(א) לפדות – עיין בתשובת ח״צ סימן ק״ה שכתב דאם האב אינו רוצה לפדות את בנו הבכור כופין אותו דלא כתשובת חוט השני (סימן צ״ב הובא לקמן ס״ק י״ב) שפסק דאין כופין אמנם זה דוקא בבן קטן אבל אם הגדיל הבן ויש לו נכסים אין כופין את האב ע״ש:

(ב) הם בערך – עבה״ט ועיין בביאור הגר״א ז״ל שכתב דבזמנינו הוא לערך שלשים זהובים. ובספר חכמת אדם כלל קל״ו כתב דבזה״ז צריך ליתן חמשה רוביל ע״ש ועיין בתשובת חינוך בית יהודה סימן ע״ח [וע׳ בתשובת חתם סופר סי׳ רפ״ט בביאור ענין המטבעות הנהוגים במדינתו כמה עולים לענין פרעון כתובה ופדיון בכור ע״ש]:

(ג) אין האשה חייבת – כתב בר״י אם פדאתו האשה מנכסי בעלה אינו פדוי וכשיבא בעלה אבי הבן יפדנו בלא ברכה דבר משה ח״א י״ד ס״ס ס״ד:

(ד) נותנין לכהן – עיין מ״ש לעיל סימן ס״א ס״ק א׳ בענין נתינה בע״כ אי שמה נתינה או לא [וע׳ בת׳ חתם סופר סי׳ רנ״ב שנשאל משהגיע יום פדיון בנו ואין כאן כהן גדול כ״א קטן או אחד שעשאו הכהן גדול שליח לקבל עבורו ה׳ סלעים אם יכול לפדותו ע״י שליח כהן או ע״י כהן קטן והשיב כבר ראו עינינו מ״ש הפר״ח סי׳ ס״א דיוצא ידי נתינת מתנות כהונה לזכות לכהן ע״י שלוחו בידיעת הכהן ורצונו וראייתו מסעיף י״ד שם ברורה אלא שכתב ע״פ ספרי דבלא ידיעת הכהן לא יזכה ע״י שליח והטעם פשוט כי גם כהן המקבל מת״כ עושה מצוה בקבלתו ומצוה בו יותר מבשלוחו ע״כ לפעמים לא ניחא ליה אבל ברצון הכהן יכול השליח לזכות עבורו והבעלים יוצאים ידי נתינה וה״ה כהן קטן כמבואר ס״פ לולב הגזול ואפי׳ נימא אין קנין לקטן מה״ת מ״מ במת״כ לא כתיב ונתן בידו שצריך יד לקנות כו׳ אך מאחר שהגאונים תקנו שיאמר הכהן מאי בעית טפי כו׳ וכל דבריהם קבלה ותורה ומשמע מזה שגם לכהן עצמו יש כח במעשה הפדיון ולזה אינו יכול לעשות שליח ישראל וכן אין לקטן כח להוציא הבכור מחיובו עפ״ז ע״כ טוב להביא כהן ממקום אחר ע״ש]:

(ה) לכהן – [ע׳ בת׳ חתם סופר סימן ש״א בענין אם יכול ליתן פדיון הבן לבעל כהנת כמו מת״כ לעיל סי׳ ס״א ס״ח והביא דברי התוס׳ פ״ק דקידושין והרא״ש סוף בכורות ופלפל בדבריהם ומסיק כיון דפשיטא להו להרא״ה (בס׳ החינוך פ׳ קרח) והרא״ש והטור לאיסור לא שבקינן פשיטותא דהני מפני ספיקן של בעלי התוס׳ ומ״מ נראה מי שלאחר כל הטירחות א״א לו להגיע לכהן ביום פדיונו ואינו רוצה להשהות כי מי יודע מה יולד יום. עכ״פ יתן ביומו לכהנת בלי ברכה ויהיה מתנה שאינו מכוין לצאת בה אלא אם לא יזכה למצוא כהן ואם ימצא כהן אח״כ יחזור ויפדה בברכה כראוי כי אז לא יצא י״ח למפרע כי כן אנו מתנין בהנחת תפילין דר״ת כו׳ ואם קשה עליו ליתן סכום הפדיון שתי פעמים יכול ליתן לכהנת ע״מ להחזיר אפילו לכתחילה ע״ש] ועיין בתשו׳ חות יאיר סי׳ ק״י במי שהחזיק א״ע לכהן כמה שנים ואח״כ בא אורח א׳ מבני מדינתו ואמר שמכיר כל אבותיו והוא זר ונשבע שבועה חמורה ע״ז ואמר כי תוך שנה יברר ע״י כתבים שכן הוא ומתוך כך הודה זה שאינו כהן אם נאמן לחלל קדושתו להבא ליטמא למתים ולישא גרושה. גם בענין בכורים שנפדו על ידו. וכתב שאם היה מכחיש להאורח ודאי דאין מורידין אותו ע״י עד אחד ואפילו בשבועה אינו נאמן ואף שזה רוצה לברר אמרינן לכשיברר רק מאחר שהודה ודאי דנחוש לו להחמיר להרחיקו מכל מעלות כהונה אבל לא להקל ואסור בנשים שכהן אסור בהם ואינו מטמא למתים כהא דתנן נותנים עליו חומרי כהנים וחומרי ישראלים. וכל הבנים שנפדו על ידו צריך לפדות שנית והוא צריך להחזיר כל ה׳ שקלים של בכורים ואם היה מכחיש להעד צריך לישבע שבועה דאורייתא ע״ש וע׳ בתשובת יד אליהו סי׳ ל״ז על כיוצא בזה באחד שהחזיק עצמו בכהן ונפדו על ידו כמה תינוקות ואח״כ נתברר בעדים שהוא ישראל ופסק דזה פשוט שהבנים הידועים שנפדו על ידו צריכים לחזור ולפדות והמעות ה׳ סלעים צריך להחזיר אך מה שחזר ונתן כבר כנהוג זה ינכה דמסתמא לא שביק אינש היתרא ובודאי כשהחזיר לא כוון ליתן מתנה והוא יאכל גזל אלא החזיר בתורת השבת גזל והילדים שהם בספק אם נפדו על ידו א״צ לפדות מחדש אכן אם לא היה זר גמור רק שנתברר שהוא בן גרושה צ״ע אם צריכים לחזור ולפדות ולכן א״צ הכהן לחזור הדמים. וע״ש עוד שהשיג על תשובת חו״י הנ״ל שכתב שם דהשאלה הנזכר תלוי בפלוגתא במכות דף י״א אי מתה כהונה או בטלה כהונה והשיג עליו דהתם הוא בנמצא חלל אבל לא בנמצא זר ע״ש:

(ו) חוץ מקרקעות – ע׳ בשער המלך פ״ג מהלכות אישות סוף הלכה ג׳ בענין אי פודין בתלוש ולבסוף חברו אי חשוב לענין זה כתלוש או לא ע״ש:

(ז) ועבדים ושטרות – עבה״ט וע׳ בתשובת חתם סופר סימן קל״ד שם האריך לבאר דהני באנקינאט״ע אין להם דין שטרות ולא מיבעיא לענין רבית דכבר העלה ט״ז בסימן קס״א סס״ק א׳ דגם בשטרות איכא רבית דאורייתא לכ״ע אלא אפילו לשאר מילי מיקרי גופן ממון ולכן משביעים על טענת באנקינאט״ע ונותנים להם דין שומרים והמה כסף גמור אפילו לקדש בו אשה ופודין בו הקדשות וע״ש [אך לא בכל באנקינאט״ע הדין כן רק באותם שמוכרחים ליקח אותם בתשלומין ע״פ דינא דמלכותא ויבואר אי״ה בפ״ת לח״מ סי׳ צ״ה ס״א בד״ה ושטרות] אך לענין פדיון בכור צ״ע דאפשר לחלק דוקא בדבר שבין אדם לחבירו אפי׳ פדיון הקדש שאינו אלא קונה מגזבר וממלא חסרונם י״ל כל טבעא דסגי בעלמא ע״פ גזרת המלכות על הקונים והמוכרים פודים בו ונקרא מטבע לענין שבועה ושומרים משא״כ פדיון שפודין מהקב״ה וקצב פדיונו ה׳ סלעים שיש בהם ה׳ לו״ט וקווינ״ט כסף מזוקק כו׳ ע״ש]:

(ח) אמר לכהן – [עיין בת׳ חתם סופר ס״ס רצ״ז כתב שם דמתנות כהונה כיון שאמר אפילו שלא בפניו שרוצה ליתן לכהן פלוני אינו יכול לחזור בו דהוי מתנה מועטת (ויש בו משום מחוסר אמנה כמבואר בח״מ סי׳ ר״ד וסימן רמ״ט) כיון שאין לו בו אלא טובת הנאה שוב ממילא א״י לחזור בו ע״ש]:

(ט) נתן לו כלי – כ׳ בר״י בשם הרב בני יעקב ומהר״י אלפאנדרי דאם נתן לכהן משכון על ה׳ סלעים דהיינו שהוא להבטחה ואחר זמן נותן לו ה׳ סלעים ליקח המשכון אין בנו פדוי דמשכון אינו פרעון אלא הבטחה בעלמא ובפדיון נתינה אלימתא בעינן אמנם היכא שנותן לו כלי כסף שיקח הכלי עצמו או שעשה שומא לכלי ואמר לו שיפרע ממנו בכה״ג בנו פדוי והביא דברי תשובת שבו״י ח״ב סימן ק״ז (הובא ג״כ בבה״ט של הרב מהרי״ט ז״ל סק״ה) שכתב דאם אירע שפדה בשבת ע״י משכון בנו פדוי כו׳ דמוכח מיניה דבמשכון בעלמא בנו פדוי וכתב דצ״ל דמיירי בכה״ג ע״ש:

(י) בנו פדוי – עיין בחכמת אדם כלל ק״נ דין ב׳ שכתב דאף דמלשון הגמרא והפוסקים שכתבו יצא משמע דלכתחלה לא יעשה כן נראה דלאו דוקא הוא דלא יהא אלא שאר מתנות כהונה [לעיל סימן ס״א סעיף ט׳] וכתב עוד שדעת הפרישה בשם רש״ל דלכהן אחד צריך ליתן בבת אחת ע״ש [וע׳ בת׳ חתם סופר ס״ס רצ״ז שכתב וז״ל ונ״ל דאין יכול לכתחלה לחלק ה׳ סלעים לב׳ כהנים דכל שנתנה בו תורה שיעור אם מחלקו הו״ל חצי שיעור אע״ג דבדיעבד יוצא ע״י צרוף מ״מ מצוה מן המובחר לאכול השיעור בב״א או ליתן שיעור נתינתו בב״א עכ״ל ולא ידעתי מה יענה בהא דסי׳ ס״א הנ״ל דמבואר דאין קפידא רק בכדי נתינה ולא בהשיעור]:

(יא) והחזיר לו – [עבה״ט ועי׳ בת׳ חתם סופר סימן ר״צ ורצ״א מ״ש בזה]:

(יב) רגיל להחזיר – עיין בשאילת יעב״ץ ח״א סי׳ קנ״ה שכתב דהאידנא אישתני דינא דמה שאמרו שלא יהא הכהן רגיל בכך הני מילי בכהנים מיוחסים דידהו אבל בכהני חזקה בעלמא כי האידנא אע״ג דלחומרא אזלינן בהו לכל מילי ופרקינן בכורים על ידייהו משום דלא אפשר באחריני מיהא להקל לא דהיינו להוציא ממון האב מספק וכמעט שי״ל דמדינא הם צריכים להחזיר ולפחות כל כהן יחוש לעצמו לפרוש מספק גזל שמא אינו כהן ומשום ה״ט נראה דשפיר אית למיעבד עובדא האידנא לפדות בעל מנת להחזיר לכתחלה. גם נראה שלצאת ידי כל ספק האפשרי יש ג״כ על האב לפדות בכורו מכל כהנים שיוכל למצוא דלמא מתרמי ליה כהן מיוחס ודאי ומה״ט נמי בן הכהנת והלויה יש לפדותו עכשיו מספק דמ״ש מכל ספיקא דאורייתא דמאי דאפשר לתקוני מתקנינן ע״ש [ובת׳ חתם סופר ס״ס רצ״א כ׳ בקיצור שדברי תשו׳ שאלת יעב״ץ בזה אין נראים לו] ועמש״ל סימן שכ״ב ס״ק ג׳ מזה:

(יג) ע״מ להחזיר הבן פדוי – עיין באה״ע סי׳ כ״ט בב״ש סק״א ובספר בני אהובה פ״ה מהלכות אישות הלכה כ״ד בענין אם צריך כאן תנאי כפול או לא:

(יד) דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה – עיין בשו״ת תשובה מאהבה ח״א סימן נ״ה ונ״ו ונ״ז דדוקא ע״מ להחזיר אותו הדבר בעצמו שמה מתנה דעכ״פ תוך אותו זמן שנותן לו הוי שלו ופטור מאונסין משא״כ ע״מ להחזיר מעות אחרים לא שמה מתנה רק הלואה גמורה ומש״ה אם נותן לו ה׳ סלעים ע״מ להחזיר לו ה׳ סלעים אחרים אין בנו פדוי עי׳ שם שהאריך בזה:

(טו) בעית טפי – ע׳ בת׳ חוט השני סימן צ״ב שכתב דאין הפירוש שנותן לו הברירה שהרי אם רצה האב להניח הבן לכהן אינו יוצא בזה כמ״ש הרמ״א בסמוך אלא כדי לחבב הפדיון על אביו אומר כן לעשות לו חשק לפדותו דאולי לבו מהסס לפדותו בממון כולי האי כאילו נאנס לכך ע״פ הדבור ואז אין בנו פדוי כדא״ר חנינא לההוא גברא (בבכורות דף נ״א ע״ב) לא גמרת דיהבת מידעם ביש עבדת הילכך אין בנו פדוי לכן כדי שיתן ברצון א״ל הכהן במאי בעית טפי משום שנאמר כי לי כל בכור ואם יחפוץ האב שלא לפדותו יש לו לחוש שמא יחזור הקב״ה ויקחנו ממנו כו׳ ע״ש (ולע״ד צ״ע מ״ש דאם האב נותן המעות כאילו נאנס ע״פ הדבור אין בנו פדוי חידוש זה לא שמענו וע״ל סימן ס״א סכ״ד שם איתא שמנדין אותו כו׳ ויש לחלק. ומה שהביא ראיה מר׳ חנינא לא הבנתי דשם דעת האב היה ע״מ להחזיר ור׳ חנינא לא רצה לזכות אלא במתנה גמורה כמ״ש בתוס׳ ובאשר״י שם הילכך אין בנו פדוי משא״כ הכא) וכתב עוד שם בפשיטות דאין כופין את האב לפדות בנו דכיון דגמרינן מדכתיב תפדה תפדה דאם לא פרקיה אבוה חייב לפדות עצמו הוי כאילו נתנה לו התורה ברירה שיכול לסלק מצות פה״ב מעליו ולהניחו לבן עצמו ודומה כלאו הניתק לעשה עכ״ד וכבר השיג עליו בתשובת ח״צ הובא לעיל סק״א. ופשוט דאם הגדיל הבן ודאי גם לדעת חוה״ש כופין את הבן לפדות עצמו:

(טז) ע״י שליח – עבה״ט שהאחרונים חלקו ע״ז וכתבו דיוכל לפדות ע״י שליח (וכן העלה בספר שער המלך סוף פ״ו מהלכות אישות והכריח זאת מדאיתא בתנאי כדאיתא בפ״ק דקדושין ולעיל ס״ח דאל״כ התנאי בטל משום דבעינן תנאי שאפשר לקיימו ע״י שליח ע״ש ועמש״ל סימן רל״ד ס״ק ב׳ ובסימן רל״ו ס״ק א׳) [ועיין בת׳ חתם סופר סימן רצ״ג ורצ״ד מבואר שם דמ״מ אין רגילים לעשות ע״י שליח דראוי לעשות זכר לבכורי מצרים דכתיב אני ולא השליח ה״נ יש לפדות בעצמו טפי מבשארי מצות שמצוה ג״כ יותר בו מבשלוחו ע״ש. ושם בסי׳ רנ״ז כתב דענין השליחות שנחלקו בו היינו שהשליח נותן ממון של עצמו ואינו מזכה ממונו להאב אלא רוצה לפדות בנו של פלוני בממון עצמו בשליחות פלוני ויהיה האב יוצא י״ח פדיון מטעם שלוחו כמותו וכמי שמפריש מתבואת עצמו על כריו של פלוני ובהא פשיטא להשואל שבריב״ש דאינו נפדה ע״י שליח אבל ממון שלוח מבעלים לכהן אין זה פדיון ע״י שליח אלא הגעת ממון ע״י שליח ולכ״ע אין בכך כלום והרבה שגו בזה ע״ש עוד וכיוצא בזה כתב ג״כ הגאון מליסא ז״ל בתשו׳ חמדת שלמה סימן ל״ב ודעתו דהעיקר כרמ״א ז״ל ע״ש] ועיין בדגמ״ר שכתב דכל זה כשממנה השליח אחר שלשים אבל למנות שליח תוך למ״ד שיפדנו בזמנו אינו נכון כו׳ ואעפ״כ אני אומר שהאב יעשה שליח אם רוצה לילך לדרכו ושוב השליח יכול לפדותו אפילו אם נימא שהשליחות לא חל אז מ״מ נעשה עתה שלוחו מטעם זכין לאדם שלא בפניו דהא חזינן דניחא ליה כו׳ עכ״ד [ע״ש ועיין מש״ל ס״ק י״ח] ועיין בתשובת פני אריה סימן מ״ד שכתב דכהן (או לוי ואפשר דה״ה בעל כהנת ולויה עי׳ בסעיף י״ח מיהו יש לחלק) אינו יכול להיות שליח לכתחילה במקום האב לפדות את בנו דכיון שהוא עצמו פטור מפה״ב אינו ראוי להיות שליח דבמידי דלנפשיה לא חזי לא מצי למיעבד שליחותא לאחריני אך בדיעבד אם כבר נפדה הבכור ע״י שליח כהן אפשר שא״צ לחזור ולפדות עצמו כשיגדיל ע״ש [ועיין בת׳ חתם סופר סימן רצ״ו כתב מתחלה דאפשר יפסול לוים לשליחות זו ואמנם כהן פשוט דכשר לשליחות משום שהוא הוא שפודין עמו וה״ל כאיש ואשה ששניהם כשרין לשליחות הגט בין להולכה בין לקבלה אע״פ שהאיש אינו מתגרש והאשה אינה מגרשת מ״מ תרוייהו מקרו איתא בגירושין רק מטעם אחר אינו בדין שיהיה הכהן שליח לפדות ע״י כהן אחר שנראה כמזלזל בכהונת עצמו כמ״ש בש״ץ כהן שלא יקרא אחר (עי׳ בא״ח סימן קל״ה סי״א) ושוב כתב מ״מ לדינא נ״ל פשוט כיון שכהן ולוי המה במ״ע לפדות בכורי ישראל ואפילו צבור שכולם לויים ויש ביניהם בכורי ישראל מחויבים לפדותו מממון עצמם א״כ נעשים שלוחים ג״כ לפדיון בכורים ע״ש] ועיין בצל״ח בפסחים דף קכ״א ע״ב בד״ה ר׳ שמלאי שכתב שאם פודה ע״י שליח הא ודאי דברכת שהחיינו לא שייך בה שליח וגם האב אינו יכול לברך ומבוטל ברכת שהחיינו כשפודה ע״י שליח ע״ש וכ״כ בתשובת פני אריה שם דהשליח לא יברך שהחיינו אלא מברך אקב״ו על פדיון הבכור עיין שם [אכן בת׳ חתם סופר סימן רצ״ח כתב דבפה״ב שאין האב כאן יברך השליח ב׳ הברכות על פדיון הבן ושהחיינו על מצות עצמו ומ״מ מהיות טוב אם ימצא דבר חדש כגון פרי יניח לפניו לאפוקי נפשו אך העיקר לברך שהחיינו ושוב מצא כן להדיא בהגהת פרישה ע״ש] וע׳ עוד בתשובת זכרון יוסף חי״ד סוס״י כ״ו ובתשובת תפארת צבי חי״ד סימן מ״ב ועיין בתשובת יד אליהו סי׳ נ״א ובתשובת בגדי כהונה חי״ד סימן י״א. ומ״ש הבה״ט בשם הט״ז אם מת האב כו׳ עיין בזה בשו״ת יריעות האהל סימן ט״ו שהאריך וסתר כל דברי הנה״כ והעלה כדעת הט״ז דבמת האב אין הב״ד יכולים לפדותו וכן הורה הלכה למעשה ע״ש [גם בת׳ חתם סופר סימן רצ״ה פלפל בדברי הנה״כ הנ״ל ומסיק דמהיות טוב יפדנו ב״ד בברכה בלי שם ומלכות בממון של היתום או יזכו לו הממון ויתנו לכהן במתנה ע״מ להחזיר ויתלו לו טס של כסף שחקוק עליו ספק פדוי ולכשיגדיל ויביא ב׳ שערות יחזור ויפדה עצמו ע״ש. ועיין בת׳ חמדת שלמה סימן ל״א שהאריך ג״כ בזה ומסיק דקשה מאוד לפדות בקטנות ואין לעשות מעשה בזה ושב ואל תעשה עדיף אך הואיל וכתב הש״ך שרוב פעמים נאבד הטס ובא לידי ביטול מצוה לזאת נראה להמציא תקנה לצאת כל הדעות דהיינו לתלות טס ולכתוב שלא נפדה כמ״ש הרמ״א ולזכות להכהן המעות (במתנה עכ״ל כ״מ שם) על תנאי שאם כשיגדיל הבן לא יודע לו שהוא בכור ולא יפדה עצמו יהיו המעות עתה לשם פדיון ובאם יודע לו שהוא בכור יהיה מחויב לפדות עצמו והמעות עתה יהיו לשם מתנה ע״ש. ובסימן ל״ב שם תשו׳ הגאון מליסא ז״ל על ענין זה ודעתו דהעיקר דיכולים לפדותו מנכסי קטן מטעם דמעות פה״ב לא דמו לשאר מצות דבשאר מצות ליכא שעבוד נכסי אבל בפה״ב יש שעבוד נכסי והכא לאו מטעם ערבות הוא אלא דבגוף הנכסים יש לכהן חלק בו מדמועיל תפיסה וכיון דמועיל תפיסה שיהיה פדוי מכ״ש שב״ד גובין מנכסי הקטן ואעפ״כ למעשה צ״ע נגד סברת הט״ז ועל התקנה שהמציא הגאון המחבר ז״ל לפדות עכשיו על תנאי כתב הוא ז״ל דממעות הקטן ודאי דא״א להתנות שיהיו מעות מתנה וממעות אחרים אין תקנה כיון שהוא חובת הגוף (עמ״ש ברס״ק זה) אם לא שיזכו המעות לקטן ע״מ לפדות בהן ויכולים להקנות ולזכות על תנאי שאם יפדה עצמו בגדלות יהיה מתנה לכהן ובאם שלא יפדה עצמו בגדלות יהיה מעכשיו מתנה להבן ע״מ שיהיה פדוי בהן. ובזה גם דעתו מסכמת כי כל מה דאפשר לתקוני לקיים מצוה דרחמנא מה טוב עיין שם]:

(יז) שיעברו עליו ל׳ יום – עיין בספר תיבת גמא פ׳ ראה שכתב אם נולד ביום השבת חצי שעה קודם מוצאי שבת דהשתא ד׳ שבועות כ״ח יום בשבת וביום א׳ כ״ט יום מעל״ע אסור לפדות ביום ב׳ מיד בבוקר קודם שהשלימו י״ב תשצ״ג בימי הקיץ שהלילות קצרות ועדיין לא השלום הזמן וכ״ש אם פדה בליל ל״א ועדיין לא נשלם כ״ט מעל״ע וי״ב שעות כו׳ ע״ש:

(יח) יפדנו מיד – עיין מ״ש לעיל סימן רל״ב ס״א בנ״צ שם לענין אם מותר לאכול ולעשות כל המלאכות הנזכרות בא״ח סימן רל״ב קודם שיפדנו:

(יט) להיות בשבת – עיין בתשו׳ ב״ח סימן קכ״ב לענין בכור שחל יום ל״א ביום א׳ דר״ה ועיין בתשובת נו״ב תניינא חי״ד סימן קפ״ז מ״ש בזה:

(כ) בשבת – עבה״ט מ״ש ומזה הטעם גם בי״ט כו׳ ועיין בתשו׳ גבעת שאול סימן נ״ג דה״ה בי״ט שני של גליות אין פודין ע״ש:

(כא) מת הבן בתוך ל׳ – [עיין בדגמ״ר בד״ה ואין שכתב דכשרוצה האב לילך לדרכו בתוך ל׳ יעשה שליח לפדות אבל שיפדהו האב במקום שיהיה שם ביום שלשים (ואחד) לדעתי לא יכול לברך כי אולי מת הבן בביתו ולמיהב להבן חזקת חיים ג״כ יש לפקפק כי כל זמן שלא עברו שלשים יום אין לו חזקת חיים כי אולי נפל הוא ויש לדון בזה ולומר דיועיל מטעם חזקה דאתי מכח רובא דרובא אינם נפלים והדבר צ״ע ולכן המובחר שבדרכים שיעשה כאן שליח עכ״ל] עיין בתשובת בית שמואל אחרון חיו״ד סימן כ״ט באחד שהניח אשתו בעיר אחת והלך למדינה אחרת וכתבו לו שם שאשתו ילדה בכור אם מחויב לפדות את בנו אחר ל׳ יום מיום לידתו אף דא״י אם הוא חי או לא והעלה דודאי יכול לפדות ולברך ואין חשש שמא מת הולד תוך ל׳ יום דאוקי אחזקה דחזקה דאתיא מכח רובא הוי חזקה ע״ש שהאריך בזה [גם בתשו׳ חתם סופר סימן רצ״ד וס״ס רצ״ה השיג על דגמ״ר הנ״ל מספ״ק דערכין והעלה דיותר טוב שיפדנו בעצמו במקום שהוא משיפדנו ע״י שליח וכן ראה מעשה ממורו הגאון מוהר״ר נתן אדליר זצ״ל ע״ש]:

(כב) טריפה – עבה״ט מ״ש בשם הש״ך דבספק טריפה וחי י״ב חודש חייב לפדותו ועיין בתשובת טור האבן סימן י״ב מה שפלפל בדין זה:

(כג) לא יברך שהחיינו – מדברי הש״ך סקי״ז משמע דאם היה האב יורשו דהא בן יום אחד נוחל ומנחיל היה מברך שהחיינו ועיין בספר לוית חן פרשת בא שכתב דלעולם אינו מברך שהחיינו ע״ש. ועי׳ בש״ך ס״ק י״ב מ״ש בשם תשובת ראב״ח על תינוק בכור שחלה ולא נתרפא עד יום ל״א אע״ג דמצות פדיון הבן נעשית בעיקר זמנה מ״מ יש להקדים המילה כו׳ ובספר לוית חן שם כתב דדוקא נתרפא יום ל״א אבל אם לא נתרפא לא ימתינו ע״ש [וכ״כ בס׳ בית לחם יהודה ובת׳ חתם סופר סי׳ ש׳ ע״ש] וכן כתב בתשובת שיבת ציון סי׳ נ״ד ע״ש היטב ובתשובת צמח צדק סי׳ קכ״ח:

(כד) אין בנו פדוי – ע׳ בתשובת יד אליהו ס״ס ע״ח שכתב דאפשר דא״צ הכהן להחזיר המעות כי ברצונו נתן לו ולא דמי לאם מת הולד תוך ל׳ כו׳ ע״ש וה״ה ברישא באמר מעכשיו. ועיין בתשובת ש״ב כתר כהונה סימן נ״ב שכתב דאם נתן דמי הפדיון לאחר כ״ט י״ב תשצ״ג ואמר שיחול הפדיון לאחר ל׳ יום בנו פדוי דהא לדעת הש״ך מהני הפדיון לאחר כ״ט י״ב תשצ״ג ואף שהמג״א חולק עליו בסי׳ של״ט סק״ח והעיקר כהמג״א מ״מ הכא שאמר שיחול אחר למ״ד יש לצרף דעת המחבר דבנו פדוי אף שאין המעות קיימים ע״ש ועיין בתשובת דת אש סי׳ י״א:

(כה) כשיגדיל חייב – עיין בת׳ זכרון יוסף חי״ד סוס״י כ״ו שכתב דהיינו שיהיה בן י״ג שנה דוקא דאע״ג שחייב בכל המצות מדרבנן משהגיע לחינוך היינו דוקא במצות שיכול לקיימן גם אחר שיגדיל משא״כ במצוה זו דפדיון שאם יקיימנה עכשיו לא יכול לקיימה שוב כשיגדיל ע״ש וכעין סברא זו כתב המזרחי סוף פרשה לך לך בטעם הדבר לא מל אאע״ה א״ע קודם שנצטוה ע״ש ועמ״ש לקמן ר״ס שע״ג:

(כו) על טס של כסף – [עבה״ט ועמ״ש מזה לעיל סס״ק י״ג]:

(כז) פטור מן הפדיון – עבה״ט של הרב מהרי״ט ז״ל מ״ש דהש״ך הניח דין זה בצ״ע. והמעיין בש״ך יראה דאינו כן אלא שהניח בצ״ע אי גם באשתו נשואה או ארוסה דינא הכי ע״ש וע׳ בשער המלך פט״ו מהל׳ איסורי ביאה סוף הלכה י״ז אחר שהביא דעת הרבה מהראשונים דהאומר זה בני ממזר נאמן אפילו במכחישתו וכתב ותמיהני על הש״ך בי״ד סימן ש״ה ס״ק כ״ג דמספקא ליה מלתא אי הא דרבי יהודה דאמר נאמן אדם לומר זה בני ממזר הוי אפילו כשהיא מכחישתו והוכיח כן מדברי הרב תה״ד ולבסוף העלה הדבר בצ״ע ואיך אישתמיט מיניה להקת הנביאים שכתבנו דס״ל דאפי׳ במכחישתו נאמן זולתי לדעת תוספות רי״ד ומ״מ נראה דבנדון שלו פטור מפדיון מאחר שלדעת תוספות רי״ד אמת היא גם לדעת בה״ג ור״ת שכתב מרן הב״י באה״ע סימן ד׳ דס״ל דדוקא בדאיכא הכרת בכור הוא נאמן לשווייה ממזר אבל בלא״ה אינו נאמן גם לדעת ריא״ז שכתב בשה״ג אמתני׳ דזה בני ממזר ס״ל דדוקא באומר זה בני וממזר הוא נאמן אבל באומר אינו בני אינו נאמן וא״כ מצי לומר קים לי כהנך רבוות׳ והמוציא מחברו ע״ה כן נ״ל להלכה עכ״ד:

(כח) ראשו מת – ועיין בדגמ״ר שכתב דהכא ר״ל כשהחזירו ואח״כ יצאו אחיו כגון יולדת תאומים אבל אם נולד כולו פשיטא דפוטר את הנולד אח״כ דלא גרע בן ח׳ מת משפיר מרוקם שפוטר את הבא אחריו ע״ש וע׳ בתשובת אא״ז פנים מאירות ח״א סימן ז׳:

(כט) שאין איבריו מרוקמין – עיין במהרי״ק שם שורש קמ״ג דמשמע מדבריו דאפי׳ אם לא הבחינו לראות אם איבריו מרוקמין אינו פוטר הבא אחריו והוא בכור לכהן דמוקמינן האשה על חזקתה שלא נפטר רחמה עדיין וגם בנפל בחזקת שלא נתרקמו איבריו ע״ש ועיין בתשובת ח״צ סימן ק״ד שחולק ע״ז משום דהרי מוכח בגמרא נדה דף כ״ט דאיכא רוב נגד החזקה ע״ש גם בתשובת שבות יעקב ח״א סימן פ״ג השיג על מהרי״ק בזה ובבה״ט של הרב מהרי״ט ז״ל הביא דבריהם בקצרה ועיין בתשובת נו״ב תניינא חי״ד סימן קפ״ח שהאריך בזה ודחה דבריהם והעלה כדעת מהרי״ק ז״ל (וכן העלה בשאילת יעב״ץ ח״א סימן מ״ט ע״ש. ועיין עוד בספרו תשובת שיבת ציון סי׳ מ״ו שהאריך מאד בזה) וכתב עוד דאף אם היה עובד כוכבים מסל״ת שהיו אבריו מרוקמין אינו נאמן דאין מסל״ת נאמן בדאורייתא ומכ״ש נגד חזקה ע״ש (ועיין בנ״צ מה שהקשיתי על מהרי״ק בזה). [ועיין בת׳ חתם סופר סי׳ רצ״ט תשובה ארוכה בענין זה והעלה דהעיקר לדינא באם הפילה ובדקוה הנשים והציצו בו שאינו מרוקם חייב מעיקר הדין בפדיון כמהרי״ק וכהכרעת הרמ״א ז״ל. ואם ירצה לחוש לדברי ח״צ (דמבואר בדברי הח״צ שם דפליג גם היכא שראו הנשים שלא היה מרוקם משום שאין אנו בקיאים וזה אינו מחומרת הטור כמו שסבר מהרי״ק אלא גם בימי התלמוד אמרו מעולם לא דכו שפיר בנהרדעא בנדה כ״ה. וא״כ ה״ל בדיקת הנשים כנפל למים ופטור מפדיון דספק ממון לקולא ע״ש) משום ספק ברכה יאמר בלי שם ומלכות. ואמנם שהחיינו יברך הכהן ויוציא את אבי הבן דהרי שלהי פסחים הוה ס״ד דכהן מברך הואיל ומטי הנאה לידיה ונהי דמסקינן אבי הבן מברך היינו משום דמברך על המצוה עדיף מכהן שאינו אלא ברכת הנהנין וא״כ יברך אבי הבן ויוציא את הכהן בברכתו אבל היכא שלא יכול אבי הבן לברך משום ספיקא עכ״פ יברך הכהן על ההנאה ויוציא את אבי הבן בברכתו אמנם היכא שלא ראו כלל כמו בנדון השאלה בעובדא דידיה אז אם הוחזקה מעוברת פשיטא דאין כאן לכהן כלום אך אם יש ספק בשיעור החזקה מעוברת נהי דאין לכהן מספק מ״מ אם ירצה לצאת י״ח שמים מידי כל הספיקות יתן לכהן ע״מ להחזיר ולא יברך כלל ואפילו הכהן לא יברך שהחיינו שהרי לא מטי הנאה לידיה דנותן לו על מנת להחזיר ע״ש ובסי׳ ש״ח]:

(ל) שני זכרים – עיין בתשו׳ שבות יעקב ח״א ס״ס ד׳:

(לא) והמוציא מחבירו עליו הראיה – עיין בתפל״מ שכתב דאם כבר נתן לכהן אין מוציאין מיד כהן כמו בסעיף כ״ז בנתן לב׳ כהנים אף דיש לחלק ביניהם מכל מקום כו׳ ע״ש:

(לב) לכהן כלום – עבה״ט של הרב מהרי״ט ז״ל שכתב בשם תשובת צ״צ סימן קכ״ה באשה שאינה יודעת אם אביה היה כהן כו׳ פטור מפדיון ע״ש ועיין בצ״צ שם שכתב הטעם דאף דרובא דעלמא הם ישראלים ולא כהנים ולוים מ״מ אין הולכין בממון אחר הרוב ועיין בנ״צ מ״ש בזה: