(א) בדם בהמה וחיה נמי כו׳ כלומר תחילה אמר דדם דגים וחגבים וביצים מותרים וכאן אמר דבבהמה וחיה נמי יש דמים מותרים דאין איסור כרת אלא בדם הנפש שהנשמה תלויה בו ויוצאה בו כו׳ ואין איסור לא תעשה אלא בדם האיברים שפירש ממקומו למקום אחר וה״א ריש פרק דם שחיטה דאין כרת אלא בדם הנפש אבל שאר דם אינו אלא בל״ת וס״ל להרשב״א דדם האיברים אעפ״י שלא יצא אלא דפירש ממקום למקום נמי לוקין עליו ודלא כהרא״ה שחלק עליו ע״ש בת״ה הארוך וכן הוא דעת רבינו מיהו בשובר מפרקתה דאיבעיא לן ולא אפשיטא אין לוקין עליו אלא דבאיסור מלקוח הוא עומד עליו מספק:

(ב) ומ״ש או שנצרר בחתיכה כו׳ כך הוא לשון הרשב״א בת״ה בית ג׳ ראש שער שלישי ונצרר היינו אומצא דאסמיק שע״י הכאות שהכו אותה נצרר הדם דנעקר לצאת ונצרר א״כ הו״ל דם האיברים שפירש או שפירש ממקומו כו׳ כגון השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה א״נ כגון שלא שחט הוורידין דלשם נמי פירש ממקומו כו׳:

(ג) וכיון שמותר כו׳ כ״כ התוס׳ פ״ק דחולין (דף י״ד) וכ״כ הרא״ש שם:

(ד) ומ״ש ובלבד שלא יהא בו מהחוטין כו׳ כ״כ הרשב״א בת״ה

(ה) ומ״ש ול״נ אפשר ליישב דעת הרמב״ם דמדתניא בפ״ב דחולין (דף ל״ד) הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית בשר מבית השחיטה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה כו׳ ותו קאמרינן התם הרוצה שיבריא חותך כו׳ ס״ל להרמב״ם דלא מיירי לא לקדירה ולא לצלי דהא בפרק כ״ה גבי השובר מפרקתה לפי גירסת הרי״ף והרמב״ם שמעינן דבאומצא דהיינו חי בלא מליחה הוא דאסור מספק כמ״ש בסמוך ומשמע אבל ע״י מליחה שרי אפילו לקדירה וכ״ש לצלי וא״כ הכא בחותך כזית בשר מבית השחיטה לא איצטריך לאורויי דמולחו יפה יפה לקדירה דהא פשיטא היא ולצלי ודאי לא איצטריך מליחה דאפילו אומצא דאסמיק אסיקנא דשרי אגומרי בלא חתיכה ומליחה כ״ש בחותך כזית בשר מבית השחיטה אלא בע״כ איצטריך דאפי׳ לאוכלו חי נמי צריך למולחו יפה יפה ולאו דוקא מבית השחיטה אלא מילתא דשכיחא נקט דהרוצה שיבריא חותך מבית השחיטה ואוכלו חי וצריך למלוח יפה יפה וה״ה שאר בשר נמי הרוצה לאוכלו חי צריך למולחו יפה יפה וכ״כ במגדול עוז ע״ש הר״א ממיץ והוא הנכון ודלא כמה שנדחקו מהר״י חביב ז״ל והרב ב״י עיין עליהם ואעפ״י שהתוס׳ פי׳ ההיא דהרוצה לאכול כו׳ דמיירי בלקדרה א״נ לצלי כו׳ אינהו אזלי לשיטתם דבשר חי לא צריך מליחה אבל הרמב״ם תפס לו שיטה אחרת כדפרי׳ ולדידיה ההיא דהשובר מפרקתה דאסור לאכול באומצא אפי׳ בחליטה אסור והכי מפורש להדיא בדברי הרמב״ם לשם:

(ו) השובר מפרקתה כו׳ בפרק כ״ה (חולין קי״ג) קמיבעיא לן בשובר מפרקתה של בהמה הואיל ומבליע הדם באיברים מי שרי למיכל מיניה באומצא או לא וסלקא בתיקו וקי״ל כל תיקו דאיסורא לחומרא כך הוא גירסת הרי״ף והרא״ש והרמב״ם ומשמע להדיא לפי גי׳ זו דדוקא באומצא דהיינו חי בלא מליחה הוא דמיבעיא לן אבל לקדירה וע״י מליחה או לצלי פשיטא דשרי וכך הם דברי רבינו והא דכתב רבינו דבמליחה בלא חתיכה סגי ושרי אפי׳ לקדירה ומשמע דצלי לא בעי לא חתיכה ולא מליחה דלא גרע מנצרר דם מחמת מכה דשרי לצלי בלא חתיכה ומליחה אין כן דעת הרמב״ם אלא בעי חתיכה ומליחה אפי׳ לצלי ע״ש בפ״ו מהמ״א וה״נ:

(ז) ומ״ש בשם ב״ה הוא לפי שגורס כגירסת רש״י דאף לצלי וע״י מליחה קמיבעיא לן וכיון דאסיקנא בתיקו אזלינן לחומרא וא״ל אמאי לא הביא רבינו חומרא זו ע״ש רש״י ואפשר דה״ט דברש״י אפשר לפרש דדעתו דדוקא לקדירה לא מהני מליחה אבל לצלי מודה דשרי אבל ב״ה כתב דאפילו לצלי אסור ואפי׳ במליחה. ומ״ש נשאר בו מדם הנפש פי׳ וגדול עונש שלו דאית ביה כרת וה״ה אפי׳ לא היה נשאר דם הנפש אסור ג״כ מן התורה אלא האמת נקט:

(ח) ומ״ש וא״א הרא״ש ז״ל לא כ׳ כן הוא מדהביא בפסקיו גירסת הרי״ף ולא הזכיר גי׳ רש״י אלמא דלא ס״ל כרש״י להחמיר בזה ואיכא למידק דבתשובת הרא״ש כלל ב׳ דין י״ז בשאלה ששאל מהרשב״א כתב שהוא סובר דדם האיברים שפי׳ ממקום למקום ולא פי׳ ויצא נחוץ לא מקרי דם האיברים שפי׳ וכן פי׳ רבי׳ שמשון פ״ק דחולין והוא מ״ש התוס׳ (בדף י״ד) בד״ה ונסבין וכ״כ גם הרא״ש לשם בפסקיו והא דאמר בפרק כ״ה (חולין קי״ג) חדא נמי פריש מהאי גיסא ובלע האי גיסא פירש רבינו שמשון דפריש מהאי גיסא דקאמר היינו שפי׳ לגמרי לחוץ ובלע אידך גיסא והוא מ״ש התוס׳ בר״פ כ״צ בסוף ד״ה האי מולייתא והשתא קשה הלא למאי שתוסס הרא״ש גירסת הרי״ף בשובר מפרקתה של בהמה אסור באומצא מספק אע״פ שלא יצא לחוץ וכך תפס עליו הרשב״א בתשובה סי׳ תס״ו כשהשיב לשאלתו זו אבל אתוס׳ ל״ק ולא מידי דאינהו סברי כגירס׳ רש״י דלא קא מיבעיא לן בשובר מפרקת׳ אלא לקדירה והתם ודאי אסור מספק דשמא אין כל דמו יוצא ע״י מליחה וע״י בישול הוא יוצא לחוץ ואסור אבל חי שרי לאוכלו אפילו פי׳ ממקום למקום כיון שלא יצא לחוץ אלא להרא״ש קשיא ונ״ל דלא אמר הרא״ש דלא מקרי דם האיברים שפי׳ אלא היכא שפי׳ לגמרי ויצא לחוץ אבל כשפי׳ ממקום למקום בשעת מליחה וצלייה זה ודאי לא חשיב פי׳ מה שהולך בתוך החתיכה מצד זה לצד זה ע״י מליחה וצלייה דכך הוא דרכו ולא ניתנה תורה למלאכי השרת אבל דם שפי׳ ממקום למקום בתוך החתיכה שלא ע״י מליחה וצלייה אלא ע״י ששבר מפרקתה א״נ אומצא דאסמיק א״כ ע״י שלא שחט הוורידין הני ודאי כיון שהדם היה נעקר לצאת והיה יוצא לחוץ אי לאו דשבר מפרקתה או שלא שחט הוורידין או אומצא דאסמיק דהשתא פירש ממקומו ונבלע במקום אחר ביחד וה״ל כאילו היה מכונס בכלי זה ודאי חשוב כפירש לחוץ והרשב״א ז״ל לא דק בדברי הרא״ש חשב שהיה דן דלעולם לא חשיב פי׳ אלא ביצא לחוץ א״נ לא בא הרשב״א אלא לעורר את הרא״ש דיש לחלק בדבר ולפי האמת גם הרא״ש ז״ל הכי ס״ל וכדפרי׳ וע״ל בסימן ס״ט בדין בשר שנתבשל בלא מליחה ובמ״ש לשם בס״ד ואכתי א״ל אמאי לא כתב רבינו בהדיא דבנצרר הדם מחמת מכה א״נ לא שחט הוורידין דאסור לאכלו חי כמ״ש בהדיא אצל השובר מפרקתה ואצל בשר שנתנוהו בחומץ כו׳ וי״ל דנמשך אחר התלמוד דלא קמיירי בלאוכלו חי אלא בשובר מפרקתה ובשר שנתנוהו בחומץ אבל מדינא דם שנצרר מחמת מכה או לא שחט הוורידין אסור לאוכלו חי במכ״ש ועוד דבתחילת דבריו בסימן זה שכתב או שנצרר בחתיכה או שפי׳ ממקומו כו׳ בכלל זה נמי היכא שנצרר מחמת מכה או שפירש ממקומו ע״י שלא שחט הוורידין וכמו שכתבתי בסמוך ועוד דחליטה בחומץ לא קרי ליה נצרר וכמ״ש אח״כ נצרר הדם מחמת מכה ואם כן או שנצרר בחתיכה דקאמר היינו שנצרר מחמת מכה וקאמר דאסור ולוקין עליו אם אכלו חי: כתב בהג״ה אשיר״י ס״פ כ״ה דוקא שובר אבל חותך לא אסור וכבר כתבתי זה לעיל בהלכות דריסה ע״ש מרדכי הארוך דאף לרש״י חותך שרי וע״כ כ׳ רש״י בפ׳ השוחט (חולין ל״ב) ומביאו רבינו בהלכות שהייה דבעוף ששוהה למות מוטב שיכנה על הצואר בסכין וכו׳ דקצת קשה מאי מוטב הלא לרש״י אסור לחזור ולחתוך המיעוט בתורת שחיטה אלא לפי שיש גדולים שאוסרין אף ההכאה דדמי לשובר מפרקתה ורש״י ס״ל דחותך או מכה לא דמי לשובר ע״כ אמר מוטב שיכה וכו׳ ולא ישחוט המיעוט כיש גדולים דמתירין השהייה במיעוט בתרא דלדעת רש״י מוטב זה מזה:

(ט) נצרר הדם כו׳ ר״פ כ״צ (פסחים ע״ד) האי אומצא דאסמיק חתכיה ומלחיה ואפי׳ לקדירה שפיר דמי שפדיה בשפוד שרי מידב דייב דמא אחתיה אגומרי פליגי בה רב אחא ורבינא חד אסר וחד שרי מאן דאסר מצמת צמית ומאן דשרי מישב שייב והלכתא מישב שייב וכן ביעי וכן מזרקי ומשמע דה״פ שפדיה בשפודא אע״ג דלא חתכיה ומלחיה נקיבת השפוד חשיב כאילו חתכיה אבל באנחיה אגומרי דאפי׳ נקיבה ליכא ס״ל לרבינא מצמית צמית ואסור ולית הלכתא הכי ובפ׳ ג״ה (חולין צ״ג) גרסינן תלייה נמי בשפודא דאיב דמא ופירש״י הואיל ותלוי שפיר דמי משמע דנקיבת השפוד לא חשיב כאילו חתכיה ולא שרי אלא משום דתלוי בשפוד דדאיב דמא משא״כ באנחיה אגומרי דכיון דאינו תלוי מצמית צמית וכך הבינו התוס׳ והרא״ש בפג״ה ע״ש אבל מדברי התוס׳ בפרק כ״צ ומדברי המרדכי פכ״ה משמע כפי׳ הראשון ע״ש והשתא מ״ש רבינו נצרר הדם מחמת מכה כו׳ היינו הך אומצא דאסמיק כו׳ וכפירש״י וכ״כ הרא״ש בפג״ה להדיא וז״ל אומצא דאסמיק מחמת מכה שהוכתה הבהמה מחייה כו׳:

(י) ומ״ש ומותר לצלותו על האש כו׳ כלומר אפי׳ לא נקביה בשפודא ואינו תלוי על האש אלא אנחיה אגומרי נמי שרי שהאש שואב הדם והרמב״ם כתב נמי ובשר שהאדים וכן ביצי כו׳ ומשמע שמפרש כפירש״י דמיירי בנצרר מחמת מכה כו׳ וכן פי׳ ב״י ודלא כפי׳ הרב המגיד ומשמע מיניה נמי דההיא אומצא דאסמיק הוא וחלייה מפרש לה לענין חליטה וכמו שפי׳ התוס׳ והרא״ש וכדברי רבינו בסמוך אלא דקשיא דרבי׳ כתב בסמוך דבחליטה היכא דנתאדם הבשר יש לו היתר לקדירה בחתיכה ומליחה או לצלי אפי׳ בלא חתיכה ומליחה והיינו כדברי הרא״ש שכתב ובהאי אומצא דאסמיק פליגי לעיל ואי חתכיה ומלחיה אפי׳ לקדירה ש״ד כו׳ ולהרמב״ם בחלוטה ונתאדם אין לו היתר לקדירה אלא לצלי ובמליחה ונ״ל דהרמב״ם מפרש הא דקאמר האי אומצא דאסמיק חתכיה ומלחיה אפילו לקדירה שרי כו׳ מדנקט לישנא דאומצא משמע דמיירי בלאוכלו חי דהכי הוא פירושא דאומצא בכל דוכתא והיינו דקאמר חתיכה ומלחיה אפי׳ לקדירה שרי פי׳ לא מיבעיא דשרי לאוכלו חי אלא אפילו לקדירה שרי אבל לצלי שרי אפי׳ בלא חתכיה ומלחיה כדקאמר בתר הכי שפדיה בשפודא מידב דייב כו׳ והאי אסמיק אין פירושו שנתאדם ע״י חליטה כדנקט בתר הכי האי אומצא דאסמיק הוא וחלייה אסור דהתם לא שרי אפי׳ מלחיה אלא לצלי כדכתב הרמב״ם להדיא לשם והיינו טעמא דכיון דחלטיה בחומץ אין כל דמו יוצא ממנו ע״י מליחה דנצמת בתוכו מקצתו והיינו דקאמר הכא חתכיה ומלחיה דמיירי בנצרר דם מחמת מכה דבעינן חתיכה ומליחה אבל בנתאדם בחליטה אין מקום לחתיכה אלא מליחה גרידא אם לא בשובר מפרקתה דאפילו חלטו בעינן חתיכה ומליחה דהשבירה משוה לה נצרר דם מחמת מכה והלכך בעינן חתיכה ומליחה ושרי בין לצלי בין לקדירה וכ״ש לאוכלו חי אלא דצ״ע למה החמיר בשובר מפרקתה דאפי׳ לצלי לא שרי אלא בחתיכה ומליחה ולגבי נצרר הדם מחמת מכה שרי לצלי בלא חתיכה ומליחה כל עיקר וי״ל דבשובר מפרקתה בלע טפי בחתיכה דהא לגירסת רש״י אפי׳ חתיכה ומליחה לא מהני לקדירה וק״ל:

(יא) ומ״ש וכן כל הוורידין וקרומין כו׳ היינו מדאמר בגמרא וכן ביעי וכן מזרקי וז״ל רש״י בפ׳ כ״צ וכן מזרקי חוטין גסין שהן וורידין שבבית השחיטה: ורבינו כתב וכן כל הוורידין והקרומין כו׳ נראה דטעמו משום דהרא״ש בפג״ה פי׳ דמזרקי היינו גידי צואר שהוציאו מן הבשר הנהו לא בעי חתיכה לצלי עכ״ל הרא״ש וס״ל לרבינו לפ״ז דה״ה כל הוורידין וכל הקרומין האסורי׳ משום דם מותר לצלותן בלא חתיכה ומליחה כשהוציאן מן הבשר ועל זה כתב וכ״כ הרשב״א דבת״ה מפורש דבהוציאן מתוך הבשר דוקא מותר לצלות בלא חתיכה אבל חוטין שמובלעין בבשר אסור עד שיחתוך ויצלה כו׳ כמו שהעתיק הב״י ולפי שרבינו מדבר בכאן בהוציאן מתוך הבשר ע״כ לא כתב שני סברות בזה אבל בסי׳ ס״ה דמדבר בחוטין שמובלעין בתוך הבשר כתב שני סברות וב״י הבין במ״ש רבינו כאן וכן כל הוורידין כו׳ זה דעת הרא״ש ושיש חולקים בזה ולא דק גם כתב דמ״ש וכ״כ הרשב״א לא קאי אלא לוורידין ואומצא דאסמיק אבל שאר חוטין לצלות נמי בעו חתיכה כו׳ ליתיה דהא ודאי בהוציאן מתוך הבשר אין חילוק בין וורידין לשאר חוטין וק״ל:

(יב) יש מהגאונים כו׳ כ״כ הרשב״א בת״ה הקצר ומבואר בארוך שהראב״ד הוא שכתב כן וטעמו דכל היכא דבעיא חתוכה בעינן חתוכא לתתא כי היכי דלידוב דמא בין כבדא בין לקדירה בחוטי דיד ודלועא:

(יג) בשר שנתנוהו בחומץ כו׳ ר״פ כיצד צולין סוף (פסחים ע״ד) והביאוהו הרי״ף והרא״ש פג״ה האי אומצא דאסמיק הוא וחלייה אסור לא אסמיק הוא וחלייה שרי והתוס׳ לשם דחי שני פירושים דפירש״י וכתב ר״י דנראה לו פירוש ריב״א כדפי׳ בשם בה״ג והוא כמו שכתב רבינו וכן הסכים הרא״ש פג״ה והמרדכי פ׳ כ״ה בשם רבינו חננאל:

(יד) ומ״ש וחומץ שנתנו בו בשר פעם אחת כו׳ תלמוד ערוך הוא פ׳ כיצד צולין הביאוהו הרי״ף והרא״ש פג״ה. ואיכא למידק אמ״ש רבינו לא נתאדם הבשר כו׳ עד וגם הבשר מותר לאוכלו חי דאלמא דס״ל דאפי׳ לא נתאדם אסור לבשלו בקדרה אא״כ חתכיה ומלחיה ובתוס׳ והרא״ש משמע דבלא נתאדם מאחר שנצמת הדם בתוכו שוב אינו פולט ומותר לבשלו בלא חתיכה ומליחה דלא בעינן חתיכה ומליחה אלא בסתם בשר שחלטוהו ונתאדם או כשנתאדם קודם שנתנוהו לתוך החומץ דהשתא ודאי אף על פי שלא נתאדם יותר מחמת החומץ הוא וחלייה אסור וכדפי׳ הר״ן אבל שאר כל בשר שלא נתאדם קודם שנתנוהו בחומץ ואף לאחר שנתנוהו בחומץ נמי לא נתאדם משמע דאפילו לקדרה שרי בלא חתיכה ומליחה וכדאמרינן לגבי כבד ויתבאר לקמן בסימן ע״ג ותדע דהכי הוא דאל״כ קשה היכא דחלטו בו פעם אחת אמאי לא יחליטו בו פעם אחרת ולאוכלו חי אם לא יתאדם דלא גרע משאר בשר דלא חלטוהו בחומץ דמותר לאוכלו באומצא דהיינו בלא מליחה אלא בע״כ דהיכא דלא נתאדם שרי אפי׳ לקדרה בלא חתיכה ומליחה כיון דנצמת דמו בתוכו והיכא דחלטו בו פעם. אחת אינו נצמת בתוכו ואסור לקדרה אבל לאוכלו חי פשיטא דשרי כל היכא דלא נתאדם ותו קשה לדברי רבינו למה נחמיר בבשר שחלטוהו יותר מלגבי כבד שחלטוהו ואפשר לומר שרבינו נמשך אחר דברי הרמב״ם בפ״ו שכתב תחלה דאע״ג דמדינא דגמרא מותר לבשל אותה אחר חליטה כבר נהגו כל ישראל לאיסור ואח״כ כתב לגבי בשר דחלטוהו בחומץ ולא נתאדם מותר לאוכלו חי כו׳ ונראה דלא כתב כן גבי בשר אלא לפי המנהג שאוסרין חליטה אבל לדינא דגמרא ודאי לגבי בשר נמי שרי חליטה אפי׳ לקדרה בלא חתיכה ומליחה והא דכתב הרמב״ם דינא דגמרא אצל כבד ולא אצל בשר הוא לפי שבגמרא לא הוזכרה דין חליטה בבשר בהדיא אלא אצל כבד דאע״פ דההיא דאומצא דאסמיק הוא וחלייה אסור כו׳ מפרשה גם הרמב״ם לענין חליטת בשר חי כפי׳ ה״ג ור״א מ״מ כיון דיש מפרשים בדרכים אחרים אם כן לא הוזכרה חליטה בפירוש אצל בשר חי ולכך כתב הרמב״ם תחלה דין חליטה דגמרא אצל כבד ואח״כ מנהג ישראל לאסור חליטה בכבד ואח״כ כתב אצל חליטת בשר דלא שרי אלא לאוכלו על פי מנהג ישראל ורבינו אע״פ שעדיין לא כתב דינא דגמרא ומנהג ישראל לגבי כבד כתב כאן לגבי בשר דלא שרי אלא לאוכלו חי ואין זה אלא על פי המנהג לפי שנמשך אחר דברי הרמב״ם וכל זה שלא כדעת ב״י שתופס בפשיטות דמ״ש רבינו כאן בדין חליטת בשר הוא לדינא דגמרא כמו שנראה מדבריו להדיא בסימן ע״ג ע״ש ועי״ל דהרמב״ם ורבינו שכתבו לגבי בשר שחלטוהו ולא נתאדם דלא שרי אלא לאוכלו חי הוא לדינא דגמרא וכפי׳ ב״י ודקדקו לישנא דקאמר האי אומצא דאסמיק דלישנא דאומצא אינו אלא בשר חי בלא מליחה וס״ל דדוקא גבי כבד דאיסור דם כבד אינו אלא דרבנן שרי חליטה לדינא דגמרא אפילו לקדרה אפילו לא חתכיה ומלחיה אבל דם בשר דאסור דאורייתא לא שרי חליטה אלא לאוכלו חי וס״ל נמי דהא דחלטו פעם אחת לא יחליטו בו פעם אחרת דאפי׳ לאוכלו חי אסור אפילו לא יתאדם ה״ט דכיון דלית ביה קיוה דפירי בעיניה שהוחלש כחו של חומץ שבלעו בשר הראשון אפי׳ לא יתאדם בפעם אחרת חיישינן שמא נפרש הדם ממקום למקום בתוך החתיכה אלא דכיון שהוחלש כחו של חומץ לא נראה אדמומית מבחוץ וזה נראה עיקר. ואכתי איכא למידק למאי שכתב רבינו היכא שנתאדם בחליטה דאין לו היתר לקדרה אלא בחתיכה ומליחה או לצלי אפילו בלא חתיכה והיינו כדברי הרא״ש שכתב ובהאי אומצא דאסמיק פליגי לעיל ואי חתכיה ומלחיה אפי׳ לקדרה ש״ד כו׳ דהא הרא״ש גופיה פירש האי אומצא דאסמיק דפליגי לעיל בנצרר דם מחמת מכה היא והיכי מזכי שטרא לבי תרי וי״ל דהאי לישנא שכתב הרא״ש ובהאי אומצא דאסמיק פליגי לעיל הוא מפי׳ ריב״א שתופס כך עיקר והרא״ש סובר דלענין דינא תרוייהו הילכתא נינהו דבין אסמיק מחמת מכה ובין אסמיק מחמת חליטה לקדרה לא שרי אלא בחתיכה ומליחה ולצלי שרי אפי׳ אגומרי בלא חתיכה ומליחה וכך הם דברי רבינו אבל הרמב״ם אע״ג דבאסמיק מחמת מכה ס״ל כהרא״ש ורבינו מ״מ באסמיק מחמת חליטה תפס לו שיטה אחרת דלקדרה אסור לגמרי ולצלי בעינן מליחה בלא חתיכה וכבר כתבתי טעמו בסמוך בס״ד ולענין הילכתא נהגינן השתא דלא לחלוט בשר בחומץ דאין אנו בקיאין אי מיצמת יפה או נתאדם קצת ובדיעבד נמי אי חלטיה קודם מליחה החומץ אסור מיד והבשר נמי אסור לקדרה אפי׳ על ידי חתיכה ומליחה ולצלי שרי על ידי מליחה וכדברי הרמב״ם ודלא כמו שפסק הרב בהגהת ש״ע להתיר הבשר בדיעבד. וכן פסק בש״ע גבי כבד דבדיעבד מותר וליתא ובת״ח גבי כבד דין ה׳ כתב להדיא דאם נחלטה ונתבשלה אסורה והכי נקטינן: