(א) אין נזונין ולובשין ז״ל משנה ס״פ י״נ הניח בנים גדולים וקטנים אין הגדולים מתפרנסים ע״י הקטנים (ופירש״י מתפרנסים לבוש וכסות) ואין הקטנים נזונים ע״י הגדולים ובגמרא אמר רבא האי גדול אחא שלבש ומכסי מאי דעבד עבד ופריך והא תנן אין הגדולים מתפרנסים ע״י הקטנים התם בשרכא (פי׳ אדם ריק שאין להם הנאה ממנו) ע״כ ופי׳ רשב״ם הא דקאמר מאי דעבד עבד דוקא קאמר אבל לכתחלה לא ור״ש והרא״ש ס״ל דגדול האחין אפילו לכתחלה מותר והביאו ראיה מהא דאמרינן בפ׳ הנזקין גבי עמרם צבעא אפוטרופוס דיתמי הוה וכ״ר לקמן בסימן ר״ץ ס״ה וגדול האחין ודאי לא גרע מהאפוטרופוס והא דאמר רבא מאי דעבד עבד לאשמועינן דבשאר אחין אפילו בדיעבד צריכין לשלם ובזה נתבאר מש״ר בסמוך בשם רשב״ם ור״ש אבל מש״ר תחלה בשם ר״י דאפילו שתקו ונזונו ונתפרנסו ביחד לא אמרינן מסתמא מחלו אלא יכולין לתבוע אלו מאלו מותר חלקן בזה צ״ע דמשמע דאפילו מה שכבר כלה מזונותיהן ומלבושיהן יכולין לתבוע מהן ולנכות להו מחלקן וזה סותר למש״ר בר״ס רפ״ח דאפילו בזמן שבאים לחלוק דאז שמין מה שעליהן מ״מ אין שמין מה שכבר בלו ע״ש וכ״כ הרא״ש בהדיא בפ״ק דב״ק ע״ש ואין לחלק ולומר דהתם מיירי בשכל האחים גדולים ושווין הן ומש״ה מסתמא מחלו אהדדי כל זמן שלא מיחו משא״כ כאן דמיירי בקטנים וגדולים דהא אחין שבאו לחלוק סתמא קתני ועוד דהנ״י כתב ז״ל הקטנים יכולין לעכב על הגדולים שלא ילבשו עד לאחר החלוקה שלא ימעטו מחלקם וכן נראה מהתוס׳ דוקא כשמיחו אבל בסתם נזונים ומתפרנסים יחד דשותפין הן ומחלו זה לזה וגם יפה הוא לקטנים שלא יצא מזה סכסוך ומחלוקת ביניהם (ר״ל ומש״ה אין ב״ד עושין מחאה בהגדולים עבור טובת הקטנים משום דיש צד טובה לקטנים בזה שאם ידקדקו עם הגדולים יבואו לחלוק עמהם ולא ישבחו השדות לאמצע) והא דמקשי בגמרא אגדול אח דלביש מיירי כשלבש אחר שמיחה ושמעי׳ מינה דאפילו שאר אחין כל זמן שלא מיחו לביש ומכסי כי היכי דלא להיות מזולזל כן שיטת הרשב״א עכ״ל נ״י ומבואר ממ״ש הנ״י דאדרבה בקטנים איכא למימר טפי דמסתמא מחלי אהדדי כדי שישבחו הנכסים לאמצע ולא יחלוקו וכ״כ המ״מ פ״ט דנחלות בשם הרשב״א דמיירי דוקא בשמיחו כו׳ וסיים ז״ל והביאו ראיה מן התוספתא ובפ״י דנחלות כתב המ״מ בשם הרשב״א אהאי דינא דאחין שחלקו שמין מה שעליהן כו׳ ז״ל הטעם מפני שהאחין כל זמן שהן נזונין ומתפרנסין מתפיסת הבית בסתם מוחלין הן אלו לאלו אע״פ שיש לזה הרבה בני׳ יותר מהאחר ושנינו בתוספתא האחין שהניח להן אביהן נכסים ולא׳ מהן יש לו בנים ועמדו בניו של זה והשביחו הנכסים והביאום לידי רבוי לא יאמר תנו לי מה שהשביחו בני וכן הם לא יאמרו תנו לנו מה שאכלו בניך אלא מה שאכלו אכלו מן האמצע ומה שהשביחו השביחו לאמצע וכתבה הרשב״א ז״ל פ׳ מי שמת עכ״ל המ״מ הרי לפנינו דהשוה דין אין הגדולים מתפרנסים כו׳ לדין באו לחלוק שמין כו׳ ומתוספתא אחת הביא ראיה לשניהן וכתב דמה שאמרו אין הגדולים מתפרנסים ע״י הקטנים דוקא בשמיחו ומה״ט נמי אין שמין מה שעל בניהן מפני שלא מיחו ולכאורה היה נראה דגם מש״ר בשם ר״י דאפילו שתקי ונתפרנסו לא אמרינן מסתמא מחלו אלא יכולין לתבוע אלו מאלו מותר חלקן מיירי דוקא במה שעדיין לא כלו הגדולים מבגדיהן יכולין למחות בהן שלא יכלו יותר מכאן ולהבא אלא כל אחד מחלקו אבל מה שכבר כלה ונאבד מן הבגדים בזה ליכא מאן דפליג דאמרינן דמסתמא מחלו ואין פרעון למפרע ומשנתינו קמ״ל (דאין) [דאי] הדין נותן שהגדולים יתפרנסו בבגדים ע״י הקטנים דאז לא הוה מהני בו מחאה קמ״ל דמהני ויחלוקו ר״ל ויחלוקו שייך נמי במה שהוא לפניו עדיין לא במה שהוא כבר כלה ונאבד וכל זמן שבאו למחות אפילו אחר שכבר עשו והלבישו לנפשן יש בידו למחות במה שעדיין לפנינו. וזהו מה שיש בין גדול הבית לשאר אחין באם לא מיחו בתחלה ובאים למחות אח״כ להבא במה שעדיין לא כלה וכן צ״ל שם בהמ״מ דפי׳ המשנה דמיירי במיחו וגם כתב אח״כ דאף בגדול יכולים למחות וק׳ לכאורה א״כ מאי בין דא לדא ובמ״ש ניחא דלענין אם לא מיחו בתחלה ובא למחות אח״כ יש חילוק ביניהם שוב מצאתי שכ״כ בהדיא הנ״י בפ״ק דב״ק אההוא מימרא דמייתי שם הרי״ף דהאחין שבאין לחלוק כו׳ וכתב שם ז״ל וכתבו התוס׳ ואם מוחין בגדול הרשות בידן אמר המחבר נ״ל הא דכתבו בתוס׳ דיכולין למחות ר״ל שמיחו תחלה בשעה דלביש וכסי דאז מגלי דעתייהו דלא ניחא להו ואפשר דגרע משאר אחי דאם אבד או כלה אח״כ מנכין לו (ר״ל דבזה שמיחו בו בתחלה מנכין לו מה דנאבד וכלה משא״כ בשאר אחי כשמיחו בו אח״כ דאין מנכין למפרע) אבל אם לא מיחה בתחלה כלל מחל אף להבא ואין שמין אח״כ אף מה שעליו דאילו כל זמן דירצו למחות יכולין למחות עד שכלה מאי איכא בין גדול אחא ושאר אחי כנ״ל עכ״ל הנ״י וזהו דלא כמשמעות הנ״י בפי״נ דשם משמע דס״ל להתוס׳ בגדול אחי צריך מחאה ויכולין למחות בו לעולם משא״כ בשאר אחי אפילו בלא מחאה נמי הו״ל כאילו מיחו בו ע״ש שמשמע כן מדכתב אבל התוס׳ לא כתבו כרשב״א הנ״ל גם דברי הרא״ש בב״ק מוכרחים לפרש כדברי הנ״י דב״ק ודוק. וה״נ היה נראה לכאורה לפרש כוונת ר״י שהביא רבינו כאן אך קשה דאם כן למה כ״ר בשם ר״י הלא גמרא ערוכה היא וכל הפוסקים הנ״ל פירשו דיכולין למחות בשאר אחים להבא אף שלא מיחה בהם מתחלה ונצטרך לדחוק ולתרץ ולומר משום דהו״א דוקא התם דמיירי באחין שבאין לחלוק ולא יהיו עוד משותפין ביחד בזה דוקא אמרינן דשמין מה שעליהן אבל כאן דאיירי שלא באין על החלוקה בעצם אלא במקרה שאמרו אין רצונינו שתהיה לבוש משלנו ואם תרצה לחלוק חלוק הו״א דאין שומעין להן במה שכבר לבשו ועשו מתפיסת הבית קמ״ל דשומעין להן וגם נצטרך לדחוק ולומר דהא דסתם ר״י ולא חילק וכתב שמה שעל האחין שמין ולא מה שעל בניהן משום דאין כאן מקומו דנלמד במכ״ש מההיא מימרא דב״ק הנ״ל ולא באו כאן אלא לנמדנו שאף שלא באו לחלוק אפ״ה יכולין לתבוע להבא וכמ״ש וכל זה דוחק ועוד דא״כ לא הו״ל לרבינו לסתום בביאור דברי ר״י וגם ל׳ ר״י דכתב אפילו שתקו ונזונו כו׳ משמע דקאי גם אלעבר לכן נלע״ד עיקר כמ״ש בפרישה דשני עניינים הן מ״ש בסימן זה ובסימן רפ״ח וגם מקורן הוא משני גמרות דזה שבכאן הוא ממשנה וגמרא דס״פ י״נ ואיירי באינן מבקשין לחלוק אלא באו לדקדק שלא יוציא האחד מהשותפים טפי מהשני דבזה איירי המשנה מי שמת והניח בנים כו׳ וכמו שהתחיל ג״כ רבינו וע״ז כתב ר׳ ישעיה דאף דכבר נזונו ונתפרנסו וגם כלה דבר הנזון ודבר הפרנסה יכולין לתבוע מותר חלקן אלו מאלו וס״ל דאין חילוק בזה בין מוונו ובגדו של עצמו למזון ובגד דאשתו ובניו דכל שגילה דעתם בעודם בשותפות יחד שאינם רוצים למחול הוה ליה כאילו (לא) עשאו מחאה בתחלה בכולן ובגדול סתמא מחלו ליה אם לא עשאו מחאה מתחלה קודם שלבשו תו לא יכלי לתבוע מהן לדעת רבינו ל״מ במה שכבר כלה אלא אפילו מה שעליהן ומש״ר בסימן רפ״ח הוא מהגמרא בפ״ק דב״ק ואיירי באם לא גילו דעתן בשום הקפדה כל זמן היותן שותפין יחד רק אחר שבאו לחלוק בנכסיהן רצו לחלוק במלבושים דכל אחד ובזה אמרינן כיון דלא קפדי ולא גילו דעתן בשום דבר כל זמן היותן בשותפות ודאי באותו זמן מחלו אהדדי ומש״ה אף אם יבוא שאחד רוצה בשעת חלוקה לעשות חשבון גם אלשעבר בטלה דעתו אצל דעת בני אדם דאמדו חז״ל דעת הבריות דכל שלא גילו דעתם בהיותן שותפי ם דאינם מוחלים ומלבוש במותר על חלקם ודאי מחל לו ואינו יכול לתבוע כ״א במה שהוא בעין בשעת חלוקה ומ״ש בסימן רפ״ח בד״א שקנו בסתם אבל בתחלה יכולים למחות כו׳ ולא כתב רבותא דאפי׳ לא מיחו בתחלה רק גילו דעתם קודם שחלקו אין זה דקדוק דלשון המשנה דפרק י״נ הנ״ל נקט דגם שם תנן אין הגדולים מתפרנסים ע״י הקטנים כו׳ אלא יכולין למחות וכתב עליה ר״י דל״ד קאמר אלא אפילו לא מיחו ודוק: