×
Mikraot Gedolot Tutorial
שו״ע
פירוש
הערותNotes
E/ע
שו״ע אורח חיים ש״השו״ע
;?!
אָ
במה בהמה יוצאה בשבת, ובו כ״ג סעיפים
(א) בְּהֵמָה יוֹצֵאת בְּמַה שֶּׁמִּשְׁתַּמֶּרֶת בּוֹ, אֲבָל אִם אֵינָהּ מִשְׁתַּמֶּרֶת בּוֹ אָז הָוֵי נְטִירוּתָא יְתֵרְתָא בְּיוֹתֵר וְהָוֵי מַשּׂאוֹי. וְכֵן כָּל דָּבָר שֶׁהוּא לְנוֹי וְלֹא לִשְׁמֹר, לֹא תֵּצֵא בּוֹ. הִילְכָּךְ נְאָקָה יוֹצֵאת בִּזְמָמָא דְּפַרְזְלָא, שֶׁהוּא טַבַּעַת שֶׁל בַּרְזֶל וְנוֹקֵב חוֹטָמוֹ וּמַכְנִיסוֹ בּוֹ, וְחַמְרָא לוּבָא בְּפָגָא דְּפַרְזְלָא דְּהַיְנוּ ברינ״ה, וְהַגָּמָל בְּאַפְסָר שֶׁהוּא קבישטר״ו, וּפֶרֶד וַחֲמוֹר וְסוּס יוֹצְאִים בְּאַפְסָר אוֹ בְּרֶסֶן שֶׁהוּא פרינ״ו, אֲבָל לֹא בִּשְׁנֵיהֶם. וּמֻתָּר לִכְרֹךְ חֶבֶל הָאַפְסָר סְבִיב צַוָּארָהּ וְתֵצֵא בּוֹ. וּמֻתָּר לְטַלְטֵל הָאַפְסָר וְלִתְּנוֹ עָלֶיהָ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִשָּׁעֵן עָלֶיהָ.
(ב) אִם קָשַׁר חֶבֶל בְּפִי הַסוּס, הֲרֵי זֶה מַשּׂאוֹי לְפִי שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּמֵּר בּוֹ. (ג) לָצֵאת חֲמוֹר בִּפְרֻמְבְּיָא (פי׳ רֶסֶן שֶׁל בַּרְזֶל), אָסוּר. (ד) כָּל בְּהֵמָה שֶׁעֲסָקֶיהָ רָעִים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּנוֹת מִינָהּ צְרִיכוֹת לְאוֹתָהּ שְׁמִירָה וְהִיא צְרִיכָה, מֻתָּר לָצֵאת בָּהּ. (ה) בַּעֲלֵי הַשִּׁיר כְּגוֹן כְּלָבִים שֶׁל צַיָּדִים וְחַיּוֹת קְטַנּוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶם כְּמִין אֶצְעָדָה סָבִיב צַוָּארָן, וְטַבַּעַת קְבוּעָה בָּהּ וּמַכְנִיסִין בָּהּ רְצוּעָה וּמוֹשְׁכִין אוֹתָם בָּהּ, מֻתָּר שֶׁיֵּצְאוּ בַּשִּׁיר הַכָּרוּךְ עַל צַוָּארָן וִיכוֹלִים לְמָשְׁכָם בָּהֶם. (ו) אַיָּלִים יוֹצְאִים לְבוּבִים, וְהוּא עוֹר שֶׁקְשׁוּרָה לָהֶם תַּחַת זִכְרוּתָם שֶׁלֹּא יַעֲלוּ עַל הַנְּקֵבוֹת, וְהָרְחֵלוֹת יוֹצְאוֹת שְׁחוּזוֹת וְהוּא שֶׁקּוֹשְׁרִין אַלְיָתָן כְּלַפֵּי מַעְלָה כְּדֵי שֶׁיַּעֲלוּ עֲלֵיהֶן הַזְּכָרִים, וְיוֹצְאוֹת כְּבוּנוֹת וְהוּא שֶׁקּוֹשְׁרִים בֶּגֶד סְבִיבָן לִשְׁמֹר הַצֶּמֶר שֶׁיִּהְיֶה נָקִי, וְהָעִזִּים צְרוּרוֹת, וְהוּא שֶׁקּוֹשְׁרִים רָאשֵׁי דַּדֵּיהֶן וְדַוְקָא כְּשֶׁקּוֹשְׁרִים אוֹתָם כְּדֵי שֶׁיִּצְטַמְּקוּ דַּדֵּיהֶן וְלֹא יֵחָלְבוּ דְּאָז מְהַדֵּק שַׁפִּיר, אֲבָל אִם קָשַׁר כְּדֵי לִשְׁמֹר חֲלָבָן שֶׁלֹּא יִפֹּל לָאָרֶץ, אָסוּר דְּלֹא מְהַדֵּק שַׁפִּיר וְחַיְישִׁינָן דִּלְמָא נָפִיל וְאָתֵי לְאַתּוּיֵי. (ז) חֲמוֹר יוֹצֵא בְּמִרְדַּעַת (פי׳ כְּמִין אֻכָּף קָטָן שֶׁמַּנִּיחִין עַל הַחֲמוֹר כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ כְּדֵי שֶׁיִּתְחַמֵּם) וְהוּא שֶׁתְּהֵא קְשׁוּרָה לוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, וּשְׁאָר כָּל הַבְּהֵמוֹת אֲסוּרוֹת, וְלֹא יֵצֵא בְּאֻכָּף אַף עַל פִּי שֶׁקָּשׁוּר לוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת. (ח) מֻתָּר לִתֵּן מַרְדַּעַת עַל הַחֲמוֹר מִפְּנֵי הַצִּנָּה וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִקְשְׁרֶנּוּ בּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁכְּשֶׁקּוֹשֵׁר צָרִיךְ לִקְרַב אֵלָיו וְנִמְצָא מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּבַעֲלֵי חַיִּים; אֲבָל עַל הַסוּס, כֵּיוָן דְּלֵית לֵיהּ צַעַר צִנָּה אָסוּר לִתֵּן עָלָיו מַרְדַּעַת כְּלָל; וּלְהָסִיר מַרְדַּעַת בְּשַׁבָּת בֵּין מִן הַחֲמוֹר וּבֵין מִן הַסוּס, אָסוּר כֵּיוָן דְּלֵית לֵיהּ צַעַר אִם לֹא יְסִירֶנָּה; וְאֻכָּף אָסוּר בֵּין לִטֹּל בֵּין לְהַנִּיחַ בֵּין לַחֲמוֹר בֵּין לַסוּס. (ט) אֻכָּף שֶׁעַל גַּבֵּי הַחֲמוֹר שֶׁבָּא מִן הַדֶּרֶךְ וְנִתְיַגַּע וְצָרִיךְ לַהֲסִירוֹ לְצַנְּנוֹ, לֹא יִטְּלֶנּוּ בְּיָדוֹ אֶלָּא מַתִּיר הַחֶבֶק מִתַּחְתָּיו וּמוֹלִיכוֹ וּמְבִיאוֹ בֶּחָצֵר וְהוּא נוֹפֵל מֵאֵלָיו. (י) אֵין תּוֹלִין לַחֲמוֹר טְרַסְקָל (פי׳ כְּלִי שֶׁל עֲרָבָה קְלוּפָה וּמְכֻסֶה בְּעוֹר) בְּצַוָּארוֹ לִתֵּן מַאֲכָל בְּתוֹכוֹ שֶׁיֹּאכַל מִשָּׁם; אֲבָל עֲגָלִים וּסְיָחִים שֶׁצַּוָּארָן קָטָן וּמִצְטַעֲרִים לֶאֱכֹל עַל גַּבֵּי קַרְקַע, שָׁרֵי בֶּחָצֵר אֲבָל אֵין יוֹצְאִים בּוֹ. (יא) לֹא יֵצֵא הַסוּס בִּזְנַב שׁוּעָל שֶׁתּוֹלִין בֵּין עֵינָיו שֶׁלֹּא תִּשְׁלֹט בּוֹ עַיִן הָרַע, וְלֹא בִּזְהוֹרִית שֶׁעוֹשִׂים לוֹ לְנוֹי, וְלֹא עִזִּים בְּכִיס שֶׁבְּדַדֵּיהֶם שֶׁקּוֹשְׁרִים אוֹתָם שֶׁלֹּא יִסַרְטוּ דַּדֵּיהֶם בַּקּוֹצִים, וְלֹא פָּרָה בְּחָסוּם שֶׁבְּפִיהָ שֶׁחוֹסְמִים פִּיהָ שֶׁלֹּא תִּרְעֶה בִּשְׂדוֹת אֲחֵרִים, וְלֹא כָּל בְּהֵמָה בַּסַנְדָּל שֶׁנּוֹעֲלִים בְּרַגְלֶיהָ שֶׁלֹּא תִּנָּגֵף; אֲבָל יוֹצְאָה בְּאֶגֶד שֶׁעַל גַּבֵּי מַכָּה, וּבַקַּשְׂקַשִׂים שֶׁעַל גַּבֵּי הַשֶּׁבֶר וְהֵם לוּחוֹת שֶׁקּוֹשְׁרִים לָהֶם סְבִיב הָעֶצֶם הַנִּשְׁבָּר בָּהֶן, וּבַשִּׁלְיָא שֶׁיָּצְתָה מִקְצָתָהּ וּתְלוּיָה בָּהּ; וּפוֹקֵק זוּג שֶׁבְּצַוָּארָהּ וּמְטַיֵּל בָּהּ בֶּחָצֵר, אֲבָל לֹא תֵּצֵא בּוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים אַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָּקוּק בֵּין אִם הוּא בְּצַוָּארָהּ בֵּין אִם הוּא בִּכְסוּתָהּ. (יב) לֹא תֵּצֵא בְּחוֹתָם, בֵּין שֶׁהוּא בְּצַוָּארָהּ בֵּין שֶׁהוּא בִּכְסוּתָהּ. (יג) אֵין הַגָּמָל יוֹצֵא בִּמְטוּטֶלֶת, וְהוּא כְּמִין כַּר קָטָן שֶׁנּוֹתְנִים תַּחַת זְנָבוֹ, אֲפִלּוּ הִיא קְשׁוּרָה לוֹ בִּזְנָבוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן תִּהְיֶה קְשׁוּרָה בִּזְנָבוֹ וּבַחֲטוֹטְרָתוֹ אוֹ בְּשִׁלְיָהּ. (יד) לֹא תֵּצֵא שׁוּם בְּהֵמָה לֹא עָקוּד וְלֹא רָגוּל; פי׳ עָקוּד שֶׁקּוֹשֵׁר יָדָהּ אַחַת עִם רַגְלָהּ, וְרָגוּל הַיְנוּ שֶׁקּוֹשֵׁר אַחַת מֵרַגְלֶיהָ כְּלַפֵּי מַעְלָה שֶׁלֹּא תֵּלֵךְ אֶלָּא עַל שְׁלשָׁה רַגְלַיִם. (טו) לֹא יִקְשֹׁר גְּמַלִּים זֶה אַחַר זֶה וְהוּא תּוֹפֵס בָּאַפְסָר הָרִאשׁוֹן וְכֻלָּם נִמְשָׁכִים עַל יָדוֹ; אֲבָל אִם תּוֹפֵס כַּמָּה אַפְסְרֵי גְּמַלִּים בְּיָדוֹ, מֻתָּר. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר גַּם בָּזֶה, וְלֹא הִתִּיר אֶלָּא לְהוֹצִיא בְּהֵמָה אַחַת לְבַדָּהּ וְהוּא מוֹשְׁכָהּ בְּחֶבֶל. (טז) הַמּוֹצִיא בְּהֵמָה וְהוּא מוֹשְׁכָהּ בְּאַפְסָר, צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יֵצֵא רֹאשׁ הַחֶבֶל מִתַּחַת יָדוֹ טֶפַח לְמַטָּה, דְּדָמֵי כְּמוֹ שֶׁנּוֹשְׂאָהּ בְּיָדוֹ וְלֹא מִתְחַזְּיָא מֵאַפְסַר הַבְּהֵמָה, וְגַם לֹא יַנִּיחַ הַרְבֵּה מִן הַחֶבֶל בֵּין יָדוֹ לַבְּהֵמָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יַכְבִּיד עַד שֶׁלֹּא יַגִּיעַ לַטֶּפַח הַסָמוּךְ לָאָרֶץ; וְאִם הוּא אָרֹךְ יִכְרֹךְ אוֹתוֹ סְבִיב צַוָּארָהּ. (יז) אֵין חֲמוֹר יוֹצֵא בְּמַרְדַּעַת בִּזְמַן שֶׁאֵינָהּ קְשׁוּרָה לוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת; וְלֹא בְּזוּג אַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָּקוּק; וְלֹא בְּסֻלָּם שֶׁבְּצַוָּארוֹ, וְהֵן לוּחוֹת שֶׁקּוֹשְׁרִים סְבִיב צַוָּארוֹ שֶׁלֹּא יְחַכֵּךְ מַכָּתוֹ; וְלֹא בִּרְצוּעָה שֶׁבְּרַגְלוֹ, וְהוּא כְּמִין טַבַּעַת עָבָה שֶׁעוֹשִׂים מִקַּשׁ וְקוֹשְׁרִים בְּרַגְלֵי הַבְּהֵמָה שֶׁפְּסִיעוֹתֶיהָ קְצָרוֹת וּמַכָּה רַגְלֶיהָ זוֹ בְּזוֹ וְעוֹשִׂים לָהּ זֶה לְהָגֵן שֶׁלֹּא תַּכֶּה זוֹ בְּזוֹ; וְאֵין הַתַּרְנְגוֹלִים יוֹצְאִים בַּחוּטִים שֶׁקּוֹשְׁרִים בְּרַגְלֵיהֶם לְסִימָן; וְלֹא בָּרְצוּעָה שֶׁקּוֹשְׁרִים בְּרַגְלֵיהֶם כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁבְּרוּ הַכֵּלִים; וְאֵין הָאַיָּלִים יוֹצְאִים בָּעֲגָלָה שֶׁתַּחַת אַלְיוֹתֵיהֶם שֶׁעוֹשִׂים לָהֶם כֵּן כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא הָאַלְיָה נִגְרֶרֶת בָּאָרֶץ; וְאֵין הָעִזִּים יוֹצְאוֹת בְּעֵץ יָדוּעַ שֶׁנּוֹתְנִים בְּחוֹטְמֵיהֶם כְּדֵי שֶׁיִּתְעַטְּשׁוּ וְיִפְּלוּ תּוֹלָעִים שֶׁבְּרָאשֵׁיהֶם; וְלֹא הָעֵגֶל בְּעֹל קָטָן שֶׁנּוֹתְנִים עַל צַוָּארָהּ; וְלֹא בְּזָמָם שֶׁמַּנִּיחִים בְּחוֹטְמוֹ שֶׁל עֵגֶל כְּדֵי שֶׁלֹּא יִינַק; וְלֹא פָּרָה בָּעוֹר שֶׁנּוֹתְנִים עַל דַּדֶּיהָ שֶׁלֹּא יִינְקוּ הַשְּׁרָצִים; וְלֹא בָּרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ, בֵּין אִם הִיא לִשְׁמֹר בֵּין אִם הִיא לְנוֹי; וְלֹא תֵּצֵא פָּרָה אוֹ שׁוֹר בַּחֶבֶל שֶׁבְּצַוָּארָהּ לְפִי שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה שְׁמִירָה; אֲבָל עֲגָלִים מֻתָּרִים לְפִי שֶׁהֵם מוֹרְדִים בְּקַל. {הַגָּה: הַבְּהֵמָה יוֹצְאָה בְּקָמֵעַ מֻמְחֶה לִבְהֵמָה, אֲבָל לֹא בְּשֶׁאֵינָהּ מֻמְחֶה אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מֻמְחֶה לְאָדָם (בֵּית יוֹסֵף וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם ח״י וְרַמְבַּ״ם פ״ב).} (יח) אֵין רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה וְלֹא נִתְלִים עָלֶיהָ, וַאֲפִלּוּ בְּצִדָּהּ אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ; אֲבָל צִדֵּי צְדָדִין, כְּגוֹן שֶׁדָּבָר אֶחָד מֻנָּח עַל צִדָּהּ וְהוּא מִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ, מֻתָּר; וְאִם עָלָה עָלֶיהָ, אֲפִלּוּ בְּמֵזִיד, יֵרֵד מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים; וּמִטַּעַם זֶה פּוֹרְקִין מַשּׂאוֹי שֶׁעָלֶיהָ; כֵּיצַד עוֹשֶׂה, מַכְנִיס רֹאשׁוֹ תַּחַת הַמַּשּׂאוֹי וּמְסַלְּקוֹ לְצַד אַחֵר וְהוּא נוֹפֵל מֵאֵלָיו. {הַגָּה: וְאָסוּר לִישֵׁב עַל קָרוֹן שֶׁעַכּוּ״ם מַנְהִיגוֹ בְּשַׁבָּת, מִשּׁוּם שֶׁמִּשְׁתַּמֵּשׁ בַּבְּהֵמָה; גַּם שֶׁלֹּא יַחְתֹּךְ זְמוֹרָה (תוס׳ וְהָרא״ש ר״פ מִי שֶׁהוֹצִיאוּהוּ וּמָרְדְּכַי פ״ק דְּשַׁבָּת וְהַגָּהוֹת עֵרוּבִין וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם סְמַ״ג).} (יט) בְּהֵמָה שֶׁנָּפְלָה לְאַמַּת הַמַּיִם, אִם הַמַּיִם עֲמֻקִּים וּמִפְּנֵי כָּךְ אֵין יָכוֹל לְפַרְנְסָם בִּמְקוֹמָהּ, מֵבִיא כַּרִים וּכְסָתוֹת וְנוֹתֵן תַּחְתֶּיהָ מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים אַף עַל פִּי שֶׁמְּבַטֵּל כְּלִי מֵהֵיכָנוֹ. {דִּין קֵרוּד בְּהֵמָה בְּשַׁבָּת, כְּמוֹ בְּיוֹם טוֹב (מָרְדְּכַי פ״ב דְּבֵיצָה). וְעַיֵּן לְקַמָּן סי׳ תק״ג ס״ב.} (כ) מֻתָּר לוֹמַר לְעַכּוּ״ם לַחְלֹב בְּהֶמְתּוֹ בְּשַׁבָּת מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים שֶׁהֶחָלָב מְצַעֲרָהּ, וְהֶחָלָב אָסוּר בּוֹ בַּיּוֹם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לִקְנוֹתוֹ מִן הָעַכּוּ״ם בְּדָבָר מוּעָט, שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה כְּחוֹלֵב לְצֹרֶךְ יִשְׂרָאֵל. (כא) גְּבִינוֹת שֶׁעוֹשׂוֹת הַשְּׁפָחוֹת מֵעַצְמָן מֵחָלָב שֶׁל יִשְׂרָאֵל, מֻתָּר כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר לָהֶן שֶׁיַּעֲשׂוּ. (כב) מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ נַעַר עַכּוּ״ם וְרוֹכֵב עַל הַבְּהֵמָה בְּשַׁבָּת כְּשֶׁמּוֹלִיכָהּ לְהַשְׁקוֹתָהּ, אֵינוֹ צָרִיךְ לְמָנְעוֹ, שֶׁהַחַי נוֹשֵׂא אֶת עַצְמוֹ; אֲבָל צָרִיךְ לְמָנְעוֹ שֶׁלֹּא יִתֵּן עָלֶיהָ בְּגָדָיו וְלֹא שׁוּם דָּבָר. (כג) מֻתָּר לִמְסֹר סוּס אוֹ פֶּרֶד אוֹ חֲמוֹר לְרוֹעֶה עַכּוּ״ם; וְאַף עַל פִּי שֶׁהָעַכּוּ״ם מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בְּשַׁבָּת, אֵין בְּכָךְ כְּלוּם כֵּיוָן דְּשֶׁלֹּא מִדַּעַת יִשְׂרָאֵל הוּא עוֹשֶׂה וְאֵינוֹ מַמְתִּין שְׂכִירוּת מִמֶּנּוּ; וְאִם רוֹאֶהוּ מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ בְּשַׁבָּת, מוֹחֶה בְּיָדוֹ. {הַגָּה: וכש״כ דְּאֵין לָחוּשׁ שֶׁהָרוֹעֶה יוֹצִיא אוֹתָם חוּץ לַתְּחוּם, דְּהָא תְּחוּמִין דְּרַבָּנָן (הגמ״ר דְּקִדּוּשִׁין).} מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5)
הערות
E/ע
הערותNotes
(ח) ולהסיר מרדעת בשבת וכו׳ ובין מן הסוס – המחבר סתם בזה כדעת הסמ״ג ועיין בביאור הגר״א שכתב דדעת רש״י דמן הסוס [וכן ה״ה מכל הבהמות] מותר להסיר המרדעת וכן האוכף דדוקא מן החמור דאית ליה קרירות ביותר ויצטנן ממילא אפילו אם לא נסיר מעליו משא״כ בשארי בהמות ותלוי כ״ז בפירוש הסוגיא שם וכתב הגר״א דפשטא דשמעתין משמע כדברי רש״י:
ואוכף אסור וכו׳ בין לחמור בין לסוס – ודעת הא״ר להורות כהטור דנתינת אוכף על החמור מותר כמו מרדעת אבל מהגר״א משמע שמסכים עם השו״ע:
(יא) ופוקק זוג וכו׳ אבל לא תצא בו – עיין במגן אברהם שהביא ראיה דמה שאסרו בבהמה משום משוי בכרמלית שרי מדאמרינן בגמרא דכל שבחבירו אסור בבהמה מותר לכתחלה ועיין בתו״ש שהקשה ע״ז דהתם משום פסידא דכיס התירו דהלא אמרו דאם יש א״י יתננו לו דוקא ולא על הבהמה וכן הקשה ג״כ בספר נהר שלום ועיין במחה״ש שיישב בדוחק וגם בלא״ה ראיה זו קלושה מאד דבאמת בכל ענין דאורייתא מצינו דגזרו בכרמלית משום דמיחלף בר״ה גמור וגם שביתת בהמתו הלא דאורייתא היא משא״כ בדבר שאין המלאכה נחשבת כלל למלאכה כגון שהיא בלא עקירה והנחה ורק שחז״ל אסרו זה לגבי אדם בבהמה לא גזרו זה ולדעת המרדכי ה״ה לענין חי נושא א״ע כיון דאינה נחשבת משוי כלל לא גזרו בבהמה וגם אם נימא דלהמרדכי ה״ה לענין כרמלית ג״כ יש לעיין בזה דבהסמ״ג מוכח בהדיא במה שכתב לענין זוג דמה שאסור בבהמה משום משוי שייך אף בכרמלית [אח״כ מצאתי שגם התו״ש הביא זה] אח״כ מצאתי בספר שלחן עצי שטים שפוסק בהדיא לאיסור בכרמלית וכמו שמצדד בספר תו״ש וגם דעת הגר״ז לאסור בכרמלית. היוצא מדברינו דאפילו בכרמלית גמור יש הרבה אחרונים שמחמירין וכ״ש דבר״ה יש ליזהר בזה מאד אפילו בר״ה שלנו שאין ששים רבוא בוקעים בו ואין להקל אפילו בשעת הדחק דהרי הרבה גדולי ראשונים ס״ל דגם באין ששים רבוא שייך ר״ה דלא בעינן שיהא דומה לדגלי מדבר וכדאיתא לקמן בסימן שמ״ה וא״כ לדידהו הו״ל איסור דאורייתא של שביתת בהמתו אף בר״ה שלנו: (יח) ומטעם זה וכו׳ מכניס ראשו וכו׳ – כ״ז איתא ברמב״ם פכ״א וכן בטור והנה לפי מה שפוסק המחבר לקמן בסימן שי״א ס״ח כהרא״ש דטלטול בגופו שרי בכל גווני א״כ אפילו בלא סברת צער בעלי חיים היה לנו להתיר להכניס ראשו תחתיהן אם לא שנאמר דהרמב״ם יסבור דטלטול בגופו שמיה טלטול אבל זהו דוחק דא״כ למה סתם שם המחבר לדינא כהרא״ש בזה אחרי דהרמב״ם והר״ן פליגי עליה ועוד הלא הטור גופא פוסק שם דטלטול בגופו מותר וע״כ נ״ל דהטור והמחבר קיצרו בהעתקת כל דברי הרמב״ם בסימן זה וסמכו על מה שהעתיקו סוף דבריו כבר בסימן רס״ו ס״ט ע״ש והמעיין ברמב״ם שממנו נובעים אלו הדברים יראה שיש ליישב כ״ז בפשיטות שנקט לשון זה משום מה דמסיים שם בסוף דבריו בהלכה יו״ד דאפילו אם השקים גדולים ומלאים כלי זכוכית שאי אפשר להניחן שיפלו דישתברו אפ״ה לא יניחן שם על הבהמה ופורק אותם בנחת משום צער ב״ח וע״ז כלל בתחלה בדין טי״ת דבכל גווני צריך לפרוק מעל הבהמה היינו אפילו פריקה ממש משום צער ב״ח ואח״כ התחיל לבאר בדין יו״ד שיש כמה פרטים בזה דהיכא דאפשר לסלקם שלא ע״י טלטול ממש אסור לטלטלם בידים:
מכניס ראשו וכו׳ – וזה מותר אפילו להר״ן דס״ל בעלמא דשייך איסור טלטול אפילו ע״י גופו וכמש״כ הב״י בסוף סימן שי״א הכא מותר משום צער בעלי חיים [מ״א]:
גם שלא יחתוך זמורה – בתוספות רפ״ד דעירובין לא כתבו גם דחד טעמא הוא כמ״ש בפ״ה דיו״ט וצ״ל דה״ק דאף להאומרים דאין כאן שמא יחתוך זמורה כיון שהא״י מנהיגו אסור משום שמשתמש דלא פלוג ועוד דזה שמא יחתוך ג״כ שייך כאן:
(כ) בדבר מועט – היינו אפילו בתפוח וכיו״ב ואפילו אינו שוה פרוטה: (כג) ואע״פ שהא״י משתמש וכו׳ – הנה לפי מה שביארו האחרונים דברי השו״ע הטעם דמירתת ע״כ מה שכתב השו״ע שהא״י משתמש בה היינו שאין לו לחוש שמא ישתמש בה דכיון דשלא מדעת ישראל הוא ואינו מקבל שכר ממנו מירתת ובודאי לא ישתמש בה וכן מה שכתב לבסוף דאם רואה הוא לאו דוקא דה״ה כשנודע לו אבל לפי מה שכתב הטעם בביאור הגר״א ע״ש משמע דאף אם יודע שעושה בו מלאכה אין לו לחוש לזה ומה שאסור ברואה הוא מפני דמיחזי כאלו ברצונו הוא עושה ועל דעתו וכנ״ל בסימן רנ״ב ס״ב והנה סעיף זה מדוייק היטב לדבריו אבל צ״ע א״כ נסתר בזה ההיא דסימן רמ״ו ס״ג שאסרו במשכיר ומשאיל אפילו אם מתנה שתנוח בשבת ואולי הטעם משום דלא פלוג בשכירות וכעין זה כתב בא״ר: רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
E/ע
הערותNotes
הערות
Shulchan Arukh
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×