×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
המעביר חבית ממקום למקום ונשבר, מתי חייב, ובו ו׳ סעיפים
(א) הַמַּעֲבִיר חָבִית מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בְּשָׂכָר, וְנִשְׁבְּרָה, דִּין תּוֹרָה הוּא שֶׁיְּשַׁלֵּם, שֶׁאֵין זֶה אֹנֶס גָּדוֹל, וַהֲרֵי הַשְּׁבִירָה כִּגְנֵבָה וַאֲבֵדָה שֶׁהוּא חַיָּב בָּהֶן. אֲבָל תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁיִּהְיֶה חַיָּב שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא פָּשַׁע בָּהּ, שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר יְשַׁלֵּם, אֵין לְךָ אָדָם שֶׁיַּעֲבִיר חָבִית לַחֲבֵרוֹ. וּלְפִיכָךְ עָשׂוּ בּוֹ שְׁבִירַת הֶחָבִית כְּמִיתַת הַבְּהֵמָה וּשְׁבִירָתָהּ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אנתיבות המשפט ביאוריםטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(א) א) ל׳ הרמב״ם בפ״ג מה׳ שכירות דין ב׳ משנה בפ״ו דמציעא דף פב ע״ב וכדאמר ר׳ חיי׳ בר אבא אמר רבי יוחנן שם דף צג ע״א
(א) בשכר ונשברה דין תורה הוא שישלם כו׳ – המחבר העתיק ל׳ הרמב״ם שכ״כ בפ״ג דשכירות וכמ״ש מור״ם בסמוך בס״ד ולא חילק בנתקל במקום מדרון לאינו מקום מדרון אבל הטור חילק בינייהו וכ׳ דבנתקל במקום שאינו מדרון הוה פושע וחייב מדינ׳ אפי׳ ש״ח ואינו נפטר בשבוע׳ דלא פשע בה דמחשבינן ליה לודאי פשע דה״ל ליזהר מלהיות נתקל כיון שהלכו במקום הישר אלא שמ״מ מצוה לכנוס עם הפועלים לפנים משורת הדין וכדכתיב למען תלך בדרך טובי׳ כל שלא ידענו שפש׳ במזיד ולא עוד אלא מצו׳ על בע״ה ליתן להם גם שכרם אם הם עניי׳ ואין להם מה יאכל וכדכתי׳ סיפא דקרא הנ״ל ואורחות צדיקי׳ תשמור ודוקא אם נתקל במקו׳ מדרון לא מחשבי פושעי׳ ויש לו דין שכ׳ המחב׳ וכן משמעו׳ הגמ׳ ס״פ האומנין לחלק בין מקום מדרון למקום שאינו מדרון אבל מדברי הרי״ף והרא״ש נר׳ ג״כ שלא לחלק וכדברי הרמב״ם והמחבר שהם השמיטו משמעות הגמ׳ ובדרישה כתבתי טעמיהו ע״ש ודו״ק:
(ב) והרי השבירה כגניבה ואבידה כו׳ – ר״ל שאינה פשיעה גמורה ואינו אונס גמור וחייב בו הש״ש ולא ש״ח:
(ג) אבל תקנו חכמי׳ כו׳ – ר״ל חכמים תקנו שלא יצטרך לשלם אלא יהי׳ פטור בשבועה שלא פשע בה וגם צריך לשלם לפועלים שכירת׳ וכן הוא בגמ׳ ולא הוצרך הרמב״ם והטור והמחבר לכתבו בזה כיון דכתבו דעשאוהו כמיתה ואונס מה״ת לו׳ שיאבדו שכירתן.
(ד) שבירת החביו׳ כמיתת הבהמה – כלו׳ ובמיתה פטור הש״ש דהוא אונס גמור:
(א) [ס״א אבל תקנו חכמים כו׳] הסמ״ע כ׳ בס״ק א׳ דגם השכירות הוי בכלל התקנה וכ״ה בגמ׳ ואני לא ראיתיו בגמ׳ דלא נזכר בכל הסוגיא כלום משכירות רק בס״פ השוכר את האומנין בעובדא דרבא בב״ח דתברו ליה פועלים חביות בפשיעה גמורה דא״ל רב שישל׳ שכרן משום אורחות צדיקים ישמור אבל לא מן הדין אפשר דדייק לה הסמ״ע מדמצינו בפשיעה גמורה שחייב הפועל לשלם החביות מדינא רק מצד לפנים משורת הדין הוא פטור כדאי׳ שם ס״פ השואל אז היה השכר לפנים משורת הדין ממילא במקום שפטור השואל מלשלם מצד תקנת חכמי׳ הוי נתינת השכר ג״כ מצד החיוב אי משום הא לא אריא דאפשר שגם במקום תקנת חכמים א״צ לשלם שכרן דבזה אין שייך שימנעו מלהעביר חביות כיון שלא יהיה להם הפסד מכיסם אלא דשם ס״פ השוכר קמ״ל רבותא דאפי׳ בגווני דחייב לשלם אפי׳ אחר התקנה מ״מ אם עניים הם אל יבקש מהם כלום אלא אדרבה יעשה עמהם חסד לשלם שכרן גם מל׳ רש״י ורמב״ם משמע שא״צ לשלם שכרן שהרי כתבו שאם אתה אומר ישלם אין לך אדם וכו׳ דבשביל התשלומין לחוד הוי התקנ׳ גם הסברא נותנת כן דאל״כ תקנת את הפועלים ולא תקנת את הבעלים שהפועל לא ישמור עצמו כלל כיון שעכ״פ נוטל שכרו כנלע״ד שאין כאן מתן שכר:
(א) בשכר ונשברה – עיין בסמ״ע סק״א עד וכן משמעות הש״ס ס״פ האומנין לחלק בין מקום מדרון למקום שאינו מדרון אבל מדברי הרי״ף כו׳ לא משמע בש״ס מידי אלא משמעות הש״ס אדרבא כהרמב״ם והמחב׳ וסייעת׳ דר׳ אליעזר מתמה הכי על רבותיו ומיהו רבותיו ות״ק דמתני׳ סתמא קאמרי דאל״כ מאי קמתמה ר׳ אלעזר דלמא לא קאמרי אלא במקו׳ מדרון א״ו כיון דמסתמא קאמרי אלמא דלעולם ישבע ומתמה דמסתבר לי׳ דבמקום שאינו מדרון דפושע הוי ומיהו רבותיו ות״ק ע״כ ס״ל דלאו פושע הוא וכ״כ בתי״ט סוף פרק האומנין וז״ל ונראה לרי״ף והרא״ש דכל נתקל לאו פושע הוא ואפי׳ שלא במקום מדרון וזה שתמה ר׳ אלעזר משלא במקום מדרון לסברא דנפשי׳ תמה כן ולר״י ליתא ההוא סברא וזה דלא כמ״ש הטור ריש סי׳ ד״ש דשלא במקום מדרון שלומי בעי עכ״ל אלא שלא כתב הוכחה לזה דר׳ אליעזר לסברא דנפשיה קאמר ולפי מ״ש מוכח כן דלר״י בכל ענין פטור וכן עיקר.
(א) למקום – המחבר העתיק לשון הרמב״ם דלא חילק בנתקל במקום מדרון לאינו מקום מדרון וכ״נ מדברי הרי״ף והרא״ש שלא לחלק בכך אבל הטור חילק דבנתקל במקום שאינו מדרון הוי פושע וחייב מדינא אפילו שומר חנם דה״ל ליזהר כיון שהלך במקום הישר אלא שמצוה לכנוס לפנים משוה״ד עם הפועלים ואם הם עניים מצוה ליתן להם אפילו שכרם כשאין להם מה יאכל כו׳ וכן משמעות הש״ס ס״פ האומנין לחלק בין מקום מדרון כו׳ עכ״ל אבל הש״ך כת׳ דאדרבא משמעות הש״ס כהרמב״ם והמחבר וסייעתם שם:
(ב) ואבידה – ר״ל שאינו פשיעה גמורה ואינו אונס גמור וחייב בו השומר שכר ולא ש״ח. סמ״ע:
(ג) הבהמה – כלומר דפטור הש״ש דהוי אונס גמור. שם:
(א) המעביר כו׳ – כסתם מתני׳ כמ״ש סתם במתני׳ כו׳:
(ב) דין כו׳ אבל כו׳ – גמ׳ שם:
(ג) שלא פשע בה – דמש״ש היכי משתבע כו׳ היינו לר״מ אבל אנן דקי״ל כרבנן דנתקל לאו פושע משתבע שלא פשע ועבפ״ג דב״ק רי״ף ורא״ש:
(ליקוט) שלא פשע – דמ״ש רבא שלא בכוונה היינו לר״מ אבל לרבנן מודה ר״י ורבא לר״א דהא רבא שם אורי גופא למעשה דישבע שלא פשע וכגי׳ הרי״ף ורא״ש שם אייתי סהדי דלא פשעת וכן העיד במלחמות פ״ג וערי״ף ורא״ש ועמ״ש בסי׳ תיג (ע״כ):
(א) המעביר חבית. נלפע״ד דדוקא כשנשא שיעור משאוי כל שיכול לישא תיקנו חז״ל שיפטור מתשלומין משום דנקל ליבשל אבל מי שנשא דבר קל ונתקל ושברו חייב דבקל אפשר ליזהר ובזה א״ש הא דסעיף ב׳:
{א} המעביר חבית ממקום למקום ונתקל בדרך ישרה ונשבר החבית הוי פשיעה וחייב אפילו אם הוא שומר חנם מ״מ מצוה הוא לעשות לו לפנים משורת הדין וליתן לו שכרו אם אין לו מה יאכל ואם נתקל במקום מדרון לא הוי פושע ודומה לגניבה ואבידה ומדינא שומר חנם נשבע שלא פשע בה ונפטר ושומר שכר ישלם אבל חכמים תקנו שגם שומר שכר ישבע שלא פשע בה ונפטר דאם לא כן אין לך אדם שמעביר חבית לחבירו ממקום למקום בשכר:
(א) {א} המעביר חבית ממקום למקום ונתקל בדרך ישרה ונשבר החבית הוי פשיעה וחייב אפילו אם הוא ש״ח כן משמע בגמ׳ בסוף פרק האומנין (בבא מציעא פב:) דקאמר התם בשלמא ש״ח משתבע שלא פשע בה אלא ש״ש אמאי משתבע כי לא פשע נמי שלומי בעי ואפילו ש״ח נמי התינח במקום מדרון שלא במקום מדרון מי מצי משתבע דלא פשע ופרש״י התינח במקום מדרון. דאיכא למימר קרוב לאונס הוא: שלא במקום מדרון. ודאי פושע הוא:
ומה שכתב מ״מ מצוה הוא לעשות לו לפנים משורת וליתן לו שכרו אם אין לו מה יאכל שם רבה בר בר חנה תברו ליה הנהו:
שקולאי חביתא דחמרא שקל לגלימייהו אתא אמר לרב א״ל הב להו גמילייהו א״ל דינא הכי א״ל אין למען תלך בדרך טובים יהב להו גלימייהו א״ל עניי אנן וטרחינן כולי יומא וכפינן ולית לן מידי א״ל זיל הב אגרייהו א״ל דינא הכי א״ל אורחות צדיקים תשמור. ופרש״י חברו ליה. שלא במקום מדרון ובפשיעה אי נמי בריגלא: בדרך טובים. לפנים משורת הדין:
ומה שכתב ואם נתקל במקום מדרון לא הוי פושע ודומה לגניבה ואבידה ומדינא ש״ח נשבע שלא פשע בה ונפטר ור״ש ישלם אבל חכמים תקנו שגם ש״ש ישבע שלא פשע בה ונפטר דאל״כ אין לך אדם שמעביר חבית לחבירו ממקום למקום בשכר שם במשנה המעביר חבית ממקום למקום ושברה בין ש״ח ובין ש״ש ישבע ואע״ג דבברייתא איפליגו תנאי במילתא הלכה כסתם מתני׳ ובגמ׳ למימרא דסבר ר״מ נתקל לאו פושע הוא והתניא נשברה כדו ולא סלקה וכו׳ ר״מ מחייב וכו׳ וקי״ל דבנתקל פושע פליגי א״ר אלעזר תברא מי ששנה זו לא שנה זו ר׳ חייא בר אבא א״ר יוחנן שבועה זו תקנת חכמים היא שאם אי אתה אומר כן אין לך אדם שמעביר חבית לחברו ממקום למקום היכי משתבע אמר רבא שבועה שלא בכוונה שברתיה ופרש״י שבועה זו תקנת חכמים. להפטר בה שאם אי אתה פוטר מן התשלומין כשנתקל אין לך אדם וכו׳ שדואג שלא אכשל ותשבר וכתבו הר״י והרא״ש וז״ל מסתברא לן דהא דאמר רבא שבועה שלא בכוונה שברתי׳ אליבא דר״מ היא דס״ל נתקל פושע היא הילכך לא מצי לאישתבועי דלא פשע בה אבל לרבנן דסברי נתקל לאו פושע הוא וקיימא לן כוותייהו משבעינן ליה שלא בפשיעה נשברה וכן פסק הרמב״ם ז״ל בפ״ג מהלכות שכירות:
(א) המעביר חבית ממקום למקום ונשברה איזה שבועה נשבע. הטוש״ע והב״י בסעיף א אות א ד״ה ומ״ש ואם נתקל, הביאו דנשבע שלא פשע בה, ויש להעיר דמאידך מדברי ראב״ן בסי׳ תנח דין נז, נראה דנשבע דשלא בכוונה שברה.
(א) המעביר חביות כו׳ ז״ל המשנה המעביר חבית ממקום למקום ושברה בין ש״ח בין ש״ש ישבע ובגמרא מייתא ברייתא דאמר ר״מ הכי ופליג ר״י ואמר ש״ח ישבע נושא שכר ישלם ור״א אמר (גם זה אני שמעתי) זה וזה ישבע ותמה אני אם יכולין לישבע עכ״ל הברייתא ומפרש שם משמיה דרבי יוחנן דבהכי פליגי דר״מ סבר אף דנתקל פושע הוא מ״מ ס״ל דתק״ח הוא שישבע שלא בכוונה שברו ויפטר דאל״כ אין לך אדם שיעבור חבית ממקום למקום ור״י ס״ל דנתקל לאו פושע הוא אלא הו״ל כגניבה ואבידה דהוי קרוב לפשיעה וקרוב נאונס מש״ה ש״ח ישבע שלא פשע בה ויפטר וש״ש ישלם כדין גניבה ואבידה. ור״א תמה על ר״מ איך יכול ש״ש לישבע דנהי שלא פשע מ״מ הו״ל כגניבה ואבידה ואפי׳ ש״ח תינח במקום מדרון שלא במקום מדרון ודאי פושע הוא עכ״ל הגמרא ופסקו הפוסקים הרי״ף והרא״ש והרמב״ם דהלכה כר״י בזה דלא חשבינן נתקל פושע ולאפוקי מר״מ דס״ל נתקל פושע הוא. ופסקו כר״מ בהא דס״ל דאף ש״ש פטור בשבועה מתק״ח כנ״ל לא כר״י דס״ל דש״ש חייב לשלם משום דאית ליה דר״י דאיכא תק״ח בזה להיות פטור וממילא נשאר הש״ש אדינא שחייב דאף דלא הוי נתקל פושע מ״מ אונס ג״כ לא הוה אלא כגניבה ואבידה וכנ״ל אלא כר״מ דפוטר אף ש״ש מכח תק״ח מיהו גם בזה דלא קי״ל לגמרי כר״מ דלר״מ אף אם פשע נתקל הוה פטור מכח תקנה זו דהרי ס״ל דכל נתקל פושע הוא ואפ״ה פטרי׳ ומש״ה ס״ל דאין צריך לישבע אלא שלא בכוונה שברה ונפטר וכנ״ל. והפוסקים פסקו כר״י בהא דנתקל לאו פושע הוא ולא כר״י בהא דחייב ש״ש אלא כסברת ר״מ דמפטר מכח תקנת חז״ל. מיהו דוקא אם לא פשע ומש״ה צריך לישבע שלא פשע בתקלתה הא אם פשע בה אף שלא בכוונה שברו חייב לשלם. והנה רבינו ס״ל מדאמר ר״א הו״ל בתמיהתו שלא במקום מדרון מא״ל ש״מ דס״ל שלא במקום מדרון ודאי פושע הוא וחיייב אפילו ש״ח מדינא לפי מאי דקי״ל דבודאי פשע לא תקנו חז״ל לפטרו אלא שאמרו מצוה לעשות עמו לפנים משורת הדין וכמש״ד ובזה דברי רבינו מבוארים. אבל תימא הוא בעיני שהרי״ף והרא״ש והרמב״ם לא חלקו בין מקום מדרון לשלא במקום מדרון הוא ולא הביאו דברי ר״א שתמה ואמר שלא במקום מדרון הוא ודאי פשיעה ומשמע דס״ל דנתקל אפי׳ שלא במקום מדרון נפטר אפילו ש״ש משבועה שלא פשע בהם מכח תקנה וכנ״ל וכ״כ הרמב״ם בפ״ג דשכירות והעתיק בש״ע. ולעד״נ ראייה לדבריהם דמדתמה ר״א עליהם ואמר שלא במקום מדרון מא״ל ש״מ דר״מ ור״י דפטרי ש״ח איירי אפילו שלא במקום מדרון וקי״ל כוותייהו וכנ״ל ויש נהפליא שלא הרגיש בזה הב״י לכתוב שדברי רבינו שלא כדברי כל הפוסקים וגם מור״ם לא הזכיר מזה לא בד״מ ולא בש״ע וצ״ע ודו״ק:
(א) המעביר חבית כו׳ __________
(א) {א} המעביר חבית וכו׳ ה״א סוף האומנים דנתקל שלא במקום מדרון לא מצי משתבע דלא פשע ואפילו ש״ח חייב ומ״ש ומ״מ מצוה הוא וכו׳ שם עובדא דר״ב ב״ח דאתא לקמיה דרב ומשמע דאם יש להם כדי סעודת היום אע״ג דאינן צריכים לשלם ההפסד מ״מ א״צ לשלם להם שכר אבל אם אין להם אפילו לאכול צריך ליתן להם שכרן וכך הם דברי רבינו ולעיל בסימן י״ב סעיף ד׳ הארכנו בדין זה דמשמע דרב הוה כייף ליה לר״ב ב״ח למיעבד לפנים משורת הדין. ומ״ש ואם נתקל במקום מדרון וכו׳ שם אסיקנא הכי אליבא דר׳ יוחנן שבועה זו תקנת חכמים היא שאם אי אתה אומר כן אין לך אדם שמעביר חבית וכו׳:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אנתיבות המשפט ביאוריםטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(ב) וְעוֹד תִּקְּנוּ בְּדָבָר זֶה, שֶׁאִם נָשְׂאוּ אוֹתָהּ שְׁנַיִם בְּמוֹט וְנִשְׁבְּרָה מְשַׁלְּמִים חֲצִי דָמֶיה, הוֹאִיל וּמַשּׂאוֹי זֶה גָדוֹל לְגַבֵּי אֶחָד וְקַל לְגַבֵּי שְׁנַיִם, הָוֵי כְּאֹנֶס וְאֵינוֹ אֹנֶס, וּמְשַׁלְּמִים מֶחֱצָה אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁלֹּא פָּשְׁעוּ בָּהּ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(ב) ב) שם ושם בגמ׳ אתקין רב חייא בר יוסף וכפי פירושו שם וכ׳ הרב המגיד והטעם לדברי הרב לפי שלא היה להם להתחבר שנים ולא לשאת אלא משוי שכ״א יכול להעבירו לבדו וכיון שמשוי זה כבד אצל כ״א מהן היה בדין שישלמו הכל וכיון שהוא קל לשניהם היה בדין שיהו פטורין לפיכך משלמין מחצה זה דעתו ז״ל כפי מה שביאר בבבא השניה
(ה) הואיל ומשאוי כו׳ – עד״ר שם הוכחתי ממ״ש המ״מ על דברי הרמב״ם הללו דטעם הרמב״ם וכוונתו הוא כיון דמשא זו אינו ניתן לשאת לאחד מפני כבידתו א״כ יש על משא זו שם פשיעה לאדם אחד הבא לנושאה ואף שנתחבר אחד עמו וסייעו לשאת אותו כיון שאין מדרכן להתחבר בענין זה הוי כאלו נשאו א׳ דמי מיהו הואיל וקל לשני׳ אינו חייב אלא החצי כנ״ל ולא כע״ש שכ׳ טעם דברי הרמב״ם בזה ז״ל כיון שמשאו זה כבד אצל כל אחד מהן אפשר לומר שכל אחד סמך על חבירו להקל מעליו משאו והרי פשע כו׳ ע״ש וליתא שהרי המ״מ סיים וכ׳ שהטע׳ שכ׳ מבואר בדברי הרמב״ם בבבא השניה והוא מ״ש המחבר בסמוך ס״ד ולפמ״ש א״ש דכ׳ הרמב״ם שם דא׳ הנושא משא יותר משעורו נקרא פושע משא״כ טעמו דע״ש אינו נזכר כלל בדברי הרמב״ם לא בבבא שנייה ולא בהראשונה ע״ש ודו״ק:
(ו) אם יש עדי׳ שלא פשעו בה. זה מבואר בגמ׳ ופוסקי׳ דק״ל כאיסי בן יהודא דדריש ממאי דכתיב אין רואה שבועת ה׳ תהיה בין שניהם הא יש רואה אינו נפטר בשבועה עד שיביא עדים וכבר נתבאר בטור ומדברי המחבר לעיל סימן רצ״ד ורצ״ו ע״ש:
(ד) ועוד כו׳ – שפי׳ מש״ש הני כו׳ שגם עכשיו נשאו בשנים ועבה״ג:
(ה) אם יש כו׳ – כמש״ש איסי כו׳ וערי״ף ואף רבנן מודי בזה וערא״ש:
{ד} לשון הרמב״ם אם נשאו שנים החבית במוט ונשברה משלמין החצי הואיל ומשוי זה גדול לאחד וקל לשנים הרי זה אונס ואינו אונס ומשלמין החצי ע״כ:
(ד) {ד} לשון הרמב״ם אם כשאו שנים החבית במוט ונשברה משלמין החצי וכו׳ בפ״ג מהלכות שכירות והוא פירוש למה שאמרו דדרו באגרא ואתבר משלם פלגא מאי טעמא נפיש לחד וזוטר לתרי וכו׳ וטעמו מבואר שם בדבריו שלא היה להם להתחבר שניהם ולא לשאת אלא משוי שכל אחד יכול להעבירו לבדו וכיון שמשוי זה כבד אצל כ״א מהם היה בדין שישלמו הכל וכיון שהוא קל לשניהם היה בדין שיהיו פטורים ולפיכך משלמין מחצה וכ׳ עוד הרמב״ם שם מכאן אתה למד שהאחד שהעביר חבית גדולה שאין דרך כל הסבלים להעבירה שהוא פושע ואם נשברה בידו משלם הכל ובהשגות כתוב על זה הוא נותן הפשיעה בעבור הכבדות ואני סבור שאין הפשיעה אלא בשביל הקלות שהנתקל במשא הקל פושע הוא וכתב ה״ה ושטה אחרת יש והוא דעת רש״י והרשב״א ושאר מפרשים שפירשו שלא דברו בשנושאים שניהם ביחד אלא אחד לבדו הוא הנושא וכן פרש״י אגרא מוט כפוף באמצעיתו וכו׳ והרשב״א כתב דמי לאונס ודמי לפשיעה פירוש דמי לאונס משום דנתקל כעין אונס הוא לפוטרו ובשבועה משום התקנה ודמי לפשיעה מפני שנשא יתר על משאו ובפושע לא תקנו ונושאים בשכר היו ע״כ חייבים במקום פשיעה ופטרם משום תקנה ממחצה עכ״ל ולפי פרש״י אתה למד שכל זמן שאין במשוי כדי שני בני אדם ונשאו אחד שאינו משלם אלא מחצה וכ״נ דעת הרשב״א ולדעת רבינו משלם הכל ולפי דעת ההשגות נראה שהוא פטור מכלום ואינו עד כאן לשונו:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ד) לשון הרמב״ם אם נשאו כו׳ שם ברמב״ם מסיים בהך בבא ז״ל מכאן אתה למד שאחד שהעביר חבית גדולה שאין דרך כל הסבלים להעבירה שהוא פושע ואם נשברה בידו משלם הכל ע״כ ונ״ל דע״כ לא קאמר הרמב״ם דמשלם הכל אלא כשנשא החבית במוט פשוט על כתיפו באופן שכל המשא מונחת על מקום אחד וז״ש שאין דרך כל הסבלים להעבירה אבל בנושא במוט כפוף דהיינו שחלק המשא לשנים מודה דאפילו נושא יחידי אינו משלם אלא החצי וכמש״ר דאל״כ לא היה כתוב לשון הרמב״ם כו׳ אלא הו״ל להביא גם סוף דברי הרמב״ם דנלמדו מרישא ולכתוב והרמב״ם כתב כו׳ ל׳ פלוגתא אלא ש״מ כדכתיבנא. מיהו בפירוש דגמרא ע״כ מחולקים רבינו ורש״י [עם הרמב״ם] דלרבינו ורש״י דבאיגרא דמשלם חצי היינו באדם יחידי הנושא משא כבידה לאדם אחד וקלה לב׳ ולהרמב״ם איגרא היינו ב׳ הנושאים במוט פשוט והא דלא כתב הדין דהנושא במוט כפוף נראה דלא היה בנמצא בזמנו לשאת כן ולא עלתה על דעתו לחלק במשא בזה וריגלא נראה שלא היה גורסו הרמב״ם כמו שלא גרסו הרא״ש. גם הערוך בערך גד הביא להני דדרו באיגרא וגם הביא להני דדרו בריגלא הנזכר בפ׳ המביא כדי יין לענין טלטול שבת ולא הזכיר הך בריגלא הנזכר כאן משמע שלא היה גורסו ועיין בחידושים:
(ד) לשון הרמב״ם כו׳ ונראה דגם הרמב״ם מודה בדינים הקודמים ועבד״ר:
והרי זה אונס ומשלמין החצי ז״ל המ״מ שם לפי שהיה היה להם להתחבר יחד נשאת אלא משא של כל א׳ יכול נהעבירו לבדו וכיון שמשא זה כבד אצל כל אחד מהן היה בדין שישלמו הכל וכיון שהוא קל לשניהן היה בדין שיהיו פטורין ולפיכך משלמין מחצה זהו דעתו ז״ל לפי מה שביאר בבא השנייה עכ״ל. וז״ל הרמב״ם בבבא השנייה מכאן שהאחד שהעביר חבית גדולה שאין דרך כל הסבלים להעבירה שהוא פושע ואם נשברה בידו משלם הכל עכ״ל. וע״פ הדברים האלה נ״ל דכוונתו דס״ל להרמב״ם כיון שהוא כבד אצל א׳ ואינו נותן לשאת לא׳ א״כ יש על משא זו שם פשיעה לאדם א׳ הבא לנושאה ואף שנתתבר אחד עמו ומסייעו לשאת אותם כיון שאין מדרכן להתחבר בענין כזה כאילו נשאו א׳ דמי מיהו הואיל וקל הוא לשנים אינו חייב אלא החצי כן נ״ל ולא כעיר שושן שכתב אדברי המ״מ הנ״ל ז״ל כיון שמשא זה כבד אצל כל א׳ מהן י״ל שכל א׳ מהן סמך על חבירו להקל משאו והרי פשע כו׳ ע״ש וז״א דהא שהרי המ״מ סיים וכתב שהרמב״ם ביאר כן בבבא שנייה ואין פירושו דרמ״י נזכר כלל בבבא שנייה ודו״ק:
(ד) {ד} לשון הרמב״ם אם נשאו ב׳ החבית וכו׳ פ״ג משכירות והוא פי׳ למ״ש דדרו באגרא ואתבר משלם פלגא מ״ט נפיש לחד וזוטר לתרי דדרו באגרא משמע דשנים נושאין ביחד דלא כפרש״י דדרו בדעלמא קאמר ולא מיירי אלא באחד שנושאו:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(ג) נִשְׁבְּרָה בְּמָקוֹם שֶׁאֵין עֵדִים מְצוּיִים, נִשְׁבָּעִים שֶׁלֹּא שְׁבָרוּהָ בִּפְשִׁיעָה וּמְשַׁלְּמִים חֲצִי דָמֶיהָ. שֶׁהֲרֵי לֹא הָיָה לְכָל אֶחָד לְהַעֲבִיר אֶלָּא מַשּׂוֹי שֶׁהָיָה יָכוֹל לְהַעֲבִיר בִּפְנֵי עַצְמוֹ.
באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(ג) ג) שם בבריית׳ דאיסי בן יהודה שם
(ד) ד) מבואר במש״ל הרב המגיד
(ו) במקום כו׳ – דקי״ל כאיסי בן יהודה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(ד) מִכָּאן אַתָּה לָמֵד, שֶׁהָאֶחָד שֶׁהֶעֱבִיר חָבִית גְּדוֹלָה שֶׁאֵין דֶּרֶךְ כָּל הַסַבָּלִים לְהַעֲבִירָהּ בְּיָחִיד, שֶׁהוּא פּוֹשֵׁעַ, וְאִם נִשְׁבְּרָה בְּיָדוֹ מְשַׁלֵּם הַכֹּל. {הַגָּה: כָּל זֶה לְשׁוֹן הָרַמְבַּ״ם וְדַעְתּוֹ אֲבָל יֵשׁ חוֹלְקִים וּסְבִירָא לְהוּ דְּכָל שֶׁהוּא קַל לִשְׁנַיִם אַף עַל פִּי שֶׁהוּא כָבֵד לְאֶחָד, לֹא מִקְרֵי פוֹשֵׁעַ גָּמוּר, וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם רַק מֶחֱצָה (טוּר ס״ג וְהַמַּגִּיד פ״ד דִּשְׂכִירוּת).}
באר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(ה) ה) שם דין ג׳ וכתב ה״ה זו סברת רבינו ומבואר לפי שעתו ז״ל
(ו) ו) בשם רש״י והרשב״א ושאר מפרשים ז״ל שפירשו שלא דבר ר׳ חייא בר אבין כשנושאין שניהם ביחד אלא א׳ לבדו הוא הנוש׳ כמו שפירש״י שם
(ז) מכאן אתה למד כו׳ – פי׳ ממ״ש לפני זה בס״ב דדוקא כשנשאוהו שנים הוא דאינו משלם אלא מחצה כיון דהוא קל לשני׳ ואינו פושע גמור הא אלו נשאו א׳ הוה פושע גמור וחייב לשלם כולו:
(ח) אע״פ שהוא כבד לאדם אחד – מור״ם קיצר ונתן מקום למעיין לטעות בזה והוא דהטור חולק בזה וכ׳ דהיינו דוקא כשמחלק משא כבד כזה ונשאו במוט בשני ראשיו דהיינו בכל ראש תולה וקושר חצי המשא והמוט כפוף באמצע ומניחו במקום כפיפתו על כתיפו וכל כה״ג רגיל אדס להתחזק לנושאו אף שהוא יותר משיעור אדם א׳ כיון שאינו מגיע למשא של שני בני אדם מ״ה אינו משלם אלא מחצה אבל אם נושא המשא במוט מונח במקום אחד גם הטור כ׳ בהדיא דצריך לשלם כולה ע״ש בס״ג ואין לו׳ שכונת מור״ם במ״ש אבל יש חולקין כו׳ לדעת רש״י שכתב המ״מ בשמו בפ״ג דשכירות ז״ל ולפי פירש״י ז״ל אתה למד שכ״ז שאין במשוי כדי שני בני אדם ונשאו האחד שאינו משלם אלא מחצה כו׳ כי אף שסתם המ״מ בשם רש״י מ״מ כיון שמל׳ רש״י ג״כ אינו נלמד אלא דוקא בנושא המשא שכבד לאדם אחד בשני מקומות וע״כ גם דעת המ״מ שכ׳ בשמו כן הוא שהרי רש״י שם ס״פ האומני׳ פי׳ אגרא היינו מוט כפוף בשני בדין כו׳ כנ״ל ורגלא פי׳ שעשוי ראש האחד מפוצל כמין גבלא וקושר בכל ראש משא אדם אחד ונושא כל אחד על כתף מיוחד ע״ש וחייב לשלם כו׳ אף שקשרו בשני מקומות כיון שהוא משא ב׳ בני אדם ומינה למד המ״מ הא אם לא היה משא ב׳ בני אדם אלא יותר ממשא אדם א׳ דאינו משלם כולו כ״א פלגא וי״ל דמינה דדוקא כשנשאו בשני מקומות דדרך אדם א׳ להתחזק ולישא הוא דאינו משלם אלא פלגא משא״כ כשנשא המשא במוט במקום א׳ וכמ״ש הרא״ש גלל כן דברי מור״ם צ״ע למה סתם דבריו:
(ד) כבד – הסמ״ע מתמיה על הרמ״א שקיצר וסתם דבריו ולא הביא דעת הטור שכת׳ דמיירי דוקא כשמחלק משא כבד כזה ונשאו במוט בשני ראשיו כו׳ ע״ש:
(ז) מכאן כו׳ – וכמש״ש בדיגלא משלם כולה וכשיטתו דאפי׳ נשאו בב׳ ב״א וה״ה כאן:
(ליקוט) מכאן אתה כו׳ – הוא לגי׳ הרא״ש דל״ג בדיגלא משלם כולה וכן לא הזכיר למעלה הרמב״ם וש״ע לכן הצריכו ללמוד (ע״כ):
{ב} אדם הנושא חבית גדול שהיא כבד למשא אדם אחד ונתקל בה ונשבר פושע הוא וחייב:
{ג} והנושא משא כבד במוט כפוף באמצע ונותן על כתפו ונותן שני כדין בשני ראשין ונשבר משלם החצי שאינו אונס גמור שהרי קל הוא לשנים וכבד לאחד:
(ב) {ב} אדם הנושא חבית גדול שהוא כבד למשא אדם א׳ ונתקל בה פושע הוא ומחיוב:
(ג) {ג} והנושא משא כבוד במוט כפוף באמצע וכו׳ משלם החצי וכו׳ שם (פג.) אתקין רב חייא בר יוסף בסיכרא הני דדרו באגרא ואיתבר דלשלם פלגא בדיגלא משלם כולה מ״ט נפיש לחד וזוטרא לתרי קרוב לאונס וקרוב לפשיעה ופרש״י דדרו באגרא. מוט כפוף באמצעו ונותנו על כתפו ונושא שני כדין בשני ראשיו ונושא בו משא כבד: משלם פלגא. פועל שקבל עליו להוליך חבית ממקום למקום ונשאם באותו מוט ונשבר משלם פלגא: מ״ט נפיש לחד. ולא הו״ל להטעינו לבדו וזוטר לתרי וכיון דאינו ראוי לב׳ משאות דרך בני אדם להתחזק ולטוענו באחד הילכך דמי נמי לאונס: דדרו בדיגלא. עץ מפוצל בראשו וקושר בו משא ב׳ בני אדם ומכניס צוארו בין שני פצליו ומוטל על שתי כתפיו וראשו של מטה ארוך וכשעומד לפוש מציגו בקרקע: משלם כוליה. דפשיעה היא שהרבה במשא לב׳ בני אדם:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ב) אדם הנושא חבית גדול כו׳ עד והנושא משא כבד במוט כו׳ שם אתקין ר״ח בר יוסף הנהו דדרי באיגרא ואיתבר ישלם פלגא מ״ט נפיש לחד וזוטרא לתרי קרוב לאונס וקרוב לפשיעה. בריגלא משלם כולה עכ״ל הגמרא וכן הוא ברי״ף ופרש״י ז״ל דדרו באיגרא כו׳ ע״ש בפירש״י. וכן פי׳ ר״ן (וצ״ל לפירש״י שהמשאוי הכבד לאחד וקל לב׳ דרכן של בני אדם לשאת אותו במוט כפוף ומשא ב׳ ב״א לפעמים נושאו אדם יחיד במוט העשוי כעין רגלא ואפ״ה כיון שאין דרכו בכך חייב) ומעתה יש לדקדק על רבינו למה השמיט דין דריגלא ואף שהרמב״ם והרא״ש השמיטוהו ג״כ ומשמע שלא גרסו כלל מ״מ כיון שרש״י ורי״ף גורסין אותו היה לרבינו להזכיר דבריהם לדינא וע״ק מאין למד רבינו הך דינא שכתב שהנושא חבית שהוא כבד לאדם א׳ חייב דבגמרא ורי״ף ורא״ש לא נזכר ואייפ״י שהיה אפשר לומר דמדיוק דין מוט כפוף למדו כיון שדרך ב״א לטוענו ביחד ע״י מוט ממילא נשמע שכשנשא בלא מוט שאין דרך ב״א לשאת משא כבידה כך חייב לשלם כולה (וכן משמע ל׳ הרמב״ם שדין חבית נלמד מדין מוט וכמ״ש בסמוך) וי״מ אילו היה כוונת רבינו כן לא היה מקדים לכתוב דין חבית קודם דין מוט כיון שהוא נלמד ממנו לכן נראה שגם רבינו גרס בגמרא כגירסת רש״י בריגלא משלם כולה ומפרש ג״כ דאיגרא היינו מוט כפוף וריגלא היינו עץ מפוצל כמ״ש וכמ״ש רש״י אלא דבהא פליג עליה דלרש״י הטעם דאיגרא משלם חצי וריגלא משלם כולה משום דאיגרא היינו שנושא משא שהיא קלה לשניהם וריגלא היינו שנושא משא ב׳ ב״א ופירושו נראה דחוק בעיני דהגמרא לא הזכירה אלא החילוק הכלים שנושאים איגרא וריגלא אבל חילוק המשאות דזה יהיה משא של ב׳ ב״א וזה אינו כ״כ גדול לא נזכר ומש״ה פירשו דאידי ואידי איירי בנושא משא שהוא קלה לשניהם וכבידה לא׳. וטעם דאיגרא דאינו משלם אלא החצי משום שחלק המשא לשנים ואינה כבידה כ״כ ודרך ב״א יחידי לישא משא זו ע״י כך ובריגלא משלם הכל שכל המשא מונח על מקום אחד ואין דרך אדם יחידי לשאת משא כזו וזהו דין חבית גדול שהזכיר רבינו בסעיף הקדום וע״ע בסמוך:
(ג) ונותן שני כדים כו׳ יש גורסין שני בדים בבי״ת ולא נהירא דא״כ העיקר חסר מן הספר שהרי אינו חייב על נתינת הבדים אלא על משא כבידה שנושא בהם ולדידהו היינו מוכרחים להגיה ונושאים בהם משא כבידה ל״נ שעיקר הגירסא כדים בכ״ף וכן הוא בב״י (ונראה דגם ברש״י צ״ל כן אעפ״י שבחכמת שלמה לא משמע כן) ומש״ר ונותן שני כדים ולא כתב ונושא בב׳ כדים כדי להסביר הענין שטעם התשלומין החצי גבי מוט הוא כיון שמחלק המשא ונותן אותם לתוך ב׳ כדים שהיא קלה לשאת מאילו מונחים על מקום אחד וכמ״ש:
(ב) אדם הנושא חבית גדול כו׳ שהוא כבד למשא אדם אחד ונתקל פירוש אפילו נתקל במקום מדרון נמי פושע הוה כיון שנשא משא שלא יכיל האדם לישאנה ומ״ש וחייב פי׳ מדינא אבל ודאי משום מצוה איכא כדלעיל (וכן פירש״י בעובדא דרבה בר בר חנא דפשעו א״נ שנשא בריגלא ואפילו הכי א״ל רב זיל הב להו גלימייהו) אבל שבועה ג״כ לא שייך כאן שלא תקנו חכמים כיון דפושע גמור ועיין בסמוך ס״ג:
לאונס וקרוב לפשיעה וחייב עליהם ש״ש אך חכמים תקנו שיפטר בשבועה שלא פשע בה לגמרי או יביא ראיה שלא פשע:
לעשות לו לפנים כו׳ פי׳ לפטרו מתשלומין וגם מצוה אפילו ליתן לו שכרו אם הם עניים כו׳ ומשמע לי דלענין תשלומין אפילו אם הוא עשיר אין לחייבו וכ״כ לשון הגמרא דגרסי׳ שם רבה בר בר. חנן תברי ליה הנהו שקולאי לחביתא דחמרא שקל לגלימייהו אתא א״ל לרב א״ל הב להו גלימייהו א״ל דינא כך א״ל אין למען תלך בדרך טובים. יהיב להו גלימייהו א״ל עניי אנן כו׳ אמר ליה הב להו אגרייהו כו׳ הרי לך אפילו קידם שידע שהיו עניים צוה רב שאין לחייבם בתשלומין וק״ל. ישבע שלא פשע בה דעשאו שבירת חבית כשבורה ומתה הבהמה.
(ג) והנושא משא כבד במוט כפיף באמצע שם בגמ׳:
ונותן ב׳ כדים בב׳ ראשים ונשבר כו׳ כצ״ל כדים בכף ול׳ נותן כלומר שמחלק המשא לתוך ב׳ כדים כדי שלא תהיה כבידה כל כך (רב שהמשא) [דכשהמשא] אינה מונחת על מקום א׳ קל לנושאה וזש״ר שהרי קל הוא לשנים וכבד לאחד כלומר וכיון שאינו ראוי לב׳ משאות אעפ״י שהוא כבד למשא אדם א׳ דרך ב״א להתחזק ולטוענו ביחד לבד כשהמשא מחולקים כגון במוט כפוף ולהכי הוי קצת אונס משא״כ בנושא חבית גדול כו׳ דחייב מפני שהוא כבד למשא אדם אחד ואעפ״י שאין בו כדי נמשא ב׳ ב״א (וכמש״ר לפני זה) משום דהתם כל המשא מונחת על מקום א׳ ואין דרך בני אדם להתחזק ולטוענו ביחיד וזה שנושא פשע לכן חייב לשלם הכל ומש״ה כתב ונותן שני כדים ור״ל דאותו ענין המונח בחבית א׳ הוא מחלק ונותנו לב׳ כדים ונושא בב׳ ראשי המוט וק״ל ועיין בדרישה:
(ב) {ב} אדם הנושא חבית וכו׳ שם דדרו באגרא ואיתבר משלם פלגא בריגלא משלם כולה וכו׳ ופרש״י לפי הנוסחא המדוייקת דדרו באגרא מוט כפוף באמצעו ונותנו על כתפו ונותן ב׳ בדים בב׳ ראשיו ונושא בו משא כבד וכו׳ עכ״ל. והיינו כזה ואחריו נמשך רבינו אלא שכתב ב׳ כדין וכו׳ בכף אבל בדפוס בפרש״י שכתב ונושא ב׳ כדין ט״ס הוא וצ״ל ונותן ב׳ בדים בבית כדפי׳. ומ״ש רבינו תחלה אדם הנושא חבית גדול שהוא כבד למשא אדם וכו׳ אם דעתו כפרש״י צ״ל דהכי פי׳ כבד למשא אדם אחד דחבית זה א״א לנושאו אלא ע״י ב׳ בני אדם והיינו פי׳ בריגלא כשעשה שלא כדרך בני אדם שקשר בו משא ב׳ בני אדם וס״ל לרבינו דכיון דטעמא דחייב לשלם כולה משום דפושע הוא שהרבה במשא לב׳ בני אדם א״כ אין חלוק בין נשאו בעץ שקורין ריגלא או בענין אחר ס״ס כיון דפושע הוא דהרבה במשא לב׳ בני אדם חייב לשלם הכל אבל האי דררי באגרא דמשלם פלגא חיוביה דפלגא ולא כולה תליא נמי במה דדרי באגרא דע״י שהעץ כפוף באמצעו ומחלק המשא לשנים דרך בני אדם להתחזק ולטוענו באחד והלכך לאו פשיעה גמורה היא אלא דמי נמי לאונס ומשלם ולכן כתב רבינו צורת אגרא כדאיתא בגמ׳ וע״פ פרש״י דתרתי בעינן שיהא קל משא זה לב׳ ודרי לה באגרא אבל בעץ אחד כיון שהוא כבד לא׳ חייב לשלם כוליה וקרוב לומר דמ״ש רבינו אדם הנושא חבית גדול פי׳ שהוא כבד למשא אדם אחד אע״ג דקל הוא לב׳ נמי משלם כוליה דכיון דאינו נושאו באגרא פושע גמור הוא שמשא זו לא היה מחלקו לב׳ אלא נשאו כאחדלפי שהוא חבית אחד וא״א לחלקו לב׳. ופי׳ בריגלא עץ מפוצל בראשו וכו׳ וכשעומד לפוש מציגו בקרקע כמו שפרש״י ומביאו ב״י והיינו כזה. וע״ש שראשו אחד ארוך כרגל קרוי ריגלא ורבינו לא הביא צורת עץ זה וכתבתי טעמו בסמוך:
באר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(ה) הַסַבָּל שֶׁשָּׁבַר חָבִית שֶׁל יַיִן לְחֶנְוָנִי וְנִתְחַיֵּב לְשַׁלֵּם, וַהֲרֵי הִיא שָׁוָה בְּיוֹם הַשּׁוּק ד׳ וּבִשְׁאָר יָמִים ג׳, אִם הֶחֱזִירוֹ בְּיוֹם הַשּׁוּק חַיָּבִים לְהַחֲזִיר חָבִית שֶׁל יַיִן אוֹ יְשַׁלְּמוּ לוֹ אַרְבָּעָה, וְהוּא שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ יַיִן לִמְכֹּר בְּיוֹם הַשּׁוּק, אֲבָל אִם הָיָה לוֹ יַיִן, מַחֲזִירִין לוֹ שְׁלֹשָׁה. וְאִם הֶחֱזִירוֹ לוֹ בִּשְׁאָר יָמִים, מַחֲזִירִין לוֹ שְׁלֹשָׁה. וּמְנַכִּין לוֹ בְּכָל זְמַן טֹרַח שֶׁהָיָה טוֹרֵחַ בִּמְכִירָתָהּ וּפְגַם הַנֶּקֶב שֶׁהָיָה נוֹקֵב הֶחָבִית, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. {הַגָּה: גַּם זֶה לְשׁוֹן הָרַמְבַּ״ם וְדַעְתּוֹ, אֲבָל רֹב הַמְפָרְשִׁים חוֹלְקִים וּסְבִירָא לְהוּ בְּהֵפֶךְ, שֶׁאִם שָׁבַר בִּשְׁאָר הַיָּמִים מְשַׁלֵּם ג׳, וְאִם שְׁבָרוֹ בְּיוֹם הַשּׁוּק, אִם בָּא לְפָרְעוֹ בִּשְׁאָר הַיָּמִים צָרִיךְ לִתֵּן לוֹ אַרְבַּע וְאֵינוֹ נִפְטָר אִם רוֹצֶה לִתֵּן לוֹ חָבִית אַחֵר שֶׁל יַיִן, אֲבָל אִם בָּא לְפָרְעוֹ בְּיוֹם הַשּׁוּק יָכוֹל לְהַחֲזִיר לוֹ חָבִית אַחֵר שֶׁל יַיִן, וְהוּא שֶׁאֵין לוֹ יַיִן אַחֵר לִמְכֹּר בַּשּׁוּק, אֲבָל אִם יֵשׁ לוֹ יַיִן אַחֵר הֲרֵי הוּא אֶצְלוֹ כִּשְׁאָר יָמִים וְצָרִיךְ לִתֵּן לוֹ דְּמֵי הַיַּיִן (טוּר בְּשֵׁם הָרא״ש).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(ז) ז) שם דין ג׳ ממימרא דרבא דף צט ע״ב וכ׳ ה״ה י׳ פי׳ שהיה בפשיע׳ או במקום רואים ולא הביא ראי׳ וכו׳
(ח) ח) כ׳ ה״ה זה נמצא בספרים ולפי״ז גירסתו מוחלפת מגי׳ שלנו וכו׳ וגי׳ רבינו בשאר יומא מהדרי ליה תלתא וכן היא במקצת נוסחי ההלכות והכונה שהם יש להם לשלם לו חביות יין לפיכך כל המשלמי׳ דמים רואים כמה היה שוה בשעת החזרה וכו׳
(ט) ט) שם במימר׳ דרב׳
(י) י) כגי׳ הגמ׳ שלפנינו וכפי׳ שכ׳ הרא״ש שם דכי משלמי ארבעה דוקא בשברו׳ ביום השוק וכו׳ וכ״כ ה״ה שם בשם הר״א ז״ל פי׳ רבינו יהונתן ז״ל וכ״כ הרשב״א
(יא) פי׳ הסמ״ע בדקנה יין זה אחר זמן שבירה
(ט) הסבל ששבר חביות של יין כו׳ – הרמב״ם והמחבר הנמשך אחריו לא חילקו בין שברו החביות ביומא דשוקא בין נשבר בשאר הימים גם בין אם היה לבעל החביות יין אחר למכור בשעת השבירה בין לא היה לו וכ״כ המ״מ לדעת הרמב״ם וכ׳ בטעמא ז״ל והכונה שהסבלים יש להם לשלם לו חביות יין לפיכך כל שמשלמים דמים רואים כמה היה שוה ביום החזרה אם החזירה ביום השוק נותנין דמי שווים ביום ההוא לפי שאם ישלמו חביות יין ואין לו יין למכור היה מוכרה ומקבל ד׳ וכשהם מחזירים בשאר הימים אם היו מחזירין היו נפטרין ביין כשהם מחזירין דמים מחזירין בשווים דשאר הימים זו היא סברתו ז״ל עכ״ל המ״מ וכלל דבריו דס״ל שלעולם הולכין אחר זמן החזרה ואע״ג דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה מ״מ לא מיקרי גזלן ואין עליו לשלם אלא מה שקלקל בפשיע׳ ואין לו להחזיר אלא חביות יין והרי מחזיר הם או דמיהן אבל הרא״ש דחה סברא זו וכ׳ דהולכין אחר שעת השביר׳ מ״ה יש לחלק אימתי שברו וכמ״ש מור״ה ז״ל בהג״ה והוא באם שברו ביום השוק דהיה שוה ד׳ ובא לפרעו בשאר הימים צריך ליתן לו מזומנים ד׳ ואינו נפטר בחזרת חביות יין ולו׳ לו המתינו ומכרוהו ביום השוק ל״מ אם לא היה לו יין ביום השבירה דיאמר לו למעות אני צריך ואלו לא שברתו הייתי מוכרו אז והיו מעותי בידי אלא אפי׳ ידוע שנשאר לו יין באותו יום השוק ששברו זה מ״מ כיון שבאותו היום ששברו היה שוה ד׳ שם ד׳ עליו וצריך לשלם לו ד׳ ואף אם הי׳ לו יין עד הנה מ״מ לא סגי בשילם לו ג׳ כיון דשם ד׳ עליו ויכול למכרו עוד בעד ד׳ בימי שוק שיבואו אבל בהחזרת חביות יין נפטר בכה״ג וכמ״ש בסמוך (וכן מוכח מל׳ הרא״ש שהביא הטור ע״ש) ואם משלם לו ביומי דשוקא אע״פ שעברו כמה יומא דשוקא שהיה יכול למוכרה מ״מ אם אין לו עתה יין אחר למכור הרי הוא שוה אצלו ד׳ ביום השבירה ונפטר בזה:
(י) ונתחייב לשלם – ר״ל כגון ששברו בפשיע׳ באופן שחייב לשלם כמ״ש בס״א:
(יא) ופגם הנקב – כ״כ ג״כ הרמב״ם שם בפ״ג דשכירות ול׳ הגמ׳ הוא ומנכה ליה אגר טירחא ודמי ברזינייתא ופירש״י בל׳ א׳ ז״ל דמי ברזינייתא צריכין לשכור אומן לנקוב נקב בחביות מפני שהוא של חרס כו׳ עכ״ל ועד״ז כ׳ הטור וכמ״ש בפרישה וי״א דגם כוונת הרמב״ם והמחבר הוא לזה שצריכין הוצאה לנקב החביות ואותו נקב קורין אותו פגם אבל לא נהירא דא״כ לא ה״ל לסתום אלא לפרש לכן נראה דהרמב״ם פי׳ בע״א והוא דזה הפושע שמשלם לו היין ודמי חביות מנכה לו מדמי היין כשיעור הטורח שהיה לו במכירתו ומדמי החביות מנכה לו פגם הנקב דהא אלו לא שברה לא היה יכול למכור היין אם לא שהיה צריך לנקוב תחלה החביות וחביות שיש לו נקב אין שוה כ״כ כמו החביו׳ שלם שחביות שלם ראוי לכל דבר משא״כ זה וק״ל.
(יב) ואינו נפטר אם רוצה ליתן חביות כו׳ – בפרישה כתבתי דנראה אם נשאר לו יין מיום השוק ששבר בו ה״ז נפטר כשהחזיר לו חביות יין שהרי לא מצי למימר אלו היה בידי הייתי מוכרו אלא שאינו נפטר בנתינת ג׳ כיון שהי׳ שוה ד׳ ביום השבירה:
(יג) אבל אם יש לו יין אחר כו׳ – בפריש׳ כתבתי דנראה דהיינו דוקא בדקנה היין זה אחר זמן השביר׳ ואז אמרי׳ כיון דהי׳ החביו׳ שוה ד׳ ביום השביר׳ ועכשיו ביום התשלומין יש לו יין ואינו יכול למכור גם זה מ״ה צריך ליתן ד׳ דמי היין אבל אם נשאר יין זה שבידו עתה מיום השבירה נפטר בהחזרת חבית יין וכנ״ל ודו״ק: (הגה ובש״ע ישן בדפוס ויניצאה כ׳ כאן עוד דין ש״ש שכל׳ זמנו כלת׳ שמירותו אפי׳ היה עדיין בביתו אינו עליה אלא ש״ח ובש״ע דפוס קראקא השמיטו משום דכתבו המחב׳ ל׳ ס״ס שמ״ג ושם הוא מקום מקורו שנלמד מדין שנלמד שואל וכמ״ש בב״י):
(ב) [ס״ה הסבל] כו׳ הרמב״ם ס״ל דהולכין אחר החזרה דהיינו שבכל ענין יוכל להחזיר לו החביות יין או דמיהם רק שבסך הדמים יש חילוק דאם מחזיר ביום השוק יחזיר ד׳ כיון שיכול למכור אז בד׳ רק שאם הי״ל יין ביום השוק ולא הי׳ יכול למוכרו ה״ל כשאר הימים וא״צ להחזיר רק ג׳ דרוב המפרשים פליגי בתרתי והיינו היא דרמ״א חדא דלא אזלי׳ בתר החזר׳ לענין חזרת ד׳ או ג׳ אלא כפי מה שהי׳ שוה בשעת שביר׳ וכיון שהי׳ אז שוה ד׳ אף שלא הי׳ יכול למכור אלא יין שלו מ״מ שוה הוא אז ד׳ ויכול למוכרו ביום השוק אחר ועוד פליגי דאינו יכול להחזיר החביות יין רק אם שובר בשאר יומא אז יכול להחזיר החביות יין או ג׳ ואם שיברו ביום השוק מהדר ליה ביום השוק אפי׳ ביום השוק אחר מהדר לי׳ חביות יין או ד׳ ואם שיבר ביום השוק ומהדר לי׳ בשאר יומי צריך שיתן לו דוקא ד׳ שזה יכול לומר בשעת השבירה הייתי יכול למכו׳ בד׳ ולא נפטר בחזרת חביות וה״ה אם יש לו יין ביום השוק שמחזיר בו ה״ל יום השוק כשאר יומי דצריך לתת לו ד׳ ולא יין כיון ששברו בשעת היוקר ועכשיו יש לו יין בלא״ה למכר:
(ג) [ואינו נפטר כו׳] הסמ״ע ס״ק ז׳ כ׳ אם בשאר לו יין מיום השוק כו׳ ודבריו תמוהים מאד כתב בזה דכיון דבשאר הימים החבית של יין אינו שוה אלא ג׳ האיך אפשר לומר דבנתינת ג׳ לא יפטור ובנתינת חביות יפטור הלא יותר טוב ליקח דמי החביות מה שהוא אז כיון שמצינו בכל פרטי דין זה דנקט יפטור בנתינת החביות ולא יצטרך לחזור בתר דמי ואיפכא לא מצינו ודבר פשוט נ״ל כיון דלא סגי בנתינת ג׳ כמ״ש בהדיא מטעם דחייב לו ד׳ מחמת שהי׳ ד׳ ביום השבירה כ״ש דלא סגי בנתינ׳ החביות שאינו שוה אז אלא ג׳ ויש לי ראי׳ ע״ז מדברי הרא״ש שכ׳ וז״ל ועוד כ׳ בגי׳ אחרינא אבל אית לי׳ חמרא לזבוני איבעיא לי׳ לזבוני וה״פ והא דאמר דמשלם בשאר יומי ד׳ כמו שהי׳ שוה ביום השוק ששברוה דל״ל חמרא לזבוני אבל אם הי״ל בההוא יומא חמרא לזבוני לא משלם אלא ג׳ דא״ל איבעי לך לזבוני חמרא דהיה לך והרי לא מכרת כל היין שהיה לך נמצא שלא הפסדתי לך ד׳ זוזי ולא נהירא דמ״מ הי׳ שוה ביום השוק ד׳ ואם לא הספיק למכור כל יינו באותו יום השוק ימכרנו ביום השוק הבא אחריו עכ״ל ולפמ״ש הסמ״ע דנתינת דמי שויו לא מהני וחביות מהני קשה למה דחה הרא״ש את הגי׳ ה״ל לקיימה בענין זה דה״ה בשאר יומי צריך לתת לו ד׳ כשלא הי׳ ביום השוק של השבירה יין למכור אבל הי״ל ולא הי׳ יכול למוכרה א״צ לתת לו ד׳ רק צריך ליתן לו החבית עצמה אלא בע״כ צ״ל כיון שלא מספיק נתינת ג׳ וודאי לא תספיק גם נתינת החכית שאינה שוה אז אלא ג׳ ע״כ נ״ל שדברי הסמ״ע תמוהים: [אבל יש לו יין אחר] הסמ״ע ס״ק ח׳ מחלק בין קנה אותו אחר השבירה או לא ואין סמך בזה ותו קשה דאמאי מחלק תלמודא בין יש לו יין לאין לו ולא מחלק ביש לו גופיה בין קנה אותו אח״כ לקנה קודם ותו דגם ע״ז קשה אמאי דחה הרא״ש אותו שזכרתי בסמוך הי״ל לפרשה באופן דאם יש לו יין ביום השבירה שלא מכרו יכול להחזיר לו חביות יין אלא ברור נלפע״ד דאין חילוק בזה דכיון שאמרו ביש לו יין ביום השוק של חזרה הוה כשאר יומי לדידי׳ וגם זה הוא בכלל ואין החביות שוה לו אלא ג׳ א״צ לקבלו ואע״ג דביום שוק של השבירה הי״ל יין ולא מכרו מ״מ היה אז שוה ד׳ בעיני שאר כל אדם והולכין אחר שעת גזילה כפי שויו על שוק משא״כ לענין חזרה אחר שנתחייב לו ד׳ בעי למיהדר מה ששוה לניזוק ד׳ כנלע״ד פשוט דיין שיש לו בשעת שבירה לא מעלה ולא מוריד בזה:
(ב) הסבל ששבר חבית של יין כו׳ – עיין בסמ״ע ס״ק ט׳ עד אבל בחזרת חביות יין נפטר בכה״ג כו׳ ז״א ומ״ש בל׳ הרא״ש סכום המעות ל״ד הוא אלא ה״ה חבית יין שאינו שוה עתה רק כמו המעות והכי מוכח בהרא״ש להדיא דאל״כ היה יכול לומר שהגירסא איבעי לך לזבוני אמת הוא ופי׳ דיכול להחזיר לו החבית יין א״ו ס״ל להרא״ש דיכול לומר ס״ס החבית יין אינו שוה השתא רק ג׳ ואם היה בידי ביום השוק הייתי מטריח עצמי למוכרו ומה שנשאר בידי עכשיו ידעתי שאמכרנו ביום השוק הב׳ אבל יותר לא אוכל למכור ודו״ק.
(ג) אבל רוב המפרשים חולקין כו׳ – ולפי ע״ד הרי״ף והרמב״ם וה׳ המ׳ והמחבר מיירי ששברוה דוקא בשאר יומי וא״כ לענין הדין לא פליגי המפרשים ואפי׳ אם ת״ל דהרא״ש חולק ע״ז מדלא פי׳ גי׳ הרי״ף הכי מ״מ ה״ל הרא״ש יחידא׳ ולא אשכחן תו מאן דפליג לענין דינא ועוד די״ל דגם הרא״ש מודה לדינא אלא דלא ידע לפרש כן משום דהוי משמע ליה לישנא דאהדר ליה חביתא דחמרא שרשות בידו להחזיר לו אם ירצה ואולי גם מור״ם לא בא אלא לו׳ מה דמשמע מהרמב״ם והמחב׳ שאין חילוק בין שבר ביום השוק או בשאר ימים שהרי לא חילקו בכך וכן משמע בטור שדעת הרמב״ם דאין חילוק ע״ז חולקים רוב המפרשים דבשבר ביום השוק אין הדין כן אבל אם שבר בשאר הימים הדין כמ״ש המחבר וכן עיקר לדינא כי כבר אפשר לפרש דברי הרי״ף והרמב״ם והמחב׳ בשכר בשאר ימים כי היכא דלא לפלוג לדינא ואין זה דוחק שהרי הרא״ש ושאר פוסקים מפרשים הש״ס בשבר ביום השוק דוקא א״כ ע״כ דלאו בכל גונא מיירי בש״ס א״כ י״ל שהרמב״ם מפרש להפך ודו״ק.
(ה) חולקים – והש״ך כת׳ דנ״ל דהרי״ף והרמב״ם והה״מ והמחבר מיירי ששברוה דוקא בשאר יומי ואם כן לענין הדין לא פליגי המפרשים כו׳. ע״ש:
(ח) הסבל כו׳ – גי׳ כגי׳ הרי״ף בשאר יומי מהדרא ליה ד׳ ששמים כמה שוה בשעת החזרה ומפ׳ מ״ש ולא אמרן כו׳ קאי איומא דשוקא כפי׳ הראב״ד ורא״ש ואת שפיר לשיטתו מ״ש בגמ׳ אבל ה״ל כו׳ איבעי ליה לזבוני משא״כ לפי׳ הראב״ד ורא״ש וכמ״ש ברא״ש:
(ט) ופגם כו׳ – כפי׳ השני שברש״י:
(י) אבל רוב כו׳ – כגי׳ שלנו בגמ׳ מהדרו ליה ה׳ וכפי הראב״ד והרא״ש דמ״ש ולא אמרן כו׳ קאי אמהדר ליה ביום השוק ול״ג הא איבעי כו׳ ומפרשים ביומא דשוקא ביום השוק ממש אבל קודם יום השוק לא כי יאמר למעות אני צריך והמ״מ כ׳ טעם אחר ודלא כרש״י ד״ה אהדרו כו׳ ומפ׳ הראב״ד דוקא ששברו ביום השוק אבל שברו בשאר ימים לעולם א״צ להחזיר אלא ד׳ כשעת השבירה כמ״ש כל הגזלנין משלמין כו׳ וכמ״ש בספ״ג דב״מ ובב״ק ס״ה א׳ ע״ש וכ׳ המ״מ וכ״י שלפי׳ הראב״ד הסכימו כל המפרשים:
(ליקוט) הסבל כו׳ ג״ז לשון כו׳ – הנה ג׳ שיטות בזה רש״י ותוס׳ מפ׳ דבדמים לעולם משלם אלא דקודם שעבר יום שוק ראשון יכול לשלם לו בחביתא דחמרא ולא אמרן אלא כו׳ קאי על שאר יומי שמשלם ה׳ דוקא דלא ה״ל כו׳ והרא״ש פי׳ דוקא ששברו ביום השוק דאל״כ משלם כשעת הגזילה ולפירושו א״א לומר כפרש״י על קודם שוק ראשון וכ״כ הטור אפי׳ עברו כמה ימי השוק כו׳ בשאר יומי בשאר ימים ממש ולא אמרן כו׳ קאי איומא דשוק דמיפטר בחביתא דוקא דל״ל באותו יום שמהדר לו יין אחר ורי״ף גרים בשאר יומי מהדר ליה ד׳ ופי׳ נ״י ל׳ הראב״ד דה״ק אם שברו ביום השוק ואהדר ביום השוק משלם חביתא או ה׳ בשאר יומי כו׳ ששברו בשאר ימים משלם ד׳ והוא ג״כ כפי׳ הרא״ש וכ״כ הרא״ש שכן פי׳ הראב״ד. וברמב״ם ג״כ גריס כגי׳ הרי״ף אלא דמפ׳ אחזרה כפירש״י. ומפ׳ דבחבית יכול לעולם לסלקו אלא דאם משלם דמים שמין ביום החזרה כמה הוא שוה ודוקא כשאין לו יין אחר ביום השוק נותן ה׳ מפ׳ לא אמרן כו׳ איום השוק כפי׳ הרא״ש וכ״כ המ״מ אבל הטור מפ׳ דברי הרמב״ם מ״ש והוא שלא כו׳ קאי על יום השבירה וכמ״ש הרא״ש ועוד כ׳ בספרים כו׳ וה״פ כו׳ וכ׳ ול״נ דמ״מ כו׳ כמו שהקשה הרא״ש ג״כ ע״ז ע״ש (ע״כ):
(א) הסבל ששבר – פ׳ השואל דף צ״ט אמר רבא הני שקולאי דתברו חביתא דחמרא לחנוואה ביומא דשוקא מזדבנ׳ בחמשא בשאר יומי מזדבנ׳ בארבע הדרו ליה ביומ׳ דשוקא מהדרי ליה חביתא דחמר׳ בשאר יומי מהדרי ליה חמשא ולא אמרן אלא דלא הוי ליה חמרא לזבוני אבל ה״ל חמרא לזבוני הא איבעי׳ ליה לזבוני. ושטת רש״י אהדרי ליה ביומא דשוקא קודם שיגיע יום השוק שיוכל למוכרה ביום השוק שיגיע ראשון מהדרי ליה חמשא דאמר להו אי הוי גבאי ביום השוק חמשא הוי שוי ולא אמרן דמהדרי ליה חמשא אלא דלית ליה לחנוני חמרא לזבוני אבל הוי ליה חמרא לזבוני ולא זבין גלי אדעתיה דלא הוי מזבין ולא משלמי אלא חביתא דחמר׳ וכן משמע שטת תוס׳ שם ע״ש. ומדבריהם מבואר דהשבירה הוי בשאר יומי אלא דאפי׳ כי אהדרו בתר יומא דשוקא הראשון מהדרו חמשא משום דאמר חנוואה אלו הוי גבאי ביום השוק מזבנא לי׳ בחמש׳. אמנם קשה טובא כיון דקי״ל דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה וכל השומרין כשעת הפשיעה ע׳ סי׳ רצ״א סק״א וא״כ אמאי משלמי כיוקרא דלקמי׳. ונראה לפי מה שאמרו פ׳ כל שעה דף כ״ח בהא דתניא האוכל חמץ של הקדש במועד מעל וי״א לא מעל ומוקי לה רב יוסף דמפלגו בדבר הגורם לממון כממון דמי ומ״ד מעל סבר כממון דמי ומ״ד לא מעל קסבר דבר הגורם לממון לאו כממון דמי ופי׳ רש״י מ״ד מעל קסבר אע״ג דהשתא לא חזי כיון דלקמיה חזי גורם לממון הוא וכממון הוא וע״ש. וא״כ ה״נ כיון דלקמיה חזי וביום השוק שוי חמשא אית ליה ביה גורם לממון בחמשה ומשלם חמש והא דכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה אע״ג דאייקר בשעת התביעה היינו היכא דלא נודע בשעת הגזילה אם יתייקר אח״כ אבל היכ׳ דידוע היוקר דלקמיה כי הכא דביום השוק שוה חמשה אזלינן בתר יוקרא דלקמיה דה״ל גורם לממון. ואע״ג דאנן קי״ל דבר הגורם לממון לאו כממון ולית לן דר״ש דאמר דבר הגורם לממון כממון היינו משום דינא דגרמי מחייב אפי׳ לרבנן דפליגי אדר״ש דלא פליגי רבנן אדר״ש אלא בגונב קדשים שחייב באחריותן שיפטר מכפל וכמ״ש הרמב״ן בדיני דגרמי אבל קרן מודו רבנן דחייב משום דינא דגרמי וא״כ ה״נ מחייב משום דינא דגרמי כיון דברי היזקא שהרי שוה לקמיה ביום השוק חמש׳ ולא מיפטר בארבע אע״ג דיכול לקנות בזה חביות יין כיון דאזלינן בתר יוקרא דלקמיה וה״ל היזק בחמשה מש״ה צריך לחזור לו חביות יין דהוא נמי שוה חמשה ביום השוק.
ובס׳ המלחמות להרמב״ן נראה דס״ל נמי כשטת רש״י ע״ש פ׳ המפקיד גבי האי דזבין תורא דלית ליה ככי כו׳ משתבע איהו דלא ידע ומשלם בקרא דמי בשר בזול ופרש״י שהו׳ כעין פשר והרמב״ן כ׳ ז״ל והטעם הנכון דכיון דלית ליה ככי ושיני לא היה יכול להמתינו עד יומא דשוקא וכל מה שאדם מוכר מקמי יומא דשוקא פחות מכדי דמיו מוכרו כדאמרי׳ התם האי מאן דגזל חביתא דחמר׳ כו׳ ביומא דשוקא שוה חמשא ובשאר יומי שוה ארבעה וכו׳ אף כאן אלו היה יכול להמתינו עד יום השוק היה משלם לו כשער יום השוק וכיון שלא היה יכול להמתין משלם כשער של עכשיו שהו׳ שער הזול כך פי׳ ר״ת ז״ל עכ״ל. וכיון דדעת רש״י והתוס׳ והרמב״ן בחדא שיטה דאם ביום השוק שוה יותר צריך לשלם כשער יום השוק א״כ אם תפס מחנוני נראה דלא מפקינן מיניה עד דמשלם חמשא ועמ״ש בסימן קמ״ו סק״ג ושטת הרמב״ם הוא דאפי׳ היה השכירה בשאר יומא אזלינן בתר שעת החזרה ואם הי׳ חזרה ביום השוק דשוה חמשא כי משלם דמים נמי משלם חמשא ואם החזרה בשאר יומי דשוה ארבע משלם ארבע והוא דעת הש״ע ולדברי הרמב״ם לא ירדנו דהא כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה ולא כשעת התביעה ובסמ״ע ז״ל וכת׳ המ״מ בטעמ׳ דהרמב״ם שהסבלים יש להם לשלם לו חביות יין לפיכך כל המשלמין דמיהם רואין כמה הוא שוה בשעת החזרה כו׳ ואע״ג דכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה מ״מ לא מיקרי גזלן ואין עליו לשלם אלא מה שקלקל בפשיעה ואין לו להחזיר אלא חביות יין והרי מחזיר הן או דמיהם עכ״ל ותמוה לי מלתא דהא ס״פ המפקיד תנן במתני׳ דילקה בחסר וביתר וב״ה אומרים כשעת הוצאה ר׳ עקיבא אומר כשעת התביעה וקי״ל כב״ה ולא כר״ע ואע״ג דהתם שומר הוא דהוי ול״א כשעת התביעה וצ״ע.
(ב) שהיה טורח במכירתה – שם דף צ״ט ומנכה לו אגר טירחא ופירש״י מנכה ליה היינו אגר טירחא כפועל בטל כמה הוא רוצה לישב ולא למכור יין חבית אחת פרוטה פרוטה ויושב בטל ע״ש ומשמע דגם ביום השוק לא שוי חמשא אלא כשמוכרין פרוטה פרוטה אבל כשרוצה למוכרו בבת אחת אינו עולה חמשא וקשה לי דהא שם דף צ״ט אמר שמואל האי מאן דגזיל חביצה דתמרה מחברי׳ ואית בה נ׳ תמרי אגב הדדי מזבן בנ׳ נכי חדא חדא חדא מזדבן בנ׳ להדיוט משלם נ׳ נכי חדא ע״ש וכן פסק הרמב״ם פ״ב מגזילה והרי״ף והרא״ש שם ובטור וש״ע סי׳ שס״ב סי״ג. וכיון דהחביות בבת אחת אינו שוה חמשא למה משלם כדמי שווי׳ שנמכר א׳ א׳ ואפשר דשומר שאני דחיובו על אשר לא שמרו ומשום הכי מחייב על כל חדא וחדא אבל גזלן אינו שומר וצ״ע.
(א) [סמ״ע אות ט] שווים ביום ההוא. נ״ב עיין מ״ש בגליון לקמן סי׳ רע״ח:
(ב) הסבל ששבר חביות של יין בקצה״ח כתב לתרץ שלא יקשה מהא דכל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה וכל השומרין כשעת הפשיעה וכתב הטעם דדוקא כשאינו ידוע אם יתייקר אח״כ משלם כשעת הפשיעה אף שנתייקר אח״כ אבל היכא דידוע היוקר דלקמיה משלם כיוקרא דלקמיה משום דהוי גורם לממון ומדמה זה להא דפסחים כ״ט בחמץ של הקדש אף דבפסח לא שוה כלום מ״מ משל׳ כפי מה ששוה אחר פסח משום דהוי גורם לממון וה״נ דכוותיה ע״ש ולפענ״ד אא״ל כך דא״כ בהך דיומי ניסן יקדו ארעתא וביומי תשרי זל ארעתא כמבואר בב״ק ה׳ ה״נ אם יקלקל ויחפור בורות בהקרקע בתשרי יצטרך לשלם כיוקרא דלקמיה וכן בגוזל או מזיק תבואה צריך לשלם כשעת הגורן אלא ודאי דלא דמי כלל דשאני גבי חמץ דא״א לו למכור כלל בפסח ואינו מחזיקו רק על אחר פסח מש״ה חייב לשלם לו כפי השעה שדרך למכרו דדמי קצת לגוזל חבירו במדבר שא״א למוכרו כלל במדבר רק שמוליכו לשוק ודאי דחייב לשלם כשער שבשוק משא״כ הכא שהרבה מוכרים יין קודם יום השוק כשצריכין מעות וכן מוכרין הרבה קרקעות ביומי תשרי מש״ה לכ״ע אינו משלם רק כפי השער שהיה בשעת הגזילה אף שידוע שמתייקר ולא חשיב כלל גורם לממון דאימר היה מוכרו קודם יום השוק ועוד בשלמא חמץ אם היה רוצה שום אדם לקנות החמץ ולעבור על האיסור א״א לו לקנות רק בהסך ששוה אחר פסח חשיב שפיר גורם לממון אבל בדבר שהוא עכשיו בזול אף שידוע שיתייקר אח״כ אינו משלם רק כשער הזול דהא הי׳ באפשרי לקנות בשער הזול מאחרים מש״ה בודאי א״צ לשלם רק כשער הזול. לכן נלפענ״ד מדנקט הסבל ששבר חביות יין ולא נקט סתם מי ששבר חביות יין וכן בש״ס נקט הני שקולאי וכו׳ משמע דלא שייך דין זה רק בסבל והטעם נראה כיון דמיירי ששברו בפשיעה כמ״ש הסמ״ע ס״ק י׳ ומבואר בסי׳ קעו סעיף י״ד בהג״ה דשותף שמכר קודם זמנו דהוי פשיעה דחייב לשלם לחבירו מה שנתייקר אח״כ ועמ״ש שם הטעם דדמי לפועל דחייב לשלם מה שהיה יכול להרויח ע״ש ובסי׳ ש״ו הארכתי בטעם הדבר משום הכי חייב לשלם הכא ג״כ כשפשע בדבר שדרכו להחזיק עד הזמן כפי השער. ולפ״ז י״ל דמיירי ששכר סבל לשאת את החביו׳ ליום השוק למוכרו לאחרים בד׳ כי במקומו לא היו יכולים למכרו בד׳ רק במקום השוק ושברו בהולכה ושוב א״א לקנות אחר שיהיו יכולין להוליכו ליום השוק למוכרו שם מחמת שאין לו מעות לקנות חביות יין אחר ומבואר בשיטה מקובצת בב״מ דף ע״ד בשם הראב״ד דאם נתן לו יין להוליך ליום השוק דחייב לשלם לו מה שהפסיד ביום השוק ע״ש ומכ״ש כששברו בפשיעה דחייב לשלם כל מה שהי׳ יכול להרויח דהא ע״ז שכרו לעשות מלאכתו לשאת אותו לשם להרויח בו ולכך אם בא לשלם לו ביום השוק הראשון צריך ליתן לו חביות יין או ליתן לו ארבעה מה שהיה יכול להרויח. ומ״ש הרמב״ם כשמחזיר לו בשאר ימים דאינו משלם לו רק ג׳ היינו כשמחזיר לו קודם יום השוק הראשון אז נפטר בג׳ כיון דבזמן זה יכולין לקנות חביות יין כיו״ב בג׳ ואין הפסד לחנווני שהסבל יאמר לו אם תצטרך ליין תוכל לקנות בסך זה אבל כשמחזיר לו אחר יום השוק אין סברא כלל שיפטר בג׳ כיון שכבר נתחייב ביום השוק להחזיר לו ד׳ וכי משום שהוסיף פשע ועיכב המעות שנתחייב לו אצלו עד אח״כ יפטור עצמו בפחות כנלע״ד:
{ה} ואם נשבר החבית בענין שחייב לשלם וביום השוק שוה ה׳ דינרין ובשאר הימים שוה ד׳ אם שבר באחד משאר הימים משלם ד׳ שבר ביום השוק אם בא לפורעם באחד משאר הימים משלם לו ה׳ ואינו נפטר במה שיתן לו חבית של יין שיאמר לו אילו לא שכרת הייתי מוכר ביום ששברת והיו מעותי עתה בידי ואינו יכול לומר קח החבית ושמור עד יום השוק ותמכור שיאמר לו למעותי אני צריך אבל אם פורע לו ביום השוק אפילו אם עברו כמה ימי השוק משעה ששבר החבית נפטר בחבית של יין שהרי יכול למוכרו עתה לפיכך אם יש לו יין אחר כשבא לפורעו אף על פי שהוא יום השוק צריך ליתן לו ה׳ דינרין שהרי יש לו יין אחר למכור היום ויום השוק לו כיום אחר דמי וי״א אם היה לו יין באותו יום השוק ששברה ולא נמכר לו שא״צ לשלם לו אלא ארבעה דינרין כמו ששוה בשאר הימים שהרי היה לו יין ביום השוק ולא נמכר לו וכן כתב הרמב״ם ולא נהירא לא״א הרא״ש ז״ל שהרי היה שוה חמשה ביום השוק ששברה ואם לא הספיק למכור כל יינו באותו יום השוק ימכרנו ביום שוק אחר ובין כך ובין כך מנכין לו כדי דמי הטורח שהיה צריך לטרוח במכירתה ולהוציא עליה לכרוז ולעשות נקב בחבית וכיוצא בזה.
(ה) {ה} ואם נשבר החבית בעניין שחייב לשלם וביום השוק שוה ה׳ דינרים וכו׳ בפרק השואל (בבא מציעא צט:) אמר רבא הני שקולאי דתברי חביתא דחמרא לחנואה ביומא דשוקא מזדבנא בה׳ בשאר יומא מזדבנא בד׳ אהדרו ליה ביומא דשוקא מהדרו ליה חביתא דחמרא בשאר יומי מהדרו ליה ה׳ ולא אמרן אלא דלא הו״ל חמרא לזבוני אבל הו״ל חמרא לזבוני הא איבעי ליה לזבוני ומנכי ליה אגר טירחא ודמי ברזנייתא ופרש״י שקולאי. נושאי משוי: אהדרו ליה ביומא דשוקא. קודם שיגיע יום השוק שיכול למכרה ביום השוק שיגיע ראשון: מהדרו ליה ה׳. דאמר להו אי הוי גבאי ביומא דשוקא ה׳ היה שוה: ולא אמרן. דמהדרו ליה ה׳ אלא דלית לחנואה חמרא לזביני דהשתא ודאי אי אהדרו ניהליה הוה מזבין ליה. אבל הו״ל חמרא לזבוני ולא זבין גלי דעתיה דלא הוה מזבין ולא משלמי אלא חביתא דחמרא: וכי מהדרי ליה נמי ה׳. מנכי להו חנוני מה׳ אגר טירחא כפועל בטל כמה הוא רוצ׳ לישב ולא למכור יין חבית אחת פרוטה פרוטה וישב בטל: ודמי ברזנייתא. שנותנין למכריז את היין בשווקים וברחובות יש לפלוני יין למכור וי״מ שהיו צריכים לשכור אומן לנקוב נקב בחבית מפני שהוא של חרס ולתקן ברזא הנך דמי מנכי להו שהרי פטרוהו מכל אלה וכתב הרא״ש הני שקולאי דתברי ליה חביתא דחמרא וכו׳ מהדרי ליה ה׳ ומיירי דתברו ליה ביומא דשוקא דאי בשאר יומי לא משלמי אלא ד׳ שכך היו דמיה בשעת שבירה אבל כיון דתברוה ביומא דשוקא אי הדרא בשאר יומי משלם ה׳ כשעת אבידה אבל אי אהדרוהו ביומא דשוקא אמרינן ליה תיב וזבין כאשר היית עושה באותה שנשברה אבל בשאר יומי לא מצי אמרו ליה שמור אותה עד יום השוק ומכור אותה כי אמר למעות אני צריך ואילו לא שברת אותה מכרתיה ואז הייתי משתכר ולא אמרן אלא דלית ליה חמרא לזבוני באותו יום כשמחזירין לו החבית אבל אית ליה חמרא לזבוני כשמחזירין לא כלומר לא מפטרי בחזרת חבית אלא צריכים ליתן לו ה׳ זוזי דא״ל אם לא שברת הייתי מוכרה אז אבל ביום שוק יש לי יין למכור ואיני יכול למכור חבית זה נמצא יום השוק זה הוא לגבי דידיה כשאר ימים וכך הם דברי רבינו וז״ל ה״ה בפ״ג מהל׳ שכירות אהדרי ליה ביומא דשוקא מהדרי ליה חביתא דחמרא פרש״י קודם שיגיע זמן השוק שיוכל למכרה ביום השוק שיגיע ראשון ואחרי׳ פירשו ביום השוק ממש אבל קודם לכן לא שמא תחמיץ בשאר יומי מהדרי ליה ה׳ פירוש אינו מספיק להם בהשבת חבית יין כמותה דהא אינה שוה אלא ד׳ ואיהו אמר להו אי הוה גבאי ביומא דשוק ה׳ היה שויא לי שהייתי מוכרה ביזם השוק שעבר והייתי מוציא הדמים בריוח ולא אמרן דבשאר יומי משלמי ליה ה׳ אלא שלא הו״ל יין למכור ביום השוק שעבר אבל הו״ל יין למכור לכל מי שרוצה לקנות אינן משלמין אלא ד׳ זו היא שטת המפרשים ז״ל לפי גירסת הספרים ולפי שטה זו כל זמן שמשלמין דמים אין בין יום השוק לשאר ימים דבר ואין בהם חילוק אלא שביום השוק נפטרין בהשבת יין כמותו ובשאר ימים צריכים לשלם דמים ולא יין ופירש הר״א ז״ל דכי משלמין ה׳ דוקא בשברוה ביום השוק אבל אם שברוה בשאר ימים אינן משלמין אלא ד׳ כשעת הנזק וכן פי׳ רבינו יהונתן וכן הסכים הרשב״א ז״ל עכ״ל:
ומה שכתב וי״א אם היה לו יין באותו יום השוק ששברה ולא נמכר לו שא״צ לשלם לו אלא ארבע דינרים כמו ששוה בשאר ימים וכו׳ שם כתב הרא״ש וז״ל עוד כתוב בספרים גירסא אחרת אבל אית ליה חמרא לזבוני איבעי ליה לזבוני והכי פירושו הא דאמרת דמשלמי בשאר יומי ה׳ כמו שהיתה שוה ביום השוק ששברוה דלית ליה חמרא לזבוני אבל אי הו״ל בההוא יומא חמרא לזבוני לא משלמי אלא ד׳ דא״ל איבעיא לך לזבוני חמרא דהוה לך והרי לא מכרת כל היין שהיה לך נמצא שלא הפסדנו לך ה׳ זוזי ול״נ דמ״מ הוי שוי ה׳ ביום השוק ואם לא הספיק למכור כל יינו באותו יום השוק ימכרנו ביום השוק הבא אחריו כך פירש הראב״ד עכ״ל:
וכתב עוד הרא״ש רי״ף גרים ובשאר יומי מהדר ליה ד׳ ולא ידעתי לפרשה עכ״ל וז״ל הרמב״ם בפ״ג מהלכות שכירות הסבל ששבר חבית של יין לחנוני ונתחייב לשלם והרי היא שוה ביום השוק ארבעה ובשאר הימים שלשה אם החזירו ביום השוק חייבים להחזיר חבית של יין או ישלמו לו ארבעה והוא שלא היה לו יין למכור ביום השוק אבל אם היה לו יין מחזירק לו ג׳ החזירו לו בשאר הימים מחזירין לו ג׳ ומנכין לו בכל זמן טורח שהיה טורח במכירתה ופגם הנקב שיהיה נוקב החבית וכן כל כיוצא בזה וכתב ה״ה גירסת רבינו בשאר יומי מהדרי ד׳ וכך הוא במקצת נוסחי ההלכות והכוונה שיש להם לשלם לו חבית יין לפיכך כל שמשלמין דמים רואים כמה היא שוה בשעת החזרה אם ביום ראשון נותנין דמי שויה ביום ההוא לפי שאם ישלמו חבית יין כיון שאין לו יין למכור היה מוכרה ומקבל דמים כשהם מחזירים אותה בשאר ימים אם היו מחזירין יין היו נפטרים כל היום ביין כשהם מחזירין דמים מחזירין בשיווי שאר הימים זו היא סברתי ז״ל עכ״ל:
ממה שכתב רבינו בסימן שמ״ג גבי שואל יש ללמוד לש״ש לזמן שכיון שכלה זמנו כלתה שמירתו ואפי׳ היא עדיין בביתו אינו עליה אלא שומר חנם:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ה) וביום השוק שוה ה׳ כו׳ אם שבר בא׳ משאר ימים כו׳ ז״ל הגמרא בב״מ אמר רבא הני שקולאי דתברי חביתא דחמרא לחנוואי. ביומא דשוקא מזדבנא בה׳ ובשאר יומי מזדבני בד׳ אהדרי ליה ביומא דשוקא אהדרי ליה חביתא דחמרא בשאר יומא מהדרי ליה ה׳ ולא אמרן אלא דלית חמרא לזבוני א״ל אי אית ליה חמרא לזבוני לא עכ״ל הגמרא ע״פ גירסת הרא״ש. ופי׳ הרא״ש דמיירי דתבר ליה ביומא דשוקא דאי בשאר יומי לא משלמי אלא ד׳ שכך היו דמיה בשעת שבירה ומפרש דמ״ש לא אמרן כו׳ אמהדרי חבית חמרא קאי כלומר לא אמרן דכי מהדרי ליה ביומא דשוקא דיכולין למיהדר ליה חבית דחמרא בדלית ליה עכשיו ביום השוק הזה יין אחר אבל אי אית ליה לזה עכשיו יין צריכין ליתן לו ה׳ זוז דא״נ אם לא שברת הייתי מוכרו אבל ביום השוק זה יש לי יין למכור וא״י למכור חבית זה ויש גורסים בענין אחר לא אמרן אלא דלא הו״ל חמרא לזבוני אבל אי הו״ל חמרא לזבוני איבעיא להו לזבוני וה״ק הא דמשלמין בשאר יומי ה׳ אם תברא ביומא דשוקא דלא היה לו יין ב׳ ביום השוק ששברה למכור אבל אי הו״ל יין למכור באותו יום השוק לא משלמי אלא ד׳ כאילו חברוהו בשאר יומי דא״ל איבעי לך לזבוני פי׳ הרי לא מכרת כל היין שסיה לך נמצא שלא הפסדתי לך ה׳ זוז ע״כ תוכן דברי הרא״ש ובזה דברי רבינו מבוארים שהן ע״פ שיטת וגירסת הרא״ש אבין. והי״א שהזכיר הוא לפי גירסא האחרת שדחה הרא״ש (ועיין עוד בחדושים) וי״א אם היה לו יין באותו יום השוק ששברה ולא למכר כו׳ עד וכ״כ הרמב״ם מ״ש בשם הרמב״ם הוא בפ״ג דשכירות וז״ל הסבל ששבר החבית של יין לחנוני ונתחייב לשלם והרי הוא שוה ביום השוק ד׳ ובשאר ימים ג׳ אם החזירו ביום השוק חייב להחזיר לו החבית של יין או ד׳ דינרין והוא שלא היה לו יין למכור ביום השוק אבל אם היה לו יין מחזירים לו ג׳ החזירו לו בשאר ימים מחזירין לו ג׳ עכ״ל. ולכאורה שרבינו שכתב טל הי״א וכ״כ הרמב״ם הבין המשך ל׳ הרמב״ם כך סבל ששבר חבית כו׳ פי׳ ששבר חבית ביום השוק ומחזירו ביום השוק בדמים חייבים להחזיר לו כפי שווי׳ ביום השוק דהיינו ד׳ (אך בזה ידם על העליונה שאם רוצים מחזירים לו חבית). והוא שלא היה כו׳ פי׳ ולא אמרן דכי תברו ליה ביום השוק שצריכין ליתן לו או חבית או ד׳ כפי שווי׳ ביום השוק אלא דלא הו״ל יין ביום השוק שתברא אבל אם היה לו יין באותו פעם ולא מכרו אינו מהדר ליה אלא כמו ששוה בשאר הימים והיינו כי״א שכ״ר אלא שמוסיף עליהם הרמב״ם שאם החזירו בשאר הימים אף ע״פ ששברוהו ביום השוק דשוה ד׳ אינם מחזירים לו אלא ג׳ כיון שביום החזרה אינו שוה אלא ג׳ לפ״ז ס״ל להרמב״ם כל הקולות וה״ה כי תברי בשאר יומי כי אהדרו ביומא דשוקא ואין לו יין א״צ ליתן לו אלא ג״ והיה גירשתו בגמ׳ כגירסת הרי״ף רבו אהדרי ליה ביומא דשוקא מהדרי ליה חבית דחמרא בשאר יומי משלם ד׳ (דהיינו ג׳ שהזכיר הרמב״ם) ע״ש כנ״ל לדעת רבינו אבל המ״מ לא פירש דבריהם כן דז״ל גי׳ רבינו בשאר יומי מהדרי ד׳ וכן הוא במקצת נוסחאות הלכות (והיינו כמ״ש בסמוך) והכוונה שיש להם לשלם לו חבית יין לפיכך כל שמשלמים דמיה רואין כמה היה שוה ביום החזרה אם החזירה ביום השוק נותנים דמי שוויה ביום ההוא (פי׳ לפי ערך שיווי החבית אם ישלמו היום ועיין פי׳ המ״מ שכתבתי בסמוך) לפי שאם ישלמו חבית יין כיון שאין לו יין למכור היה מוכרה ומקבל דמים וכשהם מחזירים אותם בשאר ימים אם היו מחזירים יין היו נפטרין כל היום ביין כשהן מחזירין דמים מחזירין בשיווי שאר הימים זו היא סברתם ז״ל עכ״ל המ״מ ובאמת של׳ הרמב״ם לכאורה משמע כמי שהבינו רבינו שכתב והוא שלא היה לו יין למכור ל׳ עבר משמע דקאי איום השוק שעבר דהיינו יום התבירה וכן הוא ג״כ לשון הרי״ף ואילו לדעת המ״מ היה להן לומר והוא דלית ליה חמרא כו׳ אבל א״ל כו׳ ומה שהכריח המ״מ לפרש בע״א נראה משום דלדעת רבינו אין טעם בסיפא כי מהדדי ליה בשאר יומי למה מחזירין לו כו׳ לרי״ף ורמב״ם הא אין הדבר תלוי ביום החזרה שהרי ברישא כי אהדדו ביום השוק חלקו בין היה לו יין ביום השוק שעבר או לא ש״מ דהכל תלוי ביום התבירה אם לא שנאמר דס״ל כל הקולות והוא דוחק ונראה דמש״ה כתב הרא״ש על לשון הרי״ף הנ״ל ז״ל ולא ידעתי לפרשה עכ״ל ר״ל שמאחר שכתב הרי״ף ולא אמרן אלא דלא הו״ל חמרא כו׳ נ׳ עבר משמע דהכל תלוי ביום השוק ויום התבירה וא״כ בשאר יומי אמאי מהדרי ליה אבל לפי פי׳ המ״מ א״ש דס״ל דהכל תלוי ביום החזרה. ונראה דגם רבינו פירש לדברי הרמב״ם כמו שפירשו הרא״ש וכתב דלא הבינו. ומ״ש אחר דעת הי״א כו׳ וכ״כ הרמב״ם לא אכל דברי הי״א קאי אלא אמה שגם הרמב״ם פירש החילוק דאם יש לו יין כו׳ קאי אשעת החזרה ולא אשעת השבירה ודו״ק:
(ה) ואם נשבר החבית בענין כו׳ מימרא דרבא פ׳ השואל:
אם שבר בא׳ משאר ימים משלם ד׳ פי׳ וה״ה נמי חבית יין ואפילו היה יום השוק בין יום השבירה ובין יום התשלומין דלא שייך הכא למימר אילו היה לי ייני הייתי מוכרה כבר ועכשיו למעות אני צריך דהא לא הזיק לו אלא בארבע וכל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה והרי חזר ומשלם לו ד׳:
לפיכך אם יש לו כו׳ נראה דר״ל שאחר שנשבע חוזר וקנה יין בין השבירה לתשלומין דאי באית ליה יין שנשאר לו מיום השוק הראשון יום השבירה ודאי נפטר בחבית של יין שהרי אינו יכול לומר לו אלולי ששברתי הייתי מוכרו שהרי מה שהיה לו כבר לא מכר וגם רבינו בסמוך לא כתב בשם הרא״ש אלא דלא סגי ליה בשילם ד׳ כשהיה לו יין מתחלה אבל בחזרת לו חביות יין ודאי סגי וכמ״ש בסמוך וק״ל:
וי״א אם היה לו יין כו׳ הרא״ש שם הביאה:
ולא נמכר לו כו׳ נראה דר״ל שלא נמכר ביום השוק שנשבר אף שנמכר אח״כ ואין לו יין כלל ואפי׳ עברו בנתיים ב׳ וג׳ יום השוק אפ״ה ס״ל לי״א שאינו משלם אלא ד׳ והטעם דכיון שבאותו יום השוק שנשבר היה לו יין הרבה עד שלא מכרו כולו הו״ל יום השוק לגביה כיומא אחרינא ואינו משלם אלא ד׳ מיהו הרא״ש שחולק עליה ש״ל דאפילו היה לו עדיין יין מיום השוק הראשון שנשבר בו ולא מכרו אפ״ה כשבא ליתן לו דמים צריך ליתן לו ה׳ כיון שסוף סוף ביום שהזיקו בה׳ ומיהו בודאי פשיט דגם להרא״ש אם בא לחזור לו חביות מחזיר לו וכמ״ש לעיל ודו״ק בדרישה:
וכ״כ הרמב״ם בפ׳ הנ״ל ועבד״ר:
ולהוציא עליה לכרוז ולעשות כו׳ ל׳ גמרא ומנכה לו אגר טירחא ודמי ברזינייתא וע״ש בפרש״י דבשני הפירושים שלו גרים ברזינייתא בבי״ת ולתרוייהו ל׳ ברזא הוא והיינו העץ שתוחבין בנקב החבית שמוציאין מתוכו יין אלא דלפירוש הראשון אין קפידא בהוצאת עשיית הנקב ולא בעשיית ברזא לתוך הנקב מפני שאיירי בחבית של עץ שאין הוצאת עשיית הנקב נחשב לכלום ומש״ה הוצרך לפרש שההוצאות הוא עבור הכרוז ונקרא אותה הוצאה ע״ש הכרזה שמכריזין יש לפלוני יין הנמכר בברזא כלומר הנמשך מעט וחוזר ונשתם כל פעם בברזא משא״כ לפירוש השני דהוצאה עבור הנקב שמיירי בחבית של חרם שיש הוצאה רבה ע״ז מפני שצריך אומנות שלא ישתבר החבית בנקיבתו וקורא הנקב על שם הברזא משא״כ ברזא בלא נקב וק״ל. ורבינו כתב הוצאות שני הפירושים ולא נקט בלשונו ל׳ הגמרא אלא הענין המכוון ממנו וכתב לכרוז דהיינו פי׳ קמא דעושין הכרזה פ׳ יש לו יין למכור ולעשות נקב הוא פירוש השני ולא הזכיר ברזא כלל מפני שאין הוצאה על עשיית הברזא וכמ״ש והרמב״ם פי׳ דמי ברזנייתא ע״ד אחר כתבתיהו בסמ״ע עיין שם:
(ה) {ה} ואם נשבר החבית וכו׳ מימרא דרבא פרק השואל סוף (בבא מציעא צ״ט) ולפרש״י משמע דאין חלוק בין נשבר בשאר הימים בין נשבר ביום השוק דכשמשלם לו דמים יכול לומר לו לדידי שוה ה׳ שהייתי מחזיקו ומוכרו ביום השוק ומוכרו בה׳ אלא שכשמשלם לו חבית יין יש חלוק דאם נותן הוא לו קודם שעבר יום השוק ראשון שיכול למוכרה ביום השוק שיגיע ראשון צריך לקבלו מידו אבל אם לאחר שעבר יום השוק ראשון נותן לו חבית יין בשאר הימים קודם שיגיע יום השוק השני א״צ לקבלו מידו אלא נותן לו ה׳ דמצי א״ל אי לא איתבר לי ההוא חביתא הייתי מוכרו ביום שוק הראשון בה׳ ולא אמרן אלא היכא דלא הו״ל חמרא לזבוני ביום השוק שעבר אבל אי הו״ל חמרא לזבוני ביום השוק שעבר ולא זבין מהדר ליה נמי השתא חביתא דחמרא לשומרו ליום השוק השני ולא מצי למימר ליה אילו הוה גבאי ביום השוק הראשון שעבר משה הוי שוה שהרי היה לו יין אחר באותו יום השוק ולא מכרו כל זה פי׳ רש״י ותוספות לשם אבל הרא״ש לא פי׳ כך אלא ס״ל דכשנשבר בשאר הימים לא משלם ליה אלא ד׳ שכך היו דמיה בשעת שבירה ופי׳ בו פי׳ אחר גם על ולא אמרן אלא דלא הו״ל חמרא לזבוני כו׳ כתב פי׳ אחר וכך הם דברי רבינו כפי׳ הרא״ש וכך היא כוונתו שאם שברו ביום השוק משלם לו ה׳ ואינו נפטר במה שיתן חבית יין אחר שעבר יום השוק שיאמר לו אילו לא שברת וכו׳ אבל אם פורע לו ביום השוק ל״מ באותו יום השוק ששבר פרע לו חבית של יין ויכול למוכרו דנפטר אלא אפילו עברו כמה ימי השוק וכו׳ ודין זה כשעברו כמה ימי השוק ופורע לו ביום השוק דנפטר בחבית של יין אינו אלא היכא דבאותו יום השוק שפורע לו יין אחר למכור אבל כשיש לו יין אחר למכור אינו נפטר בחבית של יין:
ומ״ש וי״א וכו׳ גם זה באשר״י לשם והוא ע״ד פי׳ רש״י ותוס׳. ומ״ש ולא נהירא להרא״ש וכ׳ שם בפסקיו וטעמו דכיון שהי׳ שוה בשעת שבירה ה׳ נתחייב לו לשלם ה׳ כשעה שאבדה מן העולם ואין חילוק בין היה לו יין אחר באותו יום השוק ולא מכר או לא הו״ל יין כלל:
ומ״ש ובין כך ובין כך מנכה לו וכו׳ שם ומנכה לו אגר טירחיה ודמי ברזנייתא ורש״י פי׳ על ברזנייתא ב׳ פירושי׳ ו ותרוייהו אמת ורבינו ג״כ כתב כשני הפירושי׳ ולהוציא עליה לכרוז ולעשות נקב בחבית גם כתב מנכין לו כדי דמי הטורח דהיינו אגר טירחא דקאמר בגמרא:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(ו) שׁוֹמֵר שָׂכָר, כֵּיוָן שֶׁכָּלָה זְמַנּוֹ כָּלְתָה שְׁמִירָתוֹ, וַאֲפִלּוּ הִיא עֲדַיִן בְּבֵיתוֹ אֵינוֹ עָלֶיהָ אֶלָּא שׁוֹמֵר חִנָּם.
באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(יב) כ) ב״י מחס״א וממ״ש הטור בסי׳ שמג גבי שואל מבואר׳ במ״ש שם וכתבו גם המחבר שם שנית ובדפוס קראקא השמיטוהו מטעם זה סמ״ע
(יא) ש״ש כו׳ – כמש״ש פ׳ ב׳ פ״א א׳ ושם מסתברא כו׳ ודוקא בשואל משא״כ בש״ש:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהביאור הגר״אאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חושן משפט שד – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), מקורות וקישורים לשו"ע חושן משפט שדרשימת מהדורות, באר הגולה חושן משפט שד, סמ"ע חושן משפט שד, ט"ז חושן משפט שד, ש"ך חושן משפט שד, באר היטב חושן משפט שד, ביאור הגר"א חושן משפט שד, קצות החושן חושן משפט שד, הגהות ר' עקיבא איגר חושן משפט שד, נתיבות המשפט ביאורים חושן משפט שד, טור חושן משפט שד, מקורות וקישורים לטור חושן משפט שד, בית יוסף חושן משפט שד, אור חדש – תשלום בית יוסף חושן משפט שד – באדיבות המחבר, הרב אהרן אופיר (כל הזכויות שמורות למחבר), דרישה חושן משפט שד, פרישה חושן משפט שד, ב"ח חושן משפט שד

Choshen Mishpat 304, Shulchan Arukh Sources Choshen Mishpat 304, Be'er HaGolah Choshen Mishpat 304, Sema Choshen Mishpat 304, Taz Choshen Mishpat 304, Shakh Choshen Mishpat 304, Baer Heitev Choshen Mishpat 304, Beur HaGra Choshen Mishpat 304, Ketzot HaChoshen Choshen Mishpat 304, Hagahot R. Akiva Eiger Choshen Mishpat 304, Netivot HaMishpat Beurim Choshen Mishpat 304, Tur Choshen Mishpat 304, Tur Sources Choshen Mishpat 304, Beit Yosef Choshen Mishpat 304, Or Chadash - Tashlum Beit Yosef Choshen Mishpat 304, Derishah Choshen Mishpat 304, Perishah Choshen Mishpat 304, Bach Choshen Mishpat 304

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×