×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
מתנה שכתוב בה ״לאחר מיתה״ אם יש בו זמן, ובו ב׳ סעיפים
(א) שְׁטַר מַתָּנָה שֶׁכָּתוּב בּוֹ שֶׁיִּקְנֶה פְלוֹנִי שָׂדֶה פְלוֹנִית לְאַחַר מִיתָה, בֵּין שֶׁהָיָה בַשְּׁטָר קִנְיָן בֵּין שֶׁלֹּא הָיָה בוֹ קִנְיָן, כֵּיוָן שֶׁכָּתוּב בּוֹ זְמַן וּבַזְּמַן הַזֶּה חַי הָיָה, הַזְּמַן מוֹכִיחַ שֶׁמֵּחַיִּים הִקְנָה לוֹ {וְלֹא שֶׁאֵינוֹ (וְאֵינוֹ)} זוֹכֶה אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה, שֶׁאִלּוּ הָיָה בְּדַעְתּוֹ לְהַקְנוֹת לוֹ בִּשְׁטָר זֶה לְאַחַר מִיתָה לֹא הָיָה כּוֹתֵב בּוֹ זְמַן, לְפִיכָךְ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין כָּתוּב בּוֹ: מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה, קוֹנֶה לְאַחַר מִיתָה. {וְהָוֵי כְּאִלּוּ כָּתַב לוֹ מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה, שֶׁנִּתְבָּאֵר דִּינוֹ סִימָן רנ״ז.} וְזֶה שֶׁכּוֹתְבִים בְּכָל הַמַּתָּנוֹת וְהַמִּמְכָּרוֹת: מֵעַכְשָׁיו, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בַּשְּׁטָר זְמַן, לְהַרְוִיחַ הַדָּבָר (כּוֹתְבִין) כֵּן אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבקצות החושןחכמת שלמהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חעודהכל
(א) א) ל׳ הרמב״ם פי״ב מה׳ זכייה דין ט״ו פסק כר׳ יוסי במשנ׳ פ״ח דב״ב דף קצ״ו ע״א כדאי׳ בגמ׳ שם וכן בהלכות ה״ה והא דאיתא בס״פ המגרש (גיטין דף פ״ה ע״ב) אתקין רב מיומ׳ דנן ולעלם לאפוקי מדר׳ יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו וכ״פ בטור א״ה סי׳ קנ״ד תירץ הרי״ף דבאיסור׳ החמי׳ רב ב״י וכן פי׳ רשב״ם שם בב״ב וכמ״ש הרא״ש שם טעמו ופירושו ב״ח
(ב) ב) כדאמר ליה רב הונא לרב נחמן היינו טעמא דרבי יוסי וכו׳ שם
(ג) כן היא ברמב״ם
(ד) (בסמ״ע ובש״ך כ׳ (ולא) שאינו זוכה לאחר מיתה ואף כי דברי המחבר פה הם דברי הרמב״ם צריך לרחוקי נפשין ולפרשו ולכן נ״ל דשפיר קאמרי כצ״ל)
(א) שטר מתנה שכתוב כו׳ – פי׳ שטר מתנות בריא והא דמסיק וכתב בין שלא היה בו קנין אע״ג דכל מתנת בריא בעי קנין כאן מיירי בכתב לו בשטר שדי נתונ׳ לך לאחר מיתה כו׳ דבשטר כזה קונין בה ג״כ בבריא וכמו שכתוב הטור והמחבר לעיל סי׳ קצ״א וקמ״ל דאע״ג דכ׳ בו שדי נתונה לך לאחר מיתה ולא כתב בה ״מהיום ולאחר מיתה ואין קנין דשטרא לאחר מיתה אפילו הכי כיון דכתב בו זמן קנה הגוף מהיום ואין יכול לחזור בו והפירות לאחר מיתה דאל״כ למה כתב בו זמן וכדמסיק ומדסתמו הפוסקים משמע דס״ל דאין חילוק בין נכתב הזמן בתחלת השטר בין בסופו ועפ״ר:
(ב) ולא שאינו זוכה כו׳ – פי׳ ולא אמרי׳ שכוונתו היה שלא יזכה בו אלא לאחר מיתה ואז אין במתנתו כלום וכנ״ל:
(ג) קונה לאחר מיתה – ל׳ הטור קנה את הגוף מיד ואין הנותן יכול לחזור בו עכ״ל והאי מיד ר״ל עם כתיבת ומסירת השטר לידו דהא בזמן שכתוב בשטר הקנהו מהיום ופשיטא דכל זמן שלא הגיע השטר לידו דיכול לחזור בו:
(א) (ס״ב אפי׳ אין בו זמן) בד״ר מסיים כיון שהוא בקנין קונה מיד כשהגיע לידו השטר ופי׳ בו ב״י דה״ק כשהגיע השטר לידו קונה למפרע מיום כתיבתו וכ״מ מדברי רמ״א שפי׳ כן מדכתב דכל קנין כמעכשיו ואף שהסמ״ע ס״ק ג׳ פי׳ מיד היינו כשהגיע השטר לידו נראין דברי הב״י עיקר ובזה נתיישב מ״ש רבינו בשם הרמ״ה לחלוק על סברא ראשונה דוקא דכתב בו זמן אבל אם אין בשטר זמן צריך מהיום ואע״ג דכתב בו מהיום לא קנה אלא מעידנא דמטי שטרא לידו וסבר ב״י דהרמ״ה לא ס״ל זמנו של שטר מוכיח עליו והוא תימא דאח״כ מביא רבינו דברי הרמ״ה דכתב הא דאמרינן זמנו של שטר וכו׳ ודחק בו ב״י דכתב זה אליבא מאן דפסק זמנו של שטר כו׳ ולפענ״ד דגם כאן ס״ל להרמ״ה זמנו של שטר מוכיח עליו ומ״מ כתב דוקא בו זמן ר״ל שהוזכר זמן בשטר וכמש״ר תחילה ולא הביא מחלוקת של הרמ״ה אלא לענין דהרמ״ה ס״ל אפי׳ במהיום לא קנה אלא מעידנא דמטא שטרא לידי׳.
(ב) (אין אומרים זמנו של שטר כו׳) הטעם בד״ר בשם הרמ״ה דבשלמא הכותב לאחר [מותו] כיון שהמיתה מבררת הזמן מה צריך לכתוב זמן ע״כ להקנות לו מאותו זמן נתכוין אבל היכא דצריך לכתוב הזמן כדי שיוכל לברר מאיזה זמן מתחילין הל׳ יום אין אומרים זמנו של שטר כו׳ עכ״ל ותירץ סמ״ש [סמ״ע] דאימר לא היה מבורר לו באיזה יום יהיה אחר ה״ל [הל׳] מהיום ע״כ כתב מהיום ולאחר הל׳ וכן דרך בני אדם ובדברי רבינו סיים הרמ״ה ובכולהו לא אמרינן כו׳ ר״ל אף שאלו נחשב [שחשב] בסמוך לא אמרי׳ בהו זמנו של שטר כו׳ כדאמרי׳ כל אחר [בלאחר] מיתה מ״מ אם נעשו בקנין יש להם מעלה כמו אחר מיתה:
(א) שטר מתנה כו׳ – ע׳ בתשו׳ רשד״ם סי׳ ת״כ.
(א) מתנה – פי׳ שטר מתנת בריא והא דמסיק בין שלא היה בו קנין כאן מיירי דכתב לו בשטר שדי נתונה לך לאחר מיתה כו׳ דבשטר כזה קונים גם בבריא וכמ״ש הט״ו בסי׳ קצ״א וקמ״ל דאע״ג דכת׳ שדי נתונה לך לאחר מיתה ולא כת׳ מהיום ולאחר מיתה ואין קנין ושטרא לאחר מיתה ואפ״ה כיון דכת׳ בו זמן קנה הגוף מהיום וא״י לחזור בו והפירות קנה לאחר מיתה דאל״כ למה כת׳ בו זמן וכדמסיק ומדסתמו הפוסקים משמע דס״ל דאין חילוק בין נכתב הזמן בתחלת השטר או בסופו עכ״ל הסמ״ע (עיין בתשו׳ מהר״מ פדוואה סי׳ נ״ד מהריב״ל ח״א סי׳ ס״ג וח״ב סי׳ ל״ו הרשד״ם סי׳ ש״ז ש״ט שכ״ו ות״כ דברי ריבות סי׳ ר״ס וסי׳ תי״ד מהרי״ט ח״א סי׳ מ״ו וסי׳ ס״ז וצ״ו בני שמואל סי׳ ל״ה פני משה ח״א סי׳ ל״ד וצ״ד בני אהרן סי׳ ע״ו מהר״א ששון סי׳ קנ״א. בני חיי):
(א) הזמן מוכיח – בירושלמי תמן תנינא הכותב נכסיו לבניו צריך שיכתוב מהיום לאיזה דבר כתוב בה לאחר מיתה לשייר לו פירות בגט אין גיטו ברור לאיזו דבר כתב לה לאחר מיתה לשייר לו גופה אמר רבי אבון בר כהנא קומי רבי אילא שייר לו מעשה ידיה אמר ליה לא מצינו אשה נשואה לזה ומעשה ידיה של זה והוי רבי זעירא מקלס ליה וצווח ליה בנייה דאוריית׳ אף בגט שחרור כן הרי זה שחרורך מהיום ולאחר ל׳ על דעתיה דר׳ הרי זה גט על דעתיה דרבנן אינו גט אף בהפקר כן שדי מובקרת מעכשיו ולאחר שלשים על דעתיה דר׳ מובקרת על דעתיה דרבנן אינה מובקרת ע״ש היינו משום דרבנן אית להו באומר מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט ומשום דספקא להו אי תנאה אי חזרה וה״נ נחלקו באומר מהיום ולאחר ל׳ יום וחוזר תוך ל׳ דהוי נמי לרבנן גט ואינו גט כיון דמספקא להו בחזרה או בתנאה ואם חזרה יוכל לחזור תוך שלשים ולרבי דס״ל תנאה הוי ודאי גט ובמשנה למלך פרק ח׳ מעבדים הביא הירושלמי והקשה עלה בהא דאמרו אף בהפקר כן דבשלמא בשחרור ניחא משום דלא מצינו עבד משוחרר ומעשה ידיו לרבו אבל בהפקר למה לא נימא כמו בכותב לבנו מהיום ולאחר מיתה דגופא מהיום הפקיר ופירי לאחר שלשים וע״ש שהניח בקושיא ונעלם ממנו דברי הרשב״א בחידושיו פרק מי שאחזו שהביא הירושלמי הנז׳ כו׳ אף בהפקר כן כלו׳ שא״א שיהיה השדה הפקר והפירות לבעלים וע״ש וכ״כ הרשב״א בתשובה סי׳ תקס״ג הובא בסי׳ רנ״ז סק״א ע״ש ונראה טעם הדבר משום דהפקר בעי׳ דומיא דשמיטה שיהיה מופקר לכל דכתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה יש לך נטושה אחרת זו הפקר וכיון דשייר פירי לעצמו אין זו נטישה גמורה. והא דכתב בטור וש״ע א״ח סי׳ רמ״ו דאם השאיל או השכיר בהמתו לעכו״ם והתנה עמו שיחזירנה קודם שבת ועכבה בשבת יפקירנה היינו משום דהתנה שיחזירנה קודם שבת א״כ הוי הפקר גמור ולפ״ז אם שכח והשכירו לחודש לא מהני הפקירו כיון דגוי משתמש בו בשאלה או בשכירות לא מצי מפקיר לגוף ואפשר לחלק דהיכא דשייר פירי לעצמו הוא דלא מצי מפקירו אבל השכירו מתחל׳ יוכל להפקירו בימי משך השכירות כיון דאין השכירות לעצמו אלא לשואל או לשוכר ואכתי צ״ע בזה.
אמנם בטור א״ח שם בסי׳ רמ״ו כתב בשם הסמ״ג להשכיר בהבלעה ולהפקיר ובשם הרב פרץ להפקיר ליום השבת ע״ש והא בשכירות הפירות לעכו״ם וע״ש ב״י שכתב דביום השבת שום אדם לא יזכה כיון דרשות עכו״ם עלה או בשאלה או בשכירות ע״ש ומוכח מזה דשאלה או שכירות יכול להפקיר עוד שם במשנה למלך הקשה כיון דלרבנן ס״ל במהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט ומספקא להו אי תנאה או חזרה א״כ בשחרור כיון דהעבד מוחזק בעצמו גם לרבנן ליהוי גט משום ספיקא דתנאה ע״ש ולפמ״ש בסי׳ פ״ח סק״ט דעבד לא הוי מוחזק מספיקא כיון דעבד גופו קנוי לבעלים והוא כשורו וחמורו ואם עדיין עבדו הרי הוא וחזקתו לרבו וכבר כתב מוהרי״ט ח״א סי׳ קנ״א ומוהרי״ט בחלק ח״מ סי׳ ל״ז דהיכא דהספק הוא בתפיסה עצמה בזה לא מהני תפיסה מספק וגבי עבד חשיב תפיסה מספק דאם עדיין עבד הוא אינו תפיס כלל כיון דהוא כשורו וחמורו ויד עבד כיד רבו וכיוצא בזה כתב הרא״ה סוף פ״ק דכתובות וז״ל דוקא מחצה על מחצה אבל רוב עכו״ם משלם נזק שלם ותימה אכתי לימא להו אייתי ראיה דלאו ישראל אנא דהא אין הולכין בממון אחר הרוב איכא למימר דכיון דאם איתיה דהוי עכו״ם לית ליה חזקה דממונא והשתא מספקא לן בגופי׳ אי הוי עכו״ם לא אמרי׳ בהא אין הולכין בממון אחר הרוב דלא אתמר אלא להוציא מחזקתו עכ״ל וכ״כ הרשב״א ספ״ק דכתובות ע״ש והיינו משום דכיון דטעמא דעכו״ם דכתיב ראה ויתר גוים ולית ליה חזקה דממונא כיון דמדין הפקר אתי׳ עלה והשתא דמספקא לן אי הוי מוחזק או לא אין חזקתו כלום וכ״כ הרב המגיד בפ׳ ט״ו מה׳ איסורי ביאה דברוב עכו״ם אם נגח תורא דידיה לתורא דידן צריך לשלם ולא אמרינן אין הולכין בממון אחר הרוב לפי שאין לו חזקת ממון כיון שהוא מסופק אם הוא עכו״ם עכ״ל ובחידושי מוהרי״ט ספ״ק דכתובות הקשה דכיון שהוא מסופק ה״ל איני יודע אם נתחייבתי ע״ש. אבל דברי המגיד המה דברי הרשב״א והרמ״ה. משום דעכו״ם לית ליה חזקת ממון ה״ל ספק בחזקתו. וא״כ מכ״ש בעבד דאין לו חזקה נגד רבו דהוי כמו יד רבו וכמ״ש וכיון דמספקא בתפיסה עצמה לא הוי חזקתו חזקה וא״כ מוקמינן אותו בחזקת מאריה קמא ודו״ק ועמ״ש בסי׳ דמ״א ס״ק ג׳.
אמנם קשיא לי מאי נפקא מיניה בין תנאה לחזרה בשיחרור ובהפקר. לפמ״ש רש״י ר״פ האומר גבי מקדש מעכשיו ולאחר ל׳ ע״ש דאמרו דרב מספקא ליה אי תנאה אי חזרה ופרש״י תנאה אם לא אחזור תוך שלשים או חזרה ממה שאמר מעכשיו ע״ש וא״כ לר׳ דאמר תנאה נמי לא הוי שחרור אם חזר תוך שלשים כיון שהתנה אם לא אחזור וכן בהפקר ואם לא חזר תוך שלשים אם כן לרבנן נמי דסברי ספיק׳ דחזרה והיינו שחזר ממה שאמר מעכשיו מכל מקום כל שלא חזר שחרורו שחרור וכן הפקירו הפקר וגבי שחרור אפשר דהוי נפקא מיניה בנקרע גט שחרור קודם שלשים ולא חזר דלר׳ תנא׳ הוי ושחרור מהני ולרבנן דסבירא להו ספק חזרה א״כ כל שנקרע תוך שלשים לא מהני אלא דאכתי תיקשי מהפקר וצ״ע לפמ״ש הרשב״א בתשו׳ סי׳ תש״ז לפרש בהא דאמר רב תנאה גבי מעכשיו ולאחר שלשים דתנאה היינו אם שלשים ואם כן למ״ד תנאה אינו יכול לחזור ולרבנן דסברי חזרה יוכל לחזור תוך ל׳ וא״כ ניחא דנ״מ אם חזר תוך ל׳ אבל לפי פירוש רש״י קשה ואמרו שם בירושלמי אף בהקדש כן כל עמא מודי אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ונראה ביאורו דס״ל דבהקדש לאחר ל׳ אינו יכול לחזור תוך ל׳ וכמ״ש הר״ן בנדרים (דף כ״ט) במקדיש לאחר ל׳ אינו יכול לחזור ואע״ג דבמסירה להדיוט ואמר משוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר ל׳ וקיימא בחצר המקבל וחזר תוך ל׳ יכול לחזור אפ״ה מסירה דהקדש הוי כאלו פירש מעכשיו וע״ש דמסיק ז״ל ומהא שמעינן דאומר סלע זו לצדקה לאחר ל׳ דלא מצי הדר ביה דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ע״ש וא״כ בהקדש כ״ע מודי דנהי דנימא חזר ממה שאמר מעכשיו כיון דאם אמר לאחר ל׳ גרידא נמי אינו יכול לחזור משום דאמירה לגבוה כו׳ אבל דעת הרשב״א הובא בשם הר״ן דיכול לחזור במקדיש אחר ל׳ תוך ל׳ ע״ש א״כ קשיא הך דירושלמי ועמ״ש בסימן רנ״ז סק״א. ואפשר לפרש כוונת הירושלמי לפמ״ש הרמב״ם פט״ו ממעשה קרבנות והתוס׳ במנחות (דף פ״א) דבהקדש אינו יכול לחזור תוך כדי דיבור ומשום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט והארכנו בזה בסי׳ רנ״ה סק״ב ע״ש א״כ בהקדש כי אמר מעכשיו ולאחר ל׳ כ״ע מודי דליכא לספוקי בחזרה כיון דאינו יכול לחזור אפי׳ תוך כדי דיבור ומשום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט א״כ ה״ל כאלו לא אמר אלא מעכשיו גריד׳. אי תנאה הוי. וא״כ אינו יכול לחזור תוך ל׳ וכמ״ש דתנאה הוי היינו אם יהיה ל׳ אבל אם אמר לאחר ל׳ גרידא גם בהקדש יכול לחזור תוך ל׳. אלא דאכתי תיקשי הך דרמ״א סי׳ רנ״ז סעיף א׳ במקדיש מהיום ולאחר שלשים אינו קדוש כלל והוא מתשובת הרשב״א סי׳ תקס״ג והא ממ״נ קדוש אי חזרה לא מהני בהקדש ואי תנאה נמי הוי הקדש וצ״ע ועמ״ש בסי׳ רנ״ז סק״א.
נ״ב: שאלה בשטר מתנה שכתב אני נותן לשמעון כל נכסי במתנת ברי מהיום ולאחר מיתה רק בעודי בחיים חיותי יהיה הכל שלי ולאחר מיתתי יהי׳ הכל שלו מהיום אם יש לו דין סתם שטר מתנה שכתב בו מהיום ולאחר מיתה. וא״י יכול לחזור בו או דשאני שטר זה מאיזה צד ואפשר דיכול לחזור בו. תשובה נלפע״ד ברור דיכול לחזור בו בעודו בחיים דבשלמא בסתם שטר מתנ׳ מהיום ולאחר מיתה אמרי׳ שכוונתו הגוף מהיום ופירות לאחר מיתה. אבל כאן הרי פירש ואמר רק בעודי בחיים חיותי יהיה הכל שלי. רק אחר מיתתי יהיה הכל שלו מהיום. הרי גילה דעתו שלא יהיה הגוף מהיום תיכף רק כשימות יהיה שלו למפרע ואף אם נימא דלשון מהיום ולאחר מיתה אינו סובל רק פי׳ הגוף מהיום מ״מ הרי הוא חזר׳ תיכף ודמי לכתב למעלה מנה ולמטה מאתים בחו״מ סי׳ מ״ב. ולכאורה נראה לדמות ל׳ זה האחרון לאומר קני מעכשיו ולאחר למ״ד יום. והנה הב״ש באעה״ז סי׳ מ״ם הביא דעת רש״י בקידושין פרק האומר שבמעכשיו ולאחר למ״ד יום תנאה הוי אם לא יחזור בו בתוך למ״ד ויכול לחזור בתוך למ״ד. והביא משם הרשב״א והרמב״ן שחולקים ע״ז. וס״ל דהתנאי אם לא ימות וכו׳ ע״ש. והנה שלא הביא הב״ש רק דעת רש״י לבד כן. מ״מ המעיין בפוסקים בתוספת פ׳ האשה רבה ובפרק האשה שנפלו וכו׳ יעו״ש שמשמע להדיא שס״ל כפרש״י דהתנאי אם לא יחזור בו וכן משמע מלשון הר״ן בפ׳ הכותב בפיסקא דבעי רמב״ח ע״ש כדעת רש״י. וכן הרשב״א בחידושיו דחה דברי הרמב״ן והסכים לדעת רש״י ודבריו סותרין למ״ש בתשובה. וא״כ עכ״פ ספקא הוי אי יכול לחזור והדין עם המוחזק. וא״כ כיון דהיורשין המה מוחזקין א״א להוציא מהם. כן נלפע״ד ובחיבורי משפט צדק מהדורא קמא בסי׳ זה הארכתי בזה ופלפלתי עם איזה חכמים שרצו להשיג עלי בזה וכתבתי כאן רק תבנא לדינא:
{א} הנותן מתנה לחבירו וכתב שדי נתונה לך לאחר מיתה אם יש בשטר זמן שפירש בו הזמן אף על פי שלא נתן לו מהיום ולאחר מיתה קנה את הגוף מיד:
{ב} ואין הנותן יכול לחזור בו שזמנו של שטר מוכיח עליו שמהיום נתן לו כיון שפירש בו הזמן אפילו אין קנין בשטר:
(א) {א} רנח הנותן מתנה לחבירו וכתב שדי נתונה לך לאחר מיתה אם יש בשטר זמן וכו׳ בס״פ יש נוחלין (בבא בתרא קלו.) תנן הכותב נכסיו לבנו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה דברי רבי יהודה ורבי יוסי אומר אינו צריך ופר״ש בריא שרוצה לישא אשה ואינו רוצה לשעבד נכסיו לאשתו פן יפסידו בנים שיש לו מאשתו ראשונה ורוצה לכתוב נכסיו לאחר מותו אלא שיאכל פירות בחייו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה דמשמע מהיום יהא קנוי לך הגוף לבדו ולאחר מיתה תהיה נגמרת המתנה שתאכל גם הפירות לאחר מיתתו אבל בלא מהיום לא נתן כלום דאין מתנה לאחר מיתה רבי יוסי אומר אינו צריך ומפרש טעמיה בגמרא משום דזמנו של שטר מוכיח עליו שמאותו זמן התחילה המתנה ופסק רב בגמרא הלכתא כרבי יוסי:
(א) האם הלכה כרבי יוסי שזמנו של שטר מוכיח עליו. הב״י בסעיף ב בד״ה ומה שאמר, כתב דהרי״ף הביא שיש פוסקים כרבי יוסי ויש פוסקים כרבי יהודה, ע״כ, והרי״ף שם כתב דהפוסקים כרבי יהודה זה רב נחשון גאון, וכתב הב״י דנראה דדעת הרי״ף נוטה לפסוק כרבי יוסי, ע״כ, ויש להעיר דבדברי הרי״ף אין הכרע גמור דאדרבה הוא הביא בסוף דבריו את הפוסק כרבי יהודה, והר״ן והרמב״ן שם כתבו דהרי״ף בגיטין פסק כרב נחשון גאון כיון שחשש לדבריו, ע״כ, ורש״י בגיטין פה: ד״ה מן יומא, כתב דקי״ל כרבי יוסי והא דהצריך רב להחמיר בנוסח הגט כרבי יהודה הוא לרווחא דמילתא, ע״כ, וכ״כ ראב״ן בסי׳ תקסד ד״ה והלכה, וכן בסי׳ תקסד ד״ה זה גיטיך, פסק כרבי יוסי, וכן תוס׳ רי״ד בגיטין פו. ד״ה ולטעמיך, כתב דאם כתב בשטר או בגט את התנאי דהוי לאחר מיתה, קי״ל כרבי יוסי שהזמן של השטר הכתוב נמי בשטר מוכיח עליו, וכן הריטב״א בב״ב קלו. ד״ה הכי, כתב דהלכה כרבי יוסי ואפי׳ בגיטין, וכ״כ ראב״ן בסי׳ תסט ד״ה הכותב, והנמוק״י בב״ב קסט ד״ה וקי״ל, כתב דהלכה כרבי יוסי אבל לכתחילה נוהגין להחמיר כרבי יהודה, והרשב״א בב״ב קלו. ד״ה בעא מיניה, הביא דהראב״ד סובר דקי״ל כרבי יוסי ורק לכתחילה עבדינן כרבי יהודה לרווחא דמילתא, והסכים עמו הרשב״א, ורשב״ם בב״ב קלו. בסוף ד״ה מוכיח עליו, פסק גבי ממון כרבי יוסי, ובשיטה מקובצת בב״ב קלו. הביא מהר״ן דס״ל כרבי יוסי אף בגיטין, וכ״כ הרמ״ה בב״ב פ״ח סי׳ קעו, וסי׳ קעח, דקי״ל כרבי יוסי אף בגיטין ורק לרווחא דמילתא עבדי׳ כרבי יהודה, וסמ״ג בעשה פב בהל׳ מתנה, כתב דדוקא גבי גט שהוא איסור אשת איש מחמרינן אבל בשאר מילי נהגינן כרבי יוסי, והב״י כאן בד״ה ומה שאמר, כתב בדעת הרמ״ה דס״ל לעיקר כרבי יהודה, והב״ח חלק על הב״י ופירש דס״ל לרמ״ה לעיקר כרבי יוסי, ע״כ, ובאמת בדברי הרמ״ה שם מפורש כהב״ח דקי״ל כרבי יוסי, והב״י הביא דאף הרמב״ם ס״ל בממון כהטור דקי״ל כרבי יוסי, ע״כ, והמנהיג בהל׳ הגט סי׳ קנא ד״ה בשילהי, כתב דנהגו הגאונים כרבי יהודה אף בשאר שטרות וכ״כ רב נחשון, ומנהג טוב הוא לאפוקי נפשין מפלוגתא, ע״כ, ומהרי״ף והראשונים מבואר דרב נחשון גאון ס״ל כרבי יהודה, אמנם ראב״ן בסי׳ תקסד שם, כתב דרב נחשון גאון אמר דרק לכתחילה עבדינן כרבי יהודה, ע״כ, ונמצא בידינו דדעת רב נחשון גאון נראית דקי״ל כרבי יהודה, והרי״ף הסתפק בזה, ומאידך רש״י והרמב״ם והטור ותוס׳ רי״ד והנמוק״י והריטב״א והרמ״ה והרשב״א והראב״ד והר״ן ורשב״ם וסמ״ג וראב״ן כולהו ס״ל דקי״ל כרבי יוסי בממון, ורובם סברי כרבי יוסי אף בגיטין, והכי נקטינן לכל הפחות גבי ממון וכדברי הטוש״ע, וגבי גיטין עי׳ גם במה שכתבו בזה הטוש״ע והב״י באבן העזר סי׳ קמד,ב, ובמה שכתבתי שם.
האם צריך שיצוה בעל השטר לכתוב זמן כדי דנימא דהוא מוכיח עליו. הב״י בסוף סעיף ב, הביא דהרשב״א בתשובה כתב דצריך שיצוה ומ״מ כיון דנהגו לכתוב זמן ממילא כשצוה לכתוב שטר הוי כאילו צוה לכתוב זמן ומהני להוכיח עליו, ע״כ, ויש להעיר דהריטב״א בב״ב קלו. ד״ה הכי אמר, כתב דמורו (הרא״ה) חלוק על זה וס״ל דלא מהני, ע״כ, ולעצם הדין שכתב הב״י בשם הרשב״א שצריך שיצוה לכתוב, כ״כ נמי הריטב״א שם בשם הרא״ה ורבי פנחס אחיו של הרא״ה, ובשם רבינו יונה, ע״כ, וזה כוונת הרשב״א שכתב זכורני שאמר רבי, דכוונתו לרבינו יונה.
מה פירוש הא דאמרינן דבדוכרן פתגמא פליגי האם צריך מהיום. מסתימת הטוש״ע והב״י בסעיף ב אות ג, מבואר דהם מפרשים כרשב״ם בב״ב קלו. ד״ה ובדוכרן, שכתב דהיינו כשאין שם קנין, אבל בקנין בכל גוונא אין צריך, ויש להעיר דמאידך ראב״ן בסי׳ תסט ד״ה בעא מיניה, פירש דאיירי בקנין ואם כתוב בתחילת השטר דוכרן פתגמא וכו׳, צריך שיכתבו מהיום כדי דלא נימא דזמן השטר קאי על דוכרן פתגמא ולא על הקנין, ע״כ, ולפי טעם זה לכאורה היינו אף לרבי יוסי דס״ל זמנו של שטר מוכיח עליו.
הכותב כל נכסיו לבנו האם הוא ואשתו ניזונים מהם. בכתובות מט:, אמרינן דבאושא התקינו שיהיו ניזונים, וממסקנת הגמרא נראה דאין הלכה הכי אלא אין ניזונים, וכן כתבו הרי״ף בכתובות נב, והרא״ש בכתובות ד,טו, ומאידך ראב״ן בסי׳ תקמ ד״ה באושא, נראה דס״ל דניזונים.
(א) וכ״ע שם הא דאמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו היינו אם כתב לשון מתנה אבל אי כתב לשון מניח דלא שייך מחיים כלל לא אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו וכתב הר״ן ס״פ מי שאחזו דלאו דווקא בשטר אלא ה״ה בתנאים שהתנה בע״פ אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו ועיין בדינים אלו בתשובת מוהר״ם פד״ו סימן נ״ב מדינים אלו גם לעיל ס״ס רמ״א:
(א) {ב} הנותן מתנה לחבירו כו׳ אם יש בשטר זמן שפי׳ בו הזמן כו׳ ס״פ י״נ (דף קל״ו) תנן הכותב נכסיו (פי׳ בריא שכ״כ) לבניו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה (דאם לא כן הוה אמרינן אין קנין לאחר מיתה) דברי ר׳ יהודה ר׳ יוסי אומר אין צריך ע״כ ומפרש טעמא דר״י בגמרא משום דזמנו של שטר מוכיח עליו שמאותו זמן התחילה המתנה (דאם לא כן למה כתב ביה זמן) ופסקו משמיה דרב הלכתא כר׳ יוסי ועיין ברי״ף ורמב״ם בפ״ח דגירושין דס״ל דהיינו דוקא בממונא אבל באיסורא כגון בגיטין לא אמרינן הכי ומדסתמו הפוסקים משמע דאין חילוק בין כתב הזמן בראש השטר או בסופו אבל רשב״ם כתב בפי׳ המשנה הנ״ל בשכתב זמן בתחילתו בכך וכך בשבת לירח פלוני אמר לנו כו׳ ולכאורה משמע דדוקא קאמר דטפי הוכחה יש כשכתב הזמן מתחילתו וצ״ע:
קנה את הגוף מיד פי׳ מעידנא דמטא שטרא לידו אבל קודם דמטא שטרא לידו פשיטא דלא קנה כיון שאינו אלא שטר הכתוב בלשון שדי נתונה לך שמסירת השטר עצמו הוא הקנין וכל כמה דלא מטא לידו במאי ליקני והא דכתב מיד דל״ת לא היה דעתו להקנותו כ״א לאחר מותו ואין קנין לאחר מיתה וגם לענין דלא יכול לחזור בו קאמר דהוא קנה מיד וכן מש״ר אחר זה וכן אם יש בו קנין קונה הגוף מיד כו׳ וסיים במיד כשהגיע השטר לידו הא דכתב מתחילה מיד סתם כוונתו כמו שכתבתי והב״י תמה וכתב בקנין טעמא מאי בעינן הגיע לידו הא קיי״ל דסתם קנין כמעכשיו הוא ולי נראה דשאני הכא שהזכיר ואמר (מהיום ו) לאחר מיתה די בכך שיועיל הקנין עם השטר ושתחול המתנה משעה שהגיע השטר בידו ומיהו כי כתב לו מהיום וגם יש קנין בשטר או זמן עם הקנין נ״ל דקנה ליה מיד ממש משעה ראשונה שנכתב השטר שהרי מהיום לחוד עושה להאי מתנה מתנת בריא וא״כ כל קנין מעכשיו ליקני לגמרי שאין זה יכול לחזור וליתנו לאחר וה״ה אי אמר מהיום או הזכיר זמן ע״פ דקנה מיד אפילו קודם כתיבת השטר וכן כתב הר״ן בס״פ מי שאחזו וכ״כ מ״ו ר״ס בס״ס זה ועבד״ר:
(א) {א} הנותן מתנה לחבירו וכו׳. משנה ס״פ י״נ (בבא בתרא קל״ו) הכותב נכסיו לבניו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה ד״ר יהודא ר׳ יוסי אומר אינו צריך ומפרש בגמרא לר׳ יהודא דבכותב מהיום ולאחר מיתה משמע טפי דהכי קא״ל קני גופו מהיום ופירי לאחר מיתה ולא אמרינן דנתכוין לתנאי שיהא קונה מעכשיו גוף ופירי אם ימות אי נמי תחלה אמר שיהא קונה מעכשיו ואח״כ חזר בו שלא יהא קונה אלא לאחר מיתה ואין מתנה לאחר מיתה אלא כיון דאיכא לאוקמי תרוייהו שפיר [מוקמינן] ור׳ יוסי דאמר א״צ טעמיה משום דזש״ש מוכיח עליו דמאותו זמן התחילה המתנה דאלת״ה זמן שנכתב בשטר בחנם נכתב אלא ודאי להקנות מאותו היום נכתב ופסק רב בגמרא דהלכתא כרבי יוסי:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבקצות החושןחכמת שלמהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חהכל
 
(ב) וְכֵן אִם יֵשׁ בּוֹ קִנְיָן, קוֹנֶה הַגּוּף מִיָּד אֲפִלּוּ אֵין בּוֹ זְמַן. {הַגָּה: דְּכָל קִנְיָן מֵעַכְשָׁיו הוּא. וְהָא דְאַמְרִינָן זְמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָר מוֹכִיחַ עָלָיו, הַיְנוּ בְּכוֹתֵב לוֹ: לְאַחַר מִיתָה, אֲבָל בְּכוֹתֵב לוֹ: לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, אֵין אוֹמְרִים זְמַן שֶׁל שְׁטָר מוֹכִיחַ עָלָיו; וְלָכֵן אִם מֵת נוֹתֵן אוֹ הַמְקַבֵּל תּוֹךְ ל׳, בָּטְלָה הַמַּתָּנָה. וְהוּא הַדִּין דְּנוֹתֵן יָכוֹל לַחֲזֹר תּוֹךְ ל׳ (טוּר בְּשֵׁם הרמ״ה). וְהָא דְּאַמְרֵינָן זְמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָר מוֹכִיחַ עָלָיו, הַיְנוּ שֶׁצִּוָּה הַנּוֹתֵן לִכְתֹּב זְמַן, אוֹ שֶׁצִּוָּה לְעֵדִים לַעֲשׂוֹת שְׁטָר מְעַלְּיָא; אֲבָל צַוָּאָה שֶׁלֹּא נִכְתַּב בָּהּ זְמַן, רַק לְזִכָּרוֹן בְּעָלְמָא, אֵין אוֹמְרִים זְמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָר מוֹכִיחַ עָלָיו (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשְׁבָּ״א וּתְשׁוּבַת רַמְבַּ״ן סִימָן ו׳ וּמַהֲרִי״ק שֹׁרֶשׁ צ״ד). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָאו דַּוְקָא זְמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָר, אֶלָּא בְּעַל פֶּה נַמֵּי הַזְּמַן מוֹכִיחַ (רַ״ן ס״פ מִי שֶׁאָחֲזוֹ).}

באר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםפתחי תשובהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חעודהכל
(ה) ג) שם בגמ׳ מימרא דרבא א״ר נחמן
(ו) ד) וביאר שם הטעם דכיון שהמית׳ מבררת הזמן מה צריך לכתוב שום זמן בשטר ע״כ להקנות לו מאותו זמן משא״כ כשכותב לו לאחר שלשים יום וכו׳
(ז) ה) וז״ל שם כלומר דלא מיבעיא דזמנו של שטר מוכיח למאי דכתב בשטרא דמהיום חייל אלא אפי׳ בתנאים דמתנה על פה כי הכא (הרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד י״ב חדש וכו׳ מוכח זמנו של שטר דמהיום חיילי ע״כ אבל דין הזמן כשאמרו בע״פ לא נזכר שם ולא זכיתי פה לספרו ד״מ והסמ״ע כתב פירוש היכא שצוה הנותן לעדים לזכור הזמן דודאי לא עדיף בע״פ מכתיבת הזמן בשטר וכו׳ ע״כ ולענ״ד עדיין צ״ע
(ד) וכן אם יש בו קנין קונין הגוף מיד – לשון הטור כיון שהוא בקנין קנה את הגוף מיד כשהגיע השטר לידו עכ״ל ובפרישה כתבתי דאע״ג דבעלמא קי״ל דסתם קנין כאומר מעכשיו דמי וקנהו מיד אפילו קודם שנכתב השטר שאני הכא דהזכיר במתנה זו ״ולאחר ״מיתה לכך בעינן שיגיע השטר לידו וז״ש הטור והמחבר וכן אם יש בו קנין כו׳ דל׳ ״וכן מוכח שדינו כמו דין הראשון בנכתב בו זמן ואין בו קנין דבו פשיטא דלא קנה הגוף עד דימטא השטר דשדה נתונה לך לידו וכמו שכתבתי ולא מצאתי חולק ע״ז וא״כ יש לתמוה על מור״ם במה שסיים וכ׳ ז״ל דכל קנין ״מעכשיו הוא דמשמע דקנהו מיד משעת הקנין אבל המחבר שכתב סתם מיד ולא הזכיר דהיינו לאחר שימטא לידו י״ל דסמך אל׳ ״וכן דכ׳ ומה שכתב ״מיד אינו ר״ל מיד ממש אלא לאפוקי שלא תאמר דלא היה כוונתו להקנותו אלא לאחר מיתה והב״י כתב בפנים אל׳ הטור דכוונתו כשיגיע השטר לידו יקניהו למפרע משעת הקנין וללא צורך פירש כן ע״ש ודו״ק:
(ה) אין אומרים זמנו של שטר מוכיח כו׳ – הטור כתב בשם הרמ״ה מילתא בטעמא ז״ל דבשלמא הכותב נכסיו לאחר מותו כיון שהמיתה מבוררת הזמן מה צריך לכתוב שום זמן בשטר על כרחך להקנות לו מאותו זמן קמכווין אבל היכא דצריך לכתוב הזמן בשטר כדי לברר מאימתי מתחילין הל׳ יום אין לומר זמנו של שטר מוכיח עליו עכ״ל והב״י הקשה אדבריו דא״ה לא יצטרך לכתוב זמן דה״מ למכתב נכסי נתונה לך ליום פלוני והיה ג״כ זמן הנתינה מבורר עכ״ל ומ״ה נראה שהשמיט המחבר דברי הרמ״ה הללו כאן בש״ע אבל בדרישה כתבתי דאין זה קושיא בעיני דאף דבאם היה כתוב כך לא היה צריך לכתוב זמן מ״מ אין הוכחה מדלא כ״כ דכוונתו היה להקנותו מהיום דשמא לא שם לבו וכתב נכסי נתונים לך מהיום ולאחר ל׳ יום (וכן רגילין בני אדם לפעמים לכתוב) ואז הוצרך ג״כ זמן כדי לברר מאימתי יתחילו ונראה דמה״ט כתבו מור״ם ז״ל ולא כע״ש שהשמיטם ג״כ:
(ו) אלא בע״פ נמי הזמן מוכיח – פי׳ היכא שצוה הנותן לעדים לזכור הזמן דודאי לא עדיף בע״פ מכתיבת הזמן בשטר דבעי׳ שיצוה עליו הנותן לכתבו וכמ״ש מור״ם לפני זה:
(ב) לאחר ל׳ יום – אמנם הש״ס פ׳ מי שאחזו סותר דין זה ומוכח שם דגם בנותן מכאן ועד י״ב חדש מהני הזמן כשמת תוך י״ב חדש והב״ח יישב דעת הרמ״ה אכן בדברי המ״מ לא נוכל לומר תירוצו של הב״ח ודו״ק וצ״ע וע׳ בא״ע סי׳ קמ״ד ס״ב מוכח להדיא דלא כהרמ״ה (הג״ה וע׳ בספרו ביישוב דברי הרמ״ה).
(ג) וה״ה דנותן כו׳ – ע׳ בב״ח וע׳ בתשו׳ ר״ש כהן ס״ג סי׳ ז׳.
(ד) אלא בע״פ – פי׳ דכתב המתנה בסתם וכתב בה זמן הכתיבה וכשנותן לו השטר מתנ׳ התנה בע״פ שנותן לו לאח״מ אפ״ה אמרי׳ דזמן הכתוב בשטר מהני לתנאי שבע״פ והוי כמו שמפרש בהדי׳ בשטר שמקנ׳ מהיום ולאח״מ כך מוכח בש״ס פ׳ מ״ש (דף ע״ב ע״ב) ע״ש בפירש״י ופי׳ תנאי בגט הוא בע״פ ע״ש וכן הוא דעת הר״ן ע״ש והסמ״ע לא נחית לעומקא בזה ופי׳ פי׳ זר גם דבריו צ״ע לדינא וע׳ בא״ע סי׳ קמ״ד תמצא מפורש כן להדיא ע״ש.
(ב) קונה – לשון הטור קנה את הגוף מיד ור״ל עם כתיבת ומסירת השטר לידו דהא בזמן שכתוב בשטר הקנהו מהיום ופשישא דכל זמן שלא הגיע השטר לידו דיכול הנותן לחזור בו. סמ״ע:
(ג) מיד – לשון הטור כשהגיע השטר לידו עכ״ל. ואע״ג דבעלמא קי״ל דסתם קנין כאומר מעכשיו דמי וקנה מיד אפי׳ קודם שנכתב השטר שאני הכא דהזכיר במתנה זו לאחר מיתה לכך בעינן שיגיע השטר לידו וז״ש הט״ו וכן אם יש כו׳ דלשון וכן מוכח שדינו כמו דין הראשון דשם פשיטא דלא קנה הגוף עד דמטי שטרא לידיה כנ״ל ולא מצאתי חולק ע״ז וא״כ יש לתמוה על הרמ״א במה שמסיים דכל קנין מעכשיו הוא דמשמע דקנהו מיד משעת הקנין. שם:
(ד) ל׳ יום – אמנם הש״ס פרק מי שאחזו סותר דין זה ומוכח שם דגם בנותן מכאן ועד י״ב חדש מהני הזמן כשמת תוך י״ב חודש והב״ח יישב דעת הרמ״ה אכן בדברי המ״מ לא נוכל לו׳ תירוצו של הב״ח ודוק וצ״ע ועיין בא״ע סי׳ קמ״ד ס״ב מוכח להדיא דלא כהרמ״ה. ש״ך:
(ה) בעל פה – פי׳ דכת׳ המתנה בסתם וכת׳ בה זמן הכתיבה וכשנתן לו השטר מתנה התנה בע״פ שנותן לו לאחר מיתה אפ״ה אמרי׳ דזמן הכתוב בשטר מהני לתנאי שבע״פ והוי כמו שמפרש בהדיא בשטר שמקנה מהיום ולאחר מיתה כך מוכח בש״ס גיטין דף ע״ב ע״ב ע״ש בפרש״י ופי׳ תנאי בגט הוא בע״פ ע״ש וכן הוא דעת הר״ן ע״ש והסמ״ע פי׳ כאן פירוש זר גם דבריו צ״ע לדינא ועיין בא״ע סי׳ קמ״ד תמצא מפורש כן להדיא ע״ש. שם:
(א) דכל כו׳ – עתוס׳ דב״מ ס״ו א׳ ד״ה ומניומי כו׳:
(ב) והא כו׳ – עספ״ז דגטין ע״ו ב׳ וכ׳ הב״ח דבא לתרץ קו׳ רשב״ם שם ד״ה מוכיח כו׳ וכן הרי״ף וש״פ וס״ל דמש״ש לאפוקי מדר׳ יוסי היינו דשם לאחר יב״ח דבזה אין ה׳ כר״י של״ת דרב אדרב:
(ג) וי״א כו׳ – ר״ל זמן הכתוב בשטר מהני לתנאים שבע״פ וכן ל׳ הר״ן שם דלא מיבעיא כו׳ ועבה״ג:
(ב) וה״ה דנותן יכול לחזור תוך ל׳ – והוא מדברי הטור בשם הרמ״ה וז״ל הא דאמרי׳ זמנו של שטר מוכיח היינו דוקא בכותב נכסיו לאחר מותו אבל הכותב נכסיו לאחר או לבנו לאחר ל׳ ומת תוך ל׳ לא קנה וכו׳ וה״ה אם מת מקבל בתוך ל׳ לא קנה מקבל בקבר להנחיל ליורשיו וה״ה היכא דאקנינהו נותן לנכסים לאחריני ביני וביני בתרא קני עכ״ל וכתב הב״י עלה בשם הרב המגיד שלא ראה לא׳ מן המפרשים שחילק כן וע״ש שהעלה דלעולם אמרינן זמנו של שטר מוכיח: אמנם נראה דאפי׳ נימא גם בזה זמנו של שטר מוכיח לא עדיפא מאומר בפירוש מהיום ולאחר שלשים דכתבו תוס׳ פ׳ האומר (דף ס״ג) דקי״ל כר׳ יוחנן דאמר שיורא הוי וקידושי שני חיילי וגבי קנין צריך להיות עומד בסוף ל׳ במקום הראוי לקנין דהיינו סימטא ולא ברה״ר ומהיום לאחר מיתה אינו לא תנאה ולא חזרה אלא שיורא והיינו שמתחיל מהיום וכלה לאחר ל׳ ע״ש וא״כ כל שמת מקבל או נותן או חוזר קודם ל׳ לא הוי קנין כיון דשיורא הוי עד אחר ל׳ וגמר הקנין הוא סוף שלשים וכל שחזר קודם גמר הקנין ודאי מהני חזרה וה״ה מת נותן או מקבל תוך ל׳ דלא מהני וע״ש בתוס׳ פ׳ האשה רבה דף צ״ג בהא דלא ס״ל לר׳ יוחנן במעכשיו ואחר ל׳ דה״ל ככותב נכסיו לבנו מהיום ולאחר מיתה דהכונה גוף מהיום ופירי לאחר מיתה ומשום דדוקא בכותב מהיום ולאחר מיתה שייך למימר הכי אבל מעכשיו ולאחר שלשים שיורא וכן נראה דהרמ״ה לא ס״ל כדעת תוס׳ דקי״ל כר׳ יוחנן דאמר שיורא אלא כשמואל שם דאמר תנאה הוי ומשום הכי צריך לומר דלא אמרו בזה זמנו של שטר מוכיח אבל לפי מה דקי״ל כר׳ יוחנן דאמר שיורא וכמ״ש תוס׳ ועמ״ש בסי׳ קצ״ה סק״ד ובסי׳ קצ״ז סק״ה א״כ אפי׳ נימא זמנו של שטר מוכיח כיון דאומר לאחר ל׳ ה״ל כאומר מהיום ולאחר ל׳ דשיור הוי ואין כאן לא תנאה ולא חזרה אלא שיורא וממילא כל שחזר או מת מקבל או נותן קודם גמר הקנין לא הוי קנין כלל כן נראה ודו״ק.
(א) [הגה] אין אומר זמן ש״ש. נ״ב עיין תשו׳ הראנ״ח ח״ב סי׳ צ׳:
(א) אם יש בו קנין היינו שנזכר הקנין בשטר אבל בעל פה כשאומר אחר שלשים אף שיש בו קנין לא הוי כמעכשיו כמו שכתב בסמ״ע:
(א) קונה הגוף מיד – עבה״ט בשם סמ״ע מ״ש לשון הטור כו׳ עד לכך בעינן שיגיע השטר לידו. וע׳ בתשו׳ נו״ב תניינא סי׳ מ״ז שכתב שדברי הסמ״ע בזה תמוהים דאם הקנין רעוע בשביל שהזכיר לאחר מיתה א״כ מה מועיל מסירת השטר והרי השטר מפורש לאחר מיתה: והזכיר שם מ״ש בגליון ש״ע שלו בסי׳ רנ״ח בזה״ל ע׳ בסי׳ קצ״ה ס״ה והדברי׳ סותרין זא״ז (דשם בסי׳ קצ״ה כ׳ דאם אמר לו הקונה תקנה סודר זה ותקנה לי החפץ אחר שלשים יום לא קנה מפני שבשעה שיש לו לקנות כבר החזיר הסודר לקונה וכאן בסי׳ רנ״ח בשטר שכתוב בו שיקנה לאח״מ כ׳ שאם יש בו קנין קונה הגוף מיד אפי׳ אין בו זמן) ונראה דדוקא כאן שנתן שטר וא״כ הקנין הוא ללא צורך ובודאי בא לייפות כח ע׳ בגמ׳ ב״ב דף קל״ו שמתחלה רצה הגמרא לחלק בין נזכר הקנין פעמיים והיינו משום דודאי ע״י כפל הלשון בא לחזק ואף דמסיק דלא שנא מ״מ עיקר הטעם כיון שגוף הקנין לא היה נחוץ א״כ ודאי לחזק בא שיקנה מעכשיו. אבל שם בסי׳ קצ״ה מיירי בקנין לחוד אבל אין לחלק דשם בסי׳ קצ״ה מיירי במטלטלין וכאן מיירי בשדה שהיא קרקע. חדא דהרי האי דס״ל קנה מקורו מדברי הגמרא בנדרים מ״ח ע״ב ושם סתם אמרו אהרינהו לנכסיה כו׳ ולא נזכר אם הי׳ קרקע או מטלטלין ועוד דאיזה סברא יש לחלק בין שדה למטלטלין דכי היכי דבשדה י״ל שקנה הגוף מיד והפירות לאח״מ גם במטלטלין י״ל כן דכמה מטלטלין העשויין להשכיר וגם תשמיש הכלים כל ימי חייו עכ״ל בגליון ע״ש עוד מה שהאריך על נדון השאלה שם:
(ב) לאחר ל׳ יום – עבה״ט ועב״ש באה״ע שם סק״ד ובס׳ ק״נ פ׳ מי שאחזו אות ס״ה מ״ש בזה. וע׳ בתשו׳ שבו״י ח״ב סי׳ ק״ס שהאריך בישוב דברי הרמ״ה על נכון ומסיק לדינא הלכה למעשה דאין להוציא מיד היורשים ע״ש:
{ג} וכן אם יש בו קנין קונה הגוף מיד אפילו אין בו זמן כיון שהוא בקנין קונה מיד כשהגיע השטר לידו והרמ״ה ז״ל כתב דוקא דכתיב ביה זמן אבל אם אין בשטר זמן צריך מהיום ואע״ג דכתיב ביה מהיום לא קני אלא מעידנא דמטא שטרא לידיה וא״א הרא״ש ז״ל כתב כסברא ראשונה:
{ד} כתב עוד הרמ״ה ז״ל הא דאמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו היינו דוקא בכותב נכסיו לאחר מותו אבל הכותב נכסיו לאחר או לבנו לאחר ל׳ יום ומת בתוך ל׳ יום לא קנה דהא לא מקני ליה אלא לאחר שלשים וכיון שמת תוך שלשים יום נפלו נכסים קמי יתמי וההקנאה דלאחר שלשים יום לאו כלום היא אף על גב דכתיב ביה זמנא לא אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו דבשלמא הכותב נכסיו לאחר מותו כיון שהמיתה מבררת הזמן מה צריך לכתוב שום זמן בשטר על כרחך להקנות לו מאותו הזמן אבל היכא דצריך לברר הזמן בשטר לברר הני ל׳ יום מאימתי מתחילים אין לומר זמנו של שטר מוכיח עליו וה״ה אם מת מקבל בתוך שלשים יום לא קני מקבל בקבר להנחיל ליורשיו והוא הדין היכא דאקנינהו נותן לנכסים לאחריני ביני ביני בתרא קנה וכולהו לא אמרן אלא בשטר שאין בו קנין אבל בשטר שיש בו קנין מעידנא דקנו מיניה גמר ומשעבד נפשיה ולא בעי מהיום.
(ג) {ג} ומה שכתב וכן אם יש בו קנין קונה הגוף מיד וכו׳ שם בעא מיניה רבא מרב נחמן בהקנאה מהו ואסיקנא בהקנאה אינו צריך ופר״ש בהקנאה מהו. בשטר שכתוב בו קנין מי פליג ר״י ומצריך למכתב מהיום וכ׳ הרא״ש בהקנאה מהו פי׳ שטר שיש בו קנין מהו פר״ח דנהגו במתיבתא כר׳ יהודא דהא רבה קא מיבעיא ליה אליבא דרבי יהודה ואי לית הילכתא כוותיה מנ״מ ונראה דאין ראיה מכאן דאפי׳ לרבי יוסי מיבעיא ליה היכא שאין כתוב זמן בשטר אי מצריך ר׳ יוסי בהקנאה מהיום ולאחר מיתה ואסיקנא דלא מצריך:
ומה שכתב כיון שהוא בקנין קונה מיד כשהגיע השטר לידו נראה דה״ק כשהגיע השטר לידו שקונ׳ למפרע מזמן כתיבתו ומ״מ יש לתמוה כיון דאיכא קנין מה צריך שהגיע השטר לידו:
ומה שכתב בשם הרמ״ה דוקא דכתיב ביה זמן וכו׳. לכאורה נראה שדעתו כדעת ר״ח שהזכרתי בסמוך שפסק כר׳ יוסי דמצריך למיכתב מהיום מיהו היכא דאיכא הקנאה לא צריך למיכתב מהיום ומשמע להרמ״ה דזמן מיהא צריך להיות בו דשטר הקנאה לר״י דינו כשטר דלאו הקנאה לר׳ יוסי אבל ממ״ש עוד בסמוך בשם הרמ״ה נראה שפוסק הלכה כר׳ יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו איפשר דאע״ג דס״ל הלכה כר״י כתב הא דלקמן לומר דבההוא גוונא דכותב נכסיו לאחר ל׳ יום אפילו מאן דפסק כר׳ יוסי מודה והרי״ף כתב שיש פוסקים כר׳ יוסי ויש פוסקים כר׳ יהודה ונראה שדעתו נוטה לדברי הפוסקים כר׳ יוסי וכן פסק הרמב״ם בסוף הלכות זכייה וז״ל שטר מתנה שכתוב בה שיקנה פלוני שדה פלוני׳ לאחר מיתה בין שהיה בשטר קנין בין שלא היה בו קנין כיון שכתוב בו זמן ובזמן זה חי היה הזמן מוכיח שמחיים הקנה לו ואינו זוכה אלא לאחר מיתה שאילו היה בדעתו להקנות לו בשטר זה לאחר מיתה לא היה כותב בו זמן לפיכך אע״פ שאין כתוב בו מהיום ולאחר מיתה קונה לאחר מיתה וזה שכותבין בכל המתנות והממכרות מעכשיו ואע״פ שיש בשטר הזמן להרויח הדבר כותבין כן אע״פ שאינו צריך עכ״ל ובפ״ח מהלכות גירושין כתב המגרש ע״ת כשיתקיים התנאי תהיה מגורשת בשעה שיתקיים לא בשעת נתינת הגט לידה וכתב ה״ה אמרו בגמרא דר״י הנשיא התירה לינשא אפילו במקום יבם בלא חליצה כרבי יוסי דאמר בפ׳ י״נ זמנו של שטר מוכיח עליו ופסק שם רב הלכה כר׳ יוסי ובפרק המגרש (גיטין פה:) אמרו דאתקין רב מן יומא דנן ולעלם לאפוקי מדרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ובהלכות פי״נ כתוב קשיא דרב אדרב דהכא פסק הלכה כרבי יוסי ובפרק המגרש אמר לאפוקי מדרבי יוסי וחזינן למקצת רבוותא דשנו לא דמי מתנה לגט דהתם ממונא והכא איסורא וטעמא דמסתבר הוא וכן דעת רבי׳ ועדיין יש לבאר דעת רבינו שכתב בפ׳ ז׳ מהלכות אישות וכן הדין בגיטין ובממונות בשעה שיתקיים התנאי הוא שיהיה גט או יתקיים המקח או המתנה וכיון דקיי״ל כרבי יוסי בדיני ממונות וכן פסק רבינו עצמו בפרק אחרון מהלכות זכייה למה אמר רבינו שבד״מ אין הענין מתקיים עד שיתקיים התנאי ונראה לי לדעתו ז״ל שהוא סבור דלענין דינא לא אמרה ר׳ יוסי אלא דוקא במזכיר מיתה לפי שידוע שאין שטר לאחר מיתה וכיון שכן שלא לפסול השטר לגמרי אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו אבל כשאינו מזכיר מיתה אלא שתולה דבריו בתנאי או שאמר לאחר זמן פלוני כיון שאפי׳ בלא מעכשיו איפשר שיתקיים הענין בקיום התנאי או בהגעת הזמן ההוא בחיי המגרש לא מצינו לרבי יוסי שאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ע״כ ואין דבריו נוחים לי דהא טעמא דרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו הוי משום דאם לא כן זמן שכתוב בשטר למה ואם כן מה לי אם הוא תולה דבריו במיתה או בד״א ודי בזה עדותו של ה״ה שהעיד על עצמו שלא ראה לא׳ מן המפרשים שחילק כן ולענין קושיתו מהלכות אישות נראה לי דל״ק כלל דהתם במוכר או נותן בלא שטר או בשטר שאין בו זמן דהתם לא נחת לכתוב אלא דיני התנאים מצד מה שהם תנאים לא מצד שהם כתובים בשטר שיש בו זמן ובסוף הלכות זכייה הוא שכתב דין שטר שיש בו זמן דזמנו מוכיח עליו. וז״ל ר׳ ירוחם בנט״ו ח״א ר״ח כ׳ כי נהגו במתיבתא שאם אין בה קנין צריך לכתוב מהיום ולא אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו אלא בשיש בו קנין ויש מי שכתב שאם יש בו קנין אפי׳ אין בו זמן אינו צריך לכתוב מהיום עכ״ל:
כתב הרשב״א בתשובה שלא אמר רבי יוסי זמנו של שטר מוכיח עליו אלא משום דהתם כתב הוא זמן בשטר או צוה לעדים לכתוב בו זמן וזכור אני שכן קבלתי ממורי הרב ז״ל ואפי׳ ת״ל שאפי׳ לא צוה לעדים אלא שכתבו הם הזמן מעצמן התם הוא לפי שהוא צוה לעשות לו שטר ומן הסתם יש לו לדעת שיכתבו בו זמן אבל כאן שאינו אלא מזכרת ולא צוה להם לחתום אם יכתבו הם בו זמן אין אותו זמן מוכיח עכ״ל. וכ״כ בתשובות להרמב״ן סי׳ ו׳ עיין במהרי״ק סוף שורש נ״ד ועי׳ בטור זה בס״ס רמ״א ועיין בנ״י בס״פ י״נ:
(ד) {ד} כתב עוד הרמ״ה הא דאמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו היינו דוקא בכותב נכסיו לאחר מותו אבל כותב נכסיו לאחר או לבנו לאחר ל׳ יום וכו׳ דבשלמא הכותב נכסיו לאחר מותו כיון שהמיתה מבררת הזמן מה צריך לכתוב שום זמן בשטר וכו׳ אבל היכא דצריך לברר הזמן בשטר הני שלשים יום מאימתי מתחילים אין לומר זמנו של שטר מוכיח עליו וכו׳ נראה לי שאין זו טענה דהא גם בכותב נכסיו לפלוני לאחר שלשים יום איכא למימר מה צריך לכתוב שום זמן בשטר דהו״מ למיכתב הרי נכסי נתונים לך ליום פלוני והיה זמן הנתינה מבורר בלא כתיבת זמן השטר:
כתב הרשב״א שנשאל על שרה שהיה לה בן ובנות ונתנה כל נכסיה לבנותיה בקנין גמור מעכשיו כל מה שימצא אחריה מנכסיה ולאחר שנים רבות נפטרה שרה ותפסו בנותיה אחר פטירתה כל מה שנמצא והבן מערער וטוען עליהן והשיב הדין עם היורש לגבי המטלטלין שתפסו עכשיו בפני עדים ושראו עכשיו בידם לפי ששטר המתנה אינו כלום ומהטעם שאמר היורש שאין כאן אלא עדים מפי עדים ועוד דמילי דשיקרא אית כאן שכתבו העידתנו על עצמה והיא לא העידם על עצמה אלו אלא לשנים אחרים שאמרו לאלו כן ואפילו כתבו בלישנא דב״ד כגון באו לפנינו פלוני ופלוני ואמרו לנו העידתנו פלונית על עצמה גם כן אינו כלום שאין ב״ד פחות מג׳ אבל אם היה שם מטלטלין ותפסום הבנות שלא בפני עדים א״נ בפני עדים ולא ראו עכשיו נאמנות הן לומר היא נתנה להן בקנין או באגב מגו דאי בעו אמרי לקוחים הם בידינו או לא תפסנו אי נמי תפסנו והחזרנו כל היכא דליכא עדים וראה וכדאיתא בפ׳ הכותב (כתובות פד:) בעובדא דבקרא דיתמי ומה שטען כי מה שקנתה או שטרי חוב שנעשו לאחר זמן המתנה לא קנו דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כדין טוען:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ג) וכן אם יש בו קנין כו׳ והרמ״ה ז״ל כתב כו׳ כתבתי בפרישה לשון הגמרא ודאיפסיקא הלכתא שם כר׳ יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ונראה דבזה גם הרמ״ה מודה ובקנין הוא דפליגי משום דשם בגמרא איתא בעא מיניה רבא מרב נחמן בהקנאה מהו א״ל בהקנאה א״צ ופיר״ש בההקנאה שטר שכתוב בו קנין מהו מי פליג ר׳ יהודא ומצריך לכתוב מהיום וכתב הרא״ש פר״ח דנהגו במתיבתא כר׳ יהודא דהא רבא קא מיבעיא ליה אליבא דר׳ יהודא ואי לית הלכתא כוותיה מנ״מ ונראה דאין ראיה מכאן דאפי׳ לר׳ יוסי מיבעיא ליה היכא שאין כתוב זמן בשטר אי מצריך ר׳ יוסי בהקנאה מהיום ולאחר מיתה ואסיקנא דאינו מצריך עכ״ל ביאור דבריו נ״ל דגם הרא״ש ס״ל שעיקר האיבעיא היא אליבא דר׳ יהודה דכתב בפי׳ דבריו במתניתין וקאמר דצריך למכתב מהיום ור״ל אע״פ דכתב בשטר זמן (דהא בכתב (היה) זמן ודאי מיירי מתני׳ מדקאמר ר׳ יוסי עליו אין צריך ור״ל כיון שנכתב בה זמן) ואליביה דר״י א״ש סתימת לשון האיבעיא דקאמר בהקנאה מהו אי מצריך ר׳ יהודא ג״כ מהיום או לא אבל אי בעי לר׳ יוסי לא הו״ל לסתום אלא לפרש ולומר אי לא כתב זמן אלא קנין אי סגי ליה לר׳ יוסי בהכי או לא אלא שהרא״ש ס״ל דמ״מ מדר׳ יהודא נשמע לר׳ יוסי דכמו דקאיבעיא ליה לר׳ יהודא לפי שיטתיה כן איבעיא ליה לר׳ יוסי לפי שיטתיה ונפשט נמי מינה דלר׳ יוסי סגי בהקנאה כן הוא דעת הרא״ש ורבינו אבל הרמ״ה ס״ל דאין ללמוד מינה לר׳ יוסי דאיכא למימר דוקא לר׳ יהודא פשט דא״צ מהיום כיון דאיירי ג״כ דיש בו זמן וכמ״ש והו״ל זמן וקנין ואף דזמן לחודיה לר׳ יהודא לאו כלום הוא מ״מ עם הקנין מודה דמהני אבל אין ללמוד ממנו דלר׳ יוסי מהני קנין לחוד בלא זמן ומהיום וס״ל להרמ״ה נמי דאע״פ דהאיבעיא היא דאיבעיא לר׳ יהודא מ״מ הלכה כר׳ יוסי דזמן לחוד מהני כדפסק בגמרא משמיה דרבא וגם י״ל דס״ל להרמ״ה דאיכא נ״מ בהאיבעיא זו גם אליבא דר׳ יוסי היכא דאיכא זמן בשטר והוא באופן דלא מהני הזמן לחוד כגון דכתב נכסיו לבנו או לאחר מהיום ולאחר שלשים יום וכדמסיק רבינו בשם הרמ״ה דנלמד מפשטות האיבעיא לר׳ יהודא לר׳ יוסי דאי יש עוד קנין לזה דמהני ודוק כן נ״ל כוונת הרמ״ה וטעמו. ודברי ב״י בזה שכתב ז״ל שהרמ״ה פסק כר׳ יהודא דס״ל דלא מהני זמן אלא מצריך מהיום או קנין עם זמן ושמש״ר אחר זה בשם הרמ״ה ז״ל הא דאמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו כו׳ דמשמע מדבריו דס״ל דזמנו של שטר לחוד לא מהני לא כ״כ משום דס״ל הכי אלא בא ללמדנו דאפילו מאן דפסק כר׳ יוסי דמהני זמן לחוד מודה דבנתן מהיום ולאחר שלשים יום דלא מהני כו׳ דברים הללו דחוקים המה מאד מאד. ואסוף דברי הרמ״ה שכתב ז״ל היכא דצריך לברר הזמן בשטר אין לומר זמנו של שטר מוכיח עליו כתב הב״י ז״ל נראה לי שאין זו טענה דהא גם בכותב נכסיו לאחר ל׳ יום איכא למימר מה צריך לכתוב שום זמן בשטר דהו״מ למכתב הרי נכסי נתונים לך ליום פלוני והיה זמן הנתינה מבורר בלא כתיבת זמן בשטר עכ״ל נראה דאין בדבריו שום סתירה דא״ל מ״מ אי איתרמי דלא כ״כ אין הזמן ראיה לומר שהיה דעתו שהתחיל מיד דשמא לברר היום כתבו דסבר מה לי אם אכתוב ליום פ׳ או אם אכתוב מיום פ׳ ולאחר ל׳ יום ואין בידינו להוציא הממון מחזקתו וה״ק הא דאמרי׳ סתמא זמנו של שטר מוכיח עליו היינו דוקא בכותב כל נכסיו לאחר מותו דבכה״ג בכל ענין אמרי׳ זמנו של שטר מוכיח אבל הכותב נכסיו כו׳ לפעמים אין הוכחה מהזמן ודוק:
(ג) וכן אם יש בו קנין כו׳ איבעיא הוא שם בגמרא ואסיקנא בהקנאה אינו צריך:
והרמ״ה ז״ל כתב דוקא דכתב ביה זמן הרמ״ה פליג בתרתי חדא דס״ל דגם לר״י לא סגי בלא מהיום אלא דוקא בכתב בו זמן אבל בלא זמן אפילו היה בקנין אין המתנה מתנה כלל כיון שהזכיר מיתה ועוד שאפילו כתב ליה מהיום בקנין ל״מ מיום המעשה או הכתיבה אלא מיום דמטא שטרא לידיה הוא דקני ליה ועבד״ר:
כתב כסברא ראשונה פי׳ דגם קנין לחוד אפילו לא נזכר זמן בשטר א״צ למכתב מהיום:
(ד) כתב עוד הרמ״ה כו׳ עבד״ר מ״ש לזה קצת סמך לדעת הרמ״ה מהגמרא:
וכולהו לא אמרן פי׳ וכל אלו בבות שאמרנו דר׳ יוסי מודה דלא אמרינן בהו זמנו של שטר מוכיח עליו כולהו לא אמרן אלא אם אין בשטר קנין:
אבל בשטר שיש בו קנין פי׳ וגם נכתב זמן אז לא בעי מהיום אפילו אם אמר לאחר ל׳ יום ודוק:
(ג) {ג} ומ״ש אם יש בו קנין וכו׳. שם בעא מיניה רבא מר״נ בהקנאה מהו ואסיקנא בהקנאה אינו צריך ופרשב״ם בהקנאה מהו בשטר שכתב בו קנין מי פליג ר׳ יהודא ומצריך למיכתב מהיום אבל הרא״ש כתב דאפי׳ לרבי יוסי קמיבעיא ליה היכא שאין כתוב זמן בשטר אי מצריך רבי יוסי בהקנאה מהיום ולאחר מיתה ואסיקנא דלא מצריך וכך הם דברי רבי׳ אלא דאיכא למידק אמ״ש רבינו וכן אם יש בו קנין וכו׳ דמשמע מלשון וכן דלא זו אף זו קאמר דאפילו בקנין בלא זמן נמי אין צריך מהיום וזה היפך פירשב״ם דבקנין פשיטא דאין צריך לא מהיום ולא זמן אפילו לר׳ יהודא אבל בלא קנין אלא דכתב בו זמן פליגי דלר׳ יהודא צריך שיכתוב מהיום ולר׳ יוסי אין צריך ויש ליישב דלפי דהרמ״ה ס״ל דקנין גרע טפי כמו שיתבאר בסמוך בס״ד לכן כתב תחלה וכן אם יש בו קנין וכו׳ כדי שיביא עליו והרמ״ה כתב דוקא דכתיב ביה זמן וכו׳:
ומ״ש כשיגיע השטר לידו. תמה עליו ב״י וכתב תימה כיון דאיכא קנין מה צריך שיגיע השטר לידו עכ״ל ויש לומר דכיון דאיכא ריעותא דהקנה לו לאחר מיתה חיישינן שמא צוה לעדים שיחזיקו בשטר ולא יזכה בו המקבל עד שימסור לו הנותן מידו ליד המקבל:
ומ״ש בשם הרמ״ה דוקא דכתיב ביה זמן וכו׳. יש לתמוה דכיון דפסק כר׳ יוסי דאפילו בלא קנין זמנו של שטר מוכיח עליו א״כ בקנין דעדיף טפי לא צריך לא מהיום ולא זמן כדפירש רשב״ם להדיא וכך פירשו כל המפרשים ואפשר ליישב ולומר דהוה קשיא ליה לפרש דאליבא דרבי יהודא דלית הלכתא כוותיה קמיבעיא ליה בהקנאה מאי אלא ודאי דאליבא דרבי יוסי דהלכתא כוותיה קמיבעיא ליה וסבירא ליה לתלמודא דשמא בשטר דוקא כיון דאקניה ליה בשטר לאחר מיתה וכתב ליה בשטר זמן שפיר מוכיח על השטר דאקני ליה מעכשיו דאם לא כן זמן בשטר למה אבל באקני ליה בקנין לאחר מיתה בעינן מידי דמוכח בשעתא דאקני ליה בקנין דמעכשיו אקני ליה ולא לאחר מיתה ואע״ג דכתב ליה בתר הכי שטר וכתב בו זמן דילמא לא מהני האי זמן לאוכוחי עליה דקנין דקדים דאקני ליה מחיים והילכך בעינן דלימא מהיום בשעה שקנו מיניה אפילו לרבי יוסי או דילמא אף בהקנאה א״צ מהיום וסגי בזמנו של שטר דמוכיח לרבי יוסי אף באקני ליה בקנין ואסיקנא דבהקנאה א״צ מהיום מיהו זמן ודאי צריך כי היכי דליהוי הוכחה דלא אקני ליה לאחר מיתה אלא מעכשיו דלא עדיף קנין משטר זו היא דעת הרמ״ה לפי הנלע״ד ודלא כמו שפי׳ ב״י:
(ד) {ד} כתב עוד הרמ״ה ז״ל הא דאמרי׳ זמנו של שטר מוכיח וכו׳. איכא לתמוה דכיון דהרמ״ה פוסק כר׳ יוסי דקאמר זש״ש מוכיח עליו ושמעינן לרבי יוסי סוף פרק מי שאחזו דאין לחלק בין בכותב לאחר מיתה ובין בכותב לאחר ל׳ יום א״כ מנ״ל להרמ״ה לחלק בכך והוא דעלה דהך דתנן הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן ועד י״ב חודש ומת בתוך י״ב חודש דאינו גט קאמר בגמרא תנא רבותינו התירוה להנשא מאן רבותינו אמר ר״י אמר שמואל ב״ד דשרו משחא ס״ל כרבי יוסי דאמר זש״ש מוכיח עליו ומביאו בריש כתובות ופי׳ רש״י לשם זש״ש מוכיח עליו שכך א״ל אם לא באתי לאותו זמן יהא גט למפרע מהיום דאי לא משוי ליה גט אלא לאחר י״ב חודש למה כתב יום שנכתב הגט בתוכו לכתוב אם לא באתי לר״ח פלוני יהא גט אלמא דלרבי יוסי אף באומר לאחר ל׳ יום נמי זמנו של שטר מוכיח עליו דמעכשיו קאמר ונראה ליישב ולומר דדעת הרמ״ה דהקושיא שהקשה הרב אלפס בפרק י״נ מדרב אדרב קושיא חזקה היא אבל אינה מתיישבת בתירוצו והוא דקשיא אדרב דפסק כרבי יוסי בפרק יש נוחלין דזמנו של שטר מוכיח עליו מהא דאיתא בסוף פרק המגרש אתקין רב מיומא דנן ולעלם לאפוקי מדרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ותירץ הרב אלפס דבאיסורא החמיר רב וכן פי׳ רשב״ם בפ׳ יש נוחלין והביא הרב רבינו אשר שם פירושו וטעמו דדוקא גבי גט אשה הואיל ואין בו דבר קנין מש״ה הוא דאתקין לרווחא דמילתא משום חומרא דעריות אבל גבי ממונא הלכה כרבי יוסי כי י״ל שלא אמר רב הלכה כרבי יוסי אלא בשטר שיש בו קנין עכ״ל ורצונו לומר במה שכתב כי י״ל וכו׳ לתת טעם על מה שהחמיר בגטין לפי די״ל שלא אמר רב הלכה כר״י אלא בשטר שיש בו קנין ובגיטין אין בו קנין ואע״ג דבסוף פי״נ איתא להדיא דרב הונא בריה דרב יהושע ורב הונא קאמרי דרבי יהודא ור״י לא פליגי אלא בשטר שכתוב בו דוכרן פתגמי דהוה באנפנא אבל ביש בו קנין אפילו לרב יהודא סגי בקנין אפי׳ אין בו לא מהיום ולא זמן כדפי׳ רשב״ם גופיה לשם אפ״ה כיון דלא אמרו כך רבי יהודא ורבי יוסי בפירוש איכא למימר דרב לא סבירא לי׳ כהני אמוראי אלא ס״ל לפרש דלא פליגי ר׳ יהודה ורבי יוסי אלא בשטר שיש בו קנין אבל באין בו קנין מודה רבי יוסי דצריך לכתוב מהיום בפי׳ הילכך בגט דלית ביה קנין אזלינן לחומרא בעריות ולא מדינא כל עיקר אלא חומרא בעלמא זאת היא דעת רשב״ם בפי׳ והוא נמי דעת הרי״ף אבל הרמ״ה נראה לו דוחק לתרץ בכך משום דס״ל דהא דאתקין רב מן יומא דנן ולעלם לאפוקי מדר״י וכו׳ משמע להדיא דאתא לאפוקי מהלכתא קאמר ואפ״ה ל״ק מדרב אדרב אלא דס״ל לרב דלא קיי״ל כר׳ יוסי אלא בההיא דיש נוחלין בכותב לאחר מיתה דכיון שהמיתה מבררת הזמן מה צריך לכתוב בו זמן ע״כ להקנות לו מאותו הזמן אבל מאי דאתקין רב בגיטין לאפוקי מדר׳ יוסי לא קאי אזה גיטך לאחר מיתה אלא קאי אמתני׳ דס״פ מי שאחזו באומר ה״ז גיטך אם לא באתי מכאן ועד י״ב חודש ומת תוך י״ב חודש דאינו גט ותנא עלה רבותינו דס״ל כרבי יוסי דזש״ש מוכיח עליו והתירוה לינשא בהא קאמר רב דלא קיימא לן כרבי יוסי דמסתברא כיון דצריך לברר הזמן מאימתי מתחילין הני ל׳ יום אין לומר זש״ש מוכיח עליו ואע״ג דהיה יכול לומר בל׳ אחר מ״מ אין כאן הוכחה גמורה דמעכשיו הוא מגרשה ולא קיי״ל כרבי יוסי אלא בכותב לאחר מיתה דכיון שהמיתה מבררת הזמן וא״צ לכתוב זמן כלל הוי הזמן הוכחה גמורה דמעכשיו הוא מגרשה וה״ה והוא הטעם גבי ממונא דאין לומר זמנו של שטר מוכיח עליו אלא בכותב לבנו לאחר מיתה אבל בכותב לאחר שלשים יום לא אמרי׳ זש״ש מוכיח עליו דמדינא אין לחלק בין ממון לאיסורא זו היא דעת הרמ״ה בפסק דינו מתוך ישובו להא דקשיא מדרב אדרב נ״ל:
אבל בשטר שיש בו קנין וכו׳. פירוש בשיש בו זמן עם הקנין ולא היה צריך לפרש כאן שכבר פי׳ תחלה ועיין במ״ש בסמוך בס״ד:
באר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםפתחי תשובהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חושן משפט רנח – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), מקורות וקישורים לשו"ע חושן משפט רנחרשימת מהדורות, באר הגולה חושן משפט רנח, סמ"ע חושן משפט רנח, ט"ז חושן משפט רנח, ש"ך חושן משפט רנח, באר היטב חושן משפט רנח, ביאור הגר"א חושן משפט רנח, קצות החושן חושן משפט רנח, הגהות ר' עקיבא איגר חושן משפט רנח, נתיבות המשפט ביאורים חושן משפט רנח, חכמת שלמה חושן משפט רנח, פתחי תשובה חושן משפט רנח, טור חושן משפט רנח, מקורות וקישורים לטור חושן משפט רנח, בית יוסף חושן משפט רנח, אור חדש – תשלום בית יוסף חושן משפט רנח – באדיבות המחבר, הרב אהרן אופיר (כל הזכויות שמורות למחבר), דרכי משה חושן משפט רנח, דרישה חושן משפט רנח, פרישה חושן משפט רנח, ב"ח חושן משפט רנח

Choshen Mishpat 258, Shulchan Arukh Sources Choshen Mishpat 258, Be'er HaGolah Choshen Mishpat 258, Sema Choshen Mishpat 258, Taz Choshen Mishpat 258, Shakh Choshen Mishpat 258, Baer Heitev Choshen Mishpat 258, Beur HaGra Choshen Mishpat 258, Ketzot HaChoshen Choshen Mishpat 258, Hagahot R. Akiva Eiger Choshen Mishpat 258, Netivot HaMishpat Beurim Choshen Mishpat 258, Chokhmat Shelomo Choshen Mishpat 258, Pitchei Teshuvah Choshen Mishpat 258, Tur Choshen Mishpat 258, Tur Sources Choshen Mishpat 258, Beit Yosef Choshen Mishpat 258, Or Chadash - Tashlum Beit Yosef Choshen Mishpat 258, Darkhei Moshe Choshen Mishpat 258, Derishah Choshen Mishpat 258, Perishah Choshen Mishpat 258, Bach Choshen Mishpat 258

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×