×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים, ובו ג׳ סעיפים
(א) מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ בָּנִים גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים, וְהִשְׁבִּיחוּ הַגְּדוֹלִים אֶת הַנְּכָסִים, כָּל הַשֶּׁבַח לָאֶמְצַע וַאֲפִלּוּ שְׂכַר עֲמָלָם לֹא יִטְּלוּ. וְאִם אָמְרוּ: רְאוּ מַה שֶּׁהִנִּיחַ לָנוּ אַבָּא, הֲרֵי אָנוּ עוֹשִׂים וְאוֹכְלִים, הַשֶּׁבַח שֶׁל מַשְׁבִּיחַ; וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַשֶּׁבַח מֵחֲמַת הוֹצָאָה שֶׁהוֹצִיא הַמַּשְׁבִּיחַ, אֲבָל שָׁבְחוֹ נְכָסִים מֵחֲמַת עַצְמָן, הַשֶּׁבַח לָאֶמְצַע. וְכֵן אִם הָיְתָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל מֵת הִיא הַיּוֹרֶשֶׁת בִּכְלַל אַחְיוֹתֶיהָ אוֹ בִּכְלַל בְּנוֹת דּוֹדֶיהָ, וְהִשְׁבִּיחָה הַנְּכָסִים, הַשֶּׁבַח לָאֶמְצַע; וְאִם אָמְרָה: רְאוּ מַה שֶּׁהִנִּיחַ לִי בַּעְלִי הֲרֵינִי עוֹשָׂה וְאוֹכֶלֶת, וְהִשְׁבִּיחָה הַנְּכָסִים מֵחֲמַת הוֹצָאָה, הַשֶּׁבַח שֶׁלָּהּ, זֶהוּ דַעַת הָרַמְבַּ״ם לְבַדּוֹ וְלֹא מָצִינוּ לוֹ חָבֵר. אֲבָל דַּעַת הַכֹּל, שֶׁזֶּה שֶׁאָמַרְנוּ בְּרֵישָׁא שֶׁאִם הִשְׁבִּיחוּ גְדוֹלִים אֶת הַנְּכָסִים הִשְׁבִּיחוּ לָאֶמְצַע, הַיְנוּ דַּוְקָא כְּשֶׁשָּׁבְחוּ הַנְּכָסִים מֵחֲמַת עַצְמָן, דְּהַיְנוּ שֶׁשָּׂכְרוּ פּוֹעֲלִים מִמְּמוֹן תְּפִיסַת הַבַּיִת, אוֹ שֶׁנָּשְׂאוּ וְנָתְנוּ בִּסְחוֹרָה; אֲבָל אִם הִשְׁבִּיחוּ עַל יְדֵי שֶׁהוֹצִיאוּ הוֹצָאוֹת מִשֶּׁלָּהֶם, אוֹ שֶׁטָּרְחוּ בְגוּפָם לַחְפֹּר וְלִבְנוֹת, הַשֶּׁבַח לְעַצְמָן. וְאִם הִשְׁבִּיחוּ בְּדָבָר שֶׁאִם הָיוּ מוֹדִיעִים לַקְּטַנִּים גַּם הֵם יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹתוֹ, כְּגוֹן לִשְׁמֹר וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, הַשֶּׁבַח לָאֶמְצַע אַף עַל פִּי שֶׁטָּרְחוּ בְגוּפָם, כֵּיוָן שֶׁלֹּא הוֹדִיעוּם תְּחִלָּה. וְאִם אָמְרוּ: רְאוּ מַה שֶּׁהִנִּיחַ לָנוּ אַבָּא הֲרֵי אָנוּ עוֹשִׂים וְאוֹכְלִים, כָּל הַשֶּׁבַח שֶׁהִשְׁבִּיחוּ בְּכָל הַנְּכָסִים, אֲפִלּוּ בְּחֵלֶק הָאַחִים, הוּא שֶׁל עַצְמָם, וַאֲפִלּוּ הִשְׁבִּיחוּ מֵחֲמַת נְכָסִים. {הַגָּה: וְאִם הָאַחִים גְּדוֹלִים, אֵין צָרִיךְ לְאוֹמְרוֹ בְּבֵית דִּין, רַק בִּפְנֵי עֵדִים. אֲבָל אִם יֵשׁ בָּהֶן יְתוֹמִים קְטַנִּים, צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר אוֹתוֹ בִּפְנֵי בֵית דִּין (טוּר בְּשֵׁם הָרא״ש וְהַמַּגִּיד פ״ט דִּנְחָלוֹת וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַ״ן). וְכָל זֶה בְּאַחִין שֶׁנִּזּוֹנִין יַחַד, אֲבָל אִם אֵין נִזּוֹנִין יַחַד, אֲפִלּוּ הִשְׁבִּיחַ מֵחֲמַת עַצְמוֹ, אֵינוֹ נוֹטֵל רַק כִּשְׁאָר יוֹרֵד שֶׁלֹּא בִרְשׁוּת לְנִכְסֵי חֲבֵרוֹ (טוּר בְּשֵׁם הָרַאֲבַ״ד). אֶחָד מִן הָאַחִין שֶׁהָיוּ לוֹ בָּנִים הַרְבֵּה וְהִשְׁבִּיחוּ הַנְּכָסִים, אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר: תְּנוּ לִי מַה שֶּׁהִרְוִיחוּ בָּנַי, וְכֵן הָאֲחֵרִים אֵינָן יְכוֹלִין לוֹמַר: תֵּן לָנוּ מַה שֶּׁאָכְלוּ בָּנֶיךָ, אֶלָּא הַכֹּל מִן הָאֶמְצַע (הַמַּגִּיד פ״י דִּנְחָלוֹת). אֶחָד מִן הָאַחִין שֶׁנָּתַן מַתָּנָה לַאֲחֵרִים, וְרָאוּ הָאַחִין וְשָׁתְקוּ, הָוֵי מְחִילָה (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פ״ק דב״ק).}
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר׳ עקיבא איגרעודהכל
רמב״ם נחלות ט׳:ב׳, רמב״ם נחלות ט׳:ב׳-ג׳, רמב״ם נחלות ט׳:ב׳, רמב״ם נחלות ט׳:ג׳
(א) {א} מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים והשביחו הגדולי׳ את הנכסים כל השבח לאמצע משנה בפרק מי שמת (בבא בתרא קמג:) וכתוב בנ״י בפרק המפקיד גבי מרי בר איסק דמשמע מדברי הרי״ף דה״ה לגדולים וגדולים אבל הראב״ד סובר דדוקא גדולים וקטנים:
ומה שכתב ואפי׳ שכר עמלם לא יטלו כ״כ הרא״ש השביחו לאמצע ואף שכר עמלם לא יטלו ולא דמי לשאר שותף דאמרי׳ דכיורד ברשות דמי ונוטל כדין אריס משום דשותפין לא מחלי אהדדי אבל אחין מחלי אהדדי וכ״כ ה״ה בפ״ט מה״נ בשם (הרמב״ם) [הרמב״ן] והרשב״א ז״ל וכתב שבזה מודה הרמב״ם ז״ל:
ומה שכתב בד״א ששבחו מחמת הנכסים וכו׳ ואם השביחו בדבר שאם היו מודיעים אותו לקטני׳ גם הם היו יכולים לעשותו כגון לשמור וכיוצא בו השבח לאמצע וכו׳ שם על המשנה הנזכרת (שם) אמר רב חביבא בריה דרב יוסף בריה דרבא משמיה דרבא ל״ש אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים אבל שבחו נכסים מחמת עצמן השביחו לעצמן איני והא״ר חנינא אפילו לא הניח להם אביהם אלא אודייני השכר לעצמן והא אודייני מחמת עצמו שאני אודייני דלנטירותא הוא דעבידא ואפילו קטנים מצו מנטרי לה: ופר״ש ל״ש. דהשביחו לאמצע:
אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים. לא טרחו ולא הוציאו משלהם כלום אלא מנכסי אביהם שכרו פועלים והשביחו נכסים: מחמת עצמן. שחפרו ונטעו ושכרו משלהם ולא משל אביהם אז השביחו לעצמן: אודייני. בור וכיסוי ושוכרין אותו להשקות שדות ממימיו: מחמת עצמן. הוא שמשמרין אותו הגדולים וצריכים לעמוד ע״ג פן יהיה הפקר לכל שואבי מים. וז״ל ה״ה בפ״ט מה׳ נחלות נכסים מחמת נכסים פירוש כגון ששכרו פועלים מממון תפיסת הבית והגדולים לא עשו אלא שטרחו להכניס פועלים ולהוציא פועלים ולקנות ולסחור ולישב בחנות [בדק הבית: על מ״ש דלישב בחנות הוי נכסים מחמת נכסים יש לדון דכיון שצריך לישב שם כל היום הוי מחמת עצמן דכיון שהוא דבר שאין הקטנים יכולים לעשותו דסתם קטנים אינם בקיאים למכור בחנות ואפשר דמיירי בדברים שהקטנים ראויים למכרם:]
וכיוצא בזה אבל שבחו נכסים מחמת עצמן פירוש בשהוציאו הוצאות הגדולים משלהם וכן אם טרחו בגופם לחפור ולבנות וכיוצא באלו המלאכות שאין אדם טורח ומוחל לאחרים השביחו לעצמן ויש פירוש אחר וזה נכון והוא דעת ן׳ מיגא״ש ז״ל עכ״ל וכך הם דברי הר״ן ז״ל ועיין בנ״י בפ׳ המפקיד גבי מרי בר איסק:
(ב) {ב} ומה שאמר בשם הראב״ד דהא דמפלגינן בין שבחו נכסים מחמת נכסים בין שהשביחם משלהם דוקא בשנזונים יחד מתפיסת הבית וכו׳ בפרק המפקיד (בבא מציעא לט:) גבי בר איסק אתא ליה אחא מבי חוזאי אתא לקמיה דרב חסדא א״ל ליפלוג לי מפרדסיו ובוסתני דשתל א״ל שפיר קאמר לך דתנן השביחו גדולים את הנכסים השביחו לאמצע כתב הרא״ש ואע״ג דאמרי׳ בפ׳ מי שמת (בבא בתרא קמג:) ל״ש אלא ששבחו מחמת נכסים אבל אם שבחו מחמת עצמן השביחו לעצמן ה״נ מרי בר איסק ירד לכל נכסי אביו והשביח ממקרקעי ומטלטלי הירושה והראב״ד כתב מדלא דקדק רב חסדא אם השביח מרי נכסים מחמת נכסים או מחמת עצמו משמע שאין חילוק והא דמפלגינן התם בשבנים גדולים וקטנים מתפרנסין יחד מתפיסת הבית אז רשאים האחים לירד ולהשביח מיהו לאמצע השביחם אי לא חסרו מדידהו ומסתמא מחלי גבייהו כיון דקטנים נינהו ואם השביחו מחמת עצמן השביחו לעצמן ואם אמרו לבית דין הרי אנו עושים ואוכלים השביחו לעצמן ואפילו השביחו נכסים מחמת נכסים שב״ד נותנין להם רשות כל זמן שהם שותפים ונזונים מן האמצע אבל הכא שלא היה האח נזון עמו אין לו רשות לירד ולהשביח ואפי׳ השביח מחמת עצמו אינו נוטל אלא כיורד שלא ברשות עכ״ל.
כתב נ״י אהא דאמרינן גבי אודייני דאפי׳ קטנים מצי מנטרי לה יש שפירשו שכל מלאכה שיכולים הפעוטות לעשותה בגופן נמחלת אפי׳ קטנים אלו מוטלים בעריסה והכי קאמר אפילו מי שהם קטנים מצו מנטרי לה (הרמב״ם) [הרשב״א] עכ״ל.
וכתב עוד בשם הריטב״א וכן בכל עסק כיוצא בזה הנעשה בכלי הבית שהפעוטות יכולים לעשותו כמו גדולים אבל משקל ואוזופי ברבית לא הוי דבר שהקטנים יכולים לעשותו דהא צריך דעת גדול לאוזפי במקום בטוח. וכתב עוד ואע״ג דאמרן בעיסקא אין הפעוטות יכולים לעשותו מ״מ גם אינו חשוב כעושה מלאכה בגופו הרא״ה ז״ל ונ״ל דנ״מ להא דאודייני ואפילו הגדול גברא רבא:
(א) האם בגדולים וגדולים אמרינן דמה שהשביחו השביחו לאמצע. הב״י בסעיף א אות א בד״ה מי שמת, הביא בזה מחלוקת, וכתב על פי דקדוק דברי הראב״ד בהשגות בהל׳ נחלות ט,ד, דס״ל לראב״ד דבגדולים וגדולים אינו לאמצע, ויש להעיר דהראב״ד בתמים דעים סי׳ נח, כתב להדיא דהוא לאמצע.
אם אמרו ראו מה שהניח לנו אבינו הרי אנו עושין ואוכלין, האם נוטלין את כל השבח. הב״י באות ג, ד״ה ומ״ש כל השבח, הביא מחלוקת אם נוטלין את כל השבח או רק את חלקם ובחלק אחיהם נוטלים כיורד לשדה חבירו ברשות, דהרא״ש והטור וכן משמעות הרמב״ם, סברי דנוטלים הכל, ומאידך הר״ן והרמב״ן ס״ל דאין נוטלים הכל, ויש להעיר דתוס׳ בב״ב קמג: ד״ה ואם, כתבו דרשב״ם ס״ל דאינו נוטל את כל השבח, ומאידך ר״י וריב״ם ס״ל דנוטל הכל, ע״כ, והנמוק״י בב״ב קפ ד״ה ואם אמר, כתב דמסתברא דאינו נוטל הכל, וכתב דכן סבר נמי ר״ת, ע״כ, וכ״כ הריטב״א בב״ב קמג: ד״ה השביחו, כר״ת, וכ״כ הרמ״ה בב״ב פ״ט סי׳ ד, דאין נוטלין את כל השבח, ונמצא בידינו דהרא״ש והטור וכן משמעות הרמב״ם, ור״י וריב״ם ס״ל דנוטלים הכל, ומאידך הר״ן והרמב״ן ור״ת והנמוק״י והריטב״א ורשב״ם והרמ״ה ס״ל דאין נוטלים הכל, ואכתי מידי ספיקא לא נפיק.
האם צריך לומר ראו מה שהניח וכו׳ בפני בי״ד או דסגי בעדים. הטור והב״י בסעיף א ד״ה ומ״ש ור״ח, הביאו בזה מחלוקת דר״ח ס״ל דצריך בי״ד, והרא״ש ס״ל דהיינו דוקא כשיש קטנים אבל כשיש גדולים סגי בעדים, והר״ן והמ״מ ומשמעות הרמב״ם דבכל גוונא אין צריך בי״ד, ע״כ, ויש להעיר דמה שהביאו הטור והרא״ש דר״ח ס״ל דצריך בי״ד, אינו מוכרח, דהרשב״א בב״ב קמג: ד״ה אלא נראה, הביא דבפירושי ר״ח יש חילוף גירסאות, והרשב״א שם ס״ל דאין צריך בי״ד והביא דכן סבר רשב״ם, ומאידך הביא דהראב״ד ס״ל דצריך בי״ד, ע״כ, וכ״כ ראב״ן בסי׳ תע ד״ה הניח, דצריך בי״ד או ג׳ הדיוטות, והנמוק״י בב״ב קפ ד״ה ואם אמרו, כתב דאין צריך בי״ד, ונמצא בידינו דמדברי ר״ח אין ראיה גמורה ויותר נוטה דס״ל דצריך בי״ד וכן דעת הראב״ד, והרא״ש ס״ל דצריך רק כשיש קטנים, והר״ן והמ״מ ומשמעות הרמב״ם, והנמוק״י והרשב״א ורשב״ם ס״ל דאין צריך בי״ד, ולפי זה מה שפסק הרמ״א כהרא״ש דצריך בי״ד כשהם קטנים, ע״כ, אין פסק זה ברור ויש להשיב עליו.
האם יש בזמנינו תלמיד חכם דדינו כאילו פירש לעצמי אני עושה. הב״י בסעיף ב אות ג, הביא מהנמוק״י דאין בזמנינו, וכתב הב״י דאין דבריו נראים כלל, ע״כ, ויש להעיר דמדברי הטור שפסק את דין ת״ח אף בזמנו מוכח דלא ס״ל כהנמוק״י אלא כהב״י, ובאמת מסתבר כהב״י דאמנם אין בזמנינו גדולים בתורה כדורות הראשונים אבל הכא לא תלי בגדול בתורה אלא במקפיד על זמנו ובזמנינו יש ת״ח שמקפידים על זמנם כדורות הראשונים, וראב״ן בסי׳ קז, כתב דלאו דוקא ת״ח אלא כל שיש לו עיסוקים אחרים הוי כמפרש, ע״כ, ולפי זה ודאי דס״ל דהוא הדין לת״ח בזמנינו.
הא דאמרינן דתלמיד חכם חשיב כמפרש לעצמי אני עושה האם היינו אף בכל מי שיש לו עיסוקים אחרים או רק בעוסק בתורה. ראב״ן בסי׳ קז, כתב דהוא הדין לכל מי שיש לו עיסוקים אחרים, ועי׳ במה שכתבתי לעיל בסמוך גבי אם יש בזמנינו ת״ח.
אם אמרו ראו מה שהניח וכו׳, והשביחו הנכסים מחמת נכסים. הטור בסעיף א אות ג, הביא דהרמב״ם ס״ל לפי גירסתו בגמרא דשבח זה הוי לאמצע, והרא״ש והראב״ד ס״ל דאף שבח זה הוא למשביחים, והב״י הביא את השגת הראב״ד שכתב דהרי״ף לא גרס כהרמב״ם, והב״י הביא דהמ״מ כתב כיצד הרמב״ם גרס בגמרא, והב״י חלק וכתב כיצד נראה לו שהרמב״ם גרס בגמרא, והשו״ע בסעיף א, הביא את דברי הרמב״ם וכתב שלא מצינו לו חבר, ע״כ, ויש להעיר דמדברי רשב״ם ותוס׳ בב״ב קמג: בסוף העמוד, מבואר דלא גרסי כהרמב״ם, וכן הפירוש המיוחס לרבינו גרשום שם ד״ה לא שנו, גרס דלא כהרמב״ם, וכ״כ הנמוק״י בב״ב קפ ד״ה גרסינן בגמרא, וכן מדברי הרמ״ה בב״ב פ״ט סי׳ ד, במה שכתב מיהו כי שאני לן בין אמרו וכו׳, מבואר דס״ל דלא כהרמב״ם, וכן מבואר מדברי רבינו יונה בב״ב קמג: ד״ה מתניתין, וכן מבואר מדברי הריטב״א בב״ב קמג: ד״ה גמרא לא שנו, וכן מהמשך דבריו, ומדברי הרמב״ן בב״ב קמג: ד״ה גמ׳ לא שנו, מבואר דלא גרס כמו שכתב הב״י שכתב הרמב״ם, אולם מ״מ אפשר דגרס כמו שכתב המ״מ בדעת הרמב״ם, וכן מדברי הרשב״א בב״ב קמג: ד״ה גמרא לא שאנו, מבואר דלא גרס כהרמב״ם, ומאידך סמ״ג בעשה צו, כתב כהרמב״ם דהוי לאמצע, ונמצא בידינו דהרמב״ם וסמ״ג ס״ל דשבח זה הוי לאמצע, ומאידך הרא״ש והראב״ד והרי״ף ורבינו גרשום ורשב״ם ותוס׳ והרשב״א והריטב״א והנמוק״י והרמ״ה ורבינו יונה וכן נראה קצת מדברי הרמב״ן, כולהו ס״ל דלא כגירסת הרמב״ם ונדחו דברי הרמב״ם מההלכה, והכי נקטינן כדעה השניה שהובאה בשו״ע דנוטלים את השבח.
אם אמרו ראו מה שהניח וכו׳, האם האי דינא הוי נמי בגדולים וגדולים. הטור והב״י והדרכ״מ בסעיף א אות ד, הביאו בזה מחלוקת, דהראב״ד ס״ל דלא הוי אלא בגדולים וקטנים אבל בגדולים וגדולים נוטלין כדין אריס, ומאידך הרא״ש והתוס׳ בשם ריב״ם וכן נראה דעת הרמב״ם, וכן הוא דעת הרי״ף דאף בגדולים וגדולים השבח לעצמם, ויש להוסיף דכן מבואר מדברי רבינו יונה בב״ב קמג: ד״ה מתניתין הניח, דדינא דמתני׳ איירי אף בגדולים וגדולים, וכ״כ הריטב״א בב״ב קמג: ד״ה מתניתין הניח, והכי נקטי׳ דלא כהראב״ד אלא השבח לעצמם.
מה פירוש אשה יורשת. הטוש״ע והב״י בסעיף א אות ה, הביאו דהיינו שהיא יורשת מחמת קורבא, וכן הביא הב״י בשם רשב״ם, ויש להעיר דרשב״ם בב״ב קמד. ד״ה באשה, פירש כגון שאמר האב תטול אשתי כאחד מן הבנים, וכ״כ סמ״ג בעשה צו, ומאידך מדברי הראב״ד בתמים דעים סי׳ נז, מבואר דס״ל דיורשת מחמת קורבא.
בני בנים שהשביחו בנכסי שותפות אבי אביהם עם אחיו ואבי אביהם חי דינם כמו אבי אביהם שהשביח שאכילתם מהאמצע ושבחם לאמצע אבל דור רביעי שהשביח הרי הוא כאחר ודינם כנכרים והשותפים תובעים מהם מה שאכלו והם תובעים מה שהשביחו. כ״כ הראב״ד בתמים דעים סי׳ נח, על פי הירושלמי בב״ב ט,ג, וכתב דהיינו בחיי אבי אבי אביהם אבל אם מתו האבות הדור האחרון נחשב כדור ראשון.
הא דאמרינן בתוספתא דלא יאמרו האחים תן לנו מה שאכלו בניך היינו שאכלו בסתמא ולא מיחו האחים אבל אם מיחו או שרוצים מעתה לעכב עליו יכולים. כ״כ הראב״ד בתמים דעים סי׳ נח.
(א) וזהו שלא כדברי נ״י פרק המפקיד דף פ׳ ע״ב שכתב שנוטל שכר טרחו וע״ש:
(ב) בתשובת מיימון ס״ס משפטים סימן ר״ח אח גדול שנאנס איזה דבר מידו אפילו נגנב או נאבד פטור אע״פ שאחיו הקטן אין לו כלום בידו מ״מ מיקרי שמירה בבעלים וע״ש:
(א) מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים כו׳ דע שברמב״ם פ״ט דנחלות ליתא האי בד״א ששבחו כו׳ וג״כ לא ס״ל הכי ובג׳ דברים מחולק הרמב״ם עם מש״ר כאן בדין זו והוא מפני שהיה לו גירסא אחרת בגמרא ותלוייה בו הג׳ דינים וכאשר יראה לעינים ע״פ מה שאעתיק לשון הגמרא ודברי הרמב״ם והוא זה דבפ׳ מי שמת דף קמ״ה תנן הניח בנים גדולים וקטנים השביחו גדולים את הנכסים השביחו לאמצע ואם אמרו גדולים ראו מה שהניח לנו אבא הרי אנו עושין ואוכלין השביחו לעצמן והקשו בגמרא והאר״ח אפי׳ הניח להן אודייני (פירוש כסא גדול שיושבים עליה שומרי גנות) השכר לאמצע והא אודייני מחמת עצמן היא ותירצו שאני אודייני דלנטירותא הוא דעבידא ואפילו קטנים נמי מצו למנטריה ביה ע״כ גירסת כל הספרים והדברים הללו הן עצמן שכ״ר כאן אבל הרמב״ם פ״ט כתב ז״ל השביחו גדולים את הנכסים השביחו לאמצע אמרו ראו מה שהניח לנו אבינו והרי אנו עושין ואוכלין השבח של משביח והוא שיהיה שבח מחמת היצאה שהוציא המשביח אבל שבחו נכסים מחמת עצמן השבח לאמצע עכ״ל וז״ל הראב״ד שם על דברי הרמב״ם אין זו הגירסא שלנו ולא של הרב ז״ל וזהו שיבוש הוא עכ״ל והמ״מ כתב שם על הראב״ד ז״ל ולפי מה שנמצא בספרי רבינו גירסתו מוחלפת משלנו והוא גורס לפי הנראה בתירוץ קושיית אודייני אלא אי איתמר הכי איתמר ל״ש אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים אבל שבחו נכסים מחמת עצמן השביחו לאמצע ופי׳ מחמת נכסים מחמת הוצאה מנכסים אחרים ומחמת עצמן פי׳ מחמת עצמן של אותן נכסים זזה מורה ל׳ רבינו ז״ל עכ״ל ביאור דברי המ״מ דהרמב״ם [ס״ל] דבמסקנא הל״ש קאי אסיפא אהא דתנן אם אמרו ראו כו׳ שהשבח לעצמן וברישא דמתני׳ דתנא השביחו לאמצע הוא בכל ענין אפילו כשהשביח הגדול מכיסו או בגופו ומש״ה ליכא לאקשויי מאודייני דשם לא אמרו ראו וק״ל ועוד מוכח כן מדכתב המ״מ דגירסת הרמב״ם הוה אלא אי איתמר הכי איתמר כו׳ כלומר לא כדקס״ד דהל״ש קאי ארישא דז״א (דהרישא בכל ענין מיירי) אלא אהסיפא איתמר ומדכתב הרמב״ם ע״ז והוא שיהיה השבח מחמת הוצאה שהוציא המשביח אבל שבחו נכסים מחמת עצמן השבח לאמצע ש״מ דגרס ג״כ בל״ש דבסיפא כגירסתינו שבגמרא הנ״ל אהרישא אלא שפירש הגירסא בפי׳ אחר והוא דמחמת נכסים היינו ממונו של המשביח עצמו שאינו בא מאלו נכסים עצמן שהשביח וכמ״ש המ״מ ונראה דלפירושו גם לפי מה שס״ד מתחלה דהל״ש קאי אהרישא פירשו הרמב״ם כן אלא שגרס איפכא ל״ש (דהשבח לאמצע) אלא ששבחו נכסים מחמת עצמן אבל שבחו מחמת נכסים השביחו לעצמן דאלת״ה אלא שגרס ופי׳ כגירסא ופי׳ הנ״ל ק׳ למה לא גרס ופירש הרמב״ם כאן כאוקימתא דאסיפא קאי ע״פ גירסא ראשונה והכי הול״ל ל״ש אלא שהשביחו מחמת עצמן כו׳ ודע שהכ״מ כתב שם באמת שגירסת הרמב״ם בסיפא כך היה ודלא כמ״ש המ״מ אבל לא דק דהא סיים הרמב״ם וכתב ז״ל אבל שבחו הנכסים מחמת עצמן השבח לאמצע ושם בדברי הכ״מ לא הול״ל בלשון לעצמן כיון דלשון זה בגמרא מתפרש דהיינו מחמת נכסים שהניח וק״ל. נמצא למדין דבתלתא מחולק הרמב״ם עם הרא״ש וסייעתיה. חדא מ״ש רבינו שבאם אמרו ראו כו׳ שלהרא״ש וסייעתיה בכל ענין הוא של עצמן ולהרמב״ם דוקא בתנאי שהשביחו המשביח לשלו. והשני ברישא אם משביחו סתם דהוא לאמצע דלהרא״ש וסייעתיה היינו דוקא כשהשביח משל תפיסת הבית ולהרמב״ם אפילו השביחו אותן גדולים משלהם גם הוא של אמצע (אלא שההוצאות ודאי נוטלים הגדולים בראש). השלישי דאין הרמב״ם מחלק בין מה שהקטנים היו יכולים לעשות בעצמן או לא דהא ע״פ גירסתו לא גרסינן האי חילוק בשינויא דאודייני הנ״ל וזה הדבר השלישי הוא בכלל השני כיון דלהרב רבינו משה בר מיימוני כשהשביחו בסתם בכל ענין הוא לאמצע אף כשהשביחו הגדולים מחמת הוצאתן תו אין מקום לחלק בין דבר שהקטנים יכולים לעשות או לא וגם כן נלמד מזה ממילא שפליג גם בסיפא באשה יורשת שכתב הרב רבינו משה בר מיימוני שם בהדיא דאם אמרה כו׳ והשביחה משלה ולרבינו איירי אפילו כשהשביחה מן האמצע כמו ביתומים גדולים שאמרו ראו כו׳ וכנ״ל ובהיות כן הוא מהתימה שרבינו הביא דברי הרמב״ם לפלוגי אמ״ש בסיפא באם אמרו ראו כו׳ ולא הביאו לפלוגי אמ״ש ברישא (ואפשר משום דלא עמד רבינו על דעת הרב רבינו משה בר מיימוני וכמו שלא עמד על דעתו הראב״ד וכתב עליו ששיבוש הוא מש״ה לא הביא דברי הרמב״ם אלא במ״ש בפירוש ודוק) בהשביחו בסתם וצ״ל דה״ט דכתבו במקום שהרמב״ם גילה בו דעתו וממילא נלמד מיניה שחולק אמ״ש ברישא ודוק:
(ג) ואם אמרו ראו מה שהניח כו׳ ושתקו כשא״ל לעצמי אני עושה כו׳ ל׳ זה משמע דוקא כשמדבר עמהן ולפניהן לעצמי אני עושה הוא דמהני משום דשתקו ומחלו אבל ממש״ר אח״כ ז״ל ור״ח פי׳ שצריך שיאמר בפני ב״ד לעצמי אני עושה וא״א הרא״ש ז״ל [כתב] שאם הם כולם גדולים א״צ שיאמר בפני ב״ד רק בפני עדים כו׳ ומשמע דעדים עכ״פ צריך ואי אמר כן בפניהן מהיכי תיתי דיצטרך ב״ד וגם אפילו עדים למה צריך ואי משום שלא יכחישו אותו לזה לא הול״ל צריך וכי לעולם ברשיעי עסקינן אלא נראה דכשאמר לפני ב׳ אתם עדים שאמרתי בפניכם לעצמי אני עושה הו״ל כאילו אמר לפניהם ושמעו ושתקו ומשום דחברא חברא אית ליה וכדאמרינן בפ׳ חזקת הבתים במחאה וכ״ר לעיל בסימן קמ״ו וכן משמע ל׳ המשנה דקתני ז״ל ואם אמרו הגדולים ראו מה שהניח לנו אבא הרי אנו עושים ואוכלים ומדקאמר הניח אבא ולא קאמר הניח אבינו נשמע מיניה דלאו עם אחיהם קמדברים כי אם העדים דא׳ מהגדולים אמר לעדים ראו מה שהניח אבא ומש״ר והרי אנו עושים ואוכלים לשון המשנה הוא ונוסח זה דהניח אבא סתם ג״כ הרי״ף והרא״ש וע״כ אנו צ״ל כן במשנה דהרי מיירי בקטנים ואמירתם עם הקטנים לאו כלום היא אלא צ״ל שמדברים הגדולים עם הב״ד ודכוותיה כתב הרא״ש דאם הם גדולים א״צ ב״ד שידבר בפניהם גם הנ״י כתב דבעדים בלחוד סגי דלא בעינן אלא גילוי דעת דאין כוונתם להשביח להם עכ״ל הרי דכתב דבגילוי דעת סגי והיינו אפילו שלא בפניהן ואע״פ שי״ל שהב״י לשיטתו כ״כ דס״ל דגם אחר שאמרו כן אין נוטלין כל השבח אלא בחלקם ע״ש מ״מ זה דוחק דהא מתחלה כ״כ ואח״כ כתב דעת החולקין בזה ושמסתבר ליה שלא יטלו אלא חלקם ודוק גם מתוך פירוש דברי המ״מ משמע כן ודוק:
(א) מי שמת והניח בנים כו׳ בב״ב דף קמ״ג ע״ש:
ואפילו שכר עמלם לא יטלו דאחין מחלו אהדדי ולא כשותפין דנוטלין שכר טרחן כאריס משום דלא מחלי אשר״י:
בד״א ששבחו נכסים כו׳ מימרא דרב חביבא שם ועמ״ש בסמוך:
כיון דאין בו אלא ריבוי טורח פי׳ וכל שאינו טירחא כהשבחה בגופו אע״פ שבא לו טורח רב מבחוץ ע״י השתדלות מחלי אהדדי:
גם הם היו יכולים לעשותו ובנ״י כתב דל״ד דאפילו אם אלו הקטנים מוטלים בעריסה כל שהמלאכה אפשר למעבד בקטנים כגון שמירת המלאכה נמחלת:
(ב) והראב״ד כתב הא כו׳ כ״כ הרא״ש בשמו בפ׳ המפקיד אעובדא דמרי בר איסק ועמש״ר בסמוך ס״ו במי שבא לו אח כו׳ דנלמד ג״כ משם ועמ״ש שם:
(ג) ואם אמרו ראו מה שהניח לנו אבינו שם במשנה ובדרישה כתבתי והוכתתי דל״ד צריך שידבר כן עמהן אלא אפילו אמר בפני עדים שלא בפניהן הו״ל כאילו אמר כן בפניהן ושתקי ומחלי ע״ש:
אפילו בחלק האחין פי׳ לאפוקי דעת הרמב״ן ור״ן דס״ל שבחלק האחין אינו נוטל אלא כאריס:
אע״ג דבשאר שותף כו״ כ״כ הרא״ש שם במשנה וה״ה דהו״מ להקשות זה אמ״ש דאם השביחו בגופן או משלהן דה״ה לעצמן דאע״ג דבשאר שותפין אין הדין כן דאף בכה״ג אינו נוטל אלא כדין היורד ברשות ולתרץ דשאני אחי דלא נחתי כדי להרויח וכיון דזה משביח בגופו או משלו נוטל כולו משום דהרא״ש כ״כ על מ״ש במשנה ואותו דין דהשביחו משלהן או בגופן אמרו בגמרא אחר המשנה ורבינו נמשך אחר לשון הרא״ש גם בלה״נ נ״ל דלק״מ משותפים דהם נשתתפו מתחלה אדעתא דהכי דהאי שותף יתעסק זמן מה ויטרח בגופו ואח״כ יעשה כן השני זמן בעדו משא״כ בגדולים וקטנים דהכא אבל כאן הקשה שפיר כיון דסתם אחין שותפין הן ומחלי אהדדי אפ״ה אמרינן יכולין לומר לעצמנו אנו עושין מ״ש משותף שאף שאמר אינני רוצה לעמוד עוד בשותפות ולעצמי אני עושה ועושה והשביח דאינו נוטל הכל וק״ל:
צריך שיאמר אותו בפני ב״ד דדילמא ב״ד יעמידו א׳ לקטנים שישביח להן והוה זה כיורד שלא ברשות דידו על התחתונה רא״ש:
ואם זה שהשביח ת״ח כו׳ שם דף קמ״ד בעובדא דרב ספרא ע״ש:
והרמב״ם ז״ל כתב אפילו אמר לעצמי כו׳ וא״א ז״ל כתב כסברא ראשונה עד״ר טעם פלוגתתן ומינה נלמד דהרמב״ם פליג גם ארישא בהשביחו סתם וס״ל דבכל ענין הוא לאמצע:
(א) {א} מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים וכו׳. משנה פרק מי שמת (סוף דף קמ״ג) וכתבו התוס׳ והרא״ש לשם ע״ש ריב״ם דה״ה גדולים וגדולים אלא דאורחיה דמילתא נקט והרא״ש הוסיף דברישא אשמועינן רבותא דאפילו לקטנים מחיל כ״ש לגדולים דמימר אמר איטרחנא השתא וגם הם יטרחו היום או מחר ועוד וכו׳ ובסיפא כיון דגבי קטנים אמרינן כיון דאודעיה הוי מחילה כ״ש לגדולים דבני מחילה נינהו וגם היה בהן דעת לחלוק ולא חלקו וכדכתב רבינו בשמו סעיף ד׳ מיהו נראה מדברי התוספות לשם דמאי דאמרינן בשבחו נכסים מחמת עצמן דהשביחו לעצמן אין זה אלא בגדולים וקטנים שהרי כתבו דבשבחו מחמת נכסים כגון דשכרו פועלים משל אביהם דהוי לאמצע היינו טעמא דאי הוי אמרי ראוי וכו׳ היו אוהבי הקטנים או קרוביהם שוכרים להם פועלים משל אביהם בשבילם ומדלא אודעינהו אחולי אחלי גבייהו כו׳ אבל בשבחו מחמת עצמן שהוציאו משלהן וטרחו בגופן שאפילו היו מודיעים לקטנים לא היו יכולין לעשותו גם אוהביהם וקרוביהם לא היו מוציאים משלהם או טורחים בגופן בשביל הקטנים הילכך השבח לעצמן אפילו לא אמרו ראו וכו׳ לפי זה ודאי דבגדולים וגדולים כיון שהגדולים היו יכולין לעשותו להוציא משלהם ולטרוח בגופן כל מה שהשביחו מן הסתם ולא אודיעינהו לגדולים השביחו לאמצע והכי מוכח להדיא ממאי דקאמר תלמודא שאני אודייני דלנטירותא הוא דעבידא ואפילו קטנים נמי מצי מנטרי ליה וכמו שכתב רבינו בסמוך ואם השביחו בדבר שאם היו מודיעים אותו לקטנים וכו׳ דלפ״ז בגדולים וגדולים כיון שגדולים יכולים גם כן לעשותו כמו אלו גדולים השבח לאמצע אע״פ שטרחו בגופן וכן מבואר מדברי רבינו שכתב ואם יאמרו ראו וכו׳ עד ול״ש שיטלו כל השבח לעצמן כשיפרשו עכ״ל דמדבר בשבחו הנכסים מחמת הנכסים בלבד שע״ז כתב דעת הי״א דמחלק בין קטנים וגדולים לגדולים וגדולים ושהרא״ש כתב שאין חילוק אבל בשבחו הנכסים מחמת עצמן שהוציאו משלהן וטרחו בגופן שאפי׳ היו מודיעים לא היו יכולים לעשותו וכיון שהם קטנים בזה לא דיבר רבי׳ מאומה ונסמך על מ״ש גבי קטנים שאם היו יכולין לעשותו השבח לאמצע אף ע״פ שטרחו הגדולים בגופן כיון שלא אודיעינהו דמזה נשמע לחלק בין קטנים וגדולים לגדולים וגדולים היכא שטרחו בגופן דהקטנים לא היו יכולין לעשותו והגדולים יכולין לעשותו ודוק:
ומ״ש כגון שלקחו מן השותפים ושכרו פועלים אע״פ שטרחו בשכירות וכו׳ וכן אם טרחו בשכירות הבתים או בסחורה השבח לאמצע. נראה שכתב רבינו כך להוציא מפירוש ריב״ם שהביא בהגהות אשיר״י דמחמת נכסים לא הוי אלא כמו שדה בורה שהעלה שירטון ע״י עידור וזיבול אפי׳ טרחו בגופן רק שלא הוציאו משלהן אלא מתפיסת הבית ומחמת עצמן כגון שהנכסים הם כמו שהיו מעולם אלא שעל ידם נשתכרו כגון שהיו בתים ולא היו שוכרים והם טרחו אחר הצריכים והקטנים לא היו יכולים לעשות זה ור״ת מפרש מחמת נכסים כגון בוסתני ופרדיסי דשתל ומחמת עצמן היינו שהניח להן מתכות ועשה מהן כלים ועורות ועבדום עכ״ל דכיון דהתוס׳ כתבו ועוד יש פי׳ ר״ת ופי׳ ריב״ם ולא ישרו בעיני ר״י לפיכך דחה רבי׳ פירושים אלו וכתב כפר״י. וסחורה דהוי לאמצע מפורש בדברי התוס׳ לשם דאוהבי הקטנים הוי נמי מוצאין להשתכר דאין טורח למכור ולקנות ומבואר כך מעובדא דרב ספרא דאיתא התם (דף קמ״ד):
רמב״ם נחלות ט׳:ב׳, רמב״ם נחלות ט׳:ב׳-ג׳, רמב״ם נחלות ט׳:ב׳, רמב״ם נחלות ט׳:ג׳
(א) א) לשון הטור וכ״כ הרמב״ם פ״ט מה״נ ד״ב משנה בפ״ט דב״ב דף קמ״ג ע״ב
(ב) ב) כ׳ הכ״מ הנ״ל שהי׳ גורס מ״ש שם משמי׳ דרבא לא שנו וכו׳ אסיפא דמתני׳ אם אמרו ראו
(ג) ג) טור כן כתב הרא״ש שם בפסקיו משום דאחים מחלי אהדדי וכ״כ ה״ה שכ״כ הרמב״ן והרשב״א ז״ל ובזה מודה רבינו
(ד) ד) ל׳ הרמב״ם שם ד״ב ושם במשנה
(ה) ה) כמ״ש הכ״מ נ״ל שהי׳ גירס׳ רבינו לא שנו אלא ששבחו נכסים מחמת עצמן אבל שבחו נכסים מחמת נכסים השבח לאמצע ואסיפא קאי אסיפא דמתני׳.
(ו) ו) שזהו פירוש מחמת עצמן שהוציאו הוצאות משלהן או טרחו בגופן
(ז) ז) הוא פירוש מ״ש שם מחמת נכסים דהיינו ששכרו פועלים מממון תפיסת הבית
(ח) ח) שם במשנה וכדמפרש ר׳ ירמיה שם דף קמ״ד ע״א וכתב ה״ה וכבר כתבתי חילוף גירסאות בדין היורשין והאשה כמותן ע״כ וחילוף הגיר׳ שכתב הכ״מ הוא הנכון לענ״ד
(ט) ט) הוא כגי׳ הספרים שלפנינו וקאי ארישא והשביחו גדולים וכו׳
(י) י) כדמסיק שם בגמרא ריש דף קמ״ד שאני אודיינא וכו׳ וכפי׳ רשב״ם שם
(יא) כ) ה״ג כ״כ הרא״ש שם בפסקיו וכ״כ ה״ה שם בפ״ע מה״נ ד״ב בשם יש שפרשו ושכ״נ מל׳ רבינו שהכל שלו והא אמרינן שיטול כאריס וכו׳
(א) כל השבח לאמצע – פי׳ ואפי׳ אם השביחו מכיסם כן נ״ל לדעת הרמב״ם דמחלק בזה בסמוך באומר ראו מוכח מינה דבלא אומר ראו בכל ענין השבח לאמצע והארכתי מזה בדרישה ע״ש:
(ב) ואפי׳ שכר עמלם לא יטלו – אע״ג דבשאר שותפים נוטלים שכר טרחם כאריס שאני אחים דמחלי אהדדי אשר״י וכתב עוד דל״ד בגדולים שמחלו לקטנים אלא ה״ה גדולים וגדולים אלא אורחא דמילתא נקט דאין דרך קטנים להשביח מה שא״כ כשכולם גדולים דדרכן לעבוד זה היום וזה יומא אוחרא וכ״כ הטור בשם הרא״ש וכן מוכח ממ״ש מור״ם בסמוך (והוא ג״כ מהטור) דכ׳ ז״ל ואם האחים גדולים א״צ לאומרו בב״ר כו׳ מוכח מדבריו דדינים הנכתבים לפני זה בגדולים נמי איירי:
(ג) ואם אמר כו׳ השבח של משביח כו׳ – ר״ל אפי׳ מה שנשבח בחלק שאר אחין:
(ד) היא היורשת בכלל אחיותי׳ כו׳ – פי׳ כגון ראובן שנשא לבת שמעון אחיו ולא היו בנים לשמעון אלא בנות וראובן שנשאה אין לו יורש ומת שמעון ואח״כ מת ראובן ונפלה ירושתו לפני בנות שמעון אחיו ונמצאת אשתו יורשת נכסיו בכלל שאר אחיותי׳ (וכ״כ הטור לפי שיטתו דבסמוך) ועפ״ר:
(ה) והשביחה הנכסים מחמת הוצאה כו׳ – פי׳ משל עצמה וכמ״ש לפני זה באומר הגדול ראו וז״ל והוא שיהי׳ השבח מחמת ההוצאות שהוציא המשביח. ובאלו הדברים מחולקים ג״כ הפוסקים עם הרמב״ם דלדידהו אף ששבח׳ הנכסים מתפיסת הבית הוא שלה דכיון דאמרה תחלה להן ראו כו׳ וכדמסיק המחבר:
(ו) דהיינו ששכרו פועלים כו׳ – דאף שטרחו בשכירות הפועלים או בסחורה כיון דאין כאן חסרון כיס וגם לא טרח׳ בהשבח׳ בגופו אלא נתרבה לו טורח ע״י שכירות אחרים מחלו אהדדי טור:
(ז) שאם היו מודיעים לקטנים כו׳ – בפרישה כתבתי שנ״י כתב דאפילו קטנים הללו מוטלים בעריסה ואינן יכולין לשמור מכל מקום כיון דשמירה יכולה להתקיים ע״י שאר קטנים לא מחשב מלאכה בגופא ומחלו וכן משמע ל׳ הגמרא:
(ח) אפי׳ בחלק האחים כו׳ ואפי׳ השביחו מחמת נכסים – ל׳ הטור ואע״ג דשאר שותף אין לו בשבח אלא כשאר אריס ואפי׳ אמר לעצמי אני עושה שאני הכא כיון שהן אחים ולא נשתתפו תחילה אדעתא להרויח ושתקו כשאמר להם לעצמי אני עושה ודאי מחלו ויטול כל השבח: (הג״ה) וכתב בתשובת מיימוני ספר משפטים סי׳ ר״ח אח גדול שנאנס דבר מידו אפי׳ נגנב או נאבד פטור דמקרי שמירה בבעלים ד״מ ב׳ ב״י בסי׳ קע״ז:
(ט) רק בפני עדים – עד״ר שם הוכחתי מל׳ משנה וגמרא וסברא דאפי׳ אמר כן בפני עדים שלא בפני אחיו סגי בהכי משום דחברא חברא אית ליה וכדין מחאה וכן משמע ל׳ הרמב״ם והמחבר בתחילה ובסוף שכתבו ואם אמרו ראו מה שהניח לנו אבא ולא כתב אבינו משמע דלפני עדים אמר ראו ואפי׳ שלא בפני אחיו:
(י) שיאמר אותו בפני ב״ד – דב״ד אביהן של קטנים הן ואולי יחושו וימנו אריס ואפטרופוס לשבח להן חלקן:
(יא) תנו לי מה שהרויחו בני כו׳ – כיון דהעמידן סתם מסתמא במקומו העמידן וכל שהשביחו כאלו השביח הוא ומחל:
(א) (ס״א ואפי׳ שכר עמלן כו׳). אף על גב דבשאר שותפין נוטלין שכר טרחם כאריס שאני אחים דמחלי אהדדי אשיר״י וכתב עוד דה״ה כולם גדולים נמי מחלו אהדדי:
(ב) (היא היורשת) כגון נשא ראובן את בת אחיו שמעון ומת ראובן בלא בנים ושמעון מת בלא זכרים אלא נקבות נמצא אשת ראובן יורשתו בכלל אחיותיה:
(ג) (ששכר פועלים) אע״פ שטרחו בזה מ״מ כיון דאין כאן חסרון כיס וגם לא טרחו בגופ׳ בהשבחת השדה אלא ע״י טורח אחרים מחלו אהדדי:
(ד) (מודיעים לקטנים) ה״ה קטנים המוטלין בעריסה מ״מ השמירה יכולה להתקיים על [ידי] שאר הקטנים לא מחשיב מלאכה בגופה כ״כ הנ״י רק בפני עדים כתב הסמ״ע אפי׳ שלא בפניו כמו במחאה דחברך חברא כו׳:
(ה) (באחים הניזונים כו׳). נ״ל טעמו דכל שאינן ניזונים הוי כאחרים לגמרי מש״ה ה״ל ליטול רשות ממנו תחלה משא״כ בניזוני׳ לא איכפת לא׳ שישביח חבירו בנכסים ויקח לו השבח ועמ״ש בסי״ג:
(א) מי שמת כו׳ – ע׳ בתשובת מהר״ס מלובלין סי׳ ק״ט.
(א) לאמצע – פי׳ אפי׳ אם השביחו מכיסם כן צ״ל לדעת הרמב״ם דמחלק בזה בסמוך באמרו ראו מוכח מינה דבלא אמרו ראו בכל ענין השבח לאמצע כ״כ הסמ״ע ועיין בתשובות מהר״מ מלובלין סי׳ ק״ט:
(ב) היורשת – פי׳ כגון ראובן שנשא בת שמעון אחיו ולא היה לשמעון בנים כי אם בנות וראובן אין לו יורש ומת שמעון ואח״כ מת ראובן ונפלה ירושתו לפני בנות שמעון אחיו ונמצאת אשתו יורשת נכסיו בכלל שאר אחיותיה. סמ״ע:
(ג) פועלים – דאף שטרחו בשכירות הפועלים או בסחורה כיון דאין כאן חסרון כיס וגם לא טרחו בהשבחה בגופו אלא נתרבה הטורח ע״י שכירות אחרים מחלי אהדדי. טור. שם:
(ד) לשמור – וכת׳ הנ״י דאפי׳ קטנים הללו מוטלים בעריסה וא״י לשמור מ״מ כיון דשמירה יכולה להתקיים ע״י שאר קטנים לא נחשב מלאכה בגופא ומחלי וכן משמע לשון הש״ס. שם:
(ה) נכסים – לשון הטור ואע״ג דשאר שותף אין לו בשבח אלא כשאר אריס ואפי׳ אמר לעצמי אני עושה שאני הכא כיון שהן אחים ולא נשתתפו תחלה אדעתא דלהרויח ושתקי כשאמר להם לעצמי אני עוש׳ ודאי מחלי ויטול כל השבח וכת׳ בתשו׳ מיי׳ ס׳ משפטים סי׳ ר״ח אח גדול שנאנס דבר מידו אפי׳ נגנב או נאבד פטור דמקרי שמירה בבעלים. ד״מ. שם:
(ו) עדים – ואפי׳ שלא בפני אחיו סגי בהכי דחברא חברא אית ליה וכדין מחאה. שם:
(ז) ב״ד – דהן אביהן של קטנים ואולי יחוסו וימנו אריס ואפטרופוס לשבח להן חלקן. שם:
(ח) בני – כיון דהעמידן סתם במקומו העמידן מסתמא וכל שהשביחו כאילו השביח הוא ומחל. שם:
(א) ואפי׳ שכר כו׳ – עתוס׳ שם ד״ה והשביחו כו׳:
(ב) והוא כו׳ – גי׳ בגמ׳ ל״ש כו׳ אבל כו׳ לאמצע ואסיפא דמתני׳ קאי ובזה ניחא מ״ש בב״מ לט ב׳ שפיר קא״ל דתנן כו׳ וערש״י שם ותוס׳:
(ג) אפי׳ בחלק כו׳ – עתוס׳ ד״ה ואם אמר כו׳:
(ד) ואם האחים כו׳ – נלמד ממעשה דרב ספרא לפי׳ הריב״ם דגדולים היו האחין כמ״ש הרא״ש בשמו אף שדחאן ועתוס׳ ד״ה בתוספתא כו׳. ורב ספרא כו׳ ולפמ״ש א״צ לזה:
(ה) אבל אם כו׳ – כגי׳ הירו׳ אם אמרו בפני ב״ד כו׳ וערא״ש:
(ו) וכ״ז כו׳ – כמ״ש בב״מ מ״א מי דמי התם כו׳ אלמא אפי׳ כאריס לא יהבינן ליה אלא כיורד שלא ברשות ואע״ג דרב אמי אמר לא סיימוה קמי כו׳ לא חשש אלא לטעם האחרון דקטן הוה התם משום דלא ידע שיש לו אח וכמ״ש בס״ג ואם היו כו׳ הואיל כו׳ וכן אח כו׳ וכ״ש בקטנים שאפי׳ בעובדא דשם אין נוטל כאריס כנ״ל ועתוס׳ דב״ב שם בד״ה והשביחו כו׳ וד״ה השביחו כו׳ וענ״י בב״מ שם בשם הראב״ד:
(ליקוט) וכ״ז באחין כו׳ – הרא״ש פ״ג דב״מ סי״ד והראב״ד כו׳ ע״ש (ע״כ):
(ז) אחד כו׳ – תוספתא פ״י דב״ב האחין שהניח להן אביהן נכסים ולא׳ מהן יש לו בנים ועמדו בניו של זה והשביחו את הנכסים והביאום לבית הריבוי לא יאמר לו תנו לי מה שהשביחו בני את הנכסים וכן הן לא יאמרו לו תן לנו מה שאכלו בניך אלא מה שאכלו אכלו מן האמצע ומה שהשביחו השביחו לאמצע:
(ח) א׳ מן כו׳ – ממ״ש בב״ק יא מה שעל בניהם כו׳ והטעם כיון דחזו ושתק ומחלו דא״א לומר דשתקו דלאח״כ בשעת חלוקה יהב להו דהא איהו גופיה ל״ל זכותא בגווייהו כמ״ש בערכין ובפ״ט דב״ק המקדיש נכסיו אין לו בכסות אשתו ובניו כו׳ ובמתנה יהיב להו וכ׳ בנ״י ומינה שמעינן בא׳ מן האחין שנתן מתנה כו׳:
(א) [שו״ע] מי שמת. נ״ב עיין תשו׳ פני משה ח״ג סי׳ ס״ג:
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר׳ עקיבא איגרהכל
 
(ב) אֶחָד מֵהָאַחִים שֶׁלָּקַח מָעוֹת וְעָשָׂה בָּהֶם סְחוֹרָה, אִם הָיָה תַּלְמִיד חָכָם גָּדוֹל שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ תּוֹרָתוֹ שָׁעָה אַחַת, הֲרֵי הַשָּׂכָר שֶׁלּוֹ, שֶׁאֵין זֶה מַנִּיחַ תּוֹרָתוֹ וּמִתְעַסֵק לְצֹרֶךְ אֶחָיו.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זבאר היטבפתחי תשובהעודהכל
רמב״ם נחלות ט׳:ה׳
(ג) {ג} ומה שכתב ואם אמרו ראו מה שהניח לנו אבינו הרי אנו עושים ואוכלים וכו׳ שם במשנה ואם אמרו ראו מה שהניח לנו אבינו הרי אנו עושים ואוכלים השביחו לעצמן:
ומה שכתב כל השבח שהשביחו בכל הנכסים אפי׳ בחלק האחין הוא של עצמן וכו׳ כ״כ שם הרא״ש ז״ל וכתב דל״ש בין גדולים לקטנים לענין זה וה״ה בפ״ט מה׳ נחלות כתב השביחו לעצמו יש מי שפירש שאפי׳ מה שהשביחו בחלק הקטנים הוא שלהם הכל כיון שאין הקטנים יכולים להשביח ויש מי שפירש שמה שהשביחו בחלקן הוא לעצמן ובחלק הקטנים שמין להם כאריסי העיר אם למחצה אם לשליש אם לרביע וזה דעת הרמב״ן והראשון נראה מל׳ רבינו עכ״ל.
והר״ן הסכים לדעת הרמב״ן וזה הדעת נוטה:
ומה שכתב ור״ח פירש שצריך שיאמר בפני בית דין לעצמי אני עושה וא״א הרא״ש כתב שאם הם כולם גדולים א״צ שיאמר בפני ב״ד כו׳ ז״ל הרא״ש שם בפירוש ר״ח גרסינן אם אמר בב״ד ראו וכן איתא נמי בירושלמי דכיון שאמר בב״ד ולא חששו ב״ד לחלוק והניחו להם להשביח כל הנכסים ראו ב״ד שיש תועלת ליתומים בדבר אבל אמר בפני עדים לא יטול אפילו כאריס דהוי כשדה שאינה עשויה ליטע דידו על התחתונה דאם היה אומר לפני ב״ד גם הם היו מעמידים פועלים להשביח ובגדולים אין חילוק בין בית דין לעדים עכ״ל.
וה״ה כתב בפ״ט מה׳ נחלות ואם אמרו גדולים ראו פירוש אפי׳ שלא בב״ד ובפני עדים ואע״פ שיש שמי שפירש בפני ב״ד וכן הוא העיקר דלא צריך בית דין ואף כן נראה מדעת רבינו עכ״ל.
וכ״כ הר״ן אם אמרו ראו מה שהניח לנו אבא לא בעינן שיתנה כן בפני ב״ד אלא בעדים בלחוד סגי ובגלויי דעתא בעלמא:
ומה שכתב ואם זה שהשביח ת״ח ואין דרכו ליבטל מלימודו וכו׳ הרי הוא כאילו פירש לעצמי אני עושה שם בגמרא בעובדא דרב ספרא וכתב נ״י שנ״ל דעכשיו בזמנינו אין אנו ראויים וחשובים כרב ספרא ודין צורבא מרבנן שוה לדין אחרים שאין עוסקים כ״כ בת״ת ואין דבריו נראין לי כלל:
ומה שכתב בשם הרמב״ם אפילו אמר לעצמי אני עושה השבח לאמצע אלא אם כן השביח מחמת הוצאה שהוציא משלו וכו׳ ז״ל הרמב״ם בפ״ט מהל׳ נחלות שעדיין לא חלקו ירושת אביהם אלא כולם משתמשים ביחד במה שהניח להם הרי הם כשותפים לכל דבר וכן בשאר היורשים הרי הם שותפים נכסי מורישן וכל שנשא ונתן כל אחד מהם בממון זה השכר לאמצע היו היורשים גדולים או קטנים והשביחו הגדולים את הנכסים השביחו לאמצע אמרו ראו מה שהניח לנו אבא והרי אנו עושין ואוכלין השבח של משביח והוא שיהיה השבח מחמת הוצאה שהוציא המשביח אבל שבחו נכסים מחמת עצמן השבח לאמצע וכתב ה״ה לפי מה שנמצא בספרי רבינו גירסתו בגמרא מוחלפת משלנו והוא גורס לפי הנראה בתירוץ קושיית אודייני אלא אי איתמר הכי איתמר לא שנו אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים אבל שבחו נכסים מחמת עצמן השביחו לאמצע ופירוש מחמת נכסים מחמת הוצאה מנכסים אחרים ומחמת עצמן פירוש מחמת עצמן של אותן נכסים זה מורה לשון רבינו וע״כ כתוב בהשגות א״א אין זו הגירסא שלנו ולא של הרב וזה שיבוש הוא ואילו היו קצת הספרים מסכימים לגירסת רבינו יכול הייתי להעמידה עכ״ל.
[בדק הבית: ול״נ שהיה גורם הרמב״ם וכו׳ וכתבתי בכ״מ פ״ט מהלכות נחלות:]
(ד) {ד} ומ״ש וי״א דהאי דינא לא הוי אלא בגדולים וקטנים אבל אם כולם גדולים והשביחו מקצת הגדולים הנכסים לא השביחו לאמצע וכו׳:
ומה שכתב אבל א״א ז״ל כתב שאין חילוק בין גדולים וקטנים ובין כולם גדולים וכו׳ שם בפסקיו וכן כתבו התוס׳ בשם ריב״ם והאריך שם הרא״ש בטעם הדבר וכ״נ מדברי הרמב״ם ז״ל שכתבתי בסמוך:
(ה) {ה} וכן הדין אם אשת המת ראויה לירשו כגון ראובן שנשא בת שמעון אחיו וכו׳ שם במשנה וכן האשה שהשביחה את הנכסים השביחה לאמצע אם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי הריני עושה ואוכלת השביחה לעצמה ובגמרא אשה בנכסי יתמי מאיעבידתה א״ר ירמיה באשה יורשת ופר״ש מאי עבידתה. או תטול כתובתה ותלך לה או תטרח קמי יתמי ותהוה נזונת ומעשה ידיה שלהן ואין לה להשתכר בממון היורשים: באשה יורשת. הגון שנשא ראובן את בת שמעון וכו׳. ועיין בטוא״ה סימן צ״ה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

רמב״ם נחלות ט׳:ה׳
(יב) ל) ל׳ הרמב״ם שם ד״ה עובדא דרב ספרא שם וכתב ה״ה שי״מ שהכל היה שלו ולא אמרינן שיטול בשם אחיו כמתעסק אחר למחצה וכו׳ וכ״כ דעת רבינו וכ׳ הב״י שנראה לו שדנין בזה גם עכשיו בזמנינו לתלמיד חכם כזה ושלא כדעת הנ״י
(יב) ועשה בהן סחורה אם הי׳ ת״ח גדול כו׳ – ל״ד סחורה ה״ה אם הי׳ טורח נפשו בהשבחת נכסים כנ״ל ג״כ אמרי׳ ביה כיון דהוא ת״ח דודאי לא טרח להיות לאמצע אלא לנפשו טרח וכן הוא בגמרא ובטור שכתבו ג״כ האי דינא אהשבחת נכסים ע״ש:
(יג) שאינו מניח תורתו שעה אחת – פי׳ אם לא שיש לפניו עסק להרויח בו כי יפה תורה עם ד״א אלא שבשביל אחרים ודאי אינו מבטל כיון שאדוק כ״כ בתורה וזהו שמסיק המחבר וכתב שאין זה מניח תורתו ומתעסק לצורך אחיו וכ״כ הטור לצורך אחרים ״ונ״י כתב דאין ת״ח נוהג בזמנינו וב״י הביאו וכתב עליו ואין דבריו נראין ובד״מ הביאו ומסיקכדעת הנ״י ומהתימה דלא כ״כ בש״ע ועמ״ש מזה בס״ס רס״ב:
(ו) (ס״ב בהם סחורה) הך סברא אמרינן בגמרא ברב ספרא דעביד עיסקא בנפשי׳ ורווח ואמרינן דרב ספרא לא שביק גירסתו וטרח לאחרינא וכתב רבינו דהוי זה כאילו פירש ואמר לעצמי אני עושה וק״ל כיון דעסק סחורה הוי כמו שכר פועלים ומיחשב לשבח מחמת נכסים ולדעת הרמב״ם שבסעיף א׳ אפילו אמר ראו לא מהני אלא בשבח מחמת הוצאתן דוקא והא גם זה הוא דברי הרמב״ם וצ״ל דבהא פליג ג״כ הרמב״ם וחישב עסק סחורה מיחשב כמו טירחא בגופה לחפור ולבנות דנקיט בס״א ובסמ״ע כתב וז״ל לאו דוקא בסחורה ה״ה אם היה טורח נפשו בהשבחת נכסים כנ״ל ג״כ אמרינן כיון שהוא ר״ח כו׳ וכן הוא בגמרא ובטור שכתבו ג״כ ההוא דינה אהשבחו׳ נכסים עכ״ל ולא ידענא מאי קאמר דבגמרא אמרינן לה ברב ספרא דעביד עיסקא וכמו שהעתקתי בסמוך ולד״ר הוי זה הדין דוקא בסחורה דאלו בטירחא דגופא א״צ לטירחא דת״ח אפילו בהדיוט נמי א״צ לו׳ ראו ואם לדעת הרמב״ם וכמו שכתב דחשיב ליה סחורה כמו טירחא דגופיה לא היה לו להביא דעת רבינו הטור ע״ז:
(ז) (שאינו מניח תורתו) מסיק ב״י אפילו בת״ח בזמן אמרינן כן:
(ט) סחורה – ל״ד סחורה אלא ה״ה אם טרח נפשו בהשבחת נכסים ג״כ אמרי׳ ביה כיון דת״ח הוא ודאי לא טרח לאמצע אלא לנפשו טרח וכן הוא בש״ס ובטור האי דינא אהשבחת נכסים ע״ש. שם:
(י) תורתו – פי׳ אם לא שיש לפניו עסק להרויח בו כי יפה תורה עם ד״א אלא שבשביל אחרים ודאי אינו מבטל כיון שאדוק כ״כ בתורה. שם (עמ״ש בס״ס רס״ב):
(א) מניח תורתו – עבה״ט ובסמ״ע מסיים ונ״י כתב דאין ת״ח נוהג בזמנינו כו׳ ובד״מ הביאו ומסיק כדעת הנ״י ומהתימה מה דלא כ״כ בש״ע כו׳. וע׳ בספר בר״י לעיל סי׳ ט״ו אות ג׳ שהביא בשם הגאון מהר״ר אורי אשכנזי בביאורו כ״י שדעתו לדינא דגם בזה״ז יש אותו דין דת״ח שלא יפסיד הת״ח ותמה על הסמ״ע במ״ש דבד״מ מסיק כדעת הנ״י שזה אינו דמ״ש הד״מ וכבר כתבתי בי״ד סי׳ שמ״ג אי נוהג בזה״ז דין ת״ח אין כונתו שמסכים לדברי הנ״י רק שמחלק כמ״ש ביו״ד שם לענין מסים. והוא ז״ל כתב הגם שדברי הד״מ נוטים כדברי הסמ״ע שהוא מסכים להנ״י אבל ממה שסתם בהגה כאן יש לפרש דבריו בד״מ כמ״ש הרב הנז׳ שהוא מחלק בין ליטרא דדהבא למסים והוא מתשו׳ התה״ד סי׳ שמ״א ומשם סייעתא למ״ש הרב הנזכר לחלק דלאפוקי ממונא מהת״ח מוקמינן ליה לדינא ע״ש עוד ועמ״ש לעיל סי׳ סי׳ ט״ו ס״א סק״א:
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זבאר היטבפתחי תשובההכל
 
(ג) מִי שֶׁיָּרַשׁ אֶת אָבִיו, וְהִשְׁבִּיחַ הַנְּכָסִים וְנָטַע וּבָנָה, וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַחִים בִּמְדִינָה אַחֶרֶת; אִם קְטַנִּים הֵם, הַשֶּׁבַח לָאֶמְצַע; וְאִם הָיוּ גְּדוֹלִים, הוֹאִיל וְלֹא נוֹדַע שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַחִים, שָׁמִין לוֹ כְּאָרִיס. וְכֵן אָח שֶׁיָּרַד לְנִכְסֵי קָטָן וְהִשְׁבִּיחַ, אֵין שָׁמִין לוֹ כְּאָרִיס, אֶלָּא הַשֶּׁבַח לָאֶמְצַע, שֶׁהֲרֵי לֹא בִרְשׁוּת יָרַד.
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אעודהכל
רמב״ם נחלות ט׳:ד׳
(ו) {ו} מי שמת אביו וירד לנכסיו והשביחם בחזקת שהיה סבור שאין לו אח ואח״כ בא לו אח שלא היה יודע בו אם זה שבא קטן כל השבח לאמצע וכו׳ ואם הוא גדול כיון שלא היה יודע בו לא אמרינן כיון דבסתם השביח מחל לאחיו חלקו ויהיה לאמצע וכו׳ בפ׳ המפקיד (בבא מציעא לט:) מרי בר איסק אתא ליה אחא מבי חוזאי אתא לקמיה דרב חסדא א״ל ליפלוג לי נמי מפרדיסי ומבוסתני דשתל א״ל שפיר קאמר לך דתנן השביחו גדולים את הנכסים השביחו לאמצע א״ל אביימי דמי התם גדולים גבי קטנים ידעו ומחלו הכא מי ידע דניחול איגלגל מילתא מטא לקמיה דרבי אמי א״ל גדולה מזו אמרו שמין להם כאריס השתא דידי׳ לא יהבינן ליה אהדרוה לקמיה דרב חסדא אמר ליה התם ברשות נחית הכא לאו ברשות נחית ועוד קטן הוא ואין מורידין קרוב לנכסי קטן אהדרוה קמיה דרבי אמי א״ל לא סיימוה קמאי דקטן הוא וכתב הרי״ף והרא״ש והלכתא כרב חסדא וקושיא דאביי ליתא משום דקטן הוא ואין מורידין קרוב בנכסי קטן הילכך אע״ג דלא ידע דניחול השביח לאמצע אבל גדול ולא ידע דניחול גביה לא השביח לאמצע אלא שמין לו כאריס וכ״כ הרמב״ם בפ״ט מה׳ נחלות וכתב ה״ה וממה שכתב ואם היו גדולים הואיל ולא ידע שיש לו אחין שמין לו כאריס נראה שאם ידע אין שמין לו כאריס אלא השביח לאמצע והטעם שכל שלא אמר ראו מה שהניח לנו אבא הרי דין גדולים וגדולים כל שלא חלקו כדין גדולים וקטנים אבל כל שלא ידע שמין לו כאריס דשמא אם היה יודע היה מחזיק בחלקו בלבד ובשאר היה יורד כארים דהא קיימא לן דמורידין קרוב לנכסי גדול וזה האח כשבוי הוא שאחר שהיה במדינה אחרת מת אביו ולא הניח זה נכסיו לדעת וכן הוא דעת ההלכות וע״ז כתוב בהשגות א״א ואם ידע מה בכך הלא מורידין קרוב לנכסי שבוי אא״כ יצא לדעת ולא צוה דהיינו רטושין עכ״ל אין זו קושיא שכל שלא חלקו וזה משביח בנכסים מן הסתם הוא משביח לאמצע ואין זה דומה למה שאמרו שותף כיורד ברשות דמי דהתם הוא בשנשתתפו מדעת אבל כאן שאין האח כאן וזה יודע שיש לו אח ומשביח בסתם השביח לאמצע כן הסכימו הרמב״ן והרשב״א ז״ל:
מי שמת והניח בן גדול ובן קטן והגדול משתדל וקנה בית מנכסי אביו ואמר כי כן צוה לו אביו לקנות בית להקדש וכשגדל הקטן ערער ואמר שאינו מאמין לאחיו ושואל חצי הבית עיין בתשובות הרא״ש כלל פ״ו סי׳ י׳ מדינים בענין האחים שהם שותפים בסימן קע״ו ובסי׳ קע״ז:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(1b) וי״א דהאי דינא כו׳ כ״כ נ״י בפ׳ המפקיד בשם הראב״ד בשם ריב״א:
וא״א כתב שאין חילוק בין גדולים כו׳ ז״ל הרא״ש שם ריב״ם פי׳ דלאורחא דמילתא נקט המשנה גדולים וקטנים דה״ה גדולים וגדולים כו׳ ונ״ל דמילתא דפשיטא הוא כיון דלקטנים מחיל כ״ש לגדולים דמימר אמר אטרחנא השתא וגם הם יטרחו היום או מחר ועוד דאין דרך שיורד אדם לנכסי גדול שיש בו דעת לחלוק וחולק בלא ידיעתו אי לאו דמחיל אבל בקטן אפשר דיורד אדעתא להשביח לעצמו והא דלא הודיעו משום דמימר אמר אף אם אודיענו אין בו דעת לחלוק אפ״ה אמר דמחיל וכ״ש לגדולים ובסיפא כיון דלגבי קטנים אמרינן כיון דהודיעו הוה מחילה כ״ש לגדולים דבני מחילה נינהו וגם היה בהן דעת לחלוק ולא חלקו עכ״ל:
(ה) וכן הדין אם אשת כו׳ שם במשנה:
ומת שמעון כו׳ פי׳ לאפוקי מת ראובן תחלה מיד היה יורד שמעון לנכסי אחיו ראובן לאחר מיתת שמעון והיו כל אחיות שוות בירושת אביהן ואף אם אשת ראובן גדולה מהן ויורדת לנכסים ומשביחתן ה״ז כדין הראשון דמה לי כולן אחין והשביח הגדול ומה לי כולן אחיות והשביחה הגדולה וק״ל וע׳ בא״ע סימן צ״ה:
(ג) מי שמת אביו כו׳ נלמד מעובדא דמרי בר איסק בב״מ דף ל״ט:
אם זה שבא קטן כו׳ כ״כ הרי״ף והרא״ש שם וטעמם דכיון דאין מורידין קרוב לנכסי קטן א״כ אע״ג דלא ידע דנחיל עמו השבח לאמצע וא״ת א״כ אפילו הפירות שאכל הו״ל למיהדר וי״ל כיון דלא ודע ביה שניהם אינו מחוייב לשלם מה שאינו בעין גם אפשר שהיו מתקלקלים אם הניחם ונראה שאפילו הוא עתה גדול לא היה נוטל ממה שהשביח בעוד שהיה קטן אלא שמילתא דפסיקא נקט דבעודו קטן אז אינו נוטל מהשבח משא״כ כשהיה עתה גדול דהיה נוטל שבח מעתה שנעשה גדול ואין להקשות למה כתב הרא״ש ורבינו דאם הוא גדול דנוטל כאריס הואיל ולא ידע בו מ״ש מהיורד לנכסי אחיו (או א׳ משאר מורישיו) השבוי ששמע בו שמת דכתב הרא״ש ורבינו דאם הוא גדול [אינו] נוטל כאריס דמאחר ששמע שמת סמכה דעתיה ולא יפסידו כו׳ ע״ש דשאני התם אף ששמע בו שמת מ״מ לא היה סבור שעכ״פ בודאי מת ונכנס אדעתא דהכי דבאם אולי יבוא אחיו או מורישיו שיטול את שלו ומחשב קצת לידע בו ומחיל משא״כ כאן דלא ידע בו כלל וגם נכנס ברשותו וק״ל:
שהרי לא ידע בו הא ידע בו לא והחילוק שחילק הראב״ד לעיל ס״ב בין נזונית בתפיסת הבית כו׳ אין שייך כאן כיון שהא׳ לא היה במדינה וז״ל המ״מ ושמא אם היה יודע היה מחזיק בחלקו ובשאר היה יורד כאריס דהא קיי״ל מורידין קרוב לנכסי גדול עכ״ל
(1b) {ג} ואם אמרו ראו מה שהניח לנו אבינו וכו׳. שם במשנה:
ומ״ש והרמב״ם כתב וכו׳ ושהראב״ד השיג עליו. בריש פ״ט דנחלות ה״ט וכתב שם שהיה גורס בתירוץ קושיית אודייני אלא אי איתמר הכי איתמר ל״ש אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים אבל שבחו נכסים מחמת עצמן השביחו לאמצע ופירוש מחמת נכסי׳ מחמת הוצאה מנכסים אחרים ומחמת עצמן פי׳ מחמת עצמן של אותם נכסים עכ״ל פי׳ ואסיפא דמתני׳ קאי דקתני אם אמרו ראו וכו׳ השביחו לעצמן וקאמר דה״מ בשבחו הנכסים מחמת נכסים וכו׳ ומה שלא פי׳ הרב המגיד דהיה גורס כך מקמי קושיית אודייני דאם כן לא היה קשה כלום מאודייני דקאמרינן דהשכר לאמצע דהשבח דאודייני לא היה מחמת הוצאה שאין שם אלא שכר שמירה שהשומר יושב שם ומשמר וא״כ בדין הוא דהשכר לאמצע זו הוא דעת ה״ה אבל מלשון רבינו שכתב ע״ש הרמב״ם נראה שהיה גורס איפכא ל״ש אלא ששבחו נכסים מחמת עצמן אבל שבחו נכסים מחמת נכסים השבח לאמצע ומחמת עצמן פירוש מחמת הוצאה שהוציא משלהן ומחמת הנכסים פירוש מחמת עצמן של נכסים ואסיפא דמתני׳ קאי והיה גורס כך בתירוץ קושיית אודייני כמו שכתב ה״ה ודוק:
(ה) {ה} וכן הדין אם אשת המת וכו׳. משנה שם וכן האשה שהשביחה את הנכסים וכו׳ ובגמ׳ אשה בנכסי יתמי מאי עבידתה א״ר ירמיה באשה יורשת ודברי רבינו בפי׳ אשה יורשת כדברי הרי״ף דהשתא ניחא לישנא דמתניתין דקתני ראו מה שהניח לי בעלי וניחא נמי לישנא דתלמודא דטרחה קמי יתמי אבל לפרשב״ם וכן לפי׳ התוס׳ לא יתיישב ע״ש:
(ג) {ו} מי שמת אביו וכו׳ דברי רבינו בזה כדברי הרי״ף והרא״ש בעובדא דמרי בר איסק בפרק המפקיד דבקטן אפילו לא היה יודע בו דליכא למימר דאחולי קא מחיל ליה לקטן אפ״ה כיון דאין מורידין קרוב לנכסי קטן אין דינו כיורד ברשות דשיימינן ליה כאריס אלא השבח לאמצע אבל אם הוא גדול אי לא ידע ביה דלא מחיל ליה שיימינן ליה כאריס ונראה ודאי דדין זה אע״פ דאין ניזונין יחד והא דכתב רבינו ע״ש הראב״ד דבאין ניזונין יחד אינו נוטל אלא כיורד שלא ברשות וידו על התחתונה ונלמד ג״כ מהך עובדא דמרי בר איסק כדכתב הרא״ש בפרק המפקיד התם מיירי בדידע בהו באחוה דהשתא הו״ל כיורד שלא ברשות אבל היכא דלא ידע באחוה הו״ל כיורד ברשות:
רמב״ם נחלות ט׳:ד׳
(יג) מ) שם דין ד׳ עובדא דמרי בר איסק בס״ג דבבא מציעא דף ל״ט ע״ב
(יד) נ) שם דף מ׳ ע״א במסקנא דהדרו׳ לקמיה דר׳ אמי וכו׳ וטעמו מביאר בסוף הסעיף
(טו) ס) ומיהו מה שאכל כבר אין מוציאים מידו כיון שאינו בעין סמ״ע מבואר במ״ש בסי׳ רפ״ה ס״ה בשם הכ״מ
(טז) ע) כתב ה״ה דהא קי״ל דמורידין קרוב לנכסי שבוי גדול וזה האח כשבוי הוא וכו׳ וכ״כ בהלכות
(יז) פ) דהא אם בא למלוך בב״ד לא היו מורידין אותו דאין מורידין קרוב לנכסי קטן מפירוש רש״י שם
(יד) אם קטנים הן השבח לאמצע – הטעם דאין מורידין קרוב לנכסי קטן וכדמסיק המחבר בסוף סעיף זה ומיהו מה שאכל כבר אין מוציאין מידו דכיון דלא ידע ביה שיניחם אינו מחוייב לשלם מה שאינו בעין ועפ״ר ושם כתבתי דאפי׳ עכשיו הוא גדול כל שהשביח בקטנותו היא לאמצע ע״ש:
(טו) ואם היו גדולים כו׳ – שמין לו כאריס והא דכתב הטור וגם מור״ם בהג״ה בס״א דסי׳ זה דאם אינן ניזונין יחד וירד א׳ לנכסים והשביח דידו על התחתונה זה לא שייך אלא כשדרים יחד וחלקו נפשם במזונות דה״ל יורד שלא ברשות משא״כ כשהוא לא ניזון במקרה מפני שלא הי׳ במדינ׳ ואין להקשות למה כתב הטור והמחבר דשמין לו כאריס והוא מהגמרא ואליבא דכ״ע מאי שנא מנכסים ששמעו בו שמת וירד בה קרוב ובא השבוי דס״ל להרא״ש דאין הקרוב נוטל בשבח כלום דמאחר ששמעו בו שמת סמכא דעתיה ולא יפסידו כו׳ וכנ״ל בר״ס רפ״ה ס״ב וה״נ נימא הכי כיון דלא ידע כלל שיש לו אח ודאי סמכא דעתיה די״ל דשאני התם דאף ששמעו בו שמת מ״מ לא הי׳ סבור שבודאי מת ונכנס אדעתא דהכי דאם אולי יבא אחיו או מורישיו יטול את שלו ומחשב קצת לידע ביה ומחל משא״כ הכא דלא ידע בו כלל גם נכנס ברשות וק״ל ועפ״ר:
(טז) וכן אח שירד לנכסי קטן כו׳ – האי וכן קאי אמ״ש לפני זה ברישא דאם הם קטנים השבח לאמצע ומטעם שכתבתי מפני שירד שלא ברשות דאין מורידין קרוב לנכסי קטן וזהו ג״כ טעם דדין זה:
(ח) (ס״ג אם קטנים וכו׳) הטעם דאלו בא לב״ד למלוך אם ירד שם ומשבח וישומו לו כאריס לא הוי הבית דין נותנים לו רשות לזה כיון דאין מורידין קרוב לנכסי קטן מ״ה אין לו כלום בחלק חבירו והוי השבח לאמצע משא״כ בגדולים אע״פ שהוא שלא בידיעת ב״ד מ״מ אם היה יודע שיש לו אח והיה בא לב״ד היו נותנים לו רשות כיון דמורידין לנכסי גדול שבוי גדול ע״כ חשיב כיורד ברשות ונותנו לו כאריס גם בחלק מכירו וזה מוכח בגמ׳ שאמר רב חסדא מי דמי התם ברשות והכא שלא ברשות ועוד קטן הוי ואמר רב אמי לא סיימוהו קמי דקטן הוי ש״מ דלא קפיד אלא אמה שהוא קטן אבל לא קפיד אשלא ברשות דגדול והיינו מטעם שכתבתי והקשה בסמ״ע על ששמים כאריס מההיא דסי׳ רפ״ה ס״ב בהג״ה דאם שמעו בו שמת ובא השבוי דאין הקרוב נוטל כלום בשבח מטעם דסמכא דעתיה ויהיה נזהר בשמירת שדה וה״נ כיון דלא ידע שיש לו עוד אחים סמכה דעתו ותירץ בדוחק דש״ה דעכ״פ היה חושב שמא לא מת והקול שקר ע״כ מחשב קצת כידע ומחל משא״כ לא ידע כלל עכ״ל והוא תמוה דא״כ היה לחכמים לתקן שם שיטול כאריס כמו בלא שמעו שמת שלא יפסיד השדה כדאיתא התם עוד הקשה ממ״ש רמ״א סי׳ זה סעיף א׳ דאם אינם ניזונים וכו׳ דה״ל יורד שלא ברשות דידו על התחתונה ותירץ דש״ה שדרים יחד וחלקו במזונות משא״כ כאן כשהוא לא ניזון במקרה מפני שלא היה עמו במדינה עכ״ל ונלע״ד דאין כאן קושיא דהתם שאפשר להודיע לחבירו ולא הודיע מקר׳ שלא ברשות אלא דבניזונין מחל לו כמ״ש שם הטעם משא״כ בזה דאין שייך לומר להודיעו כנ״ל פשוט:
(ב) וכן אח שירד – ע׳ בספר א״א דף ק״ב ע״ב.
(יא) קטנים – פי׳ בשעה שהשביח הנכסים היו קטנים אע״פ שעכשיו גדולים הם. סמ״ע:
(יב) כאריס – והא דכת׳ הרמ״א בס״א בהג״ה דאם אינן ניזונין יחד וירד אחד לנכסים והשביח דידו על התחתונה זה לא שייך אלא כשדרים יחד וחלקו נפשם במזונות דה״ל יורד שלא ברשות משא״כ בזה שלא ניזון במקרה מפני שלא היה במדינה וא״ל מאי שנא מנכסים ששמעו בו שמת וירד בה קרוב ובא השבוי דס״ל להרא״ש וכמ״ש הרמ״א בסי׳ רפ״ה ס״ב בשמו דאין הקרוב נוטל בשבח כלום מטעם דמאחר ששמעו בו שמת סמכא דעתיה ולא יפסיד כו׳ וה״נ נימא הכי כיון דלא ידע כלל שיש לו אח ודאי סמכא דעתיה די״ל דשאני התם דאף ששמעו בו שמת מ״מ לא היה סבור שבודאי מת ונכנס אדעתא דהכי שבאם אולי יבא השבוי יטול את שלו ומחשב קצת כמו ידע ביה ומחל משא״כ הכא דלא ידע בו כלל גם נכנס ברשות כ״כ הסמ״ע ועיין בס׳ א״א דף ק״ב ע״ב:
(ט) ואם היו גדולים כו׳ – מדאמר ר״א לא סיימוה כו׳ מ׳ דוקא משום דקטן ולא חשש לקושיא הראשונה דר״ח וכמ״ש אביי שם מי דמי התם כו׳ ידעי כו׳ וז״ש הואיל ולא נודע כו׳:
(י) וכן אח כו׳ – ה״ה שירד לנכסי אחיו גדול כנ״ל כיון דידע אלא דבגדול נוטל כדין היורד שלא ברשות כמ״ש ס״א בהג״ה:
מקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חמקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144