(א) בשלא נתנו להם הפת והפירות – שזהו דבר המוכן לאכול ורגילין העניים להשען על זה אבל בחלוקת המעות והחטים אין מוכן לאכילה אין סומכין על זה לאכול היום.

(ב) בפחות משנים כו׳ – השררה היא שממשכנין האנשים על הצדקה מי שידו משגת ליתן.

(ג) וצריכים לעיין על כל אחד – לפי שתמחוי נגבה בכל יום לפי צורך השעה לאכילה מה שאין כן בקופה שהוא דבר קצוב תמיד בשוה.

(ד) אין להם לשנות אפילו לת״ת – במהרי״ו סי׳ כ״ז שם ביאר הטעם דאע״ג דבשאר דוכתי מותר לשנות מ״מ בזה שאומר שיתנו מעותיו לעניים לקצבה בכל שבוע כבר זכו בו עניים דמתא ומביא ראיה ממה שכתב הרמב״ם פ״ה דהלכות שומרים אבל אם היה אומר לעניים אלו או לשבויים אלו הרי הוא קנוי להם והוי ממון שיש לו תובעין עכ״ל ועיין בסי׳ רנ״ט סעיף ג׳ שהוכחתי שכן מוכח לשון הטור בשם הרא״ש דהא דיכולים לשנותה אפילו לדבר רשות דוקא בקופה ותמחוי שהוא דבר קבוע ואם יחסר להם יגבו פעם אחרת אבל אם אירע מקרה שהוצרכו לגבות לעניים כגון לצורך כסות או שבאו עניים וגבו לשמם לא ישנו לצורך דבר אחר אפי׳ לצורך עניים אחרים עכ״ל. כתב מהרי״ק שורש ז׳ בשנים שהתפשרו לתת כל אחד בשוה לצדקה ואירע להם פדיון שבויים ורוצה האחד שיגבהו לפי ממון והאחר טוען שכבר התפשרו לתת בשוה לצדקה ופדיון שבויים ג״כ בכלל צדקה ופסק שיש לצדד אם הוא בכלל לשון צדקה סתם אלא דמ״מ בלשון בני אדם אינו בכלל וצדקה הוי נדר ובנדרים הולכין אחר לשון בני אדם דבלשון בני אדם קורין צדקה לצרכי עניים כמאכל ומשתה וכסות וכיוצא בו ומזה נמשך לו עוד דין אחר הביאו רמ״א סי׳ רנ״ב סעיף א׳ במי שאומר סלע זו לצדקה דאין פדיון שבויים בכלל ואלו נזדמנו פ״ש אין לפדותם מסלע זו אם לא מדעת כל הקהל או חבר עיר או ז׳ טובי עיר במעמד אנשי העיר ומביא ראיה מריש ערכין (דף ו׳) ת״ר סלע זו לצדקה עד שלא באה ליד גבאי מותר לשנותה כדי לשלמה לאחר זמן משבאה ליד גבאי אסור לשנותה ופרכינן שם איני והא רבי ינאי דגבאי הוה יזיף ממעות הצדקה לצרכו ופרע ומשני שאני רבי ינאי דניחא להו לעניים דכיון דמשהה להו מעשה ומייתי להו פירש״י דכי לית ליה למיפרע היה אומר להקהל שאין מעות לחלק לעניים וכפה אותם לצדקה ואיכא רווחא לעניים עכ״ל. ואי ס״ד דבכלל צדקה הוה פ״ש היאך היה ר׳ ינאי לוה לעצמו ניחוש דילמא מתבעו להו זוזי לפ״ש דבכה״ג ליכא למימר דניחא להו לשבויים חדא דלא שייך טעמא דהרווחה שהרי אין להם אלא כדי פדיונם ועוד אדרבה מסתכנים אם יבוא לידי שהייה ודיחוי עד אשר יכופו הצבור להוציא המעות וכל רגע שמאחרים הוה כשופך דמים ואמאי מותר אם נימא דבכלל סלע זו לצדקה גם פ״ש וכ״ת לא חיישינן לפ״ש דמילת׳ דלא שכיחא היא זה אינו דהא אמרינן דלא ליסתור בי כנישתא אפי׳ גבו זוזי ומנחי דילמא מיתרמי פ״ש ומפיק ליה כו׳ כ״ש לדבר הרשות דחיישינן לפ״ש אלא ע״כ דאין פ״ש בכלל צדקה סתם ע״כ דבריו ואף כי ממקום קדוש באו מ״מ תורה היא וללמוד אני צריך כי לא נראין דברי הרב בזה דהא בלאו הכי יש להקשות על ר׳ ינאי שהלוה לעצמו ממעות צדקה וסמך על מה שיכוף הצבור לכשיתרמי צורך עניים והלא משנה שלימה מביאה בכתובות דף ק״ו ע״ב מותר שירי לשכה מה היו עושין לוקחין בהם יינות שמנים וסלתות והשכר להקדש דברי ר׳ ישמעאל ר״ע אומר אין משתכרין בשל הקדש אף לא בשל עניים הקדש מ״ט לא אין עניות במקום עשירות בשל עניים מ״ט לא דילמא מיתרמי להו עניא וליכא למיתבא ליה ופשוט דהלכה כר״ע מחבירו כההיא דפרק הכותב בפלוגתא דר״ע ור׳ טרפון במשנה דמי שמת והניח כתובת אשה וב״ח כו׳ ותו דכאן אפשר דר׳ ישמעאל אינו חולק על בשל עניים דלא מיירי מזה וא״כ אמאי לא חש רבי ינאי לחששא זו דילמא מתרמי עניא והא אף במתניתין איכא רווחא לעניים על ידי השכר שיהיה ביינות שמנים וסלתות ע״כ לומר דרבי ינאי היה ברור לו בלי ספק שתכף שיבואו עניים יוכל להוציא מן הקהל בלי עיכוב וא״כ אזלא לה הוכחתו של מהרי״ק גם לעניי פ״ש וחד מילתא היא עם צדקה דודאי ניחא להו לשבויים דעלמא גם בזה דכשיצטרכו קצתם יגבה מן הקהל תכף ואח״כ יתן ג״כ את שלו ויהיה הרוחה לשבויים אחרים וגם לאותן שבויים עצמם כי מי יודע עד כמה תכבד העבודה בפדיון דמיהם ועוד נלע״ד דאין פתחון פה לומר שפ״ש אינו בכלל צדקה דהא דכתב מהרי״ק דבלשון בני אדם קורין צדקה למאכל עניים וכסות וכיוצא בו והנה שבי כולהו איתנהו ביה חרב ורעב כדאיתא פ״ק דב״ב ואם כן זה שפודה אותו הוא מאכילו ובר מכל דין דכשאומר סלע זו לצדקה דעתו אצדקה שבאותו קהל שביד הגבאי והגבאי יעשה מה שלבו חפץ כדרך שעושה בשאר צדקה שבקהל שמוציאה לכל דבר מצוה שיראה לו וא״צ ז׳ טובי העיר במעמד אנשי העיר אא״כ רוצים לשנות בדבר שהנודר אומר בפירוש לאיזה דבר הוא נודר כהנהו דסימן רנ״ט משא״כ בהך שאומר לצדקה הוא שם כולל ושייך לצדקה דמתא כנלע״ד ברור וראיתי למו״ח ז״ל שכתב על דברי מהרי״ק הללו שלא נראים בעיניו אבל טעמו אינו מבורר לי ומ״מ הדין האחד שכתב מהרי״ק שכתוב בשטר שיתנו צדקה בשוה נלע״ד דיפה דן מטעם שאף פ״ש בכלל צדקה דלא שכיחא כי האי פ״ש לא עלה על דעתם בשעת תנאי כמו דאמרינן בפרק מי שאחזו ובח״מ סימן רכ״ה שכל אונס דלא שכיח לא סלקא על דעתיה הכא נמי כן הוא וע״כ אם נתרמי פ״ש חוזר הדבר לעיקר הדין שיתן לפי ממונו ואע״ג דבענין סתירת בנין בית הכנסת חיישינן שמא אתרמי פ״ש כמו שהבאתי לעיל זה אינו דומה לתנאי שבן אדם מתנה עם חבירו דלענין היתר סתירת בית הכנסת לא רצו חז״ל להתיר כיון דאיכא בעלמא חד צד שיבא המעות לידי הוצאה וכן בכל גווני דתלוי בהוראת חכמים להתיר ודאי חשו לכל דבר מה שאין כן בתנאי בני אדם לא הוי התנאי אלא במידי דשכיח ומידי דלא שכיח לא עלה על דעתו וזה ברור לע״ד.

(ה) ישב שם ג׳ חדשים כופין אותו ליתן לתמחוי ישב שם ו׳ חדשים כופין כו׳ – כן צריך להיות.

(ו) הרי זה נותן לעניי אותה העיר – הטעם נראה דכיון שהוא יחיד נגרר אחר העיר ההיא מה שאין כן ברבים שחשיבת קהל עליהם אף בעיר אחרת רק מפני החשד צריכים תחלה ליתן באותה עיר.

(ז) למחצית שכר כו׳ – הלשון משמע שגם במחצית שכר יתן המעשר כולו לבעל המעות ותהיה טובת הנאה שלו ולא ידעתי למה לא יהיה לו טובת הנאה מן חצי הריוח למקבל העיסקא דהרי חצי הריוח שלו והלא גם לענין מס הוה הדין כן כמו שכתב רמ״א בח״מ סימן קס״ג ונראה דאין ליתן המעשר לבעל המעות בזה רק החצי. וכן יש לכוין דברי המרדכי פרק הגוזל בתרא בשם רבינו טוביה דכתב תחלה במי שיש בידו מעות של אחרים ומלוה אותן לטובת אחרים שיתן המעשר לבעליו כיון שאין לו חלק בריוח ואחר כך סיים שם וז״ל והכי נמי נראה לי במלוה להביא המעשר בית האוצר שבעירו הואיל ומחצית שכר שלו עד כאן לשונו רצה לומר בסיפא במלוה למחצית שכר יתן החצי לעירו דאי כולו קאמר קשה הא אמר ברישא הואיל ואין לו חלק בריוח ע״כ יתן כולו ש״מ בזה שיש לו חלק בריוח לא יתן לו רק מחלקו. וכן העתיק בית יוסף בסי׳ רנ״ח דברי המרדכי האלו במלוה שיתן חצי המעשר כו׳. ומה שכתב רמ״א צריך ליתן הריוח לבעליו נראה שהוא ט״ס וצ״ל צריך ליתן מעשר הריוח וכן הוא במרדכי ור״ל כפי חלקו וכמו שכתבתי.