשה וכמ״ש בנ״י אבל למ״ד אשו משום ממונו וה״ל כאלו ממונו הזיק בזה ודאי לא אזלינן בתר מעיקרא כמו דלא אזלינן בתר מעיקרא בבור עשרה ובא אחר והשלימו לעשרים דשניהם חייבים ואע״ג דהבור כרוי ועומד וה״ה למ״ד אשו משום ממונו. והנה בטור כת׳ בסי׳ תי״ח וז״ל גמל טעון פשתן ועבר ברה״ר ונכנס פשתנו לתוך החנות של חנוני ודלקה בנרו של חנוני ודלקה כל הבירה בעל הגמל חייב שפשע במה שהרבה משוי עד שנכנס בתוך החנות ואם הגמל הולך ומסכסך האש בכל הבירה חייב בכולו נזק שלם ואם לא סכסך כל הבירה אלא הדליק במקום א׳ ומשם נתפשט בכולו חייב על מקום שהדליק נזק שלם ועל השאר חצי נזק עכ״ל. וקשיא לן לפי מה שכתב דגבי חץ נמי אזלינן בתר מעיקרא אם כן כיון שהדליק במקצת הבירה הרי הוא כשרוף כולה ואלו בא אחר ושרפו לא היה משלם כלל דאזלינן בתר מעיקרא ואם כן איהו גופיה כשמסכסך אחר כך כל הבירה הרי כבר הוא מבוער ולא ליחייב ביה נזק שלם וצ״ע.
היתה מהלכת ברשות הניזק ודרסה על כלי ושברתו וניתז ממנו שבר על כלי אחר ושברו על הראשון משלם נזק שלם ועל השני חצי נזק ואין חילוק בין כחו לכח כחו שאם הותז שבר מהכלי שנשבר על ידי התזה על כלי אחר ושברו חייב עליו ג״כ חצי נזק דרסה על הכלי ולא נשבר ונתגלגל למקום אחר ונשבר שם משלם נזק שלם אף על פי שלא נשבר תחת רגלה חשבינן ליה כאילו שברתו בשעה שדרסה עליו.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משההכל
 
(ו) הָיְתָה מְהַלֶּכֶת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וּבָעֲטָה וְהִתִּיזָה צְרוֹרוֹת, וְהִזִּיקוּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, פָּטוּר. וְאִם תָּפַס הַנִּזָּק רְבִיעַ נֶזֶק, אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ; שֶׁהַדָּבָר סָפֵק הוּא שֶׁמָּא שִׁנּוּי הוּא וְאֵינוֹ תּוֹלָדַת רֶגֶל, שֶׁהֲרֵי בָּעֲטָה.
באר הגולהסמ״עבאר היטבטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהעודהכל
(כ) ק) שם ד״ד ושם ד׳ י״ט ע״א רב אשי כרבנן מוקי לה ובעי לה הכי וכו׳ ועלתה בתיקו ופסק בה כדרכו בכל תיקו דממונא כמ״ש בס״ב
(טו) היתה מהלכת בר״ה ובעט׳ כו׳ – כ״מ שנזכ׳ התזת צרורות היינו צרורות באורחי׳ דהוא תולדה דרגל ומשלם ח״נ וברשות הניזק דוקא ובר״ה פטו׳ לגמרי כדין רגל וכנ״ל וכל היכא דנזכ׳ צרורו׳ בבעיט׳ ה״ל צרורות בשינוי דדרך הבהמות לילך ולהתיזו להשליך צרורות דרך הילוכה אבל לא בבעיטה דהיינו שמכה ברגליה בכח דרך אחוריה ומכח זה נתזין הצרורות למקום אחר וכבר נתבא׳ בטו׳ ובדברי המחב׳ בס״ס שפ״ט דהבעיטה בבהמה שינוי הוא וקמבעיא בגמ׳ אם יש שינוי בצרורות כיון שבאין מכח הבעיטה או אין שינוי ופירשו הרמב״ם דבכלל איבעיא זו אי יש שינוי לצרורות הוא קולא וחומרא קולא דאפי׳ ברשות הניזק רביע הוא דמשלם ותו לא והיינו שינוי דכמו שתם כיון שנשתנה ממועד אינו משלם אלא ח״נ דמועד ה״נ שינוי דצרורות אין משלמין אלא ח״נ מצרורות דעלמא והיינו רביע וחומרא נמי דאפי׳ בר״ה הוא משלם כדין קרן כיון דהוא משונה ואינו אורח׳ משא״כ כשאמרי׳ דאין שינוי לצרורות דאז יש לו דין צרורות דהוי אורחי׳ ופטו׳ בר״ה דומה לרגל וגם כן חייב עליהן ח״נ ברשות הניזק כדין צרורות ואיבעיא זו עלתה בתיקו וסבירא ליה להרמב״ם והמחב׳ דאזל בשיטתי׳ דמהני תפיסה לספיקא דדינא וכנ״ל ועל פי זה יתבארו דברי המחב׳ מ״ש דאם בעטה והזיק׳ ברשות הרבים פטו׳ היינו דאמרי׳ המע״ה ושמא אין שנוי לצרורות דבעיטה ויש לו דין רגל דפטו׳ בר״ה ואם תפס ידו על העליונה לו׳ יש שינוי לצרורות ויש לו דין קרן לחייב ברשות הרבים מיהו כיון דהתופס בא לתפוס ולילך לחומרא לו׳ יש שינוי א״כ עליו ג״כ לקבל צד הקולא דהיא ביש שינוי דהיינו דאינו משלם ברשות הרבים אלא רביע נזק חצי דין קרן ואפי׳ אותו רביע אינו משלם אלא כשתפס גוף השור המזיק דהא קרן דתם אינו משלם אלא מגופו וכנזכ׳ לעיל וזה שסיים המחב׳ בטעמו וכתב שהדב׳ ספק כו׳ שהוא טעם לכולן וכמו שכתבתי ומסיק וכתב דאם בעטה והזיקה ברשות הניזק חייב לשלם רביע על כל פנים דאף אם הוא קרן ויש שינוי לצרירות עכ״פ חצי צרורות חייב לשלם והיינו רביעית מיהו גם רביע זה אינו משתלם אלא מגופו דהמזיק וכנ״ל ואם תפס החצי ואפילו תפס דבר אחר אין מוציאין מידו דיכול לו׳ אין שינוי לצרורות והוה תולדה דרגל ומשתלם ברשות הניזק חציו אפילו מכיסו דהמזיק:
(ט) רביע – היינו כשתפס גוף השור המזיק דרביע נזק זה הוא חצי דין קרן דתם ואינו משתלם אלא מגופו. שם:
ואם ברשות הרבים פטור דשמא רגל הוא ואי תפש רביע נזק אין מוציאין מידו דשמא שינוי הוא ואינו תולדה דרגל אלא צרורות בשינוי ולדעת ר״י דלא מהניא תפישה אם תפש ברשות הרבים מפקינן מיניה וברשות הניזק אי תפש גוף המזיק גובין לו ממנו רביע.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהסמ״עבאר היטבטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משההכל
 
(ז) בָּעֲטָה בָאָרֶץ בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק וְהִתִּיזָה צְרוֹרוֹת מֵחֲמַת הַבְּעִיטָה וְהִזִּיקָה שָׁם, חַיָּב לְשַׁלֵּם רְבִיעַ נֶזֶק, שֶׁזֶּה שִׁנּוּי הוּא בְּהַתָּזַת צְרוֹרוֹת. וְאִם תָּפַס הַנִּזָּק חֲצִי נֶזֶק, אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה מְהַלֶּכֶת בְּמָקוֹם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָהּ שֶׁלֹּא תַּתִּיז. וּבָעֲטָה וְהִתִּיזָה, מְשַׁלֵּם רְבִיעַ נֶזֶק. וְאִם תָּפַס הַנִּזָּק חֲצִי נֶזֶק, אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. {הַגָּה: (ר״י וְהָרא״ש) וּכְבָר נִתְבָּאֵר דְּיֵשׁ חוֹלְקִין וּסְבִירָא לְהוּ דְּלָא מְהַנֵּי תְּפִיסָה בִּסְפֵק דִּינָא.}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהעודהכל
(כא) ר) שם ד״ו כתב ה״ה שלמדן מבעיא דלעיל וסובר הרב ז״ל דאי אמר יש שינוי משמע קולא וחומרא קולא דאפי׳ ברשות הניזק רביע ותו לא חומרא דאפי׳ בר״ה משלם רביע הנזק דהויא לה כתולדה דקרן דכי אמרינן צרורות תולדה דרגל ופטורין בר״ה דוקא כדרכן אבל ע״י שינוי אי אמרינן יש שינוי לצרורות אפי׳ בר״ה חייב ואינו משלם אלא רביע הנזק וכו׳ ואי אמרי׳ אין שינוי בר״ה פטורין לגמרי ואפילו כשלא כדרכן כגון מחמת ביעוט וברשות הניזק ס״ב ועלתה שאלה זו בתיקו
(כב) ש) לעיל ס״ב
(טז) במקום שא״א לה שלא תתיז – ג״ז איבעיא בגמ׳ ומשום דבזה יש סברא לו׳ דה״ל דין רגל טפי אף שבא מחמת בעיטה כיון דאפילו בלא בעיטה ג״כ היתה מתזת צרורות כיון שהוא מקום שא״א לה שלא תתיזה ואפ״ה כיון דאיבעיא דלא איפשטא הוא דינא כאיבעיא שלפני זה בבעטה והתיזה והיה אפש׳ לה שלא תתיז:
(יז) מהני תפיסה כו׳ – ולדעתם כתב הטור דאם היזק בר״ה מפקינן מיניה וברשות הניזק אי תפס גוף המזיק גובין לו ממנו רביע הנזק עד כאן לשונו וטעמו הוא פשוט על פי מה שאמר דהמע״ה וכיון דלא מהני ביה תפיסה לעולם הניזק ידו על התחתונה:
(י) לשלם – בזה ג״כ אינו משלם הרביע אלא מגוף המזיק רק אם תפס החצי אפילו תפס דבר אחר אין מוציאין מידו דיכול לו׳ אין שינוי לצרורות והוי תולדה דרגל ומשתלם ברשות הניזק חציו אפילו מכיסו דהמזיק. שם:
(טו) חייב לשלם כו׳ – ובזה״ז פטור לגמרי בלא תפס:
הלכה ברשות הניזק ובעטה ברגליה ומכח הביעוט ניתזו צרורות ושברו כלים מיבעיא לן אם יש שינוי לצרורות ואינו משלם אלא רביע נזק אי לא ולא איפשיטא וכתב הרמב״ם חייב רביע ואי תפש חצי נזק לא מפקינן מיניה וזהו בזמן שדנין קנס אבל האידנא דלא דנין קנס אא״כ תפש לעולם גובה החצי ולדעת ר״י שאין מועיל תפישה לספיקא דדינא אפילו אם תפש אינו גובה אלא הרביע ואם הלכה במקום שאי אפשר לה שלא תתיז ובעטה והתיזה מיבעיא אי אורחה הוא ומשלם פלגא אי לאו אורחא ויש שינוי לצרורות ואינו משלם אלא רביע ולא איפשיטא וכתב הרמב״ם שאם הוא ברשות הניזק חייב רביע ואי תפש חצי אין מוציאין אותו מידו.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משההכל
 
(ח) בְּהֵמָה שֶׁהֵטִילָה גְלָלִים לְעִסָה, הַיְנוּ צְרוֹרוֹת. וּכְגוֹן דְּדָחִיק לָהּ עָלְמָא שֶׁאֵין לָהּ מָקוֹם לִנְטוֹת אָנֶה וָאָנָה, דְּאִי לָאו הָכִי הָוֵי שִׁנּוּי וְתוֹלָדָה דְקֶרֶן הוּא.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהעודהכל
(כג) ת) טור ס״ב פלוגתא דר״י ור״א דף י״ח ע״ב ומוקי בגמ׳ דר״א דאמר חצי נזק כרבנן
(כד) א) אוקימתא דגמרא שם
(יח) הוי שינוי – דאין דרך הבהמה להטיל גללים לעיסה:
(יא) שינוי – דאין דרך הבהמה להטיל גללים לעיסה. שם:
בהמה שהטילה גללים לעיסה וקלקלה היינו צרורות וכגון דדחיק לה עלמא שאין מקום לנטות אנה ואנה דאי לאו הכי הוי שינוי.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משההכל
 
(ט) כְּשֵׁם שֶׁחַיָּב עַל כֹּחַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁ שֶׁהִתִּיז צְרוֹרוֹת, כָּךְ חַיָּב עַל כֹּחַ שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ, כְּגוֹן סוּס שֶׁצָּנַף (פֵּרוּשׁ, צְנִיפָה בְּסוּס כְּמוֹ נְעִירָה בַּחֲמוֹר וּנְבִיחָה בְכֶלֶב וּשְׁאָגָה בְּאַרְיֵה) וַחֲמוֹר שֶׁנּוֹעֵר וְשָׁבְרוּ כֵּלִים בְּכֹחַ קוֹלָם, וְתַרְנְגוֹל שֶׁשָּׁבַר כֵּלִים בְּרוּחַ כְּנָפָיו אוֹ שֶׁהוֹשִׁיט רֹאשׁוֹ לַאֲוִיר כְּלִי, וְתָקַע בּוֹ, וּשְׁבָרוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁיֵּשׁ בּוֹ זֵרְעוֹנִים, דְּהַשְׁתָּא הָוֵי אוֹרְחֵהּ; אֲבָל אִם אֵין בּוֹ זֵרְעוֹנִים הָוֵי שִׁנּוּי, וְלֹא דַּיָּנִין לֵהּ הַשְׁתָּא.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהעודהכל
(כה) ב) שם מימרא דרב יוסף אמרי בי רב כו׳ וכדמוקילה ריש דף י״ט דסברי כרבנן
(כו) ג) אוקימתא דגמרא שם
(כז) פירוש דהושיט ראשו כדי לאכלו
(יט) דהשתא הוי אורחא – פי׳ אורחא להושיט שם ראשו כדי לאכול וכל שאורחא להושיט שם ראשו רגיל גם כן לצעוק ולתקוע:
(יב) אורחיה – פירוש כל שאורחיה להושיט שם ראשו רגיל ג״כ לצעוק ולתקוע. שם:
(טז) אבל כו׳ – ותליא בפלוגתא הנ״ל דס״ז אם תפס אי משלם ח״נ או רביע נזק. רא״ש. והרמב״ם ס״ל דאין כאן ספק אלא תולדה דקרן ומשלם ח״נ. והרשב״א כ׳ שדעת הרי״ף באית בזרוני שמשלם נזק שלם כמ״ש בדברי הרי״ף דלא כמו שדחק הרא״ש בדבריו וכ׳ דכיון דאוקמוה באית כו׳ לאו משום צרורות וכ״ה בירושלמי תרנגול כו׳ ברוח שבין כנפיו משלם ח״נ סומכוס אומר נ״ש נפח בכלי ושברה משלם נ״ש מ׳ דכ״ע היא. וצ״ל דהרי״ף גרס בגמ׳ אלא דאית כו׳:
וכשם שחייב על כח שיש בו ממש כמו שהתיז צרורות כך חייב על כח שאין בו ממש כגון סוס שצנף וחמור שנער ושברו כלים בכח קולם ותרנגול ששבר כלים ברוח כנפיו או שהושיט ראשו לאויר כלי ורקע בו ושברו בד״א שיש בו זרעונים דהשתא הוי אורחיה אבל אין בו זרעונים הוי שינוי ולא דיינינן ליה השתא ואם תפש גוף המזיק גובין הימנו רביע והרמב״ם כתב שאף אם אין בו זרעונים משלם חצי נזק שהוא משונה ולא נהירא דכיון שהוא שינוי דצרורות אינו משלם אלא רביע וכן השיג עליו הראב״ד:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משההכל
 
(י) הַתַּרְנְגוֹלִים מוּעָדִים לְהַלֵּךְ כְּדַרְכָּן וּלְשַׁבֵּר. (אוֹ) הָיָה חוּט אוֹ רְצוּעָה קָשׁוּר בְּרַגְלֵיהֶם, וְנִסְתַּבֵּךְ כְּלִי בְּאוֹתוֹ הַחוּט וְנִתְגַּלְגֵּל וְנִשְׁבַּר, מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק. {הַגָּה: זֶהוּ לָשׁוֹן הָרַמְבַּ״ם, וְהוּא סָתוּם; אֲבָל אֲחֵרִים כָּתְבוּ: הָיָה חוּט אוֹ מְשִׁיחָה קְשׁוּרָה בְּרַגְלֶיהָ, אִם גָּרְרָה וְשִׁבְּרָה בּוֹ כְּלִי דֶרֶךְ הִלּוּכָהּ, מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם; זְרָקוֹ וְשָׁבַר בּוֹ, מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק (וְאִם הִזִּיק אַחַר שֶׁנָּח, פָּטוּר). בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּחוּט שֶׁל הֶפְקֵר אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּעָלִים וְהִצְנִיעוֹ וְנִקְשַׁר מֵאֵלָיו; אֲבָל אִם הַחוּט שֶׁל בַּעַל הַתַּרְנְגוֹל וְלֹא הִצְנִיעוֹ, אֲפִלּוּ נִקְשַׁר מֵאֵלָיו וְשָׁבַר עַל יְדֵי זְרִיקָה, חַיָּב נֶזֶק שָׁלֵם (טוּר ס״ג), דַּחֲצִי נֵזֶק דִּצְרוֹרוֹת אֵינוֹ אֶלָּא בְּהִתִּיזָה דְּבַר הֶפְקֵר, אֲבָל אִם הִתִּיזָה דָבָר (שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּעָלִים) וְלֹא הִצְנִיעוֹ, חַיָּב נֶזֶק שָׁלֵם. וְאִם הַחוּט שֶׁל אֲחֵרִים, בַּעַל הַחוּט חַיָּב, בֵּין הִזִּיק הַתַּרְנְגוֹל דֶּרֶךְ גְּרִירָה אוֹ דֶרֶךְ זְרִיקָה, הוֹאִיל וְלֹא הִצְנִיעַ חוּט שֶׁלּוֹ. וְאִם הִזִּיק הַחוּט לְאַחַר שֶׁנָּח, חַיָּב מִשּׁוּם בּוֹר הַמִּתְגַּלְגֵּל. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּתַרְנְגוֹל שֶׁל הֶפְקֵר; אֲבָל אִם יֵשׁ לַתַּרְנְגוֹל בְּעָלִים, אִם הִזִּיק דֶּרֶךְ גְּרִירָה שְׁנֵיהֶם מְשַׁלְּמִין בְּיַחַד. וְאִם הִזִּיק דֶּרֶךְ זְרִיקָה, בַּעַל הַתַּרְנְגוֹל נוֹתֵן רְבִיעַ וּבַעַל הַחוּט שְׁלֹשָׁה חֲלָקִים. וְאִם הִזִּיק לְאַחַר שֶׁנָּח, בַּעַל הַתַּרְנְגוֹל פָּטוּר וּבַעַל הַחוּט חַיָּב הַכֹּל (וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן תי״א יִתְבָּאֵר בְּדִינֵי בוֹר). וְכָל זֶה בְּנִקְשַׁר מֵאֵלָיו, אֲבָל אִם קְשָׁרוֹ אָדָם בְּרֶגֶל הַתַּרְנְגוֹל אָז הַקּוֹשֵׁר חַיָּב בְּכָל עִנְיָן, אֲפִלּוּ יֵשׁ לַחוּט בְּעָלִים (טוּר). וְהוּא הַדִּין אִם הָיָה הַחוּט מֻנָּח בְּמָקוֹם מֻצְנָע, וְהִנִּיחַ אָדָם בִּמְקוֹם תֻּרְפָּה וְעַל יְדֵי זֶה נִקְשַׁר בַּתַּרְנְגוֹל, הָוֵי כְּאִלּוּ קְשָׁרוֹ בְּיָדַיִם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַתּוֹסָפוֹת שָׁם וּבְשֵׁם הָרא״ש).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חעודהכל
(כח) ד) ל׳ הרמב״ם ד״י משנה שם דף י״ז ע״א
(כט) ה) המחבר ב״י השמיט לחילוקי דינים כאלו שכתב הרמב״ם בדין לעיל כי הושג באלו הדינין מהראב״ד ז״ל וגם ה״ה לא מצא לו עזר בזה וכתב זה כתב על הסוגיא האמורה על משנה זה (שם דף י״ט ע״ב) ואינו יודע למה לפי גירסת ספרינו וכבר הושג מזה ע״כ אבל בבבא דלעיל שהעתיק המחבר לא הושג שם ונלע״ד שזו היא מ״ש שם אלא מתני׳ בדאדיה אדויי ופירש בה הרמב״ם שנסתבך בחוט ונתגלגל ונשבר במקום אחר ושזהו צרורות וחייב בחצי נזק ולא הושג אלא במ״ש בד״א שקשרו אדם וכו׳ מה שלא ביאר המחבר לנו פרטי הדינים לפי שיטת הגמרא שלפנינו וכשיטת התוס׳ והרא״ש וכמו שכתבם הטור הביאם הרב רמ״א נלע״ד שסמך בדעתו שדינים אלו אינם שכיחים וכמ״ש בב״י שהרי״ף השמיט מימרא דרב הונא נפי שאינו מצוי כל כך ע״כ ואפשר שכן היה בספריו אבל בספרי הרי״ף שלפנינו איתא להא דרב הונא
(ל) ו) ממשנה שם וכמ״ש שם בגמ׳ אלא מתני׳ דאדיי אדיי
(לא) ז) וכן הוא שם בפסקיו וטור וביאר שם דכתיב כי יכרה איש בור ולא שור בור
(לב) ח) כ״כ שם בפסקיו וכן פי׳ התוס׳ שם
(לג) ט) כן כתוב ברא״ש שם
(לד) י) כצ״ל וכן הוא בפסקיו ממון הבעלים וכ״צ להגיה בכל הטורים
(לה) כ) כ״כ התוס׳ והרא״ש שם
(לו) ל) וכתב הטור בשם הרמ״ה ונפקא מיניה לפטור בו את הכלים
(לז) מ) כן כתב הרא״ש שם בפסקיו
(לח) נ) מימרא דרב הונא שם
(לט) ס) וכתבו התוספת ואפי׳ לא נתכוין לזכות בו וכ״כ הרא״ש שם מידי דהוי אהיפך את הגלל (שם דף ל׳ ע״א) דאפי׳ לא נתכוין לזכות בו ואפשר שזה הוא כוונת הרב רמ״א שכתב בכל ענין
(כ) התרנגולים מועדים כו׳ – עד ונתגלגל ונשבר משלם ח״נ זהו ל׳ הרמב״ם והוא סתום כו׳ ע״ש ברמב״ם דכת׳ עוד פרטי דינים בתרנגול וחוט קשר ברגליו ומחלת במי קשרו ובשל מי הי׳ החוט ועל רוב דבריו השיג שם הראב״ד ואפש׳ דמשום הכי לא העתיקם המחב׳ אלא שקשה דא״כ גם בבא זו דנתגלגל ונשב׳ משלם ח״נ לא הי׳ לו להעתיק דגם עליה השיג הראב״ד שם גם מור״ם לא היה לו לכתוב עליה ל׳ והוא סתם שהרי הרמב״ם ביאר דבריו שם וכ׳ עליה בד״א כו׳ אלא שהפוסקים חולקים על דבריו ונראה דהמחב׳ העתיק מדברי הרמב״ם ריש דבריו משום דנוכל לקיימן אליבא דהלכתא ולפרש׳ דמיירי בחוט של הפק׳ וכששוב׳ דרך זריקה דאז גם שאר הפוסקים ס״ל דמשלם בעל התרנגול ח״כ וכדמסיק מור״ם ג״כ ואף שהרמב״ם כ׳ שם ע״ז בד״א וגילה דלא איירי בהכי מ״מ ניחא לי׳ להמחב׳ להעתיק לשונו מאי דאפשר לקיימו ומור״ם כ׳ עלו והוא סתום ור״ל דהמחב׳ העתיק סתימת דבריו אבל פירושו זה הוא דחוק וצ״ע:
(כא) משלם נזק שלם – דהוי רגל:
(כב) זרקו ושבר – דה״ל צרורות:
(כג) אלא בהתיזה דבר הפקר – דומיא דצרורות דהם הפקר:
(כד) בעל החוט חייב – פירוש כל הנזק אם התרנגול הוא של הפקר וכדמסיק ומטעם דבעל החוט הוה ליה לשמור חוטו שלא יסתבך בו התרנגול של הפקר:
(כה) בור המתגלגל – פי׳ אף שלא הניחו בעל החוט במקום שהזיק מ״מ יש לו דין בור שחוטו יש לו דין בור שנתגלגל ממקום שהניחו למקום שנח עתה ע״י התרנגול והיזק שם וכ׳ שם הטו׳ דאם היזק אחר שנח פטור על הזיק כלי׳ שנזקו בו כמו שכ׳ הטו׳ בסי׳ ת״י כדין בור דדרשינן חמור ולא כלים (אבל מה דדרשינן שור ולא אדם היינו דוקא אם ימית האדם בנפילתו לבור ומכח החוט לא ימות משא״כ כלי הנשבר דשבירתו זו היא מיתתו) משא״כ בהיזק דרך גרירא או זריקה דאז חיובו מכח רגל או אשו וחייב על הכל:
(כו) שניהם משלמין ביחד – דגם בעל התרנגול פשע דהוה ליה לשמור התרנגול:
(כז) בעל התרנגול נותן רביע – דזריקה דתרנגול ה״ל כצרורות דשור דאינו משלם אלא ח״נ והשתא דאיכא לבעל החוט לשלם בהדיה אין עליו אלא חצי חיובו דהיינו רביע הנזק וג׳ חלקים על בעל החוט דהא בעל החוט אי הוה הוא לבדו כגון שהתרנגול היה הפקר היה מחויב לשלם כולו:
(כח) ואם הזיק לאחר שנח – דדרשינן כי יכרה איש בור ולא שור בור מ״ה אין צד חיוב בזה על בעל התרנגול אף אם החוט היה הפקר והזיק אחר שנח:
(כט) אפי׳ יש לחוט בעלים – כן הוא ג״כ לשון הטו׳ והו״מ למימר רבותא טפי אפילו אם יש גם לתרנגול בעלים וצ״ל דס״ל דאין בזה צד רבותא טפי דכל נזק שבא מצד התרנגול ודאי זה הקושר הוא חייב בו ולא בעל התרנגול כיון דהדר הוא ולקחו וקשרו בתרנגול נעשה בו בעל ולא אתא לאשמועינן אלא דחייב גם בחיובו דבעל חוט דהוא בעל התקלה דחוט אף שאינו תולה הזיקה בתרנגול וק״ל:
(יג) שלם – דהוי רגל ובזרק כתב דה״ל צרורות ומשלם ח״נ. שם:
(יד) חייב – פירוש כל הנזק דה״ל לשמור חוטו שלא יסתבך בו תרנגול של הפקר. שם:
(טו) המתגלגל – פירוש אף שלא הניחו בעל החוט במקום שהזיק מ״מ יש להחוט דין בור שנתגלגל ממקום שהניחו למקום שנח עתה ע״י התרנגול והזיק. שם:
(טז) ביחד – דגם בעל התרנגול פשע דה״ל לשמור התרנגול. שם:
(יז) רביע – דזריקה דתרנגול ה״ל כצרורות דשור דאינו משלם אלא ח״נ והשתא דאיכא בעל החוט בהדיה אין עליו רק חצי חיובו דהוא רביע הנזק וג׳ חלקים על בעל החוט דהא אי הוה הוא לבדו כגון בתרנגול הפקר היה צריך לשלם כולו. שם:
(יז) אבל אחרים כו׳ – כ״ז דברי הרא״ש והטור וכשיטת התוס׳ שם:
(יח) אם גררה כו׳ זרקה כו׳ – שם בדאדיה אדויי מ׳ הא בגררה נ״ש כיון דמחובר בגופה כמו עגלה המושכת בקרון:
(יט) ואם הזיק כו׳ – שם אלא חייב בעל התרנגול כו׳ ושם אר״ה נקשר כו׳ וכמ״ש תוס׳ בד״ה נקשר כו׳:
(כ) בד״א כו׳ או כו׳ – תוס׳ ד״ה אלא כו׳. ר״ל דמ״ש אלא מתני׳ קאי אאצנעיה וכן בהפקר כמ״ש בדברי ר״ה דאי בדלא אצנעיה חייב נ״ש כמ״ש ואי דלא כו׳ וערש״י ד״ה פושע כו׳ וה״ה באדיה או גרריה משום בור המתגלגל שם ו׳ א׳ דפריך אי בהדי דאזלי כו׳ ועתוס׳ שם ד״ה לאתויי כו׳ וז״ש אבל אם החוט כו׳ וכ״ש בתר דנייח כמש״ש ואי דלא אצנעיה כו׳:
(כא) ואם החוט של אחרים כו׳ – כמש״ש ואי דלא אצנעיה כו׳. וה״ה בשעת הילוך משום אש כמש״ש ג׳ ב׳ תולדה דאש כו׳ בהדי דאזלי כו׳ וה״ה כאן שהתרנגול כרוח מצוייה הוא ועתוס׳ ד״ה וכי. וקשה כו׳ ומה שפריך שם ו׳ א׳ אי בהדי דאזלי כו׳ כבר פי׳ תוס׳ שם דר״ל ליחייב גם בעל הבהמה ולכן לא אוקמיה מילתיה דרב הונא אמתני׳ כמ״ש תוס׳ בד״ה וכי כו׳ וכ״ג א׳ סד״ה וליחייב וז״ש אבל אם יש כו׳ ואם הזיק כו׳. דקי״ל כר״נ שם נג א׳:
(כב) ואם הזיק לאחר כו׳ – שם ב׳ א״ד אמר אביי כו׳ הא כרבנן כו׳:
(כג) וע״ל כו׳ – סל״ב וסל״ד:
(כד) וכ״ז כו׳ אבל אם כו׳ – שם:
(כה) אפי׳ יש כו׳ – דל״ק דליל הפקר אלא משום נקשר מאליו וכמש״ש כ״ט ב׳ בהופך את הגלל אע״פ שהחזירה למקומו דאסתלקי כו׳:
(כו) בכל ענין – ר״ל במקום בעל דליל אבל בחלק של בעל תרנגול אינו חייב וכמ״ש תוס׳ ד״ה וכי כו׳ דלא מתוקמא כו׳ וז״ש אפי׳ יש כו׳ ר״ל לענין זה דוקא והסמ״ע שגה בזה:
(כז) וה״ה אם כו׳ – תוס׳ ד״ה קשרו כו׳:
(א) והניחו אדם במקום תורפה – כתב בדגמ״ר וז״ל היינו בתרנגול הפקר דאל״כ בעל התרנגול ג״כ מסייע בתשלומין דלא גרע מבעל החוט עצמו שהניח חוט שלו במקום התורפה ובזה אין אנו צריכין למה שנדחק הסמ״ע בס״ק כ״ט ואף על פי כן דברי הסמ״ע נכונים שהסמ״ע קאי על דברי הטור ובטור נזכר רק ראשית דברי רמ״א שקשר אדם בידים ממש החוט ברגל התרנגול ובזה ודאי הקושר לבדו חייב אפי׳ יש לתרנגול בעלים אבל בסוף דברי רמ״א שהיה החוט מונח במקום מוצנע והניחו במקום תורפה בודאי אם יש לתרנגול בעלים גם בעל התרנגול חייב שזה פשע במה שהניח החוט במקום שאינו משמר וזה פשע שלא שמר תרנגול שלו עכ״ל:
{ד} תרנגול שהיה הולך ושבר כלים דרך הילוכו אורחיה הוא ומשלם נזק שלם היה חוטין או רצועה קשורה ברגליו ושבר בה את הכלי אם גררה ושברה דרך הילוכו הוי כגופו ומשלם נזק שלם זרקה ושבר בה את הכלי משלם חצי נזק בד״א בחוט של הפקר או שיש לו בעלים והצניעוהו ונקשר מאליו אבל אם החוט של בעל התרנגול ולא הצניעוהו אפילו נקשר מאליו וזרק התרנגול ושבר בו חייב נזק שלם דלא אמרינן בצרורות דמשלם חצי נזק אלא כשהתיזה דבר הפקר אבל אם מתזת דבר שיש לו בעלים ולא הצניעו ושבר בו הכלי יש בו חיוב נזק שלם אבל הצניעו בעליו או שהוא הפקר ונקשר מאליו ושבר בו דרך זריקה חייב בעל התרנגול חצי נזק ואם הזיק החוט אחר שנה פטור דהוה ליה בור וכתיב כי יכרה איש בור ודרשינן ולא שור בור לפיכך החוט שיש לו בעלים ולא הצניעו ונקשר מאליו ברגל תרנגול של הפקר חייב בעל החוט הכל בין שבר בו דרך גרירה בין זרקו ושבר בו וכתב הרמ״ה ז״ל אלא שיש לחלק שאם הזיק אחר שנה חייב משום בור המתגלגל ונפקא מיניה לפטור בו הכלים ואם בהדי דאזיל אזיק חייב בו משום אשו ואם יש לחוט בעלים וגם לתרנגול בעלים והזיק בו דרך גרירה משלם כל אחד החצי ואם הזיק בו דרך זריקה משלם בעל התרנגול רביע ובעל החוט שלשה חלקים ואם הזיק לאחר שנה פטור בעל התרנגול וחייב בעל החוט הכל ואם קשר אדם החוט ברגל התרנגול הקושר חייב בכל לא שנא יש לו בעלים ולא הצניעוהו ולא שנא אם הוא של הפקר אפילו שלא נתכוין הקושר לזכות בו:
(ד) {ד} תרנגול שהיה מחטט בחבל דלי ונפסק החבל ונשבר הדלי אם עיסה דבוקה בחבל וכו׳ שם (בבא קמא יז.) בעי רבא דרסה על כלי ולא שברתו ונתגלגל למקום אחר ונשבר מהו בתר מעיקרא אזלינן וגופיה הוא או דילמא בתר תבר מנא אזלינן וצרורות נינהו תא שמע תרנגולים שהיו מחטטים בחבל דלי ונפסק החבל ושבר הדלי משלמין נזק שלם שמע מינה בתר מעיקרא אזלינן תרגומה אחבל והא חבל משונה היא דמאוס בלישה והא נשבר דלי קתני אמר רב ביבי דקא אזיל מיניה ופרש״י דקא אזיל דלי מיניה. מיניה דתרנגול ולא נשבר על ידי גלגול למקום אחר אלא הוא דוחפו כל שעה ובשעת שבירה נמי ומה שאמר רבינו או אפי׳ אין בו עיסה והוא בלוי שדרכה ליפסק ע״י חטיטת התרנגול חייב בין על החבל בין על הדלי נ״ש כך כתבו שם התוספות והרשב״א ז״ל וכתב ה״ה בפ״ב מהלכות נזקי ממון שכך היא שיטת הרמב״ם ז״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ד) ואם הוא הולך אחר הדלי ומגלגלו עד מקום שנשבר שם חייב נ״ש עיין בגמרא דאיבעיא להו ההוא דדרסה ע״ג כו׳ הנ״ל בס״ב ובעי למפשט מהאי דינא דתרנגול שהיה מחטט בחבל דחייב (והביאו הב״י ע״ש) ודחה לה בגמרא דליכא למפשט מהא דאיכא למימר דמיירי דאזיל מינה ומינה כו׳ וא״ת א״כ לפי מאי דקי״ל בהא דדרסה הנ״ל דבתר מעיקרא אזלינן א״צ להאי שינוייא דאזיל מינה וי״ל דשאני גבי דרסה דדריסת כליו אורחא מש״ה כי אזלינן בתר מעיקרא חייב נ״ש משא״כ בחטיטה בחבל חדש ולית ביה עיסה דשינוי הוא וכי אזלינן בתר מעיקרא לא הו״ל לשלומי כ״א ח״נ (והפשטן רצה לפשוט מיניה מכח כ״ש דאפי׳ בזה דהוי שינוי חייב) גם מוכרח מל׳ הברייתא כן דאל״כ מאי איריא דחטיטה בחבל ונפסקה הדלי עד שנשבר הול״ל בקיצור תרנגול שגלגל הדלי שעמד לפניו עד שנשבר חייב נ״ש אלא ודאי בכה״ג לא בעינן שיגלגל עד שישבר דאזלינן בתר מעיקרא ודרך התרנגול לדחוף הכלי בהילוכה ואם גלגל מחמת הדחיפה עד שנשברה אפילו מאיליו במקום אחר הוה חייב נ״ש דאזלינן בתר מעיקרא ושאני הכא דתחלת החטיטה היתה בשינוי וע״י שנפסקה הדלי הוא גלגלה ולולי שנפסקה ונפל לא היה בו כח לגלגלו אלא מחמת שנפסק ונפלה בעודנו באויר גלגלו למקום אחר ונשבר שם ממנו מש״ה דוקא חייב נ״ש:
(ג) תרנגול שהיה הולך ושובר כלים כו׳ שם דף י״ז וע״ש ובגמרא דף י״ט ובתו׳ ובאשר״י שם בסוגיא ותמצא שם כל החילוקים הללו שכתבו כאן רבינו ומש״ר בד״א בחוט של הפקר כו׳ עד אבל אם החוט של בעל התרנגול כו׳ כלומר אבל אם החוט אינו של הפקר ולא אצניעוהו בעליו אז הדין בע״א. והיא דאם החוט של בעל התרנגול דינו שמשלם הוא הכל וכדפריש ואזיל (וכתב הרא״ש הטעם מידי דהוי אאבנו וסכינו ומשאו שהניח בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו) ואם הוא של איש אחר כדמסיים בסוף שכתב ואם יש לחוט בעלים פי׳ יש בו חיוב נ״ש כלומר חיוב נ״ש עכ״פ יש בו אבל מי מחייב בו זה מחולק כדמפרש ואזיל דאם הם של שני בעלים משלמין יחד ואם הוא של בעל התרנגול אז משלם בעל התרנגול הכל ואם התרנגול של׳ הפקר ולחוט יש בעלים אז משלם בעל החוט הכל וזהו שסיים רבינו וכתב לפיכך החוט שיש לה בעלים ולא הצניעו ונקשר מאיליו בתרנגול של הפקר חייב בעל החוט הכל והיא ג״כ מטעם הנ״ל שכתבתי בשם הרא״ש דהו״ל כאבנו כו׳ דתרנגול נמי אורחא הוא כרוח מצויה וק״ל:
חייב משום בור המתגלגל פי׳ ודאי כי אצנעיה הוא לא מיקרי בעל הבור כי הוא אנוס אבל כאן כיון דהוא לא אצנע החוט נמצא דבמקום שהיה מונח החוט היה עושה התקלה שנקרא בשם בור אלא שההיזק לא נעשה במקום הנחת החוט קרי ליה בור המתגלגל ור״ל בורו שעשה בעצמו נתגלגל ממקומו למקום אחר ופטור בו על הכלים כדין בור שיתבאר לקמן בסי׳ ת״י אבל אדם שהוזק בו חייב ואינו פטור כי אם על מיתת אדם בור כמ״ש שם. אם יש לחוט בעלים כו׳ אין זה מדברי הרמ״ה אלא סיום מדברי רבינו הנ״ל וכ״כ באשר״י:
ובעל החוט ג׳ חלקי׳ כדר׳ נתן דאמר כל היכי דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי והכא אין על בעל התרנגול לשלם כ״א הרביע וכמ״ש בסי׳ שצ״ב ע״ש:
לאחר שנח פטור בעל התרנגול דהא גבי בעל התרנגול מיקרי בורו של תרנגול אבל גבי בעל החוט מיקרי שפיר בורו המתגלל:
ואם קשר אדם החוט ברגל התרנגול הקושר חייב בכל ל״ש יש לו בעלים ולא הצניעוהו כו׳ והרא״ש כתב ע״ז ז״ל מידי דהוי אהופך את הגלל דאפי׳ לא נתכוון לזכות בו חייב אם מגביהו למעלה מג׳ או שסלקו ממקומו שהיה מונח אפי׳ החזירו למקומו חייב דאסתלקו להו מעשה הראשון וזהו כורה בור חדש וק״ק דהול״ל נמי וגם לתרנגול יש בעלים או שהחוט הוא של בעל התרנגול דלשניהן יש בעל א׳ ואפ״ה הקושר לבדו חייב בכל:
ומ״ש אפ״ה לא נתכוון הקושר לזכות בו כ״כ נמי הרא״ש והביא ראיה ממהפך הגלל ע״ש ודברי הרב רבינו משה בר מיימוני בדינים הללו תמוהים וכבר תמה עליהן הראב״ד וגם המ״מ ע״ש:
(ד) {ד} תרנגול שהיה מחטט בחבל וכו׳ ברייתא פ״ב סוף (דף י״ז) ואסיקנא דאם העיסה דבוקה בחבל אפי׳ היה חבל חדש וחזק אפילו הכי כיון דמדובקת בו עיסה מחטט בו טובא ובחוזק עד שנפסק החבל ונתגלגל הדלי ונשבר והאי אורחיה הוא וחייב נ״ש בין על החבל בין על הדלי אע״ג שלא נשבר הדלי אלא במקום שנתגלגל בתר מעיקרו אזלינן כדלעיל בדין דרסה על הכלי ולא נשבר ונתגלגל וכו׳ אבל כשאין בו עיסה ואין מחטטין אלא למצוץ המים שבחבל אם הוא חדש וחזק אי אפשר למצוץ המים ממנו ואם נפסק על ידי חטיטה משונה הוא דלאו אורחיה לחטוט בו כל כך ואינו חייב אלא ח״נ בין על הדלי בין על החבל אבל אם הוא בלוי שדרכו לחטוט בו טובא למצוץ המים ואורחיה הוא לפסוק ע״י חטיטה זו חייב נ״ש בין על החבל בין על הדלי ואם החבל חדש ומחטיט בחבל והולך אחר הדלי לשתות ממנו וגבלגלו עד המקום שנשבר שם חייב נ״ש על הדלי אבל על החבל אינו חייב אלא ח״נ כיון דמשונה הוא שיהא נפסק החבל חדש ע״י חטיטה זו היא דעת הרא״ש לשם בשם הראב״ד בפירשו הראשון אבל בפי׳ השני כתב דאם הוא הולך אחר הדלי לשתות מים מן הדלי אפי׳ על החבל משלם נ״ש דרוצה להפסיק החבל כדי שיפול הדלי וישתה מן המים שבו הלכך כיון דאורחיה לשתות מן הכלי אורחיה נמי למיחטט בחבל ורבינו כיון שראה לשני הפירושים לא כתב בפי׳ היאך דינו של חבל אלא כתב סתם דאם הולך אחר הדלי ומגלגלו עד המקום שנשבר שם חייב נ״ש משמע מלשונו דלא כתב דחייב נ״ש אלא על הדלי אבל מדין תשלומי חבל לא כתב בו כלום והוא לפי שנסתפק אי כפי׳ הא׳ או כפי׳ הב׳ נ״ל:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חהכל
 
(יא) תַּרְנְגוֹל שֶׁהָיָה מְחַטֵּט בְּחֶבֶל דְּלִי וְנִפְסַק הַחֶבֶל וְנִשְׁבַּר הַדְּלִי, אִם עִסָה דְבוּקָה בַּחֶבֶל דְּהַשְׁתָּא אוֹרְחֵהּ הוּא, אוֹ אֲפִלּוּ אֵין בּוֹ עִסָה וְהוּא בָלוּי שֶׁדַּרְכּוֹ לִפָּסֵק עַל יְדֵי חַטִּיטַת הַתַּרְנְגוֹל, חַיָּב בֵּין עַל הַחֶבֶל בֵּין עַל הַדְּלִי נֶזֶק שָׁלֵם. וְאִם הַחֶבֶל חָדָשׁ וְאֵין עִסָה דְּבוּקָה בּוֹ, מְשֻׁנֶּה הוּא וְאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חֲצִי נֶזֶק בֵּין עַל הַחֶבֶל בֵּין עַל הַדְּלִי, וְאִם הוּא הוֹלֵךְ אַחַר הַדְּלִי וּמְגַלְגְּלוֹ עַד הַמָּקוֹם שֶׁנִּשְׁבַּר שָׁם, מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חעודהכל
(מ) ע) ל׳ הטור ס״ד מברייתא שם ריש דף יח
(מא) פ) אוקימתא דגמ׳ שם
(מב) צ) כן פי׳ התוס׳ והרא״ש שם וכ״כ ה״ה שם בשם חידושי הרשב״א
(מג) ק) מסוגיא דגמרא ופי׳ התוספת והרא״ש שם
(מד) ר) אוקימתא דרב ביבי בר אביי שם והרמב״ם שם דין י״ד כ׳ לדין זה המחטט וכו׳ בל׳ אחר וכתב ה״ה שכך היא שיטת הרשב״א ז״ל
(ל) או אפי׳ אין בו עיסה כו׳ – פי׳ אף שאין בו עיסה דרך התרנגול לחטט בחבל דלי שהוא רטוב למצות מים לשתות וזהו שייך בין שהחבל הוא ישן או חדש אלא שאין דרך החדש להפסיק מכח מציצ׳ מים כזו אבל אם יש בו עיסה חוטט בו טובא ואף כשהוא חדש פוסק לפעמים.
(לא) ואם הוא הולך אחר הדלי כו׳ – אבל אם אינו הולך אחר הדלי אינו משלם אלא ח״נ ול״ד לדורס הכלי ונתגלגל הכלי למקום אחר דנתבאר בסי׳ זה דאזלינן בתר התחלת הדריס׳ וה״ל רגל וחייב נ״ש דשאני דריס׳ דאורחיה הוא משא״כ פסיקת חבל חדש בזה דשינוי הוא ועד״ר:
(יח) הולך – אבל אם אינו הולך אחר הדלי אינו משלם אלא חצי נזק ול״ד למ״ש בס״ה בהג״ה בדרסה על הכלי ונתגלגל כו׳ דאזלינן בתר התחלת הדריסה וה״ל רגל וחייב נ״ש דשאני דריסה דאורחיה הוא משא״כ פסיקת חבל חדש כזה דשינוי הוא שם:
(כח) או אפילו כו׳ – כפי׳ הראשון בתוס׳ שם ד״ה והא כו׳ וכ״כ ש״פ:
(כט) בין כו׳ – כמ״ש בס״ה בהג״ה:
(ל) ואם כו׳ – גמ׳ שם:
(לא) ואם הוא הולך כו׳ – שם א״ר ביבי כו׳ והביאו הרי״ף וכ׳ מדל״ק לא דקאזיל כו׳ אלמא לאו לדחיה אמרה ופי׳ הרא״ש דבחבל שאינו דבוק בו עיסה ואינו בלוי דכה״ג לאו משונה היא וכמש״ש י״ט ב׳ כיון דאורחיה למיכל כו׳:
(לב) משלם נ״ש – גם על החבל כנ״ל כיון דאורחיה כו׳. הרא״ש בלישנא בתרא:
{ה} תרנגול שהיה מחטט בחבל דלי ונפסק החבל ונשבר הדלי אם עיסה דבוקה בחבל דהשתא אורהיה הוא או אפילו אין בו עיסה והוא בלוי שדרכו לפסוק ע״י חטיטת התרנגול חייב בין על החבל בין על הדלי נזק שלם ואם החבל חדש ואין עיסה דבוקה בו משונה הוא ואינו חייב אלא חצי נזק בין על החבל בין על הדלי ואם הוא הולך אחר הדלי ומגלגלו עד המקום שנשבר שם חייב נזק שלם:
(ה) {ה} הכלב והגדי שקפצו מראש הגג ושברו כלים משלם נ״ש משנה שם (כא:) ויהיב טעמא מפני שהם מועדים ומה שאמר ואם נפלו והכלים סמוכים לכותל ושאין ראוי לישבר ע״י קפיצה פטור דאנוס הוא מבואר שם בגמרא ומ״ש ואם הכלי ארוך וראשו האחד קרוב לכותל וראשו השני רחוק וכו׳ עד לפיכך חייב אע״פ שסופו באונס כ״כ שם התו׳ והרא״ש ומ״ש ואם הכותל צר אפי׳ אם קרובים לכותלו ונפלו חייב מימרא שם ופרש״י בכותל צר. שמעקה צר ודחוק וכי הניחם בראש הגג הוה ליה לאסוקי אדעתיה דקפצי אמעקה כדרכן ומן המעקה שהיא צר נפלי ל״א צר משופע ומ״ש ואם דלגו ממטה למענה אנוס הוא וכו׳ שם ת״ר הכלב והגדי שדילגו ממטה למעלה פטורים מלמעלה למטה חייבים ופרש״י מלמטה למעלה פטורים. מנ״ש וחייבים בח״נ דמשונין הם וכ״כ הרי״ף ז״ל והרא״ש כתב דפטורים לגמרי דהו״ל אונס דאין דרכו בכך כלל והרמב״ם בפ״ב מהלכות נזקי ממון כתב כדברי הרי״ף ורש״י ז״ל והכי הלכתא:
ומה שכתב בד״א דאמרינן מלמעלה למטה חייב נ״ש כשקפצו כדרכם אבל שינו וכו׳ ואינו משלם אלא ח״נ כך הוא גירסא הנכונה והוא שם אהא דת״ר הכלב והגדי שדילגו ממטה למעלה פטורים מלמעלה למטה חייבים רמי והתניא הכלב והגדי בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה פטורים תרגמא רב פפא דאפיך מפיך כלב בזקירא גדיא בסריכא א״ה אמאי פטורים פטורים מנ״ש וחייבים בח״נ פרש״י בזקירא. קפיצה: סריכא. שנועץ צפרניו בכותל שאין דרכו בכך ומשונים הם ומדברי רבינו נראה שהוא מפרש דהא דאוקי בדאפיך מיפך היינו מאי דקתני מלמעלה למטה פטורים אבל מאי דתני ממטה למעלה פטורים בכל גונא היא ואפילו כלבא בסריכא וגדיא בזקירא דכל מלמטה למעלה לאו אורחייהו הוא אבל הרי״ף כתב כלבא בסריכא וגדיא בזקירא בין מלמעלה למטה בין ממטה למעלה חייבין בנ״ש וכ״כ הרמב״ם בפ״ב מהלכות נזקי ממון:
ומה שכתב ואדם ותרנגול בין מלמעלה למטה בין ממטה למעלה אורחיה היא וחייב ברייתא שם:
ומה שכתב ונ״מ מי שמסר ביתו לחבירו לשמור והיו בו חש״ו וכו׳ כ״כ התוספות והרא״ש ז״ל משום דאל״כ מאי אשמועינן באדם דחייב:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ה) הכלב והגדי כו׳ עד ואם דלגו ממטה למעלה פטור לגמרי שם דף כ״א [עב״ח שמביא לשון הגמרא] מבואר מזה שהקושיא היתה אמ״ש מלמעלה למטה חייבין והא אנן פטורין תנינא. ומשני דאיפוך מיפך ר״ל הא דתניא בין מלמעלה בין מלמטה פטורין היינו כשקפצו שלא כדרכן אבל קפצו כדרכן אז חייב כי קפצו מלמטה למעלה ופריך א״ה (דמעיקרא ניחא ליה פטורין דס״ד פטורין לגמרי קאמר מלמעלה למטה כמו מלמטה למעלה דלאו אורחיה למקפץ כלל [אבל] כיון דמוקי לה בדאפיך מיפך דאינו אלא משונה בעלמא אמאי פטורין כ״כ התוספות סוף דף כ״א)(כלומר ואפ״ה קשיא ועמ״ש עוד מזה בסמוך) אמאי פטור ומשני פטור מנ״ש וחייבים בח״נ והיינו כדברי הרא״ש ורבינו ואע״פ שבברייתא כללינהו יחד ותני בין ממטה למעלה בין מלמעלה למטה פטורים ס״ל דלאו שווין הן אלא בלמעלה למטה חייב ח״נ וכדפריש לה הגמרא הנ״ל ובמטה למעלה פטורין לגמרי וס״ל דלא הוצרך הברייתא לפרשו כיון דאונס הוא ואפילו דלגו כדרכן פטור אפי׳ מחצי נזק כ״ש שלא כדרכן דאיירי מיניה הברייתא הו שטת הרא״ש ורבינו והיה גירסתו בגמרא כנ״ל אבל הרי״ף והרמב״ם צ״ל שהיה להן גירסא אחרת וז״ל הרי״ף שם ת״ר הכלב והגדי שקפצו מראש הגג מלמעלה למטה ושברו כלים חייבים ממטה למעלה פטורים מנ״ש וחייבין בח״נ ודוקא בדאפיך מיפך כלבא בסקירא וגדיא בסריכא אבל כלבא בסריכא וגדיא בסקירא בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה חייבין בנ״ש עכ״ל וכדברי הרי״ף הן דברי הרמב״ם בפ״ב דנ״מ דבלמעלה למטה חייבין נ״ש אפי׳ שלא כדרכן ובמטה למעלה יש חילוק דשלא כדרכן חייב ח״נ וכדרכן חייבים נ״ש ג״כ וכתב המ״מ שם על דברי הרמב״ם ז״ל הכלב והגדי כו׳ משנה וגמרא שם וחילק דבין מלמטה למעלה ומלמעלה למטה הוא כפי גירסת ההלכות עכ״ל מוכח ג״כ מלשונו דהיה לו להרי״ף והרמב״ם גי׳ אחרת בדין זה בגמרא. ונראה שהם גרסו והתניא הכלב והגדי שדלגו בין מלמעלה למטה בין איפכא חייבים ואיך תניא בברייתא קמייתא ממטה למעלה פטורין ומשני ר״פ דאיפך מיפך פי׳ ברייתא קמייתא דתני ממטה למעלה פטורין היינו כשהפכו דרכם דזה נסקר וזה נסרך ופריך א״ה (כלומר אפ״ה) אמאי פטורין לגמרי במטה למעלה. ומשני פטורין מנ״ש וחייבין בח״נ ולפ״ז הא דתניא שם מלמעלה למטה חייבין נ״ש אפילו שלא כדרכן וברייתא שנייה דתניא בין מלמעלה למטה בין ממטה למעלה חייבין ר״ל חייב נ״ש דכיון שהוא כדרכן חייב אפי׳ במטה למעלה והיינו כדברי הרי״ף והרמב״ם הנ״ל ודוק. וניחא טפי לפי גירסת הרמב״ם ז״ל ר״ל חייבים דקתני בברייתא השנייה קאי על בין מלמעלה למטה ובין ממטה למעלה בשוה משא״כ לגירסת הרא״ש ורבי׳ דגרסי בשניהן פטורין ולא יהיה פירושן בשוה וכמ״ש לעיל ודו״ק. ואכתי צ״ע למה [תפס] הרא״ש ורבינו על הרי״ף במ״ש ממטה למעלה משלם ח״נ ולא תמה בעדיפא מיניה במ״ש בכדרכה משלם נ״ש במטה למעלה דהא גם בזה פטר הרא״ש לגמרי דמיחשב ליה אונס. וגם ק׳ שרבינו איירי בבבא זו בשקפץ בכדרכו וכתב בשם הרי״ף דממטה למעלה חייב ח״נ וז״א שהרי״ף כתב דבכדרכה אפי׳ ממטה למעלה חייב נ״ש. ע״כ נראה כמ״ש בעל ש״ג סוף דף י״ב דמשמע מדבריו שם דהרא״ש ורבינו לא היה בידיהן הגי׳ בספרי הרי״ף כמו שהוא לפנינו וכנ״ל אלא כך היה הגי׳ לפניהם ת״ר הכלב והגדי שקפצו כו׳ מלמעלה למטה כו׳ חייבין ממטה למעלה פטורין מנ״ש וחייבין בח״נ ואם איפך מיפך כלבא בסקירה וגדיא בסריכא בין מלמעלה למטה בין ממטה למעלה חייבין בח״נ ע״כ. ואפשר שהגיה כן בדברי הרי״ף ע״פ הברייתא השנייה דקתני בשניהן פטורין כי לא עלה על דעתו שיהיה להרי״ף גירסא אחרת ולגרוס בשניהן חייבין אלא ס״ל דגם גירסתו היה בשניהן פטורין ואיירי בדאיפך מיפך ופטורין מנ״ש קאמר אבל חייבין בח״נ וכדאוקימתא בגמרא וכאשר פירשוהו הרא״ש ורבינו אלא שהרא״ש ורבינו ס״ל דמ״ש הגמרא דפטורין ר״ל מנ״ש ולא מח״נ לא קאי כ״א אמלמעלה למטה והרי״ף ס״ל דקאי גם אמטה למעלה. וברייתא קמייתא איירי בכדרכן ואפ״ה קתני דבמטה למעלה פטורין [ויתורץ עם] זה קושיות הב״י דבסמוך וכמ״ש ודו״ק:
(ד) תרנגול שהיה מחטט בחבל דלי כו׳ ברייתא דף י״ח ע״ש:
ומש״ר או אפי׳ אין בו עיסה והוא בלוי שדרכו לפסוק ע״י חטיטת התרנגול חייב בין על החבל כו׳ כן מוכח מדברי התו׳ שם בד״ה והא חבל משונה שכתבו שחבל בלוי אורחיה למפסק מחמת חטיטה של תרנגול שבא ומוצץ המים שבתוכו (ואין כוונתן שבחבל חדש אין שייך בו מציצת המים אלא ר״ל שבחדש אין דרכו ליפסק ע״י חטיטת המציצה) ואף שהתו׳ כתבו שם ע״פ פי׳ הסוגיא דבחבל בלוי אין שייך בו תשלומין על פסיקתו לא כ״כ אלא ליישב למה לא הק׳ המקשן בלא זה נמי וכתבו וי״ל דס״ד דמיירי בחבל גרוע וישן ובלוי דאין שייך בו תשלומים אבל לפי המסקנא א״צ לכך וגם התו׳ כתבו שם בשנוייא אחרינא דס״ד דמקשן דאיירי בהותר קשר החבל שהדלי קשור בו. ולפ״ז א״צ לומר דאין חיוב תשלומים בפסיקת חבל בלוי וק״ל:
(ה) {ה} הכלב והגדי וכו׳ משנה וגמרא שם והחלוק בין כלי ארוך לשאינו ארוך כתבוהו התו׳ והרא״ש. ומ״ש ואם דלגו מלמטה למעלה ושברו כלים אנוס הוא ופטור לגמרי שם ברייתא ממטה למעלה פטורים ופי׳ התו׳ והרא״ש פטורים לגמרי אפי׳ ח״נ אינו משלם אפי׳ גדיא בזקירא וכלב בשריפה דאנוס הוא אבל רי״ף כתב פטורים מנ״ש וחייבים בח״נ וכן פרש״י:
ומ״ש בד״א מלמעלה למטה וכו׳ שם ת״ר הכלב והגדי שדלגו ממטה למעלה פטורים מלמעלה למטה חייבים והתניא הכלב והגדי שדלגו בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה פטורים תרגמא רב פפא דאפיך מיפך כלב בזקיר׳ גדיא בסריכא א״ה אמאי פטורים פטורים מנ״ש וחייבים בח״נ לפי גירסא זו מבואר דבדלגו מלמעלה למטה כי אורחייהו חייבים נ״ש ואי אפיך חייבי׳ ח״נ אבל מלמטה למעלה אפי׳ כי אורחייהו פטור לגמרי משום דאניס הוא לפי דעת התו׳ והרא״ש ולרי״ף לאו אנוס הוא אלא משונה ומשלם ח״נ ואיכא לתמוה דמשמע מדברי הרא״ש ורבינו דבדלגו מלמעלה למטה ס״ל לרי״ף דבדלגו כי אורחייהו חייבים נ״ש ואי אפיך חייב ח״נ כדעת התוס׳ והרא״ש ולא נחלק רי״ף אלא בדלגו ממטה למעלה והא ליתא שהרי כתב וז״ל ת״ר הכלב והגדי שקפצו מראש הגג מלמעלה למטה ושברו כלים חייבים ממטה למעלה פטורים מנ״ש וחייבים בח״נ ודוקא בדאפיך מיפך כלבא בזקירא וגדיא בסריכא אבל כלבא בסריכא וגדיא בזקירא בין ממעלה למטה בין ממטה למעלה חייבים בנ״ש עכ״ל הרי דס״ל דבלמעלה למטה אפי׳ כי אפיך מיפך חייב נ״ש ואי דלא כי אורחייהו אפי׳ מלמטה למעלה חייב נ״ש וכך פסק הרמב״ם בפ״ב מנזקי ממון להדיא ונ״ל שהם היו גורסים בגמרא והתניא הכלב והגדי שדלגו בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה חייבים דהשתא משני רב פפא דהך ברייתא דתני בה מלמטה למעלה פטורים בדאפיך מיפך ופטורים מנ״ש וחייבים בח״נ אבל מלמעלה למטה חייבים בח״נ אפי׳ כי אפיך מיפך ואידך ברייתא דאפי׳ מלמטה למעלה נמי חייבים מיירי בדלגו כי אורחייהו וחייבים נ״ש וצ״ל דהו״ל להרא״ש ורבינו נוסחא אחרת בדברי רי״ף. וכך צ״ל דהו״ל לרבינו נוסחא אחרת בדברי הרמב״ם ויתבאר בסמוך:
ומ״ש ואדם ותרנגול וכו׳ ברייתא שם אדם ותרנגול שדלגו בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה חייבים והקשו התו׳ והרא״ש מה חידוש באדם דחייב דפשיטא דאדם מועד לעולם ותירצו דאתא לאשמועי׳ דאם הפקיד ביתו לשמור וכו׳ ואינו יכול לטעון דאנוס היה כמה שדלגו מלמטה למעלה דאורחיה דאדם הוא לדלג גם ממטה למעלה:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חהכל
 
(יב) הַכֶּלֶב וְהַגְּדִי שֶׁקָּפְצוּ מֵרֹאשׁ הַגַּג מִלְמַעְלָה לְמַטָּה וְשָׁבְרוּ אֶת הַכֵּלִים, מְשַׁלְּמִים נֶזֶק שָׁלֵם מִפְּנֵי שֶׁמּוּעָדִים הֵם לְדָבָר זֶה. וְכֵן אִם נָפְלוּ וְהִזִּיקוּ, שֶׁעֲלִיָּתָן לְרֹאשׁ הַגַּג פְּשִׁיעָה; וְאַף עַל פִּי שֶׁנְּפִילָתָן אֹנֶס, כָּל שֶׁתְּחִלָּתוֹ בִּפְשִׁיעָה וְסוֹפוֹ בְּאֹנֶס, חַיָּב. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם הָיוּ הַכֵּלִים סְמוּכִים לַכֹּתֶל, שֶׁאֵין רְאוּיִין לִשָּׁבֵר עַל יְדֵי קְפִיצָה, וְנָפְלוּ, פָּטוּר, דְּאֹנֶס הוּא. וְאִם הַכְּלִי אָרֹךְ וְרֹאשׁוֹ אֶחָד קָרוֹב לַכֹּתֶל וְרֹאשׁ הַשֵּׁנִי רָחוֹק בְּעִנְיָן שֶׁרָאוּי לִשָּׁבֵר עַל יְדֵי קְפִיצָה, וְנָפְלוּ קָרוֹב לַכֹּתֶל וְשָׁבְרוּ, חַיָּב, דִּתְחִלָּתוֹ בִּפְשִׁיעָה עַל יְדֵי קְפִיצָה. וְאִם הַכֹּתֶל צַר, אֲפִלּוּ קְרוֹבִים לַכֹּתֶל וְנָפְלוּ, חַיָּב, וְהוּא שֶׁקָּפְצוּ כְּדַרְכָּם; אֲבָל אִם קָפַץ הַכֶּלֶב בִּרְקִידָה וְהַגְּדִי נִסְרַךְ, דְּהָוֵי שִׁנּוּי גַבַּיְהוּ, אֵין מְשַׁלְּמִין אֶלָּא חֲצִי נֶזֶק (טוּר ס״א).} קָפְצוּ מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה, מְשַׁלְּמִים חֲצִי נֶזֶק. {וְהוּא} שֶׁנִּתְלָה הַגְּדִי וְנִסְרַךְ, וְקָפַץ הַכֶּלֶב. אֲבָל נִסְרַךְ הַכֶּלֶב, וְדִלֵּג הַגְּדִי, בֵּין מִלְמַעְלָה לְמַטָּה בֵּין מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה, חַיָּבִים נֶזֶק שָׁלֵם. וְכֵן תַּרְנְגוֹל שֶׁדִּלֵג בֵּין מִלְמַעְלָה לְמַטָּה בֵּין מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה, מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם. וְהוּא הַדִּין מִי שֶׁמָּסַר בֵּיתוֹ לְשָׁמְרוֹ וְהָיוּ בּוֹ חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, צָרִיךְ לְשָׁמְרָם שֶׁלֹּא יְדַלְּגוּ מִלְמַעְלָה לְמַטָּה וְלֹא מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חעודהכל
(מה) ש) ל׳ הרמב״ם שם דף ט״ו משנה שם דף כ״א ע״ב
(מו) ת) מבואר בגמ׳ שם
(מז) א) כ״כ התוס׳ שם והרא״ש מברייתא ואוקימת׳ דגמ׳ שם עוד כתבו התוס׳ שם שאם היה לא מקורבות ולא מרוחקות מחברי בין בנפילה בין בקפיצה ולענ״ד י״ל דבהכי מיירי הרמב״ם והרי״ף שלא חילקו בזה בין שהיו סמוכין לכותל או רחוקים או שהיה להם גירסא אחרת כמ״ש ה״ה
(מח) ב) אוקימתא דגמ׳ שם
(מט) ג) מבואר במ״ש בסמוך
(נ) ד) שם דף ט״ז וכתב ה״ה הוא כפי גי׳ ההלכות מברייתא שם וכדמתרגמא ר״פ שם ריש דף כ״ב
(נא) פירוש שנועץ צפרניו בכותל ואין דרכן בכך ומשונ׳ הם
(נב) ה) שם בבריי׳ סוף דף כ״א
(נג) ו) טור ס״ו כ״כ התוספת שם בד״ה אדם ותרנגול וכן כתב הרא״ש שם וש״פ
(לב) מפני שמועדין הן כו׳ – פי׳ וה״ל לבעליהן לשומרן שלא יקפצו ויזיקו:
(לג) כל שתחלתו בפשיע׳ וכו׳ – וזה אונס הבא מחמת הפשיעה דאילו שמרם מהפשיעה לא הוי בא לידי נפילה מהגג ומיהו אין דרכם לקפוץ אלא רחוק קצת מהכותל ומ״ה אם היו כלים סמוכים לכותל דאז לא פשע מתחל׳ במה שלא שמרם כיון שאין דרכן ליפול ובקפיצתן אינן יכולין להשתבר ומ״ה כתב הטור וכתבו מור״ם בהג״ה דאם נפלו והזיקו דבעליהן פטורין:
(לד) ומ״ש והוא שקפצו כדרכן – פי׳ שדרך הגדי לקפוץ בזקירה אחת מלמעלה למטה משא״כ הכלב שרגיל לסרוך ולנעץ צפרנו בצידי הכותל ומאחז בה ויורד ולבסוף קופץ:
(לה) אין משלמין בזה אלא ח״נ – ואין אומרים בזה כיון שפשע מתחלה לענין שאם יקפצו כדרכן שיחייב נ״ש דהא מ״מ התורה לא חייבה על היזק הבא ע״י שינוי אלא ח״נ דומיא דתם שהזיק בקרן ומשום דלאו אורחיה הוא ה״ל שינוי לגבייהו:
(לו) והוא שנתלה הגדי כו׳ – כן הוא דעת הרי״ף והרמב״ם דס״ל דלמעלה למטה בכל ענין חייב נ״ש ודוקא בקפצו מלמטה למעלה בו חילקו בגמרא בין קפצו כדרכן או דרך שינוי ועד״ר שהארכתי בגרסתם בגמ׳ ושל הרא״ש והטור הי׳ ולהן גירסא אחרת בדברי הרי״ף והרמב״ם ממה שהי׳ בפני הב״י:
(לז) והי׳ בו חש״ו – דאלו עבדו כבר נתבאר בסי׳ שמ״ט ושפ״ט דאין אדם חייב על נזקי עבדו ואילו הזיקו הוא עצמו כבר נתבאר דאדם מועד לעולם בין ער בין ישן על כל מה שיזיק ודוק:
(ג) (בססי״ב). על זה כ׳ הטור ולא נהירא דהאיך יתחייב כו׳ כ׳ ב״י דרבינו לא דק ואני אומר דיפה הקשה רבינו דהא ברייתא דקתני בין מלמעלה למטה פטורין ע״כ היינו באיפוכא מיפך כדמשני ר״פ וא״כ הוי חד צד כי אורחיה דהיינו במה שהוא מלמעלה למטה ולחד צד שינוי במה שהוא בהיפך א״כ קשה על הרמב״ם למה כתב חייב נ״ש במלמט׳ למעלה ולא אפיך דהוה חד בשינוי דהיינו במה שהוא מלמטה למעלה והכי קאמר רבינו דלמה יתחייב בשינוי בחד צד דהיינו במה שהיא ממטה למעלה טפי מאורחא דהיינו מלמעלה למטה דיש שינוי גם כן בחד צד במה דאפכי וצריך לומר דהרמב״ם לא גרס בגמרא מלמעלה למטה פטורין:
(יט) באונס – וזהו אונס הבא מחמת הפשיעה דאילו שמרם לא היו באין לידי נפילה ומיהו אין דרכן לקפוץ אלא רחוק קצת מהכותל ומש״ה אם היו כלים סמוכים לכותל דתו לא פשע מתחלה כיון שאין דרכן ליפול ובקפיצתן א״י להשתבר מש״ה כת׳ הרמ״א דאם נפלו והזיקו פטור. שם:
(כ) חצי – ואין אומרים בזה שיחייב נזק שלם כיון שפשע מתחלה לענין קפיצה כדרכן דהא מ״מ התורה לא חייבה בהוזק ע״י שינוי אלא ח״נ דומיא דקרן בתם ומשום דלאו אורחיה הוא ה״ל שינוי לגבייהו. שם:
(כא) חש״ו – דאילו עבדו אינו חייב על נזקו כמ״ש בסי׳ שמ״ט ס״ד ע״ש ואם הוא עצמו הזיק כבר נתבאר דאדם מועד לעולם בין ער בין ישן על כל מה שיזיק. שם:
(לג) כל שתחילתו כו׳ – שם וכמ״ש בסי׳ רצא ס״ו:
(לד) וי״א כו׳ – גמ׳ שם כגון כו׳:
(לה) ואם הכלי כו׳ – תוס׳ שם ד״ה הא. א״כ כו׳:
(לו) ואם כו׳ – שם פעמים כו׳. ונ״מ לדידן במקרבי לכותל:
(לז) אבל כו׳ – גמ׳ שם לגי׳ שלנו אבל גי׳ הרי״ף והרמב״ם והתניא הכלב והגדי שדלגו בין כו׳ חייבין תרגמא כו׳ ור״ל דברייתא ראשונה בדאפיך כו׳ ובזה מתורץ קושית תוס׳ ד״ה והתניא כו׳ וז״ש בש״ע קפצו כו׳ אבל כו׳. אבל לשיטת התוס׳ והרא״ש מלמטה למעלה בכ״ע פטורין לגמרי אפי׳ מח״נ ועתוס׳ שם ד״ה אדם כו׳ ואית דגרסי כו׳ וכצ״ל ג״כ לגי׳ הרי״ף ורמב״ם:
(לח) (ליקוט) קפצו כו׳ – כשיטת הרי״ף ולשיטתו מתי׳ קושית תוס׳ ד״ה והתניא כו׳ ואתי שפיר נמי מ״ש שם אי הכי כו׳ כמש״ש תוס׳ בד״ה אדם כו׳ דבל״ז ה״א מ״ש פטורין משום דמלמטה למעלה אונס הוא ע״ש בתוס׳ משא״כ לפי׳ תוס׳ דוחק לומר דמלמעלה למטה ג״כ אונס הוא (ע״כ):
(לט) וה״ה מי כו׳ – גמ׳ שם וכפי׳ תוס׳ בד״ה הנ״ל:
{ו} הכלב והגדי שקפצו מן ראש הגג ושברו כלים משלם נ״ש ואם נפלו והכלים סמוכין לכותל שאין ראוי לישבר ע״י קפיצה פטור דאונס הוא ואם הכלי ארוך וראשו הא׳ קרוב לכותל וראש הב׳ רחוק בענין שראוי לישבר ע״י קפיצה ונפלו קרוב לכותל ושברו חייב דתחילתו היה בפשיעה ע״י קפיצה לפיכך חייב אף על פי שסופו באונס ואם הכותל צר אפילו אם קרובים לכותל ונפלו חייב ואם דלגו ממטה למעלה ושברו כלים אנוס הוא ופטור לגמרי ורב אלפס כתב שחייב חצי נזק ולא נהירא לאדוני אבי הרא״ש ז״ל אלא פטור לגמרי בד״א דאמרינן ממעלה למטה דחייב נזק שלם כשקפצו כדרכם אבל אם שינו כגון שהכלב קפץ בדקירה והגדי בסריכה אינו משלם אלא חצי נזק ואדם ותרנגול בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה אורחיה הוא וחייב נזק שלם ונ״מ מי שמסר ביתו לחבירו לשמור והיו בו חרש ש״ו צריך לשמרם שלא ידלגו מלמעלה למטה ולא מלמטה למעלה:
{ז} והרמב״ם כתב קפצו ממטה למעלה משלם חצי נזק מלמעלה למטה נזק שלם והוא שנתלה הגדי ונסרך וקפץ הכלב אבל אם נסרך הכלב וקפץ הגדי בין מלמעלה למטה בין ממטה למעלה נזק שלם ולא נהירא דהיאך יתחייבו ע״י שינוי טפי מכי אורחיה.
(ו) {ו} ומה שכתב בשם הרמב״ם הוא בפ״ב מהלכות נזקי ממון:
ומה שכתב ולא נהירא דהיאך יתחייבו ע״י שינוי טפי מכי אורחיה אין לו טעם דהא מדשני רב פפא דאפיך מיפך כלבא בזקירא וגדיא בסריכא משמע בהדיא דאורחיה דכלב בסריכא ואורחיה דגדיא בזקירה וכדברי הרמב״ם וכך הם דברי הרי״ף וכך היא גירסת הרא״ש ואין לומר שרבינו היה גורס בדאפיך מיפך כלב בסריכא וגדי בזקירא דלפי זה הוי אורחיה דכלב בזקירא ואורחיה דגדי בסריכא שהרי הוא עצמו כתב בסמוך אבל אם שינו כגון שהכלב קפץ ברקידה והגדי בסריכא הילכך ע״כ לומר שמה שכתב רבינו ולא נהירא דהיאך יתחייבו על ידי שינוי טפי מכי אורחיה כתבו בריהטא ולא דק:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ו) ול״נ דהיאך יתחייבו ע״י שינוי טפי מכי אורחיה כב״י וז״ל אין לו טעם דהא משני רב פפא דאפיך כלב בזקירא וגדיא בסריכא משמע בהדיא דאורחיה דכלב בסריכא וגדיא בזקירא וכדברי הרמב״ם וכך הם דברי הרי״ף וכן היא גירסת הרא״ש וא״ל שרבינו היה גורס דאפיך מפיך כלב בסריכא גדיא בזקירה שהרי הוא עצמו כתב בסמוך ז״ל אבל אם שינו כגון שהכלב קפץ בזקירא והגדי בסריכא הלכך ע״כ נראה לומר שמש״ר ולא נהירא כו׳ כתבו בריהטא ולא דק עכ״ל וכ״כ בכ״מ שלו אות באות ע״ש ודבריו אינן ברורין כי אין הדעת סובל שיכתוב רבינו שיבוש גדול כזה דבר שעינינו רואות בכל יום יום שהדי בזקירה והכלב בסריכא ע״כ נראה פשוט דהגירסא שהיה ביד רבינו בספרי הרמב״ם בסיפא כך היתה דאם נסרך הכלב ודלג הגדי בין מלמעלה למטה בין ממטה למעלה משלם חצי נזק ובזה דבשניהן אינן חייבין אלא ח״נ היה הגירסא לפניו כגי׳ הרי״ף רבו כמ״ש הש״ג בשם הרי״ף וכמ״ש לעיל בסמוך אבל בזה נשתנה גירסתו מגירשת הרי״ף שהרי״ף כתב דהא דשניהן בח״נ איירי כשקפצו שלא כדרכן וכנ״ל והרמב״ם כתב איפכא דרישא דחייב נ״ש מלמעלה למטה דאיירי בשלא כדרכן ובכדרכן כתב ע״פ הגירסא הנ״ל דחייב ח״נ וס״ל דמאי דמשני הגמרא בדאפיך מפיך ר״ל רישא דקתני (מלמעלה למטה) [ממטה למעלה] פטורין מיירי בדאפיך מפיך. ופריך א״ה (דבאפיך מיירי להרמב״ם מיפך חייב יותר מבקפצו כדרכו) אמאי פטורין ומש״ה תמה רבי׳ על הרמב״ם וכתב ול״נ דהיאך יתחייב ע״י שינוי טפי מכי אורחיה אבל על הרי״ף לא ק׳ מידי ע״פ מ״ש ודו״ק. ובספר הטור שבידינו נפל טעות בהעתקה שהעתיק כל׳ הרמב״ם שנדפס בספרי הרמב״ם שיבדינו ולא שם המדפיס או המגיה על לבו שהיה לפני רבינו גירסא אחרת ויש קצת ראיה מיניה וביה מדברי רבינו בהעתקתו ל׳ הרמב״ם שט״ס הוא במה שנמצא ששינה רבינו מל׳ הרמב״ם הנדפס לפנינו כי ז״ל שם קפצו ממטה למטה משלמין ח״נ והוא שנתלה הגדי ונסרך וקפץ הכלב אבל אם נסרך הכלב כו׳ ובספרי רבינו נשתנה וכתב האי והוא שנתלה כו׳ אחר מ״ש מלמעלה למטה חייבים נ״ש אבל לפי מ״ש שהגי׳ בדברי הרמב״ם היה לפני רבינו בסיפא דבשניהן אין משלמין אלא ח״נ א״ש הא דשינה דהא החילוק בין רישא לסיפא אינו אלא במ״ש ברישא דמלמעלה למטה חייב נ״כ ובסיפא כתב דכה״ג אינו חייב אלא ח״נ ודו״ק:
(ה) הכלב והגדי כו׳ משלם נ״ש מפני שהן מועדין עד״ר:
שאין ראוי לשבור ע״י קפיצה דכל קפיצה הוא למרחוק:
חייב דתחלתו היה בפשיעה כו׳ פי׳ דאם שימר נפשו מהפשיעה דהיינו שהיה מסלקן כדי שלא יקפצו על קצה האחר הרחיק וישברוהו אז לא היה בא לידי אונס זה וכל תחלתו בפשיעה בזה קמ״ל חייב:
ורב אלפס כו׳ עד״ר וע״ש באשר״י שהביא ראיה לדבריו:
שהכלב קפץ בזקירה והגדי בסריכה פ׳ שהכלב קפץ בזקירה והגדי בסריכה פי׳ שהכלב רקד בעקירה ורקידה א׳ מהכותל לארץ והגדי נעץ ציפורני רגליו בכותל ודרכם איפכא אינו חייב אלא ח״נ אע״ג דאפי׳ אם נפלו חייב משום דתחלתו בפשיעה לענין קפיצה וה״נ הול״ל הכי דפשע לענין שיקפצו כדרכן מ״מ הא לא חייבה התורה אהיזק דבא ע״י שינוי אלא ח״נ דומיא דקרן:
ונ״מ מי שמכר כו׳ פי׳ דאל״כ פשיטא דהא כבר נתבאר אדם מועד לעולם וחייב בין ער בין ישן בין שוגג בין מזיד ואשמירת עבדו כבר נתבאר בסי׳ שמ״ט ושפ״ט דאין אדם נתחייב על היזקו:
(ו) ה״ג והרמב״ם כתב קפצו ממטה למעלה משלם ח״נ כו׳ עד״ר:
ול״נ דהיאך יתחייבו כו׳ כצ״ל ול״ג ולא נהירא לא״א כו׳ ועד״ר:
(ו) {ו} ומ״ש והרמב״ם כתב קפצו וכו׳ ולא נהירא דהיאך יתחייבו ע״י שינוי טפי מכי אורחיה אין ספק שכפי הנוסחא בספרי רבינו אין מקום למה שאמר ולא נהירא דאפי׳ בר בי רב דחד יומא לא יהא טועה לומר דברים כאלו שאין להם שחר וכמו שכתב בב״י וכך תפסו עליו שאר אחרונים אבל הדבר ברור שטעות נפל בספרי רבינו וצריך להיות אבל אם נסרך הכלב וקפץ הגדי בין מלמעלה למטה בין ממטה למעלה חצי נזק. שכך היתה נוסחת הרמב״ם לפני רבינו ולכך השיג ואמר ולא נהירא דהיאך יתחייבו ע״י שינוי טפי מאורחיה כלומר ואין ספק דאיכא ט״ס בדברי הרמב״ם והלומדין שהיו מלפנינו הגיהו נ״ש במקום ח״נ לפי שכך היא הנוסחא האמיתית בדברי הרמב״ם והגהה זו גרמא בנזקין היתה להרהר על דברי רבינו שכתב ולא נהירא והמדקדק בתחלת לשון הרמב״ם שהביא רבינו יבין מתוכם שסוף לשון הרמב״ם הוא ח״נ ואין להאריך ולבאר זה:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חושן משפט שצ – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), מקורות וקישורים לשו"ע חושן משפט שצרשימת מהדורות, באר הגולה חושן משפט שצ, סמ"ע חושן משפט שצ, ט"ז חושן משפט שצ, ש"ך חושן משפט שצ, באר היטב חושן משפט שצ, ביאור הגר"א חושן משפט שצ, קצות החושן חושן משפט שצ, פתחי תשובה חושן משפט שצ, טור חושן משפט שצ, מקורות וקישורים לטור חושן משפט שצ, בית יוסף חושן משפט שצ, אור חדש – תשלום בית יוסף חושן משפט שצ – באדיבות המחבר, הרב אהרן אופיר (כל הזכויות שמורות למחבר), דרכי משה חושן משפט שצ, דרישה חושן משפט שצ, פרישה חושן משפט שצ, ב"ח חושן משפט שצ

Choshen Mishpat 390, Shulchan Arukh Sources Choshen Mishpat 390, Be'er HaGolah Choshen Mishpat 390, Sema Choshen Mishpat 390, Taz Choshen Mishpat 390, Shakh Choshen Mishpat 390, Baer Heitev Choshen Mishpat 390, Beur HaGra Choshen Mishpat 390, Ketzot HaChoshen Choshen Mishpat 390, Pitchei Teshuvah Choshen Mishpat 390, Tur Choshen Mishpat 390, Tur Sources Choshen Mishpat 390, Beit Yosef Choshen Mishpat 390, Or Chadash - Tashlum Beit Yosef Choshen Mishpat 390, Darkhei Moshe Choshen Mishpat 390, Derishah Choshen Mishpat 390, Perishah Choshen Mishpat 390, Bach Choshen Mishpat 390

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×