(א) מי שיש לו מזון ב׳ סעודות וכו׳ משנה סוף פיאה ופירש״י בפרק כל כתבי (שבת קי״ח) תמחוי מאכל שגבו מבעלי בתים מתחלק לעניים ב׳ סעודות ליום מיום ליום ולפיכך מי שיש לו מזון ב׳ סעודות לא יטול כיון דיש לו נמצא שגוזל לעניים וקופה מעות הן לפרנס עניי בני טובים דזילא להו מילתא דתמחוי ומתחלק מע״ש לע״ש ומי שיש לו י״ד סעודות לא יטול שהרי יכול להמתין לע״ש הבאה אבל מי שיש לו י״ב יטול שהרי לא תחלק עוד עד שיגיע לע״ש והרי לז׳ ימי שבת צריכין י״ד סעודות עכ״ל ובסימן רנ״ו יתבאר דתמחוי לעניי עולם קופה לעניי העיר והתם פריך תלמודא מני אי רבנן דחייב אדם לאכול בשבת ג׳ סעודות ט״ו הויין אי ר׳ חידקא דאמר ד׳ ט״ז הויין ומשני הא מני ר״ע דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות ופירש רש״י ולענין סעודת שבת במאן דאפשר ליה איכא למימר כרבנן ואיכא למימר כרבי חידקא ומיהו האי דצריך לבריות יעשה שבתו חול ולא יטיל על אחרים כבוד שבתותיו עכ״ל והכי אסיקנא בפ׳ אע״פ (כתובות ס״ד) אמתני׳ דהמשרה אשתו על ידי שליש דלכ״ע בעינן ט״ו סעודות דכיון דאינה מתפרנסה מן הצדקה יהבינן לה ט״ו לרבנן וט״ז לרבי חידקא ומה שפי׳ רש״י לשם מעיקרא למאי דקס״ד דהמקשה די״ד סעודות צריכה היא לשבת היינו לומר דלכל הפחות י״ד סעודות בעינן אף לעני שבישראל אבל מסעודות ט״ו דשבת לא מצי פריך משום דר״ע דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות אך קשה מהא דתנן סוף פאה עני העובר ממקום למקום וכו׳ שבת נותנים לו מזון ג׳ סעודות וכדלעיל סוף סימן ר״ן והא הך מתניתין ר״ע היא דאמר עשה שבתך חול וכו׳ ותירצו התוספות ע״ש רשב״א פרק קמא דבתרא (בבא בתרא ט׳) דבשביל סעודות שבת אין לו להתחיל וליטול אבל בשכבר צריך ליטול נוטל גם כדי לסעודות שבת עכ״ל וכן כתבו התוספות בפרק כ״כ:

(ב) ומ״ש יש לו מאתים זוז וכו׳ לא יטול מן הצדקה כלל אף ע״ג דבמשנה סוף פאה לא אמרו אלא לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני מכל מקום רבינו ס״ל דצדקה הוא נלמד במכל שכן דכיון דאפילו לקט שכחה ופאה דהפקר הוא לא יטול כ״ש צדקה וכך הוא דעת ר״ח בתוס׳ פרק מציאת האשה (בדף ס״ח) בד״ה כאן לאחר גיבוי גם במרדכי פ״ק דבתרא סימן תרנ״ב כתב בשם ה״ר אפרים והא״ז דה״ה צדקה ומביאו ב״י ועיין במ״ש בסמוך אצל דין יש לו כלי כסף:

(ג) יש לו ר׳ זוז חסר דינר וכו׳ או שממושכן לכתובת אשתו ה״ז יטול שם במשנה ואין פירוש אשתו גרושה דא״כ היינו חוב אלא אשתו נשואה קאמר וה״ק ל״מ חוב דעלמא דדוחק לפרוע אלא אפילו לכתובת אשתו נשואה שאיננה דוחקת לפרוע ה״ז יטול וכך משמע בפירוש הר״ש ונראה דר״ל שהבעל ייחד לאשתו נשואה קודם חופה כלים ותכשיטין ושמום בכך וכך שוויים בכתובתה וכדתנן בפרק מציאת האשה (כתובות ס״ו) מה שהחתן פוסק פחות חומש וכמו בפירוש התוס׳ והרא״ש לשם ע״ש ר״ח וכן כשממשכן לה כלים לכתובתה כדתנן בפרק נערה שנתפתתה (כתובות נ״א) כתב לה שדה שוה מנה תחת מאתים זוז וכו׳:

(ד) ומ״ש יש לו בית וכו׳ שם במשנה אין מחייבין אותו למכור כדי להשלים מאתים זוז כדי שלא יטול ובפרק מציאת האשה פריך תלמודא והא תניא היה משתמש בכלי זהב ישתמש בכלי כסף בכלי כסף ישתמש בכלי נחושת ואסיקנא אמר רבא בריה דרבה במחרישה דכספא וכתב הרי״ף יש שפירש שהיא המגרדת שמגרדין בה בבית המרחץ רב פפא אמר ל״ק כאן קודם שיבא לידי גיבוי כאן לאחר שיבא לידי גיבוי וכתב הרי״ף פי׳ כל זמן שאינו נוטל אלא בצינעא אין מחייבין אותו למכור כלי תשמישו אבל אם הוצרך ליטול מן הגבוי של קופה אין נותנים אלא לאחר שימכור עכ״ל והרא״ש לאחר שהביא דברי הרי״ף כתב ורבינו תם פי׳ קודם שיבא ליטול מקופה של צדקה מחייבין אותו למכור לאחר שיבא לידי גיבוי שכבר נטל מן הקופה שוב נזדמנו לו כלי בית אין מחייבין אותו למכור ורש״י פירש לאחר שבא לידי גיבוי שנטל לקט שכחה ופאה ונודע שהיה עשיר ובאו בית דין לגבות ממנו כדי מה שנטל ואע״פ שממון שאין לו תובעים הוא משום קנס גובים ואפילו דבב״ח דעלמא מסדרין כה״ג הכא משום קנס מחייבין אותו למכור עכ״ל ורבינו ביאר דברי הרי״ף במה שכתב כ״ז שאינו נוטל אלא בצינעא היינו שא״צ ליטול מהקופה אלא מקבל בסתר מיחידים ומקרוביו ויכולין ליתן לו וא״צ למכור כליו וכו׳ וצריך לדעת דאע״ג דמשנה דאין מחייבין אותו למכור גבי לקט שכחה ופאה תנא לה ומשמע דברייתא נמי דמחייבת אותו למכור גבי לקט שכחה ופאה מיתניא אפילו הכי מפרש תלמודא חדא קודם שבא לידי גבוי מן הקופה וחדא לאחר גבוי מן הקופה משום דמשמע דכל שאינו נוטל לקט שכחה ופאה אינו נוטל שום צדקה ומי שנוטל אלו נוטל גם צדקה ולפי שעכשיו אין לקט שכחה ופאה נוהגין לפי שהרוב נכרים כדכתב רבינו בסימן של״ב לכן הזכירו במקומן קופה של צדקה ומה״ט השמיט הרא״ש פר״ת שהביאו התוס׳ שפי׳ קודם שיבא לידי גיבוי שאינו נוטל מקופה של צדקה אלא מדברים של הפקר כגון לקט שכחה ופאה וכאן לאחר שיבא לידי גיבוי שנוטל מקופה של צדקה מחייבין אותו למכור דסבירא ליה דפירושו דחוי דהא משנה וברייתא תרווייהו מיירי בלקט שכחה ופאה וכמו שהקשו התוס׳ להדיא על פירוש ר״ח אלא אין חילוק בין לקט שכחה ופאה לצדקה ותלמודא דמחלק בין קודם שבא לידי גיבוי לאחר שבא לידי גיבוי פירושו כפירוש הרי״ף או כפירוש רבינו תם ואף על גב שהרא״ש הביא גם פירוש רש״י לא הביאו רבינו משום דנראה דוחק לפרש סתמא דברייתא דמחייבין אותו למכור דמיירי ברשיעי שהיה עשיר ונטל צדקה ואחר כך נודע וקונסין אותו גם הר״ן כתב שפירושו אינו מחוור מיהו נראה לפע״ד הבא להורות כפירוש רש״י במי שהיה עשיר ונטל צדקה ואחר כן נודע הדבר לקנסו ולגבות ממנו מה שנטל בלא סידור אין מהנדזין אותו דיש לו על מי לסמוך על רש״י ז״ל ועל הרא״ש שהביא פי׳ בפסקיו ויש להקשות מעובדא דרבי חנינא דאיתא התם דהוה רגיל דשדר ד׳ זוזי לההוא עניא כל ערב שבת יומא חד שדרינהו ביד דביתהו אתאי א״ל לא צריך מאי חזית שמעית דהוה קא״ל במה אתה סועד בטלי כסף או בטלי זהב (פירש״י במפות של פשתן לבנות או בשל משי צבועות) אמר היינו דא״ר אליעזר בואו ונחזיק טובה לרמאין שאלמלא הן היינו חוטאין בכל יום (פירוש רש״י שאנו מעלימין עין מן העניים אבל עכשיו הרמאין גורמין לנו) ומאי ראיה מטלי כסף וזהב כיון שאינו מחוייב למכור מצעות וכלי תשמישין ויש לומר דההיא עניא כבר בא לידי גיבוי מן הקופה וחייב למכור אלא שהיה רמאי מיהו לפירוש רבינו תם קשה דילמא נזדמנו לו כלים אלו לאחר שהתחיל ליטול ואפשר דא״כ היה לו קול אי נמי נודע היה לאחרים שכבר היה לו אלא דרבי חנינא לא ידע ואכתי קשה לפירש״י דלעולם אין מחייבין אותו למכור אלא היכא שנטל מתחילה שלא כדין כשיהיה לו מאתים זוז אם כן למה החזיקו רבי חנינא ברמאי ומיהו יש ליישב דלדברי הכל אפילו בכלי אכילה ושתייה ומלבושים ומצעות דאין מחייבין אותו למכור אינו אלא כשאין לו מכל מין ומין אלא אחד אבל זה שהיה לו טלי כסף וטלי זהב היה לו למכור אחד כדי שלא ליטול אלא רמאי היה ואיכא לתמוה אמ״ש רבינו אבל יש לו מנורה או שלחן של כסף וכיוצא בהן צריך למוכרה דפסק היפך המסקנא שהרי אהך קושיא דפריך מברייתא היה משתמש בכלי זהב ישתמש בכלי כסף קאמר רב זביד ל״ק הא במטה ושלחן הא בכוסות וקערות ופריך מ״ש כוסות וקערות דלא דאמר מאיסי לי מטה ושלחן נמי אמר לא מקבל עילואי ואסיק רבא בריה דרבה במחרישה דכספא ורב פפא קאמר כאן קודם שיבא לידי גיבוי וכו׳ שמעינן דרב זביד דאמר דאם יש לו שלחן של כסף צריך למוכרה איתותב ומשום הכי דקדק הרמב״ם בפ״ט מה׳ מ״ע שכתב אבל אם היו לו כלי כסף וכלי זהב כגון מגרדה או עלי וכיוצא בהן מוכרן ולוקח פחות מהן דאלמא דוקא כגון אלו אבל לא מטה ושלחן ומנורה וכיוצא בהן וכך הקשה ב״י ולא כתב עליה ישוב ולפעד״נ דרבינו דקדק בדברי הרמב״ם שכתב בד״א בכלי אכילה ושתייה ומלבוש ומצעות וכיוצא בהן אבל אם היו כלי כסף וכלי זהב כגון מגרדה או עלי וכיוצא בהן וכו׳ דאמאי לא הזכיר נמי מטה ושלחן ומנורה בהדי כלי אכילה ושתייה וכו׳ דאסיק בגמרא דא״צ למכור אלא בע״כ דהרמב״ם מפרש דמטה ושלחן דקאמר רב זביד ואיתותב אינו אלא במצעות שעל המטה ומפות שמציעים על השלחן וכן שאר מלבושים שהגוף ממש נהנה בהם ואיכא למימר גבייהו לא מקבל עלואי אבל מטה ושלחן ממש של כסף דינו כמגרדה ועלי ולפ״ז התיישב הא דנקט רבא במחרישה דכספא טפי מאידך כלי כסף דכוותא אלא ודאי אתא לאורויי דאע״פ דבהא נמי הגוף ממש נהנה בו אפ״ה ליכא למימר גביה לא מקבל עילואי כיון דתשמישו אינו אלא בבית המרחץ ואצ״ל מנורה מטה ושלחן של כסף וכיוצא בהן דמחייבין אותו למכור כיון שאין גופו ממש נהנה מהן ובש״ע נמשך לסברתו ולא כתב כדברי רבינו אלא כלשון הרמב״ם. ולא נהירא אלא העיקר דמנורה ושלחן וכל כיוצא בהן שאין גופו ממש נהנה מהן מחייבין אותו למכור וגם הרמב״ם מפרש כך כדפרישית לדעת רבינו: ומ״ש וי״א שכל אלו השעורים וכו׳ כ״כ הסמ״ג סוף סימן רמ״ז ודין של ר׳ זוז אינו נוהג בינינו עכ״ל ועיין במרדכי פ״ק דבתרא:

(ה) מי שיש לו שדות וכרמים ובתים וכו׳ ברייתא פ״ק דקמא (דף ז׳) מי שהיו לו בתים שדות וכרמים ואינו מוצא למכרן מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה והוי בה רבה ה״ד אי דזול ארעתא דכ״ע ודידיה נמי זול בהדייהו אפילו טובא נמי ליספו ליה דהא זול דכ״ע נמי אלא דאוקיר ארעתא דכ״ע ודידיה איידי דעייל ונפיק אזוזי זול ארעיה אפילו פורתא נמי לא ליספו ליה ואמר רבה לא צריכא דביומי ניסן יקרא ארעתא וביומי תשרי זול ארעתא דכ״ע נטרי עד ניסן ומזבני והאי הואיל ואיצטריכא ליה זוזא זבין כדהשתא עד פלגא אורחא למיזל טפי לאו אורחא למיזל כך הוא גירסת רש״י ופירושה בעני שקרקעותיו אינן שוין אלא ר׳ זוז ומש״ה פריך דאי זול דכ״ע ולא שוין עכשיו קרקעותיו ר׳ זוז אפי׳ טובא נמי ליספו ליה כדתנן היו לו ר׳ זוז חסר דינר דאפי׳ נתנו לו אלף זוז בפ״א יטול אלא דאוקיר דכ״ע ודידיה איידי דעייל ונפיק אזוזי זל ארעא אפי׳ פורתא לא ליספו ליה שהרי שוות קרקעותיו ר׳ זוז אבל הרי״ף והרמב״ם והסמ״ג בעשה בשם כל רבותינו הקדמונים שבצרפת גורסים איפכא אילימא דזול ארעתא דכ״ע ודידיה נמי זל בהדייהו אפי׳ פורתא נמי לא ליספו ליה אלא דאייקור ארעתא דכ״ע ודידיה איידי דעייל ונפיק אזוזי זל ארעיה אפילו טובא נמי ליספו ליה וכו׳ ומפרש לה בעשיר דקרקעותיו שוין אלפים זוז ופריך כיון דזול ארעתא דכ״ע ודידיה שוות ר׳ זוז אף לפי הזול לא ליספו ליה כלל אלא דכ״ע אייקור ודידיה איידי דעייל ונפיק אזוזי זל ארעא אפי׳ טובא נמי ליספו ליה כיון שהוא לבדו דחוק וטרוד מאכילין אותו עד שידעו הכל שאינו דחוק למכור וימכור בשוה ונלפע״ד דהיכא דזל ארעתא דכ״ע ודידיה נמי ליכא פלוגתא דבעני אף הרי״ף ודעימיה ס״ל דכיון דלפי הזול אינן שווין ר׳ זוז אפילו טובא ספין ליה כדתנן היו לו ר׳ זוז חסר דינר אפי׳ נתנו לו אלף זוז יטול ובעשיר דאף לפי הזול שוין קרקעותיו ר׳ זוז אף רש״י מודה דאפי׳ פורתא לא ליספו ליה כי פליגי היכא דאוקיר ארעתא דכ״ע ודידיה איידי דעייל ונפיק אזוזי זל ארעא דלרש״י אפי׳ בעני ואפי׳ פורתא לא ליספו ליה ואצ״ל בעשיר ולהרי״ף ודעימיה אפי׳ בעשיר ואפי׳ טובא ליספו ואצ״ל בעני דכיון שאינו מוצא למוכרן בשויין לפי שרואין אותו שהוא דחוק וטרוד ליספו ליה עד שימצא למוכרם בשויין ורבינו סתם דבריו כהרי״ף ודעימיה ומ״ה כתב בסתם מי שיש לו שדות וכו׳ אם מפני שרואים אותו שהוא דחוק וכו׳ דבין בעני בין בעשיר מאכילין אותו עד שימכור בשויין וידעו הכל שאינו דחוק למכור והיינו כהרי״ף ודעימיה ודלא כפירש״י אבל אם הוזלו כל הקרקעות וכו׳ בזה יש חילוק בין עשיר לעני דאם הוא עשיר שיהיו לו ר׳ זוז אף לפי הזול צריך למוכרם ולא יטול מהצדקה אבל אם הוא עני דלפי הזול לא יהיו לו ר׳ זוז יטול אפי׳ אלף זוז בבת אחת דבהא ליכא פלוגתא בין המפרשים:

(ו) ומ״ש רבינו ואם הוא בימות הגשמים וכו׳ היינו אוקימתא דרבה דקאמר לא צריכא דביומי ניסן יקרא ארעתא וכו׳ ולהרי״ף ודעימיה אפילו בעשיר דאף לפי הזול שוין קרקעותיו ר׳ זוז ג״כ נותנין לו מהצדקה עד שיכול למוכרם בחצי דמיהם ונראה מפי׳ רש״י דפליג אהא שהרי לפי פירושו בעני כתב רש״י דהטעם הוא דעני לא הוי דיטול שוה אלף דינר הואיל וביומי ניסן שוות מאתים ועשיר לא הוי הואיל דכ״ע נמי לא שוין השתא מאתים הילכך משלימין לו עד מאתים והיינו מחצה דעד פלגא אורחיה למיזל טפי לא עכ״ל מדכתב ועשיר לא הוי הואיל דכ״ע נמי לא שוין השתא מאתים אלמא דבעשיר דאף לפי הזול שוין השתא מאתים לא יטול ומה שהשיב רבינו על דברי הרמב״ם וגם הב״י הסכים עמו לפע״ד אינה תשובה כלל דהרמב״ם ודאי גורס כהרי״ף ומפרש לה אף בעשיר וכשכתב מאכילין אותו עד חצי דמיהן ודאי עד דמי חצי הקרקעות קאמר ובין בעני ובין בעשיר קאמר דמאכילין אותו עד מחצה דמי הקרקעות לפי שויין ולא ידחוק עצמו למכור שלא בזמן מכירה בפחות מחצי דמיהן וכ״כ בנ״י להדיא וז״ל היו לו שוה ר׳ זוז ואינו יכול למכור מאכילין אותו עד מחצה דהיינו ק׳ זוז וקרקעותיו ימכרו בק׳ דטפי מפלגא לא זיילי לעולם והרי יש לו ק״ק זוז ואפי׳ אם היו לו קרקעות באלפים זוז כיון שאינו מוצא למכור מאכילין אותו עד פלגא בנכסיו ואע״ג דהשתא אילו היה רוצה למכור בזול היו ר׳ זוז אין מחייבין אותו למכור בזול אלא ה״ה כעני ומאכילין אותו עד מחצה עכ״ל הרי שכתב מאכילין אותו עד פלגא בנכסיו כלומר עד פלגא לפי מה שהן שוין ואין מחייבין אותו למכור בזול בפחות מחצי דמיהן אלא מאכילין אותו עד מחצה דמיהן ודעת הרמב״ם הוא דעת הרי״ף ודעימיה דלא כמו שעלה על דעת רבינו והרב בהגהת ש״ע נמשך אחריו שכתב בזה שתי סברות וליתא:

(ז) בעל הבית ההולך ממקום למקום וכו׳ משנה פ״ה דפיאה פליגי בה ר״א וחכמי׳ ופסק כחכמים דסברי הכי:

(ח) עני שגבו לו וכו׳ משנה ספ״ג דשקלים ומסיים בה מותר מתים למתים מותר המת ליורשיו וכתב ב״י ואיני יודע מפני מה השמיטו רבינו עכ״ל. ואשתמיטתיה להרב הא דכתבו רבינו בסי׳ שנ״ו ע״ש:

(ט) עני שנותן פרוטה וכו׳ כ״כ הרמב״ם ספ״ט מהמ״ע וכתב בכ״מ שהוא תוספתא פ׳ ד׳ דפיאה ונראה דלפי שהכל חייבין ליתן צדקה אפילו עני המתפרנס מן הצדקה וכדלעיל בתחילת סימן רמ״ח לכך הוצרכו לפרש דאם לא נתן אין מחייבין אותו ליתן וטעמא דמילתא משום דהעני יכול לצאת ידי חובתו כשיתן לעני חבירו וחבירו יחזור ויתן לו וכדכתב ב״י בס״ס רנ״א ע״ש הגהות מרדכי דפ״ק דבתרא ולכך אין מחייבין אותו ליתן לקופה ולתמחוי וכיוצא בזה שיהא מפסיד בנתינה זו ועיין לקמן בסימן של״א:

(י) מי שצריך ליטול וכו׳ עד אין משגיחין עליו בפרק מציאת האשה (ד׳ ס״ז) עני תלמיד חכם וכו׳ ג״ז שם:

(יא) ומ״ש ואם אינו וכו׳ בפ׳ מקום שנהגו (פסחים נ״ג:) א״ר יוחנן כל המטיל מלאי לכיס של ת״ח זוכה ויושב בישיבה של מעלה וכו׳: