טור

[א] ס״א בחזרה פטור מהאונסין וחייב בגניבה כו׳ לפי מ״ש מרן בסי׳ ר׳ ס״יו שדעת הרמ״ה ז״ל כדעת (התוס׳) [המפרש] בנדרים דבחזרה פטור כשומר חנם א״כ ק׳ אמאי לא הביאו ר׳ הטור ז״ל דעת הרמ״ה עיין פרח מטה אהרן ח״א סי׳ ע״ז דקמ״ו ע״ב

[ב] ס״ב וכתב הרא״ש והוא שיהיה דבר שיש לו קונים הרבה וכו׳ דוקא בחזרה בעינן זבינא חריפא אבל אם אינו זבינא חריפא אינו מתחייב אבל בהולכה אע״פ שאינו זבינא חריפא חייב כן נראה דברי הרב כנה״ג ז״ל בהגהות ב״י סק״ג ד״ה וכיון כו׳ והכי ס״ל לקצת רבוותא ומכללם מרן ואני כתבתי בתשובה סימן כ״ט שלדעת רובא דרבוותא ס״ל דבהולכה נמי בעינן זבינא חריפא והכי נר׳ מדברי ר׳ הטור והבאתי דבריו בהגהות ב״י סק״ד ועיין בית יאודה (עייאש) ח״מ סימן ס״ט

[ג] ויכול למוכרו מיד בדמים שקצב כו׳

וגם המוכר היה מוצא קונים אחרים בכל עת שירצה למוכרו בקצבה זו סמ״ע סק״ה דדווקא בכה״ג חשיבא זבינא חריפא אבל אם המוכר אינו מוצא למכור בקצבה זו או שמכר לאחר (בפחות) [ביותר] מקצבה זו אפי׳ דהוי זבינא דקופצים עליו קונים הרבה לא מקרי זבינא חריפא כיון דהנאת מוכר הוא וכמ״ש הר״ן ז״ל שם בנדרים ועיין כנה״ג ס״ק ב׳

ב״י

[א] ס״א ואע״פ (שהתוס׳) [שהמפרש] לנדרים כתב כו׳ ולקמן סימן ר׳ סי״ו כתב מרן שדעת הרמ״ה כהמפר׳ בנדרים ועיין פרח מטה אהרן ח״א סי׳ ע״ז דקמ״ו ע״ב ועיין בני יאודה (עייאש) דמ״ה ע״ד ודמ״ו

[ב] ואפ׳ משום דבנוטל כלים כו׳ נותן לו לפי טובת הנאה כו׳ עיין בני יאודה (עייאש) דמ״א ע״ג

[ג] והנך רואה שפרש״י דבקצץ דמיהם עסקי׳ וכו׳ מרן בכ״מ הביא דברי רש״י דפ׳ האומני׳ דמיירי בקצץ דמיהם ודין זה דומה למ״ש ר׳ פ״ד דמכירה ואין מדברי ר׳ הכרע שהוא כתב הברייתא כלשונ׳ אבל נראין דברי רש״י ולשון הבריית׳ מסיעתו דבקצץ דמים עסקי׳ דא״ל אתן לך דמיהם מש׳ שכבר היו קצובי׳ ע״כ וי״ל <בדבריו> דאם ל׳ הבריית׳ מסיעתו לרש״י דמיירי בקצובי׳ דמיו ממ״ש אתן לך את דמיהם הרי יש הכרע בדברי הרמב״ם דנקט הברייתא כצורתה וכונת הברייתא היינו דמיירי בהכי ואפ׳ דזהו כונת מרן ז״ל דתחילה הביא דברי רש״י ז״ל דירד לפ׳ דמיירי בקצץ דמיו ולא סמך אסתמיות הברייתא ואלו הרמב״ם לא נחית לפ׳ ואח״כ כתב דגם דברי הברייתא מוכח הכי וא״כ ממילא גם הרמב״ם דמייתי הברייתא כצורתה הוי כונתו הכי. ושוב ראיתי מ״ש הכנה״ג ז״ל בס״ק ב׳ דעמד בזה והק׳ עוד שלפי הנר׳ רש״י ז״ל מפ׳ דקייצי דמים כדאמרינן בגמ׳ שקצץ דמי׳ עם המוכר שלא כפי׳ רשב״ם והרמב״ם שמפרשי׳ בכלים שדמיהן קצובים א״כ איפוא איך לשון הברייתא מסייע לרש״י ז״ל כו׳ נראה דהבין הרב ז״ל דכוונת מרן לומר דהברייתא אתי כפרש״י דמפ׳ בענין קציצת הדמים דר״ל שקצץ דמים והרואה יראה דזה ליתא כי כוונת מרן הוי לענין אי בעינן דיהיה קציצת דמים או לא דרש״י פי׳ דקייצי דמי והרמב״ם סתם ולא אשמועינן דהיינו היכא דקייצי דמיה אבל בקציצה עצמה היכי ליהוי בזה לא נחית מר וכן ראיתי שיצא לישב הרב דברי מרן בסוף דבריו גם מ״ש עוד ותו ק׳ כיון שכתב הרב שהברייתא לשונו מסייע לרש״י איך כתב שאין הכרח כו׳ ומה שנפרש בברייתא נפרש בדבריו ז״ל עכ״ד לע״ד דבריו תמוהי׳ דאחר שחילק בין רש״י להרמב״ם בענין הקציצ׳ דלרש״י היינו דקצץ דמיו עם המוכר ולהרמב״ם הוי שדמיו קצובים וס״ל למרן ז״ל דהברייתא מסייע לפירש״י דס״ל דהיינו היכא דקצץ עם המוכר דהכי משמע ליה פי׳ הברייתא א״כ היאך נוכל לפרש כן בדברי הרמב״ם ז״ל אף דנקט הברייתא כצורתה מיהו הא שמעינן ליה דס״ל דהיינו היכא שדמיו קצובים ואם נפרש דבריו כפרש״י קשה אדידיה אלא ודאי דכונת מרן היינו דיש מש׳ בברייתא דבעינן קציצת דמים וא״כ אתי בין לפרש״י ובין להרמב״ם ז״ל כדפי׳ ושוב מצאתי כן בצור תעודה דקמ״ו ע״א.

ומ״מ עדיין יש לתמוה על מרן אמאי לא נרגש על הרמב״ם שלא הזכיר דבעינן זבינא חריפ׳ נמי וכדמוקי לה הש״ס וכן ראיתי להרב מ״ל ז״ל שם דמקשה תרתי ומייתי לה נמי בשם מהריב״ל ח״ג סימן ס״א ובקונט׳ תשו׳ סימן כ״ט כתבתי דהנראה לע״ד בכונת דברי הרמב״ם הוא דכיון דבש״ס לא אוקי הני אוקמתו׳ דקצץ דמים וזבינא חריפא אלא אמילתא דשמואל גם הרמב״ם כשכתב בהלכות מכירה דינו של שמואל כתבו כדמוקי לה בש״ס אפי׳ דינים דהובאו בש״ס בסתם כתבם בסתם ולא פי׳ אי בעינן הני תנאים או לא וס״ל דלמאי דבעי׳ דמיו קצובים כדי שיהא קנוי לו אז ודאי דבנוטל כלים לשגרן לבית חמיו ודאי דקצב עמו דמיו דבלא״ה לא סגיא דאפשר יעכבום בבית חמיו ואח״כ ירצה המוכר יותר משיויו אלא מוכרח דמיירי או דקצץ עמו דמיו או שמיירי בדמיו קצובים והכי דייק ממ״ש את דמיהן ולא אצטריך לפ׳ אי מיירי בזבינא חריפא כיון דהאי דבעינן זבינא חריפא הוי כי היכי דליהוי הנאה ללוקח והכא כיון דזה נהנה במה שנותנין לו לשגרן לבית חמיו הוי הנאה של לוקח לכדי שיתחייב באונסין וכן בנוטל על מנת למוכרן לאחרים דהרי יש קציצת דמים דא״ל אם אמכרנו כו׳ אתן לך כ״וכ וגם איכא הנאה דלוקח דנתן לו על תנאי דאם ימכרנו מוטב ואם לאו מחזירן ונמצא קרוב לשכר ואמטו להכי חייב באונסים דהוי דומיא לזבינא חריפא דטעמא מאי בעינן דליהוי זבינא חריפא בנוטל לבקרו אינו אלא כי היכי דליהוי הנאה ללוקח וא״כ בהני תרי בבי נמי אף אי לא הוו זבינא חריפא הוי הנאה דלוקח וחייב באונ׳ ולכך לא פי׳ לא בש״ס ולא הרמב״ם ז״ל בהני בבי מהני תנאים ושוב ראיתי להרב קמל״ר ח״א דקע״ה דפירש מעין זה דברי הרמב״ם ועיין כנה״ג סק״ג ובמ״ש שם דלהרמב״ם לא בעינן קציצת דמים כו׳ זה אינו כפי מה שכתבתי ועיין נחפה בכסף ח״מ סימן כ״ט (דקע״ו) [דקמ״ו] ע״א

[ד] ודין זה דומה לדין שנתבאר בדברי רבינו כו׳

הכנה״ג בסק״ג צדד בכוונת מרן ב׳ אופנים הא׳ דמ״ש ר׳ בסמוך קאי ג״כ לדין דהנוטל כלים לשגרן לבית חמיו ובעי׳ דקייצי דמיה והב׳ דאפשר דלא קאי למעלה ופשיט לן דאחרון עיקר דלא קאי אדין של מעל׳ כיון דבדין הא׳ לא בעינן להרא״ש ור׳ הטור ז״ל זבינא חריפא יעש״ב והנך רואה דברי מהריב״ל שהביא הרב דס״ל דלהרא״ש ס״ל דגם בלשגרן לבית חמיו בעינן קציצת דמים וזבינא חריפא וכן כתב הרמ״ל ז״ל שם

[ה] ונ״ל דהיכא שאינו זבינא חריפא בחזרה אע״פ שפטור כו׳ בקונטרס תשובותי סימן כ״ט בתשו׳ שלח אלי חד מן חבריא כמהר״א אלקלאעי נר״ו כתב דבהליכה כ״ע מודו דחייב אפי׳ אינו זבינא חריפא וכדמו׳ מדברי מרן הללו וכן כתב מהריק״ש וז״ל ונ״ל דהיינו כשנאנסו בחזרה אבל נאנסו בהליכה כיון שפסק דמיהן עליו חייב וכן עמא דבר והכי מוכחי דברי ה״ה בארוך ע״כ וכן מתבאר מדברי הלבוש ס״ב ומדברי כנה״ג אות ג׳ ד״ה וכיון כו׳ את״ד ואני כתבתי על דבריו דהן אמת כי דברי מרן מוכחי הכי מדכתב דהיכא דלא הוי זבינא חריפא בחזרה אע״פ שפטור כו׳ מכלל דבהליכה חייב והגם דמסוגייא דנדרים דבתר דאוקי׳ לדשמואל בזבינא חריפא אמרי׳ תניא כוותיה כו׳ בהליכה חייב כו׳ ומסתמא היינו בזבינא חריפ׳ כאוקמת׳ דשמואל י״ל דלדוגמ׳ אייתי הבריתא לו׳ דכל דאית ליה הנאה מתחייב באונסים אע״ג דלא קנאם בדבר הקנאה ה״ן בדשמואל כיון דהוי זבינה חריפא הנאת לוקח הוא וקנה להתחייב באונסים וכמ״ש הכנה״ג ולפי״ז ההוא עובדא דזבן ליה חמרא לחבריה כו׳ דמייתי בפ׳ האומר דלא הוי זבינא חריפא מדמק׳ ליה רבה לר״ן מברייתא זו דבהליכה חייב ובחזרה פטור והכא כי מחייבינן ליה בהליכה דוקא היינו משום דלא הוי זבינא חריפא א״כ הך עובדא איירי בהכי ומתחייב בהליכה בההיא הנאה דנותן לו לאם ימכר וא״כ מאי מק׳ התוס׳ ז״ל שם אמאי חייביה מכיון דלא הוי זבינא חריפא וכבר ראיתי בכנה״ג שדחה דברי התוס׳ ומ״מ נקטי׳ מהא דס״ל להתוס׳ דהברייתא והך עובדא מיירי בזבינא חריפא וראיתי למעכ״ת נר״ו דמייתי ראיה להני רבוותא ז״ל דס״ל דבחזרה דוקא הוא דבעינן זבינא חריפא שדברי התוס׳ ז״ל דייקי הכי ממה שראינו שבנו התוס׳ קושייתם במה שחייביה ר״ן בחזרה דיותר היה להם לבנות קו׳ אדברי רבה דפריך מנוטל כלים לשגר לבית חמיו דנאנסו בהליכה חייב ובחזרה פטור דמשמע המק׳ נמי מודה ואזיל דבהליכה עכ״פ חייב ואמאי כיון דאית ליה הנאה למוכר ומדלא הק׳ שם אלא במאי דחייביה ר״ן דהוא בחזרה כנר׳ דלא קילהו אלא אחיובא דחזרה דבהליכ׳ ניחא להו דבכל גוונא חייב עכ״ד ולכאורה נר׳ הדקדוק יפה דמדברי רבה מש׳ דאי הוה מתניס בהליכה הוה שפיר חייב ואמאי כיון דלא הוי זבינא חריפא אלא ודאי דמש׳ ליה לרבה דגם הברייתא מיירי בדלא הוי זבינה חריפא ולכך לא הק׳ אלא ממה דחייביה בחזרה ומיהו לזה יש לדחות דאנן לא ידעינן בהך עובדא דלא הוי זבינא חריפא אלא ממה דלא אשכח לזבוני וא״כ אי הוה מתניה בהליכה עדיין איכא למימר דהוי זבינה חריפא וכונת רבה להק׳ לר״ן היינו דאפילו תימא דהך עובדא הוי זבינה חריפא אינו אלא לחייבי בהליכה ולא בחזרה ולהכי מק׳ התוס׳ אמלתיה דר״ן היאך חייבי וגם דברי מר לא ידעתי הבן במ״ש שדברי התוס׳ ז״ל להק׳ אחזרה דוקא דאמאי חייבי כיון דלא הוי זבינה חריפא מדלא אשכח לזבוני כו׳ ה״ד אי קס״ד דקו׳ התוס׳ הוי היאך מחייב ר״ן בדלא הוי זבינה חריפא היינו קו׳ רבה ואי קו׳ התוס׳ הוי דקס״ד שטעם ר״נ דחייבה היינו משום דהוי זבינא חריפא ואמטו להכי מק׳ דמדלא אשכח לזבוני לא הוי זבינא חריפא א״כ ק׳ מאי מק׳ רבה מהברייתא דבחזרה פטור דהתם מיירי בדלא הוי זבינא חריפא ואי כונת התוס׳ ז״ל להק׳ מכח האוק׳ דאלו אשכח לזבוני בחזרה מי לא זבנא ואפי״ה פריך דעכ״פ לא הוי זבינא חריפא כיון דלא אשכח כו׳ הלא כי מוקי בהכי ר״ן היינו דהאי חזרה הוי הליכה וא״כ נמצא דקושייתם הוי דאף בהליכה בעינן זבינא חריפא באופן שדבריו אלו שגבו ממני והנר׳ לע״ד בכונת התוס׳ ז״ל דס״ל דכי מחייב ליה בהליכה היינו בזבינא חריפא והשתא מק׳ שפיר לר״נ היאך חייביה אפי׳ בהליכה וכ״ש בחזרה הן לפי תחילה הקס״ד והן לפי אוקמתא דידיה דחשיב להאי חזרה הליכה הא מיהא כי מחיבי׳ בהליכה היינו בזבינא חריפא והכא לא הוי זבינה חריפא מדלא אשכח לזבוני וא״כ כי חשבינן להאי חזרה הליכה מאי הוי כיון דלא הוי זבינא חריפא ומשני דזבינא חריפא היא ולכך חייבי והיינו כאוק׳ דר״ן דהאי חזרה חשיב הליכה נמצא שדעת התוס׳ דבהליכה בעינן זבינא חריפא וה״נ הוו דברי הרא״ש ז״ל בפ׳ השואל בתר דמייתי אוק׳ דר״נ דהאי חזרה הוי הליכה כו׳ כתב וזבינא חריפא הואי והיה יכול למכור כו׳ וכונתו דאף דהוי הליכה מ״מ בעינן שיהיה זבינא חריפא בשג׳ דהיה יכו׳ למכור לא כן אם הוא באופן דהחזרה היתה על אופן דלא מצי למכור ועיין מהריב״ל ז״ל ח״ג סי׳ פ״א

וכן נר׳ כונת מ״ש בפסקי התוס׳ פ׳ האומנים הלוקח כלי לבקרו אם יכו׳ למוכרו אם אינו זבינא חריפא ונאנס פטור ע״כ והיינו הך עובדא דזבן חמרא להוליכה למקום פ׳ אם יכול למוכרו וכתב סתמא דאם אינו זבינא חריפא כו׳ דמשמע אפי׳ בהליכה וכן דעת הר״ן שם בנדרים על ברייתא זו דקתני נאנס בהליכה חייב פי׳ לפי שכל הנאה שלו כו׳ והיינו ודאי דמיירי בזבינ׳ חריפא דכל הנאה הוי ללוקח וגם רשב״ם ז״ל בפרק המוכר את הספינה פי׳ בהדייא הך ברייתא דהוי בזבינא חריפא בד״ה וה״מ דקיציי דמיה כו׳ ותניא התם בברייתא כוותיה דקתני נאנסו בהליכ׳ חייב בחזרה פטור כו׳ וטעמא משום דקייצי דמיה וזבינא חריפא הוא כו׳ ועיין בפרח מטה אהרן ח״א סי׳ ע״ז ונר׳ דיש חיסור לשון בדבריו שם בדקמ״ה ע״ב סי׳ י״ד הרי דסובר רשב״ם כו׳ צ״ל דסובר רשב״ם דהברייתא מיירי בזבינא חריפא כו׳ יעו״ש וגם דברי ר׳ הטור ז״ל מוכחי הכי דעל מ״ש ונאנס בין בהליכ׳ בין בחזרה חייב כתב דברי הרא״ש והוא שיהיה דבר שיש לו קונים כו׳ דמשמע דגם בהליכה לא מחייב אלא בזבינא חריפא ועיין בהרמ״ל ז״ל שם

וכיון דאתאן להכי נר׳ דכונת מרן שכתב דהיכא דאינו זבינא חריפא בחזרה כו׳ לאו למי׳ דבהולכה חייב אלא לאשמועי׳ דבחזר׳ לא תיסק אדעתין דפטור מכלום ולא אצטריך לאשמועי׳ בהולכה נמי דזה הוי פשוט דהוי כש״ש וחזרה איצטריכא ליה והכי מוכחי דבריו בס׳ הקצר דנקט סתמא ס׳ י״א דבעי׳ זבינא חריפא דמשמע דקאי על הולכה נמי וכ״נ דעת הסמ״ע ס״ק ו׳ ולו יהי דאיכא חולקים דס״ל דבהליכה בעי׳ זבינא חריפא יכול המוחזק לפטו׳ עצמו בקי״ל כמ״ד דבעי׳ זבינא חריפא אף בהולכה ואף דמהריק״ש העד העיד בנו דכן נתפשט המנהג דבהולכה אפילו אם אינו זבינא חריפא מתחייב באונסין נר׳ דאין להוציא מיד המוחזק דאיכא למימר דע״כ לא נתפשט המנהג אלא בארצות המערב מכיון דלהרמב״ם לא בעי׳ זבינא חריפא ולהכי בהולכה תפסו כוותיה כיון דהא מיהא איכא הנאת לוקח לא כן בחזרה היכא דאינו זבינא חריפא גרע הנאתו משא״כ לדידן דתפסי׳ <דכל> הקי״ל מאחר דאיכא לרבוותא דס״ל דבעי׳ זבינא חריפא אף בהולכה אין להוציא מיד המוחזק כנלע״ד וכ״נ מדברי הרב בני אהרן בסימן ק״ב בנ״ד דהיה מום בבגד ואינו זבינא חריפא ומיירי דהיה מונח בחנותו למוכרו ונגנב ופטרו משום דחשיב אונס יע״ש ואם איתא דבהולכה אפילו אינו זבינא חריפא חייב באונסים אמאי פטור אלא לאו כדפי׳ גם ממ״ש דברי מרן הללו לחייבו בג״ו כו׳ נר׳ דס״ל בדעת מרן דבהולכה נמי פטור באונסים היכא דלא הוי זבינא חריפא ושוב ראיתי בדברי מרן מחו׳ א׳ דכתב דהיכא דהוי הנאת שניהם אין לחייב הלוקח כו׳ ומיירי בין בהליכה בין בחזרה הרי בהדיא דאם אינו זבינא חריפא אף בהליכה פטור מאונסים

[ו] עמ״ש הכנה״ג ס״ק ז׳ דאין דעת מרן ז״ל לחייב הסרסור בחזרה כו׳ הרב״ד בח״מ סימן ק״ג דק״ו ע״ד הבין בדברי מרן דאף בחזרה חייב הסרסור יע״ש ועיין מ״ש סי׳ קפ״ה הגב״י ס״ק י״ז

[ז] ואפ״ה הוי שומר שכר כו׳ ואע״ג דלא קביל עליה נטירותא בהדיא מ״מ כיון דאית ליה הנאה הו״ל כאלו קבילניהו בתורת שמירה משאת משה ח״מ ח״ב סי׳ ל״ד דקי״א ע״ב ועיין במ״ש לעיל סי׳ קפ״ה הג״הט ס״ק ז״ך

[ח] ראו׳ שקנה בגדים מש׳ ונמצא בתוכו בצד א׳ שהיא תפור מחתיכו׳ ואמר להחזירו וחילה פניו ר׳ שישתדל בו למוכרו וכל נזק שיארע לו עליו לשלם ואם לא ימכרנו יחזירנו לו ובכן נשאר אצל שמעון והיה מוכר ממנו ובתוך כך נגנב מחנותו כיון דהיה מוכרו והיה מרויח בו הו״ל ש״ש ומ״מ פטור כיון דהא שמרו בני אהרן סימן ק״ב