(ב) וכן אם עשאוהו ב״ד שליח כו׳ שם במשנה ופירש״י תקנת׳ עבדו רבנן מפני תקנת השבים שלא נחייב לזה להוציא מנה בהוצאת הדרך עכ״ל וכ״כ נ״י וכן הוא באשר״י שם ז״ל אבל נותן לשליח ב״ד מפני תקנת השבים שלא ימנעו מלהשיב ולהביא כפרתו תקנו שיתנוהו לשליח ב״ד ויביא כפרתו עכ״ל וכן משמע בהג״א שם שכ׳ ז״ל ואם היתה ההוצאה מרובה על הקרן (אינו ר״ל דאם הוא שוה להקרן איו מעט פחות ממנו צריך להוציאו דמנ״ל הא דהמשנה סתמא קתני אבל נותן ליד שליח ב״ד אלא ה״ק ואם היתה [הוצאה] מרובה על מה שיחזיר לבעלים קרן הגזילה בזה לא חייבו חז״ל להוציא אלא) נותן ליד ב״ד הקרן והחומש וא״צ להוליכה אחריו וק״ל והיינו ע״פ שיטת רש״י והרא״ש הנ״ל שמשום ת״ה הקילו ואם נאמר שרבי׳ ס״ל כוותייהו דהא דכתב ברישא יוליכנו אחריו אפי׳ למקום רחוק ר״ל מן הדין מחוייב להוליכו אחריו אך שמפני שלא יוציא זה כ״כ בהוצאת הדרך תקנו במה שמוסרו לשליח ב״ד והשליח ב״ד יחזיקו אצלו עד שיבוא הנגזל ליקחנו או יביאנו בו על הוצאת הנגזל אבל זה קצת דוקא דא״כ לא הו״ל לסתום אלא לפרש ולכתוב דמפני התקנה הקילו עליו שיתנהו ליד שליח ב״ד ויפטר ועוד דמשמע דשליח ב״ד דומיא דשלוחו של נגזל שעשאו בעדים קתני ובדנתנו ליד שליח דנגזל ודאי מן הדין הוא ולא מן התקנה ולכאורה היה נ״ל לומר דס״ל לרבי׳ כהתו׳ שכתבו שם על פירש״י הנ״ל וז״ל משמע מתוך פירושו דנותנו ליד שליח ב״ד והוא שומרו בידו עד שיבוא הנגזל ואינו נראה כו׳ עד ע״כ נראה דמתניתין איירי לענין אחריות הדרך דמיפטר כשיתן לשליח ב״ד ויש לו כפרה מיד וא״צ לו להמתין עד שיגיע ליד הנגזל כיון שקבלו שליח ב״ד אבל מתקנה לא איירי מתני׳ כלל עכ״ל מוכח מל׳ דהתוס׳ פירשו דמ״ש נותן ליד השליח היינו דמדין תורה ג״כ סגי הכי ונפטר מאחריות הדרך אבל מ״מ צריך הוא ליתן לשליח ב״ד הוצאת הדרך שיוליכנו לבעלים מיד ומש״ה לא נקט נותנו ליד ב״ד דהב״ד ודאי לא יטפלו בהבאתן ליד בעלים וג״כ מש״ה קאמר שליח ב״ד ל׳ פסיקא ל״ש עשאו גזלן להוליך לנגזל דמשמע דבעינן שהגזלן ישלחנו לשליח שיוליכנו לנגזל אלא שפטור מאחריות הדרך וגם יצא י״ח מיד לענין כפרה וכן הוא דעת רבי׳ לכאורה והשתא א״ש הא דסתם רבי׳ וכתב תחלה דאין לו תשובה עד שיגיענו לידו דמשמע דיגיענו הוא או שליח ב״ד על הוצאותיו צריכין עכ״פ אלא שלפ״ז ק׳ מה שמסיק רבי׳ וכתב ואצ״ל אם נתן לב״ד שיצא הא מל׳ התוס׳ הנ״ל משמע דשליח ב״ד דוקא קתני ולא ב״ד שהם לא יטפלו בהבאת הגזילה ליד הבעלים וגם ק׳ דהו״ל לרבינו לפרש שיתנהו ליד שליח ב״ד והוא יוליך על הוצאות הגזלן והאחריות יהיה על הנגזל וגם ק׳ לומר שרבינו סתם דבריו נגד פי׳ אביו הרא״ש לכ״נ יותר כמ״ש ראשונה ירבי׳ סתם כל׳ המשנה דקתני ג״כ תחלה יוליכנו אחריו למדי ואח״כ כתב אבל נותן לשליח ב״ד ור״ל לפירש״י והרא״ש דדוקא מכח התקנה הוא נותן ולא מדין תורה וכן מוכח ל׳ הרמב״ם כרש״י דכתב הרמב״ם בפ״ז דגזילה ז״ל ואם הביא את הגזילה ואת החומש לב״ד שבעירו הרי מביא אשם ותתכפר לו והב״ד מטפלים בה עד שתגיע לבעלה כו׳ הרי דס״ל ג״כ דסגי בנתינה ליד הב״ד ולא כדעת התוס׳ הנ״ל ומה שכתב הב״ד מטפלים בה אינו ר״ל ששולחין להנגזל הגזילה עם שליח מיוחד או מביאין לו בעצמן אלא ר״ל מטפלין בה בעודן בידן דאם הוא כסות צריך שיטוח וניעור או קבורה בדבר שצריך קבורה כמבואר בסי׳ רצ״ב ורס״ז בדין אבידה ופקדון ויהיו בידם עד שיבואו הבעלים ויגיעו לידם.

(ג) החזיר לו כל הגזילה כו׳ כבר כתבתי בפרישה דדוקא קאמר א״צ לילך אחריו כו׳ אבל כשיבוא הנגזל צריך להשיבנו לו וכ״כ הרמב״ם בהדיא שם בפ״ז דגזילה ז״ל א״צ להוליך אחריו אלא יבוא הנגזל ויטול את השאר עכ״ל ולכאורה נראה דגם דעת ר״י שהביא רבינו ע״ז פי׳ דוקא להוליכה אחריו קאמר דא״צ אבל בהחזרת השבה ודאי הוא וכמ״ש רבא שם תיכף אחר מימרא זו בגזל שתי אגודות שוות פרוטה כו׳ וכמש״ר בסי׳ ש״ס בשם הרמ״ה שמכין אותו עד שמשיב ומיהו יש לחלק ולומר דשם לא השיב פרוטה אבל כאן מיירי דכבר השיב פרוטה וקיים מצות השבה וגם נמחל לו על הכל חוץ מזה דפחות מש״פ דמחילה שמחל לו הרי כאילו השיבו לידו ובזה ניחא דכתב רבא דינו בגזל שתי אגודות בפרוטה כו׳ ולא כתב דינו בגזל הרבה והשיב עד פחות מש״פ אלא ודאי דבכה״ג מודה דאינו בתורת השבה וק״ל וכן משמעות התו׳ שם ריש דף ק״ה בסוף ד״ה אמר רבא כו׳ ע״ש וכבר כתבתי מזה בפרישה ודרישה בסימן ש״ס ע״ש ומ״ש הרמב״ם יבוא הנגזל ויטול את שלו אינו ר״ל דב״ד נזקקין להוציאו מידו אלא משום דגם בפחות מש״פ יש בו איסור גזל וכמש״ר בר״ס שנ״ט.

(ה) הגוזל מאביו ונשבע כו׳ מספקא לב״י אי דוקא קאמר נשבע כו׳ [עיין ב״ח שמביאו בס״ד] ובד״מ כתב כאן כיון שבגזל הגר כתבו גם כן כל הפוסקים דנשבע ע״כ דוקא קאמרי דלא שייך שם רבותא דבשלמא בגמרא אמרו (דף ק״ט) להודיעך כחו דר״י הגלילי אבל הפוסקים שלא הזכירו ר׳ יוסי מאי איכא למימר אלא ודאי דוקא נשבע קאמרי משום קנסא וא״כ ה״ה בגוזל אביו עכ״ל:

הגוזל את אביו כו׳ כבר כתבתי ל׳ המשנה בפרישה וכתבתי בה דעת רבינו והוא ע״פ פירש״י והרא״ש אביו ז״ל ועתה באתי לפרש דברי הרמב״ם על ל׳ המשנה כי לכאורה אין ל׳ המשנה סובלתן והב״י כתב שפי׳ הרמב״ם הוא כפי׳ התוספות ולא דק כי אין פירושם שוה כלל ועל התוס׳ לק״מ מקושיית רבינו כ״א על הרמב״ם דוקא וכדי לברר הדברים היטב אציע פי׳ הרמב״ם ופי׳ התוס׳ על המשנה בס״ד והחכם אשר עיניו בראשו יראה ויבין שכדברי כן הוא [ועיין ל׳ המשנה והגמרא בפרישה] והנה נ״ל דהרמב״ם פי׳ מ״ש המשנה בסתם דמשלם קרן וחומש לבניו כו׳ היינו דוקא אם רוצה זה הגזלן לוותר חלקו בירושה ואז מחזירו להן בשלימותו אבל אם אינו רוצה לוותר יכול לעשות עם אחיו חשבון ע״ד שנתבאר בפרישה וזה למד הרמב״ם מסיפא דמשנה הנ״ל דקתני ואם אינו רוצה ומפרשו דר״ל שאינו רוצה לוותר חלקו לוה מאחר כדי חלקו ואותו ב״ח חוזר וטורף כדי הלואתו דהיינו חלקו מההשבה וס״ל להרמב״ם דה״ה אם אינו רוצה ללוות אלא לעשות עמהן חשבון וליקח בירושה ממקום אחר חלקו הרשות בידו אלא משום דמשנה איירי גם באם לא הניח להן שום ירושה זולת השבה זו והגזילה עדיין בעינא ואז אינו יכול לעשות חשבון עם אחיו וליטול חלקו בשאר ירושה מש״ה נקט מילתא דפסיקא דלוה כו׳ וזו התקנה שייכא בכל ענין וגם משום דלהרמב״ם כלל תנא דמתני׳ תרי עניינים יחד דהיינו אם אינו רוצה לוותר או אם אין לו אחין ובנים אז תקנתו שילוה כו׳ ובאותו דאין לו בנים ואחים ליתא תקנתא כי אם שילוה מש״ה כתב המשנה האי תקנתא גם אאם אינו רוצה לוותר כי דרך התנא לקצר אבל ס״ל דממנו נלמד דבאם אינו רוצה לוותר יכול לעשות חשבון עם אחיו והמ״מ ג״כ רמז זה הפירוש בכלל דבריו שכתב שם לפרש דברי הרמב״ם ז״ל שם ונראה שהרב הוא מפרש משלם קרן וחומש ומ״מ מעכב בידו משאר נכסיו יותר מחלקו המגיע בהן כו׳ עד וזה אם אינו רוצה לתת חלקו וממ״ש שאין לו ר״ל כו׳ עכ״ל המ״מ נראה דכוונתו במ״ש דזה אם אינו רוצה ר״ל כמ״ש דאף שמשלם הקרן והחומש מ״מ מעכב בידו כו׳ זהו דוקא באם אינו רוצה ועליו קאמר סיפא דמשנה ואם אינו רוצה אז לוה כו׳ וה״ה שמעכב בידו וכמ״ש וי״מ שכוונת המ״מ הוא לחלק לשון סיפא דמתני׳ דתני ואם אינו רוצה או שאין לו כו׳ דמ״ש ואם אינו רוצה לאו אדלמטה מיניה אלוה קאי אלא אמ״ש לפניו קאי והיינו מ״ש משלם הקרן והחומש ור״ל דמשלם גוף הגזילה ומעכב בידו ממקום אחר וע״ז קאמר דזהו דוקא אם אינו רוצה לוותר חלקו ומ״ש אח״כ או שאין לו לוה בבא בפני עצמו וזהו דוחק מאד מצד הל׳ ומצד הענין והעיקר חסר מן הספר דהא לא נזכר במשנה ברישא דמעכב בידו כדי חלקו ממקום אחר וגם דוחק לומר שהיה לפני הרמב״ם והמ״מ גירסא אחרת בהמשנה דא״כ הו״ל לכתוב כן כדרכו בכל מקום ע״כ מחוורתא כדכתיבנא ראשונה ודוק. גם מבואר דס״ל דהמשנה אחיו ובניו דוקא קתני ואם אין לו אחים או בנים להגזלן לוה מאחר ומחזיק המעות לעצמו וב״ח טורף הגזילה מידו וא״צ להחזיר הגזילה לאחי אביו ומכ״ש להרחוקים מהם כגון בני אחי אביו [אבל לרש״י והרב רבינו אשר ורבינו אינו יוצא בזה] בלי הוצאת הגזילה מתחת ידו להראוי לירש דהיינו תחלה בניו של נגזל ואם אין לו מחזירו לאחיו של נגזל ואם אין לו לקרוב קרוב קודם (אבל לרש״י והרא״ש ורבינו אינו יוצא בזה) וכמ״ש בפרישה ונ״ל דהתוס׳ ס״ל ג״כ כשיטתייהו דרש״י והרא״ש ורבינו אלא שבסוף המשנה המה מחולקים ונראה דק׳ להתוס׳ על פירושם דלשיטתייהו צריכים לדחוק במ״ש במשנה ואם אינו רוצה או שאין לו לוה וב״ח באין ונפרעין מהן ולפרש דלצדדין קתני דכשמחזיר הגזילה לבניו של הנגזל דהם אחיו ואינו רוצה לוותר חלקו אזי אינו לוה אלא כדי חלקו דהיינו אם יש לו עוד שני אחין לוה השליש הגזלה ובאין לו אחין להגזלן שמחזירו לאחיו של נגזל ומן הדין הגזלן יורש בכולו מוקדם לאחי אביו ומש״ה אם אינו רוצה לוותר לוה מאחרים כדי שיעור כל הגזילה וחוזר המלוה וגובה כולו מאחי אביהן וזהו דוחק קצת מש״ה פירשו התוספות דמש״ה משלם לבניו של גזלן שהם מוקדמים בחלקו לאחיו של גזלן ואם אין לו בנים אז משלם ג״כ חלקו לאחיו של גולן והשתא א״ש מה שמסיק וקאמר ואם אין רוצה לוה כו׳ דקאי אשניהן בשוה דהא בשניהן מיירי שיש אחי׳ להגזלן שיטלו חלקן בירושת אביהן אלא מתחלה קאמר שאם יש לגזלן בני׳ א״צ ליתן כל הגזילה לאחיו אלא נותן חלקו לבניו וע״ז קאמר דאם אינו רוצה לוותר חלקו הן נגד בניו הן נגד אחיו אזי לוה כדי חלקו מאחר והוא יבוא ויטרוף מבניו או מאחיו חלקו ואאם אין לו אחין להגזלן לא איירי כמשנה ונלמד ממילא ממנו דאז צריך להחזיר לאחי אביו ואז אם אינו רוצה לוותר לוה כדי כל הגזילה מאחר וחוזר וטורף ממנו והשתא א״ש דלא אשתמיט הרא״ש ורבי׳ להביא דעת התו׳ באם היה שס״ל דלא כוותייהו אלא מחוורתא כדכתיבנא נמצא דנתינת טעם שכתבו התוס׳ למה הקדים התנא בניו לאחין אינו עולה יפה לפי שיטת הרמב״ם והרמב״ם גופיה כתב בדבריו שיתן תחלה לאחיו של גזלן ואחריהן לבניו משום דס״ל דקאי אהשבה דכל הגזילה ולא על חלקו לבד כדפי׳ התוספות וכל זה הוא דלא כב״י ומ״מ ודוק היטב:

(ו) הגוזל הגר ונשבע לו כו׳ ז״ל המשנה שם דף ק״י ע״א הגוזל את הגר ונשבע לו ומת ה״ז משלם קרן וחומש לכהנים ואשם למזבח ובגמ׳ שם דף ק״ט ע״א מביא ברייתא פלוגתא דר״י ור״ע בגזל לגר ואח״כ הודה לגר שגזלו וזקף אצלו במלוה ומת הגר דר״י ס״ל דהגזלן מוחל הגזילה לנפשי׳ ומחזיק מה שבידו אבל כי גזל ונשבע להגר ומת הגר ושוב הודה לאחר מיתה לא מהני הודאתו דבעידנא דאודי קנאו השם ונתנו להכהנים ור״ע ס״ל דאפי׳ בכה״ג דאודי להגר בחייו וזקפו עליו במלוה אינו יוצא עד שיוציא הגזילה מתחת ידו וקיי״ל כר״ע והרמב״ם פ״ח דגזילה כתב מתחלה לשון ר״ע דברייתא הנ״ל דאפי׳ אם זקף עליו במלוה צריך להוציאה מתחת ידו ומסיק וכתב ע״ז בד״א כשהודה בנתיים אבל גזל ונשבע ומת הגר ה״ז חייב לשלם קרן וחומש לכהנים כו׳ וכלשון המשנה הנ״ל ע״ש ורבינו שכתב הגוזל הגר ונשבע לו ומת אפילו זקפו עליו במלוה כו׳ מל׳ אפילו משמע דמשוה שני הדינין הן שזקף עליו במלוה או לא זקף בשניהן הדין שצריך ליתנו לארנקי של צדקה ונראה דה״ט משום דדוקא בזמן הבית מביא הגזלן אשם גזילות והקריב חלבו ודמו ע״ג מזבח והבשר אכלו הכהנים אז זכו ג״כ באשמתו המושב בראש דהיינו הקרן והחומש דמשלחן גבוה קזכו משא״כ בזמן החורבן דליכא שלחן גבוה כלל אז צריך ליתנו לארנקי של צדקה ומתחלק לכל עניים בשוה ומש״ה השמיט הרא״ש האי דינא כל עיקר מלהביאו בפסקיו שם בס״פ הגוזל קמא ע״ש כיון שאינו נוהג בזמנינו ולא הוצרך לכתוב שיתננו בזמנינו לארנקי של צדקה שזהו נלמד ממ״ש בדין הגוזל מחבירו ולא מצא לו יורש שכתב שצריך ליתנו לארנקי של צדקה וה״ה בגר שאין לו יורש ועיין עוד בפרישה:

(ז) נטלו לו מוכסין כו׳ כבר כתבתי בפרישה שזה הדין הוא מהמשנה דב״ק דף קי״ד ובגמרא קאמר שם עלה ז״ל תנא אם נטל מחזיר לבעלים הראשונים (ופירש״י ופליגא ברייתא אמתני׳) קסבר יאוש כדי לא קניא ומעיקרא (כי אתא ליד שני) באיסור בא לידו א״ד אם בא להחזיר (שחסיד הוא) יחזיר לבעלים הראשונים מ״ט יאוש כדי קנה מיהו אם אי אפשי בממון שאינו שלו מחזיר לבעלים הראשונים עכ״ל הגמרא עם פירש״י וצ״ע דבמשנה פירש״י דקנינהו האי שנתנו לו ביאוש ושינוי רשות וזה דלא כחד מהני לישני דהא בא״ד מסיק וכתב דטעמו דס״ל יאוש כדי קנה ונ״ל ליישב דמ״ש בא״ד יאוש כדי קנה ל״ד קאמר אלא כלפי מ״ש בלישנא דצריך להחזיר וחשבו ליאוש כדי ובודאי ה״ט אף שמוכסן נתנו לו לזה תחת שלו לא חשבו למכירה ולשינוי רשות כיון דלא מרצונו נתן לו המוכס אלא ע״י שזה הנגזל תבע ממנו את שלו והו״ל כאילו נכנס זה הנגזל ולקח לזה מבית המוכס שלא ברצונו דלא מיחשב שינוי רשות כמש״ר בסי׳ שס״א וסברא זו כתבו התוס׳ בהדיא בפ׳ מרובה דף ס״ז (בסוף ד״ה אמר עולא מנין ליאוש כו׳ ע״ש) ובזה פליג עליו הא״ד ואמר דגם זה מיחשב לשינוי רשות ולמכירה כיון שנתנו לו תחת שלו ומש״ה פירש״י במשנה דקנינהו ביאוש ושינוי רשות דבודאי ליכא מאן דפליג בהא דיאוש כדי לגמרי לא קנה וק״ל. ונראה שזהו דעת רבינו שסתם וכתב ז״ל הרי זה שלו מפני שהבעלים מתייאשין מהן והרי הוא ממונו כאילו מכרו לו ע״כ ומשמע דס״ל לרבינו דאפילו אם ידע האי מעיקרא דזה שנתנו לו הוא גזל בידו מ״מ הרי הוא שלו מן הדין מפני שמיחשב שינוי רשות דהא סתם מוכסן גזלן הוא ויודע שמה שנתן לו גזול הוא בידו וכן מוכח ממש״ר לעיל בסי׳ שס״א ס״ו דלא חילק לומר דאינו מיקרי שינוי רשות אא״כ נטלו מבית הגזלן מעצמו שלא מרצונו הא מרצונו וכ״ש כשהגזלן נעלו ומכרו או נתנו לו בידים דהוה שינוי רשות אע״פ דידע בשעה שנתנו לו שהיא גזולה בידו ומש״ר שם ז״ל ל״ש שידע השני שהיה גזול ביד הגזלן ל״ש לא ידע גם ארישא קאי דאל״כ הו״ל לחלק בזה ברישא וג״כ מוכח משם דאין חילוק בין נתנו לו הגזלן במתנה בחנם בין מכרו במזומנים או החליף עמו טלית בטלית לעולם מיקרי שינוי רשות וכל זה היא דלא כמשמעות הב״י וש״ע שאמש״ר נטל ממנו המוכסן חמור כו׳ הביא ב״י ל׳ הרמב״ם שכתב ג״כ כל׳ רבינו אלא שהוסיף וכתב ז״ל ואינו יודע בודאי שזו גזולה עכ״ל וכתב הב״י אח״כ ז״ל אע״ג דבעלמא יאוש לחוד ל״ק וכשנתן ליד זה באיסור בא לידו הכא שאני שהוא כמכירה שהרי לא נתנו לו בחנם אלא תמורת חמורו ונמצא שאינו נהנה מהגזילה ומסיק דאם ידע בשעה שנתנו לו שהיא גזולה לא הוה שלו אפי׳ בכה״ג שלא נתנו לו בחנם ע״ש וכל זה אין לדעת רבינו אלא כמ״ש ואף שהרמב״ם כתב ע״ז הטעם מפני שאינו יודע בודאי שזו גזולה וכנ״ל דמשמע הא אם ידע מתחלה בודאי שזו גזולה לא הוה שלו נראה דהרמב״ם כ״כ לטעמיה דס״ל ביאוש ושינוי רשות גמור לא קנה אלא לענין שא״צ להחזיר גוף הגניבה או הגזילה אבל דמיה צריך ליתן הלוקח להנגזל מן הדין וכמש״ר בסי׳ שנ״ו ובריש סי׳ שס״א אלא מפני תקנת השבים מנכין לו להנגזל מדמיה כפי הדמים שנתן להגזלן או להגנב וכשידע הלוקח שזה החפץ שקונה גנוב או גזול הוא לא עשו בו תקנת השוק וכמש״ר שם בסי׳ שנ״ו דבזה אפי׳ ר״י והרא״ש מודים ומש״ה הוצרך הרמב״ם לכתוב דלא ידע מתחלה כשנתנו לו בעד שלו שודאי גזול הוא ונמצא יש כאן תק״ה ומש״ה א״צ להחזיר להנגזל אפי׳ דמיה ולא איירי כאן כשיש יתרון בדמי שוויה דהגניבה שהרי נתנו לו חמור זה תחת חמורו ומסתמא איירי בשיוים ורבינו ס״ל כר״י והרא״ש דקנינהו ביאוש ושינוי רשות לגמרי וא״צ להחזיר אפי׳ דמיה כמ״ש בסימנים הנ״ל ומש״ה לא כתב האי נתינת טעם דלא ידע מתחלה שגזול הוא דאליבייהו אפי׳ ידע מתחלה שגזול הוא מ״מ קנהו ביאוש ושינוי רשות לגמרי ויש נ״מ ג״כ בינייהו אם לאחר יאוש נתנו הגזלן במתנה לאחר דלר״י והרא״ש קנהו המקבל לגמרי ולהרמב״ם צריך ליתן המקבל כל דמי שווים להנגזל כיון דבחנם בא לידו מיהו זהו דווקא לדעת הרשב״א דס״ל דבמתנה לא עשו תק״ה ואי ס״ל להרמב״ם כהרא״ש בהא א״כ גם במתנה הרי הוא שלו לגמרי אע״פ שבא לידו בחנם משום דאיכא יאוש ושינוי רשות וק״ל וזה ברור בעיני ואין לומר דגם דעת הב״י כן ומ״ש ולא ידע כו׳ הוא דוקא אליבא דהרמב״ם וכמ״ש דא״כ לא הו״ל לכתוב ז״ל אע״ג דבעלמא יאוש כדי לא קנה (כמו כאן) [כו׳] דבאיסורא אתא לידיה כו׳ דמוכח מל׳ זה דבאם ידוע לו מתחלה שזו גזילה היא או שבאה לידו בחנם ל״ק הלוקח מכח דהוי יאוש לחודא וז״א דודאי גם להרמב״ם קנה בכל ענין כמו לדעת רבינו בזה אלא במה דס״ל להרמב״ם דאפי׳ ביאוש ושינוי רשות גמור שקנהו מ״מ צריך הלוקח ליתן דמי שווים להנגזל [המה מחולקים] וכמ״ש ודע שהמחבר ב״י בש״ע כתב ל׳ הרמב״ם הנ״ל ומהתימה שמור״ם ז״ל לא כתב עליו דמ״ש ולא ידע מתחלה כו׳ הוא דוקא לדעת הרמב״ם וכמ״ש אבל לדעת ר״י והרא״ש אפילו ידע הרי הוא שלו מאחר שמור״ם ז״ל כתב דעתו בסי׳ שנ״ג ושנ״ו ושס״א ושס״ב משמע דס״ל כוותייהו ודינא רבא נפקא מזה וכמו שכתבתי ודו״ק. וכאשר כתבתי לדעת רבינו כן מוכח מתוס׳ דפ׳ מרובה דף ס״ז ע״ב ועדיף מיני׳ דס״ל דאפי׳ ללישנא קמא הנ״ל דקאמר דצריך להחזיר לבעליו משום דקסבר יאוש כדי לא קנה זהו דוקא כשנתנו לו ואח״כ נתייאש אותו הבעל וז״ש משום דמעיקרא באיסור בא לידו ואע״ג דאח״כ נתייאש זהו מיקרי יאוש כדי דלא הוי יאוש ושינוי רשות אא״כ נתייאש קודם שקנאו וכתבו שם דהברייתא לא פליגי אמתני׳ [דמתני׳] מיירי כשנתייאש קודם שנתנו לזה ומשמע מלשונם דכל שנתייאש קודם אף על גב דבשעה שנתנו לו ידע שגזולה היא בידו וכסתם מוכסן אפ״ה מיחשב שינוי רשות ולשיטתם אם נאמר דא״ד הנ״ל מיירי נמי בשנתייאש אחר שנתנו לו אפ״ה ס״ל דקנה א״כ אין הלכה כוותיה להרי״ף והרא״ש דס״ל דהיאוש צריך להיות קודם וכה״ג צריך להחזיר מן הדין אלא כהמשנה וכלישנא קמא מיהו י״ל דהא״ד מיירי ביאוש קודם שנתנו לו ומ״ש יאוש כדי (ל״ק) [קנה] ל״ד קאמר ודוק ועפ״ר.