×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
שלא לשלוח יד בפקדון, ואם שלח בו יד, ובו כ״ב סעיפים
(א) אֵין הַנִּפְקַד רַשַּׁאי לִשְׁלֹחַ יָד בַּפִּקָּדוֹן. וְאִם שָׁלַח בּוֹ יָד, אֲפִלּוּ אֵינוֹ מְכַוֵּן לְגוֹזְלוֹ, אֶלָּא לְהִשְׁתַּמֵשׁ בּוֹ, קָם לֵהּ בִּרְשׁוּתֵהּ וְחַיָּב בְּאֹנָסִים אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ, דִּשְׁלִיחוּת יַד אֵינָהּ צְרִיכָה חִסָרוֹן, רַק שֶׁיַּגְבִּיהֶנָּה כְּדֵי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ בְּתַשְׁמִישׁ שֶׁמְּחַסְרוֹ, אָז חַיָּב כְּאִלּוּ חִסְרוֹ. אֲבָל אִם הִגְבִּיהוֹ לַעֲשׂוֹת בּוֹ תַּשְׁמִישׁ שֶׁאֵינוֹ מְחַסְרוֹ, אֵינוֹ חַיָּב מִשְּׁעַת הַגְבָּהָה אֶלָּא מִשְּׁעַת תַּשְׁמִישׁ; וְלֹא מִשּׁוּם שְׁלִיחוּת יָד, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ שׁוֹלֵחַ בּוֹ יָד כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מְחַסְרוֹ, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהוּא שׁוֹאֵל שֶׁלֹּא מִדַּעַת דְּהָוֵי כְּגַזְלָן. {הַגָּה: וְאִם הֶחֱזִירָהּ לַמָּקוֹם שֶׁנְּטָלָהּ מִשָּׁם, חָזַר לִהְיוֹת דִּינוֹ כְּשׁוֹמֵר, הוֹאִיל וְלֹא הָוֵי עָלָיו מִתְּחִלָּה רַק שׁוֹאֵל בְּעָלְמָא (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַגּוֹזֵל בַּתְרָא). וּבְמָעוֹת בְּכִי הַאי גַוְנָא חַיָּב בְּאֹנָסִין (טוּר סי״א) וְעַיֵּן לְקַמָּן סָעִיף ו׳.}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםחכמת שלמהפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חעודהכל
(א) א) לשון הטור
(ב) ב) פלוגתא דרב ולוי בפ״ג דב״מ ד׳ מ״א ע״א ופסקו הפוסקים כמ״ד דאינם צריכה חסרון כיון דרב׳ ס״ל הכי שם וכ״פ הרמב״ם בפ״ג מהלכות גזילה ואבידה דין י״א
(ג) ג) מהא דאמר שמואל שם דף מ״ג ע״א אמתניתין הגבי׳ ונטל וכו׳ לא נטל ממש
(ד) ד) ממשנה המפקיד חבית וכו׳ שם ד״מ ע״ב וכאוקימתא דר׳ ששת שם דף מ״א ע״א ומשמע ודאי דלא מקרי שואל כל זמן שלא נשתמש בה
(א) ואם שלח בה יד כו׳ – דכתיב או מת או נשבר או נשבה שבועת ה׳ תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ולקח בעליו (השבועה) ולא ישלם הא אם לא נשבע ע״ז אלא מודה ששלח בה יד חייב אפי׳ על מיתה ושבירה דנעשה לה מעצמה שהן אונסין גמורין אע״פ שכבר החזירן למקומן והטעם דמשעה ששלח בה יד כדי לחסרה עמדה ברשותו ומתחייב לשלמה כמו שהיתה באותה שעה ששלח בה יד וכדין גזלן כמ״ש המחבר בסמוך ס״ה:
(ב) דשליחות יד אינה צריכה חסרון – פי׳ אע״פ שעדיין לא נעשה החסרון רק שיגביהנה כו׳:
(ג) אלא משעת תשמיש כו׳ עד שהוא שואל שלא מדעת – דקדק וכתב שלא מדעת דאלו שואל מדעת נתחייב באונסין משעה שמשכה מבית בעלה אע״פ שעדיין לא נשתמש בה ולא הגביה להשתמש בה והטעם כתבו התוס׳ דבשאלה מדעת כיון דמדעתו להשתמש בו למחר או ליומא אוחרא שאלה ומשכה מבית בעלים ה״ל כאלו כבר שימש בה משא״כ זה שהופקד בידו כדי שיהא מונח אצלו בלא שימוש כל שלא שימש בה ה״ל ברשות בעליה כיון שאינו עומד לשימוש ועפ״ר:
(ד) ואם החזירה למקום שנטלה כו׳ – היינו דוקא כשלא נטלה לשמש בה תשמיש שמחסרה וזהו שסיים מור״ם ז״ל וכתב בטעמו ז״ל הואיל ולא הוי עליו מתחלה רק שואל בעלמא ואם נטלה לתשמיש שמחסרה אז אין דין שואל עליה אלא דין שולח יד דהוא כגזלן וכל גזלן אינו מהימן למחשב חזרתו למקומו ברשותו אם לא שהחזירן מדע׳ בעלים מיהו צ״ע דשם במרדכי משמע דלא איירי אלא בדב׳ שאין הבעלי׳ מקפידין על תשמישן בלא רשות ובכה״ג לא מקרי גזלן וכאן לא איירי בכה״ג מדקראו גזלן ועיין בגליון חכמת שלמה פ׳ המפקיד (דף כו ע״א) כתבתי ישוב לזה:
(ה) חזר להיות דינו כשומר – הוא מטעם שכתבתי דדעת השומר חשיב דעת בעלי׳:
(ו) ובמעות בכה״ג כו׳ – הטעם דשאני מעות דמוכנים תמיד לקנות בהן סחורה כ״כ הרא״ש וכמ״ש עוד מזה בסמוך ס״ז:
(א) (ס״א בטור) בסי׳ זה כתוב דין השולח יד בפקדון הוה כשאר גזלן שאינו משלם אלא כמו שהיו בשעת תשלומין יש טעות דמוכח וצ״ל אלא שאינו משלם כו׳ דוק ותשכח:
(ב) (ואם החזירה וכו׳). במרדכי שם כתב וז״ל שאין עליו דין שואל אלא שומר בעלמא ודעת שומר כדעת בעלים פי׳ שאם שאל השומר חפץ מהפקדון שבידו והחזירו למקום שהיה מונח תחלה הרי כאלו ידעו מזה הבעלים וכ׳ עוד ואפי׳ לר״ע דאמר כלתה שמירת שומר וצריך דעת בעלים בשעת החזרה ה״מ גונב דמעתה לא מהימן ליה אבל שואל מהימן ליה ולא כלתה שמירתו עכ״ל קשה דהא הכא קרו גזלן כיון שהוא שואל שלא מדעת ונימא ג״כ דתו לא מהימן ליה. ונראה דעת רמ״א וגם המרדכי דמיירי בשואל שלא מדעת אלא דמ״מ אינו דומה לגונב דאם ידע הבעל שזה גנב תו לא מהימן ליה משא״כ בשואל שלא מדעת דלא משמע להו לאינשי שיהיה גזלן בנך כמו דאמרי׳ בפ״ק דב״מ לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו. אבל קשה מאד על רמ״א ממה דאיתא בסי׳ זה ס״ו טלטלה לצרכו דהוה שואל שלא מדעת דהוא גזלן ואפ״ה חייב אפי׳ בהניחה על מקומה הראשון מטעם שכבר נעשה גזלן וכן משמע מדברי הרא״ש בב״י בסי׳ זה בסעיף י״א שכתב אפי׳ לר״ע כיון דברשות שלח בהן יד משמע שלא ברשות חייב אף בשואל ש״מ ע״ש. ע״כ נ״ל דהמרדכי לא איירי משואל שלא מדעת דבזה הוי ודאי ממש כגנב אלא דמיירי ששאל מן הבעלים החפץ שתחת ידו בפקדון וע״ז פסק דא״צ להחזירו מדעת בעלים דהא מהימן ליה:
(ג) (ס״ג אבל שאר פירות) נ״ל דקמ״ל כאן אף שראינו שנתקלקל השאר ויש קצת סברא לומר דהוא הגורם במה שנטל מהם מ״מ לא תלינן בזה כיון שאין דרכן של אותן פירות להתקלקל מחמת שאינן מלאין כמו יין:
(ד) (ס״ה הרי גזלן) מ״ש בסמ״ע ס״ק ו׳ דאל״כ הוי שליח לדבר עבירה זהו כשגגה שיצאה מלפני השליט דתלמוד ערוך בפ״ב דקידושין דף מ״ב דמעילה ושליחות יד הוי ב׳ כתובים הבאים כא׳ ואין מלמדין דדוקא בהנך תרי אמרינן יש שליחות לדבר עבירה אבל לא בשאר דוכתא וא״כ כאן מיירי בכל גווני ולא כמו שחילק בסמ״ע:
(ה) (ס״ו לצורכ׳ ונשברה כו׳) וה״ל שואל ש״מ וה״ל גזלן זהו תירץ רב ששת בגמ׳ ושאר אמוראי שם מוקי לה שנטלה ע״מ לשלוח בה יד ולענין הלכה כולהו איתנהו וכ״כ הנ״י לדינא במציעא דיש ג׳ דרכים בזה א׳ ע״מ לחסרה בשליחות יד ב׳ לגזלה כלה ג׳ לתשמיש שלא מדעת דה״ל כגזלן ומ״ה נקט רבינו הטור בזה שלח בה יד היינו לחסרה וכ״כ רמ״י ובחנם נחלק עליו הסמ״ע שהקשה עליו מכח הוכחה דרב ששת דאמר בגמ׳ נטלה לא קתני כו׳ דלדינא הכל שוים בגמ׳:
(ו) (לצורכה כו׳). פירש״י כגון שמונחת במקום התורפה ומטלטלה למקום המוצנע שלא תשבר:
(ז) (לצורך מקומה) פי׳ שצריך להשתמש במקום שמונח החבית ואז לא נעשה גזלן והוי עדיין שומר אלא שיש חילוק אם אירע האונס מחמת שינוי המקום דוקא חייב דה״ל תחלה בפשיעה וסופו באונס דהיינו שמתחלה פשע כיון שיחדו לה הבעלים מקום כל שמשנה מאותה המקום ה״ל פשיעה בשמירה ואע״פ שנאבד באונס מ״מ בא האונס מחמת הפשיעה כמ״ש סי׳ רצ״א ס״י אבל בלא ייחד לו מקום אין כאן תחלתו בפשיעה דבכל מקום דוכתיה הוא הלכך ה״ל כולו באונס ופטור ודברי הסמ״ע בהא בפי׳ לצורך מקומו הוא שלא כהוגן כלל ובודאי יש איזה ט״ס בדבריו גם בפי׳ דברי רב רמ״א במ״ש מחמת שינוי מקום הדבר ברור כמ״ש:
(ח) (ס״ז או במקום שאסור כו׳) בסמ״ע הוקשה לו שלא מצא סברא זו ואני מצאתיה מהר״מ סי׳ ת״ר והיא שנים שם במחלוקת (ב״י) רבינו אליעזר ברבינו יהודא וה״ר משה הכהן ס״ל דמסתמא לא משוי אינש רשיעא ובודאי לא היה דעתו רק להרויח לבעל המעות וראבי״ה ס״ל שם דאף שהוא חוטא מ״מ בפקדון שאין לו הפסד וביטול לבעל הפקדון אין לו אלא תרעומות בלבד ורמ״א הכריע כסברא קמייתא ונ״ל שהדין עמו שכן ימצינו להר״ן פ״ב דקדושין הביאו רמ״א ריש סי׳ קפ״ג דאפי׳ במקום שיש חשש שלא יחזקוהו כרמאי אמרינן מסתמא יעשה בהיתר אא״כ גילה דעתו בפני עדים ק״ו כאן דיש איסור גמור: (הדין) עם הנפקד הקשה בסמ״ע סעיף י״ד מסי׳ פ״א והיא תשובת הרא״ש דאם אומר אתן לך לא הוי אלא דברים ומ״ש כאן שחייב ליתן לו הרויח מכאן והלאה ותירץ דבסי׳ פ״א מיירי שלא הגיע זמן פירעון א״נ שלא תבע מעותיו עכ״ל ותמהתי דאם ישנן לחלוקים אלו למה לא חקר שם הרא״ש בתשובה אימת נעשה התנאי שיתן לו הריוח או אם תבע מעותיו אלא נלע״ד דיש חילוק בין חוב לפקדון דבחוב דניתן להוצאה אע״פ שהגיע זמן הפרעון וזה מעכבו אין עושה איסור בזה משא״כ בפקדון דאע״ג דהוא בענין שמותר להשתמש במעות מ״מ תיכף שהמפקיד בא לתבוע פקדונו ואמר שרוצה להרויח וזה מעכב עליו היה מבטל כיסו ואע״ג ששנינו המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תרעומות היינו במקום שאינו מרויח אבל זה שמרויח מבטל כיסו חייב לשלם גרם ההיזק כן איתא להדיא במרדכי פ׳ המפקיד דקרי ליה שם המבטל כיסו וזה אינו שייך בחוב אלא בפקדון שמיום תביעה ואילך חזר להיות בפקדון שאסור להשתמש ואם השתמש ה״ל גזלן כמו בשאר משא״כ בחוב שאף שחייב לשלם כשהגיע זמן מ״מ אם מעכב הפרעון ומרויח במעות אין עליו שם רשע כיון שהוא מוכן לשלם לו לאחר זמן וכנלע״ד עיקר להלכה דבחוב אפי׳ הגיע זמן פרעון ואמר אתן לך רווחים יכול אח״כ לחזור אא״כ נתן עליו שטר או ק״ס או בשעת נתינת מעות בתחלה אם מתנה ואמר אם יתעכב הפרעון אתן לך רווחים אז דווקא מהני משא״כ במעות פקדון אף במקום שמותר להשתמש בהם.
(ט) (סעיף י׳ כמה חסר על הכל כו׳). כתב המ״מ בטעם שבועה זו מידי דהוי אנאנסו כתב סמ״ע ס״ק ב׳ דאם אין הנפקד מבקש להוציא יותר מכדי שיעור הרגיל להתחסר א״צ שבועה ונ״ל טעמו מדאמרינן בסמוך בנסתפק ולא ידע כמה דיוציא לו חסרונות ושם אין שייך שבועה דהא הוא עצמו לא ידע אם נחשד או לאו. אבל קשה לי דהא במתני׳ תנן סתמא יוציא לו חסרונות כו׳ ופי׳ תנא דברייתא דמיירי בעירבם עם פירותיו דאלו ייחד להם קרן זויות אומר לו הרי שלך לפניך ואפי׳ חסר טובא ופרכינן כי עירבם מאי הוה ליחזי לדידיה כמה הווין פי׳ ולמה ליה לתנא דמתניתין לתת שיעור בחסרון יוציא לו לפי ערך ומשנינן דמסתפק ולא ידע כמה איסתפק ואם איתא דבחסרון הרגיל דהיינו שיעורא דמתני׳ א״צ שבועה ל״ל לרבא דברייתא לאוקמא מתני׳ דהוצרך לתת שיעיר בשביל שערבם ונסתפק לימא דמיירי אפי׳ בייחד לו קרן זויות הוצרך לתת שיעור בשביל השבועה דאילו טוען שנתחסר יותר משיעור זה צריך שבועה כמו נאנסו ואילו בשיעור דמתני׳ א״צ לשבועה:
(י) (ס״ך אבל ת״ח כו׳) במרדכי מדמה לה להפקיד מעות אצל שולחני שזכר המחבר בסעיף י״ד (בס״ז) ולפ״ז הוה הדין גם בזה דמיד הוה ש״ש בשביל הנאה שיכול להשתמש וכשהוא ישתמש בהן יהיה חייב אפי׳ באונסין ותמוה הוא שלא הוזכר בדברי הפוסקים זה בפירוש:
(א) ואם החזירה כו׳ – דין זה הוא תמוה דבש״ס פ׳ המפקיד (בבא מציעא מ״א) איתא להדיא באוקימתא דרב ששת שטלטלה להביא עליה גוזלות והלכך אפי׳ החזירה למקומה חייב באונסי׳ כיון דשואל ש״מ דגזלן הוי וצריך דעת בעלי׳ לר׳ עקיבא ור״י מוקי התם מתני׳ כר׳ עקיבא וכ״פ הרי״ף והרא״ש שם להדיא וכ״פ הרמב״ם והטור והמחבר לקמן ס״ו וגם מה שהוציא הר״ב כן מהמרדכי נלפע״ד שאינו וז״ל המרדכי אדם הנפקד אם שאל חפץ א׳ מפקדון שבידו ולאח״ז החזירו למקום שהי׳ מונח מתחל׳ אין עליו דין שואל אלא שומר בעלמא ודעת שומר כדעת בעלי׳ ואפי׳ ר״ע דאמר כלתה שמירתו ה״מ גונב דמעת׳ לא מהימן ליה אבל שואל מהימן ליה ולא כלת׳ שמירתו עכ״ל ומביאו בב״י וד״מ והבין הר״ב דר״ל ששאל החפץ שלא מדעת הבעלי׳ וזה אינו דא״כ לר״ע ודאי דינו כגונב וכדאיתא בפ׳ המפקיד שם ועוד דלא שייך לישנא דשאל חפץ דהל״ל שנטל חפץ אלא במשמע ששאל מדע׳ הבעלי׳ וכדי שלא תאמר שדין שואל עליו וצריך להחזירו לבעלי׳ דוקא וכדלקמן סי׳ שמ״א לכך כ׳ שאין עליו אלא דין שומר דכיון דשואל ממנו מדעתו לא כלתה ליה שמירתו גם הסמ״ע ס״ק ד׳ והב״ח כתבו דאין המרדכי מיירי ששאל שלא מדעת אלא מיירי בדברי׳ שדרך להשאיל ואין חברו מקפיד עליו ואף לפ״ז דברי הר״ב תמוהין דהא הר״ב משמע דלא מיירי בהכי מדקראו גזלן וכ״כ בסמ״ע ס״ק ד׳ לדעת הר״ב וגם לחנם דחקו הב״ח והסמ״ע בדברי המרדכי דנראה ברור שהמרדכי מיירי ששאל מדעת וכמ״ש וגם דינם בדבר שדרך להשאיל אינו מוכרח דמ״מ ה״ל שואל שלא מדעת וגם אינו יכול ליהנות ממנו כשירצה ואפשר לדמותו למעות לקמן בסמ״ע ס״ק י״ד שוב ראיתי בש״ג פ׳ המפקיד כ׳ ג״כ על דברי המרדכי הנ״ל וז״ל תיקשי הכא על המרדכי היכא קפסיק ותני דשומר ששאל החפץ שבידו בפקדון דחשיב בההיא שעתא שואל ולא גוזל והא קי״ל דשואל ש״מ גזלן הוי אלא ע״כ צ״ל דאין זה חשוב שואל ש״מ כיון דאיהו גופא במקום בעלי׳ קאי קחשב שואל לדעת ה״נ תפס דברי ר״ע לדעת הרי״ף כו׳ עכ״ל ודבריו תמוהי׳ דבהדיא קאמר התם רב ששת בש״ס דשומר ששאל ש״מ גזלן הוי ואפי׳ החזירה למקו׳ שיחדה חייב באונסי׳ דצריך דעת בעלי׳ ע״ש ומייתי לה הרי״ף והרא״ש התם ואפשר דבא לומר דהמרדכי ס״ל דר״י פליג עליה דרב ששת בהא אבל באמת ז״א דמוכח התם בש״ס להדיא דגם ר״י מודה לרב ששת לדינא דהא קאמר התם דלהכי לא מוקי ר״י מתני׳ כרב ששת משום דהניחה במקומה משמע והובא ג״כ ברי״ף ורא״ש וגם לדעת הרב א״א לומר כן שהרי סתם לקמן ס״ו כדברי המחבר והפוסקי׳ ונראה שזאת כוונת הע״ש שדחק עצמו לקמן ס״ו ופי׳ דמיירי כשהי׳ דעתו לחסרה משום דלא ליסתור הך דינא דלקמן להך דינא דהכא אבל לא כוון יפה דודאי לקמן מיירי אפי׳ לא הי׳ דעתו לחסרה וכדאיתא בש״ס ופוסקי׳ להדיא ויפה כוון בסמ״ע ס״ק י״א שהשיג עליו אך תימה למה כ׳ כאן בס״ד בפשיטות בדברי הר״ב ולא השיג עליו ואף שכ׳ וז״ל ומיהו צ״ע דשם במרדכי משמע משמע דלא איירי אלא בדבר שאין הבעלי׳ מקפידין על תשמישן בלי רשות וכאן לא מיירי בכה״ג מדקראו גזלן וע׳ בגי׳ ח״ש פ׳ המפקיד כתבתי ישוב לזה עכ״ל מ״מ טפי ה״ל לאקשויי מהש״ס וכל הפוסקי׳ וגם הישוב שכתב בגי׳ ח״ש לא זכינו לראותו וגם אפשר שלא כתב אלא ישוב שלא יחלוק המרדכי על דברי הרב אבל לא הרגיש במה שהקשינו שדברי הרב הם נגד הש״ס וכל הפוסקי׳ והא ראיה דבס״ק י״ז חזר וכתב בפשיטות כדברי הר״ב הלכך כל זמן שאין לנו יישוב ברור אין בנו כח לפסוק כדברי הר״ב בזה שהוא נגד הש״ס וכל הפוסקי׳ ודוק.
(ב) החזירה כו׳ – ע״ל ס״ס שנ״ה ובסמ״ע שם וע׳ בספר א״א דף ק״ג ע״א.
(א) כגזלן – אבל שואל מדעת נתחייב באונסין משעה שמשכה מבית בעלה אע״פ שעדיין לא נשתמש בה ולא הגביהה להשתמש בה והטעם כתבו התו׳ דבשאלה מדעת כיון דדעתו להשתמש בה למחר או ליומא אוחרא כששאלה ומשכה מבית בעליה ה״ל כאילו כבר שימש בה משא״כ זה שהופקד בידו כדי שיהא מונח אצלו בלא שימוש כל שלא שמש בה ה״ל ברשות בעליה כיון שאינו עומד לשימוש סמ״ע:
(ב) החזירה – עיין בש״ך שכת׳ דדין זה תמוה הוא דבש״ס פרק המפקיד איתא להדיא דאפי׳ החזירה למקומה חייב באונסים כו׳ ע״ש שהאריך להשיג וסיים ז״ל הלכך כל זמן שאין לנו יישוב ברור אין בנו כח לפסוק כדברי הג״ה זו שהוא נגד הש״ס וכל הפוסקים וע״ש ועמ״ש הסמ״ע בזה:
(ג) ובמעות – הטעם כת׳ הרא״ש דמעות מוכנים תמיד לקנות בהן סחורה. סמ״ע:
(ד) הטה – עי׳ בתשו׳ מהר״א ששון סי׳ ק״ב:
(א) אין כו׳ – מפורש בתורה:
(ב) אפי׳ אינו מכוין כו׳ – מ״א א׳ הניח מקלו כו׳ קסבר כו׳:
(ליקוט) אפי׳ אינו מתכוין כו׳ – כל סעי׳ זה הם דברי הטור ולא מצינו שיטה זו ברש״י ותוס׳ ולא בשום א׳ מהפוסקים כי כל שליחות יד במתני מ״ג ב׳ ובגמ׳ שם הכל מיירי בשליחות יד ליטול ממנה ולמ״ד ש״י א״צ חסרון אפי׳ לא נטל ממנה רק דעתו כשהגביהה או משכה ליטול ממנה וכן שם מ״א תרגמה כו׳ תרגמה כו׳ ג״כ כה״ג אלא אם רצה לגזול כולה לד״ה אפי׳ לא בטל אבל ליטול מקצתה למ״ד ש״י צריכה חסרון דוקא שנטלה ולמ״ד א״צ חסרון אע״פ שלא נטלה אבל בכולה דעתו ליטלה ועתוס׳ שם ד״ה שנטלה כו׳ שנטלה כו׳ ושיטה אחרת דלעולם בעינן דעתו ליטול כולה ע״ש בהשגות אלא שלמד הטור ממש״ש רועה כו׳ ושם אינו מתכוין אלא להשתמש בה וערש״י שם ד״ה והא לא כו׳ ואי קשיא כו׳ ודברי רש״י תמוהין אטו בע״ח המכחישים מיגרע גרע וכן הקשה מהר״ם ופי׳ הטור דשואל הוא דוקא משנשתמש ובבע״ח משום ש״י אפי׳ לא נשתמש עדיין ומש״ש הניח מקלו כו׳ היינו כמ״ש תוס׳ בד״ה הא לא כו׳ שבאותו מקל הכישה להיות המקל עליה וקודם שהניח בא זאב כו׳ וז״ש אע״פ שעדיין כו׳ אבל אם כו׳ אבל כ״ז דוחק דמ״ש והניח שעדיין לא הונח וגם ק׳ מנ״ל לדחוקי כה״ג ולא שהונח כבר ומשום שואל וגם פשטא דשמעתין שטילטלה להביא כו׳ מ׳ אפי׳ לא נשתמש עדיין הוי שואל ודומיא שנטלה כו׳ ואמת שרשב״ם פי׳ בב״ב מח א׳ למוד ומדד בה אבל פשטא דשמעת׳ לא מ׳ כן ומ״ש תרגמא כו׳ תרגמא כו׳ שהוא תמוה מאד שלא שייך כאן דלא הצ״ל אלא תרגמא שהניחה במקום כו׳ אלא משום דר׳ יוחנן מפ׳ למתני׳ שכבר גנבה והוציאה לרשותה וז״ש הא מני ר״י היא דתניא הגונב כו׳ וא״כ מ״ש הניחה שאח״כ החזיר והניחה במקומה ואמר תרגמה שנטלה כו׳ שטלטלה כו׳ דעדיין לא נשתמש ונמלך להניחה וי״ל שהניחה שלא במקומה. ודאי דברי רש״י הנ״ל מוכחין בכמה מקומות דר״ש תרגמא שטלטלה כו׳ וקסבר כו׳ ול״ק משום שליחות יד וכן שם מ״ג ב׳ וצ״ל ע״כ כדברי רש״י משום דמלאכה שאינו מחסרה הוא אבל דברי רש״י כפשטה משום דמלאכה המחסרה לאו בתורת שאלה ירד אלא שליחות יד הוא וכמו ע״מ ליפול ממנה כיון שמחסרה והכל אפי׳ לא נשתמש ומש״ש הניח מקלו כו׳ משום דאל״כ הדרה למקומה כמש״ש והוינן בה כו׳ (ע״כ):
(ליקוט) עמש״ש – שלמד מקו׳ רש״י והרמב״ן חילק בין הוציאו מרשותו ע״ש ופי׳ דחוק אבל פי׳ הרז״ה נכון מאד שודאי שואל הוא אלא שכל גזלן שבשומר נק׳ שולח יד ותרגמה הראשון סובר דש״י צריכה חסרון אבל בלא״ה לא וכ״ש שואל דלא והשני ס״ל דא״צ חסרון אבל שואל לא ור״ש ס״ל דאפי׳ שואל דאינו רוצה לחסרו ולא חסרו וכ״ש בש״י דרצה לחסרו דא״צ חסרון וז״ש תסתיים כו׳ כיון דסבור דאפי׳ שואל דגזלן הוי אלמא א״צ חסרון והוא כמש״ש דבכולם בין בשואל בין בש״י שמחסרו בכולם אפי׳ לא נשתמש עדיין דכולהו משום שליחות יד הוא (ע״כ):
(ג) אע״פ כו׳ – כמש״ו רק שיגביהנה כו׳ וכמש״ש מ״ד א׳:
(ד) אבל אם כו׳ ולא משום כו׳ – ערש״י שם ד״ה והא לא חסרה כו׳ וגמ׳ שם וקסבר שואל כו׳ ול״ק משום שליחות יד ושם מ״ג ב׳ אלא הא דא״ר כו׳ אלא הב״ע כו׳ ובשואל כו׳:
(ה) אלא דשעת כו׳ – ערשב״ם בב״ב פ״ח א׳ ד״ה למוד כו׳:
(ו) ואם החזיר׳ כו׳ – אפי׳ לר״ע דדוקא בגנב גמור דלא מהימן ליה ס״ל דכלתה שמירתו וע״ש דצ״ע דהא בגמ׳ אמרינן שם אלא אר״ש הב״ע כגון שטלטלה כו׳ וכולה ר׳ ישמעאל היא ועס״ו:
(ז) ובמעות כו׳ – כמ״ש בס״ז ואם כבר כו׳ אפי׳ אחר כו׳:
(א) [שו״ע] אלא משעת תשמיש. נ״ב אבל בנ״י כתב להדי׳ דמשעת הגבהה חייב. ובמחנה אפרים הל׳ גזילה סי׳ י״ח די״ל דגם בשומר שהגביה להשתמש בה לא נעשה שואל עד שימוש אבל בנוטל מרשות בעלים בדרך שאלה שלא מדעת בעלים הוי מיד גזלן:
(א) אלא משעת תשמיש הנה בנימוקי יוסף כתב שפי׳ במשנה דחביות דאפילו לא נשתמש בו הוי כגזלן ולכן דבשואל ש״מ דהוי גזלן גמור קונה להיות גזלן משעת הגבהה וכן בסי׳ שנ״ט לא כתב דין זה רק הכא דמיירי בתשמיש שאינו מחסרו ובדבר שאין הבעלים מקפידין כמו שכת׳ הסמ״ע בסעיף קטן ד׳ דלא נעשה גזלן כמו שאבאר בסמוך ולענין שיהיה כשואל להתחייב באונסין בעי׳ התחלת שימוש כמו שאבאר בסמוך:
(ב) אלא מפני שהוא שואל ש״מ דהוי כגזלן. נראה דמיירי דוקא בלא ייחד לו מקום אבל בייחד לו מקום והשתמש במקומה נראה דלא הוי שואל כלל דהא כתב הרמב״ן הובא בשיטה מקובצת בד׳ מ״א בד״ה והא לא חסרה שהקשה קושי׳ רש״י דילמא משום דהוי שואל ש״מ ותי׳ וז״ל דמשום שואל א״א לחייבו שאינו נקרא שואל אלא כשהיא יוצאה מרשות בעלים לגמרי בשעת שאילה כו׳ וזו אינה כן שאף בשעה שמקלו ותרמילו עליה הרי הוא באפר והולכת עם העדר במקום לדעת הבעלים שתהא שם וכו׳ והר״ן הובא בשיטה תירץ שם שבהמה זו מקצתה משמשת בעליה שהולכת באפר לדעתו ומקצתה משמשת לרועה וכו׳ והרי זה כגוזל מקצתה והגוזל מקצתה אינו כגוזל את כולו רק בש״י חידוש דלמאן דאמר צריכה חסרון אין מחייבין אותו על כולו בלא חסרון ושואל ש״מ אינו חייב רק כשמוציאה מרשות בעלים לגמרי וכו׳ ע״ש ובנימוקי יוסף הקשה במתניתין דחביות גבי ייחד לו מקום בית שבמקומו משתמש אין כל הנאה שלו ותירץ כיון דקיימא לן כר״ע דכלתה שמירתו שוב אין להבעלים שום הנאה בשמירתו ונמצא שכל הנאה של זה והוי שואל ש״מ וחייב ע״ש ולפ״ז קשה הכא שפסק הרמ״א דלא כלתה שמירה ועיין בסמ״ע ובפרישה דהוא משום דבר שאין הבעלים מקפידין בו ע״ש וגם ש״י לא שייך בדבר שאין מחסרו וא״כ לא הוי שואל כלל ואפילו קודם שהחזיר׳ וצ״ל דמיירי דלא ייחד לו מקום שאין כאן מקום שיהיה שייך לומר דניחא ליה לבעלים שיהיה במקום זה ורועה באפר או ייחד לו מקום שאני שניחא ליה להבעלים שיהיה במקום זה דוקא ולפ״ז בייחד לו מקום ונשתמש בו במקומו בדבר שאין הבעלים מקפידים בו אפילו בשעת שאלה פטור לדעת הר״ן והרמב״ן והנ״י ולא מצינו מי שחולק על זה ועיין בחידושי לסוגיא דלדעת רש״י חייב בשואל אפילו כשמשתמש במקומה ע״ש ומ״מ העיקר כהרשב״א והר״ן והרמב״ן דרבים הן:
(ג) ואם החזירה עש״ך ס״ק א׳ שתמה וכתב דאפילו בדבר שאין הבעלים מקפידין לא מהני השבה למקומה ולפד״נ כדברי הסמ״ע דהא מבואר בתוספות בב״מ דף ל׳ ד״ה לצורכו ולצורכה בכלי כסף משתמש בהם בצונן דאפילו לצורכו מותר כיון שע״י אותו תשמיש א״א לבוא לידי קילקול וע״ש בשיטה דאפילו בפקדון דינא הכי והא דפריך פקדון מאי עבידתיה גביה היינו דכשהבעלים כאן חייב להודיעו אלמא דלא חשיב כגזלן רק לכתחילה כשהבעלים כאן צריך להודיעו ומשום זה ודאי דלא נחשב כגזלן לומר כלתה שמירתו ומ״מ כל זמן שמשתמש בו נראה דהוי כשואל דשואל ש״מ לא גרע משואל מדעת ובודאי דאפילו בדבר שאינו מקפיד כש״מ דחייב באונסין ודכ״ש כשואל ש״מ והא שכתב הש״ך דדמי למעות נלפענ״ד דלא דמי כלל דאי נדמינהו למעות א״כ קשה על המ״ד דהיתר תשמיש מחייב באונסין בהנך כלים דמותר בתשמיש אפילו לצרכו וכמ״ש התוספות שם יהיה חייב באונס משום היתר תשמיש אלא ודאי מעות שאני דיש ובהן קנין גמור בתשמישן דהא יכול ליתן מעות אחרים ומעות להוצאה ליתן לתשמיש משא״כ בכלים שאין עומדין רק לתשמיש בעין אין קפידא להבעלים בתשמישן ומה״ט לא מהני משיכה כיון דלא נעשה גזלן ע״י המשיכה וגם לא נקנה לו ע״י המשיכה כיון שהיה שלא מדעת אבל בהתחלת שימוש נתחייב דבשואל מדעת ג״כ מהני להתחייב באונסין התחלת השימוש אף בלא משיכה מטעם כיון שכל הנאה שלו מדעתו מתחייב עצמו למ״ש בפרשה כמו שכתב התוספות כתובות נ״ו ע״ש כמו שהארכתי בסי׳ ש״מ ובחידושי לסוגיא ושואל ש״מ לא גרע משואל מדעת ולפמ״ש מדוקדק לשון המחבר שכ׳ ה״ה כגזלן בכף הדמיון ולא כתב ה״ז גזלן א״ו דאינו גזלן גמור רק שלכתחילה אסור לעשות בלא דעתו וקצת ראיה לזה מהא דפריך בש״ס גבי הניח מקלו ותרמילו הא שקלינהו ופי׳ רש״י דלר׳ ישמעאל פריך ולכאורה קשה דילמא ר״ע הוא ומזה מוכח דאפילו ר״ע מודה בשואל ש״מ בדבר שאינו מקפיד דמהני החזרה למקומה ומקלו ותרמילו דבר שאינו מקפיד הוא כמבואר בשיטה שם:
הנה מה שדברי הריטב״א על ב״מ פ״ג במשנה דהשוכר את הפרה והשאילה לאחר וכו׳ מ״ש שם דהשוכר אינו חייב בשליחו׳ יד השואל דאשלד״ע וכו׳ והוא תמיה דבשליחות יש שלד״ע ועמ״ש בישובו בעזה״י קנה מקומו דרך אגב להשמטו׳ לנדרי זריזין ח״ב ולשיורי טהרה דף ק״ה ע״ש ודו״ק:
אין הנפקד רשאי לשלוח יד בפקדון – נ״ב: נשאלתי מק׳ סקאלט באחד שנסע ללבוב לקנות שם סחורה ונתנו לו גם אחרים מעות לקנות ואין נותנין לו שכר כלל ונגנב ממנו המעות בדרך ועתה עמד השואל ושאל אם הוי ש״ש או לא והנה מה שרצה השואל לומר דהוי ש״ש כדין שולחני המבואר בסי׳ רצ״ב דעכשיו הכל כן עיין בסעיף ז׳ יפה דיבר דאף שהוא שליח לקנות בעדן סחורה מ״מ אלו מתרמי עיסקא יכול הוא לקנות ולמכרן בלבוב לקבל המעות ועוד נראה לי בענין זה הוי לו הנאה אם קונה שם סחורה או דהמוכרים נותנים לו מתנה עבור כך כדרך בעלי חנות ואף אם זה אין עושין עכ״פ קונה גם סחורה שלו בפחות מכח דנותן להם פדיון הרבה לכך מוותרין לו בדמי המכירה ועבור הנאה זו הוי ש״ש כיון דאפשר דמטי׳ לי׳ הנאה כדרך דאמרי בשומר אבדה דהוי ש״ש דפטור אם יבא עני ויפטר וכו׳. אך זה ידע אולי הי׳ המעות נאטין ולא כסף בזה הוא פטור דהם יש להם דין שטרות ואין בהם דין שמירה וכ״כ אצלי בילדותי לענין רבית. וכן שמעתי מכמה גדולים וכן מצאתי בסידור הגאון מליסא בה׳ פדיון הבן דפוס זאלקווא וכ׳ שם דאין פודין בנאטין דהוי שטרות ולזה אף אם נילך בתר דינא דמלכותא ויחשב כמטבע דלענין מטבע אפשר דאזלינן בתר דינא דמלכותא וחייב בפשיעה. אך עכ״פ בגנב׳ ואבדה פטור ממ״נ אם נילך בתר דינינו הוי שטרות. ואם בתר דינא דמלכותא אין לו רשות להשתמש ולא הוי ש״ש ואף לפמ״ש דיש לו שאר הנאה אין להחמיר בזה כמה דאין בו חיוב רק מכח דד״מ. ואין לומר מכח דד״מ אפשר חייב לשל׳ כל שומר אף בגנבה ואבדה ז״א דלהחמיר אין הולכין בדין שבין אדם לחברו בדינא דמלכותא כמ״ש בסי׳ שס״ט דלא אמרינן דד״מ רק במסים וה״ה במטבע ולא בשאר דברים רק לענין ממ״נ הנ״ל שפיר ראוי לילך בתר דד״מ ולכך אם הוא נאטין ודאי דפטור ודו״ק:
(א) ואם החזירה – עבה״ט ועי׳ בפנים בש״ך ובט״ז בזה ועי׳ בתשו׳ ברית אברהם חח״מ סי׳ ל״א שכ׳ ישוב נכון לדברי המרדכי ומסיק שדברי המרדכי מדוייקין מאד במ״ש אדם הנפקד ששאל חפץ אחד מפקדון שבידו כו׳ והיינו ששאל לעצמו מקצת שלא מדעת ולא כלה שמירתו ממילא דעדיין לא נסתלק מעשה הראשון דמשמר עדיין מקצת הפקדון ולכן קאמר דאחר זה החזירו למקום שהיה מונח כו׳ דבמקום בעלים קאי ואפילו לר״ע דאמר כלתה שמירתו והיינו אפילו במקצת בגונב טלה מן העדר וסלע מן הכיס הני מילי גונב דלא מהימן ליה ואף שלא גנב רק מקצת מ״מ תו לא הוי שומר של הבעלים דהבעלים אינם חפצם שיהיה עוד שומר שלהם וצריך לדעת בעלים דעכ״פ רשות בעלים בעינן אבל שואל דמהימן ליה דאף דחכמים הטילו עליו דין גזלן משום דעשה זאת שלא מדעת בעלים מ״מ מהימן לבעלים דלא יחשדוהו כלל בשום דבר כיון שלא גנב ולא גזל מידי וכדמשמע מסוגיא דפ׳ הגוזל קמא דף ק״ח ע״ב כו׳ וא״כ לא כלתה שמירתו והיינו דתמיד היה שומר של הבעלים במקצת דהא לא שאל רק מקצת ועל השאר נשאר שומר ובמקום בעלים קאי והוי חזרה לרשות בעלים והא דחבית אתי שפיר דמיירי שטלטל כל החביות להביא עליה גוזלות ותו אין תורת שומר עליו ולאו במקום בעליו קאי כו׳ עש״ב כתוספת ביאור ועיין בשפר עט״צ ובנה״מ מ״ש בזה:
{א} אין הנפקד רשאי לשלוח יד בפקדון ואם שלח בו יד או משהגביהו לשלוח בו יד אפילו אינו מכוין הבעל הבית לגזלו אלא להשתמש בו קם ליה ברשותיה וחייב באונסין אף על פי שעדיין לא נשתמש בו דשליחות יד אינה צריכה חסרון רק שיגביהנו כדי להשתמש בו תשמיש שמחסרו אז מתחייב כאילו חסרו אבל הגביה לעשות תשמיש שאינו מחסרו אינו חייב משעת הגבהה אלא משעת תשמיש ולא משום שליחות יד שהרי אינו שולח בו יד כיון שאינו מחסרו אלא משום שהוא שואל שלא מדעת דקיי״ל שדינו כגזלן:
(א) {א} אין הנפקד רשאי לשלוח יד בפקדון ואם שלח בו יד או משהגביהו לשלוח בו יד אפילו אינו מתכוין הב״ה לגזלו אלא להשתמש בו קם ליה ברשותיה וחייב באונסים אע״פ שלא נשתמש בו דשליחות יד אינה צריכה חסרון וכו׳ בפרק המפקיד (בבא מציעא מא.) איתמר רב ולוי חד אמר שליחות יד צריכה חסרון וחד אמר אינה צריכה חסרון. ופרש״י שליחות יד. שחייבו הכתוב עליו אפי׳ נאנסה כדכתיב ומת או נשבר או נשבה שבועת ה׳ תהיה בין שניהם אם לא שלח דמשמע הא שלח נתחייב שוב במיתתה ובשבירתה: צריכה תסרון. לא הוי שליחות יד להעמידה ברשותו אא״כ חסרה.
וכתבו הרי״ף והרא״ש והלכתא אינה צריכה חסרון דרבא דהוא בתרא׳ ס״ל הכי וכן פסק הרמב״ם ז״ל בפ״ג מהלכות גזילה:
ומה שכתב רבי׳ רק שיגביהנו כדי להשתמש בו תשמיש שמחסרו אז מתחייב כאילו חסרו בס״פ המפקיד (בבא מציעא מג:) תנן הגביה החבית ונטל הימנה רביעית ונשברה משלם דמי כולה אמר שמואל לא נטל נטל ממש אלא כיון שהגביה ליטול אע״פ שלא נטל:
ומה שכתב אבל הגביהו לעשות תשמיש שאינו מחסרו אינו חייב משעת הגבהה אלא משעת תשמיש ולא משום שליחות יד שהרי אינו שולח בו יד כיון שאינו מחסרו אלא משום שהוא שואל של מדעת דקי״ל שדינו כגזלן בפרק הנזכר אהא דתנן המפקיד חבית אצל חבירו ולא יחדו לה בעלים מקום וטלטלה ונשברה וכו׳ ואוקמה רב ששת כגון שטלטלה להביא עליה גוזלות וקסבר שואל שלא מדעת גזלן הוי ומשמע ודאי דלא מיקרי שואל כל זמן שלא נשתמש בה:
(א) כיס מלא מעות וכיוצא בזה בדברים שהם נפרדים זה מזה והגביה הכל כדי ליטול אחד מהם האם מתחייב באחריות הכל. הרמב״ם בהל׳ גזילה ואבידה ג,יב, וסמ״ג בעשה עג, כתבו דהוא ספק בגמרא, והמ״מ שם כתב דכ״כ רבינו יהונתן, ע״כ, ומאידך הראב״ד בהשגות שם כתב דחייב באחריות הכל, והמ״מ שם כתב דכן דעת הרי״ף.
אמר שרוצה לשלוח יד בפיקדון לא חשיב שליחות יד לחייבו באונסים. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף ד, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בלא תעשה שלז, וכן הביא להלכה בעשה עג, בשם ר״י.
השולח יד בפיקדון והוקר האם משלם כשעת ההוצאה או כשעת התביעה. הב״י בסעיף ה אות ח-ט, הביא דזה מחלוקת רבי עקיבא ובית הלל ופסקו הפוסקים כרבא שפסק כבית הלל כשעת ההוצאה, ע״כ, ויש להעיר דכן כתבו ר״ח בב״מ מג: ד״ה ר׳ עקיבא, והרי״ף בב״מ סח, והרא״ש בב״מ ג,כז, ורש״י בב״מ מג: ד״ה ורבא, וכן נראה מדברי הרמב״ם בהל׳ גזילה ג,יא, שכתב דהשולח יד בפיקדון נעשית הגזילה ברשותו כדין כל הגזלנים, וגבי גזלן כתב שם ג,א, דחייב כשעת הגזילה אם לא שברה בידיים ואם שברה כשעת השבירה, ע״כ, ומאידך ראב״ן בסי׳ תנה דין לא, כתב דהלכה כרבי עקיבא דחייב כשעת התביעה, והדרכ״מ באות ד, הביא מהמרדכי דהלכה כשעת התביעה, ע״כ, ודברי המרדכי האלו מקורם בדברי ראב״ן שם, והב״י בסוף סעיף טו אות יז, הביא מהמרדכי דראבי״ה פסק כשעת התביעה, ע״כ.
כשעת ההוצאה מבית הבעלים, מה הפירוש. רש״י בב״מ מג: ד״ה אלא פשיטא, ור״ח שם ד״ה כשעת הוצאה, והמאור בב״מ סז, כתבו דהיינו שעה ששלח בה יד, ומאידך ראב״ן בסוף סי׳ תנה, כתב דהיינו שעת ההפקדה, וכתב הטעם דכיון דלא ידעינן מתי שלח בה יד ואפשר ששלח בה יד סמוך להפקדה משלם כשעת ההפקדה, ע״כ, ושמא היינו דכיון דשבחה הוי הבעלים המוציא מחבירו ועליו הראיה.
רבי עקיבא אומר כשעת התביעה, במה איירי רבי עקיבא. תוס׳ בב״מ מג: ד״ה ר״ע, כתבו דרבי עקיבא איירי רק בזול ויוקר דמשלם כשעת התביעה בין הוזל ובין הוקר, ומאידך ראב״ן בסי׳ תנה דין לה, כתב דרבי עקיבא איירי בשבח דגופה, וס״ל דאם בשעת התביעה השבח על גופה כגון שהיא מעוברת הוי של נגזל ואם אינו על גוף הבהמה כגון שכבר ילדה הוי של נגזל.
מי שהוא סוחר ודרכו לקנות סחורה במעות ולמוכרה דינו כשולחני דיכול להשתמש בהם. כ״כ ראב״ן בסי׳ תנה דין לה, וכעין זה הביא הב״י בסעיף ז אות יא ד״ה ומ״ש בשם רבינו תם, מהמרדכי.
באו אנסים על הנפקד ואינו אמיד ונתן להם ולא היו יכולים למוצאו בעצמם האם חייב. הב״י בסעיף ח אות יב, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דר״י בתמים דעים סי׳ רג, כתב בתחילה דפטור מחמת שהיו יכולים למוצאו בעצמם, ולאחר מכן הביא דבנו רבינו אלחנן כתב בתוספותיו בשמו דפטור בכל גווני כי אדעתא דהכי קיבל לשמור.
טען המפקיד שלחת בו יד ועל ידי זה נתחסר משויו ואמר הנפקד שלחתי בו יד אבל לא נתחסר נאמן בשבועה במיגו שיכל לומר לא שלחתי בו יד. כ״כ ראב״ן בסי׳ רנג דין כא.
הופקד אצלו ממון של פדיון שבויים והוא מופקד לצורך שבויים מסוימים ובאו עליו אנסים ופטר עצמו בממון זה חייב. כן הביא הב״י והשו״ע בסעיף ט אות יג, ויש להעיר דכן מבואר מדברי סמ״ג בעשה פח.
חסרו הפירות כדי חסרונם שראויין להתחסר ועדיין לא הושלמה השנה האם ימכרם. הטור והב״י בסעיף טו, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה פח, כתב דלא ימכרם. עי׳ במה שכתבתי בכללי פסיקה שבסוף הספר גבי אין הלכה כתלמיד במקום הרב, ליישב את דברי הרא״ש מקושיית הב״י ומקושיית הגר״א ומקושיית הפלפולא חריפתא.
מכרן בבי״ד כשנחסרו כדי חסרונם נותן למפקיד את מה שקיבל תמורתם, אבל מכר כשנחסרו פחות מכדי חסרונם הוי לי כשמוכר כשולח יד בפיקדון. כן הביא הדרכ״מ בסעיף טו אות יז, באות ד בדרכ״מ, מהמרדכי, ויש להעיר דמקור הדברים בראב״ן סי׳ תנה דין לא, וראב״ן שפ כתב עוד דאף כשנחסרו כדי חסרונם אם מכרם שלא בבי״ד הוי ליה כשולח יד בפיקדון, ע״כ, והדרכ״מ כתב דמתחייב כשווים בשעת התביעה, ע״כ, והיינו מחמת דראב״ן פסק כרבי עקיבא דשולח יד בפיקדון חייב כשעת התביעה, ועי׳ במה שכתב בזה הב״י בסעיף ה אות ח-ט, ובמה שכתבתי שם.
המוכר פיקדון על פי בי״ד מוכרן לאחרים ולא לעצמו ויכול להשתמש בדמים לפיכך הוא שומר שכר עליהם. כן הביא הב״י והשו״ע בסעיף יט אות כא, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בעשה פח.
הופקד אצלו ספרים האם גוללן כל ל׳ יום או כל י״ב חודש. הטור והב״י בסעיף כ אות כב, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה פח, כתב כל י״ב חודש.
הופקד אצלו ספרי תורה ופתח וקרא בהם לצורך עצמו הרי זה שולח יד וחייב באונסים. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף כ אות כב, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בעשה פח.
הופקד אצלו ספרים או כסות וכיוצא בזה והבעלים נמצאים בעיר ולא באו לטפל בה האם מותר לו לטפל בה אם ירצה. הטור בסעיף כב, כתב דאינו צריך לטפל, ע״כ, ומשמע דאם רוצה יכול, ויש להעיר דהשו״ע וכן הרמב״ם בהל׳ שאלה ופקדון ז,ד, וסמ״ג בעשה פח, כתבו הרי זה לא יגע בהן, ע״כ, ומשמע דאסור.
(א) עיין בהגה׳ מיי׳ פ״ד מה׳ גניבה מדין זה:
(ב) כתב המרדכי פרק הגוזל קמא דמ״ח ע״ג וע״ד אם השתמש בממון והרויח בו א״צ ליתן לבעל הפקדון בין חיו לו רשות להשתמש או לא מיהו אם בא המפקיד ואמר תן לי פקדוני שאני בעצמי אעסוק בשלי והלה מעכב בפקדון חייב ליתן לו הריוח מכאן ולהבא אבל אי אמר כבר הלויתים לאחרים אם תרצה לקבל להיות קרוב לשכר ולהפסד אתן לך ובעל הפקדון אינו רוצה אלא מעותיו הנפקד פטור ואע״ג דמבטל כיסו של חבירו וע״ש שהאריך בזה ויש חולקים שם ומחייבים לנפקד ליתן לו מחצית שכר ובמרדכי ס״פ המפקיד כתב בשם ר״י כסברא הראשונה וכתב מיהו אם רוצה ליתן לו אין בזה משום רבית וכ״כ בתשו׳ הרשב״א סימן תתקל״א:
(ג) וז״ל שם ראובן שקבל מעות משמעון וערבו עם מעותיו ואמר לו אני על אחריות שלכם מוליכם ונאבדו מקצת המעות ופסק דההפסד לפי ערך המעות ודוקא מעות אבל אם הפקיד אצלו טבעת של זהב או מרגלית ונתערב בשלו ונגנב אחד מהן המע״ה ויכול המוחזק לומד דילמא שלך נפסד וכן כתבתי לעיל סימן רצ״א מתשובת הרשב״א ותשובת מיימוני ודוקא מוחזק יכול לומר לשאינו מוחזק אייתי ראיה כו׳ אבל שנים שהפקידו אצל אחד ונגנב מן הנפקד אזלינן בתר רובא ואם הוא דבר קבוע אמרינן ביה כל דפריש מרובא קא פריש כו׳:
(ד) כתב המרדכי פרק המפקיד דף קל״ז דאם מכרו קודם שנחסרו כדי חסרונם או אפילו כדי חסרונם ומכרן שלא בב״ד הוי שליחות יד בפקדון ומשלם כשעת התביעה אבל אם מכרן בב״ד לאחר שנחסרו כדי חסרונן אינו נותן לו אלא מה שקיבל עכ״ל:
(ה) וכתב הרא״ש בתשובה כלל צ״ג סימן ב׳ שמעון שהפקיד ספרים אצל ראובן ואח״כ צוה שמעון ליתנם ללוי ובשבא לוי ליטלן אמר שראובן למד בהן ונפחתו וראובן אמר ששמעון נתן לו רשות ללמוד בהן ולוי אמר שמשעה שצוה לך שמעון ליתן לי היו ברשותי ולא היה לך ליגע בהן ופסק דהדין עם לוי וע״ש. וכתב עוד שם דיין שדן על מי שיש לו ספר ואינו רוצה להשאילו ונתן הדיין עליו קנס בי׳ זהובים מפני שהיה ביטול תורה בעיר מחמת חסרון ספרים יפה דן ובלבד שישומו ג׳ שמאים הספר ואם יפחת ויקלקל ישלם לו השואל ע״פ שומת השמאים ויתן משכנות בכדי שומת הספר עכ״ל:
(א) דשליחות יד אינה צריכה חסרון פלוגתא דרב ולוי בב״מ דף מ״א ומפרש התם רבא דמ״ד אין צריך חסרון יליף מדכתב רחמנא שליחות יד גבי ש״ח דלא איצטריך דבלא״ה תיתי משואל ומה שואל דלדעת בעלים קעביד שלח בה יד (לעשות מלאכתו) חייב (באונסים) ש״ש וש״ח לא כ״ש למה נאמרה אלא לומר לך שליחות יד א״צ חסרון (וכתבו הרי״ף והרא״ש כיון דרבא הוא בתראה ס״ל הכי קיי״ל כוותיה) וז״ל התוספות שם בד״ה חדא כו׳ [עיין לשון התוס׳ בב״ת בסעיף זה] וצ״ל אף לפי מאי דאתי קרא דש״ח ללמדנו דאין צריך חסרון בשליחות יד מ״מ לא ריבה הקרא אלא דא״צ חסרון ממש אבל מ״מ הגבהה כדי לחסר בעינן ומה״ט שכתבו התוס׳ דאין סברא לומר דבמשיכה או הגבהה גרידתא כדי להשתמש בה תשמיש שאינו מחסרה יהיו נחשבים בזה שלא עשה ברשות וכבר נשתמש בה ויחוייב באונסין ומש״ה כ״ר שאינו חייב משום ש״י עד שיגביהנה כדי לחסרה ואין להקשות מנ״ל לרבינו והפוסקים הא דילמא נאמר לפי מאי דאתי קרא הושוה לשואל לגמרי לחייב משעה שמשכה להשתמש בה אף שלא היה דעתו לחסרנה דזה נלמד מכמה מקומות חדא מהא דתנן התם דף מ״ג הגביה החבית ונטל ממנה רביעית ונשברה משלם הגזילה ע״כ ואמר שמואל עלה כיון ש הגביה ליטול אע״פ שלא נטל ש״מ דהגבהה כדי ליטול עכ״פ בעי׳ והוי כאילו נטל ומש״ה קתני המשנה סתם נטל ועוד דבשמעתין דחבית דף מ״א איכא מ״ד דמוקמי לה כשדעתו לשלוח בה ידו ומפרש שם דאותו מ״ד ס״ל דש״י א״צ חסרון ופריך עלה ורב ששת מידי נוטלה קתני פירש״י דמשמע שרוצה ליטלה לעצמו ש״מ דאפילו למ״ד דא״צ חסרון היינו שחייב אפילו לא חסרו אבל עכ״פ בעינן שיגביהנו כדי לחסר או ליטול לעצמו עוד כמה ראיות לזה מהסוגיא של שם וא״ת למ״ד ש״י צריכה חסרון והיינו שנשתמש בה וכיון שנשתמש בה דין הוא שיתחייב מטעם שואל שלא מדעת אפילו בלא חסרון וכן רבא ל״ל קרא דש״י א״צ חסרון פשיטא י״ל דאותו מ״ד דס״ל דצריכה חסרון ס״ל דשואל שלא מדעת לא הוה גזלן דשם בגמרא אוקמא רב ששת להמתני׳ בשואל שלא מדעת וקאמרינן דקסבר שואל שלא מדעת גזלן הוי משמע דשאר אוקימתות לא ס״ל הכי ועי״ל דמטעם שואל אין לחייבו שז״א כנשתמש בכולה דאז שייך טעם שואל דהוה כל הנאה דידיה ועש״ה דין הוא לחייבו אפי׳ לא חסרו כיון ששמש בו שלא מדעת הוי גזלן ובעי השבה מעליא אבל כשלא שימש אלא במקצת לא שייך לחייבו בכולה מטעם שואל אלא מטעם שליחות יד והיינו שתשמיש זה הוא תשמיש שמחסרו וק״ל ועיין בנ״י דכתב במתני׳ דחבית דגם אם הגביה כדי לשמש בה אע״פ שלא שימש בה עדיין חייב בה ולפ״ז צ״ל ג״כ האי חילוק דבשואל שלת מדעת צריך להגביהו ע״מ לכמש בכולו משא״כ בש״י ובזה דברי רבינו מבוארין ועמ״ש הרמב״ן במלחמית ה׳ אהא דפרכינן על מ״ד דש״י צריכה חסרון:
(א) אין הנפקד רשאי לשלוח יד כו׳ ב״מ ד׳ מ״א הכלל דלא מיקרי ש״י אלא כשמחסרו אלא ילפינן מקרא דאפילו לא חסרו עדיין אלא שדעתו לחסרה ונאנסה הו״ל כאילו חסרה וקמה ליה ברשותיה וחייב באונסין ומיהו אינו מיחייב משום זה אלא כשהגביה או משכה כולו אפילו לחסר ממנו מעט ושואל שלא מדעת לא הוה אלא כשכבר משנה ואז חייב באונסים אף שלא חסרה ולא היה דעתו לחסרה:
אפילו אינו מכוין הבע״ה לגזלו כו׳ פי׳ לגזלו לכולו אלא להשתמש בו בחסרון ואף אם ירצה לשלם החסרון מ״מ קם ליה ברשותיה:
אינה צריכה חסרון פי׳ אינה צריכה שיהיה כבר נעשה החסון ועד ״ר:
שואל שנא מדעת כו׳ ואע״פ דשואל מדעת חייב באונסין מיד שמשכה מרשות בעליה אפי׳ לא נשתמש בה כלל שאני התם דמשכה מדעת בעליה כדי להשתמש בה מש״ה הו״ל כאילו כבר נשתמש בה ועד״ר:
(א) {א} אין הנפקד רשאי לשלוח יד וכו׳. פי׳ מדכתיב שבועת ה׳ תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו דמשמע הא שלח נתחייב שוב במיתתה ובשבירתה מכלל דאין הנפקד רשאי לשלוח בה יד ואיסורא דאורייתא איכא דאין בה מלקות וכהאי גוונא פירש״י (בד׳ מ״א):
ומ״ש ואם שלח בו יד וכו׳ אפילו אינו מכוין הבעה״ב לגזלו וכו׳. כלומר ל״מ אם נטלו ע״מ לגזלו כולו דודאי חייב מיד באונסין ואף למ״ד שליחות יד צריכה חסרון אין זה אלא בשולח יד ליטול מקצתה ולא נטל דלא הויא גזלה אבל הכא כיון דהגביהו ומכוין לגזלו כולו קם ליה ברשותיה וחייב באונסין מיד אלא אפילו אינו מכוין לגזלו כולו אלא להשתמש בו תשמיש שמחסרו כגון חבית שהגביהה ליטול ממנה רביעית או בהמה שמשך אותה להשתמש בה תשמיש שמכחישה קם ליה ברשותיה כולו והויא גזלה וחייב באונסים אע״פ דעדיין לא נשתמש בה דשליחות יד אינה צריכה חסרון וכו׳ וכתב רבינו כל זה מדאיתא התם דהא דתנן המפקיד חבית אצל חבירו ולא יחדו לה בעלים מקום וכו׳ דפליגי בה אמוראי ר׳ יעקב בר אבא אוקמה כשנטלה ע״מ לגזלה כולה אבל לא כשנטלה ע״מ לשלוח בה יד דס״ל שליחות יד צריכה חסרון ור׳ נתן בר אבא אוקמה אף בשנטלה ע״מ לשלוח בה יד דשליחות יד א״צ חסרון וקיי״ל כר״נ ב״א כדפסק הרי״ף והרא״ש משום דרבא דהוא בתרא הכי ס״ל וכ״כ הרמב״ם בפ״י מה׳ גזלה וכ״כ סמ״ג בעשה ע״ג וז״ש רבינו אפילו אינו מכוין לגזלו כולו כלומר דהתם פשיטא דחייב כאוקימתא דרבי יעקב ב״א אפילו אינו מכוין לגזלו כולו נמי חייב כאוקימתא דר״נ ב״א:
ומ״ש אבל הגביהו לעשות תשמיש שאינו מחסרו וכו׳. שם אוקימתא דרב ששת ופסקו הפוסקים כמותו ומפרש רבינו דאינו חייב מטעם שואל שלא מדעת אלא משעת תשמיש וכן נראה מבואר מלשון הרמב״ם והסמ״ג שם ונראה דה״ט דכיון דבשליחות יד גופיה אי לאו קרא יתירא דמלמד דאינה צריכה חסרון לא היה חייב מבחוץ אלא דוקא בדאיכא חסרון כדאיתא להדיא בפ׳ המפקיד א״כ בשואל שלא מדעת סברא הוא דלא מיקרי גזלן אלא א״כ דנשתמש בה והכי מוכח מדברי התוס׳ לשם (בסוף דף מ״א) בד״ה חדא לומר דא״צ חסרון שכתבו וז״ל וא״ת וניליף משואל דאינה צריכה חסרון דמשעת משיכה חייב באונסיה אע״ג דלא נשתמש כדאמר [בפ׳] השואל גבי השואל קורדום מחבירו כ״ש שומרין שמושכין להשתמש שלא מדעת בעלים שחייבים ויש לומר בשואל דין הוא כיון דמושך לדעת בעלים חשוב כאילו נשתמש בה דלדעת כן שאלה ולאו לאוקמה בכילתא אבל שלא לדעת אינו חשוב כאילו כבר נשתמש בשביל משיכה לבדה לכך לא ילפינן משואל אלא משיכה שיש בה חסרון עכ״ל הרי מבואר דבשואל שלא מדעת אינו חשוב כאילו כבר נשתמש בה בשביל משיכה או הגבהה בלחוד והכי משמע בשמעתתא דהמפקיד מעות אצל שולחני דהיתר תשמיש הוא דמחייב באונסין אבל כשאסור לו להשתמש אינו חייב באונסין כל זמן שלא נשתמש בהן כנ״ל ודלא כמ״ש נ״י במתני׳ דהמפקיד חבית וכו׳ דכשהגביהה ע״מ להשתמש בה ואע״פ שלא נשתמש בה הוי גזלן עליה וחייב באונסין וזה נקרא שואל שלא מדעת בעלים דהוי גזלן עכ״ל דליתא:
כתב במרדכי סוף קמא ובהג״מ פ״ד דגנבה בשם הר״ר חזקיה דבשואל בפקדון שלא מדעת ונשתמש בו פי׳ תשמיש שאינו מחסרו אם החזירה למקום שנטלה משם חזר להיות דינו כשומר מאחר שלא היה עליו מתחלה כי אם שואל בעלמא שלא היה דעתו לגזלו או לשלוח בה יד ואע״ג דבסמוך סעיף י״א כתב רבינו דאם נשתמש במעות חייב גם באונסין אפי׳ לאחר שהחזירם למקומם עד שיחזירם לבעליהם יש לחלק דבמעות כיון שלא החזיר המעות שהופקדו אצלו אלא שם אחרים תחתיהן יש להם דין מלוה ככל שאר מלוה דחייב באחריות עד שיחזיר לבעלים והכי משמע מלשון הרמב״ם פ״ז משאלה ועיין במ״ש בסמוך סעיף י״א. אך קשה דבפרק המפקיד משמע להדיא דלאוקימתא דרב ששת לא אתיא מתני׳ אלא כר׳ ישמעאל אבל לר״ע אפילו טלטלה להביא עליה גוזלות והחזירה למקומה צריך דעת בעלים אלמא דלא חזר דינו להיות כשומר אע״ג שלא היה עליו בתחלה כי אם שואל בעלמא וכן מההיא דפרק הספינה בשולח בנו אצל חנוני וכו׳ מיהו בהך דהספינה איכא למימר כיון דלא הופקד הכלי אצלו אלא נטלו מיד בנו או מיד עבדו חייב דצריך דעת בעלים דכיון דלא היה שומר עליו ליכא למימר גביה דעת שומר כדעת בעלים אבל מהך דהמפקיד קשיא טובא ואפשר לומר דלא אמ׳ הר״ר חזקיה אלא בדברי׳ דאורחיה למישאל חד מחבריה ולא קפדי התם הוא דאיכא למימר כיון שאינו מחסרו לא כלתה שמירתו ודעת שומר כדעת בעלים אבל במתני׳ דחבית של חרם שטלטלה להביא עליה גוזלות לעלות עליה כדרך העולם בסולם בכה״ג ודאי קפדי אינשי ולא מושלי יש לו דין גזלן לר״ע אפילו החזירה למקומה וה״ה בכיוצא בזה כגון ספרים דקפדי אינשי ולא מושלי וכדלקמן בסעיף כ״ב:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםחכמת שלמהפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חהכל
 
(ב) הִטָּה אֶת הֶחָבִית וְנָטַל מִמֶּנָה רְבִיעִית, וְנִשְׁבְּרָה, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא בָּרְבִיעִית, כֵּיוָן שֶׁלֹּא הִגְבִּיהָהּ. אֲבָל אִם הִגְבִּיהָהּ כְּדֵי לִטֹּל מִמֶּנָּה רְבִיעִית, חַיָּב, אֲפִלּוּ לֹא נָטַל. אֲבָל אִם הִגְבִּיהַּ אֶת הַכִּיס לִטֹּל מִמֶּנָּה דִּינָר, וְכַיּוֹצֵא בְּכִיס מִדְּבָרִים שֶׁאֵינָם גּוּף אֶחָד, הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם נִתְחַיֵּב בְּכָל הַכִּיס, אוֹ לֹא נִתְחַיֵּב אֶלָּא בְּדִינָר בִּלְבַד.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(ה) ה) שם ס״ג משנה שם סוף דף מ״ג ושם ברמב״ם די״ג
(ו) ו) שם במשנה
(ז) ז) כדמפרש שמואל שם ד׳ מ״ד ע״א וכ״כ הרמב״ם שם דין י״ב
(ח) ח) ל׳ הרמב״ם בעיא שם בגמ׳ ועלתה בתיקו וכפי׳ רש״י שם
(ז) אבל אם הגביה כדי כו׳ – ה״ה אם משכה לרשותו כדי לחסר׳ קנאה להיות עומד ברשותו אף לענין אונסין:
(ח) ליטול ממנו דינר עד ה״ז ספק – איבעיא דרב אשי הוא בגמ׳ פרק המפקיד ומשום די״ל דבשלמא דבר שהכל גוף אחד כגון חביות יין או דבש שמגביהו ליטול ממנה קצת ניחא ליה דתהוי כולי חביות בסיס למה שיטול ממנה שלא יחמיץ דיין אינו משתמר אלא בכלי מלא ונעשה שואל על כל מה שבחביות להשמר עם מה שהוא רוצה ליטול אבל אם היה הפקדון כיס של מעות אין דינר זה שנוטל משתמר מהאחר או דלמא גם בזה נאמר כיס מלא מעות יותר נראה הוא ומשתמר ואינו נוח להיות נאבד כדינר יחידי והוה בזה דומה קצת ליין להתחייב בכולו ועלה בתיקו שם בגמ׳ מיהו שם בגמ׳ משמע דלא איבעיא ליה האי איבעיא אלא למ״ד שליחות יד צריכ׳ חסרון אבל לדידן דקי״ל דאין צריכה חסרון אין חילוק בין כיס לחביות מ״ה השמיט הרי״ף והרא״ש והטור להך איבעיא וספיקתו והרמב״ם פ״ג דגזילה כתבו והשיגו שם הראב״ד ג״כ מה״ט הנ״ל והמ״מ ישבו וזהו ג״כ דעת המחבר שהעתיק ל׳ הרמב״ם שסמך אישוב דהמ״מ ודו״ק:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ג) הטה את החבית כו׳ – ע׳ בתשו׳ מהרא״ן ששון סי׳ ק״ב.
(ה) ליטול – ה״ה אם משכה לרשותו כדי לחסרה קנה להיות עומד ברשותו אף לענין אונסין. סמ״ע:
(ו) ספק – דאיבעיא דר׳ אשי היא בש״ס ולא איפשטא מיהו שם משמע דלא איבעיא ליה אלא למ״ד שליחות יד צריכה חסרון אבל לדידן דקי״ל דא״צ חסרון אין חילוק בין כיס לחבית ומש״ה השמיטו הרי״ף והרא״ש והטור להך איבעיא וספיקתו והרמב״ם פ״ג דגזילה כתבו והשיגו הראב״ד ג״כ מה״ט והמ״מ יישבו וזהו דעת המחבר שהביא דברי הרמב״ם שסמך על יישוב המ״מ. שם:
(ח) אבל אם כו׳ – אבל הרי״ף ורא״ש השמיטוה דהאיבעיא היא למ״ד צריכה חסרון ואנן קי״ל כמ״ד א״צ חסרון. הג״מ ומ״מ וכ״כ הראב״ד שם אלא די״ל דאפי׳ למ״ד א״צ חסרון כיון שלא היתה כוונתו לשלוח יד בכולו לא נתחייב על השאר מיהו קשה מאי קאמר שם לימא קסבר שמואל כו׳ הא לא מהני כנ״ל וי״ל דקס״ד כן אבל התרצן תי׳ לא כו׳ ואף למ״ד א״צ חסרון אינו חייב אלא משום ה״ט. מ״מ:
(ט) (ליקוט) שאינם גוף כו׳ – אבל בתוס׳ מ״א א׳ ד״ה שנטלה ע״מ כו׳ מ׳ דוקא יין אבל לא שמן אף שהוא גוף א׳ (ע״כ):
(ב) [שו״ע] אבל אם הגביה. נ״ב בנ״י כתב דוקא ליטול רביעית לעצמו אבל אם שפך רביעית דאינו נהנה חייב רק משום מזיק ולא מקרי שולח יד:
(ד) ליטול ממנו דינר עסמ״ע ס״ק ח׳ מ״ש בחביות יין או דבש שלא בדקדוק כתב דבש דודאי לא הוי בסיס רק יין דמחמיץ כשאינו מלא עוד הביא הסמ״ע קושית המ״מ שהקשה הא בש״ס לא בעי האי בעייא דארנקי רק למ״ד דס״ל דש״י צריכה חסרון והמ״מ תירץ וז״ל דכי דחי הכי קאמר לא לעולם בין צריכה חסרון או אינה צריכה חסרון אינו תלוי בכך עכ״ל משמע מדבריו דלפי דברי הש״ס לא אמר המ״ד דא״צ חסרון רק בחביות דהוי בסיס ולכאורה אין לו הבנה דא״כ במאי פליגי ויש לפרש דברי הרמב״ם בדרך פשוט דלא כהמ״מ דהדיחוי שמדחי בש״ס הוא רק למ״ד דצריכה חסרון רק דס״ל להרמב״ם דהאיבעיא בארנקי שבש״ס הוא רק למ״ד דא״צ חסרון אליבא דהילכתא דודאי אף שלח יד במקצת הפקדון אינו נעשה גזלן על כולו רק כששלח יד במקצת הפקדון שהוא גוף אחר אבל פקדון של הרבה גופין מוחלקין כגון שהפקיד אצלו מאה צאן ושלח יד באחד מהן אף שהכיש במקל לכולן שירוצו כדי שיברור אחד מהן ודאי דלא חייב רק במה ששלח יד דהרבה גופין כהרבה פקדונות דמי וכ״כ הרמב״ם בדיוק דבעינן גוף אחד ולכך בעי הש״ס בארנקי דדינרא אי נימא דשאני נטירותא דארנקי מנטירותא דדינרא וכיון דהמפקיד הפקידה בכיס אחד אסור לו להנפקד לחלקם כיון דאיכא קפידא להמפקיד וכגוף אחד יחשב או דילמא שאין קפידא להמפקיד בכך והנפקד יכול לחלק להרבה מקומות וכהרבה פקדונות דמיא אבל בסיס לא הוי כי אם חביות יין שנותן א׳ כח בחבירו שלא יחמיץ ובזה א״ש הא דקשה לי דלהרמב״ם הדרא קושית התוספות לדוכתא מה שהקשו בד״ה שנטלה ע״מ לשלוח יד דהא בחביות כ״ע מודים ותירצו דמיירי בחביות שמן ולהרמב״ם א״א לתרץ כתירוצם דהא לפי צד האיבעיא שאני נטירותא דרביעית מנטירותא דחביות הוי אף בשמן בסיס ולפמ״ש א״ש דמטעם זה לא הוי בסיס רק שמדמה אותו לגוף אחד והחביות שמן ודאי היו גוף אחד אף לפי צד האיבעיא דבארנקי לא הוי גוף אחד מ״מ בשמן ודאי הוי גוף אחר דהא הוא בלול בחביות ומ״מ בסיס לא הוי וא״ש ולפרש דברי המ״מ נראה דלפי מה שמבואר בשיטה מקובצת בב״מ ובתשובת מהר״א ששון סי׳ ק״ב נתבארו דבריו שכתב דגזל הוא כשגוזל ליטול לעצמו בחנם וש״י הוא שאינו רוצה לגוזלו רק אדעתא לשלם כמבואר בש״ס ריש הסוגיא ופלוגתייהו הוא אפילו ברוצה לשלוח יד בכולו דמ״מ אין לחייב באונסין למ״ד צריך חסרון מטעם דמיהדר קא מיהדר ביה ולמ״ד דא״צ חסרון חייב כשרוצה לשלוח יד בכולו אבל כשלא רוצה לשלוח יד רק במקצתה לא נעשה גזלן על כולו רק בחביות יין משום דהוה בסיס ודמי כמו שכבר נטלו וחזר ושפך לתוכו כמ״ש הש״מ סוף פ׳ המפקיד ע״ש ואפילו למ״ד דא״צ חסרון וזה הוא כוונת המ״מ שדחיית הש״ס הוא דמתניתין דחביות דהיינו דעל ידי ש״י במקצת יתחייב בכולו אינו תלוי בפלוגתא דצריכה חסרון דמחלוקת אי צריכה חסרון לא הוי רק כשרוצה לשלוח יד בכולו אבל שיעשה גזלן ע״י מקצת בכולו אפילו למ״ד אינו צריך חסרון לא הוי גזלן רק בחביות וכן אפילו למאן דאמר צריכה חסרון מכל מקום בחביות מודה דאינו צריך חסרון משום דהוי בסיס דאמרינן דלא הדר ביה ומה שהניחו היה משום כדי שלא יחמיץ וכמי שנטל וחזר ושפכו דמי כמו שכתב הש״מ בסוף פ׳ המפקיד ע״ש ובעיא דר״א בארנקי הוא ג״כ אליבא דכ״ע אי דמי לבסיס דאז אפילו למ״ד צריכה חסרון נעשה גזלן על כולו משום די״ל דהניחו שם משום נטירותא דשאני נטירותא דארנקי או דילמא לא הוי בסיס דלא דמי לחביות ולא נעשה גזלן על כולו בש״י דמקצת אפילו למ״ד דאין צריך חסרון ולעיל בד׳ מ״א דפליגי דמ״ס נטלה ע״מ לגוזלה ומ״ס נטלה ע״מ לשלוח בו יד כוונתו לשלוח יד בכולו ע״מ לשלם דלמ״ד צ״ח ולא נעשה גזלן עד דמיחסר ליה כנ״ל ולא בעי לאוקמי מתניתין בחביות יין ובמקצת דלב״ח לד״ה משום תירוצא דהתוספות דמתני׳ משמע אפילו בשמן ועוד דנטלה משמע כולו אך הא קשה דמייתי הש״ס תסתיים דא״צ חסרון מהא דהניח מקלו ותרמילו עליה הא בהמה הוי נשתמש בכולו ועודן עליו וראינו דלא הדר ודמי לחביות כיון דליכא הוכחה דמיהדר הדר וא״כ אפילו מ״ד דצריכה חסרון מודה לכך נראה דפליגי בתרתי למאן דסבר דש״י צריכה חסרון ס״ל דאפי׳ נשתמש בכולו כגון בבהמה כ״ז שלא חסרה לא מיקרי שליחות יד כיון שרוצה להחזיר הבהמה עצמה כמות שהוא (כשהוא באופן דלא שייך בי׳ דין שואל דהיינו כשאין כל הנאה שלו כגון שרועה באפר כמ״ש הרמב״ן הובא בש״מ) ובחביות שמן פליגי ג״כ דלמ״ד צריכה חסרון אם הגביה לשלוח יד בכולו והיינו להוציאה לשלם בעדו אף דהיינו חסרון דהא נוטלה לצורך עצמו כמ״ש התוס׳ ד״ה שנטלה על מנת ע״ש ואין דעתו להחזיר אותו דבר בעצמו רק ליתן דמים בעדו מ״מ כשהחזירה ולא נטל לצורך עצמו אמרינן דמיהדר קא הדר ביה כמ״ש הש״מ וכן כשהגביה לשלוח בו יד ברביעית אף דהרביעית נעשה שלו והיינו חסרון מ״מ כל שלא נטלה והחזירה אמרינן דמיהדר קא הדר ביה כמו בנטל לש״י בכולו כנ״ל אבל בחביות יין אז כשנטלו לש״י בכולו אמרינן דמיהדר קא הדר ביה אבל כשהגביה ע״מ ליטול רביעית כיון דהוא בסיס והוי כמשתמש בכולו וליכא הוכחה דמיהדר הדר ביה דמי לנטל וחזר ושפכו לתוכו והיינו חסרון ובדינרין מיבעיא ולמ״ד דא״צ חסרון אז בבהמה כיון שמשתמש בכולו הוי ש״י כיון דס״ל דא״צ חסרון ובחביות שמן ובדינרין לפי צד האיבעיא דלא הוי בסיס אז כשנטל לש״י במקצת מודה דלא נעשה גזלן על כולו כיון שלא נשתמש בכולו ובחביות יין וכן בשמן ודינרין לפי צד האיבעיא דהוי בסיס דאז הוי כנשתמש בכולו ממילא הוי גזלן על כולו וא״ש התסתיים מבהמה דא״צ חסרון כיון דגם בבהמה כשמשתמש בכולו ג״כ פליגי כמש״ל היוצא מזה דלשיטת הרמב״ם בבהמה דנשתמש בכולו הוי ש״י אע״פ שלא חסרה כיון דקי״ל דש״י א״צ חסרון וכן בחביות יין כיון דהוי בסיס הוי כנשתמש בכולו ובחביות שמן ודינרין הוי ספק אי הוי כנשתמש בכולו משום דשאני נטירותא דמועט מנטירותא דמרובה או לא הוי כנשתמש בכולו ולכך א״ש הא דיליף הש״ס שליחות יד משואל מדעת ולא קשה שוב דהיאך ילפינן דש״י במקצת דנעשה גזלן על כולו משואל ולפמ״ש א״ש דהא בש״י במקצת באמת לא נעשה גזלן על כולו רק בנשתמש בכולו כנ״ל: אך עדיין קשה לפ״ז אם נטל הרביעית דאז ודאי דלא הוי כנשתמש בכולו מה״ת יתחייב בכולו כשנאנס בליסטים מזויין ונראה דהא דנוטל מקצת נתחייב בכל הוא מטעם אחר ומסברת חוץ דהש״ס מדמה אותו להא דאם הפקיד אצלו מעות מותרין דיש לו רשות להשתמש בהם ומ״מ פטור מאונסין כ״א בהוציא לר״נ כמבואר בב״מ דף מ״ג ומוכח בקידושין דף מ״ז דמאן דס״ל דמלוה ברשות בעלים לחזרה וה״ה לאונסין דכשהוציא אפילו שוה פרוטה דנעשה כולו מלוה אצלו ולפ״ז נראה דה״ה במעות מותרין דכשהוציא אפילו שוה פרוטה הוי גילוי דעת להתחייב על כולו ומדמה הש״ס בהתחיל לש״י בפקדון אדעתא דלשלם כגילוי מילתא למפרע שהנפקד מחזיק הפקדון כמעות מותרין דהרשות שקיבל לעצמו לא גרע מאלו המפקיד בעצמו נתן לו רשות ולכך בעינן שהתחיל להוציא כמו במעות מותרין דלא חשיב כגילוי דעת שהפקדון הוא אצלו בהיתר תשמיש עד שחיסר ממנו ואפילו בבהמה כ״ז שלא השתמש בו כ״כ עד שהכחישה וחיסרה ליכא גילוי דעת שמחזיקו בהיתר תשמיש דדילמא לא הניח עליו מקלו ותרמילו רק לפי שעה בחשבו שאין הבעלים מקפידים בה אבל כשכבר השתמש בו עד שחסרו הרי איכא גילוי דעת שמחזיקו בהיתר תשמיש ורוצה להשתמש בו כמה פעמים אבל אם נטלה כדי לגזול לגמרי ולא ליתן יין אחר כלל בודאי אין סברא לומר שנעשה גזלן על כולו. וכמ״ש הראב״ד דהא לא נשתמש בהמותר כלל וגם ליכא גלוי דעת מכח שגזל מקצת שרוצה לגזול הכל ומה״ת יתחייב ולפ״ז לא קשה קושיי׳ התוס׳ שהקשו דנילף משואל ג״כ הא דא״צ חסרון ע״ש דכיון דבשאר הפקדון לא נתחייב אלא משום דדמי לנטילת רשות וליכא גילוי דעת עד שהוציא מעט מסברא הנ״ל וממילא א״א למילף משואל כ״א אחר שהוציא דהא אפילו בנתינת רשות ממש אינו חייב עד שיוציא ועיקר הקושי׳ של התו׳ הוא רק אם לא נטל ובחביות דהוי בסיס והוי כנשתמש בכולו וכמש״ל ובזה שפיר הקשו התו׳ דא״צ קרא דנילף משואל דא״צ חסרון וע״ז תירצו שפיר ובזה נתיישב מה דתמיה לי הרבה בדברי תוס׳ במה שתי׳ בד״ה חדא לומר על הקושיא דנילף משואל דא״צ חסרון משום דבשואל ש״מ לא נחשב כאלו כבר נשתמש והוא תמוה דהא מוכח לעיל גבי הניח מקלו ותרמילו שכבר נשתמש בו ואפ״ה ס״ל דצריכה חסרון וא״ל דשם אינו בדין שואל כיון דאין כל הנאה שלו כיון דרועה באפר כמ״ש הרמב״ן א״כ אף כשיש חסרון א״א למילף משואל דהא אין כל הנאה שלו ולמ״ד צריכה חסרון עיקר ילפותא הוא רק משואל ולפי הנ״ל א״ש דכשיש בו חסרון א״צ למילף כלל והוא חייב מסברת חוץ משום דהא הוי כגילוי מילתא שמחזיק לפקדון להשתמש בו וממילא בהמשיכה נעשה שואל ונטילת רשות של עצמו לא גרע מנטילת רשות דהמפקיד בעצמו אך עדיין קשה דמאי מקשה ל״ל קרא דנילף משואל הא ש״י דינו כגזלן דמשלם כשעת הגזילה ושואל אינו מחייב רק משעת אונסין וגם לענין החזרה יש חילוק בין שואל לגזלן כמבואר בסוגיא שם. ונראה דזה בכלל מה דאמר בש״ס דלא תאמר דיו מה שואל בבעלים פטור אף ש״י בבעלים פטור והכוונ׳ היא דלא תאמר דיו דיש לו דין שואל וממילא פטור בבעלים קמ״ל דחייב בבעלים וע״כ דיש לו דין גזלן וממילא ה״ה לכל הדברים שחלוק שואל מגזלן ומ״מ שואל שאין כל הנאה שלו א״א להוציא מהך קרא דכל שאין כל הנאה שלו אפי׳ דין גזלן אין לו כמ״ש הרמב״ן הובא בש״מ שם וא״א לחייבו אלא משום דהוי כנטילת רשות כמש״ל ולפי הנ״ל א״ש ג״כ מה דקשה לי מה דבעי למילף ש״י משואל הא בש״י אינו חייב רק נפקד ולא איש אחר ואי ילפי׳ משואל א״כ מה חילוק יש בין נפקד לאיש אחר ולפי הנ״ל א״ש דנפקד ששלח יד במקצת איכא גילוי מילתא שמחזיקו בהיתר תשמיש משא״כ באיש אחר היוצא מזה לדינא שאם שלח יד במקצת והגביה ולא נטל ממנו לא נעשה גזלן על כולו בחביות יין דהוי בסיס ובארנקי הוא ספק ואם כבר נטל לא נתחייב בכולו רק כשדעתו לשלם והוי כגילוי דעת שרוצה להשתמש בכולו אבל בנתכוין ונטל מקצת לא הוי גזלן בכולו:
{ב} הטה את החבית ונטל ממנה רביעית ונשברה אינו חייב אלא ברביעית כיון שלא הגביהה:
{ג} אבל הגביהה כדי ליטול רביעית חייב אפילו לא נטל:
(ב) {ב} ומה שכתב הטה את החבית ונטל ממנה רביעית ונשברה אינו חייב אלא ברביעית כיון שלא הגביהה משנה שם הטה את החבית ונטל ממנו ונשברה אינו משלם אלא רביעית ופרש״י ונשברה לאחר זמן אינו משלם אלא רביעית דשליחות יד אינו מתחייב באונסין עד שימשוך או יגביה דהוה קנייה:
(ג) {ג} ומה שכתב אבל הגביהה כדי ליטול רביעית חייב אפילו לא נטל שם במשנה הגביהה ונטל הימנה רביעית ונשברה משלם דמי כולה ופרש״י הגביהה ונטל. דהוי קנייה בהגבהתה חייב באונסיה ובגמרא אמר שמואל לא נטל נטל ממש אלא כיון שהגביהה ליטול אע״פ שלא נטל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ב) הטה את החבית כו׳ שם דף מ״ג:
כיון שלא הגביהה ואם משכה הו״ל כאילו הגביה כולה דהו״ל קנין אדעתא לחסרו אלא דהגבהה קונה בכ״מ ומשיכה דוקא בחצירו או בסימטא וכמש״ר בסימן קצ״ו:
(ב) {ב} הטה את החבית וכו׳. משנה ס״פ המפקיד ופרש״י ונשבר לאחר זמן כלומר שאילו נשברה מתוך ידו כשהטה פשיטא דחייב כיון דלצרכו הטה ליטול ממנה רביעית וכדתנן התם להדיא אם מתוך ידו נשברה לצרכו חייב וכו׳ וכך דקדקו הרמב״ם והסמ״ג שכתבו כאן אם נשברה אחר שנטל:
(ג) {ג} ומ״ש אבל הגביהה כדי ליטול רביעית חייב אפילו לא נטל. מימרא דשמואל לשם ואיכא למידק לאיזה צורך חזר רבינו וכתב דין זה בחבית הלא בתחלת הסימן כתב בסתם רק שיגביהנה כדי להשתמש בה תשמיש שמחסרה אז מיחייב כאילו חסרה ויש לומר דהוה אמינא דוקא כגון בהמה דא״א ליטול ממנה מקצת אבל בחבית דאפשר ליטול ממנה מקצת אינו חייב בהגבהה אא״כ הגביהה לגזול את כולה קמ״ל דאין חילוק וכך היא דעת כל הפוסקום דבחבית נמי אפי׳ לא נתכוין ליטול ממנה אלא רביעית חייב בכולה אפי׳ לא נטל ממנה כלום ודלא כהראב״ד בהשגות דפירשה דוקא בשהגביהה לגזול את כולה ולא קיי״ל כוותיה. ועוד נראה דהא דחזר וכתב דין חבית משום דבגמרא קא אמרינן דבחבית אפילו למ״ד ש״י צריכה חסרון מ״מ הכא ניחא ליה דתיהוי האי חבית כולה בסיס להאי רביעית יין פי׳ כיון דיין אינו משתמר אלא בכלי מלא הו״ל כמו שנטלו והניחו עם השאר להשתמר ונעשה שואל על כל שאר החבית ולפיכך חייב בכולה אע״פ שלא נטל ממנה כלום אבל למאי דקיי״ל ש״י אינה צריכה חסרון ודאי דחייב בכולה אף בשאר דברים דליכא למימר בהו ניחא ליה דתיהוי בסיס כו׳ וז״ש בסמוך סעיף ה׳ אבל שאר פירות וכו׳ דאלמא דבהגביהן אפילו בשאר פירות נמי חייב בכולה ולפי זה ודאי ה״ה בהגביה ארנקי ליטול הימנו דינר דחייב בכל הכיס ואע״ג דבגמרא מבעיא ליה לרב אשי בארנקי ואסיק בתיקו ההוא אליבא דמ״ד שליחות יד צריכה חסרון וזאת היא דעת הרי״ף והרא״ש שהשמיטו בעיא דארנקי אבל הרמב״ם והסמ״ג הביאו וכתבו דה״ז ספק אם נתחייב בכל הכיס או לא נתחייב אלא בדינר בלבד וכבר השיגו הראב״ד ז״ל והרב המגיד הליץ בעדו אבל העיקר כהרי״ף והרא״ש והראב״ד:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(ג) וְכֵן אִם הִטָּה וְנָטַל מִמֶּנָּה רְבִיעִית וְהֶחֱמִיצָה, חַיָּב בְּכֻלָּהּ, שֶׁמֵּחֲמַת שֶׁחֲסֵרָה הֶחֱמִיצָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בֶּחָבִית שֶׁל יַיִן שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַחֲמִיץ כְּשֶׁהוּא חָסֵר. אֲבָל שְׁאָר פֵּרוֹת שֶׁשָּׁלַח יָד בְּמִקְצָתָם וְלֹא הִגְבִּיהָן, אֵינוֹ מִתְחַיֵּב אֶלָּא כְּפִי מַה שֶּׁנָּטַל.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהעודהכל
(ט) ט) מימרא דרבה שם
(י) י) מבוא׳ הוא במה שקדי׳
(ט) אבל שאר פירות – נרא׳ דל״ד פירות קאמר דזהו פשיטא דמ״ש ממ״ש כבר ברס״ב ז״ל הטה את החביות ונטל ממנה רביעית כו׳ וזיל בתר טעמא אלא ר״ל מי פירות וק״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ז) פירות – נרא׳ דל״ד פירות קאמר דזהו פשיטא דמאי שנא ממ״ש ברס״ב הטה את החבית כו׳ וזיל בתר טעמא אלא ר״ל מי פירות. שם:
(י) ולא הגביהן – אף לדעת הרמב״ם דס״ב דבעיא דר״א דוקא בשלא נטלן כמש״ש ליטול דגמ׳ לא מתמה אלא אשמואל לימא כו׳ וכמ״ש רש״י במתני׳ ד״ה הגביהה כו׳ דהוה כו׳:
(ג) [שו״ע] שמחמת שחסרה. נ״ב ע״ל סי׳ ר׳ ס״ז בהגה ובט״ז שם:
(ד) [שו״ע] אינו מתחייב. נ״ב משמע דוקא בהגבהה או משיכה אבל בלא״ה אף שהוא בחצירו ומכוין לחסרו ולהחזיק לעצמו לא הוי שליח. עי׳ תשו׳ מהרי״ט חח״מ סי׳ פ״ט:
{ד} וכן אם הטה ונטל ממנה רביעית והחמיצה חייב בכולה שמחמת שחסרה החמיצה:
{ה} בד״א בחבית של יין שדרכו להחמיץ כשהוא חסר אבל שאר פירות ששלח יד במקצתן ולא הגביהן אינו מתחייב אלא כפי מה שנטל:
(ד) {ד} ומה שכתב וכן אם הטה ונטל ממנה רביעית והחמיצה חייב בכולה וכו׳ שם ארישא דמתניתין דקתני הטה את החבית ונטל ממנה רביעית ונשברה אינו משלם אלא רביעית אמר רבה לא שנו אלא נשברה אבל החמיצה משלם כולה מ״ט גירי דידיה הוא דאהני לה:
(ה) {ה} ומה שכתב במה דברים אמורים בחבית של יין שדרכו להחמיץ כשהוא חסר אבל שאר פירות ששלח יד במקצתן ולא הגביהן אינו מתחייב אלא כפי מה שנטל מבואר הוא ממה שקדם:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ה) אבל שאר פירות כו׳ ל״ד פירות ממש אלא ה״ה דמי פירות ושאני יין דאכתפיה דמריה שוור וע״ל סימן ר״ל ועבד״ר:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישההכל
 
(ד) אָמַר שֶׁרוֹצֶה לִשְׁלֹחַ יַד בְּפִקָּדוֹן, אֵינוֹ חַיָּב, אַף עַל פִּי שֶׁאוֹמֵר כֵּן בִּפְנֵי עֵדִים.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםחכמת שלמהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(יא) כ) טור ס״ז שם במשנה דף מ״ג ע״ב שחושב לשלוח יד וכו׳ וכפי׳ רש״י שם וכ״כ התוס׳ שם והוכיחו שם דכל מחשבת פיגול הוא ג״כ באמירה
(י) אמר שרוצה לשלוח כו׳ – קמ״ל בזה דאע״ג דכתיב על כל דבר פשע לא תימא שנתחייב בדיבורו שהרי כתיב אם לא שלח ידו במלאכת רעהו עד שישלח בה יד ומאי דכתיב על כל דבר פשע דרשו מיניה בגמ׳ דאם אמר לשליח לשלוח יד בפקדון ועשה מאמרו בו דחייב המשלחו כמ״ש המחבר מיד אחר זה גם בטור סמך שני הדינים וכתבן זה אחר זה מה״ט ובפרישה כתבתי דנרא׳ דהיינו דוקא כשלא ידע השליח שהוא של אחרים או שאינו בר חיוב או שאין לו מה לשלם וכמ״ש בר״ס קפ״ב דאל״כ הא קי״ל דאין שליח לדבר עביר׳:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ד) שרוצה לשלוח יד בפקדון – ע׳ בסמ״ע ס״ק י׳ דנראה דהיינו דוקא כו׳ בכאן הראה הגאון אמ״ו ז״ל את ידו גדולה וגודל חריפתו לפי שהכל תפסו על הסמ״ע בזה ולא ירדו לס״ד גם הבעל תי״ט ס״פ המפקיד והב״ח השיגו עליו ואמרו דאשתמיטתיה ש״ס ערוכה דר״פ האיש מקדש מבואר שם להדיא דאדרבה משליחות יד ילפינן דבעלמא אין שליח לד״ע משום דהוי שליחות יד וטביחה דלקמן סי׳ ש״צ [ש״ן] או מעילה ב׳ כתובי׳ הבאים כא׳ דיש בהו שליחות לד״ע ואין מלמדין ועוד כתב בתי״ט שם דאישתמיטתיה ש״ס דפ״ק דמציעא [דף י׳] האומר לאשה ועבד צאו וגנבו לי אע״ג דהשתא לית להו לשלומי כיון דבני חיובא נינהו לכשיהא להם כשתתגרש אשה וישחרר העבד לא נתחייב שולחן דשמעינן בהדיא דאע״ג דאין לשליח לשלם פטור המשלח וא״ל דדברי הסמ״ע כשאין לו לשלם לעולם דהיכי ידעינן השתא שלא יהי׳ לו והא נשתחרר העבד כיון שיכול להיות שיקנה נכסים פטור משלחו עכ״ל ועוד יש להוסיף דפשיטא דאע״ג דאין לו לשלם פטור המשלח אפי׳ הוי ידעינן בבירור גמור שלא יהא לו לשלם דאל״כ אדפריך בש״ס אלא מעתה האומר לאשה ועבד כו׳ ה״ל לאקשויי אלא מעתה אין לו לשלם כו׳ (וע״ל סי׳ של״א ס״ז ודוק) א״ו דבכה״ג אפי׳ להמקשן דפטור דכיון דאילו ה״ל השתא הי׳ חייב לשלם אלא דפריך מאשה ועבד דהוי ס״ד כיון דאלו ה״ל השתא היו פטורי׳ לאו בני חיובא נינהו והכי מוכח נמי ממאי דלא קאמר איכא בינייהו אם אין לו לשלם (וכן מבואר בתשובת אמ״ו הגאון ז״ל) והגאון אמ״ו ז״ל יישב דברי הסמ״ע בטוב טעם ודעת ככהנא מסייע כהנא ואמר דודאי לא נעלם מהסמ״ע דגבי שליחות יד שאני שהרי הוא עצמו כתב דנפקא לן מקרא דעל כל דבר פשע דחייב המשלח ואי ס״ד דשליחות יד דינו כשאר שליחות קרא ל״ל וגם אין כוונתו לומר דאע״ג דאין שליח לד״ע אם אין לו לשלם חייב דהוי כמו שאינו בר חיובא אלא דקשיא למה יתחייב המשלח ישלם השליח אם יש לו לשלם ואין לו אלא טענה שהשולח שלחו הרי קי״ל דאין שליח לד״ע דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וא״כ כיון דעכ״פ חייב השליח לשלם וא״כ למאי נ״מ אתי קרא לחייב גבי שליחות יד המשלח ומתרץ הסמ״ע משום דבעלמא יש מחלוקת בין הפוסקי׳ די״א כשלא ידע השליח אמרי׳ יש שלד״ע וי״ח דאפ״ה אין של״ע וכמו שהביא הד״מ והסמ״ע מחלוקת זה לקמן ס״ס שמ״ח ועוד יש מחלוקת די״א דהיכא שהשליח אינו בר חיובא יש שלד״ע וכמ״ש הרב לעיל ר״ס קפ״ב וי״ח וכמ״ש שם וכן היכא שאין לו לשלם לכ״ע אמרי׳ אין שלד״ע וכמ״ש שם א״כ קאמר דלהפוסקי׳ בעלמא היכא שלא ידע השליח אין שלד״ע א״כ הכא גבי שליחות יד קרא אתי היכא שלא ידע השליח דחייב המשלח דלהפוסקי׳ דבעלמא נמי יש שלד״ע היכא [שלא ידע א״כ קרא אתי היכא דאינו בר חיובא ולהפוסקי׳ דבעלמא נמי יש שלד״ע היכא נ׳ דכצ״ל] דאינו בר חיובא א״כ קרא אתי היכא שאין לו לשלם דפשיטא דלכ״ע בעלמא פטור המשלח הכא חייב אבל אם יש לו לשלם וידע והוא בר חיובא דבכה״ג פשיטא דחייב השליח לכ״ע משום דאין שלד״ע וז״ש הסמ״ע וכמ״ש בר״ס קפ״ב דאל״כ הא קי״ל דאין שלד״ע ר״ל דשם נתבאר דקי״ל אין שלד״ע וא״כ פשיטא דהשליח חייב וא״כ פשיטא דלא גלי לן קרא בכה״ג דחייב המשלח כיון דהשליח ישלם דהא על כל דבר פשע רבויא הוא ולא אתי אלא לחייב המשלח דהכי תניא אין לי אלא הוא פי׳ אם שלח יד שהוא חייב אמר לשלוחו מניין ת״ל על כל דבר פשע א״כ אתי הרבוי לחייב המשלח ולא לפטור את השליח הגע עצמך אם לא יהא למשלח לשלם ויהא לשליח לשלם יגרע כח המפקיד משאר בני אדם (וכן משמע בתוס׳ רי״ד בקידושין נ״ל ע״ש) ועוד אי לאו קרא ה״א אף אם אין לשליח לשלם פטור שולחו א״כ השתא דאתי קרא לרבות אין לנו לרבות אלא היכא שמפסיד המפקיד כגון חד מהנך תלתא אנפי אבל אם לא יפסיד המפקיד למה ישלם המשלח ע״כ דברי הגאון אמ״ו ז״ל ואף שרחוק שכוונת הסמ״ע כן עם כ״ז דבריו נכוני׳ מאד לזכות את בעל הסמ״ע וכמ״ש שדברו נכוני׳ לדינא ובפרט לפי מה שהעליתי לעיל ר״ס קפ״ב דאפילו היכא דהשליח לאו בר חיובא אין שלד״ע וכן למה שהעליתי לקמן ס״ס שמ״ח דאפי׳ לא ידע השליח אין שלד״ע א״כ משכחת כאן כמ״ש הסמ״ע דהיינו כשלא ידע השליח או שאינו בר חיובא או שאין לו לשלם אבל אי ליכא חד מהנך אנפי דהיינו שידע והוא בר חיובא ויש לו לשלם באופן דמשלם השליח פשיטא דפטור המשלח וזה ברור.
(ה) בפני עדים כו׳ – עיין בתשובת מהרא״ן ששון סי׳ צ״ו דף קי״ו ריש ע״ב נסתפק במי שהי׳ רוצה לעכב פקדון מחמת חוב אי מקרי שולח יד בפקדון.
(ח) אמר – קמ״ל בזה דאע״ג דכתיב על כל דבר פשע לא תימא שנתחייב בדיבורו שהרי כתיב אם לא שלח ידו עד שישלח בה יד והאי על כל דבר פשע דרשו מיניה בש״ס דאם אמר לשליח לשלוח יד בפקדון ועשה השליח דחייב המשלח וכמ״ש הט״ו בסעיף שאח״ז ונראה דהיינו דוקא כשלא ידע השליח שהוא של אחרים או שאינו בר חיובא או שאין לו מה לשלם וכמ״ש בר״ס (קע״ב) [קפ״ב] דאל״כ הא קי״ל דאין שליח לדבר עבירה עכ״ל הסמ״ע וכתב הש״ך דהכל תפסו על הסמ״ע בזה גם התי״ט ס״פ המפקיד והב״ח השיגו עליו ואמרו דאשתמיטתיה ש״ס ערוכה דר״פ האיש מקדש וש״ס פ״ק דב״מ אבל אביו הגאון ז״ל יישב דבריו בטוב טעם ודעת וכתב שלא ירדו לסוף דעתו ע״ש באריכות:
(ט) עדים – בתשובת מהר״א ששון סי׳ צ״ו דף קט״ז ריש ע״ב נסתפק במי שהיה רוצה לעכב פקדון מחמת חוב אי מקרי שולח יד בפקדון. ש״ך:
(יא) אמר כו׳ – דברי הסמ״ע כאן תמוהים מאד ואף שהש״ד יישבו דבריו דחוקים:
(יב) אע״פ כו׳ – כמש״ש שנ׳ כו׳:
(ה) [ש״ך אות ה] שולח יד. נ״ב ועי׳ בזה בשו״ת מהרי״ט סי׳ פ״ט:
(ה) שרוצה לשלוח יד בפקדון עש״ך ס״ק ד׳ שכ׳ דהתורה לא ריבתה שליח לדבר עבירה בשליחות יד רק לענין חיוב המשלח אבל לא לפטור השליח ע״ש והנה דבריו הן דברי הפרישה ממש אמנם היא תמוה מאוד בעיני דהא שליחות יד נתחייב בהגביה ע״מ לגזול דהיינו חסרון כמבואר בב״מ דף מ״א ע״ש וכיון דריבה רחמנא דיש שליח לד״ע בשליחות יד וחייב המשלח כשאין להשליח לשלם כמ״ש הסמ״ע וע״כ צ״ל דהמשלח קנה בהגבהת השליח דאי לא קנה המשלח מה״ת יתחייב המשלח הא ש״י בעי קנין כמבואר בב״מ שם כרש״י ד״ה והא לא משכה ע״ש תדע דהא אם יהיה שינוי בהגזילה ודאי יקנה המשלח בהשינוי דהא הגזילה של המשלח וכיון דיקנה להמשלח בהגבהת השליח וממילא ליכא קנין להשליח כלל ומה״ת יתחייב השליח לשלם כיון דלא עשה קנין וגזל וש״י קנין בעי כמ״ש רש״י שם ודמי ממש למעיל׳ דלא מעל השליח אף שאכל ונהנה מן ההקדש שהוא מהאי טעמא כיון דנקנה להמשלח בהגבה׳ השליח ויצא לחולין ונעשה של המשלח והשליח משל המשלח קאכיל והיתירא קאכיל וה״נ דכוותיה ולא דמי לאומר גנוב לי דחייב השליח אף דנתכוין לגנבו להמשלח ולא לעצמו כלל דשם כיון דאין שליח לד״ע אפילו נגד המשלח לא קנה המשלח ממילא קנהו השליח כמו במגביה מציאה לחבירו דלמאן דס״ל דלא קנה חבירו דקני המגביה ואפילו למאן דס״ל דהמגביה ג״כ לא קנה מ״מ גניבה שאני דבשלמא במציאה בעינן דוקא כוונת קנין וכיון דנתכוין להקנות לחבירו ולא לעצמו לא קנה משא״כ בגזילה דאף שנתכוין שלא לקנות לעצמו כלל רק נתכוין להיזקו נעשה גזלן כמבואר בב״ק דף צ״ט בזורק מטבע של חבירו לים דאם הגביה דהשבה בעי מיעבד וכמבואר בסי׳ שפ״ח בש״ך ס״ק א׳ ובסי׳ ש״ז ס״ק ח׳ ע״ש אבל בשליחות יד דנקנה להמשלח מה״ת יתחייב השליח ודמי ממש למעילה דלא נתחייב השליח לכך נראה דהסמ״ע מיירי שציוה להשליח לאכלו ואף שהמשלח קנה אותה תיכף בהגבהת השליח כמ״ש התוספות בקידושין דף מ״ג בד״ה שלא מצינו ע״ש והשליח מיניה דהמשלח קזכי ושל המשלח קאכיל מ״מ נראה דדמי לגזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו דרצה מזה גובה ורמ״ג וה״נ דנהי דאין שליח לדבר עבירה מ״מ לא גרע השליח מאחר כשאכלו לפני יאוש דרמ״ג ורמ״ג וחייב השליח ומ״מ דברי הסמ״ע תמוהין במ״ש דהשליח חייב כשיש לו לשלם ולא המשלח דלפענ״ד כיון דהיה קנין להמשלח ונעשה גזלן ממילא רמ״ג ורמ״ג ולענין אם השליח אינו בר חיובא שכתב הסמ״ע דהיינו על ידי חש״ו כבר הארכתי בזה בסי׳ קפ״ב דאף שאין שליחות לקטן היינו לענין שאין המעשה קיים אבל לענין חיובא דהמשלח חייב אפי׳ ע״י מי שאינו בר שליחות:
אמר שרוצה לשלוח יד בפקדון – נ״ב: עיין בסמ״ע וש״ך בדין אש״ל ד״ע ועיין בחיבורי ליו״ד מהדורא ד׳ שם הבאתי ראי׳ גדולה לדברי הסמ״ע מסנהדרין פרק בן סורר ומורה דאף היכא דיש שליחות השליח חייב ולא מהני שליחות רק לחייב גם המשלח. גם הוכחתי שם בדין אין שליחות לנכרי דמ״מ היכי דבע״כ עביד או באונס בזה יש שליחות לנכרי עייש״ה. ומה שתמה הש״ך על הסמ״ע עיין בחיבורי לאו״ח כתבתי ליישב דברי הסמ״ע. ומה שחדשתי שם די״ל דמה דגלי קרא דבמעיל׳ וטביח׳ יש שלד״ע היינו דוקא בזה א״י וזה א״י אבל בזה יכול וזה יכול אף במעילה וטביחה אשלד״ע דהוי כשנים שעשאוהו עיי״ש. ומה שהעלה הש״ך בשם אביו דאף במה דיש שליח לד״ע היינו לחייב המשלח ולא לפטור השליח עיין בחיבורי למס׳ ע״ז ח״ב בהשמטות כתבתי ראי׳ לזה. והנה מה שהעלה הש״ך בסי׳ זה דמה דגלי קרא בהני דיש שלד״ע הוי רק דהמשלח חייב ג״כ אבל השליח חייב ג״כ עיי״ש. ולפענ״ד צ״ע על דבריו מן הש״ס פ״ב דקידושין דמ״ג דקאמר שם רבא מודה שמאי באומר לחברו אכול חלב ובעול את הערוה שהוא חייב ושולחיו פטור שלא מצינו דזה נהנה וזה מתחייב. והנה מלשונו דנקט שהוא חייב משמע דבעלמא היכי דמחייב שמאי שולחיו הוא פטור דאם בעלמא נמי מחייב את השליח רק דקמ״ל שמאי דגם שולחו חייב למה נקט רבא כאן שהוא חייב הרי זה תמיד הוי לשמאי כן ולא הוי לי׳ למנקט רק דמודה שמאי בזה דשולחיו פטור ולמה נקט שהוא חייב בע״כ משמע לי׳ דבעלמא היכי דמחייב שולחיו הוא פטור לכך קמ״ל דבזה הוי להיפך וא״כ אם איתא כדברי הש״ך דמשכחת לה דשניהם חייבין מנ״ל כלל לרבא דבעלמא פוטר שמאי השליח הרי הוא לא קאמר רק דשולחיו חייב ומ״מ י״ל דמודה דגם השליח חייב כדברי הת״ק רק דמחייב גם שולחיו ובע״כ מוכח דס״ל לרבא דאין זה סברא לחייב שניהם כיון דהוי כזה יכול וזה יכול ועשאוהו שנים דפטורין כמ״ש לעיל רק בזה פליגי ת״ק ושמאי דכאן עושה הת״ק השליח עיקר ושמאי עושה המשלח עיקר אבל ששניהם יתחייבו א״א ומוכח שלא כדברי הש״ך ז״ל ודו״ק:
{ו} אמר שרוצה לשלוח יד בפקדון אינו חייב אפילו שאומר כן בפני עדים:
(ו) {ו} אמר שרוצה לשלוח יד בפקדון אינו חייב וכו׳ משנה בס״פ המפקיד (בבא מציעא מג:) החושב לשלוח יד בפקדון ב״ש מחייבין וב״ה אומרים אינו חייב עד שישלח בו יד ופרש״י החושב לשלוח יד. אמר בפני עדים אטול פקדונו של פלוני לעצמי חייב באונסים מהיום והלאה אם נאנס חייב באחריותו וידוע דהלכה כב״ה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ו) אמר שרוצה כו׳ משנה שם וכב״ה דס״ל הכי ומיירי אפילו אמר שרוצה לשלוח יד בכל החבית:
אינו כו׳ שנאמר אם לא שלח ידו במלאכת רעהו עד שישלח בה ידו והא דכתיב על כל דבר פשע דמשמע דחייב אפילו בדבור ההוא אתא ללמדנו דאפילו אמר לשלוחו כו׳ ועשה מאמרו חייב המשלח ומה״ט סמך רבינו שני הדינים יחד והוא ברייתא שם דף מ״ד ע״א ונראה דהשליח אינו יודע שהוא פקדון או שאינו בר חיובא כמ״ש לעיל ר״ס קפ״ב דאל״כ הא קיי״ל אין שליח לדבר עבירה ודוחק לומר דשאני הכא דרביי׳ ליה קרא מדכתיב על כל דבר פשע דאל״כ קרא ל״ל דהא י״ל דקמ״ל דהמשלח חייב ומוציאין ממון מידו אע״ג דלא עביד מעשה ולעולם דוקא בדלא ידע השליח וכמו בעלמא וע״ל סימן ש״ן ס״ד:
(ו) {ו} אמר שרוצה לשלוח יד וכו׳. משנה ס״פ המפקיד פליגי בה ב״ש וב״ה ב״ש דרשי על כל דבר פשע ללמד על המחשבה כמעשה וב״ה דרשי ליה ללמוד על השליח שאם אמר לשלוחו לשלוח יד בפקדון חייב המשלח ואע״ג דקיימא לן אין שליח לדבר עבירה כדלעיל סי׳ קפ״ב ס״ד הכא גלי לן קרא על דבר פשע וה״א להדיא פרק האיש מקדש דפריך וניליף ממעילה דיש שליח לדבר עבירה ומשני משום דהוי מעילה ושליחות יד ב׳ כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים ואקשינן הניחא לב״ה אלא לב״ש דמוקמי ליה להאי קרא במחשבה כמעשה ניליף ממעילה ומשני משום דהוי מעילה וטביחה ומכירה ב׳ כתובים הבאים כא׳ ואין מלמדין ושארי ליה מאריה למהרו״ך שכתב דהכא איירי שלא ידע השליח שהוא פקדון וכו׳ אלא אפי׳ ידע חייב המשלח מגזירת הכתוב:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםחכמת שלמהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(ה) הַשּׁוֹלֵחַ יַד בְּפִקָּדוֹן עַל יָדוֹ אוֹ עַל יְדֵי שְׁלוּחוֹ, הֲרֵי זֶה גַּזְלָן וְנִתְחַיֵּב בְּאֹנָסִין, וְנַעֲשֵׂית הַגְּזֵלָה בִּרְשׁוּתוֹ, וּמְשַׁלֵּם אוֹתָהּ כְּדִין הַגַּזְלָנִים שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת גְּזֵלָה.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(יב) ל) ברייתא שם אליבא דב״ה
(יג) מ) סי׳ שס״ב ושס״ג
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ו) הרי זה גזלן כו׳ – ז״ל הטור דין השולח יד בפקדון הוי כשאר גזלן שאינו משלם אלא כמו שהוא בשעת תשלומין שאם שלח יד ברחל ריקנית וטענה או נתעברה אצלו וגזזה או ילדה אינו משלם אלא כמו שהיא עתה ואפי׳ היתה טעונה או מעוברת בשעת גזלה וגזזה או ילדה אינו משלם אלא כמו שהיא עתה עכ״ל ודבריו תמוהין שהם להדיא נגד הש״ס והרא״ש ר״פ הגוזל קמא וס״פ המפקיד והעולה מהש״ס והרא״ש שם הוא דכל הגזלני׳ משלמי׳ כשעת הגזלה (ובשארית יוסף כתב וז״ל וקשה דבריש סי׳ שנ״ד כ׳ דמשלם כשעת הגנבה עכ״ל וטפי ה״ל להקשות מהש״ס והרא״ש גם הוה ליה להקשות על מה שכתב הטור וגזזה או ילדה דהא טעינה ועיבור לחוד הוי שנוי וכמ״ש לקמן) ולא כשעת תשלומין ולא כשעת התביע׳ ולכן השולח יד בפקדון משלם כפי מה שהיתה שוה בשעת שליחות יד שאם שלח יד ברחל ריקני׳ וטענ׳ או נתעברה אצלו וגזזה או ילדה או אפי׳ לא גזזה ולא ילדה למאי דפסקו הפוסקי׳ והרא״ש ר״פ הגוזל קמא כרב פפא דטעינה ועיבור לחוד הוי שינוי ע״ש אינו משלם אלא כמו שהיתה שוה בשעת שליחות יד וא״כ ק׳ על הטור תרתי חדא מ״ש דמשלם כשעת תשלומין כפי מה שהיא עתה והא ליתא דאינו משלם אלא כפי מה שהיתה שוה בשעת שליחות יד ועוד קשה מ״ש שאם שלח יד ברחל ריקנית כו׳ וגזזה או ילדה כו׳ דהא לפי מ״ש הרא״ש ר״פ הגוזל קמא אפי׳ לא גזזה וילדה נמי דטעינ׳ ועיבור לחוד נמי הוי שינוי וזה קשה ג״כ על ר׳ ירוחם שבנתיב ל׳ ח״ב כ׳ וז״ל מפקיד בהמה אצל חבירו ושלח בה יד שנעשה עליה גזלן וגזזה שנטענ׳ אצלו או נתעברה אצלו וילדה אינו נותן כי אם כשעת גזלה כי גזלה חוזרת בעינה עכ״ל ז״א לפי מ״ש בנתיב ל״א ריש ח״ד במסקנתו וז״ל אפי׳ לדע׳ התו׳ והרא״ש נראה כי לא בעינן שינוי אחר כו׳ אפי׳ לא ילדה ולא גזזה כו׳ נותן דמי׳ כשעת גזלה כו׳ ע״ש וצל״ע ותימה שלא התעוררו שום אחד מהפרשי׳ האחרוני׳ בזה מיהו לענין דינא פסק מהרש״ל פ׳ הגוזל קמא סי׳ ד׳ דבריקנית ונתעברה או נטענה אצלו הבהמה לא קנה גוף הבהמ׳ רק שבח׳ והשיג על הרא״ש ע״ש.
(י) גזלן – ע׳ בש״ך שהביא דברי הטור בזה וכתב עליו דדבריו תמוהין שהם להדיא נגד הש״ס והרא״ש כו׳ ע״ש באורך:
(יג) ה״ז כו׳ ומשלם כו׳ – מ״ג א׳ ב׳:
(יד) ונתחייב כו׳ – מ״א א׳:
(א) או ע״י שלוחו – ילפינן לה ס״פ המפקיד מדכת׳ על כל דבר פשע וכת׳ בסמ״ע ז״ל ובפרישה כתבתי דנרא׳ דהיינו דוקא כשלא ידע השליח שהוא של אחרים או שאינו בר חיובא או שאין לו לשלם דאם לא כן הא קי״ל אין שליח לד״ע עכ״ל. וכת׳ הש״ך ז״ל בכאן הראה הגאון אמ״ו ז״ל כו׳ לפי שהכל תפסו על הסמ״ע כו׳ ואמרו דאישתמיטתיה ש״ס ערוכה דר״פ האיש מקדש דמבואר שם להדיא כו׳ משום דהוי שליחות יד וטביחה או מעילה שני כתובים הבאים כא׳ וכו׳ והגאון אמ״ו יישב דברי הסמ״ע כו׳ ככהנא מסייע כהנא ואמר דודאי לא נעלם מהסמ״ע דגבי שליחות יד שאני כו׳ דנפקא לן מעל כל דבר פשע אלא דקשיא למה יתחייב המשלח ישלם השליח אם יש לו לשלם ואין לו טענה דהשולח שלחו שהרי קי״ל דאשל״ד דברי הרב כו׳ דברי מי שומעין כו׳ למאי נ״מ אתי קרא גבי שליחות יד לחייב המשלח ומתרץ הסמ״ע משום דבעלמא יש מחלוקת בין הפוסקים די״א בשלא ידע השליח אמרינן יש שלד״ע וכו׳ וא״כ קאמר להפוסקים בעלמא היכא דלא ידע השליח אשלד״ע א״כ הכא גבי שליחות יד קרא אתי היכא שלא ידע השליח ולהפוסקים דבעלמא נמי אמרינן יש שלד״ע קרא אתי היכא דאין השליח בר חיובא וכו׳ דהריבוי אתי לחייב המשלח ולא לפטור את השליח הגע עצמך אם לא יהא למשלח לשלם ויהא לשליח לשלם יגרע כח המפקיד משאר בני אדם עכ״ל וע״ש בש״ך שכת׳ על דברי הסמ״ע שכן עיקר ובפרט לפמ״ש לעיל סי׳ קפ״ב דאפי׳ היכא דשליח לאו בר חיובא אשלד״ע וע׳ שם ולענ״ד גבי שליחות יד כ״ע מיקרי בר חיובא דאע״ג דשליחות יד דכתי׳ בשומרין שמו מוכיח עליו דלא מיירי בנתכוין לגוזלו ממש דא״כ אפי׳ שאר בני אדם נמי ומאי האי דחידש רחמנא בשומרין לחייב משום שליחות יד וע׳ בשטה מקובצת ס״פ המפקיד שכ׳ כמה אנפי בשליחות יד דשומרין ואינו בדין שאר בני אדם ועמ״ש בסי׳ רצ״א סק״ב מ״מ מיקרי השליח בר חיובא כיון דאלו הוי נפקד הי׳ חייב בדין שליחות יד דשומרים ולא אמרו דלא הוי בר חיובא אלא בכהן דאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה אבל כהן לכהן מיקרי בר חיובא ואי מיירי דהנך לאו בני חיובא כלל וכגון בקטן או נכרי דאלו לית בהו דין שליחות כלל וגם בעיקר הדברים ליישב דברי הסמ״ע דלא רבי קרא אלא לחייב המשלח ולא לפטור את השליח אלמא לא מדין שליחות דהא בהקדש דאתרבי שלד״ע ולא מעל אלא המשלח ולא השליח והנרא׳ לענ״ד בזה ליישב דברי הסמ״ע לפמ״ש הרמב״ם פ״ז ממעילה ז״ל שלא מצינו בכל התורה כולה שלד״ע לבד ממעילה בלבד שלא יתערב עמו איסור אחר עכ״ל ובש״ס מצינו עוד שליח לד״ע בטביחה ומכירה ובשליחות יד וראיתי במוהרי״ט בחידושיו פ׳ האיש מקדש שכת׳ ז״ל מ״ש הרמב״ם שבכל התורה כולה לא מצינו שלד״ע אלא במעילה והרי שליחות יד דהוי שלד״ע וכן בטביחה ומכירה וכו׳ וי״ל לדעתו דהא דגלי בשליחות יד לאו מדין שליחות הוא אלא מדין פושע שחייב הכתוב את השומר בין שפשע ע״י עצמו בין שפשע ע״י אחרים לפי ששמירתו עליו והיינו דכתי׳ על כל דבר פשע אפילו דיבור פשע מיקרי הא אמר לשלוחו לשלוח יד באחרים שלא נעשה שומר עליו פטור והא דעביד לה בגמ׳ שני כתובים היינו משום דאי סלקא דעתך דנילף ממעילה לשתוק בשליחות יד ונילף ממעילה מדין שליח של אדם כמותו אף בשל אחרים כ״ש בממון שנתמנה שומר עליו וכו׳ וטביחה נמי אפילו טבחו ע״י קטן דלאו בר שליחות הוא מתחייב דומיא דמכירה דלא קפיד קרא אלא על מה שנהנו ממנו בין מן הבשר בין מן הדמים והא דחשיב לה שני כתובים היינו נמי דאם כן לשתוק בטביחה ונילף ממעילה וע״ש ולפ״ז ניחא דברי הסמ״ע כיון דהרמב״ם כת׳ דלא מצינו שליח לד״ע אלא במעילה וא״כ ע״כ בשליחות יד דחייב רחמנא מדין פשיעה הוא ולא מדין שליחות ולזה קשיא ליה דישלם השליח דבמעילה דגלי רחמנא שליחות א״כ שליח של אדם כמותו וממילא פטור השליח אבל בעלמא דאין שליח לד״ע ואפילו בשליחות יד נמי לאו מדין שליחות דאשלד״ע בכל התורה כולה וא״כ ודאי תיקשי דיתחייב השליח לזה כת׳ שלשה דרכים באופן שפטור השליח דאל״כ אשלד״ע דלא אתרבי מעל כל דבר פשע אלא לחייב המשלח מדין פשיעה ומ״ש הסמ״ע או שאינו בר חיובא יבואר לפנינו הדרן לדברי מוהרי״ט ע״ש שהקשה דהא אכתי אצטריך בטביחה לחייב אפי׳ במידי דלאו בר שליחות וכגון בקטן וע״ש שכת׳ דלא אמרי ממעילה וטביחה ה״ל שני כתובין אלא לב״ש אבל לב״ה אית ליה שני כתובין במעילה ושליחות יד ולב״ה שליחות יד אפשר דלא מחייב אלא במידי שהוא בר שליחות וע״ש ולי נרא׳ דא״צ לחלק שליחות יד מטביחה וכמ״ש גבי טביחה דלאו מדין שליחות אלא משום שנהנה וכו׳ ה״ה בשליחות יד משום שפשע ומאי דקשיא ליה דאצטריך לרבויי קטן לאו קושיא היא דהא במעילה נמי חייב אפי׳ ע״י חש״ו וכדתנן במעילה שלח ביד חש״ו אם עושין שליחותו בעה״ב מעל וע״ש בתוס׳ מעילה דף כ״א ד״ה נתנו ע״ג הקוף וז״ל דכיון דשליח דמעילה בהוצאה ושינוי רשות הוא דהוי והכא הוי שינוי רשות ע״י שליחות בר דעת לכך מסתבר ליה לדמויי להנך דמייתי דאין קפידא בבר דעת ומ״מ אצטריך למילף שליחות מתרומה דלא תימא אין שלד״ע ומבואר מדבריהם דבמעילה מחייב ע״י חש״ו ומשום דאתעביד שליחותא ואפ״ה אי לאו דרבי קרא במעילה של״ע לא הי׳ מחייב ע״י שליח וא״כ נרא׳ דה״ה בשליחות נמי מחייב ע״י חש״ו דהוא נמי משום הוצאה ושינוי רשות היא דהוה ועמ״ש בסי׳ קפ״ב ס״ק ג׳. וא״כ שפיר קאמרי דה״ל שני כתובין טביחה ומעילה או שליחות יד ומעילה משום דא״כ ניליף ממעילה משום דאיתנהי נמי ע״י חש״ו ובטביחה ודאי משמע דאיתיה אפי׳ ע״י חש״ו מהא דאמרו שליחות בטביחה משום דכתי׳ וטבחו או מכרו מה מכירה ע״י אחר אף טביחה ע״י אחר ומכירה ע״י אחר אפי׳ מכר לנכרי או לקטן דהא קטן קונה מן התורה היכא דאי׳ דעת אחרת מקנה וא״כ ה״ה בשליחות יד נמי אפי׳ ע״י קטן מחייב אלא דמשום שליחות לא אתרבאי אלא במעילה ומש״ה המשלח חייב והשליח פטור כיון דהוא כמותו אבל בטביחה אינו אלא משום שנהנה ובשליחות יד משום שפשע ומש״ה צריך הסמ״ע לפרושי דבמקום דהשליח פטור דאל״כ השליח חייב כיון דאין שדל״ע בכל התורה כולה וכמ״ש ולפמ״ש דבשליחות יד חייב אפי׳ ע״י חש״ו כמו במעילה אם כן שפיר כת׳ הסמ״ע או שהשליח אינו בר חיובא וכמ״ש משכחת לה דאינו בר חיובא כגון בחש״ו.
אלא דבעיקר דברי הסמ״ע קשיא לי דהא השליח בלא״ה פטור כיון דאינו שומר ושליחות יד דכתי׳ בשומרין אינו אלא בשומרין וא״ז מדין גנב וגזלן דאפי׳ בכל אדם חייב וכמ״ש בשטה מקובצת ס״פ המפקיד לפרושי הך מלתא דשליחות יד דחדית לן רחמנא בשומרין משא״כ בשאר בני אדם וע״ש ועמ״ש בסי׳ רצ״א סק״ב וא״כ שליחות יד דשמו מוכיח עליו דמיירי בדיני שומרין בלא״ה שליח פטור כיון דאינו שומר וצ״ע. ואפשר דמ״ש הסמ״ע או שליח אינו בר חיובא מיירי נמי בהכי דהיינו שאינו שליחות יד דגנב וגזלן אלא שליחות יד דחייב רחמנא בשומרין ואם כן השליח אינו בר חיובא כיון דאינו שומר פטור מלשלם או שאין לו לשלם דאפילו עושה שליח בשליחות יד דגניבה וגזילה שהוא בכל אדם נמי נ״מ דחייב המשלח באין לו לשליח לשלם. ובטור סי׳ ש״ן כת׳ וז״ל עשה שליח לשחוט לו בשבת והשליח שחט בשבת כת׳ הרמב״ם שהוא חייב עכ״ל. ובמשנה למלך פ״ג מגניבה כת׳ עלה שאינו מדוקדק משום דנהי דריבה הכתו׳ שליח לד״ע גבי טביחה היינו שלא יתערב עמו איסור אחר דאל״כ השליחות בטל מחמת האיסור אחר שנתערב עמו שאין בו משום שליחות לד״ע וכמ״ש הרמב״ם פ״ז ממעילה לענין מעילה שם דוקא קדשי בדק הבית ולא קדשי עולה וכיון ששלח לשחוט בשבת הרי יש איסור אחר וכו׳ והרמב״ם לא כת׳ אלא עשה שליח לשחוט סתם והשליח שחט בשבת ע״ש. ולפמ״ש מוהרי״ט בכוונת הרמב״ם שכת׳ דלא מצינו שלד״ע אלא במעילה וטעמא דטביחה ומכירה משום שנהנה וכו׳ אם כן אפי׳ נתערב עמו איסור אחר כיון דלאו משום שליחות אתינן עלה אלא משום הנאה אבל במעילה שהוא משום שליחות לזה צריך שלא יתערב עמו איסור אחר דאל״כ השליחות בטל מצד איסור האחר ודו״ק.
(ו) [שו״ע] או ע״י שליחו. נ״ב ואם אמר לנכרי לשלוח יד י״ל ג״כ דחייב דכך חייב׳ התורה דזהו גופה הוי שליח במה שמצוה ומניח לאחר לשלוח בו יד ולאו מדין שליחות הוא. ועי׳ מהרי״ט בחי׳ פוסקים רפ״ב דקדושין:
{ז} אמר לשלוחו לשלוח יד בפקדון ועשה מאמרו חייב המשלח:
{ח} דין השולח יד בפקדון הוי כשאר גזלן שאינו משלם אלא כמו שהוא בשעת תשלומין שאם שלח יד ברחל ריקנית וטענה או נתעברה אצלו וגזזה או ילדה אינו משלם אלא כמו שהיא עתה ואפילו היתה טעונה או מעוברת בשעת גזילה וגזזה או ילדה אינו משלם אלא כמו שהיא עתה:
{ט} וכן לענין יוקרא וזולא אם בשעה ששלח בה יד שוה ד׳ זוז ובשעה שמוציאה מן העולם שוה זוז אף על פי שאם היה בעין היה אומר לו הרי שלך לפניך עתה שאינו בעין משלם ד׳ זוז לא שנא שברו בידים ל״ש נשבר מאליו ואם מתחלה היה שוה זוז ובשעה שמוציאו מן העולם שוה ד׳ אם שברו בידים משלם ד׳ זוז נשבר מאליו אינו משלם אלא זוז:
(ז) {ז} אמר לשלוחו לשלוח יד בפקדון ועשה מאמרו חייב המשלח שם בברייתא אליבא דב״ה אין לי אלא הוא אמר לעבדו ולשלוחו מנין ת״ל על כל דבר פשע ופרש״י אמר לעבדו שישלח יד וכן עשה מנין שמא חייב:
(ח) {ח} {ט} דין השולח יד בפקדון הוי כשאר גזלן שאינו משלם אלא כמו שהוא בשעת תשלומין שאם שלח יד ברחל ריקנית וטענה ונתעברה אצלי וכו׳ וכן לענין יוקרא וזולא אם בשעה ששלח בה יד שוה ד׳ זוז וכו׳ בס״פ המפקיד שם תנן השולח יד בפקדון ב״ש אומרים ילקה בחסר וביתר וב״ה אומרים כשעת ההוצאה ר״ע אומר כשעת התביעה ובגמ׳ אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר״ע ורבא אמר הלכה כב״ה ופסקו הפוסקים כרבא דבתרא הוא אמר רבה האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה מעיקרא שויא זוזא השתא שויא ד׳ תברה או שתיה משלם ד׳ איתבר ממילא משלם זוזא מ״ט כיון דאי איתא הדרא למרא בעינא ההוא שעתא דקא שתי לה או דקא תבר לה קא גזל מיניה ותנן כל הגזלים משלמין כשעת הגזילה איתבר ממילא משלם זוזא מ״ט השתא לא עביד לה ולא מידי אמאי קא מחייב׳ ליה אההיא שעתא דגזלה ההיא שעתא זוזא הוא דשויא תנן בית הילל אומרים כשעת הוצאה מאי כשעת הוצאה אילימא כשעת הוצאה מן העולם ובמאי אי בחסר מי איכא למ״ד והתנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה ואי ביתר היינו ב״ש אלא פשיטא כשעת הוצאה מבית בעלים לימא רבא דאמר כב״ש ואסיקנא אלא הכא בשבח גזילה קא מיפלגי ב״ש סברי דנגזל הוי וב״ה סברי דגזלן הוי ופרש״י אלא הכא בשבח גזילה פליגי והאי חסר ויתר דמתני׳ לאו ביוקרא וזולא אלא במאי דחסרה דהיינו גיזוז ובמה שהותירה כגון אם נתעברה אצלו דב״ש סברי הכל ישלם ובית הלל סברי כשעת הוצאה מבית הבעלים וכתבו הרי״ף והרא״ש גבי הא דאמר רבה האי מאן דגזל חביתא דחמרא וכו׳ היכא דמעיקרא שויא ארבעה והשתא שויא זוזא בין שתיה בין תברה בין איתבר ממילא משלם ד׳ כדמעיקרא דבחסר ליכא מאן דאמר משלם כי השתא דתנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה: ומ״ש רבינו ואפילו היתה טעונה או מעוברת בשעת גזילה וגזזה או ילדה אינו משלם כמו שהיא עתה:
מי שהפקיד אצל חבירו דינרי זהב ושלח בהם יד ובשעת שליחות יד היו שוים מ׳ זהובים ובשעת החזרה ל״ה כתב הרא״ש בכלל צ״ד ישלם כמו שהיו שוים בשעת שליחות יד:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ח) דין השולח יד בפקדון כו׳ שם דף מ״ג השונח יד בפקדון בש״א ילקה בחסר וביתר ובה״א כשעת הוצאה ור״ע אמר כשעת התביעה ובגמרא שקלו וטרו בפלוגתא ב״ש וב״ה ומסקינן אנא הכא בשבח של גזינה קמיפלגי ב״ש סברי שבח גזילה דנגזל הוה וב״ה סברי שבח גזילה דגזלן הוה ובפלוגתא דהני תנאי דתניא הגוזל את הרחל גזזה וילדה משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה דברי ר״מ ר׳ יודא אומר גזילה חוזרת בעינה דיקא נמי דקתני בש״א ילקה בחסר וביתר ובה״א כשעת הוצאה ע״ש בפירש״י ושם לפני זה ביאר רש״י דהוצאה מבית בעליה ר״ל כשעת הגזילה דהיינו שעת ש״י ופסק התם שמואל הלכתא כר״ע ורבא פסק הלכתא כב״ה וכן פסקו כל הפוסקים וא״כ יש לדקדק על רבינו שכתב משלם כשעת התשלומין דלשון זה לכאורה כסברת ר״ע דאמר כשעת התביעה דאי כב״ה הול״ל כשעת ש״י וע״ק דלא הו״ל לרבינו למכתב בהך רישא וגזזה או ילדה דהא אפילו אם היא עדיין טעונה ומעוברת אינו משלם אלא פרה ורחל ריקנית כעין שגזל וכמו שאמרו ב״ה כשעת הוצאה וע״ק מ״ש בסיפא ואפילו היתה טעונה כו׳ אינו משלם אלא כמו שהיא עתה הא גם לב״ה צריך עכ״פ לשלם דמי פרה מעוברת ודמי רחל טעונה דהיינו נמי כשעת הוצאה וסתם משנה הוא כל הו לנים משלמין כשעת הגזילה וכ״ע מודים בה כמש״ר עצמו לקמן סימן שנ״ד וא״ל דרבינו ס״ל דלפי אוקימתא בתרא דפליגי ב״ש וב״ה בשבח גזילה הוה פירושו דמשעת הוצאה שהזכיר בית הלל כשעת הוצאת הנגזל הגזילה מיד הגזלן דהיינו שעת תשלומין וכשעת התביעה דאמר ר״ע אינו שעת תשלומין אלא שעת תביעה לדין וע״ד שפירשו הרי״ף או בשם אופן אחר דזה לא נראה חדא דאכתי קושיא בתרייתא במקומה עומדת ועוד דרש״י ור״י ונ״י כולם פירשו בפירושם שעת הוצאה מבית בעליו ובאמת שלשון הוצאה אין במשמעותה אלא מבית בעלים או מן העולם דשעת תשלומין לא שייך לקרותו בלשון הוצאה ועוד דלפ״ז אם תדקדק לא נמצא בינייהו דבית הלל ורבי עקיבא כלום וליישב אכתוב תחלה בסייעתא דשמיא פלוגתת בית שמאי ובית הלל לפי המסקנא על פי הדקדוקים שנדקדק בה והוא שי״ל חדא דקאמר וב״ה כר״י הא ר״י קאמר גזילה חוזרת בעינה ומשמע דאם גזלה טעונה וגזזה משלם ריקנית וב״ה אומרים כשעת הוצאה מבית בעלים ממילא גזלה טעונה משלם טעונה ועוד האי דיקא נמי דקאמר העיקר חסר לפירש״י דלא מייתי אלא לשון המשנה בלי תוספת כלל והוה ליה למימר דיקא נמי מדלא קתני דב״ש אמרי ילקה ביוקרא וזולא ועוד סיומא דבית הלל אמרי כשעת הוצאה בהדיקא נמי למה לי הא מיניה לא מוכח מידי וליישב הדברים צריך שתדע תחלה דבית הלל ור״י לאו בדיוק נקטו לשונם ולא תפרש לשונם כמשמען ממש אלא כל אחד לא נקט אלא ההיפוך מבר פלוגתיה ולאפוקי מיניה לחוד אתא דמשר״י גזילה חוזרת בעינה לאו כללא הוא דהא תנן בפרק הגוזל כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה ואם גזל פרה מעוברת או רחל טעונה צריך לשלם דמי פרה מעוברת דמי רחל טעונה ועוד דקאמר גזילה חוזרת בעינה דמשמע היא עצמה וזהאינו דהא קנאה בשינוי ואין צריך לשלם אלא דמיה וכמו שכתב רבינו בסימן שנ״ד אלא ודאי לא אתי אלא לאפוקי מר״מ בר פלוגתיה וכדפירש״י בפ׳ הגוזל עצים דף צ״ה ע״ב אמ״ש נמי רב זביד שם דפליגי בשבח גזילה דר״י סבר כמות שהיא עתה ולא דנגזל הוה ופי׳ רש״י ז״ל דר״י אתי לאפלוגי אדר״מ דאמר כולי שבחא יהיב ליה ואע״ג דקנה גיזה וולדה בשינוי חזינן ליה כמאן דכולי שבחא אכתי עלה כמי שלא נגזלה ומשלם כולה משום קנסא וקאמר ליה ר״י כדאיתא השתא הדרה ואי הדר תבע מיניה גיזה וולדה יהיב ליה דמי דמעיקרא דקנה גיזה וולד בשינוי והיכא דעדיין כל השבח עליה חוזרת כמות שהיא עכ״ל וכן ב״ה דאמרי כשעת הוצאה מבית בעליו לא הוה כללא דאי גזלה טעונה ובא הנגזל והיא עדיין טעונה נוטל אותה ממנה כמות שהיא וכמ״ש לדעת ר״י ואילו לפי כללא דשעת הוצאה מבית בעלים לא הו״ל ליקח אלא דבר מועט דהיינו דמי פרה מעוברת ודמי רחל טעונה כדמעיקרא אלא ודאי ב״ה קאי אב״ש דאמרי ילקה בחסר ויתר וביאורו בחסר שגזלה טעונה וחסרה שגזזה וביתר היינו שגזלה ריקנית ונטענה אצלו וגזזה וקאמר דבשניהן ילקה ולא זא״ז קאמר דלא זו חסר דהיינו גזלה טעונה וגזזה דפשיטא ילקה דצריך לשלם הגיזה שהרי ליכא אלא חדא שינוי אלא אפילו ביתר דהיינו שגזלה ריקנית ונטענה אצלו וגזזה דהשתא איכא תרתי שינויי שינוי טעינה ושינוי גזיזה אפ״ה נלקה וצריך לשלם הגיזה (נמצא דלא איירי ב״ש כשהיא עדיין טעונה בשעת תביעה) ואתרווייהו פליגי ב״ה וקאמרי ג״כ לא זא״ז על הפטור שאינו נלקה אלא משלם כשעת הוצאה מבית בעלים (כלומר שעת ש״י) דלא זו ביתר שגזלה ריקנית ונטענה אצלו וגזזה דאיכא תרתי שינויי דפשיטא שאינו משלם אלא כשעת ש״י דהיינו פרה ריקנית אלא בחסר שגזלה טעונה וגזזה דליכא אלא חדא שינוי אפ״ה הוה כגזלן וקנה הגיזה והולד ע״י השינוי ואינו משלם אלא כשעת ש״י דהיינו דמי פרה מעוברת ודמי רחל טעונה נמצא השתא דבין ב״ש ובין ב״ה ס״ל דדין שולח יד כדין גזלן וב״ש ס״ל כר״מ ממש דלעולם צריך לשלם כל שבח גזילה וכל שבח ולד וב״ה ס״ל כר״י ממש דלעולם אינו משלם אלא הגזילה כעין שגזל אם ריקנית דמי ריקנית ואם מעוברת דמי מעוברת והשתא שכתבתי דב״ש וב״ה לא איירי בעודה טעונה א״ש הא דקאמר דיקא נמי כו׳ כלומר דיקא נמי דפליגי בשבח גזילה דקתני ילקה בחסר ויתר וב״ה אומרים כו׳ משמע דב״ה אתרווייהו פליגי אחסר ואיתר ואילו לאוקימתא קמייתא לא פליגי אלא או אחסר או איתר (ולאפוקי אי איירי בגזל טעונה דגם ב״ה ס״ל דמחזירה טעונה כמו שהיתה עתה אף שנתרבה הגזיזה עליה ולא הוי פליגי אלא ביתר דהיינו כשגזלה ריקנית) כך נראה פשוט ביאור סוגיית הגמרא ונראה דגם רש״י ותוס׳ מפרשי הכי אלא שמפרשים הדין נמי בענין אחר ובזה דברי רבינו מבוארים שכתב דין שולח יד כדין גזלן גמור לענין שבח גזילה ואינו משלם כל שבח הגזילה אלא גזילה כעין שגזל (כרבא דפסק כב״ה) ולפי שדין ש״י נתבאר בגמרא מדין גזל פלוגתא ר״מ ור״י מש״ה גם רבינו כתב כלשון הגמרא ותלה דין ש״י בדין גזל וכתב דין השולח יד בפקדון הוי כשאר גזלן ומש״ה סיים נמי כל׳ דאמר ר׳ יודא בדין גזילה וכתב שאינו משלם אלא כמו שהוא בשעת תשלומין ואגזילה קאי (ומיירי כשגזלה ריקנית ואי גזלה כשהיתה טעונה וגזזה ג״כ הבהמה משלם כמו שהיה והגזיזה שהיתה עליה בשעת הגזילה קנאה בשינוי וא״צ לשלם ממנה אלא מה שהיתה שוה בשעת גזילה וזהו פשוט וכמש״ר בפירוש בסימן ש״ס דהקונה בש נוי מ״מ צריך לשלם אותו הדבר בדמי שוויו וכנ״ב) ור״ל וכך הוא נמי דין ש״י וכיון שהתחיל בל׳ זה סיים בו נמי וכתב ג״כ אח״כ כמו שהיתה עתה ול״ד קאמר וסמך אמ״ש בסימן שנ״ד בדין גניבה ששם מקור הדברים וק״ל ונקט רבינו נמי בלשונו ב׳ בבות דב״ה הנ״ל גזלה ריקנית וגזלה טעונה ודייק וכתב ג״כ ברישא גזזה וילדה ללא זא״ז כמ״ש בדברי ב״ה ודוק:
(ט) וכן לענין יוקרא וזולא אם כו׳ יש גורסין ואם בוי״ו ומפרשין דהאי וכן נמשך למעלה והאי ואם הוא ענין בפני עצמו שמתחלה אמר וכן לענין יוקרא וזולא אם הוא בעין דינו שמשלם כמו שהוא עתה הואיל והדר׳ בעינה ואח״כ כתב דאם הוציא מן העולם יש לו דין אחר שאם בשעה ששלח בה יד כו׳ אבל אין הלשון משמע כן כלל דא״כ לא הול״ל ואם בשעה כו׳ ובשעה שמוציאה כו׳ אלא הכי הול״ל ואם מוציאה מן העולם ונתייקרה צריך לשלם כשעה שמוציאה ועוד דא״כ האי אע״פ שאם היה בעין ללא צורך כתבו שכבר נכלל במ״ש וכן לענין יוקרא וזולא שאם הוא בעין משלם כמו שהוא בא באותה שעה לכן נ״ל עיקר כמ״ש בפרישה:
(ח) שאינו משלם אלא כמו כו׳ פי׳ לאפוקי מב״ש ור״מ עיין לשונם בדרישה אלא כב״ה וכר׳ יודא דאמר הגזלן קנה הכל בשינוי וא״צ לשלם אלא דמי הבהמה כמות שהיא עתה ולא הגיזה כמו שהיתה בשעת הגיזה (אלא) [אבל] ודאי צריך לשלם כמו ששוה הגיזה בשעה שגזלה ומזה לא איירי כאן וסמך אמ״ש זה בסימן שנ״ח ששם מקור דין זה ואם גזלה ריקנית ונטענה אצלו אין צריך לשלם מן השבח כלל אלא כמות שהיא עתה לאחר שגזזה וק״ל ועבד״ר:
שאם שלח יד ברחל ריקנית ונטענה כו׳ כצ״ל:
וגזזה או ילדה אינו כו׳ ה״ה נמי שאם לא גזזה עדיין או לא ילדה נמי השבח שלו ואינו משלם אלא כשעת הגזילה אלא שרבינו נקט בלישניה לא זו אף זו דל״מ כשגזלה ריקנית ונטענה אצלו וגם גזזה דפשיטא דקנה הגיזה והולדות שהרי קנאה בתרי שינויים שינוי הטעינה ושינוי הגיזה אלא אפילו גזלה טעונה וגזזה דליכא אלא חד שינוי נמי קנה הגיזה וממילא איפכא כשגזלה כשהיא ריקנית ונטענה ועדיין גזילה עליה:
(ט) וכן לענין יוקרא וזולא כו׳ האי וכן לאו דוקא הוא אלא ה״ק כמו ששוין שליחות יד וגזילה לענין שבח הגזילה כך שוה דין שליחות יד בפקדון לדין גזלן לענין יוקרא וזולא וק״ל ועבד״ר:
אם בשעה ששלח יד שוה ד׳ זוז כו׳ בגמרא שם עתה שאינו בעין משלם ד׳ כו׳ ובהא ליכא מאן דפליג דתנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה רי״ף ורא״ש:
אם שברו בידים כו׳ נשבר מאליו כו׳ שם בגמרא תברא כו׳ [ע׳ ל׳ בב״ח] ולקמן בסימן שנ״ד ביארתי באריכות:
(ח) {ח} דין השולח יד בפקדון וכו׳ סוף פרק המפקיד אוקימנא לפלוגתא דבית שמאי וב״ה ור״ע שבמשנה לגבי שולח יד בפקדון דבשבח גזלה קמיפלגי ופסקו הפוסקים כרבא דאמר הלכה כבית הילל דגזלה חזרה בעיניה ושבח גזלה דגזלן הוה וכן פסק רש״י בפרק המפקיד:
ומ״ש ואפילו היתה טעונה וכו׳. כ״כ הרא״ש בפרק הגוזל עצים ויתבאר בסימן שנ״ה וסי׳ שס״ב:
(ט) {ט} וכן לענין יוקרא וזולא וכו׳. שם אמר רבה האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה מעיקרא שויה זוזא השתא כשיצאה מן העולם שויה ד׳ תברה או שתיה משלם ד׳ כשעת הוצאתה מן העולם איתבר ממילא משלם זוזא כשעת הוצאתה מבית בעלים ובגמרא מוכח דה״ה בשולח יד בפקדון וזה שאמר רבינו וכן לענין יוקרא וזולא וכו׳ כלומר דין הש״י בפקדון הוי כשאר גזלן גם לענין יוקרא וזולא דאע״פ דרבה קאמר לה בגזלן ה״ה בשולח יד:
ומ״ש דאם בשעה ששלח בה יד שוה ד׳ זוז וכו׳. כ״כ הרי״ף והרא״ש שם וכן מפורש להדיא בסוגיא ע״ש:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(ו) הַמַּפְקִיד חָבִית אֵצֶל חֲבֵרוֹ, בֵּין שֶׁיִּחֲדוּ לָהּ הַבְּעָלִים מָקוֹם בֵּין שֶׁלֹּא יִחֲדוּ לָהּ מָקוֹם, וְטִלְטְלָהּ לְצָרְכּוֹ, וְנִשְׁבְּרָה בֵּין קֹדֶם שֶׁהֶחֱזִירָהּ לִמְקוֹמָהּ בֵּין אַחַר שֶׁהֶחֱזִירָהּ לַמָּקוֹם שֶׁיִּחֲדוּ לָהּ, חַיָּב לְשַׁלֵּם. וְאִם טִלְטְלָהּ לְצָרְכָּהּ, בֵּין שֶׁנִּשְׁבְּרָה מִתּוֹךְ יָדוֹ בֵּין שֶׁנִּשְׁבְּרָה מִשֶּׁהִנִּיחָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר, פָּטוּר. {הַגָּה: טִלְטְלָהּ לְצֹרֶךְ מְקוֹמָהּ, חַיָּב בִּפְשִׁיעָה וּפָטוּר בְּאֹנָסִין. וְאִם אֵרַע הָאֹנֶס מֵחֲמַת שִׁנּוּי הַמָּקוֹם; אִם יִחֲדוּ לָהּ הַבְּעָלִים מָקוֹם, חַיָּב אֲפִלּוּ מִשֶּׁהִנִּיחָהּ; וְאִם לֹא יִחֲדוּ לָהּ הַבְּעָלִים מָקוֹם, פָּטוּר מִשֶּׁהִנִּיחָהּ (טוּר בְּשֵׁם הרמ״ה).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(יד) נ) ל׳ הרמב״ם בפ״ז מהלכות שאלה ופקדון דין ט׳ וכתב הרב המגיד משנה וסוגיא בגמ׳ (בפ״ג דב״מ דף מ׳ ע״ב ודף מ״א ע״א) ופסק כפסק ההלכות שם
(טו) ס) וביאר שם הטעם דתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב ומבואר בסי׳ רצ״א ס״ו וכמ״ש שם
(יא) וטלטלה לצורכו. כן הוא ג״כ לשון המשנה והפוסקי׳ ובגמ׳ דייק מדקתני טלטלה ולא נקט נטלה משמע דאיירי אפי׳ בלא נטלה ממקומה כדי לגוזלה או לשלוח בה יד כדי לחסרה אלא טלטל׳ כדי לעלות עליה במקום סולם כדי ליטול גוזלות מהשובך ולהחזיר׳ אח״כ בעינ׳ למקומ׳ אפ״ה חייב באונסין כיון שטלטל׳ לצורכו משום הכי דקדק הרמב״ם והמחבר ולא כתבו דשלח יד בהחביות אף דהטור כתב בזה שלח יד בהחביות כתבתי בפריש׳ דל״ד קאמר אלא משום דשייך בו קצת לשון שלח יד שסתם חביות מקפידין בעלי בתים שמא ישתבר מחמתו מ״ה דימהו לשולח יד ועפ״ר ודלא כע״ש דכ׳ ב״פ בהאי דינא דמיירי כשהיה דעתו לחסרה ודו״ק:
(יב) לצורך מקומ׳ – פי׳ כגון שמונחת במקו׳ התורפה ומטלטלה למקו׳ המוצנע כדי שלא תשבר:
(יג) מחמת שינוי המקו׳ – פי׳ שלא החזיר למקומ׳ הראשון ובאו הגנבי׳ וגנבוהו חייב אפי׳ אותו מקום השני משומר יותר מן הראשון דאמרינן אלו הגנבים לא היו מצויים שם ולא גנבוהו אלו נשאר שם או חזר והניחה למקומ׳ הראשון וזהו דוקא שייך כשיחדו להן הבעלי׳ מקום מתחלה דאל״כ כ״מ שחוזר ומניח שם הוא מקומה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ז) לצורך מקומה – נ״ל שט״ס הוא וצ״ל לצורכה וכן פירש״י.
(יא) וטלטלה – מלשון זה משמע דאיירי אפי׳ לא נטלה ממקומה כדי לגזלה או לשלוח בה יד לחסרה אלא שטלטלה לעלות בה במקום סולם כדי ליטול גוזלות מהשובך ולהחזירה אח״כ בעינה למקומה אפ״ה חייב באונסין כיון שטלטלה לצורכו כן דייק בש״ס. סמ״ע:
(יב) מקומה – פיר׳ הסמ״ע כגון שמונחת במקום התורפה ומטלטלה למקום המוצנע כדי שלא תשבר והש״ך כת׳ דנ״ל שט״ס הוא וצ״ל לצורכה וכן פרש״י עכ״ל:
(טו) המפקיד כו׳ – כר׳ יוחנן דאוקמיה בתרי תנאי וכר״ע דהלכה כמותו כמ״ש ה׳ כר״ע מחברו ושם מגב׳ מאי לעולם כו׳ ודלא כרב ששת דאוקמיה כר״י דא״כ הלכה כר״י כמ״ש בפ״ד דיבמות סתם במתני׳ ומחלוקת כברייתא כו׳ וערי״ף אבל סמ״ג בשם ר״י והג״מ פ״ד והג״א פ״ק פ׳ כר׳ ישמעאל וערש״י שם ד״ה הא שקלינהו כו׳:
(טז) טלטלה כו׳ – דעדיין לא כלתה שמירתו אף לר״ע כמש״ש דוקא שנטלה לשלוח בה יד או להשתמש בגופה ומשום שואל שלא מדעת וערש״י שם ד״ה תרגמא. דאילו כו׳ ואף שאין ה׳ כן מ״מ נלמד מזה לכה״ג:
(יז) ואם אירע כו׳ – עבה״ג וז״ש במתני׳ שם לצורכה פטור ול״ג שלא לצרכו. ב״ח:
(יח) מחמת כו׳ – עסי׳ רצ״א ס״ט:
(יט) ואם לא כו׳ – דע״כ ל״פ ר״ע עליה דר״י אלא בנטלה לגוזלה או כו׳ להשתמש בה אבל בכה״ג מודה לר״י:
(ז) [סמ״ע אות יב] פי׳ כגון. נ״ב ולענ״ד הקלישה הי׳ נראה דלצורך מקומה היינו דהשומר צריך לאותו מקום שהחפץ מונח בו לשמש שם וליטול הפקדון להניחו במקום אחר בכה״ג לא מקרי לצורכו שיהי׳ חייב באונסי׳ מטעם שליח כיון דאינו לצורך החפץ אלא פשיעה היא דהוי וכיוצא בזה מצינו בהל׳ שבת לענין טלטול לצורך מקומו אח״ז מצאתי שכוונתי להט״ז שכ״כ:
(ו) לצורך מקומה עש״ך ס״ק ז׳ ויש שם ט״ס וכצ״ל בש״ך עסמ״ע ס״ק י״ב ונ״ל שט״ס הוא וצ״ל לצורכה וכן פרש״י כוונתו שציון הסמ״ע ס״ק י״ב הוא ט״ס מה שציין עצמו על לצורך מקומה כי הציון של הסמ״ע צ״ל על לצורכה:
(ז) האונס מחמת שינוי מקום עסמ״ע ס״ק י״ג דאפי׳ המקום השני משומר יותר מהראשון וכו׳ ולפענ״ד הדברים תמוהים דהא אפי׳ שומר שמסר לשומר אף דודאי אסור לעשות כן מטעם שאין רצונו שיהיה פקדונו ביד אחר אפ״ה לא חשיב פשיעה כמבואר בב״מ ד׳ ל״ז בתוס׳ שם ועוד דודאי אין חילוק בשומר שמסר לשומר שדרך להפקיד בין ייחד מקום לשומר ראשון או לא כמו בשוכר לילך במקום זה והלך במקום אחר או שהשאילה לאחר דפטור כיש עדים שנאנס דדוקא להוליכה בהר והוליכה לבקעה חייב אבל במקומות שווין ודאי דפטור ומטעם תחלתן בפשיעה שנוח לשכור כשטלטלה לא חייב בסופו באונס כיון שהפשיע׳ כבר נסתלק כמבואר בסמוך ועוד דהל׳ חייב בפשיעה לא שייך כלל לפ״ד הסמ״ע דהא הנטילה גופיה פשיעה הוא וכך היה לו לומר דחייב באונסין כשאירע האונס מחמת שינוי המקום משום דהוי תחילתו בפשיעה לכן נלפענ״ד דהכוונה דחייב בפשיעה היינו אם פשע בשינוי המקום נגד איזה שום דבר כגון שמיעט בשמירה שהמקום ההוא אינו משומר כ״כ כגון שהיה במקום המשומר נגד שריפה והוציאו למקום שאינו משומר נגד שריפה אף דסתם שומר אין מתחייב בכך מ״מ כשייחד לו מקום זה הוי כאלו התנה שיהיה דוקא במקום המשומר משריפה כמו בכספים אם התנה שיהיה בקרקע אף לדידן ה״ל פשיעה וכיון דהוי פשיעה נגד דבר אחר ממילא חייב אפילו באונס שהמקום לא הוי פשיעה נגדו מ״מ הוי אונס שבא מחמת הפשיעה וחייב אבל בלאו הכי נלענ״ד דפטור כיון דמקום ההוא יותר משומר הוא והוא עצמו השומר לא גרע ממסר לאחר למי שרגיל להפקיד דפטור:
(ח) פטור משהניחה לכאורה תימה דאפילו מתוך ידו היה לו להיות פטור דהא יש לו רשות להחזיקו ג״כ בידו כשלא יחדו מקום ואפשר שכוונתו בנשברה דאם נשברה מתוך ידו יש לתלות שמתוך כובדה נשברה מחמת הטלטול ומ״מ פטור משהניחה ולא חשיב תחילתו בפשיעה רק שבשעת האונס עדיין לא נסתלק הפשיעה כגון בצריפי דאורבני שבשעה שבא האונס עדיין לא נסתלק הפשיעה של שריפה משא״כ הכא שכשהניחה כבר נסתלק פשיעה של השבירה:
{י} שלח יד בחבית המופקדת אצלו כגון שטלטלה לצרכו לא מיבעיא אם נשברה בעודה בידו שחייב אלא אפילו החזירה למקומה שיחדו לו הבעלים חייב ואצ״ל לא יחדו הבעלים לו מקום וטלטלה לצרכו שהוא חייב טלטלה לצרכה בין נשברה בעודה בידו בין לאחר שהניחה פטור בין שהחזירה למקומה בין החזירה למקום אחר ואם טלטלה לצורך מקומה כתב הרמ״ה שלא נעשה גזלן אלא עדיין שומר הוא וחייב בפשיעה ופטור באונסין ודוקא שלא אירע האונס מחמת שינוי המקום אבל אם אירע האונס מחמת שינוי המקום ששינה ממקום שיחדו לה הבעלים חייב אפילו משהניחה דתחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא ואם לא יחדו לה מקום אף על פי שאירע האונס מחמת שינוי המקום כיון שלא פשע מעיקרא פטור כשנאנסה משהניח ע״כ:
(י) {י} שלח יד בחבית המופקדת אצלו כגון שטלטלה לצרכו ל״מ אם נשברה בעודה בידו וכו׳ בפרק המפקיד (בבא מציעא מ:) תנן המפקיד חבית אצל חבירו ולא יחדו לה בעלים מקום וטלטלה ונשברה אם מתוך ידו לצרכו חייב לצרכה פטור אם משהניחה נשברה בין לצרכו בין לצרכה פטור יחדו לה הבעלים מקום וטלטלה ונשברה בין מתוך ידו ובין משהניחה לצרכו חייב לצרכה פטור ופרש״י לצרכה. שהיתה במקום התורפה וקרובה להשתבר ובגמרא הא מני רבי ישמעאל היא דאמר לא בעינן דעת בעלים דתניא הגונב טלה מן העדר וסלע מן הכיס למקום שגנב יחזיר דברי רבי ישמעאל ר״ע אומר צריך דעת בעלים אימא סיפא יחדו לה הבעלים מקום וטלטלה ונשברה בין מתוך ידו ובין משהניחה לצרכו חייב לצרכה פטור אתאן לר״ע דאמר בעינן דעת בעלים אי ר״ע מאי איריא יחדו אפילו לא יחדו נמי ל״מ קאמר ל״מ לא יחדו דלאו מקומה הוא אלא אפי׳ יחדו נמי דמקומה הוא בעינן דעת בעלים רישא רבי ישמעאל וסיפא רבי עקיבא אין דא״ר יוחנן מאן דמתרגם לי חבית אליבא דחד תנא מובילנא מניה לבי מסותא וידוע דהלכה כר״ע ופי׳ רש״י צריך דעת בעלים ואם לא הודיעם חייב באחריותו אם מת או נגנב דמדשקליה קם ליה ברשותיה והשבה בלא ידיעה לאו השבה היא: ומ״ש ואם טלטלה לצורך מקומה כתב הרמ״ה שלא נעשה גזלן אלא עדיין שומר הוא וחייב בפשיעה ופטור באונסין ודוקא שלא אירע האונס מחמת שינוי המקום כו׳. כתב המרדכי בסוף קמא אדם הנפקד אם שאל חפץ אחד מהפקדון שבידו ולאחר זמן החזירו למקום שהיה מונח בתחלה בפקדון שאין עליו דין שואל אלא שומר בעלמא דדעת שומר כדעת בעלים ואפילו לר״ע דאמר (ב״ק קיח:) כלתה שמירתו ה״מ גונב דמעתה לא מהימן ליה אבל שואל מהימן ליה ולא כלתה שמירתו:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(י) אלא אפילו כו׳ שם דף מ׳ תנן המפקיד חבית אצל חבירו ולא יחדו לה בעלים מקום וטלטלה ונשברה מתוך ידו לצרכו חייב לצרכה פטור אם משהניחה נשברה בין לצרכו בין לצרכה פטור יחדו לה בעלים מקום וטלטלה ונשברה בין מתוך ידו ובין משהניחה לצרכו חייב לצרכה פטור עכ״ל ובגמרא הא מני ר׳ ישמעאל היא דאמר לא בעינן דעת בעלים (פירש״י מני הא דקתני רישא אם משהניחה פטור) אימא סיפא יחדו לה בעלים מקום וטלטלה ונשברה בין מתוך ידו בין משהניחה לצרכו חייב את אן לר״ע דאמר בעינן דעת בעלים כו׳ רישא ר״י וסיפא ר״ע אין דאמר ר׳ יוחנן מאן דמתדגם כו׳ עכ״ל ואע״ג דאיכא אמוראי התם שתרגמו המשנה אליבא דר״י כבר כתבו הרי״ף והרא״ש דלשון המשנה לא משמע כוותייהו אלא העיקר כר״י דמתני׳ במחלוקת שנויה והדרינן לכללא דר״י ור״ע הלכה כר״ע כו׳ ע״ש ומוכח מל׳ הרי״ף והרא״ש דאף דפסקו כר״י ולאפוקי מרב ששת היינו דוקא דר״ש מוקי לכולי מתני׳ כר״י ומדסתם ר׳ כוותיה הלכה כמותו ואם החזירה למקומה הראשון פטור אף שטלטלה לצרכו משום דלא בעינן חזרה מדעת בעלים לר״י אבל בפירוש דמתני׳ דפירשה לה ר״ש בטלטלה להביא גוזלות סבירא ליה כוותיה ומש״ה הרי״ף והרא״ש פירשו והזכירו אוקימתא דר״ש ולא הזכירו אוקימתא ופירושו דר׳ יעקב דמוקי לה דנטלה ע״מ לשלוח בה יד דכיון דר״י בעצמו סתם דבריו מש״ה ניחא להו לפרש גם אליביה דר״י בטלטלה להביא עליה גוזלות וכדיוקו דר״ש מידי בוטלה קתני טלטלה קתני אלא שבמה דפי׳ ר״ש שהניחה ר״ל שלא במקומה בזה לא ס״ל לר״י כוותיה ובזה דברי רבינו מבוארים שג״כ כ״כ בטלטלה לצרכו וס״ל שטלטלה לתשמישו ודעתו להחזירה למקומה דאל״כ הו״ל לחלק מיניה וביה בטלטלה לצרכו בין אם היה דעתו חסרה או לא אלא ודאי כדכתיבנא ולכן צ״ל דמ״ש בריש דבריו ז״ל שלח יד בחבית דל״ד אמר שלח יד דמשמע דבקש לחסרה וכמ״ש בפרישה ודוק. ומדברי התוס׳ והמרדכי נראה שיש להם שיטה אחרת בזה וכתבתיה בחידושים:
(י) שלח יד בחבית כו׳ משנה שם סוף דף מ׳ ודייק רב ששת מדקתני טלטלה ולא קתני נטלה ש״מ דלא איירי בנטלה ע״מ לגזלה או ע״מ לשלוח בו יד דהיינו לעשות בו תשמיש שמחסרו אלא שטלטלה בלבד לעשות בה תשמיש שאינו מחסרו כגון שטלטלה לעלות עליה במקום סולם ליטול גוזל מקן ואפ״ה ס״ל לר״ע דצריך חזרה מדעת ואפי׳ החזירה למקומה לא מהני וקיי״ל כר״ע וכך הם דברי רבינו דאל״כ הו״ל לחלק מיניה וביה הכל בטלטלה לצרכו ולפ״ז קשה דלא הו״ל לרבינו לכתוב שלח יד בחבית כו׳ דל׳ שלח יד משמע דבקש לחסרה וכמ״ש לעיל ולפ״ז מ״ש הנ״י בפירוש המשנה דמיירי בדקפיד הבעל הבית בטלטול החבית י״ל דמש״ה כתב רבינו ל׳ ש״י משום דס״ל דטלטול חבית מציאה לצורך תשמיש אע״פ שדעתו להחזירה בעינה למקומה מכל מקום מחשב כש״י כיון שיש לחשוש שישברנה והבעלים מקפידים עליה הא אי הוה מפקיד בידו כלי שאין בעלים מקפידים על תשמישו אף שחייב עליה אם נאנס בידו לאחר שהחזירה למקומה תו לא מיחייב עליה באונסין וכן הוא דעת המרדכי וכמ״ש בחידושים אלא שזהו דוחק דא״כ לא הו״ל לרבינו לסתום דבריו לעיל ולכתוב דמשעת תשמיש חייב משום שואל שלא מדעת דהוה כגזלן דמשמע בכל ענין ולכך נראה דשולח יד בחבות דכ״ר ל״ד נקטו וק״ל ודוק בדרישה:
אלא אפילו החזירה למקומה כו׳ דמדשקלה קמה ליה ברשותיה והשבה בלא ידיעת בעלים לאו השבה היא רש״י וע״ל בסימן שנ״ה בדין גונב סלע מן הכיס:
ואצ״ל אם לא יחדו לו מקום דאז בשעת הנחה לא שייך למימר שהניחה על מקומה:
טלטלה לצרכה שהיתה מונחת במקום שנוחה להשתבר רש״י:
ודוקא שלא אירע האונס מחמת שינוי המקום פי׳ שחזר והניחה למקום הראשון ונשבר או נגנב משם ואז אף דפשע מתחלה כאשר נטלו ממקום שיחדו הבעלים כי אולי ע״י הטלטול יגרום לו היזק מ״מ לבסוף כשהחזירה למקומה ונשברה האונס לא בא מחמת פשיעה כלל אבל אם בא האונס מחמת שינוי המקום פי׳ שלא החזירה למקום הראשון וגנבוהו הגנבים משם ואף שאותו מקום השני משומר יותר מן הראשון מיקרי אונס הבא מחמת פשיעה דבמקומה הראשון לא היו גנבים אלו מצויים וי״ל שלא היו באים שם לגנוב:
פטור כשנאנסה משהניחה אבל בידו לעולם חייב כיון דהטלטול הוא לצרכו וכל הנאה שלו:
(י) {י} שלח יד בחבית וכו׳. משנה וע״פ סוגיית הגמ׳ ס״פ המפקיד והרי״ף האריך לשם בפסקיו ומסקנתו דהלכה כרבי עקיבא דלצרכו חייב אפילו הניחה במקום המיוחד לה וטעמא דצריך דעת בעלים דמדשקליה קם ליה ברשותיה ובגזלה כתיב והשיב ולא הויא השבה מעליא עד שיודיע לבעלים לומר להם נטלתיה והחזרתיה ואם לא הודיעם חייב באחריותה וכן פסקו הפוסקים אבל הסמ״ג בעשה ע״א כתב ע״ש ר״י דפסק כרבי ישמעאל וכ״כ בהג״מ פ״ד דגנבה וכן נראה דעת רש״י שכתב בפרק המפקיד (דף מ״א ע״א) וז״ל הא שקלינהו ואי נמי ש״י חשיבא הא הדר אהדריה כשנטל הימנה ואנן אוקמינן לעיל סתם מתני׳ כרבי ישמעאל דאין צריך דעת בעלים עכ״ל:
ואם טלטלה לצורך מקומה כתב הרמ״ה וכו׳. נראה דעת הרמ״ה מדתנן לצרכה פטור ולא קתני שלא לצרכו פטור אלמא דאינו פטור אלא אם כן טלטלה לצרכה שוהיתה במקום התורפה וקרובה להשתבר אבל אם אינו לצרכה אע״פ שאינו ג״כ לצרכו להשתמש בה אלא לצורך מקומה אינו פטור לגמרי דאע״ג דלא נעשה גזלן דלא חשב לשלוח יד להשתמש בגוף הפקדון מ״מ פושע הוא שטלטלה מן המקום שיחדו לה הבעלים ואם אירע שום אונס מחמת פשיעתו חייב אבל לא יחדו לה הבעלים מקום אין בשינוי המקום שום פשיעה:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(ז) הָיָה הַנִּפְקָד שֻׁלְחָנִי אוֹ חֶנְוָנִי וְהֻפְקַד אֶצְלוֹ מָעוֹת, אִם אֵינָם חֲתוּמִים וְלֹא קְשׁוּרִים קֶשֶׁר מְשֻׁנֶּה, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם צְרוּרִים, מֻתָּר לוֹ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם; לְפִיכָךְ, נַעֲשָׂה עֲלֵיהֶם שׁוֹמֵר שָׂכָר וְחַיָּב בִּגְנֵבָה וַאֲבֵדָה, אֲפִלּוּ קֹדֶם שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם; וְאִם כְּבָר נִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם, חַיָּב גַּם בָּאֳנָסִין אֲפִלּוּ אַחַר שֶׁהֶחֱזִירָם לִמְקוֹמָם, עַד שֶׁיַּחֲזִירֵם לְבַעֲלֵיהֶם. וְאִם הָיוּ הַמָּעוֹת צְרוּרִים וַחֲתוּמִים, אוֹ קְשׁוּרִים קֶשֶׁר מְשֻׁנֶּה, לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם; לְפִיכָךְ, אָבְדוּ אוֹ נִגְנְבוּ אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן. וְאִם הֻפְקְדוּ אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת, אֲפִלּוּ הֵם מֻתָּרִים, לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם; לְפִיכָךְ, אָבְדוּ אוֹ נִגְנְבוּ אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן, וְהוּא שֶׁיִּטְמְנֵם בַּקַּרְקַע כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר (בְּסִימָן רצ״א סט״ו). וּבַעַל הַבַּיִת שֶׁרֹב עֲסָקָיו בְּרִבִּית, דִּינוֹ כְּשֻׁלְחָנִי, לְפִי שֶׁצָּרִיךְ תָּמִיד לְמָעוֹת. {הַגָּה: וְדַוְקָא בְּמָעוֹת מַמָּשׁ, אֲבָל בְּנִסְכָּא שֶׁל כֶּסֶף, לֹא. וּמִיהוּ, הַכֹּל לְפִי הָעִנְיָן. וְאִם הִרְוִיחַ בַּמָּעוֹת, בֵּין הָיָה לוֹ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵשׁ בָּהֶן אוֹ לֹא, אֵין צָרִיךְ לָתֵת מִן הָרֶוַח לְבַעַל הַפִּקָּדוֹן. מִיהוּ, אִם בָּא בַּעַל הַפִּקָּדוֹן וְאָמַר: תֵּן לִי פִּקְדוֹנִי וַאֲנִי אַרְוִיחַ בָּהֶן לְעַצְמִי, וַהֲלָה מְעַכֵּב בְּיָדוֹ, חַיָּב לִתֵּן הָרֶוַח מִכָּאן וּלְהַבָּא. אֲבָל אִם אוֹמֵר הַנִּפְקָד: הוֹצֵאתִים בְּעֵסֶק אִם תִּרְצֶה קַבֵּל עָלֶיךָ הָעֵסֶק בֵּין לְשָׂכָר בֵּין לְהֶפְסֵד, הַדִּין עִם הַנִּפְקָד (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַגּוֹזֵל קַמָּא וס״פ הַמַּפְקִיד). וְאִם נִתְעַסֵּק בָּהֶן לְצֹרֶךְ בַּעַל הַפִּקָּדוֹן, הָרֶוַח שֶׁלּוֹ. וְאִם גִּלָּה דַעְתּוֹ שֶׁעָסַק לְצָרְכּוֹ, אוֹ בְּמָקוֹם שֶׁאָסוּר לְהִשְׁתַּמֵשׁ שֶׁמִּסְּתָמָא עָסַק בָּהֶן לְצֹרֶךְ בַּעַל הַפִּקָּדוֹן, אֵינוֹ נֶאֱמָן לוֹמַר: לְעַצְמִי עָסַקְתִּי, עַד שֶׁיֹּאמַר כֵּן לִפְנֵי עֵדִים (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ״א סִימָן תתקל״ח).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(טז) ע) לשון הטור סי״א וכ״כ הרמב״ם שם ד״ו משנה שם ריש ד׳ מ״ג ע״א
(יז) פ) כרבי יהודה שם במשנה
(יח) צ) כאוקימתא דרב אשי אמר רבי יהודה שם
(יט) ק) כלישנא בתרא משמיה דרב מרי בעיא ולא נפשטא וכתבו הרי״ף והרא״ש הלכך לא ישתמש בהם אם הקשר משונה
(כ) ר) כר׳ נחמן שם דקי״ל הלכתא כוותיה בדיני וכ״כ הפוסקים
(כא) ש) וכ״כ הרי״ף משום דהוה הלואה גביה ושכ״כ רב האי גאון
(כב) ת) טור כ״כ הרא״ש שם בפירוש דברי הרי״ף מטעם כיון שכבר נהנה בהם ועוד מצפה ליהנות אם תזדמן לו סחורה
(כג) א) מבואר במ״ש לעיל
(כד) ב) שם במשנה
(כה) ג) כן כ׳ הרמב״ם שם דין ז׳
(כו) ד) טור שם בשם ר״ת ובמרדכי שם כ׳ דבזמנינו שאין לנו שדות וכרמים כל עסקינו ברבית וקניית סחורה וכ״ע דינם כשולחני וכתב מהרי״ק שורש קנ״א דאין חילוק בין מקום שהתגרים מצויים לשאינן מצויין וכן אין חילוק בין עשיר שא״צ לאלו המעות לעני הביאה הסמ״ע בשם ד״מ
(כז) ה) לפי מ״ש הרמ״א בסוף הג״ה בשם הרשב״א או במקום שאסור להשתמש וכו׳ צריכין לפרש דמיירי כשהנפקד גילה דעתו בפני עדים ששולח ידו בהן כדי להרויח לעצמו אבל במרדכי דהגוזל וס״פ המפקיד מפורש שאפי׳ לא גילה דעתו בפני עדים הריוח שלו וכן הרשב״א בתשובה לא הצריך שיאמר כן לפני עדים אלא שם שמעשה הנפקד היו מוכיחין עליו שלצורך המפקיד מתעסק שהרי נתן לו מתחלה כל הרויח שמרויח בהן והלכך אף שהרויח עוד בסתם על דעת זה הרויח אלא אם כן אמר לפני עדים וצ״ע בזה דכן הרב סמ״ע תמה בזה
(כח) ו) וכתב שם והיכא שהלוה באמנה בעכו״ם פושע היא וכו׳ וכשחוזר המפקיד ותבע מעותיו מן הנפקד אם קדם ושילם זכה הנפקד בריבית אבל בדיבורא בעלמא שאמר הריני משלם לא זכה כדין השואל דכל הנאה שלו דקי״ל כרב זביד בפרק המפקיד ד׳ ל״ד ע״א דאמר שואל לא כזה עד שישלם מאי טעמא הואיל וכל הנא׳ שלו בדיבורא לא מקני ליה כפילא וריבי׳ הוא שבח׳ דממילא כמו כפל הביאו הסמ״ע
(יד) אע״פ שהן צרורין – פי׳ כמו שצר אדם כיס שלו:
(טו) מותר לו להשתמש בהן – כיון דהמפקיד יודע שחנוני ושולחני צריכין למעות ולא קשרם וחתמ׳ בקשר משונ׳ ודאי אינו מקפיד הוא בשימושן במעותיהן:
(טז) נעשה עליהן ש״ש כו׳ – ואפי׳ לדעת הרי״ף והרמב״ם דס״ל בדמי אביד׳ דמותר ג״כ להשתמש בהן דחייב המוציא באונסיהן כאלו כבר נשתמש בהן וכמ״ש הטור בשמם בס״ס רס״ז וגם המחבר כ״כ שם סכ״ה ע״ש דכ׳ הראב״ד דשאני הכא דתשמיש בדמי הפקדון הוא גריעי דירא לקנות בהן סחור׳ שמא יבא המפקיד פתאום ויתבע פקדונו משא״כ בדמי אביד׳ דבטוח הוא שישה׳ אצלו זמן מרובה ומה״ט ג״כ אינו דומה לשואל מדעת דנתחייב באונסין אפי׳ עדיין לא שימש בה דשם ניתן להשתמש בו ברשות ואינו ירא דב״ה יבא פתאום לתבוע ממנו:
(יז) אפי׳ אחר שהחזירם למקומם כו׳ – כבר כתבתי הטעם בסוף סעיף א׳ דאע״פ דבשואל שלא מדעת דשמש בפקדון והחזירה למקומה פטור מאונסין שאני מעות דעומד להשתמש בו עוד כל שעה כשיבא לידו דבר שיש בו ריוח וגם כבר שמש בה מטעם זה כתב מור״ם שם בס״א דבמעו׳ בכה״ג חייב באונסין:
(יח) ובע״ה שרוב עסקיו בריבית – במרדכי שם סי׳ רצ״ה כתב דבזמנינו שאין לנו שדות וכרמים כל עסקינו בריבית וקניית סחורה וכ״ע דינם כשולחני:
(יט) לפי שצריך תמיד למעות – וכתב מהרי״ק שורש קנ״א דאין חילוק בין מקום שהתגרים מצויים לאינן מצויים וכן אין חילוק בין עשיר שא״צ לאלו המעות עני עכ״ל ד״מ י״א:
(כ) ואם הרויח במעות כו׳ – בין היה לו רשות להשתמש בהן או לא כו׳ מיירי כשגילה הנפקד דעתו דאף דאין לו רשות להשתמש מ״מ הוא משתמש בו כדי ליקח הריוח לנפשו וז״ש בסמוך אחר זה או במקו׳ שאסור להשתמש בו שמסתמא כו׳ דדוקא מסתמא היכא דלא גילה דעתו וק״ל כן נ״ל ליישב דברי מור״ם כאן ושל ד״מ שכ״כ בשם רשב״א כמ״ש כאן אבל הדברים תמוהין כי יגעתי ולא מצאתיהו בשום מקום ואדרב׳ שם בתשובת רשב״א סי׳ תתקל״ח והביאו הב״י ג״כ מס״ב ולא כ״כ שכ׳ ז״ל נפקד זה מעשיו מוכיחין עליו שלצורך בעל הבית מתעסק בהן שהרי נתן לו מתחל׳ כל הריוח שהרויח בהן ובעל המעות ג״כ כיון שראה שהרויח זה המתעסק בהן גילה דעתו שנתרצה בכך כו׳ עד והלכך אף כשהרויח עוד בסתם ע״ד זה נתעסק בהן והריוח לבעל המעות כו׳ וקאי שם אבע״ה שנתעסק במעות באיסורא ואפ״ה הצריך גילוי דעת הנ״ל ובלא גילוי דעת לא ע״ש ועיין במרדכי ס״פ המפקיד דכתב ז״ל היכא שהלוה הנפקד לעכו״ם באמנה פושע הוא כו׳ עד אם כשחזר ראובן המפקיד ותבע מעותיו מן הנפקד אם קדם ושלם (פי׳ הנפקד להמפקיד) זכה הנפקד בריבית כו׳ ור״ל לאפוקי לא שילם לו עדיין אע״ג דאמר הריני משלם לא זכה הנפקד בריבית דומיא דשואל דכל הנאה שלו דאמר הריני משלם לא מקני ליה כפילא עד שישלם לו כו׳ ע״ש (וכמ״ש בטור ובסמ״ע בסי׳ רצ״ה ע״ש) ומהתימא שלא הזכיר מור״ם חילוקים הללו כאן:
(כא) א״צ לתת מן הריוח – דקדק וכ׳ א״צ הא רוצה ליתן לו הרשות בידו דכיון דלא בא לידו בתורת הלואה אין כאן משום ריבית כ״כ במרדכי שם ועמ״ש המחבר לעיל ס״ס פ״א והוא תשו׳ הרא״ש ומ״ש שם בסמ״ע עליו ביאורו:
(כב) קבל עליך העסק בין לשכר כו׳ – פירוש והוא משיב רוצה אני דוקא מעותי:
(כג) הדין עם הנפקד. דכיון דהוציאם ברשות כנ״ל ינול לומר השתתף עמי גם בהפסד אם תרצה בשכר:
(כד) הריוח שלו – דאין כאן ריבית וכנ״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ח) מותר לו להשתמש בהם כו׳ – מוכח בתו׳ פ׳ אלו מציאות ריש דף כ״ח דאפי׳ תובע אותם המפקיד קודם שהוציא׳ הנפקד א״צ להחזיר אותם המעות עצמם אלא יכול ליתן לו ממעות אחרי׳ וע״ש וע״ל סי׳ ל״ט ס״ק מ״ו.
(ט) חייב גם באונסין – ל׳ הרי״ף ה״ל הלואה גביה וקמו ליה ברשותיה ואי איתנסו ליה חייב וכ״כ רב האי גאון ז״ל עכ״ל ונראה דר״ל דה״ל אפי׳ לוה עלייהו ונ״מ דאם נפסל המטבע צריך לשלם לו מטבע היוצא באותה שעה אפי׳ הוא בעין וכמ״ש הגה׳ מיי׳ פ״ד ממלוה והתו׳ פ׳ הגוזל דף צ״ז ריש ע״ב ולאפוקי אי הוי אמרי׳ דה״ל שואל אפי׳ הי׳ שואל ש״מ דה״ל גזלן הי׳ יכול לומר לו הרי שלך לפניך וכמבואר בהגה׳ מיי׳ ובתו׳ שם וכדלקמן ריש סי׳ שס״ג קמ״ל דלא ה״ל שואל עלייהו וגם כיון דמותר לו להשתמש לא ה״ל שואל ש״מ אלא ה״ל לוה עלייהו עוד יש חילוק בין לוה לגזלן לקמן סי׳ שס״ה בסמ״ע ס״ק ג׳ עוד יש חלוקי׳ וק״ל ואפשר שלזה הוצרך הרי״ף להביא ראיה מן הגאון ואע״פ שהרא״ש כ׳ טעם אחר מה שהוצרך להביא ראיה מן הגאון דהיינו שחייב אפי׳ אחר שהחזיר למקומם מ״מ גם זה יכול להיות אמת ודו״ק.
(י) אפי׳ אחר שהחזיר׳ כו׳ – כבר כתבתי לעיל דשואל ש״מ בפקדון חייב באונסי׳ אע״פ שהחזירם למקומם ואע״פ כן הוצרך הרא״ש לחלק דשאני מעות דהכא שלח יד ברשות כיון שמותר לו להשתמש בהם ע״ש בהרא״ש מבואר כך להדיא.
(יא) ואם הופקדו אצל בעל הבית כו׳ – הבית יוסף הביא דברי ר׳ ירוחם דאינו נעשה ש״ש בתנאי כו׳ ותמה עליהם ונ״ל דה״פ מי שהפקיד לחברו מעות בתנאי שאם יעמיד לו אותה סחורה יקח המעות לעצמו ואח״כ אינו רוצה להעמיד לו הסחורה ורוצה להחזיר לו המעות וא״כ עכשיו אסור לו להשתמש במעות ואע״פ שהיה בענין שיוכל להשתמש במעות עד עכשיו שאינו רוצה להעמיד לו הסחורה ודבריו לקוחי׳ מהרא״ש פ׳ הזהב גבי ההוא גברא דיהיב זוזי אשומשמי כתב הרא״ש שם דאין לפרש ש״ש לא הוי כיון שא״ל שקול זוזך הא אי לא א״ל שקול זוזך הוי ש״ש בשביל שהמעות הם ברשותו להוציאם אע״ג שלא נגמר המקח דליכא למימר הכי שיהא לו רשות להשתמש בדמים בעוד שלא נגמר המקח כו׳ אלא ה״פ ל״מ ש״ש דלא הוי דלא שקיל אגרא עכ״ל ואף למאי דמסיק הרא״ש בשם הרי״ף דמעשה קמא ליתיה וחייב עליה באונסי׳ היינו כשנתן לו המעות לכתחלה בתורת מקח להנפוקינן וכדאיתא התם אבל כשנתן לו בתורת פקדון רק שהתנה עמו שאם יעמיד לו הסחורה יקח הפקדון לעצמו אע״פ שהיה יכול להשתמש במעות הפקדון עד עכשיו מ״מ מיד שאמר ליה שאינו רוצה להעמיד לו הסחורה אע״ג שאינו אומר לו שקול מעותיך הרי אין לו רשות להשתמש במעות ואינו ש״ש עד שיתן לו שכר ואפי׳ נאבד המעות קודם שא״ל שאינו רוצה להעמיד לו הסחורה פטור דיכול לומר מעולם לא רציתי להעמיד לך הסחורה וא״כ לא הי׳ לי רשות להשתמש במעות מעולם וזה מוכרח מדברי הרא״ש שם והוא אמת לדינא ומדוקדק בדברי ר״י שכתב ואפי׳ הי׳ בענין שיכול להשתמש במעות כו׳ ולא כ׳ ואפילו הוא בענין כו׳ רק הי׳ בענין ל׳ עבר משמע שהי׳ כך ע״פ התנאי אבל עכשיו אין לו רשות להשתמש במעות וסד״א כיון שהי׳ בענין שיכול להשתמש במעות אם הי׳ מעמיד לו הסחורה והי׳ מקיים התנאי הוי ש״ש קמ״ל דלא ואע״ג דכ׳ הרא״ש שם דלמאי דפסק ר״ת דאנן מותרי׳ להשתמש בכל מעות כיון דעיקר עסקינו ברבית אין נפקותא בפסק זה היינו בהאי עובדא דהתם אבל מ״מ נ״מ אם הפקיד אצלו מעות צרורי׳ וחתומי׳ והתנה עמו כן ודוק ע׳ בתשו׳ רמ״א ס״ס פ׳.
(יב) ובעה״ב שרוב עסקיו ברבית כו׳ – (הג״ה במרדכי שם סי׳ רצ״ה כתב דבזמנינו שאין לנו שדות וכרמי׳ כל עסקינו בריבית וקניית סחורה וכ״ע דינם כשולחני והעתיקו בסמ״ע).
(יג) לפי שצריך תמיד למעות: – (הגה וכתב מהרי״ק שורש קנ״א דאין חילוק בין מקום שהתגרי׳ מצויים או אינן מצוים וכן אין חילוק בין עשיר שא״צ לאלו המעות לעני עכ״ל ד״מ י״א הביאו בסמ״ע).
(יד) ואם הרויח במעות – ע׳ בתשו׳ רשד״ם סי׳ קנ״ה ובתשו׳ ן׳ לב ס״א סי׳ נ״א דף ע״ז וס״ב סי׳ כ״ו ובתשו׳ מהר״מ סי׳ ג׳ ובתשו׳ ר״י לבית לוי סי׳ כ״ז דף קמ״א ובתשובת ר״ש כהן ס״ב סי׳ קי״א.
(טו) חייב ליתן הריוח כו׳ – ורש״ל ביש״ש פרק קמא סי׳ ל׳ פסק דאפי׳ תבעו לדין ואמר לו תן לי פקדוני כי יש לי ריוח ברור ומברר דבריו וזה מעכבו פטור דמבטל כיסו לא הוי אלא גרמא ע״ש עוד בדין זה וע׳ בנ״י פרק המקבל גבי דורשים ל׳ הדיוט הביא הירושלמי דמבטל כיסו של חבירו פטור ע״ש בירושלמי ג״כ.
(טז) הוצאתים בעסק כו׳ – ע׳ בספר א״א דף ק״ג ע״ד.
(יז) ואם גילה דעתו כו׳ – ע׳ בתשוב׳ ן׳ לב ס״ג סי׳ קי״ב.
(יג) להשתמש – כיון דהמפקיד יודע שחנוני ושולחני צריכין למעות ולא חתמם וקשרם בקשר משונה ודאי אינו מקפיד בשמושן במעותיו. סמ״ע:
(יד) קודם – בתוספות בבא מציעא ריש דף כ״ט מוכח דאפי׳ תובע אותם המפקיד קודם שהוציאם הנפקד א״צ להחזיר אותן המעות עצמן אלא יכול ליתן לו מעות אחרים וע״ש ועמ״ש בסי׳ ל״ט ר״ס י״ז. ש״ך:
(טו) באונסים – והא דבדמי אבידה דג״כ מותר להשתמש בהן וחייב המוצא באונסין אפילו קודם שנשתמש בהן כמ״ש הט״ו בסי׳ רס״ז סכ״ה כת׳ הראב״ד דהכא גרע טפי שירא לקנות סחורה בדמי הפקדון שמא יבא המפקיד פתאום ויתבע פקדונו משא״כ בדמי אבידה דבטוח הוא שישהה אצלו זמן מרובה ומה״ט ג״כ ל״ד לשואל מדעת דנתחייב באונסין אפילו עדיין לא שימש בה דשם ניתן לו רשות להשתמש ואינו ירא דבע״ה יבא פתאום לתבוע ממנו עכ״ל הסמ״ע ועיין בש״ך שביאר מה שנ״מ לדינא אם הנפקד מקרי לוה עלייהו או גזלן ע״ש:
(טז) לבעליהם – כבר כתבתי לעיל ס״א בהג״ה דשואל שלא מדעת בפקדון חייב באונסים אע״פ שהחזירו למקומו ואע״פ כן הוצרך הרא״ש לחלק דשאני מעות דהכא שלח יד ברשות כיון שמותר לו להשתמש בהן ע״ש בהרא״ש שמבואר כך להדיא. ש״ך:
(יז) אצל – עיין בש״ך שהביא דברי ב״י במה שתמה על ר׳ ירוחם שכת׳ דאינו נעשה ש״ש בתנאי כו׳ והוא יישב דבריו ע״ש באורך:
(יח) הרויח – עיין בתשו׳ רשד״ם סי׳ קנ״ה ובתשו׳ ן׳ לב ס״א סי׳ נ״א וס״ב סי׳ כ״ו ובתשו׳ מהר״ם סי׳ ג׳ ובתשו׳ ר״י לבית לוי סי׳ כ״ז ובתשו׳ רש״ך ס״ב סי׳ קי״א:
(יט) לתת – מיהו אם רוצה ליתן לו הרשות בידו ואין בזה משום רבית כיון דלאו בתורת הלואה בא לידו כ״כ במרדכי שם וע״ל ס״ס פ״א ומ״ש שם. סמ״ע ועיין בתשו׳ שבות יעקב ח״א סי׳ ס״ד):
(כ) ליתן – ורש״ל (פ״ק) [פ״ט] דב״ק סי׳ ל׳ פסק דאפילו תבעו לדין וא״ל תן לי פקדוני כי יש לי ריוח ברור ומברר דבריו וזה מעכבו פטור דמבטל כיסו לא הוי אלא גרמא ע״ש עוד בדין זה ועיין בנ״י פרק המקבל גבי דורשים לשון הדיוט הביא הירושלמי דמבטל כיסו של חבירו פטור וע״ש וגם בירושלמי ובס׳ א״א דף ק״ג ע״ד. ש״ך:
(כא) הנפקד – דכיון דהוציאה ברשות יכול לומר השתתף עמי גם בהפסד אם תרצה בשכר. סמ״ע:
(כב) גילה – עיין בתשו׳ ן׳ לב ס״ג סי׳ קי״ב:
(כ) ולא קשורים כו – עבה״ג וכ״ש ללישנא קמא:
(כא) ואם כבר כו׳ – דע״כ ל״פ ר״ן אלא בלא נשתמש ול״פ ר״ע עליה דר״ט אלא בלא נשתמש אבל נשתמש לכ״ע הוי שואל אף לרבה וע״ש בסוגיא כ״ט א׳ וכן איתא בהדיא כאן איתביה ר״ן כו׳ אלמא בהוציא מודה ועבה״ג ובירושלמי דדמאי א״ר יוסי הדא אמרה הנותן מעות לחברו והחליפן ואבדו חייב באחריותן הג״מ שם:
(כב) אפי׳ אחר כו׳ – כ׳ הרא״ש דבלא״ה לא הוצרך להשמיענו אלא בכה״ג דאע״ג דא״צ דעת בעלים אף לר״ע כיון דברשות מ״מ חייב ועבה״ג ועברא״ש שם שהקשה על הרי״ף שכאן פ׳ כר״ן ובפ״ב פ׳ כרב יוסף בדמי אבידה ותי׳ בתי׳ ראשון שאני שם דבלא היתר שימוש הוי ש״ש וכ״כ המ״מ ועסי״ט בכה״ג ואמרינן לקמן פ״א א׳ דאף לאחר ימי שאילתה חייב כש״ש הואיל כו׳ וא״כ בההוא הנאה דאי מתרמי כו׳ נעשה שואל כנ״ל:
(כג) והוא כו׳ – כמ״ש בסי׳ רצ״א סט״ז:
(כד) ובע״ה שרוב כו׳ – דהוא כחנוני:
(ליקוט) ובע״ה שרוב כו׳ – מרדכי שם בשם ר״ת והרא״ש בשמו בפ״ד סי״ג (ע״כ):
(כה) ודוקא כו׳ – דנסכא אינן כמעות וכמ״ש בפ״ק דקדושין פריטי אין כאן כו׳:
(ליקוט) ודוקא כו׳ – שבועות מג ב׳ נהרדעי כו׳ וערש״י שם (ע״כ):
(כו) ואם הרויח כו׳ – דלא אמרו אלא חייב באחריותן וכמ״ש זה נהנה וזה לא חסר ואע״ג דתניא בתוספתא פ״ה והביאו הרא״ש שם הנותן מעות כו׳ ואם יש עדים כו׳ וכמש״ל סי׳ קפג ס״א שם שנותן לו להרויח וכמ״ש בירושלמי שם המבטל כיסו כו׳ ועתוס׳ כט א׳ ד״ה והוי כו׳ וכ״ש בלא ה״ל רשות להשתמש בהן דה״ל גזלן ומשלם כשעת הגזילה כמ״ש מג א׳ ב׳ ועתוס׳ כח ב׳ ד״ה ע״כ כו׳ ובב״ק צ״ו ב׳ ס״ס גזילה כו׳:
(כז) מיהו אם כו׳ – דג״ז מבטל כיסו הוא. מרדכי שם:
(כח) אבל אם כו׳ – ר״ל וזה אינו רוצה להיות בהפסד אלא אומר תן לי או מעותי או בריוח לבד ול״ד למ״ש בב״ק קא ב׳ אם פחתו כו׳ לאמצע דשם שינה משא״כ כאן כ״נ ליישב דברי הרב וכ״כ סמ״ע אבל במרדכי שם ליתא לדין זה אדרבה מ׳ שם דאם רוצה מעותיו צריך להחזיר לו אלא דכ׳ שם דבכה״ג אם הרויח הריוח לנפקד ואח״כ כ׳ בשם ר״ה גאון דבכה״ג כיון שמסרב ודחי ליה חייב למפלג בריוח וכ״כ בד״מ ונראה שצ״ל הדין עם המפקיד שצריך ליתן את מעותיו כי בפקדון באה לידו וערא״ש בגמ׳ כאן והראב״ד ז״ל תירץ דהנאת שימוש כו׳ שמא יבא המפקיד כו׳ וז״ש ואם נתעסק כו׳ וכס׳ הג׳ שם אע״ג שאינו עמו בהפסד וכמו הנותן לשלוחו כיון שמבטל כיסו שזה רוצה מעותיו וכנ״ל וחידש כאן שאע״ג שא״ל להיות עמו בהפסד ואינו רוצה ואין כאן ריבית וקרוב לשכר ורחוק להפסד כמ״ש בפ״ה דאין רבית אלא הבאה מלוה למלוה וכאן לא בתורת מלוה ולא בתורת מקח נתן לו וכן לא התנה עמו קרוב כו׳ ועמרדכי שם ושם אלא דלא ה״ל לצורך בעל כו׳ אלא דמילתא בפ״ע היא והוא מתשו׳ הרשב״א וקאי אמש״ל ואם הרויח כו׳ מיהו אם עסק לצורך בעל הפקדון ה״ה שלו וכמ״ש בב״ק קב ב׳ ואם הותירו כו׳ ואע״ג דלאו שליחותיה קעביד וערש״י שם ד״ה מי הודיעו כו׳ ולא קי״ל כבני מערבא ומש״ל הדין עם הנפקד לא דא״צ להחזיר לו מעותיו אלא דא״צ לתת לו הריוח וכ״ס ראשונה במרדכי וכ״מ בד״מ שפ׳ כס׳ ראשונה:
(ליקוט) הדין עם הנפקד – צ״ל עם המפקיד דודאי שצריך להחזיר מעותיו ואף שי״ל דה״ק עם המפקיד שצריך ליתן ריוח כס׳ ר״ה גאון בפ׳ הגוזל סי׳ קכ״ד אין הלשון מ׳ כן דהרי המפקיד אינו חפץ בריוח אלא צ״ל עם המפקיד וג״ז אינו נכון דבמרדכי לא הוזכר זה וגם כאן אינו מדבר מזה וא״צ להשמיענו אלא העיקר שצ״ל הריוח של הנפקד וע״ז קא׳ ואם נתעסק כו׳ ואכולה קאי אף אריחא כמ״ש בתשו׳ הרשב״א שם (ע״כ):
(כט) או במקום כו׳ – ברשב״א שם אף בכה״ג צריך גילוי דעת וכ׳ תמה עליו בסמ״ע ועבה״ג סק״ה:
(ל) אינו כו׳ – כמש״ש קטז ב׳ הכא בשותפין כו׳ אמר פליג כו׳ ועסי׳ קפג ס״ג שליח כו׳ מיהו כו׳ והוא דעת הרשב״א ג״כ:
(ח) [שו״ע] מותר לו להשתמש. נ״ב בב״י ביו״ד סי׳ קס״ט ד״ה ומדברי הרמ״ה כ׳ דבשולח מעות לחבירו מותרים אף דהשליח חנוני א״י להשתמש בו אלא דקיבל השליח אחריות עיי״ש. ועי׳ ש״ך סי׳ קכ״ו ס״ק ל״ה:
(ט) [ש״ך אות ח] מוכח בתוס׳. נ״ב עיין לעיל סי׳ ע״ג בש״ך ס״ק נ״ה ובט״ז שם ובהגהת חכ״צ ועיין תשובת שארית יוסף סי׳ ג׳ דכתב דאין הבעלים יכולים להקדיש כיון דהמעות מותרים ויכול להשתמש בהן ולהוציאן. וצ״ע:
(י) [ש״ך אות טו] עיי״ש בירושלמי. נ״ב עיין שו״ת תשב״ץ ח״ד בחוט המשולש הטור השני סי׳ א׳ ועיין לקמן סי׳ רצ״ה בש״ך ס״ק י״א:
(יא) [ש״ך אות טז] דף ק״ג. נ״ב הובא במ״ל פ״ז הי״א מהל׳ מלוה ד״ה עוד ויש לדון ע״ש ועיין לעיל סי׳ ס״א בש״ך ס״ק י׳:
(ט) מותר לו להשתמש עיין ש״ך סעיף קטן ח׳ עד יכול ליתן מעות אחרים עיין בט״ז בסימן ע״ג בס״ק י״ט שתמה הגאון מהר״צ בהגהותיו ע״ז דהא התוס׳ לא כתבו זה רק לר״ח אבל לר״י דקיי״ל כוותיה צריך ליתן לו אותן המעות ע״ש ולפענ״ד נראה כיון דגם ר״נ ס״ל דיש לו רשות להשתמש במעות אלמא דה״ל כאילו נתן לו רשות המפקיד להנפקד שאם ירצה לקנות המעות שיקנהו והוי כאילו אחד נתן חפץ לחבירו שיהיה הברירה בידו אם ירצה יהיה קונה אותו ואז כשירצה קונה אותו בע״כ של הנותן וכשאינו רוצה אין בו קנין כמבואר בסי׳ ר׳ סעי׳ י״א והנפקד ודאי דיכול לומר מעולם לא היה דעתי לקנות המעות כעין שכ׳ הש״ך ס״ק י״א שיכול לומר מעולם לא היה דעתי להעמיד לך ומש״ה לא קשה אר״נ מהא דאם הוציא מעל דכל זמן שלא הוציא יכול הנפקד לומר אין ברצוני לקנותו דבדעת׳ דידיה תליא אבל כשאומר שרוצה לקנותו אין המפקיד יכול לבטל הקנין משא״כ לרב הונא דאמר דהוי שואל מיד ע״כ ס״ל דגם הנפקד קיבלו מיד לשום הלואה ומיד קנהו מש״ה מקשה דלימעול מיד:
(י) כבר נשתמש בו נראה דאפילו לא הוציא רק פרוטה דנתחייב בכולו כמו שפי׳ רש״י בקידושין מ״ז ע״ב בד״ה דאם שלח בו יד להוציא ממנו ש״פ וכו׳ וה״נ כיון שהתחיל להשתמש בו החזיק בו להשתמש כבשלו ונראה דלזה הוצרך הרא״ש ליתן טעם מה דלא מהני החזרה בלא דעת בעלים כיון דהמעות עדיין בעין ולא הוציא רק פרוטה אבל כשכבר הוציא המעות ודאי דלא נעשה פרעון עד שיהיה נקנה להמלוה דכ״ז שלא קנה המלוה המעות לא נעשה המעות של המלוה ול״ד לשואל שמחזיר הדבר בעיניה להמשאיל ולא היה צריך הרא״ש ליתן טעם כלל:
(יא) חייב גם באונסין עיי׳ ש״ך ס״ק ט׳ עד והתוס׳ פ׳ הגוזל דף צ״ו ולכאורה התו׳ כתבו שם להש״ך וז״ל אבל גבי הלואה היכא דהוזל משלם כי זולא דהשתא כו׳ ע״ש ולפענ״ד נראה דכוונות הש״ך דלא כתבו התוס׳ שם כן רק במטבע שנפסל ויוצאה במקום אחר ויש לו דרך לשם כדאמר התם לך והוציאו במישן אבל אם נפסל לגמרי דאין עליו שוב שם מטבע כלל א״י לסלק כלל במטבע שלו שנפסל ואפילו המעות הלואה עדיין בעין וכ״כ בהג״מ בהדיא וכ״כ בשו״ת לחם רב ועיקר הראיה שמביא מדברי התוס׳ הוא ממה שכתבו שם דמעות הלואה אע״פ שהוא בעין כליתנהו בעין דמי ובש״ך ס״ק י״א יש ט״ס וכן צ״ל והיה מקיים התנאי הוי ש״ש קמ״ל ותיבת לא ט״ס):
(יב) ואם הרויח במעות עסמ״ע ס״ק כ׳ דמיירי שגילה הנפקד דעתו דעוסק לעצמו כו׳ ע״ש וע״כ מיירי שאמר כן לפני עדים כמו שמסיים הרב בסוף הגה״ה וזהו דחוק מאוד דהא הרב בהגה״ה כלל ביחד היה לו רשות ולא היה לו רשות ובהיה לו רשות ודאי דאפילו לא גילה דעתו וגם בתשובת הרשב״א מבואר להיפך כמו שתמה הסמ״ע בעצמו וכן במרדכי פ׳ הגוזל קמא מבואר בהדיא להיפך לכן נראה דיש ט״ס בדברי הר״ב בהג״ה בסופו וכצ״ל ואם גילה דעתו שיעסוק בהן לצרכו (כלומר שהמפקיד גילה דעתו שרצונו שהנפק׳ יעסוק בהן לצרכו) אז במקום שאסור להשמש שמסתמא וכו׳ וזה הדין אמת מסברא דבשלמא כשלא גיל׳ המפקיד דעתו מה״ת היה לו לעסוק בשביל המפקיד שהריוח יהיה להמפקיד וההפסד לעצמו אטו בשופטני עסקינן משא״כ כשגילה המפקיד דעתו מה״ת נחזיקיניה בגזלן ואמרינן ודאי עסק בהן לצורך המפקיד וכן מוכח ברשב״א שם שכתב הטעם דהנפקד גילה דעתו והמפקיד גילה דעתו ע״כ נראה דהרשב״א כתב זה לשני טעמים וגילוי דעת של המפקיד כתב לטעם שני דאפילו בלא גילוי דעת של הנפקד דמהני וכמו שגילוי דעת של הנפקד מהני בלא גילוי דעת של המפקיד כן הוא להיפך ומה שהביא הסמ״ע בשם המרדכי דדוקא כששילם כבר הריוח הוא שלו קשה דהא אפילו בסתמא הוא של הנפקד לכך נראה דהמרדכי איירי שהמפקיד גילה דעתו שרוצה שיתעסק לטובת שניהן כדמשמע בסוף לשונו כמ״ש וכללא דמילתא כו׳ או שהנפקד הוד׳ שהתעסק לטובת שניהן ולכך כתב אף שבסוף תבע המפקיד מעותיו כל זמן שלא שילם לא מקני לו חלקו וצריך לחלוק כבראשונה:
(יג) אם בא בעל הפקדון עיין במשנה למלך פי״ז מהל׳ מלוה הלכה י״א בד״ה עוד יש לו לדון שהפירוש בדברי הרב בהג״ה הוא כך דברישא מיירי שבעל הפקדון יבא בעוד שהמעות פקדון עדיין בעין בידו מש״ה אף אם הנפקד אומר קבל עליך העסק בין לשכר בין להפסד והמפקיד אומר איני רוצה שתעסוק בו כלל רק תן לי מעותי והלה מסרב ועוסק בו חייב ליתן לו הריוח והטעם דמבטל כיסו של חבירו פטור רק כשאינו מרויח בו אבל כשהלה מרויח בו חייב ליתן הריוח כשמבטל כיסו של חבירו ואף דבסי׳ קפ״ג מבואר דאפילו נתן לו מעות לקנות חיטין להרויח ושינה וקנה שעורין ואמר שקונה לעצמו דהריוח שלו כמבואר שם בסמ״ע ס״ק ו׳ ע״ש מ״מ הכא חייב מטעם מבטל כיסו דכשהרויח בו חייב לשלם לחבירו ההיזק דמבטל כיסו ומיירי שמברר שהיה בידו להרויח כמבואר בלשון המרדכי שכתב ומוכן בידו ללותו ואף בכה״ג חולק הש״ך בס״ק ט״ו ע״ש (ועל המרדכי קשה לכאורה דא״כ גזלן גמור יתחייב ג״כ אם הנגזל היה יכול להרויח והגזלן הרויח גם כן מטעם מבטל כיסו ונראה דגזלן גמור קונה בשבח מלאכה מפני תקנת השבים כמבואר בסי׳ שס״ג) ובסיפא מיירי הרב בהג״ה כשבא המפקיד לתבוע מעותיו אחר שכבר הוציאם הנפקד בעסק ותובע מעותיו מש״ה אם אומר הנפקד קבל העסק בין לשכר בין להפסד והמפקיד אינו רוצה ואומר תן לי מעותי והנפקד מסרב הריוח של הנפקד לבד והטעם כיון שבהתחלת העסק עדיין לא בא המפקיד והיה דינו של זה העסק ששייך להנפקד לבד כמ״ש הרב בריש דבריו דהמעות שעוסק בהן הנפקד קודם ביאת המפקיד שייך הריוח להנפקד לבד מש״ה אם בא אחר להוציאו ותובע מעותיו מיד (דאפילו במותרין כשבא המפקיד צריך ליתן המעות מיד) ואמר הנפקד מתוך כך קבל עליך העסק בין לשכר בין להפסד והמפקיד סירב ואמר שאינו רוצה לקבל העסק בין לשכר כו׳ הריוח להנפקד ועיין במרדכי שם שכתב דבמקום שחייב ליתן הריוח להמפקיד אינו חייב ליתן לו רק חצי ריוח כו׳ נראה דמיירי שהנפקד מודה שנתעסק לטובת שניהן:
(יד) הדין עם הנפקד עסמ״ע ס״ק כ״ג עד דהוציאם ברשות וכו׳ הלשון אינו מדוקדק דודאי אף במקום שלא היה לו רשות להוציאם הדין כך לפי הטעם שכתבתי לעיל בסמוך וכן מבואר במרדכי שם בהדיא:
(ב) מתר לו להשתמש – עיין בנה״מ לעיל סי׳ קכ״א ס״ה סק״י מבואר בדבריו דווקא נפקד אבל שליח אם הוא שליח להולכה דהיינו שהמלוה עשה איתו שליח להוליך המעות ללוה או שהלוה עשה אותו שליח למסור המעות להמלוה אפי׳ הוא שולחני והן מותרין אין לו רשות להשתמש בהם כמ״ש הב״י ביו״ד סי׳ קס״ט כיון שלא מסרם שישהא בידו שום זמן אלא כדי שימסרם ללוה או למלוה ומכ״ש היכא שמסרן הלוה ואמר לו הולך וזכי שנעשו מעות המלוה והמלוה לא מסר בידו המעות מותרין אבל שליח קבלה של המלוה עשה אותו שליח לקבל המעות מיד הלוה מותר השליח להשתמש בהם דהוי כאילו הפקיד בידו מותרין ע״ש וגם בסי׳ קכ״ה סק״ג:
(ג) אפי׳ קודם – עבה״ט עד אלא יכול ליתן מעות אחרים כו׳ וכבר כ״כ הש״ך בסי׳ מ״ז סק״ט ובסי׳ ע״ג ס״ק כ״ה ובסי׳ ע״ה ס״ק ט״ו אמנם הגאון ח״צ ז״ל בהגהותיו לט״ז סי׳ ע״ג סי״ט השיג על הש״ך וכתב ששגג שגגה גדולה דאדרבה מוכח מהתוספות דלדידן דקיי״ל דהוי ש״ש אם תובעם המפקיד קודם שהוציאם ודאי צריך ליתן לו את שלו דוקא ולא מעות אחרים ע״ש והביאו הבה״ט בסי׳ ע״ג שם וכן הסכים לדינא בתומים שם גם הגאון מו״ה עוזר ז״ל בהגה שבה״ט לעיל סי׳ מ״ז השיג על הש״ך בזה (ועיין בנה״מ כאן שמיישב דברי הש״ך וצ״ע) גם בתשובת בית אפרים חח״מ סי׳ מ״ט מבואר שדעתו דלא כהש״ך בזה אולם מבואר מדבריו (הובא קצת באורך לקמן סי׳ שנ״ט ס״ב סק״ג) דזה דוקא אם הבעלים כאן ומקפידים להחזיר להם אותם מעות דוקא אבל אם לא באו הבעלים והוא צריך למעות זה ואינו רוצה ליקח אותם בתורת מלוה רק שמזכה לבעלים אחרים תחתיהן שפיר דמי ויכול הוא להחליף מטעם זה נהנה וזה לא חסר כיון שאין קפידא לבעלים במעות זה דוקא כו׳ ומשמע מדבריו דזהי אפי׳ באין לו היתר שימוש כלל כגון שאינו שולחני או חנוני עש״ת ולע״ד צ״ע ועיין בנ״צ מ״ש בזה:
(ד) גם באונסים – עבה״ט עד שיהא לקנות סחורה בדמי הפקדון שמא יבא המפקיד פתאום כו׳ ועיין בתשובת גליא מסכת ס״ס י״ג בא׳ שנתן מעות לבע״ג שיקנה עבורו מלח בפינסק ונגנבו בדרך וכתב דהא ודאי דהבע״ג הוי על המעות דין ש״ש אף שאינו נוטל שכירות יתירא עבור זה וגם קיבל דמי שכירותו קודם שנסע לפי מה דקיי״ל שוכר כש״ש משום בההיא הנאה דשביק לאחריני כו׳ (עמ״ש לקמן סי׳ ש״ו ס״א סק״א) ולבד זה פשיטא דיש לו דין ש״ש כיון שהיה לו רשות להשתמש במעות הללו כו׳ ומצד זה קרוב לדון אותו לחייבו אפי׳ באונסין דהא הסמ״ע בסי׳ רצ״ב ס״ק ט״ז הקשה מסי׳ רס״ז גבי דמי אבידה ותירץ בשם הראב״ד דתשמיש בדמי פקדון גרע טפי שירא לקנות בהם סחורה שמא יבא המפקיד פתאום ויתבע פקדונו כו׳ וא״כ בנ״ד שמסר לו המעות שיביא לו מלח מפינסק שא״י לתבוע לו מעותיו רק המלח שהתחייב לו להביא ואינו ירא לקנות בהמעות סחורה או לעשות איזה חילוף מטבע כנה״ג כו׳ א״כ י״ל שחייב אפי׳ באונסין ואולם ראיתי למהרי״ק שורש קל״א (שהובא קצת בסמ״ע סי׳ רצ״א ס״ק ל״א) שלא קבע עליו חיוב רק מש״ש ואפשר דעובדא דידיה היו מעות צרורין וחתומין כו׳ עכ״ד ע״ש. ועיין בתשובת שבות יעקב ח״ג סי׳ קמ״ג בראובן ששלח לשמעון ע״י ציר נכרי שק צרור וחתום עם מטבע כסף ובתוכו צרור וחתום כמה מטבעות זהב שיקח בהם סחורה עבורו ויתן לו שכרו ושקל ראובן אותו שק במשקל וכתב לו בכתב כמה משקלו וישגיח על חותמו וכאשר הביא הציר את השק לשמעון נתן שמעון כתב שקיבל ע״י הציר על נכון השק מחותם. וכמו שבוע אח״כ כתב שמצא בתוך השק הכסף ולא שום מטבע מזהב וראובן טוען כיון שכתבת תחלה שקבלת השק על נכון עם כתבי שכתבתי לך בודאי שקלת מתחלה וראית תיכף אחר החותם. ושמעון משיב לא דקדקתי אחר המשקל והחותם כיון שהציר מוחזק לנאמן כו׳ ובאמת שמעון זה אינו מוחזק לנאמן כ״כ והוא נחשד קצת וגם יש אומדנא שהוא מעל בהמעות ע״י נדוניא שרוצה כעת ליתן לבתו כו׳ ושאל השואל אם יש לדון בזה ע״פ האומדנא והשיב לע״ד א״צ לזה האומד כלל כיון ששמעון יש לו שכר הו״ל ש״ש ואין לך פשיעה גדולה מזו כיון שכ׳ לו שמשקלו כך וכך ושיראה אחר חתימתו והוא האמין להציר ולא דקדק בכך ה״ל פשיעה גדולה אפי׳ שומר חנם יש לחייבו דאילו הודיעו תיכף יהיה יכול להוציא מהציר מכ״ש זה שהוא ש״ש אפי׳ אם לא נטל שכר מ״מ ה״ל ש״ש מיד שפותח השק ובידו להשתמש במעות עד שיבוא לידו הסחורה הזאת וכדאיתא בח״מ סי׳ רצ״ב ומבואר בסמ״ע שם דהאידנא כ״ע כשולחני לענין זה. גם מצד האומד כו׳ (עמ״ש לעיל סי׳ ט״ו ס״ה ס״ק ט׳) ע״ש. ומ״ש עוד הבה״ט ועיין בש״ך שביאר מה שנ״מ כו׳ הנה בש״ך סק״ט כתב ונ״מ דאם נפסל המטבע כו׳ עד וכמ״ש הגמ״יי פ״ד ממלוה והתוס׳ פ׳ הגוזל דף צ״ז כו׳ וכבר תמה עליו בספר נה״מ דהתוס׳ כתבו שם להיפך ע״ש מ״ש בזה ליישב ועיין תשובת בית אפרים חח״מ סי׳ נ׳ מ״ש בזה. ועיין בתשו׳ נו״ב סי׳ ל״ה:
(ה) חייב ליתן הריוח – עבה״ט מ״ש ורש״ל פסק כו׳ עד דמבטל כיסו לא הוי אלא גרמא כו׳ ועי׳ בתשו׳ אא״ז פמ״א ח״א סי׳ פ״ב במעשה שאירע ביריד א׳ שבא אחד ממרחקים עם ברזל למכור על יומא דשוקא והיה לאחד מבני העיר תביעה עליו ובא אליו במרמה כאילו הוא תגר וקנה ממנו הברזל בסך ידוע ונגמר המקח ומשך הברזל לרשותו והמוכר סמך עצמו שבכלות היריד יתן לו מעותיו ולאחר שחלף ועבר יום השוק הלך זה לתבוע מעותיו והשיב הלוקח משטה הייתי בך ולא היה בדעתי ליקח מקח זה ולא עשיתי אלא מפני שיש לי תביעה עליך לתפוס אותך בערך חמשים זהובים והמותר קח ולך והלה צועק ככרוכיא שעכשיו שעבר היריד א״א לו למכור סחורתו וא״א לו לטלטלן ממקום למקום במשא כבידה ובשעת היריד היו הרבה לוקחים. והשיב דברור דזה הוי מזיק גמור וראי׳ מדברי הרא״ש ר״פ האומנין (עי׳ בש״ע סימן של״ג ס״ב) דאף אם לא הלכו הפועלים אלא שכבר שכרו כל בע״ב פועלים ואין מוצאין עוד להשתכר נותן להם שכרן כפועל בטל דקיי״ל כר״מ כו׳ ובנ״ד נמי כיון דכבר הלכו לדרכם כל הקוני ברזל ועל ידו אי אפשר למצוא עוד קונים כאלו הוי מזיק גמור ומחוייב לשלם הוצאותיו ואע״ג דלא היה כוונתו להזיק אלא להציל את שלו שיהיה מוחזק הרי מבואר בח״מ סי׳ ס״ו סכ״ג ובסמ״ע וש״ך שם (בבה״ט ס״ק ס״ב) דהיכא דחייב מדינא דגרמי חייב אפי׳ לא כוון להזיק א״כ בנ״ד לא יוכל לומר שעשיתי להציל את שלי דמ״מ גרם לו היזק רב ועוד דהיה לו להודיע מיד ולא לדחותו בלך ושוב עד אחר היריד ע״כ ברור שזה האיש לא עשה כשארית ישראל וראוי לקנסו ולגבות ממנו כל היזקו של המוכר ע״ש (סעד לדבריו מתשובת הרדב״ז ח״ב סימן בצ״ט שהובא לעיל סי׳ קע״ו סי״ד ס״ק כ׳ ע״ש). ועיין בתשובת שבו״י ח״ב סי׳ קנ״ח הזכיר קצת מדברי הפמ״א הנ״ל ותמה עליו במה דמשמע מדבריו דזולת הטעם שחייב לשלם מדין מזיק המכירה בטילה מאחר שלא כוון לקנות רק לתפוס בחובו וגם ניכר האונס שנתיישן החוב ולא רצה לפרוע לו ובאמת זה אינו דגם בכה״ג נקנה המקח וברשותו זל וראיה מש״ס כתובות דף ק״י שהובא בש״ע לעיל סי׳ פ״ה ס״א ומדברי המרדכי סוף כתובות סי׳ רע״ח שהובא בסי׳ ק״ץ ס״ו בהגה ובסי׳ ר״ד סעיף י״א ע״ש. ולעד״נ לכאורה דגם אא״ז ז״ל מודה בזה רק שם הוה המעשה דעייל ונפיק אזוזי דלא קנה כדלעיל סי׳ ק״צ סעיף י״ז ולכן השיב דמ״מ מחוייב לשלם מדין מזיק. שוב בתשובת בית אפרים חח״מ סי׳ ע״ו שאלה כזו בראובן שקנה סחורה משמעון ולא רצה לשלם לו כי אמר שלא היה בדעתו לקנות כלל רק שרצה לתפוס בעד חובו שמגיע לו ממנו ושמעון טוען כי המקח קיים ובענין החוב יקוב הדין ביניהם והשיב שהדין עם שמעון שא״י לבטל המקח כי דברים שבלב אינם דברים ואומדנא דמוכח אין כאן די״ל דשפיר נתרצה לקנות הסחורה והיה בדעתו לתפוס המעות והביא דברי הפמ״א הנ״ל וכ׳ דאפשר דהפמ״א אזיל לשיטתו שם בסימן נ״ג לענין קדושין שכתב לחלק דהא דבזבין לנכסיה אדעתא למיסק לא״י אמרינן דדברים שבלב אינם דברים לפי שבעיקר המכירה היו פיו ולבו שוים אלא שבלבו להטיל תנאי המבטלו משא״כ היכא דגוף הענין לא היה פיו ולבו שוים כו׳ והאריך קצת ומסיים ולדינא נלע״ד דכל שאין גילוי דעת אז שמסר מודעא בפני אחרים שאין בדעתו לקנות ה״ל דברים שבלב ואינם דברים והמקח קיים ע״ש. ועיין בתשובת חתם סופר חח״מ סי׳ קע״ח האריך בדינים אלו דמבטל כיסו של חבירו ובסוף התשובה כתב ז׳ חילוקי דינים היוצאים מפלפולו שם (עי׳ בנ״צ הבאתי את כולם בשמו וע״ש מ״ש עליו בזה) וע״ש עוד בסימן קנ״ז שהשיב על נדון השאלה שם וז״ל כפי הנראה דעת המצווה שיזכו מקבלי מתנותיו מיד ככל צוואת שכ״מ והרי הוסיף שאפי׳ יתייקרו הננסים קודם פרעון למקבלי מתנות יזכו גם הם בהרויח לפי ערך נמצא זכו בני ח״ק מיד ברגע מיתתו בסך ה׳ מאות זהו׳ שלהם וידוע דרך ח״ק לסגל המעות ע״ד היתר או רבית נכרים ע״פ דינא דמלכותא ששה (פארצענט) או לקנות (פאפירין) בעד ה׳ (פארצענט) והוי ריוח שלהם מבורר והמבטל כיסם חייב לשלם ע״פ פסק ש״ע סימן רצ״ב ס״ז אלא הש״ך שם נוטה לדעת מהרש״ל דאינו אלא גרמא וכן נראה ממ״ש סימן ס״א סק״י וא״כ אם עדיין הבן הגדול לא היה נותן להח״ק פרס שלהם שנה בשנה והם באו להוציא מידו קשה להוציא נגד הנ״ל אך כיון שכבר שילם להם היזקם בכל שנה ושנה אין לנו לומר ששילם על הקרן ולשוויה גרמא בנזקי צדקות עניים ואפי׳ בנזקי אחר נמי לא והיינו במה שהיה היזק מבורר ששה (פראצענט) ע״פ דד״מ שהיו יכולים להלוותם בהיתר כו׳ עכ״ל ע״ש. ושם בסי׳ מ״ח ע״ד מעות קרן קיימת ללומדי תורה שא׳ הניח ומסרום לשליח להלוותם ברבית לעובד כוכבים וקבעו לו שכר טרחתו (פריצענט) א׳ והשליח פשע ולא הלום רק נשא ונתן בהם בעצמו אי חייב לשלם. וכ׳ הנה דין פשוט בש״ס פ׳ החובל דמבטל כיסו של חבירו פטור ורמזו הש״ך זה ג׳ פעמים בח״מ סי׳ ס״א סק״י וס״ס פ״א וסי׳ רצ״ב ס״ק ט״ו אך אם ירצה ליתן הרשות לקבל כמבואר ביו״ד סי׳ קע״ז ובש״ך שם ס״ק מ״א ומ״ב אך לא נ״ל שיהא רשות לגזבר למנות עוד שליח זה דהרי הגזבר פושע בשל עניים דהשליח הזה נחשב שעובר על דעת משלחו ומה שהוא נותן אח״כ מרצונו הוא נותן ואם לא ירצה אין להוציא ממנו בדיינים נמצא פרנסת העניים בחסדו של זה תלויה ולא כן היה דעת המצוה ז״ל וכן יש לתמוה על כנה״ג הנדפס בגליון יו״ד הלכות צדקה כו׳ ע״ש:
{יא} היה הנפקד שולחני או חנוני והופקד אצלו מעות אם אינן חתומין ולא צרורין קשר משונה אלא כדרך שכל אדם קושר מעותיו מותר לו להשתמש בהן לפיכך נעשה עליהם שומר שכר וחייב בגנבה ואבדה אפילו קודם שנשתמש בהן ואם נאנסו פטור ואם כבר נשתמש בהן חייב גם באונסין אפילו אחר שהחזירן למקומם עד שיחזירם לבעליהם היו המעות חתומין או קשורין קשר משונה לא ישתמש בהן לפיכך אינו חייב באחריותן הופקדו אצל בע״ח אפילו אינן חתומין לא ישתמש בהן לפיכך אינו חייב באחריותן ור״ת כתב אפילו בעל הבית אם רוב עסקיו ברבית דינו כשולחני לפי שצריך תמיד למעות:
(יא) {יא} היה הנפקד שולחני או חנוני והופקד אצלו אם אינם חתומים ולא צרורים קשר משונה וכו׳ מותר להשתמש בהן לפיכך נעשה עליהם ש״ש וכו׳ בפרק המפקיד (בבא מציעא מג.) תנן המפקיד מעות אצל השולחני אם צרורים לא ישתמש בהן לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן אם מותרים ישתמש בהן לפיכך אם אבדו חייב באחריותן ובגמ׳ משום דצרורין לא ישתמש בהן אמר רב אסי אמר רב יהודה בצרורין וחתומים שנו רב מרי אמר בקשר משונה ואיכא דאמרי בעי רב מרי קשר משונה מהו תיקו וכתבו הרי״ף והרא״ש הילכך לא ישתמש בהם ואמאי דתנן לפיכך אם אבדו חייב באחריותן אמר רב הונא ואפילו נאנסו והא אבדו קתני כדרבה דאמר נגנבו בלסטים מזויין אבדו שטבעה ספינתו בים ורב נחמן אמר נאנסו לא א״ל רבא לרב נחמן לדידך דאמרת נאנסו לא אלמא לא הוי שואל עלייהו אי שואל לא הוי ש״ש נמי לא הוי א״ל בהא מודינא לך דהואיל דנהנה מהני הוי בההוא הנאה דאי מתרמי ליה זבינא דאית ביה רווחא זבין בהוי הוי עלייהו ש״ש. ופרש״י ואפילו נאנסו. קאמר מתני׳ דחייב באחריותן ואפי׳ לא נשתמש בהן דמהשתא הוי שואל עלייהו: נאנסו לא. כל שלא נשתמש לא הוי שואל אלא אבדו דוקא חייב בש״ש. וידוע דהלכה כרב נחמן בדיני וכן פסקו הפוסקים.
וכתב הרא״ש אע״ג דלעיל פסק רי״ף בדמי אבידה כרב יוסף דהוי שואל עלייהו איכא למימר שאני התם דבלא הנאת שימוש הוי עלייהו ש״ש אבל הכא דש״ח אסקיה חד דרגאי בהנאת שימוש והוי שומר שכר ואינו טעם נכון דשכר הנאת שימוש שוה בכל מקום ואם ניתוסף בדמי אבידה פרוטה דרב יוסף אטו בשביל שהשכר מרובה יחשב שואל אין חילוק בין ש״ש ששכרו מרובה ובין ש״ש ששכרו מועט והראב״ד תירץ דהנאת שימוש דהכא גריעא מהנאת שימוש של דמי אבידה לפי שירא לשלוח בהן יד לקנות בהן סחורה שמא יבוא המפקיד לתבוע פקדונו אבל בדמי אבידה יודע שישהה אצלו ימים רבים עכ״ל.
ועל הא דהלכתא כרב נחמן כתב הרי״ף והני מילי היכא דאבדו ועדיין לא אישתמש בהו אבל אם אישתמש בהו הוה ליה הלואה גביה וקמו ליה ברשותיה ואי איתניסו איתניסו ליה ובהא אפילו רב נחמן מודה וכן כתב רבינו האי גאון ז״ל עכ״ל וכתב הרא״ש ע״ז צריך פירוש לדבר מה הוצרך להשמיענו ראיה מן הגאון שאם נשתמש בהם שחייב באחריותן וצ״ל דבעי למימי אחר שנשתמש בהם והחזירם למקומם דמדינא לא בעי דעת בעלים אפילו לר״ע כיון דברשות שלח בהם יד אפ״ה חייב באחריותן כיון שכבר נהנה מהם ועוד מצפה ליהנות אם תזדמן לו סחורה וסברא נכונה היא עכ״ל:
כתב מהרי״ק בשורש קנ״ה כי אמרינן בההיא הנאה דאי מתרמי ליה זבינא וכו׳ אין חילוק בין מקום שהתגרים מצויים לאינם מצויים וכן אין חילוק בין עשיר שאינו צריך לאלו המעות לעני:
כתב ר״י בנ״ו ח״א אינו נעשה ש״ש בתנאי ואפילו היה בענין שיוכל להשתמש במעות שהפקיד אצלו אינו נעשה בשביל זה שומר שכר אא״כ עשה תנאי עמו שיתן לו שכר עכ״ל ודברי תימה הם וצ״ע:
ומה שכתב רבינו הופקדו אצל בעל הבית אפילו אינן חתומים לא ישתמש בהן לפיכך אינו חייב באחריותן שם במשנה הנזכרת אצל ב״ה בין כך ובין כך לא ישתמש בהן לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן החנוני כב״ה דברי רבי מאיר ר״י אומר כשולחני וידוע דהלכה כר״י ולפיכך כתב רבינו בתחלת דינים אלו היה הנפקד שולחני או חנוני והופקד אצלו מעות וכו׳:
ומה שכתב בשם ר״ת אפילו ב״ה אם רוב עסקיו ברבית דינו כשולחני וכו׳ כ״כ הרא״ש בפרק הזהב בשם ר״ת וז״ל המרדכי בס״פ המפקיד בזמן הזה שאין לנו שדות ועסקינו במעות אין דין הנפקד כב״ה אלא כחנוני ודוקא במפקיד מעות ממש אבל המפקיד נסכא כסף אין דרך להוציא כל כך מיהו י״ל דהכל לפי הענין עכ״ל:
כתב הרשב״א שאלת ראובן הפקיד מעות לשמעון ונתעסק בהם והרויח לאחר זמן החזיר קצת ממה שהרויח לבעליו וחזר ונתעסק במה שנשאר בידו לימים בא ראובן להוציא מיד שמעון הפקדון ומה שהרויח בו ונתפשרו שיתן לו קצת מהריוח ונשבע שיפרענו לזמן פלוני ואח״כ לא קיים השבועה וטען שהוא לעצמו היה מתעסק ונעשו מלוה אצלו ויש בזה משום רבית והו״ל כנשבע לבטל את המצוה:
תשובה אם הפקידם אצלו בתורת עסק סתם עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון ונוטל המתעסק תרי תלתי באגר ופלגא בהפסד ואם לא מסרם לו אלא להתעסק בו לצורך בעל הפקדון בחנם אם הרויחו לבעל המעות לבעל המעות ואם הפסידו הפסידו לו אבל אם הפקיד בידו סתם אין הנפקד רשאי ליגע בהן כמו ששנינו אצל בע״ה בין כך ובין כך לא ישתמש בהן ואם שלח יד והוציאן ה״ז נעשה גזלן עליהן ואם הותירו הותירו לגזלן ואם פחתו פחתו לו אבל אם הרויח בהם לדעת להרויח לבעל המעות ולא לגזול אם הרויח הרויח לבעל המעות ואם הפסיד הפסיד ונפקד זה מעשיו מוכיחים עליו שלצורך בעל המעות מתעסק בהם שהרי נתן לו מתחלה כל הריוח שהרויח בהם ובעל המעות כיון שראה שזה מתעסק בהן וגילה בדעתו דנתרצה בכך וניחא ליה שיתעסק זה במעות וירויח בהם הילכך אף כשהרויח בהם עוד בסתם ע״ד הראשונה נתעסק בהן לבעל המעות אא״כ אמר בפני עדים לעצמו אני מתעסק וכאותה שאמרו בפרק הגוזל בתרא (בבא קמא קיו:) גבי שיירא שהיתה מהלכת במדבר וכו׳ ואוקמא רבא בפועלים וכדרב יהודה דאמר פועל יכול לחזור בו בחצי היום אמר מהדר קא הדר ביה וכו׳ ובנדון שלפנינו אם אמר בפני עדים הוה ליה גזלן כמו שאמרנו ואם הרויח הרויח לעצמו וחזר הממון להיות מלוה ומ״מ נראה שאם רצה ליתן לו מה שהרויח כולו או מקצתו אין כאן משום רבית דאין כאן אגר נטר ולא עוד אלא אפי׳ הלוהו ואחר שפרעו נתן לו קצת מה שהרויח אין כאן אלא רבית מאוחרת וגרוע אפילו מאבק רבית ואבק רבית אינו עובר עליו הלוה וכיון שכן זה שנשבע ליתן לו חייב ליתן לו ואין זה כנשבע לבטל אפילו מצוה דרבנן ואע״פ שהמקבל עובר וזה הנותן מושיט לו איסור דרבנן מוטב שיעשה איסורא זוטא ולא יעשה איסורא רבה ומיהו זה שנשבע שיתן עד יום פלוני ועבר הזמן ולא נתן הרי זה מעוות שלא יוכל לתקון ושוב אין כאן חיוב שבועה וחייב על מה שעבר על שבועת ביטוי עכ״ל.
ומה שכתב ושוב אין כאן חיוב שבועה נתבאר דעת הרא״ש בזה בטור י״ד [בסימן רכ״ח קרוב לסוף הסימן]:
ראובן שמסר פקדון ליד שמעון שילך בו למקום ידוע ועשה לו שטר והלך שמעון למקום אחר וקנה סחורה והפקידם ביד לוי אם יכול ראובן המפקיד להוציא מיד לוי אותה סחורה עיין בתשובה הנזכרת בסי׳ אלף ופ״ד. שנים שיש להם פקדון ביד אדם אחד ואחד מהמפקידים איננו פה ואותו שישנו פה תובע חלקו עיין בתשובה הנזכרת סי׳ אלף וק״ב:
שמעון שמסר מפתחות ביתו ללאה והפקיד בידה הבית ומה שיש בו וכשחזר מצא מנעול ביתו שבור והבית ריקן ותבע את לאה בב״ד ואמרה שלא הפקיד בידה כלום והביא שמעון עדים שהפקיד בידה הבית וכל אשר בתוכו אבל היא לא ידעה מה יש בבית עיין בתשובה הנזכרת סי׳ אלף קל״ד:
כתב בתשובות מיי׳ דספר משפטים סי׳ כ״ח ששאלת על ד׳ וה׳ כיסים שבתיבתך משלך ומשל אחרים ולקחה בתך שני דינרים ואינה יודעת מאיזה כך נראה בעיני כיון שלקחה מהקבוע הוי כמחצה על מחצה ודמי לאחד שהפקיד טלה אצל ב״ה (בכורות יח:) דהוי המע״ה עכ״ל ועיין בתשובת הרשב״א סי׳ תתס״ג:
כתב המרדכי בסוף פרק המפקיד אם הפקיד אצל חברו מעות בארונות ואינם קשורים קשר משונה מותר הנפקד להשתמש בהם:
וכתב עוד הנפקד לאחר שנשתמש בהם כבר שלקחם מהארנקי נעשה שואל עליהם וחייב באונסים והשתא אם הלוה על המשכון לעכו״ם לא מיקרי פושע דפשיטא דמפקיד אין לו בריוח כלל ואם הנפקד רוצה לתת מעצמו דבר לראובן אין בו משום רבית והיכא שהלוה לעכו״ם באמנה פושע הוא ואם זכה ברבית עיין שם:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יא) היה הנפקד שולחני או חנוני כו׳ משנה שם ריש דף מ״ג:
מותר להשתמש בו כו׳ שהרי המפקיד ידע שהנפקד זה צריך תמיד למעות ומדהפקיד בידו ש״מ דאינו מקפיד ע״ז אף אם יוציאם רש״י ואף ששולחני רגיל להצטרך למעות ומותר להשתמש בהן לא אמרינן דליהוי ליה דין שואל להתחייב באונסין מיד אפילו קודם השימוש דשאני שואל דאדעתא דהכי אשאליה והוא ברשותו כיון דכל הנאה לשואל משא״כ כאן והמפקיד לשמרו הפקידו וכן משמע מל׳ התוס׳ הנ״ל בדרישה בריש הסימן:
אפילו קודם שנשתמש בהם דבההיא הנאה דאי מתרמי ליה זבינא דאית ביה רווחא זבין בהו הוה עלייהו ש״ש ודוקא בשולחני וחנוני שייך ה״ט דצריכין תמיד למעות אבל בע״ה לא אם לא מלוה ברבית ואף לדעת רי״ף ורמב״ם שפסקו בדמי אבידה דחייב עליה אפילו באונסין אע״ג דלא נשתמש בהן כיון דמותר להשתמש בהן כדלעיל ר״ס רס״ז שאני הכא דתשמיש דמי פקדון גרעי לפי שהוא ירא לקנות בהן סחורה שמא פתאום יבוא המפקיד ויתבע פקדונו משא״כ בדמי אבידה דבטוח הוא שישהה אצלו ימים רבים אשר״י בשם הראב״ד ותירצו עוד בענין אחר אבל זה כתבו לעיקר:
אפילו אחר שהחזירי כו׳ כ״פ הרי״ף וכתב הרא״ש כלומר דסד״א כיון דזה הוה כשואל מדעת בעליו כמ״ש שהם יודעים שיוציאן א״כ כשהחזירן למקומן הו״א דפטור מהאונסין קמ״ל דלא כיון דכבר נהנה ועוד מצפה לו ליהנות אם יזדמן לו סחורה עכ״ל:
(יא) {יא} היה הנפקד שולחני וכו׳. משנה שם ועל פי סוגיית הגמרא והרי״ף כתב ע״ש רב האי גאון דמאי דהלכה כרב נחמן דמותרים אינו חייב באונסין דוקא קודם שישתמש בהם אבל אם השתמש בהם חייב גם באונסין ופי׳ הרא״ש לשם דאתא לאורויי לן דאע״ג דהחזירם למקומם דמדינא לא בעינן דעת בעלים אפילו לר״ע כיון דברשות שלח ידו בהם אפילו הכי חייב באחריות כיון שכבר נהנה מהם ועוד מצפה ליהנות אם תזדמן לו סחורה וסברא נכונה היא עכ״ל ועם השבח ששבח סברא זו קשיא דאם כן תו לא אשכחן כלל דליהוי פטור מאחריות כששולח יד בהם ברשות הבעלים אף כשהחזירם למקום מטעם שכתב כיון שכבר נהנה בהם ועוד מצפה וכו׳ דטעם זה שייך בכל הדברים אבל נראה דהלכה כדבריו ולא מטעמיה אלא כיון שהחליף המעות שהפקידו אצלו אע״פ שהניח מעות אחרות במקומן כבר נעשו עליו מלוה גמורה ככל מלוה שבעולם והכי משמע בהגהת מרדכי דפרק המפקיד והיינו דאמר בירושלמי דדמאי הביאו הסמ״ג אר״י הדא אמרה הנותן מעות לחבירו והחליפן ואבדן חייב באחריותן פי׳ מאחר שהחליף המעות אפילו הניח מעות אחרים במקומן ונאבדו הוה ליה ש״י בפקדון וחייב משום דדינו כמלוה ככל שאר מלוה דחייב באחריות עד שיחזיר לבעלים ודוקא במעות אבל כל שאר דבר שחוזרין בעין אם השתמש בהם ברשות בעלים או אפילו שלא ברשות כגון שהשתמש בו בתורת שאלה שאינו מחסרו והחזיר החפץ למקום שהיה מונח בתחלה לא בעינן דעת בעלים וכדפסק במרדכי סוף קמא ועיין במ״ש סימן זה בס״ד:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(ח) הַמַּפְקִיד אֵצֶל חֲבֵרוֹ מָמוֹן אוֹ כֵּלִים חֲשׁוּבִים, וּבָאוּ עָלָיו גַּנָבִים וְקָדַם וְנָתַן לָהֶם הַפִּקָּדוֹן לְהַצִּיל עַצְמוֹ, אִם הָיָה אָמוּד שֶׁהוּא בַּעַל מָמוֹן, חַיָּב, שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁבִּגְלָלוֹ בָּאוּ הַגַּנָּבִים וְנִמְצָא זֶה מַצִּיל עַצְמוֹ בְּמָמוֹן חֲבֵרוֹ. וְאִם אֵינוֹ אָמוּד, חֶזְקָתוֹ שֶׁלֹּא בָּאוּ אֶלָּא לְשֵׁמַע הַפִּקָּדוֹן.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבהגהות ר' עקיבא איגרחכמת שלמהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(כט) ז) רמב״ם שם פ״ה ד״ב עובדא בפ״י דב״ק דף קי״ו ע״ב וכדמסיק רב אשי שם וכ׳ ה״ה הא דלא חייב השומר בנשא ונתן ביד (כדלקמן סי׳ שפ״ח) שאני הכא דכיון דהממון הוא ברשות זה הנפקד ומחמת פקדון זה באו לו גנבים אינו בדין שיתחייב זה משלו לשלם וכ׳ בב״י שכן דעת התוס׳ (שם) והרא״ש דשאני שומר דאדעתא דהכי קבל שמירה
(כה) שלא באו אלא לשמע הפקדון – ודוקא בפקדון דינא הכי ולא באנס שאנסוהו להביא לו ממון חבירו וכמ״ש הטור והמחבר לקמן סי׳ שפ״ח ס״ד וכ״כ הב״י ומטעם דשאני פקדון דמשום פקדון שבידו יצא לו שם עושר ומחמתו בא עליו האנס ע״ש ובסמ״ע שכתבתי שם ל׳ הר״ן ליישב זה קצת בע״א:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יח) המפקיד כו׳ חזקתו שלא באו כו׳ – כתב הרב המגיד שהרשב״א כ׳ דהא דפטור היינו דוקא כשהיו יד הגנבי׳ שולטות בו שאם יחפשו ימצאו דאל״כ ודאי חייב דלא גרע מאנסי׳ שאנסו להביא ממון והביא שהוא חייב כ״ז שאין יד האנס שולטת בו וכדלקמן סי׳ שפ״ח ס״ד וכן הוא דעת בעל המאור ס״פ הגוזל בתרא וה״ה כ׳ שנרא׳ לומר לדעת הרמב״ם דשאני הכא כיון שהממון הוא ברשות הנפקד וכ״כ התוס׳ פרק הגוזל בתרא סוף דף קי״ז והרא״ש דשאני שומר דאדעתיה דהכי קבל שמירה וכ״כ המרדכי פרק הגוזל בתרא תשובת מהר״מ וכ״פ מהרש״ל שם סמ״ז וסי״נ וכן כ׳ הרמב״ן בספר המלחמות שם דף מ״ה וז״ל אבל השמועה מוכחת והדברי׳ עצמן נראין שיש הפרש בין נפקד לאדם אחר שהאחר שאנסוהו להביא ממונו של פלוני מן שמיא הוא דקנסוהו בהך אונסא דנפל עליו ואסור להציל עצמו באותו ממון של חבירו שאין הממון גורם עליו כלום הלכך מכיון ששלח בו יד נעשה עליו כגזלן להתחייב באונסיו אבל הנפקד שהוא כבעלי׳ ידו כידם ורשותו כרשותם ועשייתו כעשייתם ורואין אותו כאלו הבעלי׳ היו שם ובאו עליו הגנבי׳ שבודאי היו נותנין אותו להם שע״מ כן הפקיד וע״מ כן קבל שיהא שומר כבעלי׳ ולא שיהי׳ בידו עושר שמור לבעליו לרעתו שהוא נהרג עליו וממונם פלט והיינו כסא דכספא דבש״ס דילן כו׳ והיינו נמי מימרא דירושלמי כו׳ עכ״ל וכן מסיק בנ״י בשם הרא״ה מיהו לקמן סי׳ שפ״ח ס״ד העליתי דבאנס שאנסוהו להביא ממון פלוני פטור וא״כ בלא״ה ניחא הכא וק״ל.
(יט) ונתן להם הפקדון להציל כו׳ – אם לא היו הגנבי׳ יכולים לשלוט בו אבל אם היו מוצאי׳ אותו אף בלא״ה פטור כן מוכח בהרב המגיד שמודה בזה להרשב״א ועמ״ש לקמן סי׳ שפ״ח ס״ד.
(כ) שלא באו אלא לשמע כו׳ – ל׳ הסמ״ע ס״ק פ״ה ודוקא פקדון דינא הכי ולא באנס שאנסוהו להביא לו ממון חבירו וכמ״ש הטור לקמן סי׳ שפ״ח ס״ד וכ״כ הב״י ומטעם דשאני פקדון דמשום פקדון שבידו יצא לו שם עושר ומחמתו בא עליו האנס ע״ש ובסמ״ע כתבתי שם ל׳ הר״ן ליישב זה קצת בע״א עכ״ל וע׳ בב״י שזה הל׳ יצא לו שם עושר כו׳ לא קאי אזה אלא אלמטה וע׳ בתשובת מיימוני סי׳ י״ג אבל התירוץ הוא כאן דאדעתא דהכי קבל שמירה והיינו כדברי הר״ן והספר מאירת עינים נראה דאגב שטפא לא דק ע״ש.
(כג) ונתן – היינו אם לא היו הגנבים יכולים לשלוט בו אבל אם בלא״ה היו מוצאים אותו פטור כן מוכח בהה״מ שמודה בזה להרשב״א וע״ל סי׳ שפ״ח ס״ד העליתי דגם באנס שאנסוהו להביא ממון פלוני פטור וא״כ בלא״ה ניחא הכא כ״כ הש״ך וע״ש:
(יב) [שו״ע] אינו אמוד. נ״ב עיין ש״ך לעיל סי׳ קכ״ז ס״ק ק״כ:
המפקיד אצל חברו ממון או כלים וכו׳ – נ״ב: ע׳ בש״ך ס״ק י״ט ונתן להם הפקדון וכו׳. לפענ״ד יש ט״ס בדבריו והבן. וכך צ״ל אפילו אם היו הגנבים מוצאים אותה בלא״ה חייב והכי מוכח מדברי הרב המגיד שמודה בזה להרשב״א וכו׳ פי׳ דבריו שהרשב״א פירש דברי הג״מ בהיו יכולין ליטלו בעצמם ומש״ה פטור באין אמוד משמע אבל באמוד ברישא חייב אף דהי׳ יכול ליטול בעצמו. והרב המגיד לא נחלק עליו רק שבאין אמוד הוא פטור אף בלא יכולין אבל באמוד שחייב אף ביכולין ליטול מעצמם בזה משמע דמודה ליה כן נראה לי בכוונת דברי הש״ך ודו״ק:
{יב} באו אנסים על הנפקד ונתן להם הפקדון אם אינו אמוד בממון פטור שודאי לא באו אלא בשביל הפקדון ואם אמוד בממון הוא חייב שיש לומר בשביל ממונו באו:
(יב) {יב} באו אנסים על הנפקד ונתן להם הפקדון אם אינו אמוד בממון פטור וכו׳ עובדא בסוף קמא (בבא קמא קיז:) וכתב ה״ה בפ״ה מהל׳ שאלה בשם הרשב״א דכשאמרו פטור דוקא שהוא במקום שיד הגנבים שולטת בהם שאם יחפשו ימצאו הא לאו הכי ודאי חייב דלא גרע מאנס שאנסו להביא ממון והביא שהוא חייב כל זמן שאין יד האנס שולטת באותו ממון ולדברי רבינו שלא חילק י״ל דשאני הכא דכיון שהממון הוא ברשות זה הנפקד ומחמת פקדון זה באו לו גנבים אינו בדין שיתחייב זה משלו לשלם וכן דעת התוספות והרא״ש דשאני שומר דאדעתא דהכי קיבל שמירה. שומר שמחמת שיצא עליו קול עושר מצד הפקדון מפני כך השר הכביד עליו לתבעו יותר משאם לא היה ממון זה בידו עיין בתשובת מיימון דספר נזיקין סימן י״ג:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יב) באו אנסים על הנפקד כו׳ עובדא הוה בגמרא פ׳ הגוזל בתרא דף קי״ז ע״ב ומביאו רבינו לעיל סימן קכ״ו ע״ש:
אם אינו אמוד בממון פטור וכתבו התוס׳ והרא״ש שם ז״ל אע״ג דאמרי׳ לעיל אם נשא ונתן ביד חייב אפילו באונסין (פי׳ היכא שהאנס מעצמו לא היה יכול ליקחנה וע״ל סימן שפ״ח) שומר שאני דאדעתא דהכי קיבל שמירה ולפי׳ הירושלמי ניחא כיון שידעו הגנבים שהפקדון בידו אפילו שיאנסוהו להביא פטור עכ״ל הרא״ש:
(יב) {יב} באו אנסים על הנפקד וכו׳. עובדא בסוף קמא וכתבו התוס׳ וז״ל ואע״ג דבעלמא אם נשא ונתן ביד חייב שומר שאני שלדעת כן הפקידו אצלו שיציל עצמו בו אם יבואו עליו אדעתא דפקדון וכן כתב הרא״ש לשם וכן כתב הרב המגיד לדעת הרמב״ם בפ״ה משאלה ודלא כהרשב״א ומביאו ב״י:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבהגהות ר' עקיבא איגרחכמת שלמהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(ט) הֻפְקַד אֶצְלוֹ מָמוֹן שֶׁל פִּדְיוֹן שְׁבוּיִם וּבָאוּ עָלָיו אֲנָסִים וּנְתָנוֹ לָהֶם לְהַצִּיל עַצְמוֹ, אִם לֹא הָיָה מָצוּי אֶצְלוֹ שָׁם מָמוֹן אַחֵר לִפְדּוֹת עַצְמוֹ בּוֹ, פָּטוּר, שֶׁאֵין לְךָ פִּדְיוֹן שְׁבוּיִם גָּדוֹל מִזֶּה. וְדַוְקָא שֶׁהָיָה מָמוֹן שֶׁל פִּדְיוֹן שְׁבוּיִם סְתָם, אֲבָל אִם הָיָה שֶׁל פִּדְיוֹן שְׁבוּיִם יְדוּעִים, חַיָּב.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(ל) ח) ל׳ הטור סי״ג ג״ז עובדא שם
(לא) ט) שם בשם הרמ״ה
(לב) י) כדאמר רבא שם
(לג) כ) ב״י בשם הרשב״א ושכ״נ מדברי הרמב״ם שם דין א׳
(כו) אם לא היה מצוי אצלו שם ממון כו׳ – דקדק וכתב אצלו שם אע״ג דיש לו ממון בביתו ובמקומות אחרים מ״מ כיון שאין לו שם במקום שבאו עליו האנסים מותר לפדות נפשו וא״צ לשלם וליתן במקומו מעות משלו כשיחזור לביתו וגם לא אמרינן בשביל שהיה עליו שם עושר אמוד בממון באו עליו וכ״כ הטור בשם הרמ״ה בסי׳ זה וג״כ דומה לזה כ׳ בי״ד סימן רנ״ג בהולך בדרך ואין לו מה לאכול דמותר לקבל מהצדקה וא״צ לשלם אח״כ ע״ש:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(כא) אם לא הי׳ מצוי אצלו כו׳ – ע׳ בספר מאירת עינים ס״ק כ״ו עד מטעם הילך ולא ידענא מה ענין הילך לכאן.
(כד) אצלו – ואף שיש לו ממון במקום אחר מ״מ כיון שבמקום שבאו עליו האנסים אין לו ממון שלו מותר לפדות עצמו בממון פ״ש וא״צ לשלם אח״כ ודומה למ״ש הט״ו בי״ד סי׳ רנ״ג ס״ד בהולך בדרך ואין לו מה לאכול דמותר לקבל צדקה וא״צ לשלם כשיחזור לביתו ע״ש. סמ״ע:
(לא) אם לא כו׳ – וכ״מ בתוס׳ שם ד״ה אין כו׳:
(לב) אבל כו׳ – כמ״ש בפ״ב דשקלים מותר שבוי לאותו שבוי ואין רשאי לשנותן. שם:
(יג) [שו״ע] אם לא הי׳ מצוי. נ״ב היינו בהפקידו לחזור לו. אבל בנתנו לחלקו לשבויי׳ בלא״ה פטור כדדרשי׳ לשמור ולא לחלק נ״י והלח״מ. ועיין לקמן סי׳ ש״א ס״ו בהג״ה:
{יג} הופקד אתו ממון של פדיון שבויים ובאו עליו אנסים ונתנו להם להציל עצמו פטור שאין לך פדיון שבויים גדול מזה וכתב הרמ״ה דוקא שלא היה אצלו ממון אחר לפדות עצמו אף על פי שיש לו ממון הרבה כיון שאינו אצלו פטור אבל אם יש לו ממון אחר לא:
(יג) {יג} הופקד אתו ממון של פדיון שבויים ובאו עליו אנסים וכו׳ ג״ז עובדא שם:
ומה שכתב בשם הרמ״ה דוקא שלא הי׳ אצלו ממון אחר לפדות עצמו וכו׳ אבל אם יש לו ממון אחר לא כן כתבו שם התוספות:
וכתב הרשב״א דבזוזי דפדיון שבויים סתם הוה דאי לשבויים ידועים לא הוה מיפטר דהא תנן (פ״ב מ״ה) מותר שבוי לאותו שבוי וכן נראה מדברי הרמב״ם ז״ל בפ״ה מה׳ שאלה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יג) וכתב הרמ״ה דוקא שלא היה אצלו כו׳ וכ״כ התוס׳ שם דף קי״ו ז״ל אע״ג דמשמע דהוה אמיד מדלא מפליג בגמרא בזה בעובדא קמא מ״מ הואיל ולא היה לו באותה שעה מה ליתן להם חשיב פדיון שבויים עכ״ל והאשר״י לא העתיק דברי התוספות זה כדרכו נראה דלא היה כתוב בתוס׳ שלו ומשה״נ א״ש דכתבו רבינו בשם הרמ״ה ולא בשם התוס׳ וק״ל:
(יג) {יג} הופקד אתו ממון של פדיון שבויים וכו׳. גם זה עובדא בסוף קמא:
ומ״ש בשם הרמ״ה. כ״כ גם התוספות לשם ותימה למה כתב רבינו בשם הרמ״ה ולא בשם התוס׳:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(י) הַמַּפְקִיד פֵּרוֹת אֵצֶל חֲבֵרוֹ, הֲרֵי זֶה לֹא יְעָרְבֵם עִם פֵּרוֹתָיו. עָבַר וְעֵרְבָם, יַחְשֹׁב כַּמָּה הָיָה הַפִּקָּדוֹן וְיִרְאֶה כַּמָּה חָסֵר הַכֹּל, וְיַחְשֹׁב חֶסְרוֹן הַפִּקָּדוֹן וְיִתֵּן לוֹ אַחַר שֶׁיִּשָּׁבַע. {הַגָּה: וְכֵן אִם נָתַן לוֹ מָעוֹת לְהוֹלִיכוֹ עַל אַחֲרָיוּתוֹ, וּנְתָנָן עִם מָעוֹתָיו, וְנֶאֶבְדוּ מִקְצָת הַמָּעוֹת, הַהֶפְסֵד לְפִי עֵרֶךְ הַמָּעוֹת. וְדַוְקָא מָעוֹת וְכַיּוֹצֵא בּוֹ שֶׁאֵינוֹ דָּבָר מְסֻיָּם, אֲבָל אִם נָתַן לוֹ לְהוֹלִיךְ טַבָּעִיּוֹת (שֶׁל זָהָב) וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, וְעֵרְבָן עִם שֶׁלּוֹ וְנֶאֱבַד אֶחָד מֵהֶן, יָכוֹל הַמֻחְזָק לוֹמַר לַשֶּׁאֵינוֹ מֻחְזָק: דִּלְמָא שֶׁלְּךָ נֶאֱבַד. וְאִם שְׁנַיִם הִפְקִידוּ אֵצֶל אֶחָד, וְנֶאֱבַד אוֹ נִגְנַב אֶחָד מֵהֶן, אָזְלֵינָן בָּתַר רֻבָּא וְכָל דְּפָרִישׁ מֵרֻבָּא קָא פָרִישׁ (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן שי״ד וּתְשׁוּבַת מַיְמוֹנִי סִימָן ס״ח), וְאִם הוּא קָבוּעַ, כְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה דָמֵי (שָׁם וּתְשׁוּבַת רַשְׁבָּ״א סִימָן תתס״ג).}
באר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםחכמת שלמהפתחי תשובהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(לד) ל) לשון הרמב״ם שם דין ב׳ וכ׳ ה״ה זה פשוט שאין לו לערבם לכתחלה וכ״כ וכ״כ ז״ל משנתינו בשעבר וערבן הוא
(לה) מ) משנה בפ״ג דב״מ דף מ׳ ע״א
(לו) נ) פשוט שם בגמ׳ ולחזי לדידיה כמה הויין וכו׳
(לז) ס) כתב ה״ה דבודאי יש לו לישבע שהרי זה כמו נאנסו
(כז) הרי זה לא יערבם כו׳ – ואז אף אם הם חסרין טובא יכול לומר הרי שלך לפניך ומטעם הילך:
(כח) ויחשוב חסרון הפקדון כו׳ – עפ״ר שכתבתי דר״ל דיחשבו על כל המדות השיעור שדרכן להתחסר ואם אין חסרון יותר ממה שדרכן להתחסר וכמ״ש אחר זה אזי הוא פטור בלא שבועה ואם הוא חסר יותר אזי צריך לישבע שנחסר כ״כ שלא בפשיעתו ויתן להמפקיד פירותיו לפי ערך המדות שהיו יחד של המפקיד ושלו:
(כט) על אחריותו כו׳ – של המפקיד וכ״כ שם בהדיא בת״ה סי׳ שי״ד וכן מוכח מיניה וביה:
(ל) ההפסד לפי ערך כו׳. קמ״ל בזה דל״ת דהוא דומה למפקיד טלה אצל חבירו והניחו בין טלאים שלו דיכול לומר שלך מת וכן במפקיד טבעיות כמ״ש מור״ם אחר זה דשאני התם דיש קפידא דכל אחד חפץ בשלו והיה מתחל׳ ברור וידוע למי הוא זה וכיון דהנפקד הוא מוחזק יכול לו׳ להמפקיד שלך מת או נגנב והמע״ה משא״כ בפירות ומטבע דשם חד עליהן ואלו לא נגנבו היה מחזיר לבעלים בלי קפידא במדה או מנין את פקדונו לידו מ״ה ה״ל כאלו הוה חתיכה א׳ והחסרון הוא לפי ערך לכלם וע״ש בת״ה סי׳ שי״ד שהאריך בחלוקים הללו:
(לא) ואם שנים הפקידו כו׳ – זה קאי דוקא במה שסיים דהיינו שהפקידו טבעיות דאלו הפקידו מעות ג״כ החסרון לכולם לפי ערך וע״ש בת״ה:
(לב) דכל דפריש מרובא קא פריש כו׳ – פי׳ אם פריש מעצמו ונאבד אזלי׳ בתר רובא ואם אדם לקח מהטבעיות אמרי׳ כל קבוע כו׳ וכמ״ש בא״ח סי׳ תל״ט וסי׳ שכ״ח ואין חילוק בזה בין אם כל א׳ היה בעין או בתערובות כ״א באיסור והיתר ומטעם שמא יקח מן הקבוע כמו שכתב בי״ד סי׳ ק״י ובסי׳ י״ב:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(כב) ויתן לו אחר שישבע כו׳ – היינו בשחסרו יותר מהשיעור וכמ״ש בסמ״ע ס״ק כ״ח ובב״ח ע״כ צריך לישבע ואין להקשות דהא כאן וכן במעות אח״כ בסמוך הו״ל משואי״ל דהא מחויב לישבע דשל חבירו נאבד וא״י בבירור י״ל דנשבע שנאבד כך וכך ואח״כ אנו מחשבי׳ לפי ערך ואומרי׳ מסתמא נאבד לפי הערך.
(כג) ונתנן עם מעותיו כו׳ – היינו בשק א׳ אבל בכיסים חלוקי׳ דינו כטבעיות.
(כד) לפי ערך המעות כו׳ – ואף שאחד מוחזק א״י לומר דילמא שלך נאבד וכן נמי לא אזלינן בתר רובא לומר כל דפריש מרובא פריש אלא חושבי׳ לפי ערך כגון ששלו היו י׳ ושל חבירו כ׳ ונאבדו או נגנבו ג׳ הוא מפסיד א׳ וחבירו מפסיד ב׳ וכן אם הי׳ להיפך שלו כ׳ ושל חבירו י׳ הוא מפסיד ב׳ וחבירו א׳.
(כה) דלמא שלך נאבד כו׳ – ואע״פ שהוא שומר וצריך לישבע ששל חבירו נאבד וא״י בבירור לא אמרי׳ דהוי בשביל כן משואיל״מ אלא כיון שנשבע או שיש עדים או שמודה לו שנאבדו טבעיות סגי בהכי ומצי למימר דילמא שלך נאבד וכן מוכח להדיא ממ״ש הב״ח סי׳ רצ״ד סוף ס״ב ע״ש ודוק.
(כו) שלך נאבד כו׳ – ואין המוחזק מפסיד כלום ואע״פ ששלו היה הרוב אין הולכים בממון אחר הרוב נגד חזקה ת״ה שם.
(כז) ואם שנים הפקידו כו׳ – דהשתא ליכא חזקה לשום חד מנייהו אזלינן בתר הרוב ובת״ה שם כ׳ עוד רבותא דהיכא שהפקידו אצל אחד ושל הנפקד היו רוב כגון שהפקיד ראובן לשמעון עשרה ולוי מסר לו ה׳ ושלו היו כ׳ אע״ג דהנפקד אינו מפסיד כלום ומטעם שהוא מוחזק אפי׳ הכי לגבי ראובן אזלינן בתר הרוב וע״ש כ׳ הסמ״ע ואם שנים הפקידו כו׳ זה קאי דוקא במה שסיים דהיינו שהפקידו טבעיות דאלו הפקידו מעות (לא אזלינן בתר רובא או חזקה אלא) החסרון לכולם לפי ערך וע״ש בת״ה (מבואר כן בת״ה) היינו מעות מעורבים דאלו נתן לו כל אחד מעות בכיס אחד דינו כטבעיות וכן הוא להדיא בתשו׳ מיימוני וכ״כ בת״ה.
(כח) אזלי׳ בתר רובא – בדבר הנייה כגון בהמות ״ עיר שושן ויפה כוון הא אם לא כן בנגנב ה״ל לקח מן הקבוע ודוק.
(כט) וכל דפריש מרובא פריש – וכן הוא בתשו׳ מוהרי״ל סי׳ קצ״ט תשו׳ מהר״ח אור זרוע במעשה שהביאו אתרוגים בסל אחד ד׳ שותפים לא׳ כ׳ ולאחד ח׳ ולאחד ג׳ ולאחד ב׳ וסמנו בקשרים של כל א׳ וא׳ ובא אנס והריק כולם מן הסל והתיר הקשרים ולקח י׳ מהם והשאר החזיר להם ועתה אבדו הסימנים ואינן נודעין של מי נלקחו כל דפריש מרובה פריש והעכו״ם מן הרוב לקח דהיינו מאותן שהיו לו כ׳ כו׳ עכ״ל ומהרא״י שם הקשה על דבריו ומהרי״ל מיישב דבריו אך מה שהקש׳ שם מהרי״ל אמאי לא נימא דהוי קבוע נ״ל לתרץ דמיירי שלקח העכו״ם העשרה שלא בפנינו ועיין בי״ד סימן ק״י ודוק.
(כה) שישבע – והיינו בשחסרו יותר מהשיעור וכמ״ש בסמ״ע ובב״ח ע״כ צריך לישבע וא״ל דהא הכא וכן בסמוך במעות ה״ל משואיל״מ דהא מחויב לישבע דשל חבירו נאבד ואינו יודע בבירור י״ל דנשבע שנאבד כך וכך ואח״כ אנו מחשבין ואומרים דמסתמא נאבד לפי ערך. ש״ך:
(כו) אחריותו – של המפקיד כן הוא להדיא בת״ה שם וכן מוכח מיניה וביה. סמ״ע:
(כז) מעותיו – היינו בשק אחד אבל בכיסין חלוקין דינו כטבעיות. ש״ך:
(כח) ערך – ואף שאחד מוחזק א״י לומר דלמא שלך נאבד וכן נמי לא אזלינן בתר רובא לומר כל דפריש מרובא פריש אלא חושבים לפי ערך כגון ששלו היו י׳ ושל חבירו כ׳ או להפך מפסיד בעל הכ׳ שני שלישי ההפסד ובעל הי׳ שליש אחד. שם:
(כט) שלך – ואין המוחזק מפסיד כלום ואע״פ ששלו היו הרוב אין הולכין בממון אחר הרוב נגד חזקה כ״כ בת״ה שם ואע״ג דהוא שומר וצריך לישבע ששל חבירו נאבד ואינו יודע בבירור לא אמרינן דהוי בשביל כן משואיל״מ אלא כיון שנשבע או שיש עדים או שמודה לו שנאבדו טבעיות סגי בהכי ומצי למימר דלמא שלך נאבד וכן מוכח להדיא ממ״ש הב״ח סי׳ רצ״ד ס״ב ע״ש. שם:
(ל) שנים – דהשתא ליכא חזקה לשום חד מינייהו אזלינן בתר הרוב ובת״ה שם כת׳ עוד רבותא דהיכא דהפקידו אצל אחד ושל הנפקד היו רוב כגון שהפקיד ראובן לשמעון י׳ ולוי מסר לו ה׳ ושלו היו כ׳ אע״ג דהנפקד אינו מפסיד כלום מטעם שהוא מוחזק אפ״ה לגבי ראובן אזלינן בתר הרוב וע״ש וכת׳ בסמ״ע ואם ב׳ הפקידו כו׳ זה קאי דוקא במה שסיים דהיינו שהפקידו טבעיות דאילו הפקידו מעות החסרון לכולם לפי ערך וע״ש בת״ה והיינו מעות מעורבים דאילו נתן לו כל אחד מעות בכיס אחד דינו כטבעיות וכן הוא להדי׳ בתשו׳ מיימוני. שם:
(לא) רובא – דבר הנייד כגון בהמות כ״כ הע״ש ויפה כוון דאל״כ בגניבה ה״ל לקח מן הקבוע. שם:
(לב) פריש – וכן הוא בתשו׳ מהרי״ל סי׳ קס״ט תשו׳ מהר״ח א״ז במעשה שהביאו אתרוגים בסל אחד של ד׳ שותפים לאחד עשרים ולאחד ח׳ ולאחד ג׳ ולאחד ב׳ וסמנו בקשרים של כל אחד ואחד ובא אנס והריקן כולם מן הסל והתיר הקשרים ולקח י׳ מהם והשאר החזיר להם ועתה נאבדו הסימנים ואינן יודעים של מי נלקחו כל דפריש מרובא פריש והעובד כוכבים מן הרוב לקח דהיינו מאותן שהיו לו כ׳ כו׳ עכ״ל ומהרא״י שם הקשה על דבריו ומהרי״ל מיישב דבריו אך מה שהקשה שם מהרי״ל אמאי לא נימא דהוי קבוע נ״ל לתרץ דמיירי שלקח העובד כוכבים אותן י׳ שלא בפנינו ועיין בי״ד סי׳ ק״י עכ״ל הש״ך ולפ״ז צ״ע למה כת׳ לעיל דמיירי דוקא בבהמות דניידי הא בנגנב ג״כ לקח שלא בפניו ודו״ק ועיין באורח חיים סי׳ שכ״ט וסי׳ תל״ט:
(לג) המפקיד כו׳ – כמש״ש ל״ח א׳ אדם רוצה כו׳ ואף רשב״ג ל״פ שם אלא בכדי חסרונם ועתוס׳ שם ד״ה מחלוקת. ב״ח:
(לד) אחר שישבע – כמ״ש בסי׳ צ״א ס״ג בהג״ה וה״ה כו׳ ועבה״ג:
(לה) וכן כו׳ – נלמד מהנ״ל וע״ל סי׳ רנג סי״ג:
(לו) יכול כו׳ ואם שנים כו׳ – בכורות יח ב׳:
(לז) אזלינן כו׳ – כמ״ש בכמה מקומות ובפסחים ו׳ א׳ תיבה כו׳:
(לח) ואם כו׳ – בכמה מקומות ועיקרה בספ״ק דכתובות:
(ב) וכל דפריש מרובא קא פריש – ותמיהא לן מלתא דהא אי׳ בירושל׳ פרק שור שנגח תני וכן שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים ונגנבו חולקין לפי דמים ופריך והא תני באלין אבנים נגנבו מחצה לזה ומחצה לזה ופריק ר׳ שמלאי אבנים גסות הן. מבואר דבגסות שאין נבללין יחד מחצה לזה ומחצה לזה ואע״ג דרובא של א׳ מהם ודוקא במעות שדקין הן ונבללין יחד ולוקח הרבה ביחד ותלינן רובא במרובים ומיעוטא במועטין אבל בגסות מחצה לזה ומחצה לזה ואמאי ניזל בחר רובא וע׳ בנ״י ר״פ הבית והעליה ואפשר דירושלמי מיירי במקום גנבי ישראל דאז ה״ל קבוע וכמחצה על מחצה וכמ״ש בתשו׳ מיימוני לס׳ משפטים סי׳ כ״ח ז״ל אשר שאלת על ד׳ וה׳ כיסים אשר בתיבתך משלך ומשל אחרים ולקחה בתך ב׳ דינרים ואינה יודעת מאיזו כך אני דן בעיני כיון שלקחה מן הקבוע כמחצה על מחצה דמי ולא אזלינן בתר רובא ואין לחלק בין נפקד לאחר ולדמותו לנמצא ביד עכו״ם כיון שהישראל לקח מן הקבוע וכ״ש כאן שבתך לקחה הב׳ דינרים שהוא כמו נפקד דכל המפקיד ע״ד אשתו ובניו הוא מפקיד וכו׳ וכיון דהוי פלגא ופלגא הממע״ה שלום יצחק בר אברהם עכ״ל.
אמנם לולי דמסתפינא הייתי אומר במה שכתבו הפוסקים דאם נכרי לקח אמרינן כל דפריש מרובא פריש וכמ״ש בתשו׳ מוהרי״ל בשם תשו׳ מוהר״ח בעובדא דאתרוגים דעכו״ם מן הרוב לקח והובא בש״ך סקכ״ט ע״ש. ולענ״ד נראה דע״כ לא אמרו לחלק בין לקח עכו״ם ללקח ישראל אלא בלקח מתשע חניות מוכרות בשר שחוטה ואחד בשר נבילה דכיון דאיסור נבילה ליכא בנכרי ומש״ה לא הוי ביה דין קבוע כיון דאין הספק נוגע אליו כלל אבל באיסור גזל דנכרי מצווה כמו ישראל וחמיר ביה איסור גזל דאזהרתן היא מיתתן א״כ מה לי לקח ישראל ומה לי לקח נכרי וא״כ אפילו לקח נכרי שלא בפניו אמרינן ביה דין קבוע כמחצה על מחצה. וא״כ ניחא דברי הירושלמי באלין אבנים שנגנבו כיון דלעולם בגניבה ה״ל דין קבוע ואפילו נגנבו ע״י עכו״ם ודו״ק.
(יד) [הגה] מרובא קא פריש. נ״ב בתשו׳ מיימ׳ ותשו׳ רשב״א סי׳ תתצ״ג מוכח בהיפוך. מדכתב דטעמא דקבוע משמע דבלא״ה אזלי׳ בתר רובא וראיתי בתה״ד שדקדק שדעת המהר״ם כן. אלא דס״ל דטעמא דמהר״ם דס״ל דרובא דאיתא קמן אזלי׳ גם בממון בתר רוב משא״כ לדעת המרדכי פ״ק דכתובות דאפי׳ ברובא דאיתא קמן אין הולכים בממון אחר רוב ה״נ כן עיי״ש. אולם בתשובת מהרי״ט חח״מ סי׳ קכ״ד כתב דטעמא דמהר״ם כיון דהוחזק שם ממון אחרים ואין לממון הנמצא חזקה קמיית׳ רק משום דנמצא ברשותו בכה״ג רובא עדיף ולפ״ז לכ״ע בכה״ג שעירב טבעות חבירו עם שלו הולכין בתר הרוב:
(טו) [ש״ך אות כד] ואף שאחד מוחזק. נ״ב עיין לעיל סי׳ רנ״ג ובתשו׳ מקור ברוך סי׳ נ״ב:
(טז) [ש״ך אות כו] בממון אחר הרוב. נ״ב עיין בתשו׳ הר״ן סי׳ י׳:
(טו) לא יערבם עסמ״ע ס״ק כ״ד עד דה״ל הילך ועיין ש״ך ס״ק כ״א וכו׳ ע״ז צ״ל ציון הש״ך שכתב דמה ענין הילך לכאן וכו׳ ולא היה לפני הש״ך הפרישה כי שם ביאר דבריו דהיינו אם יש עסק הודאה במקצת על החסרון פטור משבועה ומטעם הילך ע״ש ומה שכתב המחבר עבר ועירבן מיירי שעירב בפירות שווין אבל אם עירב בפירות גרועין שלו הוי פשיעה וחייב באונסין כשיש לתלות שהאונס בא מחמת הפשיעה:
(טז) מרובא פריש תמוה לי דהא במעשר שני פ״ב גבי מעות מעשר שני ומעות חולין שנתפזרו קתני התם דהנבללין והנחפנין לפי חשבון וכתב שם התוס׳ י״ט הטעם דכיון שהן בלולין א״א לומר שמאחד בלבד חפן ובודאי מכולן חפן ובנ״י ר״פ הבית והעליה כ׳ דהפי׳ הוא הנבללין או הנחפנין דדוקא בליקט אחד אחד ההפסד לחולין אבל בנבללו מעיקרא או אפילו לא נבללו מעיקרא רק שחפן אותן בחפנו וכשמוצאן הוא לפי חשבון והרמב״ם פסק משנה זו להלכה ולכאורה הדברים ק״ו כיון דאפי׳ אם החולין הוא הרוב לא אמרינן כשנאבד דמהחולין שהוא הרוב נפל ומה שנשאר הוא של המעשר אף דבמע״ש מחמירין בספק דהא מה״ט הנלקטין הוא של מעשר ואפ״ה מקילין בזה אלמא דחשיב כודאי שנפל מכ״א לפי חשבון ולא אזלינן בתר רובא ואף דשם במעות מיירי מ״מ הא כתבו הסמ״ע והש״ך הטעם דבמעות הוא לפי חשבון משום דאין מקפידין ובמעות מע״ש לא שייך זה ועוד דהא הי׳ קודם הפיזור כ״א בכיס בפני עצמו וכן קשה מהא דקי״ל דאין המדומע מדמע אלא לפי חשבון וחשבינן כודאי שנפל לפי חשבון ומכ״ש שראוי שנאמר ממון של ראובן ושמעון שנפל לפי חשבון דהא נבללו מעיקרא ואפילו למאן דמפרש בעינן שיהיה תרווייהו נבללין ונחפנין מ״מ הא מבואר בירושלמי וברמב״ם פ״ו מה׳ מע״ש דבלוקט מן האום דמי לבלל וחפן ולפ״ז נראה דהוא הדין בנפל מן האום דדמי לבלל וחפן ע״ש וכן בסיפא שפסק בנגנבו דההפסד למחצה דגניבה הוי כקבוע קשה דהא בירושלמי ריש פרק שור שנגח הביאו הנימוקי יוסף ריש פרק הבית והעליה תניא בהדיא דשנים שהטילו לכיס ונגנבו דההפסד לפי חשבון ופריך מהא דבאילו אבנים שנגנבו דמחצה לזה ומחצה לזה ומשני דאבנים גסין הן ומעות דקין הן ומבואר שם עד כמה הן נבללין עד כזית וא״כ קשה דמחלק הכא בין מעות לטבעות משמע דאפילו טבעות שהן דקין דומיא דמעות דההפסד גניבה למחצה ובירושלמי משמע דבדקין דומיא דמעות ההפסד לפי חשבון דאי לא תימא הכי היה לו לחלק בפשיטות דבמעות אין מקפידין ובאבנים מקפידין ואבנים של כ״א היה מקודם בפני עצמו ועל כרחך מיירי גם כן במעות שהן מקפידין בין טבי ותקולי ועוד קשה לי דבירושלמי שם אמר על הך ברייתא דבאלו אבנים ונגנבו מחצה לזה ומחצה לזה בגניבה אנן קיימין או דלמא במשתייר אנן קיימין אמר ר׳ יוסי בר בון תימר (תיבת אפי׳ ט״ס) בגניבה אנן קיימין נמצאת מדת הדין לוקה הגע עצמך דהנה לדין חמשין ולדין מאה וחמשין אשתכח דהדין דחמשין לא מפסיד כלום עכ״ל הירושלמי ונראה פירושו דהירוש׳ בעי דהא דקתני מחצה לזה בגניבה אנן קיימין כלומ׳ בהפסד הגניבה יהיה מחצה לזה ומחצה לזה דהיינו אם היה לזה י׳ ולזה ה׳ ונאבד ה׳ יפסיד כ״א ב׳ וחצי או דילמא במשתייר דהיינו שחולקין במשתייר עד שישלים בעל המועט את שלו כיון דעל כל אבן יש ספק של מי הוא הוי המשתייר ממון המוטל בספק וחולקין וע״ז אמר תימר בגניבה אנן קיימין נמצאת מדת הדין לוקה וכו׳ כלומר ודאי בהפסד הגניבה מחצה לזה ולזה דאי במשתייר מחצה א״כ מדת הדין לוקה כנ״ל פירושו ובעל פני משה דחק עצמו ולא יכולתי להלום פירושו ולפי טעם הירושלמי אין לחלק בין גניבה לאבידה ולפי טעם הש״ע היה לו לירושלמי לומר בגניבה אנן קיימין דהא כל קבוע כמע״מ דמי ולכן נראה דהא דדעת הת״ה והרב בהגה״ה באבידה שפסקו דאמרינן כל דפריש ודאי דא״א לומר דאם היה לאחד עשרה ולאחד חמשה ונאבדו עשרה שיקח בעל החמשה הכל דא״כ באיסור והיתר כה״ג אם נתערב כשירה אחת בין עשרה טריפות ופירשו עשרה ונשאר אחת ודאי דלא אמרינן שכל העשרה מרוב והנשארת כשרה תדע דאלת״ה קשה הא דאמר אפילו אם קרבו כולן חוץ מא׳ מהן יצא לבית השריפה הא אדרבה כשקרבו כולן הנשארת דאיסורא א״ו כמו דאמרינן בי״ד סי׳ ק״י כפירשו כולן דשנים האחרונים אסורין ואם נתערבו שנים ודאי דארבעה אחרונים אסורין ולזה ה״נ הי׳ לזה עשרה ולזה ה׳ ונאבד חמשה ההיזק על המרובה מטעם כל דפריש וכמו אם היו נמצאין החמשה אף שלא היו יודעין ממי נפלו הי׳ הדין נותן שהן כמרובה לכך ההיזק ג״כ עליו אבל אם נאבד שבעה או עשרה המותר מחמשה הוא לחצאין דהחמשה של המרובין נגד החמשה המועטין הם כשנים אחרונים שעד חמשה שכנגד החמשה של המועט ספק השקול הוא והוא לחצאין. ולפ״ז אפשר ליישב הא דמע״ש דאם היה בד״מ עשרה חולין וחמשה מעשר ונאבדו עשרה אז ע״פ הדין כל דפריש אמרינן דחמשה נאבדו מהחולין והמותר הוא לחצאין וכיון שאפי׳ ע״פ הדין יש בכאן מעות חולין כמו בסך המעשר והרי יכול לחלל המעשר על החולין שיתחללו ולא אתי לידי איסור ואין להקשות הא מ״מ ספק השקול הוא ואומר הכל מעשר די״ל דממ״נ אי היה הרוב חולין ממילא כיון דרוב חולין בטל המעשר ברוב מדאורייתא רק דמטבע לא בטיל כמ״ש התוס׳ סוף מעילה והוי כמו בע״ח חשיב׳ ולא בטלו בר״ח שנתערב הדין דאם נפל דאמרי׳ דאיסורא נפל ואי המעשר הוא הרוב ממילא אמרינן דמרובא פריש המותר שיש בהמעשר על של חולין ונראה דהא דמחמירים במעשר הוא מטעם כיון דבאמת הכל שלו ויכול לחלל זה על זה ואין לו היזק בזה ולענין הקושיא מהירוש׳ שהקשיתי נלפע״ד דהרמ״א מפרש הא דאמר בירושלמי סלעים גסות הן הכוונה שמקפידין עליהן והן ניכרין משא״כ מעות דקין הן ונבללין וא״א להכיר זה מזה ואין מקפידין זה ע״ז. אמנם הנ״י פ׳ הבית והעליה חולק בהדיא על דין זה שפסק כן באבנים שבורות דמי לנאבדו כמבואר בי״ד סי׳ ק״א ס״ק י׳ דגם לענין נחתך אמרי׳ כל דפריש ומ״מ פסק הנ״י כאן דלא אמרינן כל דפריש וכן מסתבר דלא מצינו הא דאמרינן כל דפריש רק כשדנין על זה שפי׳ שלא איקבע איסור עליו במקום זה ולכך אמרינן ביה כל דפריש אבל כשבאנו לדון על הנשאר בקבוע לעולם אמרי׳ על הקבוע הנשאר במקומו כל הקבוע כמע״מ דמי דאלת״ה קשה א״כ אם נתערב חד בתרי ונפל אחר מהן נאמר כל דפריש ובודאי כשירה נפל והרי נשאר חד בחד שהוא איסור דאורייתא ואם יפול אח״כ אחר מהתערובות לים לא יהיה ניתר שוב וכן אפי׳ אם נפרש מקצת בהמה פסקו הרבה פוסקים דהנפרש מותר והנשאר בקביעות אסור אלמא דאין דנין ממה שפיר׳ למה שבקבוע וגם לא שייך לומר כשנאבד מקצת מעות דהמעות הנשאר כיון שהוא קבוע כמע״מ דמי והוי ממון המוטל בספק וחולקין דזה אינו דלאו ספק השקול הוא דאם נתערב עשרה של ראובן בחמשה של שמעון ונאבד חמשה הרי חמשה הן ודאי של ראובן וחמשה הנשארים ספק הן של ראובן ובמה שהוא ספק ראוי להיות חולקין ולא בכולו. ומה שהביא הת״ה ראיה לדבריו מתשו׳ מיימוני וכן בתשובת הרשב״א דבת לקחה שני זהובים וא״י ממי דאמרי׳ כל דפריש לפענ״ד לאו ראיה הוא דשם אנו דנין על הנמצא ובזה ודאי אמרי׳ כל דפריש כמו ביוני שובך וכן מתשו׳ הא״ז שהביא מהאחרונים ג״כ י״ל דמיירי שהגנבים לקחו הכל ולקחו עשרה לעצמם והחזירו המותר דאז הוי כאלו דנין על מה שפי׳ לכן נלענ״ד דדין זה הוי פלוגתא דרבוותא ואם נמצא קצת מהאבידה וא״י של מי הוא בגסין שאינן נבללין ולא נחפנין אמרינן מרובא פריש והא דלא אזלינן בתר רובא במעות חולין ומעות מעשר שנתערבו משום דמעשר שני כדבר שיש לו מתירין דמי משא״כ הכא ואם יש לאחר עשרה ולאחר ה׳ ונאבד שבעה שכתבנו דלדעת הרב בהג״ה דבחמשה ההפסד על בעל העשרה ובשנים ההפסד לחצאין ונמצא ששה כל ההיזק הוא של המרובה דבכל מקום כשאנו דנין על הנפסד אמרי׳ כל דפריש והרי נפסד א׳ ושל המרובה נפסד דמה שנמצא דיינינן אותו כאילו לא נאבד ועו״נ דצ״ל דמיירי שעירבן השליח ברצון המפקידים וכמבואר בהשאלה בת״ח סי׳ שי״ד אבל אם נתנן לו בשני כריכות והשליח עירבן חייב לשלם לשניהם אם כ״א טוען ברי על הנשאר ששלו הן ואם כ״א טוען שמא פטור כמבואר בסי׳ ש׳ וסי׳ ע״ז:
(יז) ואם הוא קבוע עש״ך שמחלק בין גנב ישראל ובין גנב עכו״ם ובס״ק כ״ח שכתב דבגנב הוי קבוע מיירי בגנב ישראל ובקצה״ח תמה דלענין גזל אין חילוק בין עכו״ם לישראל דלב״נ ג״כ יש אזהרת גזל ע״ש ולפי מ״ש בהלכות גניבה דגבי עכו״ם ליכא עשה דהשב תשיבם דהא ב״נ נהרג ולא ניתן להישבון רק שהעכו״ם אינו קונה הגזילה מטעם כל מידי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ויכול הישראל ליקח גניבה שלו בעצמו מהעכו״ם א״כ החילוק פשוט דבישראל הספק נולד למי שנתחייב במצוה דהשבה דלענין לאו דלא תגזול ליכא ספיקא דלשניהם איכא איסורא דלא תגזול ואין הספק רק לענין השבה משא״כ בעכו״ם דליכא גבייהו מצות השבה וליכא נגדו ספיקא כלל ואין הספק רק בין הגזלנין מי שיפסיד ונגד הנגזלים נולד הספק שלא בפניהם ואמרינן בהן כל דפריש כדין כל ספק הנולד שלא בפניהם דאמרינן כל דפריש:
בהג״ה: וכל דפריש מרובא קפריש וכו׳ – עי׳ בש״ך ועיין בפרש״י פ״ב דב״מ דף כ״ב ע״ב מ״ש רש״י וזה דהולכין אחרי הרוב ודבריו צ״ע דהרי אין הולכין בממון אה״ר ואפשר דבאבדה שאני. ועיין ברשב״ם מס׳ ב״ב דצ״ג ד״ה בתר חזקה שהוא גופו מוחזק מוכח שם דס״ל דברובא דאיתא קמן מהני אף בממון ובזה יש סיוע להגהות רמ״א הנ״ל ודו״ק:
(ו) ואם שנים הפקידו כו׳ – עבה״ט ועיין בתשו׳ ושב הכהן סי׳ ס״ג שתמה על דין זה והניח בצ״ע ע״ש ועי׳ בנה״מ מ״ש בזה ועמ״ש לעיל סי׳ קע״ו ס״ז:
(ז) מרובא קא פריש – עבה״ט עד ולפי זה צ״ע למה כתב לעיל דמיירי דוקא בבהמות כו׳ וכן הקשה. בדגמ״ר ע״ש ועי׳ בנה״מ ישוב לזה:
{יד} הופקדו אצלו פירות לא יערבם עם פירותיו אלא יניחם לבד ויאמר לו הרי פירותיך לפניך ערבם עם שלו יראה כמה היו שלו וכמה היו של הפקדון ויראה כמה חסרו ויחשוב על כל אחד החסרון כפי פירותיו אחר שישבע שכך וכך היה החסרון.
(יד) {יד} הופקדו אצלו פירות לא יערבם עם פירותיו וכו׳ כ״כ הרמב״ם ז״ל בפ״ה מהלכות שאלה ודבר פשוט הוא:
ומה שכתב ערבם עם שלו יראה כמה היו שלו וכמה היו של הפקדון וכו׳ נסתפק מהם ואינו יודע כמה יחשוב החסרון כמו שראויין להתחסר וכו׳ בפרק המפקיד (בבא מציעא מ.) תנן המפקיד פירות אצל חבירו ה״ז יוציא לו חסרונות ובגמרא תנא בד״א שעירבן עם פירותיו אבל יחד לו זוית אומר לו הרי שלך לפניך וכי עירבן עם פירותיו מאי הוי ליחזי דידיה כמה הויין במסתפק מהן וליחזי כמה אסתפק דלא ידעי כמה אסתפק:
ומה שכתב כיצד לחטין ולאורז קלוף ד׳ קבין וחצי לכל כור וכור וכו׳ ועד וכמדה הזו לכל שנה ושנה משנה וגמרא שם:
ומה שכתב בד״א שהופקדו אצלו בימות הגורן והחזירם בימות הגורן אבל הופקדו אצלו בימות הגורן והחזירם בימות הגשמים אינו מנכה לו כלום בשביל החסרון וכו׳ ברייתא שם:
ומה שכתב הופקד אתו יין וערבו עם שלו ונסתפק ממנו מנכה לו שתות שמן מנכה לו ג׳ לוגין לכל ק׳ לוגין וכו׳ משנה שם:
ומה שכתב לפיכך אם היה השמן צלול אינו מנכה לו בשביל השמרים ואם היה הכלי ישן אינו מנכה לו בשביל בליעת הכלי ג״ז שם במשנה. ראובן מסר לשמעון י׳ זהובים ולוי מסר לו ו׳ להוליכם למקום פלוני והיו לשמעון עצמו כ׳ זהובים ואמר להם הריני מניח זהובים שלכם עם זהובים שלי בכיסי ואח״כ נאבדו מהם ד׳ זהובים כיצד חולקים ההפסד עיין בת״ה סי׳ שי״ד:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יד) מפני שהם תופחות ז״ל הגמרא שם דף מ״ב א״כ ליפקע כדא הוה עובדא ופקע כדא ואי בעית אימא משום איצצא ע״כ והרי״ף והפוסקים סתמו ולא חילקו בפקדון בין המפקיד בידו בכד או בלא כד ומשום דאין נ״מ לענין פקדון דאי הניח של פקדון לבד בכד הרי עכ״פ אומר לו הרי שלך לפניך ואי עירב של פקדון עם שלו והניחו בכד ונתמצא מהם הכד בשעת הפקדון ונסתפק ממנו ונתרוקן הכד מ״מ בימות הגשמים כשבא להחזיר מנכה לו החסרון דהא כיון רנתרוקן הכד היה יכול לתפוח ולעלות במקום הריקן:
(יד) הופקדו אצלו פירות כו׳ דינין הללו בב״מ דף מ׳:
ומש״ר ויאמר לו הרי פירותיך לפניך זהו ברייתא שם דאם יחד לו קרן זוית א״ל הרי שלך לפניך ודינו כמש״ר בסימן רצ״ו בשם הרמב״ם סעיף ג׳ ומטעם הילך ואמר שעל המותר לא נעשה שומר וכמ״ש שם:
ערבם עם שלו כו׳ פירוש כשחסרו יותר ממה שדרכם לחסור דאל״כ אלא תאמר עכ״פ צריך לישבע שמא לא נחסרו שנה זו כ״כ מ״ש מכשנסתפק ממנו דמנכה לו ואף דשם אינו יכול לישבע מ״מ הול״ל מתוך שאינו יכול לישבע משלם וז״ל המ״מ שם שיש לו לישבע שהרי זה כטוען נאנסו עכ״ל:
ולאורז קלוף כו׳ אבל אם אינו קלוף מנכה לו ג׳ סאין לכור כמ״ש בסמוך לפי שהגבעולין מתייבשין ונופלין והרוח מנשבתן רש״י:
מפני שהן תופחות תופחות בל״א קועלין וס״א טופחות בטי״ת והוא לשון טופח ע״מ להטפיח ועבד״ר:
מנכה לו שתות משנה שם פירש״י שהקנקנים בולעים שתות:
לכל ק׳ לוגין [ולוג] וחצי כו׳ נמחק ו׳ של ולוג:
לוג וחצי בשביל בליעת הכלי אבל לעיל בסימן רכ״ח גבי מוכר לחבירו א״צ לקבל כ״א לוג ומחצה מחמת שמרים אבל לא מחמת בליעת הכלי ששם חבית של מוכר ישן ומה שבלע כבר בלע ותו איני בולע:
(יד) {יד} הופקדו אצלו פירות לא יערבם עם פירותיו וכו׳. כ״כ הרמב״ם פ״ה משאלה וכתב ה״ה זה פשוט שאין לו לערבם לכתחלה וכן כתב ז״ל שמשנתינו בשעבר וערבן הוא עד כאן לשונו ולפעד״נ להביא ראיה מדל״פ רבן שמעון בן גמליאל וחכמים במשנתינו בפירות אבודין של פקדון אם ימכרם הנפקד אם לאו אלא ביתר מכדי חסרונן אבל בפחות מכדי חסרונן ד״ה דלא ימכרם דבזה הכל מודים לרב כהנא שאדם רוצה בקב שלו וכו׳ כמו שיתבאר סעיף י״ז א״כ מטעם זה נמי אין לו לערבם לכתחלה דאדם רוצה בקב שלו וכו׳:
ערבם עם שלו וכו׳. משנה וברייתא פרק המפקיד ועל פי סוגיית הגמרא:
ומ״ש אחר שישבע וכו׳. כן כתב הרמב״ם ונראה דדוקא כשנחסרו ביותר ממה שרגילין להתחסר אבל בכדי חסרונן אין כאן שבועה ומה״ט לא כתב הרמב״ם אצל דין נסתפק ואינו יודע כמה נסתפק וכו׳ דישבע וכן נראה מדברי ה״ה שכתב על מה שכתב הרמב״ם אחר שישבע וז״ל ובודאי שיש לו לישבע שהרי זה כטוען נאנסו עכ״ל ואין זה אונס אם לא נחסרו יותר מכדי חסרונן:
בד״א שהופקדו אצלו בימות הגורן וכו׳. ברייתא לשם ומשמע דבין פחות מעשר כורין בין ביתר הכל שוה דכשמחזיר בימות הגורן מוציא חסרונות לכל כור וכור וכן לכל שנה ושנה שיעור הראוי להתחסר אבל ביה״ג אינו מנכה לו כלום וזהו שלא הזכירו הרי״ף והרא״ש לא דברי ר״י בן נורי ולא דברי ר׳ יהודא אלא כתבו בסתם וכן לכל כור וכור וכן לכל שנה ושנה בד״א שמדד לו בימות הגורן וכו׳ וכך מבואר ברמב״ם פ״ה דשאלה ודלא כהרשב״א שהניח הדבר בספק משום דמצא בתוספתא דרב יהודא אמרה גם לא כנ״י שנדחק לפרש ברייתא זו על פי התוספתא דמיתניא אליבא דרב יהודא ודוקא בעשרה כורין אמרינן דתופסות ומותירות ביה״ג כשיעור החסרון אבל לא בפחות ושבזה מודים חכמים לרבי יהודא דלא קיי״ל הכי:
הופקר אתו יין וכו׳. משנה שם יוציא לו שתות ליין ר׳ יהודא אומר חומש וכתבו הרי״ף והרא״ש והלכה כת״ק וכ״כ הרמב״ם פ״ה דשאלה ואיכא לתמוה דבגמרא אמרו ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה באתריה דמר חפו בקירא ולא מייץ טפי באתריה דמר וחפו בכופרא ומייץ טפי ונראה דסביר׳ להו לפוסקי׳ מאחר דאיתא תו התם איב״א מושם גרגושתא הא מייצא טפי הא לא מייצא טפי לפי זה איכא לספוקי בכל קרקע שעושים ממנה חבית אי מייצא טפי כקרקע דאתריה דר״י או לא מייצא טפי מקרקע דאתריה דת״ק הילכך מספיקא לא מפסידינן למפקיד שהרי הנפקד הוא דגרם ספק זה שערבו עם שלו ועל כן ידו על התחתונה ולעולם אינו מנכה לו אלא שתות וכתנא קמא. ונראה מדכתבו הפוסקים בסתם דמנכה לו שתות ולא חילקו בין כלי ישן לחדש אלמא דאפילו בישן נמי מנכה לו שתות דאף על גב דבשמן אינו מנכה לו בשביל בליעת הכלי כשהוא ישן יין בלע טפי וכן כתבו תוספות לחד תירוצא בד״א במזופפות (דף מ׳):
באר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםחכמת שלמהפתחי תשובהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(יא) נִסְתַּפֵּק מֵהֶם וְלֹא יָדַע כַּמָּה נִסְתַּפֵּק, יוֹצִיא לוֹ חֶסְרוֹנוֹ לְחִטִּים וּלְאֹרֶז קָלוּף, ד׳ קַבִּין וּמֶחֱצָה לְכָל כּוּר; לִשְׂעוֹרִים וּלְדֹחַן, ט׳ קַבִּין לְכָל כּוּר; לְכֻסְמִין וּלְזֶרַע פִּשְׁתָּן בְּגִבְעוֹלָיו וּלְאֹרֶז שֶׁאֵינוֹ קָלוּף, ג׳ סְאִים לְכָל כּוּר. וְכַמִּדָּה הַזּוֹ לְכָל שָׁנָה וְשָׁנָה.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(לח) שם במשנה וכדמוקי לה שם בגמ׳ דב״מ דף מ׳ ע״א
(לט) ע) אוקימתא דר׳ יוחנן שם
(לג) ולאורז שאינו קלוף – דאז הגבעולין מתייבשין ונופלין והרוח מנשבתן. רש״י:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

נסתפק מהם ואינו יודע כמה יחשוב החסרון כמו שראויין להתחסר כיצד לחטין ולאורז קלוף ד׳ קבין וחצי לכל כור וכור לשעורים ולדוחן ט׳ קבין לכל כור וכור לכוסמין ולזרע פשתן בגבעולים ולאורז שאינו קלוף ג׳ סאין לכל כור וכור וכמדה הזו לכל שנה ושנה.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(יב) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁמָּדַד לוֹ בִּימוֹת הַגֹּרֶן וְהֶחֱזִיר לוֹ בִּימוֹת הַגֹּרֶן. אֲבָל מָדַד לוֹ בִּימוֹת הַגֹּרֶן וְהֶחֱזִיר לוֹ בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, אֵינוֹ מוֹצִיא חֶסְרוֹנוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהֵם מוֹתִירוֹת.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(מ) פ) שם ברייתא שם וכדא״ל רב נחמן לתנא דלמא בימות הגורן וכו׳ וכ׳ ה״ה ור׳ יהודה דמשנתינו היא וכ״כ הרשב״א שכך מצא בתוספתא שרבי אמרה
(מא) מחמת לחות הזמן
(לד) מפני שהן מותירות – פי׳ מחמת ליחותן הן מתפחי׳ ונעשה כל גרעין גדול ונתמלא המדה כשיעו׳ החיסרון ולא חילק המחבר בין מונחי׳ במקו׳ צר או לא גם בטור אינו מחלק ובגמ׳ מחלק ועד״ר שם כתבתי טעמם:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

בד״א שהופקדו אצלו בימות הגורן והחזירם בימות הגורן אבל הופקדו אצלו בימות הגורן והחזירם בימות הגשמים אינו מנכה לו כלום בשביל החסרון מפני שהם נופחות ומותירות כשיעור החסרון.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(יג) וְכֵן מוֹצִיא לוֹ שְׁתוּת לְיַיִן; וּשְׁלֹשָׁה לֹגין שֶׁמֶן לְמֵאָה לֹגִין, לֹג וּמֶחֱצָה שְׁמָרִים וְלֹג וּמֶחֱצָה בֶּלַע. וְאִם הָיָה שֶׁמֶן מְזֻקָּק, אֵינוֹ מוֹצִיא לוֹ שְׁמָרִים. וְאִם הָיוּ הַקַּנְקַנִּים יְשָׁנִים, אֵינוֹ מוֹצִיא לוֹ בֶּלַע.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(מב) צ) שם ומשנה שם
(לה) שתות ליין כו׳ – מפני שקנקנים בולעי׳ שתות ליין רש״י וקאי ג״כ אכשנסתפק ממנו דאל״כ היה מחשב עמו החסרון לפי ערך:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

הופקד אתו יין וערבו עם שלו ונסתפק ממנו מנכה לו שתות שמן מנכה לו ג׳ לוגין לכל ק׳ לוגין לוג וחצי בשביל שמרים ולוג וחצי בשביל בליעת הכלי לפיכך אם היה מתחלה השמן צלול אינו מנכה לו בשביל השמרים ואם היה הכלי ישן אינו מנכה לו בשביל בליעת הכלי:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(יד) הִפְקִיד אֶצְלוֹ פֵּרוֹת שֶׁאֵינָם מְדוּדִין, וְעֵרְבָן עִם פֵּרוֹתָיו וְלֹא מְדָדָן, הֲרֵי זֶה פּוֹשֵׁעַ. וְאִם בַּעַל הַפִּקָּדוֹן אוֹמֵר: כָּךְ וְכָךְ הָיוּ, וְשׁוֹמֵר אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ, יְשַׁלֵּם בְּלֹא שְׁבוּעָה, שֶׁהֲרֵי חִיֵּב עַצְמוֹ בְּתַשְׁלוּמִין וְאֵינוֹ יוֹדֵע כַּמָּה הוּא חַיָּב, וְנִמְצָא חַיָּב שְׁבוּעָה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִשָּׁבַע.
באר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אנתיבות המשפט ביאוריםטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(מג) ק) שם דין ו׳ ושכזה הורו רבותיו הרב ר׳ יוסף הלוי ורבו ז״ל וכתב ה״ה דברי הרב ורבותיו בנוין על שורש מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם בלא שבועה שכנגדו וכבר נתבאר זה בגמרא (מבואר במ״ש סי׳ ע״ה ס״ט) וכ״כ הטור בשם הרא״ש וכ׳ הרמב״ם שם ויש לשומר להחרי׳ על מי שלקח ממנו יותר מן הראוי לו
(לו) הרי זה פושע – פי׳ וכיון דפושע הוא מ״ה אם אחר שעירבן בא המפקיד ואמר לנפקד החזרלי פקדוני וכך וכך היה והשומר אומר איני יודע כו׳ ושם ברמב״ם פ״ה דשאלה ד״ז התחיל בדין זה וכתב עליו ז״ל שומר שנתחייב לשלם ואמר איני יודע כמה והמפקיד טוען ברי נוטל בלא שבועה כו׳ וזה הדין שכתב הטור והמחבר בר״ס רצ״ח בשם הרמב״ם ע״ש והרא״ש אף שחילק בדין ההוא כמ״ש הטור שם בשמו מודה בדין זה וכמ״ש הטור כאן וה״ט דכאן ערבו בידים והוא פשיעה טפי ועוד חלקתי בפריש׳ שם ר״ס רצ״ח ע״ש:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ל) הפקיד אצלו פירות כו׳ – הוא לשון הרמב״ם פ״ה מה׳ שאלה והרא״ש פ׳ שבועת הדיינים מביא דבריו אלו ומסיק דאף בפחות משוה פרוטה קרוים פירות ומשמע שם להדיא מדבריו דמפרש דהרמב״ם מיירי שאומר בהדיא יודע אני שהיו הפירות שוים פרוטה יותר ואיני יודע כמה ומביאו הטור סס״ז ולפע״ד אין כן דעת הרמב״ם אלא דאף בהודה בסתם בפירות אין הודאתו בפחות משוה פרוטה וכבר הארכתי לעיל סי׳ ע״ב סי״ב ס״ק נ׳ להשיג על דברי הרא״ש בזה ע״ש ודוק עיין בתשובת ר״ש כהן סעיף ס״ב י״ז עיין בתשובת רשד״ם סי׳ ס״ט.
(לא) ה״ז פושע כו׳ – ע׳ בסמ״ע ס״ק ל״ו עד וה״ט דכאן ערבו בידי׳ וכן מחלק ה״ה ומביאו ב״י עוד נ״ל לחלק והוא העיקר בדעת הרא״ש דאינו חולק התם אלא בהפקיד אצלו בשק מטעם דמעשים בכל יום שאין הנפקד מדקדק מה שיש בשקים ומרצופים ע״ש משא״כ הכא ועמש״ל סי׳ ע״ב סי״ב מיהו לענין הלכה כבר העליתי לעיל סי׳ ע״ב ס״ק נ״א כרמב״ם.
(לב) ישלם בלא שבועה כו׳ – בב״ח מביא כאן דברי הסמ״ג שהשיג על הרמב״ם ותימה שלא השגיח לראות שאר מקומות של הסמ״ג שכ׳ הוא עצמו כדברי הרמב״ם וכמ״ש לעיל סי׳ ע״ב סעיף י״ב סוף סק״נ וע״ש שהוכחתי שעיקר כדברי הרמב״ם ודלא קשה מידי מה שהשיגו עליו הראב״ד וסמ״ג ושאר אחרונים ע״ש שהארכתי בזה.
(לג) פירות – ומסיק הרא״ש פרק שבועת הדיינים דאף בפחות מש״פ קרוי פירות ומשמע שם להדיא מדבריו דמפרש שהרמב״ם מיירי שאומר בהדיא יודע אני שהיו הפירות שוים פרוטה יותר ואיני יודע כמה והביאו הטור סס״ז ולפע״ד אין כן דעת הרמב״ם אלא דאף בהודה בסתם בפירות אין הודאתו בפחות מש״פ וכבר הארכתי לעיל סי׳ ע״ב סי״ב להשיג על דברי הרא״ש בזה ע״ש ובתשו׳ רש״ך ח״ב סי׳ י״ז ובתשו׳ רשד״ם סי׳ ס״ט. ש״ך:
(לד) פושע – פי׳ ומש״ה אם אחר שעירבן בא המפקיד ואמר לנפקד החזיר לי פקדוני שכך וכך היה והשומר אומר איני יודע כו׳ ושם ברמב״ם התחיל בדין זה וכת׳ עליו ז״ל שומר שנתחייב לשלם ואמר איני יודע כמה והמפקיד טוען ברי נוטל בלא שבועה כו׳ וזהו הדין שכתבו הט״ו בר״ס רצ״ח והרא״ש אף שחולק בדין ההוא מודה בדין זה וכמ״ש הטור וה״ט דכאן ערבו בידים והוי פשיעה טפי עכ״ל הסמ״ע וכן מחלק הה״מ ומביאו ב״י עוד נ״ל לחלק והוא העיקר בדעת הרא״ש דאינו חולק התם אלא בהפקיד אצלו בשק מטעם דמעשים בכל יום שאין הנפקד מדקדק מה שיש בשקים ומרצופים משא״כ הכא ועמש״ל סי׳ ע״ב סי״ב מיהו לענין הלכה כבר העליתי שם כהרמב״ם. שם:
(לט) הפקיד כו׳ – ערא״ש פ׳ הדיינין סי׳ כז כח וע״ל סי׳ ע״ה סי״ט וסי׳ צ׳ ס״י:
(יח) ישלם בלא שבועה. והוא מטעם משואיל״מ ומיירי בגוונא דליכא הילך כגון שנפסד המותר בפשיעה וזה נקרא הו״ל למידע מטעם שכתב הסמ״ע והש״ך:
{טו} כתב הרמב״ם הפקיד אצל חבירו פירות שאינן מדודין ולא מדדן וערבם עם פירותיו ה״ז פושע:
{טז} ואם אמר המפקיד כך וכך היו והנפקד אומר איני יודע ישלם בלא שבועה שהרי חייב עצמו בתשלומין ואינו יודע כמה הוא חייב ונמצא מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע וישלם וכזה הורו רבותי ה״ר יוסף הלוי ורבו וכ״כ א״א הרא״ש ז״ל והוסיף לבאר וז״ל האומר כך וכך פירות הפקדתי אצלך והלה אומר פירות הפקדת אצלי ואיני יודע כמה היו אם לפי טענת המפקיד היו שוים ב׳ כסף ופרוטה והנפקד אומר יודע אני שהיו שוים פרוטה ואיני יודע כמה היו שוים יותר יש כאן חיוב שבועה אבל אם אמר פירות סתם ולא הודה בשוה פרוטה אין בהודאתו משמעות של שוה פרוטה שאף בפחות משוה פרוטה קרויין פירות עכ״ל:
(טו) {טו} {טז} כתב הרמב״ם הפקיד אצל חברו פירות שאינן מדודין לא מדדן וערבן עם פירותיו ה״ז פושע ואם אמר המפקיד כך וכך היו והנפקד אומר איני יודע ישלם בלא שבועה וכו׳ בפ״ה מה׳ שאלה וטעם דין זה משום דקיי״ל כל המחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ישלם וכתב הרמב״ם ויש לשומר להחרים על מי שלקח ממנו יותר מן הראוי לו:
ומה שאמר בשם הרא״ש והוסיף לבאר וז״ל האומר כך וכך פירות הפקדתי אצלך והלה אומר פירות הפקדת אצלי ואיני יודע כמה היו לפי טענת המפקיד היו שוים שתי כסף ופרוטה והנפקד אומר יודע אני שהיו שוים פרוטה ואיני יודע כמה היו שוים יותר וכו׳ בפרק שבועת הדיינים וכתב ה״ה על דברי הרמב״ם יש שיטה אחרת בדברים הללו והיא שיטת ההשגות וקצת מן החכמים וכתוב בהשגות רבותינו לא הורו כן לפי שאין זה דומה לחמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהתם הוה ליה למידע ואיערומי קא מערים ותובע נמי קא טעין עליה ואמר מידע ידעת ודבר שבמנין קא טעין ליה ודבר שבמנין קא כפר ליה והוה ליה מחוייב שבועה שאינו יכול להשבע ומשלם אבל הני לאו הכי הוא והיינו טעמא דשק צרור דאמרינן עלה ישבע ויטול ולא אמרו יטול בלא שבועה ע״כ שורש דבריו שאין קרוי מחוייב שבועה כל שלא היה לו לידע ואם מחמת זו הטענה ודאי בהפקיד לו פירות מיוחדין ועירבן עם פירותיו ודאי הוה ליה לידע כשעבר ועירבן שהו״ל למדדן אלא שהר״א נשען על הטענה האחרת שאין זה טוענו בבירור אתה יודע שכך היו ואינו כופר לו בדבר שבמנין וכבר דחה הרמב״ן טענה זו בטעם נכון בחידושיו שם בשבועות ומ״מ יש לטענה האחרת מקום כשלא עירבן ונאבדו ובפשיעה שישבע הלה ויטול ואפשר שכן הדין וגם הרשב״א ז״ל כתב כן בהכונס שלא יטול הלה בלא שבועה כלל שלא היה לו לנתבע לידע אע״פ שהוא מודה מקצת ואינו יכול להשבע על השאר עכ״ל והר״ן בס״פ שבועת הדיינים כתב סברות הללו ולא הכריע. ועוד יתבאר זה בסי׳ רצ״ח. ומאחר שהרמב״ם והרא״ש מסכימים לדעת אחת וכפי עדותו של הרמב״ם גם הרי״ף והר״י הלוי ז״ל מסכימים כן אין לזוז מדבריהם:
[בדק הבית: ומיהו מ״ש הרא״ש אם אמר פירות סתם ולא הודה בשוה פרוטה אין בהודאתו וכו׳ אינו מוכרע בדברי הרמב״ם:]
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(טו) כתב הרמב״ם המפחיד כו׳ בפ״ה מהל׳ שאלה כ״כ:
(טז) ואם אמר המפקיד מיירי בשהפירות עדיין מעורבין דאי כשנאבדו בפשיעה מאי איריא ערבם עם שלו אפילו הניחן בפני עצמן ופשע ונאבדו ואינו יודע כמה היו ס״ל להרמב״ם דהוה ליה מחוייב שבועה ואי״ל ומשלם כמ״ש שם מיד אח״ז והביאו רבינו בר״ס רצ״ח וק״ל:
ה״ז פושע במה שערבם בלא מדידה:
ונמצא משואי״ל כו׳ משום דהוא כמו חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהו״ל לידע כיון שזה הפקיד לו פירות מיוחדין כ״כ המ״מ וכ״כ רבינו לעיל בסימן ע״ה וע״ב וע״ל סימן צ׳ ולקמן סימן רצ״ח:
הר״י הלוי ורבו הרי״ף ב״י:
היו שוים ב׳ כסף ופרוטה ע״ל סימן פ״ח:
שאף בפחות מש״פ קרויין פירות עכ״ל בפרק שבועת הדיינין ודוקא בפירות אבל בממון פחות שבממון פרוטה הוא וכ״מ ל׳ רבינו לעיל סימן ע״ה סכ״ו:
(טו) {טו} כתב הרמב״ם הפקיד אצל חבירו פירות וכו׳:
בפ״ה משאלה וז״ל הסמ״ג בעשה פ״ח אם הפקיד אצלו כיס מלא דינרין והמפקיד אומר מאתים דינרים היו בו והנפקד אומר ודאי דינרין היו בו אבל איני יודע כמה בדין זה אני אומר שאין כאן אלא שבועה דרבנן מאחר שאינו מודה דבר שבמנין כך וכך דינרין היו בו ומן השאר איני יודע ובשבועה דרבנן אין אומרים מתוך שאינו יכול לישבע משלם עכ״ל וכבר נזכרה טענה זו בדברי הראב״ד בהשגותיו לשם וה״ה האריך בזה ומביאו ב״י גם הרא״ש והר״ן האריכו ע״ש בפרק שבועת הדיינין ועיין לעיל בסימן צ׳ ולקמן בסימן רצ״ח:
באר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אנתיבות המשפט ביאוריםטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(טו) לֹא עֵרְבָם עִם פֵּרוֹתָיו, אַף עַל פִּי שֶׁחֲסֵרִים וּמִתְמַעֲטִים וְהוֹלְכִין, לֹא יִגַּע בָּהֶם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁחָסְרוּ חִסָרוֹן הָרָאוּי לָהֶם בְּכָל שָׁנָה, אֲבָל אִם חָסְרוּ יוֹתֵר מִכְּדֵי חֶסְרוֹנָן, אִם בַּעַל הַפִּקָּדוֹן בָּעִיר, יוֹדִיעֶנּוּ. וְאִם אֵינוֹ בָּעִיר, מוֹכְרָן בְּבֵית דִּין.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(מד) ר) שם ריש פ״ז משנה שם דף ל״ח ע״א ופסק כת״ק וכדאמר רבא משמיה דרב נחמן שם ע״ב
(מה) ש) אוקימתא דרבה ב״ב חנה אמר רבי יוחנן שם ע״א וכ׳ ה״ה ואפשר שדעת רבינו כדעת הרמב״ן וביאר דבריו בשחסרו בזמן מועט חסרון הראוי להם בשנה וכ״כ הטור בשמו ובשם הרי״ף כיון שעדיין לא נשלם השנה לא ימכרם
(מו) ת) כ״כ ה״ה שם ושכ״כ בספר המקח
(לז) חסרון הראוי להן כו׳ – ע״ד שנתבאר לפני זה בסי״א:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(מ) (ליקוט) לא ערבם כו׳ בד״א כו׳ – כשיטת הרי״ף דפ׳ כרבא אר״נ דפ׳ כחכמים וכר׳ יוחנן דאמר שם ל״ש אלא כו׳. והרא״ש תמה עליו למה לא פ׳ כרנב״י דהוא בתראה והולכין לשיטתן כמ״ש בפ״ג דב״ק וכמ״ש בסי׳ תי״ג ס״א אבל לפימ״ש הרא״ש כשיטת תוס׳ שם דבכדי חסרונם ס״ל לרנב״י ג״כ טעמא דרב כהנא האידנא אין נ״מ ואף לדבריו הל׳ כר״ן. ועוד תמה עליו למה פ׳ כר״ן ולא כר״י דהא אין הלכה כבתראי אלא מאביי ורבא ואילך אבל הרשב״א והרא״ה והר״ן כ׳ דדוקא היכא שחלקו רבם על הם ושמעו דברי התלמידים וכ׳ שם ואי משום דרבא בתראה לאו משמיה דנפשיה קאמ׳ אבל בספ״ג דשבת פריך דר׳ יוחנן אהדדי אע״ג דל״ק משמיה דנפשיה ועבס״פ המדיר דשם ג״כ פלוגתא דר״י ור״ן פ׳ כדברי הרי״ף דהלכה כרבא אר״נ (ע״כ):
(מא) אם בעל כו׳ – כמ״ש בפ״ק דפסחים א״ל המתן כו׳:
(ליקוט) אם בעל כו׳ – כמש״ש ל׳ א׳ פקדון מאי כו׳ וז״ש שם מדרשב״ג דמתני׳ מיירי שהלכו למ״ה וכמ״ש בסי׳ רפ״ה ס״ד (ע״כ):
{יז} לא עירב הפירות עם פירותיו והן חסרין והולכין אם חסרו יותר מכדי חסרונם שראויין להתחסר לשנה לכ״ע מוכרן לא חסרו אלא כדי חסרונן שראויין להתחסר לשנה ועדיין לא נשלם השנה לדעת רב אלפס לא ימכרם וכ״כ הרמב״ם וא״א הרא״ש ז״ל כתב כיון שחסרו כדי חסרונן לשנה קודם שנשלם השנה יכול למכרם
(יז) {יז} לא עירב הפירות עם פירותיו והן חסרין והולכין אם חסרו יותר מכדי חסרונן שראוים להתחסר לשנה לכ״ע מוכרן לא חסרו אלא כדי חסרונן שראויים להתחסר ועדיין לא נשלם השנה לדעת רב אלפס לא ימכרם וכ״כ הרמב״ם וא״א ז״ל כתב כיון שחסרו כדי חסרונם לשנה קודם שנשלם השנה יכול למכרם בפרק המפקיד (בבא מציעא לח.) תנן המפקיד פירות אצל חבירו אפילו הן אבודין ה״ז לא יגע בהן רשב״ג אומר ימכור בב״ד מפני השבת אבידה לבעלים ובגמרא אמר רבה בר בר חנה א״ר יוחנן מחלוקת בכדי חסרונן אבל ביתר מכדי חסרונן דברי הכל מוכרן בבית דין איתמר רבה בר יעקב אמר רבי יוחנן הלכה כרשב״ג ורבא אמר רב נחמן הלכה כחכמים וכתב הרי״ף ז״ל והלכתא כדפסק רב נחמן דבתראה הוא וכ״פ הרמב״ם בפרק ז׳ מה׳ שאלה והרא״ש זה כתב תמיהא לי על פסק רב אלפס דלא קיימא לן הלכה כבתראי אלא מאביי ורבא ואילך אבל בדורות שלפניהם אין הלכה כתלמיד במקום הרב ואי משום דרבא בתראה הוא לאו משמא דנפשיה קאמר ואי משום דהלכה כרב נחמן בדיני היינו דוקא כנגד בני דורו ולא כנגד רבותיו ועוד דקיי״ל נמי הלכה כשמואל בדיני ואיהו פסיק כרשב״ג ולכאורה נראה דהלכה כר״י ושמואל עכ״ל.
ואיני יודע למה דחה טענת דרבא בתראה הוא משום דלאו משמיה דנפשיה קאמר דמ״מ כיון דמשמע דהכי ס״ל נקטינן כוותיה.
וכתב ה״ה בפ״ז מהלכות שאלה בשם הרמב״ן פי׳ כדי חסרונם שחסר בפעם אחת או בחצי שנה כדי חסרון שמחסרין שאר פירות בכל השנה ואם אי אתה אומר כן היאך אמר רשב״ג מוכרן בב״ד ע״כ ואיפשר שאף זה דעת רבינו וביאור דבריו בשחסרו בזמן מועט חסרון הראוי להם בשנה עכ״ל וכך הם דברי רבינו:
וכתב ה״ה בפ״ז מה׳ שאלה דע שדברים אלו כשאין בעל הפקדון בעיר אבל אם היה בעיר יודיענו ויעשה בהם מה שלבו חפץ וכ״כ בספר המקח ופשוט הוא וכן מתבאר בדברי הרמב״ם שם::
כתב המרדכי הלכה כרב נחמן ופסק ראבי״ה דאם נתייקרו משלם כשעת התביעה כר״ע דסוף פירקון ומיהו האלפסי פסק לקמן כב״ה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יז) אם חסרו יותר מכדי חסרון שראוי כו׳ משנה בב״מ דף ל״א הפקיד פירות ואצל חבירו ואפילו הן אבודין לא יגע בהן רשב״ג אומר מוכרן בפני ב״ד כו׳ ובגמרא אר״י מחלוקת בכדי חסרון אבל ביתר מכדי חסרון ד״ה מוכרן ופירש״י דמתני׳ בכדי חסרונן כדרך שאר תבואות כמו שמפרש במשנתינו אבל אם אבודין יותר כו׳ אפילו רבנן מודים שמוכרן וז״ל התוס׳ מחלוקת כו׳ [עיין לשונם בסעיף זה בב״ח] ולפ״ז פי׳ דגמרא הכי הוא מחלוקת כלומר שחלקו חכמים על רשב״ג וסבירי להו שלא יגע בהן כשהחסרון עד בכדי שדרך התבואות הוא להתחסר לשנה אף על פי שנחסר בזמן מועט לית לן בה אבל יותר מכדי חסרונן כו׳ כלומר אבל כשנתחסר בב׳ חדשים יתר מכדי שדרך תבואה ההיא להתחסר לשנה מודים לרשב״ג דימכור ולרשב״ג אפילו נחסר בפחות מכדי חסרון לשנה כשנחסרה יותר מכדרכה להתחסר בחדש אז שם חסרון ומאירה עליה למכרן בב״ד ובזה מתורצין קושיות שהקשו וכי פליגי במשהו דהשתא ודאי טובא איכא בינייהו דרשב״ג ורבנן דלרשב״ג אפילו לא נחסר לחדש א׳ אלא חצי קב צריך למכרן ולרבנן אפילו נתחסר בחדש כו׳ ט׳ חצאי קבין לא ימכרנו כיון דדרך אורז להתחסר בשנה אחת כשיעור זה ושמא לא יתחסר עוד ומ״ש התוס׳ עד שיעלה החסרון כו׳ ר״ל עד ועד בכלל (דאל״כ אין לשון הגמרא מתיישב וגם אין טעם לדברי חכמים) כנ״ל לדעת תוס׳ ונ״ל שגם רש״י אפשר שיסבור כן אבל המ״מ פ״ז דשאלה בשם הרמב״ן ז״ל פי׳ בכדי חסרונן שחסר בפעם א׳ או בחצי שנה כדי חסרון שמתחסרין שאר פירות כל השנה ואם אי אתה אומר כן היאך אמר רשב״ג מוכרן בב״ד עכ״ל ונראה שזו דעת רבינו שכתב יותר מכדי חסרונם שראוי לשנה וכן בסמוך כתב וא״א הרא״ש ז״ל כתב כיון שחסרו כו׳ ש״מ דס״ל ג״כ דע״כ לא קאמר רשב״ג אלא דוקא בשחיסר בזמן מועט כדי חסרון שרגיל להתחסר בשנה אחת דהיינו ט׳ חצאי קבין לכור אבל כל שהחסרון פחות מזה אפילו הוא יותר מכדי שיעורו לערך זמן ההוא מודה שלא יגע בו ורבנן ס״ל דאפילו נתחסר ט׳ חצאי קבין לכור בזמן מועט אפ״ה לא יגע בהן עד שיחסרו יותר משיעורן ויש לתמוה דלפירושו קשה קושיא ראשונה דהקשו בתוס׳ וכ״פ במשהו דהא כל שנחסר פחות מט׳ חצאי קבין אפילו רשב״ג מודה שלא ימכרן וכשהחסרון יותר מט׳ חצאי קבין אפילו רבנן מודים שימכרם נמצא דלא פליגי אלא במשהו ודוק:
לדעת רי״ף לא ימכרם כו׳ שם איתמר רבא בר יעקב אר״י הלכה כרשב״ג ורבא אר״נ הלכה כחכמים וכתב ב״י ז״ל וכתב הרי״ף והלכתא כדפסק רב נחמן דבתראה הוא כו׳ ע״ש בב״י שהביא מה שהקשה הרא״ש על הרי״ף ולעד״נ (כיון) דטעם דהרי״ף והרמב״ם כיון דשם בגמרא שקלו וטרו רב כהנא ור״נ בר יצחק בטעמייהו דרבנן ש״מ דמסתבר להו לכולהו אמוראי דהלכתא כוותייהו ואפשר עוד דמ״ש הרי״ף כדפסק רב נחמן דבתראה הוא אינו ר״ל האי פסקא שפסק רבא משמיה דר״נ אלא ר״ל ר״נ ב״י הנ״ל שהוא היה באמת בתראה שהוא היה בימי רבא ול׳ כדפסק ל״ד אלא כיון שנתן טעם לדברי רבנן ממילא משמע דס״ל כוותייהו וק״ל:
(יז) לא עירב הפירות עם פירותיו כו׳ שם דף ל״ח ועד״ר:
ועדיין לא נשלם השנה כו׳ פי׳ ויש לחשוש שיחסרו עוד בשנה הזאת ובגמרא מפרש טעם דלא ימכרו משום דניחא לאדם בשלו:
לדעת הרי״ף כו׳ עבד״ר:
(יז) {יז} לא עירב וכו׳. משנה שם דפליגי בה רבן שמעון בן גמליאל וחכמים ופסק רי״ף ורמב״ם בפרק ז׳ משאלה כר״נ דהלכה כחכמים דלא יגע בהן למכרן ופסקו ג״כ כר׳ יוחנן דבחסר ויתר מכדי חסרונן אף חכמים מודים דיכול למכרן והרא״ש פסק כשמואל ורבי יוחנן דהלכה כרשב״ג דימכור בב״ד מפני השבת אבדה לבעלים ואיכא לתמוה דהא מפשט הסוגיא משמע דלרשב״ג לעולם מוכרן מפני השבת אבדה לבעלים א״כ למה כתב רבינו בסברת הרא״ש דכיון שחסרו כדי חסרונן וכו׳ דאלמא דבפחות מכן אינו יכול למכרן והלא לרשב״ג אין חילוק ונראה דדקדק בדברי הרא״ש שהביא מאי דאיתמר בגמרא עלה דהך פלוגתא דרשב״ג וחכמים וז״ל מאי טעמא אמר רב כהנא אדם רוצה בקב שלו מט׳ קבין של חבירו ורב נחמן בר יצחק אמר חיישינן שמא עשאן תרומה ומעשר על מקום אחר נראה דהלכה כרב נחמן בר יצחק דבתראה הוא כי תלמידו של רבא היה וא״כ בזמן הזה מודו רבנן דימכרם ומיהו מסתבר כפירוש רבינו תם שפירש דרב נחמן בר יצחק אית ליה טעמא דרב כהנא לפי שטעמו של רב נחמן בר יצחק אינו מספיק אלא לפירות שאינן מתוקנין ומתניתין בכל פירות איירי אלא שבא רב נחמן להוסיף בטעמו אפילו ביותר מכדי חסרונן עכ״ל דאיכא להקשות דכיון דרב כהנא ורב נחמן בר יצחק לא פליגי אלא אליבא דחכמים והרא״ש פסק כרשב״ג אם כן ליכא נפקותא בפסק זה ולאיזה צורך כתבו ומיישב רבינו דנ״מ דכיון דבין לרב כהנא ובין לרב נחמן בר יצחק קמיפלגי רשב״ג וחכמים בפירות מתוקנים כשלא חסרו אלא בכדי חסרונן דלחכמים לא יגע בהן משום דאדם רוצה בקב שלו וכו׳ ולרשב״ג דלית ליה אדם רוצה וכו׳ יכול למכרן כשחסרו בכדי חסרונן וכדקאמר ר׳ יוחנן מחלוקת בכדי חסרונן משמע ודאי דבפחות מכדי חסרונן לכולי עלמא לא ימכור וכ״כ התוס׳ להדיא דלמאי דאמר מחלוקת בכדי חסרונן בפחות מכדי חסרונן לכ״ע לא ימכור ונ״ל דטעמייהו מדלא קאמר מחלוקת עד כדי חסרונן אלמא דל״פ אלא בכדי חסרונן ממש אבל בפחות מכדי חסרונן לכולי עלמא לא ימכור דבהא כולי עלמא מודו דרוצה אדם בקב שלו אם כן איכא נפקותא בפסק זה דאף לרנב״י ולרשב״ג דהלכתא כוותייהו אפ״ה בפחות מכדי חסרונן לא ימכור אף בזמן הזה:
לא חסרו אלא כדי חסרונן וכו׳. שם א״ר יוחנן מחלוקת בכדי חסרונן וכו׳ ופרש״י בכדי חסרונן כדרך שאר תבואות עכ״ל וכתבו בתוספות דהקשה ריב״ם וכי פליגי במשהו דבפחות מכדי חסרונם לכ״ע לא ימכור עכ״ל כלומר דכיון דכל הפירות ראויים להתחסר כשיעור זה א״כ כך לי פחות מכדי חסרונם כמו בכדי חסרונם אין זה משיב אבדה אבל איתר מכדי חסרונן אפילו משהו ל״ק דדין הוא למכרם שהרי הוא משיב אבדה כיון דאין ראויין להתחסר כל כך ועוד הקשה דאם כן מ״ט דרשב״ג ויש לומר דפליגי בנתחסר בחודש או בב׳ חדשים ט׳ חצאי קבין לכור שהוא בכדי חסרונם לשנה שלמה עכ״ל פי׳ דהשתא דמצא אותם אבודים בפעם אחת בכדי חסרונם לשנה בחודש א׳ או ב׳ או אפילו בחצי שנה הא ודאי הוי משיב אבידה לרשב״ג דכיון דחסר כ״כ בזמן מועט כך יחסר תמיד ויהיה יותר מכדי חסרונם לשנה ורבנן אמרי לא יגע בהם דשמא לא יתחסרו עוד בשנה זו אבל אי לא מצאם שחסרו בכדי חסרונם לשנה קודם תשלום השנה אף רשב״ג מודה דלא ימכרם דלא נקראי אבודי׳ דאפשר שבתשלום השנה לא יהא נחסר כי אם בכדי חסרונן וה״ה בפ״ז משאלה כתב ע״ש הרמב״ן דכתב כדברי התוספות ואפשר שאף זה דעת הרמב״ם עכ״ל ודעת רבינו מפורשים כדעת התו׳:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(טז) הַמַּפְקִיד פֵּרוֹת אֵצֶל חֲבֵרוֹ, וְהִרְקִיבוּ; דְּבַשׁ, וְנִפְסַד; יַיִן, וְהֶחֱמִיץ; עוֹשֶׂה תַּקָּנָה לְבַעַל הַפִּקָּדוֹן אִם אֵינוֹ בָּעִיר, וּמוֹכְרָן בְּבֵית דִּין. אַף עַל פִּי שֶׁעָמְדוּ בְּהֶפְסֵדָן וְאֵין הַהֶפְסֵד (פוֹסֵק) [פּוֹשֶׁה] בָּהֶם, הֲרֵי הַסַלִּים וְהַקַּנְקַנִּים מוֹסִיפִים הֶפְסֵד.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(מז) א) שם דין ב׳ ברייתא שם וכחכמים
(מח) ב) כדמפרש לה רב אשי שם ריש ע״ב
(לח) ה״ג ואין ההפסד פושה בהם – וכן הוא ברמב״ם שם ור״ל אע״פ שלא יתקלקל יותר מאשר נתקלקל כבר אפ״ה ימכרנו כדי שלא יופסד הכלי מהדבש הנפסד ובגמרא מפרש למאי חזי לאחר שנתקלקל שיקנהו ועפ״ר:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(מב) המפקיד כו׳ – ערי״ף שם דל״ש לפלוגתא דת״ק ורשב״ג דמתני׳ דלא כרא״ש:
(יז) [שו״ע] ומוכרם בב״ד. נ״ב בטור איתא יכול למוכרן והרמב״ן במלחמות כתב דצריך למוכרן:
{יח} הופקד אתו יין והחמיץ דבש והדביש וירא שמא יפסיד גם הכלי יכול למכרן שלא יפסיד הכלי:
(יח) {יח} הופקד אתו יין והחמיץ דבש והדביש וירא שמא יפסיד גם הכלי ברייתא שם המפקיד פירות אצל חבירו והרקיבו יין והחמיץ שמן והבאיש דבש ה״ז לא יגע בהם דר״מ וחכמים אומרים עושה להם תקנה ומוכרן בב״ד. שמן והבאיש דבש והדביש למאי חזי שמן חזי לגלדאי דבש לכתושא דגמלא וחכמים אומרים עושה להם תקנה וכו׳ מאי תקנתא עביד להו א״ר אשי לקנקניה ופרש״י לקנקניה הכלי שהיה בתוכו יתקלקל אם ישהה בתוכו וכתב הרא״ש וז״ל כתב הרי״ף שי״א דחכמים דברייתא סברי כרב שמעון בן גמליאל דמתניתין וא״כ לית הלכתא כוותייהו ולא מסתבר דלא שייכא פלוגתא דחכמים ור״מ אפלוגתא דרשב״ג ורבנן דמתני׳ דבמתני׳ פליגי בכדי חסרונן ובברייתא פליגי בקנקנים וסברי חכמים דחששו להפסד הקנקנים אבל בכדי חסרונן סברי שפיר כרבנן דלא חששו להפסד מועט כזה כיון דכל הפירות ראויים להתחסר בשיעור זה ולא קיימא אפירות והרקיבו דאוקימנא להו בכדי חסרונן אלא אהפסד קנקנים בלחוד הוא דקיימא ומסתבר לי כי״א דרבנן קיימי אכולה מילתא דר״מ גם אפירות והרקיבו עכ״ל ואעפ״כ לא כתב רבי׳ שהרא״ש חולק בדין זה דיין והחמיץ דבש והדביש משום דהרא״ש סבר דהלכה כרשב״ג דמתני׳ כמו שנתבאר בסמוך וא״כ גם לדעתו ז״ל הלכה כחכמים דברייתא:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יח) הופקד אתו יין והחמיץ כו׳ ברייתא שם ופלוגתא דר״מ ורבנן ר״מ אמר לא יגע בהן וחכמים אומרים מוכרן בב״ד ומפרש הרא״ש דרבנן דברייתא כרשב״ג דמתניתין ורבנן דמתניתין כר״מ ואפילו הלכתא כרבנן דברייתא דהיינו כרשב״י דמתני׳ והרי״ף אע״פ דלעיל פסק כרבנן אפ״ה בהאי דינא פסק ג״כ כמש״ר אלא משום דס״ל דרבנן דברייתא שפיר מצי ס״ל כרבנן דמתני׳ ודוקא משום הפסד הקנקן יכול למכרן אבל משום הפסד הפירות לא כיון שדרכן של פירות להתחסר כשיעור זה וממילא הלכתא כרבנן דמתני׳ וכרבנן דברייתא כן מפורש שם ברי״ף ובהרא״ש ע״ש:
(יח) הופקד אתו יין והחמיץ כו׳ ברייתא שם וכחכמים דס״ל הכי:
דבש והדביש יצא טעמו ומתקו כמו תשרש תעקר שרשיה רש״י ובגמרא נמי איתא שמן והבאיש והרי הן מקולקלין ועומדין ואינן ראויין לשום אדם:
יכול למכרן כו׳ ובגמרא שמן והבאיש דבש והדביש למאי חזי ומשני שמן למשוח בו עורות ומנעלים ודבש ליתן על מכה של כר הגמל לרפואה ולדברים הללו הם ראויים גם לאחר זמן אלא כדי שלא יופסד (הכל) [הכלי] התירו למכור:
(יח) {יח} הופקד אתו יין והחמיץ וכו׳. ברייתא בפרק המפקיד ופסק כחכמים דפליגי אר״מ וכן פסק הרי״ף והרמב״ם בפ״ז משאלה ואף על גב דהרא״ש כתב אחר פסק הרי״ף ומסתברא לי כי״א דרבנן קיימי אכולה מילתא דר״א גם אפירות והרקיבו סבירא ליה לרבינו דלא בא הרא״ש לחלוק על הרי״ף אלא בפירושא דשמעתא ונ״מ לענין דינא למאן דפסק כרב אלפס דלית הלכתא כרשב״ג דמתני׳ לדידיה נמי ליתא לחכמים דברייתא אבל למאי דפסק הרא״ש גופיה כרשב״ג דמתניתין א״כ גם הוא תופס לענין דינא כרב אלפס דיכול למכרן שלא יפסיד הכלי דלהפסד מועט חששו בכל ענין בין הפסד מועט דריקבון בכדי חסרונן בין הפסד מועט דקנקנים ועוד נראה והוא העיקר דנ״מ לענין דינא דלרב אלפס דס״ל דלא שייכא פלוגתא דר׳ מאיר וחכמי׳ דברייתא בפלוגתא דרשב״ג וחכמי׳ דמתני׳ ומש״ה פסק כחכמי׳ דברייתא אם כן גם במ״ש וכשהוא מוכרן מוכרן לאחרים ואין מוכרן לעצמו הלכתא הכי דאהא לא פליגי עלייהו חכמים דמתניתין אבל להרא״ש דמסתבר לו כי״א וחכמים אכולה מילתא קאי גם אפירות והרקיבו אם כן כי היכי דלענין פירות והרקיבו קיימא לן כרשב״ג דמתני׳ דאומר ומכרם בב״ד מפני השבת אבדה לבעלים ומשמע דמוכרם אפי׳ לעצמו דסתמא קתני מוכרן בב״ד וא״כ ה״ה לענין קנקנים ולא קיי״ל כחכמים דברייתא דמוכרן לעצמו דמתני׳ עדיפא מברייתא ואע״ג דבגבאי צדקה וגבאי תמחוי קיימא לן דאין מוכרן לעצמו התם אין מכירתן בבית דין ואיכא חשדא אבל הכא דמוכרן בבית דין ליכא חשדא והשתא ניחא דכאן כתב רבינו בסתם שימכרו על פי בית דין ובי״ד סימן רנ״ז בדין גבאי צדקה וגבאי תמחוי כתב שאין פורטין לעצמן ואין מוכרין לעצמן והכי מוכח לעיל תחלת סימן ע״ב וסוף סי׳ רס״ז כדפי׳ לשם בס״ד והכי מוכח מדברי רבינו לעיל בסימן ר״צ סעיף ט״ו שכתב אדברי הראב״ד דגנאי הדבר שיקח האפוטרופוס מעות היתומים בתורת עסק משום לזות שפתים ולא כתב שאסור אלמא דאין אסור אלא בגבאי דאינו עושה על פי ב״ד אבל על פי בית דין אין איסור אלא דלפי שהראב״ד כתב שלוקח האפוטרופוס מתחלה לעצמו ואחר כך יודיע הדבר לב״ד ע״כ כתב רבינו דאיכא לזות שפתים אבל אם מתחלה הניח המעות בפני בית דין והם מסרום לאפוטרופוס בתורת עסק אף לזות שפתים איך כאן וכדהכא לגבי פקדון שמוכרן בבית דין דהיינו שהב״ד מוכרין אף לעצמו וליכא חשדא ואף רבינו מודה בזה ולפי זה התיישב הא דכתב ב״י כאן ולא ידעתי למה השמיטו רבינו גם מה שהשיג ב״י על דברי רבינו בסימן ר״ץ התיישב בטוב טעם:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(יז) הַמַּפְקִיד חָמֵץ אֵצֶל חֲבֵרוֹ וְהִגִּיעַ הַפֶּסַח, הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בּוֹ עַד שָׁעָה חֲמִישִׁית בְּיוֹם י״ד. מִכָּאן וְאֵילָךְ יוֹצֵא וּמוֹכֵר בַּשּׁוּק לִשְׁעָתוֹ, מִפְּנֵי הֲשָׁבַת אֲבֵדָה לַבְּעָלִים.
באר הגולהסמ״עט״זפתחי תשובהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהעודהכל
(מט) ג) שם דין ג׳ עובדא דיוחנן חקוקאי לקמיה דר׳ בפ״ק דפסחים ד׳ י״ג ע״א
(לט) עד שעה חמישית – שאז אסורה בהנא׳ מדרבנן:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ח) ומוכר בשוק לשעתו – עי׳ א״ח סי׳ תמ״ג במג״א ס״ק ד׳ שכ׳ שם מיהו אם הוא במקום דיכול למכרו לעובד כוכבי׳ שיודע שיחזור לו אחר הפסח אסור למוכרו מכירה חלוטה ע״ש ואפשר שזהו שמרמז כאן בתיבת לשעתו:
{יט} הופקד אתו חמץ והגיע זמן הפסח לא ימכור עד שעה חמישית וכן כתב הרמב״ם ז״ל:
(יט) {יט} הופקד אתו חמץ והגיע זמן הפסח לא ימכור עד שעה חמישית מעשה בפרק אור לארבעה עשר (פסחים יג.) וכתבו הרי״ף בפרק המפקיד ואמרינן התם דאע״פ שנקבוה עכברים לדסקיא שהחמץ בתוכה והיה חמץ מבצבץ ויוצא לא הרשו למפקיד למכרו עד שהגיעה שעה חמישית ערב הפסח:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יט) {כ} הופקד אתו חמץ כו׳ ע׳ בא״ח סימן רמ״ג:
ה״ג חמישית וכתב הרמב״ם ז״ל דה״ה כו׳ וצריכין למחוק וכן (בכל) דהא האי דינא דחמץ עובדא הוא בפ׳ כל שעה דף י״ג ואיך שייך לכתוב עליו וכ״כ הרמב״ם יהודא ועוד לקרא בתמיה שוב מצאתי בהדיא כמו שהגהתי:
ומ״ש דה״ה בשאר כו׳ המ״מ כתב דכ״ש נמי הוא שהרי בחמץ ההפסד ברור אפ״ה לא ימכרו עד שעה ה׳ והטעם בכולהו דניחא ליה לאדם יותר בשלו כדרך שאמר גבי תבואה אדם רוצה בקב שלו מט׳ קבין של חבירו:
שיוזלו בזמן פלוני כו׳ כצ״ל:
באר הגולהסמ״עט״זפתחי תשובהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישההכל
 
(יח) וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר פִּקְדוֹנוֹת, שֶׁלֹּא יִגַּע בָּהֶם אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁיּוּזְלוּ בִּזְמַן פְּלוֹנִי אוֹ יֶאֱנֹס אוֹתָם הַמֶּלֶךְ, שֶׁמָּא יָבֹאוּ בַּעֲלֵיהֶם קֹדֶם וְיִטְּלוּ מִמֶּנּוּ.
באר הגולהסמ״עט״זהגהות ר' עקיבא איגרטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(נ) ד) שם וכ׳ ה״ה זו למד הרב מעובד׳ דלעיל וכל שכן הוא שהרי בחמץ ההפסד ברור
(מ) שיזלו בזמן פלוני – פירוש לא ימכרם זמן מה קודם לכן אבל בהגיע זמן הזול או האונס בודאי כשיוכל אז להציל במכיר׳ או בשום צד מה טוב:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יח) [שו״ע] יאנס אותם. נ״ב עיין מג״א סי׳ תמ״ג:
{כ} וה״ה בשאר הפקדונות שלא יגע בהן אף על פי שיודע בודאי שיוזלו במקום פלו׳ או יאנוס אותם המלך שמא יבואו בעליהן קודם ויטלו שלהן ע״כ:
(כ) {כ} ומה שכתב בשם הרמב״ם דה״ה בשאר הפקדונות שלא יגע בהן אף ע״פ שיודע בודאי שיוזלו וכו׳ בפ״ז מהלכות שאלה וכתב הרב המגיד זה למד מזו דפרק כל שעה וכ״ש הוא שהרי בחמץ ההפסד ברור:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהסמ״עט״זהגהות ר' עקיבא איגרטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(יט) כָּל הַמּוֹכֵר פִּקָּדוֹן עַל פִּי בֵּית דִּין, הֲרֵי זֶה מוֹכֵר לַאֲחֵרִים וְאֵינוֹ מוֹכֵר לְעַצְמוֹ, מִפְּנֵי הַחֲשָׁד. וְהַדָּמִים יִהְיוּ מֻנָּחִים אֶצְלוֹ. וְיֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵשׁ בָּהֶם, לְפִיכָךְ, הֲרֵי הוּא עֲלֵיהֶם שׁוֹמֵר שָׂכָר אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִּין לֹא נִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהעודהכל
(נא) ה) שם פ״ז מה׳ שאלה ופקדון ד״ה ברייתא בפ״ג דבבא מציעא דף ל״ח ע״א
(נב) ו) שם דין ה׳ וכ׳ ה״ה לא נתבאר זה בגמ׳ אבל רבינו דימה זה למעות צרורין אצל החנוני וכו׳ (כמ״ש ל׳ ס״ז) ולא דמי לדמי אבידה שחייב באונסין אפי׳ לא נשתמש (וכמ״ש לעיל סי׳ רע״ז סכ״ה) שאני התם שחייב בגניבה ואביד׳ ואפי׳ באבידה עצמה שאינו יכול להשתמש בה בדמים שהוא יכול להשתמש אנו מעלין אותו מדרגה אחת וחייב באונסין משא״כ כחן שאלולי התשמיש אינו אלא ש״ח די אם נחייבהו כש״ש מפני שיכול להשתמש בעיקר
(מא) ואינו מוכר לעצמו – וכן הדין באפטרופוס שמכר וכמ״ש בפרישה ובסמ״ע סי׳ ר״ץ ועמ״ש שם וגם כאן בפרישה:
(מב) הרי הוא עליהן ש״ש – אבל פטור באונסין אפי׳ להרי״ף והרמב״ם ואינו דומה לדמי אבידה מטעם שכתבתי לעיל דשאני הכא דירא לקנות בהן סחורה שמא יבא בעל הפקדון פתאום ליטול דמי הפקדון:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(לג) כל המוכר פקדון כו׳ – עיין בספר א״א דף ק״ג והמבשר ע״ש.
(לה) החשד – עמ״ש בזה בסי׳ ר״צ ס״ק י״ב ע״ש:
(לו) שכר – אבל פטור באונסין ע״ל ס״ז ומ״ש שם ס״ק ט״ו ע״ש:
(מג) והדמים כו׳ ויש לו כו׳ – כמו דמי אבידה וכמש״ש כט ב׳ ל״ש אלא בדמי כו׳ וה״נ:
(מד) לפיכך כו׳ – כנ״ל ס״ז ועבה״ג וערא״ש שם:
(יט) [שו״ע] ואינו מוכר לעצמו. נ״ב ולא לקרובו שפסול לדון ולהעיד עליהם תשובת מהרי״ט חח״מ סי׳ א׳:
{כא} כל נפקד שמוכר פקדון לא ימכרנו כי אם ע״פ ב״ד:
(כא) {כא} כל נפקד שמוכר פקדון לא ימכרנו כ״א ע״פ ב״ד בברייתא שכתבתי בסמוך וחכמים אומרים עושה להם תקנה ומוכרן בב״ד ומסיים בה וכשהוא מוכרן מוכרן לאחרים ואינו מוכרן לעצמו ולא ידעתי למה השמיטו רבינו והרמב״ם כתבו בפ״ז מה׳ שאלה וז״ל כל המוכר פקדון ע״פ ב״ד ה״ז מוכר לאחרים ואינו מוכר לעצמו מפני החשד והדמים יהיו מונחים אצלו ויש לו להשתמש בהן לפיכך הרי הוא עליהן ש״ש אע״פ שעדיין לא נשתמש בהן וכתב ה״ה והדמים יהיו מונחים וכו׳ לפיכך הרי הוא עליהם ש״ש לא נתבאר זה בגמרא אבל רבינו דימה למעות צרורים אצל חנוני או מותרים אצל בעל הבית שיכול להשתמש בהן והוא ש״ש אע״פ שלא נשתמש עכ״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(כא) לא ימכרנו כ״א ע״פ ב״ד שם וכשהוא מוכרן מוכרן לאחרים ולא לעצמו וכב״י ולא ידעתי למה השמיטו רבינו והרמב״ם כתבו בפ״ז מהלכות שאלה עכ״ל והיה לכאורה נראה לומר שס״ל לרבינו דמ״ש וכשהוא מוכרן לא אמוכרן בב״ד קאי אלא כשהוא עצמו מוכרן והכי דייק לשון וכשהוא מוכרן ולא קאמר וכשמוכרן כו׳ ותרתי קאמר מוכרן בב״ד ואפילו לעצמו או מוכרן בעצמו לאחרים וכן נראה קצת מל׳ הרא״ש שכתב סתם כלשון הברייתא אבל מתוס׳ דף ל״ב בד״ה ב״ד הדיוטות כו׳ מוכח דאינו כן גם ל׳ רבי׳ שכתב כאן לא ימכרם כ״א ע״פ ב״ד לא [משמע] כדכתיבנא דהא יכול למכרם אפילו שלא בב״ד מוכרן לאחרים עוד יש לדקדק דלעיל בסימן ר״ץ כ״ר דגנאי היא דאפוטרופוס יקנהו לעצמו וב״י כתב שם עליו דאינו גנאי כיון דהודיע הדבר לב״ד ע״כ נראה ליישב כמ״ש כאן בפרישה ועמ״ש עוד מזה בביאור יותר שם בסימן ר״ץ וגם ע״ל סימן רפ״ז סכ״ב:
(כא) כל נפקד שמוכר כו׳ עבד״ר:
לא ימכרנו כ״א ע״פ ב״ד הברייתא מסיים וכתב (הביאו הב״י) דאפילו ע״פ ב״ד לא ימכרנו לנפשו וכ״כ רבינו בסימן ר״ץ סט״ו במעות של יתומים ומשם נלמד בק״ו בפקדון שמתמששים בו בעין ומש״ה לא הוצרך לכתבו כאן וכמ״ש שם והראב״ד והב״י ס״ל דוקא כאן שנשתמש בו בעין אמרו חז״ל דלא ימכרנו לנפשו וכמ״ש ע״ש ודוק:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישההכל
 
(כ) הַמַּפְקִיד סֵפֶר תּוֹרָה אֵצֶל חֲבֵרוֹ, גּוֹלְלוֹ פַּעַם אַחַת לְי״ב חֹדֶשׁ. וְאִם כְּשֶׁהוּא גוֹלְלוֹ פְּתָחוֹ וְקָרָא בּוֹ, מֻתָּר; אֲבָל לֹא יִפְתַּח בִּגְלַל עַצְמוֹ וְיִקְרָא. וְהוּא הַדִּין שְׁאָר סְפָרִים. וְאִם פָּתַח (וְקָרָא) וְגָלַל בִּגְלַל עַצְמוֹ, הֲרֵי שָׁלַח יַד בַּפִּקָּדוֹן וְנִתְחַיֵב בָּאֳנָסִים. {הַגָּה: וּכְמוֹ שֶׁאָסוּר לִקְרוֹת מִמֶּנּוּ, כָּךְ אָסוּר לְהַעְתִּיק מִמֶּנּוּ אוֹת אַחַת. וְהָנֵי מִלֵּי בְּעַם הָאָרֶץ; אֲבָל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵין לוֹ סֵפֶר כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, מֻתָּר לִקְרוֹת וּלְהַעְתִּיק מִמֶּנּוּ, כִּי וַדַּאי אַדַּעְתָּא דְהָכִי הִפְקִידוֹ אֶצְלוֹ (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק הַמַּפְקִיד). וּבִמְקוֹם בִּטוּל תּוֹרָה, שֶׁאֵין סְפָרִים נִמְצָאִים, יְכוֹלִין בֵּית דִּין לָכֹף לְאֶחָד לְהַשְׁאִיל סְפָרָיו לִלְמֹד מֵהֶן, וּבִלְבַד שֶׁיְּשַׁלְּמוּ לוֹ מַה שֶּׁיִּתְקַלְקְלוּ הַסְּפָרִים (הָרא״ש כְּלָל צ״ג סִימָן ג׳).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(נג) ז) שם ד״ד ברייתא בפ״ב דב״מ דכ״ט ע״ב ופסק כת״ק וכן דעת הרי״ף והרא״ש
(נד) ח) כתב ה״ה לשון הברייתא ואם בשבילו פתחו אסור ונראה שהוא שולח יד ופשוט הוא
(מג) גוללו פעם אחת כו׳ – והיינו לצורכה כדי שלא יתעפשו ואם גוללו תוך ל׳ יום אינו לצורכה אלא לצורכו ללמוד תורה:
(מד) פתחו וקרא בו מותר – ע״ל סי׳ רס״ז שכ׳ המחבר כמה חילוקי׳ בענין היתר קריאת׳ דהיינו שלא יקרא מתוכה דבר שלא למד מעולם ולא יקרא פרשה וישנה ולא יקרא פרשה ויתרגם ולא יפתח בה ג׳ דפין ולא יהיו שנים קורין בשני ענינים ולא שלשה אפי׳ בענין אחד ונראה דה״ה כאן וכאן לא בא אלא ללמדינו אימת מיקרי שולח יד להעמידה ברשותו לענין אונסין:
(מה) כי ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו – דומיא דהפקיד מעות אצל שלחני וחנווני הנ״ל בס״ז ומינה דאם צרר וחתם הספר בקשר משונה דגילה דעתו דקפיד בקריאתו אז ידעי׳ ביה דודאי לא ניחא ליה שיעתיק ממנו דאסור לקרות מתוכה ומיקרי שולח יד בקריאתו וכ״ש בהעתקתו מתוכו מיהו המרדכי ס״פ המפקיד כתב והביאו הב״י וד״מ אהא דכתב דת״ח מותר להעתיק וללמוד מתוכו משום דהוה דומיא דמעות מותרין אצל חנוני כו׳ דמסיק אחר זה וכתב ז״ל ואפש׳ הטע׳ משום דאמרינן במדרש משלי לא יבוזו לגנב כי יגנוב כו׳ שאין לבזות למי שגונב ד״ת ומעתיקו עכ״ל ולפי ה״ט משמע דמותר אפי׳ ידעינן ביה דקפיד מיהו מור״ם ז״ל השמיטו ואדרבה כ׳ ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו ומזה מוכח דס״ל דאם ידעינן דהוא קפיד דהוא אסור גם המרדכי לא כתב אלא בלשון אפשר וק״ל ובע״ש ערבב הדברי׳ דמתחלה כתב בל׳ מור״ם ז״ל דודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו ואחר זה כתב דין כפייה אשאיל׳ ספרי׳ וכמ״ש מור״ם ז״ל ואחר זה מסיק וכתב ז״ל כדאית׳ במדרש משלי לא יבוזו לגנב שאין לבזות למי שגונב ד״ת ומעתיקן ובלבד שישלמו לו מה שיתקלקלו עכ״ל ונרא׳ לכאורה דמ״ש כדאיתא במדרש משלי כו׳ קאי אלפני פניו דת״ח מותר להגיה ומה שסיים וכתב שלא יתקלקלו היינו מכח הלימוד והעתקה שהעתיק ולמד מתוכו וא״כ דבריו סותרין זה את זה וכמ״ש וצ״ע:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(לד) גוללו פעם אחת לי״ב חדש – כ״פ הרמב״ם והסמ״ג ורי״ו ואע״ג דגבי מציאה פסקו ל׳ יום וכ״פ המחבר לעיל סי׳ רס״ז סעיף ד׳ י״ל דמפקיד שאני כיון שמפקידו מדעת ולא אמר שצריך לגוללו כל ל׳ יום סגי בהכי מיהו דעת הטור דגם כאן צריך לגוללו כל שלשים יום והמחבר אזיל לטעמיה שכ׳ בב״י שגם דעת רי״ף והרא״ש כהרמב״ם אבל באמת לא מוכח מידי מדבריהם כמ״ש הב״ח וכן דעת רש״י דמפקיד דמי למציאה ומתני׳ ר״א ב״י היא וכן נראה עיקר דהשתא קי״ל כסתם מתניתין וכראב״י דמשנתו קב ונקי וכן פסק הב״ח וכן נראה דעת בעל מע״מ ועיין בסמ״ע ס״ק מ״ג עד ואם גוללו תוך ל׳ יום כו׳ סירכא דלישנא דהטור נקט ולהמחבר הל״ל ואם גוללו תוך י״ב חדש כו׳.
(לה) כי ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו – עיין בסמ״ע ס״ק מ״ה מיהו מור״ם ז״ל כו׳ ובע״ש ערבב הדברים כו׳ לפע״ד יפה כוון הע״ש וכוון לדעת מור״ם רבו דודאי זה דוחק שיסבור מור״ם דלא כהמרדכי בלא טעם ובפרט שהביאו בד״מ בסתם אבל כשתדקדק במרדכי תרא׳ שכולם לדבר אחד נתכוונו וז״ל שם המפקיד ס״ת אצל חבירו גולל כל י״ב חדש ולא יקרא בו לכתחלה פירש רב יודא גאון כשם שאסור לקרות בו כך אסור להעתיק ממנו אפילו אות אחת שלא ברשות דמרע לי׳ לפקדון וה״מ בבור וע״ה אבל חבר ות״ח מותר לקרות בו ומותר להעתיק ממנו ואפילו לכתחלה שלא ברשות והוא שאין לו כיוצא בו לפי שכשהפקידו אצלו יודע היה שהנפקד חבר וילמוד בו ואדעתא דהכין הפקיד אצלו כמו מפקיד מעות אצל שולחני דכשהן מותרין משתמש בהן ושמא הטעם משום דאיתא במדרש משלי על הדין קרא לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב שאין לבזות מי שגונב ד״ת והעתיקן עכ״ל (וכה״ג מצאתי בתוספתא פ״ז דב״ק המתגנב מאח׳ חבר והולך ושונה פרקו ואע״פ שנקרא גנב זוכה לעצמו שנאמר לא יבוזו לגנב כי יגנוב וגו׳ סוף שמתמנה פרנס על הצבור ומזכה הרבים וזוכה לעצמו ומשלם על כל מה שבידו שנא׳ ונמצא ישלם וגו׳ ואין שבעתים אלא ד״ת שנאמר אמרות י״י אמרות טהורות וגו׳ עכ״ל התוספתא) ולדעת הסמ״ע צריך לומר האי ושמא הטעם כו׳ טעמא אחרינא הוא וזה דוחק דהל״ל או שמא הטעם כו׳ ועוד דאם כן לטעם הראשון אמאי יהא מותר להעתיק ממנו וכי עולה על הדעת דאדעתא דהכי הפקידו אצלו שיעתיק ממנו ועוד דאם כן הוה ליה למימר נמי בטעם הראשון דאדעתא דהכי הפקידו אצלו שילמוד בו ושיעתיקו ולמה לא כתב רק שילמוד בו ועוד דכיון דכבר כתב טעם לדבר לאיזה צורך כתב טעם אחר בל׳ ושמא כו׳ אלא ודאי כך הוא המשך דברי המרדכי המפקיד ספר תורה כו׳ ולא יקרא בו לכתחילה והטעם שמקלקלו בקריאתו ואם הוא חבר ותלמיד חכם מותר לקרות ולהעתיק ממנו שלא ברשות ואע״ג שמקלקלו לפי שכשהפקידו אצלו היה יודע שהוא חבר וילמוד בו והשתא קשיא ליה נהי דטעמא דאדעתא דהכי הפקידו אצלו מהני דמותר ללמוד ממנו אע״פ שמקלקלו מכ״מ אמאי מותר להעתיק ממנו הא ודאי אדעתא דהכי לא הפקידו אצלו שיעתיק ממנו לכך קאמר ושמא הטעם משום דאי׳ במדרש כו׳ אלמא שמותר לגנוב ד״ת ולהעתיקן א״כ אפילו קפיד בודאי מותר להעתיקן ואע״ג שמקלקלן במה שמעתיק מכ״מ אדעתא דהכי הפקיד אצלו שילמוד בו ואינו מקפיד על הקלקול א״כ תרווייהו צריכי טעם דאדעתא דהכי הפקידו אצלו צריך דמותר להשתמש בו אע״פ שמקלקלו קצת וטעם דלא יבוזו לגנב צריך דאף ע״ג דמסתמא מקפיד בהכי מותר וזה דעת מור״ם שמתחלה כתב שמותר לקרות ממנו כי ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו כלומר שמטעם זה מותר לקרות ולהעתיק אע״פ שמקלקלו ואח״כ כתב שיכולים ב״ד לכוף להשאיל ספריו ובכלל זה ג״כ שמותר להעתיק אפילו חבירו מקפיד על ההעתקה מטעם דלא יבוזו לגנב וכמ״ש העיר שושן וכן נ״ל עיקר ודוק.
(לז) חודש – והיינו לצורכה כדי שלא יתעפש ואם גוללו תוך ל׳ יום אינו לצורכה אלא לצורכו ללמוד תורה עכ״ל הסמ״ע וכת׳ הש״ך דסירכא דלישנא דהטור נקט דלהמחבר הל״ל ואם גוללו תוך יב״ח כו׳ וכת׳ עוד ואע״ג דגבי מציאה בסי׳ רס״ז ס״כ פסק המחבר ל׳ יום י״ל דמפקיד שאני כיון שמפקידו מדעת ולא אמר שצריך לגוללו כל ל׳ יום סגי ביב״ח מיהו דעת הטור דגם כאן צריך לגוללו כל ל׳ יום והמחבר אזיל לטעמיה שכת׳ בב״י שדעת הרי״ף והרא״ש כהרמב״ם אבל באמת לא מוכח מידי מדבריהם כמ״ש הב״ח וכן דעת רש״י דמפקיד דמי למציאה ומתני׳ ראב״י הוא וכ״נ עיקר דהשתא קי״ל כסתם מתני׳ וכראב״י דמשנתו קב ונקי וכ״פ הב״ח וכ״נ דעת המע״מ עכ״ל:
(לח) מותר – ע״ל סי׳ רס״ז כמה חלוקי דינים בענין היתר קריאתה דהיינו שלא יקרא מתוכה דבר שלא למד מעולם כו׳ ונרא׳ דה״ה כאן אלא דלא נחית להכי ולא בא רק ללמדנו אימת מקרי שולח יד להעמיד ברשותו לענין אונסין. סמ״ע:
(לט) אצלו – דומיא דהפקיד מעות אצל שולחני וחנוני בס״ז ומינה דאם צרר וחתם הספר בקשר משונה דגילה דעתו דקפיד בקריאתו ואז ודאי לא ניחא ליה ומקרי שולח יד בקריאתו וכ״ש בהעתקתו מתוכו מיהו המרדכי כת׳ בס״פ המפקיד והביאו הב״י וד״מ אהא דכת׳ דת״ח מותר להעתיק וללמוד מתוכו כו׳ מסיק ז״ל ואפשר הטעם משום דאמרינן במדרש משלי אל יבוזו לגנב כו׳ שאין לבזות למי שגונב ד״ת ומעתיקו ע״כ ולה״ט משמע דמותר אפילו ידעינן ביה דקפיד מיהו הרמ״א השמיטו ואדרבה כת׳ ודאי אדעתא דהכי כו׳ ומזה מוכח דאם ידעינן דקפיד אסור גם המרדכי לא כת׳ אלא בלשון אפשר ובע״ש ערבב הדברים כו׳ ודבריו סותרין זא״ז וצ״ע עכ״ל הסמ״ע ועיין בש״ך שהסכים לדעת הע״ש ודעתו שאע״פ שזה מקפיד על ההעתקה מ״מ מותר להעתיק מטעם דלא יבוזו כו׳ וכת׳ שכן נ״ל עיקר עיין שם שהאריך בזה:
(מה) ואם פתח כו׳ – דקי״ל ש״י א״צ חסרון כנ״ל:
(מו) וה״מ כו׳ כי כו׳ – כנ״ל ס״ז במעות דחילוק בין שולחני לבע״ה מיהו דוקא בשאין מקפיד כמש״ש דוקא מותרין כו׳ וז״ש כי ודאי כו׳ אבל בידוע שמקפיד אסור מיהו במקום ביטול תורה מותר בכ״ע כמש״ו וכן אמר במרדכי שם ואיתא במדרש משלי לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב שאין לבזות מי שגונב ד״ת והעתיקן ובתוספתא פ״ז דב״ק המתגנב מאחר חבר כו׳:
(מז) ובמקום כו׳ – כמ״ש בפ״ד דכתובות עשה צדקה כו׳ זה הכותב ספרים כו׳ ואמרי׳ שם דכופין על הצדקה:
(ג) ואם כשהוא גולל פתחו וקרא בו מותר – ע׳ סמ״ע שכת׳ דאם גוללו תוך שלשים אסור לקרות בו ובש״ך כת׳ דסירכא דלישנא דטור הוא נקט דהא לדעת הש״ע גלילתו הוא אחת לי״ב חודש וע״ש ונראין דברי הסמ״ע גם לדעת הש״ע הוא והוא דודאי כל שלשים יום צורך הספר הוא דהא במציאה צריך לגלול א׳ לשלשים יום אלמא תיקון הספר הוא בא׳ לשלשים. אלא דבמפקיד מדעת שאני כיון דלא צוה לו ה״ל כמחל לו אותה טירחה אבל אם גוללו לשלשים יום ודאי תיקון הספר הוא וכמ״ש וא״כ מותר לקרות ביה כשגוללו לשלשים אפילו לדעת הש״ע דתיקון הספר לא ישתנה במפקיד אלא שמוחל לו אבל תוך ל׳ דאינו תיקון דהא אפילו באבידה לא הוצרך לגלול אלא א׳ לשלשים ומש״ה תוך ל׳ כשגוללו אסור לקרות בו וזה פשוט.
(כ) [הגה] להשאיל ספריו. נ״ב ובלבד שישומו ג׳ שמאים הפסד ואם יפחת ויקלקל שישלם לו הפחת ע״י אותן שמאי׳ ויתן משכן בכדי שומת הספר עכ״ל הרא״ש שם:
{כב} הופקדו אתו ספרים גוללן כל ל׳ יום וכשהוא גוללן לצורך הספר יש לו רשות לקרות בהן אבל לא יפתחנו לצרכו לקרות בו ואם פתח וקרא בו לצורך עצמו הרי זה שולח יד בפקדון והרמב״ם כתב שגוללן אחד לשנים עשר חדש וכאשר כתבתי נראה:
(כב) {כב} הפקידו אצלו ספרים גוללן כל ל׳ יום וכשהוא גוללן לצורך ספר יש לו רשות לקרות בהן בפרק אלו מציאות (בבא מציעא כט:) תניא המפקיד ס״ת אצל חבירו גוללו כל י״ב חודש פותחו וקורא בו מאי קאמר ה״ק אם כשהוא גוללו פותחו וקורא בו מותר אם בשבילו פותחו אסור סומכוס אומר בחדש ל׳ יום בישן י״ב חודש ראב״י אומר אחד זה ואחד זה ל׳ יום ומשמע לרבינו דהלכה כראב״י דמשנתו קב ונקי והרמב״ם בפ״ז מהלכות שאלה פסק כת״ק וכן דעת הרי״ף והרא״ש שלא כתבו אלא דברי ת״ק לבד:
ומה שכתב ואם פתח וקרא בו לצורך עצמו ה״ז שולח יד בפקדון כלומר ונתחייב באונסיו כן כתב הרמב״ם בפרק הנזכר:
כתב המרדכי המפקיד ספר תורה אצל חבירו גוללו כל י״ב חדש ולא יקרא בו לכתחלה פירש רב יהודאי גאון כשם שאסור לקנות בו כך אסור להעתיק ממנו אפי׳ אות אחת שלא ברשות וה״מ בבור וע״ה אבל חבר ות״ח מותר לקרות בו ומותר להעתיק ממנו ואפילו לכתחלה והוא שאין לו כיוצא בו לפי שכשהפקידו אצלו יודע היה שילמוד בו ואדעתא דהכי הפקיד אצלו כמו מפקיד מעות כשהם מותרים דישתמש בהם ושמא הטעם משום דאיתא במדרש משלי על לא יבוזו לגנב כי יגנוב שאין לבזות מי שגונב ד״ת ומעתיקן עד כאן לשונו:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(כב) גוללן כל ל׳ יום לשון ב״י בפרק א״מ תניא כו׳ [עיין ל׳ הגמרא בב״ח] ומשמע לרבינו דהלכה כראב״י דמשנתו קב ונקי והרמב״ם פ״ז מהל׳ שאלה פסק כת״ק וכן דעת הרי״ף והרא״ש שלא כתבו אלא דברי ת״ק בלבד עכ״ל וק׳ דאם כדבריו לא היה לרבינו להשתמט מלהזכיר הרי״ף והרא״ש כמו שהזכיר הרמב״ם ועוד דאין זה מדרכו לכתוב היפך דעת אביו ולא יזכירנו כלל לכן נלע״ד דס״ל לרבינו פשוט כיון דתניא התם בדף ל׳ כדרך שאמרו באבידה כך אמרו בפקדון (וב״י עצמו כתבו בר״ס זה ע״ש) ובאבידה תנן התם בהדיא אצל ספרים קורא א׳ לל׳ יום ה״ה בפקדון נמי האי שיעורא עיקר ומה שהביאו הרי״ף והרא״ש דברי ת״ק לאו ללמדנו שיעור די״ב חדש כתבוהו אלא משום סוף דבריו דגם בפקדון פותחו וקורא בו ולא ילמוד לכתחלה ע״ש ברא״ש ותמצא שכן מוכח ולא הצריכו הרי״ף והרא״ש להזכיר דברי ר״א ב״י משום דסמכו אמ״ש שם לפני זה באבידה ל׳ המשנה דקורא בהן כל שלשים יום וסמכו אכללא דדין פקדון ואבידה אחד הוא כמ״ש וכן מוכח להדיא ברמזים שרבינו הבין הרא״ש כמ״ש שכתב אשיעורא דמתני׳ וכן בפקדון איכא כל הני דינים ע״ש:
(כב) גוללן כל ל׳ יום עד״ר:
(כב) {כב} הופקדו אתו ספרים וכו׳. בפ׳ א״מ תנן מצא ספרים קורא בהן אחת לל׳ יום ובברייתא השואל ס״ת וכו׳ וכן המפקיד ס״ת אצל חבירו גוללו כל י״ב חודש וכו׳ סומכוס אומר בחדש ל׳ יום בישן י״ב חודש ראב״י אומר אחד זה וא׳ זה ל׳ יום ופרש״י ומתני׳ נמי דקתני קורא בהן א׳ לל׳ יום ולא מפליג בין ישן לחדש ראב״י היא עכ״ל וס״ל לרבינו דהכי נקטינן כסתם מתני׳ וכראב״י והרי״ף והרא״ש שהביאו מתני׳ דידן בסתמא הכי ס״ל ולא הביאו רישא דברייתא דתני בה י״ב חודש כדי לפסוק כך הלכה דהא ודאי ליתא דהלכתא כסתם מתני׳ אלא הביאו לפסוק הלכה במאי דתני בה פותחו וקורא בו ואם בשבילו פותחו אסור וע״כ השיג רבינו על הרמב״ם דפסק כמ״ד אחת לי״ב חודש ומחלק בין מציאה לפקדון דבפי״ג מגזלה לגבי מציאה פסק א׳ לל׳ יום ובפקדון פסק א׳ לי״ב חודש אבל על הרי״ף והרא״ש לא השיג מיהו הסמ״ג תפס שיטת הרמב״ם דלגבי פקדון בעשה פ״ח פסק א׳ לי״ב חודש ובעשה ע״ד לגבי מציאה פסק א׳ לל׳ יום והעיקר כדעת רבינו וכן פסק לעיל בסי׳ רס״ז ס״ב:
ומ״ש ואם פתח וקרא בו לצורך עצמו ה״ז שולח יד בפקדון. כ״כ גם הרמב״ם לשם ואיכא למידק דלמ״ש ה״ר חזקיה במרדכי דאם שאל חפץ מן הפקדון והחזירו למקומו דאינו חייב באונסים ומטעם דפי׳ לעיל בתחלת הסי׳ דכיון דמתחלה לא היה עליו אלא שואל א״כ כשמחזירו למקומו בעין אינו עליו אלא שומר א״כ בספרים נמי נימא הכי דמ״ש חפץ מחפץ ולהסמ״ג קשה יותר דאיהו כתב בה׳ גנבה ע״ש ר״י דהלכה כרבי ישמעאל דלא בעינן דעת בעלים ואפ״ה כתב לגבי ספרים דה״ז שולח יד ומהר״א שטיין כתב דאיכא לאוקמי דדוקא כשנאנסו בשעה שלומד בספרים אבל לאחר שהחזירם למקומם אה״נ דפטור עכ״ל וזה דוחק גדול דהרי כתב בסתם ה״ז ש״י בפקדון ונתחייב באונסין משמע בכל אונסין שיולדו אח״כ חייב בהן בכל ולי נראה דלא אמר המרדכי והר״ח אלא בדברים דרגילי אינשי לאושלינהו ולא קפדי בהו התם הוא דבהחזירם למקומן בלא חסרון חזר לחזקת פקדון כבתחלה אבל בספרים וכיוצא בהן דקפדי אינשי ולא אושלי משום שמתקלקלים במשמוש וטשטוש ועשן וקריעה אם לקחם הנפקד וקרא בהם חשיב ש״י בפקדון דנקרא גזלן ואפי׳ החזירן למקומן נתחייב באונסין דלא חזר דינו להיות כשומר ואפילו לרבי ישמעאל משום דא״א שלא יהיה מחסרו במקצת וכיון שמחסרו אף ר״י מודה שלא נפטר מן האונסים במה שהחזירו למקומו דכבר קם ליה ברשותיה משעה שמחסרו ואצ״ל לר״ע דאפילו לא היה מחסרו כלל מ״מ צריך דעת בעלים כיון דקפדי ולא מושלי אכן בתוספות פ״ק דמציעא (דף ו׳) בד״ה שבועה שלא שלחתי משמע דלרבי ישמעאל פטור אם החזירו למקומו אפילו השתמש בדבר שמחסרו וכ״ה בסמ״ג ריש סי׳ פ״ח בעשה ולא ידעתי למה וצ״ע
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(כא) הִפְקִיד אֶצְלוֹ כְּסוּת, מְנַעֲרָהּ בְּעִנְיָן שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רס״ז.
מקורות וקישורים לשו״עט״זטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהעודהכל
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

{כג} הופקד אתו כסות מנערה אחד לשלשים יום ובדיני אבידה כתבתי כיצד ניעור הכסות וגלילת הספרים בסי׳ רס״ז.
(כג) {כג} הופקד אצלו כסות מנערה אחד לל׳ יום ובדיני אבידה כתבתי כיצד ניעור הכסות וגלילת הספרים בסימן רס״ז במה דברים אמורים שאין המפקיד עמו במדינה וכו׳ על ניעור כסות וגלילת ספרים דמציאה תניא (שם) כדרך שאמרו באבידה כך אמרו בפקדון פקדון מאי עבידתיה גביה אמר רב ששת בפקדון שהלכו בעליו למ״ה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(כג) שאין המפקיד עמו במדינה מכאן יש ראיה קצת דמש״ר לעיל בסימן רס״ז בעיר לאו דוקא אלא ר״ל במדינה וק״ל ועמ״ש שם:
מקורות וקישורים לשו״עט״זטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישההכל
 
(כב) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּפִקָּדוֹן שֶׁהָלְכוּ בְּעָלָיו לִמְדִינַת הַיָּם. אֲבָל הָיוּ עִמּוֹ בְּאוֹתָהּ הָאָרֶץ, הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁיֹּאבַד.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(נה) ט) שם ברמב״ם ברייתא שם ד׳ ל׳ ע״א וכדמוקי לה רב אדא בר חמא משמיה דרב ששת
(מו) בד״א בפקדון שהלכו בעליו למדינת הים אבל אם היה עמו באותו הארץ כו׳ – כן הוא ג״כ ברמב״ם אבל בטור כתב כאן ז״ל בד״א שאין המפקיד עמו במדינ׳ אבל אם הוא עמו כו׳ וסתם מדינה בל׳ הגמ׳ ופוסקי׳ הוא עיר וכ״כ הטור בהדיא בסי׳ רס״ז וסי״ט ז״ל וכדרך שאמרו באבידה אמרו בפקדון שהלכו בעליו למדינת הים אבל אם הם בעיר א״צ לטפל בהן עכ״ל מיהו יש לדקדק מדהתחיל שם במדינת הים וכל׳ הגמרא דמוקי לה הכי וסיים אבל אם הם בעיר דהן שתי קצוות רחוקות צ״ל דמ״ש אבל אם הם בעיר אינו ר״ל דוקא עמו דנפקד בעיר א׳ אלא ה״ק דוקא כשהוא במדינת הים שהוא נעלם מהעין ולא ידענו עת בואו אבל אם הוא בעיר ר״ל שהוא עם הנפקד במקום ישוב במדינה אחת א״צ לטפל בו ולפ״ז יהיו דברי הרמב״ם והמחבר והטור בענין א׳ ודוק ועמ״ש בפרישה בסי׳ רס״ז:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

בד״א שאין המפקיד עמו במדינה אבל אם הוא עמו אין הנפקד צריך לטפל בו שהוא יבוא ויטפל בו.
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חושן משפט רצב – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), מקורות וקישורים לשו"ע חושן משפט רצברשימת מהדורות, באר הגולה חושן משפט רצב, סמ"ע חושן משפט רצב, ט"ז חושן משפט רצב, ש"ך חושן משפט רצב, באר היטב חושן משפט רצב, ביאור הגר"א חושן משפט רצב, קצות החושן חושן משפט רצב, הגהות ר' עקיבא איגר חושן משפט רצב, נתיבות המשפט ביאורים חושן משפט רצב, חכמת שלמה חושן משפט רצב, פתחי תשובה חושן משפט רצב, טור חושן משפט רצב, מקורות וקישורים לטור חושן משפט רצב, בית יוסף חושן משפט רצב, אור חדש – תשלום בית יוסף חושן משפט רצב – באדיבות המחבר, הרב אהרן אופיר (כל הזכויות שמורות למחבר), דרכי משה חושן משפט רצב, דרישה חושן משפט רצב, פרישה חושן משפט רצב, ב"ח חושן משפט רצב

Choshen Mishpat 292, Shulchan Arukh Sources Choshen Mishpat 292, Be'er HaGolah Choshen Mishpat 292, Sema Choshen Mishpat 292, Taz Choshen Mishpat 292, Shakh Choshen Mishpat 292, Baer Heitev Choshen Mishpat 292, Beur HaGra Choshen Mishpat 292, Ketzot HaChoshen Choshen Mishpat 292, Hagahot R. Akiva Eiger Choshen Mishpat 292, Netivot HaMishpat Beurim Choshen Mishpat 292, Chokhmat Shelomo Choshen Mishpat 292, Pitchei Teshuvah Choshen Mishpat 292, Tur Choshen Mishpat 292, Tur Sources Choshen Mishpat 292, Beit Yosef Choshen Mishpat 292, Or Chadash - Tashlum Beit Yosef Choshen Mishpat 292, Darkhei Moshe Choshen Mishpat 292, Derishah Choshen Mishpat 292, Perishah Choshen Mishpat 292, Bach Choshen Mishpat 292

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×