(ג) כתב הרמב״ם ההפקר כו׳ כ״כ בפ״ב מהל׳ נדרים וכבר כתבתי בפרישה דהאי לישנא משמע דוקא איסור יש בדבר אם חוזר בו הא אם חזר בו מהני חזרתו דשוב לא מצא אינך לזכות בו אפילו בחזקה או משיכה גמורה וכן מוכח מהא דמסיק הרמב״ם שם ז״ל המפקיר את שדהו ולא זכה בה אדם כל ג׳ ימים יכול לחזור בו אחר ג׳ ימים אינו יכול לחזור בו אא״כ קדם וזכה בה הרי הוא כזוכה מן ההפקר בין הוא בין אחר האומר שדה זו מופקרת ליום אחד לשבת א׳ לחודש א׳ לשנה א׳ לשבוע א׳ עד שלא זכה בה הוא או אחר יכול לחזור בו ומשזכה בה בין הוא בין אחר אינו יכול לחזור בו ומפני מה יש לו לחזור כאן עד שיזכו בה מפני שזה דבר שאינו מצוי הוא שאין אדם מפקיר לזמן קצוב עכ״ל והוא מפ״ד דנדרים (דף מ״ד) שמייתי שם ברייתא כתוב בה כמעט כל לשון הרמב״ם הנ״ל מהאומר שדה זו מופקרת כו׳ עד ומפני מה כו׳ והאי מפני מה כו׳ הוא אוקימתא דעולא שם (דף מ״ז) וכתב הרא״ש שם ז״ל כיון דאין דרכן של בני אדם להפקיר לזמן וזה שינה לכך אמרו ז״ל דלא ליהוי הפקר לאפקועי ממעשר עד דאתי לרשות זוכה ולפני זה (דף מ״ג) כתב שם הרא״ש בפירוש דברייתא הנ״ל ז״ל כל ג׳ ימים הראשונים יכול לחזור בו ולומר אני חוזר בי ממה שהפקרתי ושוב אין אדם יכול לזכות בו הילכך אפילו קודם שחזר בו אין שם הפקר עליו ואם אכל ממנו בין הוא בין אחר חייב במעשר כ״ז שלא כיונו לזכות לקנותו מההפקר כו׳ עד מכאן ואילך אינו יכול לחזור בו דמיד כשהפקירו חל ההפקר ויצא מרשותו ואין לו כח לחזור בו ופטור מן המעשר והא דאמרינן דעד שלשה יכול לחזור בו מפני תקנת הרמאין שרגילין להפקיר פירותיהן ולחזור ולזכות בהן כדי לפטרן מהמעשר לכך תקנו חז״ל דלא הוי הפקר עד אחר ג׳ לפטרו מהמעשר אגב זה תקנו בכל הפקר שיוכל לחזור תוך ג׳ כל זמן שלא זכה בה אחר ואע״ג דתקנת הרמאין מפרש לקמן אליביה דר׳ יוסי גם רבנן אית להו הך תקנתא ואי תקשה לך לפי מאי שפירשתי דאם זכה בה לאלתר בתורת זכיית הפקר פטור מן המעשר מאי אהני חז״ל בתקנתן וי״ל שהוא ירא שאם ילקט בצד זה שאחרים ילקטו בו מצד אחר אבל אם היה יכול לחזור בו מדבורו היה מפקירו וחוזר בו מיד עכ״ל ויש ללמוד מסוף לשונו דאף אם בא לחזור ולזכות בו מההפקר אינו זוכה בכולה במה שילקוט בו מעט ולא זכה בלקיטה אלא במה שלקט וכן נתבאר במ״ש רבינו (בסי׳ ער״ה) דליקוט הפירות ואכילתן לא הוי חזקה אלא שאכתי ק׳ מה הועילו חכמים בתקנתן שמא יעשה חזקה גמורה בנעילה או פירצה או גדירה כל שהו ויפקיע מידי מעשר וי״ל בדוחק דגם לזה יש שיעור כמה קונה במכוש א׳ ומשכ״ר בסי׳ ער״ה ולא יזכה הכל בחזקה א׳ ויקדימנו חבירו להחזיק במקום אחר והיותר נראה דכל שלא יכול לחזור בו בדבורו מיד הועילו בתקנתן שהרמאין ייראו לנפשן שאחרי׳ יקדימו נפשם להחזיק בו והרא״ש חדא מינייהו נקט והנה נתבאר ממ״ש בשם הרמב״ם והרא״ש ע״פ הגמרא דעד ג׳ ימים אחר שהפקירו סתם יכול לחזור בו בדיבורא בעלמא הן במקרקעות הן במטלטלין וכמ״ש הרא״ש בהדיא דאגב שדה תקנו כן בכל הפקר וכיון שחזר בדיבור אין אחר יכול לזכות בו וכיון שיכול לחזור בו הוה ליה לענין מעשר כאילו לא הפקירו וחייב במעשר אם לא שכיון לזכות מההפקר בקנין חזקה גמורה ולאחר ג׳ ימים אינו יכול לחזור בדיבור בעלמא אם לא בקנין חזקה גמורה ועפ״ז נראה לפרש דברי הרמב״ם הנ״ל שכתב דההפקר הרי הוא כנדר ואסור לחזור בו ולא כתב אינו יכול לחזור משום דהאיסור הוא לעולם משא״כ באינו יכול דאינו בתוך ג׳ ימים הראשונים אלא לכתחילה לא יחזור בו אפי׳ בתוך ג׳ מאחר דהפקירו גם לעניים והו״ל עליו כנדר וק״ל אבל קשה למה השמיט רבינו ולא כ׳ האי חילוק לדינא דעד ג׳ ימים יכול לחזור בו בדיבורו בעלמא וששוב אין כח ביד אחר לזכות בו אפילו בחזקה גמורה ומשמעות דבריו אדרבה דלעולם יכולין לזכות בו כל הקודם ובא לזכות מיד אחר שהפקירו וצריך לומר דס״ל לרבי׳ מדהשמיט הרא״ש כל סוגיו׳ הנ״ל בפסקיו ש״מ דהרא״ש הנ״ל לא כן כ׳ אלא לפרושי לברייתא וס״ל דהברייתא לא אתיא אליבא דהלכתא כרבנן אלא כר״י הגלילי וכאוקימתא דרבה דאית׳ שם בגמ׳ או כמסקנא דגמ׳ דלשם ס״פ דקאמר אב״א הא דאפקרא באנפא תרין כו׳ וכתב הרא״ש שם ואתיא כר״י הגלילי כו׳ וכתב שם עוד פי׳ אחר לכל הסוגי׳ בשם ר״א ממיץ ומשמע מיני׳ דלהלכה אינו יכול לחזור מיד ע״ש ומש״ה השמיטו ג״כ בקיצור פסקי הרא״ש אבל הרמב״ם ס״ל כאוקימתא קמא דעולא דמוקי לה הכל כרבנן ומש״ה כתבו הרמב״ם להלכה בהלכות נדרים כנ״ל וגם בש״ע העתיק לשונו אות באות ומהתימה על מ״ו ר״ס ז״ל שלא כתב עליו כלום בש״ע וגם בד״מ לא הזכיר מזה כלום (ולכאורה היה נראה לחלק ולומר דס״ל דוקא במעשר תקנו שיכול לחזור בו וכדי שלא יהיה עליו תורת הפקר מפני תקנת רמאין שיפקיעו ממעשר וכנ״ל וכן משמע האי חילוק כמה פעמים וכל׳ הרא״ש וכיון דלע״ע אין שכיח מעשר מש״ה סתם רבי׳ אבל ק׳ א״כ מנ״ל להרא״ש ולמה ליה לכתוב בפירושו הנ״ל שאגב תקנו כן בכל הפקר) ולפ״ז צ״ל שרבי׳ העתיק ל׳ הרמב״ם שכתוב שאסור לחזור בו לא העתיקו ללמוד מדיוקו דאם חזר בו חזרתו חזרה בדיבור בעלמא אלא שלא רצה לשנות ל׳ הרמב״ם שהעתיק כהווייתו כדי ללמוד ממ״ש לפניו ולאחריו ודוק:

(ח) שאם הפקירו כו׳ כבר כתבתי בפרישה שהרא״ש אדבר תורה קאי ועיין בפסקי הרא״ש ס״פ אין בין המודר שכתב ז״ל וקיי״ל בכל דוכתי הלכה כריב״ל לגבי ר״י הילכך הוה הפקר מן התורה אפי׳ בא׳ וה״ה אפילו בינו לבין עצמו הילכך הא דאמר׳ בפ״ק דשבת גיגית שפוד נר וקדרה אפקורי מפקיר להו שלא יעבור על שביתת כלים (פירוש למאן דס״ל הכי דמצווים אנו על שביתת כלים אבל אנו קיי״ל דאין אנו מצווין על שביתתן כמ״ש בא״ח סימן רמ״ו ע״מ) וכן בהמתו אם השאילה לעכו״ם ולא החזירה להן קודם השבת יכול להפקירה בינו לבין עצמו כך פי׳ ר׳ שמעון ז״ל בפ״ק דשבת ותודה לי מנ״ל לר״ש בינו לבין עצמו הוי הפקר הא לא קאמר ריב״ל אלא ד״ת אפי׳ בא׳ הוי הפקר וסברא גדולה היא לחלק בין הפקר לפני א׳ לבין הפקר בינו לבין עצמו דנהי דלא בעי ריב״ל כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידים מ״מ בעי הפקר שיוכל לצאת מרשותו דומיא דשביעית שיצא מרשותו ומופקר לכל דבינו לבין עצמו לא יצא מרשותו כיון שאין ההפקר ידוע לשום אדם אבל הפקיר בפני אחד במטלטלין יכול אותו שהפקירו בפניו לזכות בו ויהא נאמן לומר הפקרת לזכותי בו במגו דנתתו לי במתנה וטוב הוא שיפקירם בפני אשתו או בפני א׳ מבני ביתו ואפשר דטעמו דר״ש שאינו מחלק בין בפני אחד ובין בינו לבין עצמו משום דעיקר הפקר משביעית ילפינן כדאיתא בירושלמי כו׳ עד והילכך אר״י דבעינן ג׳ דבענין אחר לא יוכל קרקע לצאת מתחת ידו אם יכפור בה המפקיר וריב״ל דלא בעי ג׳ אם כן לדידיה הוי הפקר אע״ג דאין הקרקע יכול לצאת מתחת ידו וא״כ אפי׳ בינו לבין עצמו נמי והאחד דקאמר ריב״ל ל״ד ואגב דקאמר ר״י בב׳ לא הוי הפקר אמר איהו דאפילו באחד הוי הפקר ולעולם אפילו בינו לבין עצמו עכ״ל וצ״ע דבב״מ (דף ל׳) לא משמע כן דאמרינן שם ר״י בר׳ יוסי הוה אזיל באורחא פגע ביה ההוא גברא דרא משאוי של עצים א״ל דלי לי א״ל כמה שווין א״ל פלגא דזוזי יהיב ליה פלגא דזוזי ואפקריה הדר זכה בהו הדר יהיב ליה פלגא דזוזי ואפקריה חזייה דקא בעי למהדר למזכי ביה א״ל לכ״ע הפקרינהו ולך לא אפקרינהו ופריך מי הוי הפקר כה״ג והא תנן ב״ה אומרים אינו הפקר עד שיופקר לעניים ולעשירים כשמיטה ומשני ר״י בר׳ יוסי לכ״ע אפקריה ובמילי דעלמא הוא דאוקמיה עכ״ל הגמ׳ וקשה דכיון דלר״ש סגי בהפקר דבינו לבינו למה לא אפקריה בינו לבינו באופן שלא ישמע ההוא גברא ולא איצטריך תו לאוקמיה בדבריו ולהוציא שקר מפיו וגם היה לו לחשוש שאותו גברא ילמוד ממנו להפקיר ג״כ בכה״ג שיסבור דכיוצא בזה הוה הפקר ונ״ל שר״י בר׳ יוסי ודאי בפעם שניה הפקירה בינו לבינו אלא שהרגיש באותו גברא שהיה מבין הענין דמדהפקיר בראשונה ודאי הפקירה גם כן בפעם שניה ושלישית כדי שלא יכשלו בו רבים ומש״ה הוצרך לומר לו לך לא אפקרינהו מפני שאתה הוא יודע שהם שלי משא״כ אחרים שלא ידעו בדבר תדע דאל״כ אלא תאמר שהפקירו בפניו תקשה לנפשך איך א״ל שלכל עולם הפקרתי חוץ מלך הא באמת לכ״ע הפקירה או סתם כדמסיק הגמ׳ וא״כ גם הוא שמע שהפקירה סתם אלא ודאי לא שמע אלא היה מבין בו מדהפקירה בראשונה וק״ל ועיין שם בתוס׳ דכתבו אההוא עובדא דר״י בר׳ יוסו ז״ל וא״ת הא בעינן הפקר בפני ג׳ ר״ל דמדאורייתא בלא ג׳ סגי וכן בנר וגיגית וקדירות דאמרינן בפרק קמא דשבת דמפקירם דליכא ג׳ דאנן סהדי דמפקיר להו בלבו שלא יעשה איסור שביתת כלים עכ״ל (והנה אין לי ראיה ממ״ש התוס׳ דאפקיר להו בלבו דיכול להפקיר בינו לבינו די״ל דכוונתם דגמר בלבו להפקירו בלב שלם ולא יחזור בו) ונראה דר״ל וה״ה בעובדא דר״י בר״ יוסי דלשם דאנן סהדי דהפקירה בלב שלם כדי שלא יבואו הבריות לידי מכשול ולפי זה היה נראה לומר דריב״ל דוקא קאמר דבר תורה אפי׳ בפני א׳ הוי הפקר אבל א׳ עכ״פ צריך כדי שיצא מרשותו שאותו אחר יקחנה וכמ״ש הרא״ש הנ״ל ור״ש הנ״ל ג״כ הכי ס״ל ולא כתב דאפי׳ בינו לבינו סגי כ״א בדברים שאנן סהדי שלא יחזור בו דומיא דהפקר נר וגיגית וקדירות דשבת וכמ״ש התוס׳ אלא שאם כן לא הו״ל להר״ש לסתום ולכתוב אדברי ריב״ל סתמא ז״ל וה״ה לבינו לבין עצמו דמשמע דבכל הפקר מיירי ועוד דאין טעם נכון לחלק בדאורייתא דאם בעינן דומיא דשמיטה שיבוא אחר ויטלנו כדפירש הרא״ש א״כ גם בנר וגיגית דשבת אף שהוא ודאי יפקירם מכל מקום ליכא מאן דידע מההפקר דיבוא [ויטלם] אלא ודאי בדאורייתא אין חילוק בזה ורבנן הוא דגזרו משום שמא יחזירנו ובכה״ג שפיר שייך לומר באיסור שבת וכיוצא בו ליכא למיחש להא ודוק ועיין בא״ח (סי׳ רמ״ו) ודוק:

(יא) כתב הרמב״ם ז״ל אע״פ כו׳ דברי הרמב״ם המה בפרק א׳ דהלכות זכייה והראב״ד השיג עליו שם למה לא חילק בין צבי שבור לצבי רץ והלא המשנה חלקה בהן עכ״ל וגם רבינו שכתב על דברי הרמב״ם ונראה דאפי׳ כו׳ ס״ל בפשיטות דאין מועיל עומד בצד שדהו כ״א כשיכול להגיעו ג״כ ואז אין חילוק בין צבי רץ ושבור והמשנה אורחא דמילתא נקטא וכמ״ש (בסימן רס״ה) אבל המ״מ כתב דהרמב״ם ס״ל דהמשנה לא חלקה בין יכול להגיע או לא אלא דוקא כשאינו נתפס במצודה וכתבה גם הרמב״ם בפי״ז מהל׳ גזילה אבל כשנתפס במצודה נעשה ע״י כצבי שבור ובודאי אם קדם בעל המצודה לזכות בו בידים קודם שיבוא זה לעמוד בצד שדהו לומר תזכה לי שדה הרמב״ם ג״כ מודה שזכה בו בעל המצודה ולא מהני ליה תו עמידתו בצד שדהו ואמירתו ואפי׳ בא ליקחנו בידים מתוך המצודה אית ביה משום גזל כיון שקדמהו בעל המצודה וזכה בו אבל השתא שלא זכה בו בעל המצודה בידים ס״ל שלא קנה לו מצודתו כלל כיון שפרסה בתוך שדה של זה שלא ברשות ואם לא היה עומד בעל השדה בצד שדהו הוה שדהו חצר שאינה משתמרת ולא קנהו בעל השדה והביא המ״מ ראיה לדברי הרמב״ם מהא דאמרי׳ בגיטין (דף ס׳) אהא דתנן מצודות חיה ועופות ודגים יש בהן משום גזל מפני דרכי שלום (וכתבו רבי׳ בסמוך) דמסיק הגמ׳ עלה וקאמר דהיינו דוקא באין להמצודה תוך אבל יש לה תוך יש בה משום גזל גמור והא דביש להן תוך יש בו משום גזל גמור ע״כ איירי כשפרסה במקום הפקר דאי בשדה חבירו המשתמר לא עדיף מכליו של לוקח ברשות מוכר דלא קנה אע״פ שיש דעת אחרת מקנה ק״ו בהא וא״כ הא נמי דאמרו דבמצודה דלית לו תוך יש בו משום ד״ש נמי לא איירי אלא כשפרסה במקום הפקר הא בשדה חבירו לית ליה משום ד״ש וממילא קנהו בעל השדה כן מפרש המ״מ דעת הרמב״ם ע״ש ושניתי לשונו לתוספת ביאור ונראה דהראב״ד ורבינו ס״ל דאפילו בכה״ג שירד שלא ברשות בעינן יכול להגיעו דאל״כ אף שלית ביה משום ד״ש אם קדמו ולקחו מהמצודה שפרסה בו מ״מ ג״כ לא מהני ליה עמידתו ואמירתו לענין שאם קדם בעל המצודה ולקחו מהמצודה כל זמן שלא היה יכול ליקחם מתוך השדה ולזה אין ראיה להמ״מ ודוק:

(טז) כל שדה שיש בו כלאים כו׳ ז״ל ב״י בריש שקלים תנן באחד באדר משמיעין על הכלאים ובט״ו בו היו מפקירין כל שדה שיש בו כלאים ומ״מ יש לתמוה על רבינו למה כתב הרי הוא דמשמע דממילא הוי הפקר והתם משמע דב״ד מפקירין אותו שדה אבל ממילא לא הוה הפקר עכ״ל ודע שלא כל׳ שהביא ב״י איתא שם במשנה אלא ז״ל באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים כו׳ עד ויוצאין אף על הכלאים ופי׳ הרמב״ם ור״ע מכריזין שימעטו הזרע האחר עד שלא ישאר מרובע הקב לסאה כדתנן בפ״ב דכלים כל סאה שיש בה רובע הקב ממין אחר ימעט כו׳ עד יוצאין שלוחי ב״ד אף על הכלים ואע״פ שכבר הכריזו עליהם בא׳ באדר לא היו סומכין על ההכרזה דשמא לא עקרום עדיין והיו הם יוצאין ועוקרים אותם עכ״ל ואחר משנה זו יש משנה אחרת ז״ל אמר ר׳ יודא בראשונה היו עוקרים ומשליכים לפניה (פי׳ כשיצאו בט״ו באדר על הכלאים במקום שמצאו היו עוקרים כו׳) משרבו עוברי עבירה היו עוקרין ומשליכין על הדרכים התקינו שיהיו מפקירין כל השדה כולה ע״כ ע״ש בפי׳ המשניות ויהיה תיבת התקינו כאילו כתב והתקינו וכן היא מפורש שם בברייתא ויליף לה מקראי דהפקר ב״ד הפקר והנה הב״י הרכיב סופא דמשנה שניי׳ על רישא דמשנה ראשונה כדי לקצר כדרכו וסבר הב״י דגם מ״ש התקינו שיהו מפקירין כל השדה כולה ר״ל שבכל ט״ו באדר היו שולחין ויוצאין ובמקום שימצאו כלאים בשדה הפקירו אותו אבל רבינו ס״ל דאחר שראו שנתרבו עוברי עבירה ולא היו משגיחין בעקירת הכלאים לחוד והוצרכו לתקן שיהיה כל השדה הפקר ומשם והלאה לא היו שלוחי ב״ד יוצאים בט״ו על הכלאים לעקרו והיתה תקנה קבועה ועומדת בשעה שהכריזו בר״ח על הכלאים אז הכריזו ג״כ שכל מי שיעבור ולא יעקור כלאים שבשדה שיהיה שדהו הפקר וס״ל ג״כ שדוק׳ בשעה שהיו ישראל יחד בעריהן והיו משמיעין על השקלים היו מכריזין ומזהירין גם על הכלאים אבל בזמן הגלות כמו שאין מכריזין על השקלים כך אין מכריזין על הכלאים אלא תקנה קבועה ועומדת מזמן הבית שכל איש ואיש צריך ליזהר שלא ימצא בשדהו כלאים אחד מכ״ד ובשאם ימצא יהיה שדהו הפקר: