(א) כיס מלא מעות וכיוצא בזה בדברים שהם נפרדים זה מזה והגביה הכל כדי ליטול אחד מהם האם מתחייב באחריות הכל. הרמב״ם בהל׳ גזילה ואבידה ג,יב, וסמ״ג בעשה עג, כתבו דהוא ספק בגמרא, והמ״מ שם כתב דכ״כ רבינו יהונתן, ע״כ, ומאידך הראב״ד בהשגות שם כתב דחייב באחריות הכל, והמ״מ שם כתב דכן דעת הרי״ף.
אמר שרוצה לשלוח יד בפיקדון לא חשיב שליחות יד לחייבו באונסים. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף ד, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בלא תעשה שלז, וכן הביא להלכה בעשה עג, בשם ר״י.
השולח יד בפיקדון והוקר האם משלם כשעת ההוצאה או כשעת התביעה. הב״י בסעיף ה אות ח-ט, הביא דזה מחלוקת רבי עקיבא ובית הלל ופסקו הפוסקים כרבא שפסק כבית הלל כשעת ההוצאה, ע״כ, ויש להעיר דכן כתבו ר״ח בב״מ מג: ד״ה ר׳ עקיבא, והרי״ף בב״מ סח, והרא״ש בב״מ ג,כז, ורש״י בב״מ מג: ד״ה ורבא, וכן נראה מדברי הרמב״ם בהל׳ גזילה ג,יא, שכתב דהשולח יד בפיקדון נעשית הגזילה ברשותו כדין כל הגזלנים, וגבי גזלן כתב שם ג,א, דחייב כשעת הגזילה אם לא שברה בידיים ואם שברה כשעת השבירה, ע״כ, ומאידך ראב״ן בסי׳ תנה דין לא, כתב דהלכה כרבי עקיבא דחייב כשעת התביעה, והדרכ״מ באות ד, הביא מהמרדכי דהלכה כשעת התביעה, ע״כ, ודברי המרדכי האלו מקורם בדברי ראב״ן שם, והב״י בסוף סעיף טו אות יז, הביא מהמרדכי דראבי״ה פסק כשעת התביעה, ע״כ.
כשעת ההוצאה מבית הבעלים, מה הפירוש. רש״י בב״מ מג: ד״ה אלא פשיטא, ור״ח שם ד״ה כשעת הוצאה, והמאור בב״מ סז, כתבו דהיינו שעה ששלח בה יד, ומאידך ראב״ן בסוף סי׳ תנה, כתב דהיינו שעת ההפקדה, וכתב הטעם דכיון דלא ידעינן מתי שלח בה יד ואפשר ששלח בה יד סמוך להפקדה משלם כשעת ההפקדה, ע״כ, ושמא היינו דכיון דשבחה הוי הבעלים המוציא מחבירו ועליו הראיה.
רבי עקיבא אומר כשעת התביעה, במה איירי רבי עקיבא. תוס׳ בב״מ מג: ד״ה ר״ע, כתבו דרבי עקיבא איירי רק בזול ויוקר דמשלם כשעת התביעה בין הוזל ובין הוקר, ומאידך ראב״ן בסי׳ תנה דין לה, כתב דרבי עקיבא איירי בשבח דגופה, וס״ל דאם בשעת התביעה השבח על גופה כגון שהיא מעוברת הוי של נגזל ואם אינו על גוף הבהמה כגון שכבר ילדה הוי של נגזל.
מי שהוא סוחר ודרכו לקנות סחורה במעות ולמוכרה דינו כשולחני דיכול להשתמש בהם. כ״כ ראב״ן בסי׳ תנה דין לה, וכעין זה הביא הב״י בסעיף ז אות יא ד״ה ומ״ש בשם רבינו תם, מהמרדכי.
באו אנסים על הנפקד ואינו אמיד ונתן להם ולא היו יכולים למוצאו בעצמם האם חייב. הב״י בסעיף ח אות יב, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דר״י בתמים דעים סי׳ רג, כתב בתחילה דפטור מחמת שהיו יכולים למוצאו בעצמם, ולאחר מכן הביא דבנו רבינו אלחנן כתב בתוספותיו בשמו דפטור בכל גווני כי אדעתא דהכי קיבל לשמור.
טען המפקיד שלחת בו יד ועל ידי זה נתחסר משויו ואמר הנפקד שלחתי בו יד אבל לא נתחסר נאמן בשבועה במיגו שיכל לומר לא שלחתי בו יד. כ״כ ראב״ן בסי׳ רנג דין כא.
הופקד אצלו ממון של פדיון שבויים והוא מופקד לצורך שבויים מסוימים ובאו עליו אנסים ופטר עצמו בממון זה חייב. כן הביא הב״י והשו״ע בסעיף ט אות יג, ויש להעיר דכן מבואר מדברי סמ״ג בעשה פח.
חסרו הפירות כדי חסרונם שראויין להתחסר ועדיין לא הושלמה השנה האם ימכרם. הטור והב״י בסעיף טו, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה פח, כתב דלא ימכרם. עי׳ במה שכתבתי בכללי פסיקה שבסוף הספר גבי אין הלכה כתלמיד במקום הרב, ליישב את דברי הרא״ש מקושיית הב״י ומקושיית הגר״א ומקושיית הפלפולא חריפתא.
מכרן בבי״ד כשנחסרו כדי חסרונם נותן למפקיד את מה שקיבל תמורתם, אבל מכר כשנחסרו פחות מכדי חסרונם הוי לי כשמוכר כשולח יד בפיקדון. כן הביא הדרכ״מ בסעיף טו אות יז, באות ד בדרכ״מ, מהמרדכי, ויש להעיר דמקור הדברים בראב״ן סי׳ תנה דין לא, וראב״ן שפ כתב עוד דאף כשנחסרו כדי חסרונם אם מכרם שלא בבי״ד הוי ליה כשולח יד בפיקדון, ע״כ, והדרכ״מ כתב דמתחייב כשווים בשעת התביעה, ע״כ, והיינו מחמת דראב״ן פסק כרבי עקיבא דשולח יד בפיקדון חייב כשעת התביעה, ועי׳ במה שכתב בזה הב״י בסעיף ה אות ח-ט, ובמה שכתבתי שם.
המוכר פיקדון על פי בי״ד מוכרן לאחרים ולא לעצמו ויכול להשתמש בדמים לפיכך הוא שומר שכר עליהם. כן הביא הב״י והשו״ע בסעיף יט אות כא, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בעשה פח.
הופקד אצלו ספרים האם גוללן כל ל׳ יום או כל י״ב חודש. הטור והב״י בסעיף כ אות כב, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה פח, כתב כל י״ב חודש.
הופקד אצלו ספרי תורה ופתח וקרא בהם לצורך עצמו הרי זה שולח יד וחייב באונסים. כן הביאו הטוש״ע והב״י בסעיף כ אות כב, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בעשה פח.
הופקד אצלו ספרים או כסות וכיוצא בזה והבעלים נמצאים בעיר ולא באו לטפל בה האם מותר לו לטפל בה אם ירצה. הטור בסעיף כב, כתב דאינו צריך לטפל, ע״כ, ומשמע דאם רוצה יכול, ויש להעיר דהשו״ע וכן הרמב״ם בהל׳ שאלה ופקדון ז,ד, וסמ״ג בעשה פח, כתבו הרי זה לא יגע בהן, ע״כ, ומשמע דאסור.