(א) המעביר חביות כו׳ ז״ל המשנה המעביר חבית ממקום למקום ושברה בין ש״ח בין ש״ש ישבע ובגמרא מייתא ברייתא דאמר ר״מ הכי ופליג ר״י ואמר ש״ח ישבע נושא שכר ישלם ור״א אמר (גם זה אני שמעתי) זה וזה ישבע ותמה אני אם יכולין לישבע עכ״ל הברייתא ומפרש שם משמיה דרבי יוחנן דבהכי פליגי דר״מ סבר אף דנתקל פושע הוא מ״מ ס״ל דתק״ח הוא שישבע שלא בכוונה שברו ויפטר דאל״כ אין לך אדם שיעבור חבית ממקום למקום ור״י ס״ל דנתקל לאו פושע הוא אלא הו״ל כגניבה ואבידה דהוי קרוב לפשיעה וקרוב נאונס מש״ה ש״ח ישבע שלא פשע בה ויפטר וש״ש ישלם כדין גניבה ואבידה. ור״א תמה על ר״מ איך יכול ש״ש לישבע דנהי שלא פשע מ״מ הו״ל כגניבה ואבידה ואפי׳ ש״ח תינח במקום מדרון שלא במקום מדרון ודאי פושע הוא עכ״ל הגמרא ופסקו הפוסקים הרי״ף והרא״ש והרמב״ם דהלכה כר״י בזה דלא חשבינן נתקל פושע ולאפוקי מר״מ דס״ל נתקל פושע הוא. ופסקו כר״מ בהא דס״ל דאף ש״ש פטור בשבועה מתק״ח כנ״ל לא כר״י דס״ל דש״ש חייב לשלם משום דאית ליה דר״י דאיכא תק״ח בזה להיות פטור וממילא נשאר הש״ש אדינא שחייב דאף דלא הוי נתקל פושע מ״מ אונס ג״כ לא הוה אלא כגניבה ואבידה וכנ״ל אלא כר״מ דפוטר אף ש״ש מכח תק״ח מיהו גם בזה דלא קי״ל לגמרי כר״מ דלר״מ אף אם פשע נתקל הוה פטור מכח תקנה זו דהרי ס״ל דכל נתקל פושע הוא ואפ״ה פטרי׳ ומש״ה ס״ל דאין צריך לישבע אלא שלא בכוונה שברה ונפטר וכנ״ל. והפוסקים פסקו כר״י בהא דנתקל לאו פושע הוא ולא כר״י בהא דחייב ש״ש אלא כסברת ר״מ דמפטר מכח תקנת חז״ל. מיהו דוקא אם לא פשע ומש״ה צריך לישבע שלא פשע בתקלתה הא אם פשע בה אף שלא בכוונה שברו חייב לשלם. והנה רבינו ס״ל מדאמר ר״א הו״ל בתמיהתו שלא במקום מדרון מא״ל ש״מ דס״ל שלא במקום מדרון ודאי פושע הוא וחיייב אפילו ש״ח מדינא לפי מאי דקי״ל דבודאי פשע לא תקנו חז״ל לפטרו אלא שאמרו מצוה לעשות עמו לפנים משורת הדין וכמש״ד ובזה דברי רבינו מבוארים. אבל תימא הוא בעיני שהרי״ף והרא״ש והרמב״ם לא חלקו בין מקום מדרון לשלא במקום מדרון הוא ולא הביאו דברי ר״א שתמה ואמר שלא במקום מדרון הוא ודאי פשיעה ומשמע דס״ל דנתקל אפי׳ שלא במקום מדרון נפטר אפילו ש״ש משבועה שלא פשע בהם מכח תקנה וכנ״ל וכ״כ הרמב״ם בפ״ג דשכירות והעתיק בש״ע. ולעד״נ ראייה לדבריהם דמדתמה ר״א עליהם ואמר שלא במקום מדרון מא״ל ש״מ דר״מ ור״י דפטרי ש״ח איירי אפילו שלא במקום מדרון וקי״ל כוותייהו וכנ״ל ויש נהפליא שלא הרגיש בזה הב״י לכתוב שדברי רבינו שלא כדברי כל הפוסקים וגם מור״ם לא הזכיר מזה לא בד״מ ולא בש״ע וצ״ע ודו״ק:

(ד) לשון הרמב״ם אם נשאו כו׳ שם ברמב״ם מסיים בהך בבא ז״ל מכאן אתה למד שאחד שהעביר חבית גדולה שאין דרך כל הסבלים להעבירה שהוא פושע ואם נשברה בידו משלם הכל ע״כ ונ״ל דע״כ לא קאמר הרמב״ם דמשלם הכל אלא כשנשא החבית במוט פשוט על כתיפו באופן שכל המשא מונחת על מקום אחד וז״ש שאין דרך כל הסבלים להעבירה אבל בנושא במוט כפוף דהיינו שחלק המשא לשנים מודה דאפילו נושא יחידי אינו משלם אלא החצי וכמש״ר דאל״כ לא היה כתוב לשון הרמב״ם כו׳ אלא הו״ל להביא גם סוף דברי הרמב״ם דנלמדו מרישא ולכתוב והרמב״ם כתב כו׳ ל׳ פלוגתא אלא ש״מ כדכתיבנא. מיהו בפירוש דגמרא ע״כ מחולקים רבינו ורש״י [עם הרמב״ם] דלרבינו ורש״י דבאיגרא דמשלם חצי היינו באדם יחידי הנושא משא כבידה לאדם אחד וקלה לב׳ ולהרמב״ם איגרא היינו ב׳ הנושאים במוט פשוט והא דלא כתב הדין דהנושא במוט כפוף נראה דלא היה בנמצא בזמנו לשאת כן ולא עלתה על דעתו לחלק במשא בזה וריגלא נראה שלא היה גורסו הרמב״ם כמו שלא גרסו הרא״ש. גם הערוך בערך גד הביא להני דדרו באיגרא וגם הביא להני דדרו בריגלא הנזכר בפ׳ המביא כדי יין לענין טלטול שבת ולא הזכיר הך בריגלא הנזכר כאן משמע שלא היה גורסו ועיין בחידושים:

(ב) אדם הנושא חבית גדול כו׳ עד והנושא משא כבד במוט כו׳ שם אתקין ר״ח בר יוסף הנהו דדרי באיגרא ואיתבר ישלם פלגא מ״ט נפיש לחד וזוטרא לתרי קרוב לאונס וקרוב לפשיעה. בריגלא משלם כולה עכ״ל הגמרא וכן הוא ברי״ף ופרש״י ז״ל דדרו באיגרא כו׳ ע״ש בפירש״י. וכן פי׳ ר״ן (וצ״ל לפירש״י שהמשאוי הכבד לאחד וקל לב׳ דרכן של בני אדם לשאת אותו במוט כפוף ומשא ב׳ ב״א לפעמים נושאו אדם יחיד במוט העשוי כעין רגלא ואפ״ה כיון שאין דרכו בכך חייב) ומעתה יש לדקדק על רבינו למה השמיט דין דריגלא ואף שהרמב״ם והרא״ש השמיטוהו ג״כ ומשמע שלא גרסו כלל מ״מ כיון שרש״י ורי״ף גורסין אותו היה לרבינו להזכיר דבריהם לדינא וע״ק מאין למד רבינו הך דינא שכתב שהנושא חבית שהוא כבד לאדם א׳ חייב דבגמרא ורי״ף ורא״ש לא נזכר ואייפ״י שהיה אפשר לומר דמדיוק דין מוט כפוף למדו כיון שדרך ב״א לטוענו ביחד ע״י מוט ממילא נשמע שכשנשא בלא מוט שאין דרך ב״א לשאת משא כבידה כך חייב לשלם כולה (וכן משמע ל׳ הרמב״ם שדין חבית נלמד מדין מוט וכמ״ש בסמוך) וי״מ אילו היה כוונת רבינו כן לא היה מקדים לכתוב דין חבית קודם דין מוט כיון שהוא נלמד ממנו לכן נראה שגם רבינו גרס בגמרא כגירסת רש״י בריגלא משלם כולה ומפרש ג״כ דאיגרא היינו מוט כפוף וריגלא היינו עץ מפוצל כמ״ש וכמ״ש רש״י אלא דבהא פליג עליה דלרש״י הטעם דאיגרא משלם חצי וריגלא משלם כולה משום דאיגרא היינו שנושא משא שהיא קלה לשניהם וריגלא היינו שנושא משא ב׳ ב״א ופירושו נראה דחוק בעיני דהגמרא לא הזכירה אלא החילוק הכלים שנושאים איגרא וריגלא אבל חילוק המשאות דזה יהיה משא של ב׳ ב״א וזה אינו כ״כ גדול לא נזכר ומש״ה פירשו דאידי ואידי איירי בנושא משא שהוא קלה לשניהם וכבידה לא׳. וטעם דאיגרא דאינו משלם אלא החצי משום שחלק המשא לשנים ואינה כבידה כ״כ ודרך ב״א יחידי לישא משא זו ע״י כך ובריגלא משלם הכל שכל המשא מונח על מקום אחד ואין דרך אדם יחידי לשאת משא כזו וזהו דין חבית גדול שהזכיר רבינו בסעיף הקדום וע״ע בסמוך:

(ג) ונותן שני כדים כו׳ יש גורסין שני בדים בבי״ת ולא נהירא דא״כ העיקר חסר מן הספר שהרי אינו חייב על נתינת הבדים אלא על משא כבידה שנושא בהם ולדידהו היינו מוכרחים להגיה ונושאים בהם משא כבידה ל״נ שעיקר הגירסא כדים בכ״ף וכן הוא בב״י (ונראה דגם ברש״י צ״ל כן אעפ״י שבחכמת שלמה לא משמע כן) ומש״ר ונותן שני כדים ולא כתב ונושא בב׳ כדים כדי להסביר הענין שטעם התשלומין החצי גבי מוט הוא כיון שמחלק המשא ונותן אותם לתוך ב׳ כדים שהיא קלה לשאת מאילו מונחים על מקום אחד וכמ״ש:

(ה) וביום השוק שוה ה׳ כו׳ אם שבר בא׳ משאר ימים כו׳ ז״ל הגמרא בב״מ אמר רבא הני שקולאי דתברי חביתא דחמרא לחנוואי. ביומא דשוקא מזדבנא בה׳ ובשאר יומי מזדבני בד׳ אהדרי ליה ביומא דשוקא אהדרי ליה חביתא דחמרא בשאר יומא מהדרי ליה ה׳ ולא אמרן אלא דלית חמרא לזבוני א״ל אי אית ליה חמרא לזבוני לא עכ״ל הגמרא ע״פ גירסת הרא״ש. ופי׳ הרא״ש דמיירי דתבר ליה ביומא דשוקא דאי בשאר יומי לא משלמי אלא ד׳ שכך היו דמיה בשעת שבירה ומפרש דמ״ש לא אמרן כו׳ אמהדרי חבית חמרא קאי כלומר לא אמרן דכי מהדרי ליה ביומא דשוקא דיכולין למיהדר ליה חבית דחמרא בדלית ליה עכשיו ביום השוק הזה יין אחר אבל אי אית ליה לזה עכשיו יין צריכין ליתן לו ה׳ זוז דא״נ אם לא שברת הייתי מוכרו אבל ביום השוק זה יש לי יין למכור וא״י למכור חבית זה ויש גורסים בענין אחר לא אמרן אלא דלא הו״ל חמרא לזבוני אבל אי הו״ל חמרא לזבוני איבעיא להו לזבוני וה״ק הא דמשלמין בשאר יומי ה׳ אם תברא ביומא דשוקא דלא היה לו יין ב׳ ביום השוק ששברה למכור אבל אי הו״ל יין למכור באותו יום השוק לא משלמי אלא ד׳ כאילו חברוהו בשאר יומי דא״ל איבעי לך לזבוני פי׳ הרי לא מכרת כל היין שסיה לך נמצא שלא הפסדתי לך ה׳ זוז ע״כ תוכן דברי הרא״ש ובזה דברי רבינו מבוארים שהן ע״פ שיטת וגירסת הרא״ש אבין. והי״א שהזכיר הוא לפי גירסא האחרת שדחה הרא״ש (ועיין עוד בחדושים) וי״א אם היה לו יין באותו יום השוק ששברה ולא למכר כו׳ עד וכ״כ הרמב״ם מ״ש בשם הרמב״ם הוא בפ״ג דשכירות וז״ל הסבל ששבר החבית של יין לחנוני ונתחייב לשלם והרי הוא שוה ביום השוק ד׳ ובשאר ימים ג׳ אם החזירו ביום השוק חייב להחזיר לו החבית של יין או ד׳ דינרין והוא שלא היה לו יין למכור ביום השוק אבל אם היה לו יין מחזירים לו ג׳ החזירו לו בשאר ימים מחזירין לו ג׳ עכ״ל. ולכאורה שרבינו שכתב טל הי״א וכ״כ הרמב״ם הבין המשך ל׳ הרמב״ם כך סבל ששבר חבית כו׳ פי׳ ששבר חבית ביום השוק ומחזירו ביום השוק בדמים חייבים להחזיר לו כפי שווי׳ ביום השוק דהיינו ד׳ (אך בזה ידם על העליונה שאם רוצים מחזירים לו חבית). והוא שלא היה כו׳ פי׳ ולא אמרן דכי תברו ליה ביום השוק שצריכין ליתן לו או חבית או ד׳ כפי שווי׳ ביום השוק אלא דלא הו״ל יין ביום השוק שתברא אבל אם היה לו יין באותו פעם ולא מכרו אינו מהדר ליה אלא כמו ששוה בשאר הימים והיינו כי״א שכ״ר אלא שמוסיף עליהם הרמב״ם שאם החזירו בשאר הימים אף ע״פ ששברוהו ביום השוק דשוה ד׳ אינם מחזירים לו אלא ג׳ כיון שביום החזרה אינו שוה אלא ג׳ לפ״ז ס״ל להרמב״ם כל הקולות וה״ה כי תברי בשאר יומי כי אהדרו ביומא דשוקא ואין לו יין א״צ ליתן לו אלא ג״ והיה גירשתו בגמ׳ כגירסת הרי״ף רבו אהדרי ליה ביומא דשוקא מהדרי ליה חבית דחמרא בשאר יומי משלם ד׳ (דהיינו ג׳ שהזכיר הרמב״ם) ע״ש כנ״ל לדעת רבינו אבל המ״מ לא פירש דבריהם כן דז״ל גי׳ רבינו בשאר יומי מהדרי ד׳ וכן הוא במקצת נוסחאות הלכות (והיינו כמ״ש בסמוך) והכוונה שיש להם לשלם לו חבית יין לפיכך כל שמשלמים דמיה רואין כמה היה שוה ביום החזרה אם החזירה ביום השוק נותנים דמי שוויה ביום ההוא (פי׳ לפי ערך שיווי החבית אם ישלמו היום ועיין פי׳ המ״מ שכתבתי בסמוך) לפי שאם ישלמו חבית יין כיון שאין לו יין למכור היה מוכרה ומקבל דמים וכשהם מחזירים אותם בשאר ימים אם היו מחזירים יין היו נפטרין כל היום ביין כשהן מחזירין דמים מחזירין בשיווי שאר הימים זו היא סברתם ז״ל עכ״ל המ״מ ובאמת של׳ הרמב״ם לכאורה משמע כמי שהבינו רבינו שכתב והוא שלא היה לו יין למכור ל׳ עבר משמע דקאי איום השוק שעבר דהיינו יום התבירה וכן הוא ג״כ לשון הרי״ף ואילו לדעת המ״מ היה להן לומר והוא דלית ליה חמרא כו׳ אבל א״ל כו׳ ומה שהכריח המ״מ לפרש בע״א נראה משום דלדעת רבינו אין טעם בסיפא כי מהדדי ליה בשאר יומי למה מחזירין לו כו׳ לרי״ף ורמב״ם הא אין הדבר תלוי ביום החזרה שהרי ברישא כי אהדדו ביום השוק חלקו בין היה לו יין ביום השוק שעבר או לא ש״מ דהכל תלוי ביום התבירה אם לא שנאמר דס״ל כל הקולות והוא דוחק ונראה דמש״ה כתב הרא״ש על לשון הרי״ף הנ״ל ז״ל ולא ידעתי לפרשה עכ״ל ר״ל שמאחר שכתב הרי״ף ולא אמרן אלא דלא הו״ל חמרא כו׳ נ׳ עבר משמע דהכל תלוי ביום השוק ויום התבירה וא״כ בשאר יומי אמאי מהדרי ליה אבל לפי פי׳ המ״מ א״ש דס״ל דהכל תלוי ביום החזרה. ונראה דגם רבינו פירש לדברי הרמב״ם כמו שפירשו הרא״ש וכתב דלא הבינו. ומ״ש אחר דעת הי״א כו׳ וכ״כ הרמב״ם לא אכל דברי הי״א קאי אלא אמה שגם הרמב״ם פירש החילוק דאם יש לו יין כו׳ קאי אשעת החזרה ולא אשעת השבירה ודו״ק: