(א) האם חובה ליתן צדקה בזמנינו לכל עני המבקש צדקה. הרמב״ם בהל׳ מתנות עניים ז,ב, כתב סתמא דכל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה עובר בלא תאמץ ולא תקפוץ, ובסי׳ רמז,א, הבאתי בזה מחלוקת, ומ״מ לכאורה לפי דברי הרמב״ם חובה ליתן צדקה לכל עני המבקש, אמנם אפשר דהיינו דוקא בעני של זמנם שהיה בר דעת והיה ניכר עליו בבירור שהוא עני, אבל בזמנינו שהרבה עניים היושבים בשווקים לבקש ממון אינם ברי דעת וכשמקבלים ממון קונים בו דברי מאכל ומשתה יקרים במקום להסתפק במועט ולשמור השאר, אין אנו מצווים ליתן ממוננו לריק, ואף העניים בזמנינו שניכר עליהם שהם ברי דעת אין ידוע אם הם דוברי אמת כי בזמנינו אין העניים לובשים בגדים בלואים ולא ניכר עליהם שהם חלושים ורעבים, ואף אלו שניכר עליהם שהם ברי דעת ודוברי אמת רבים מהם יש להם נכסים כגון בית ואינם מוכרים אותם ואפשר דבכהאי גוונא לא חשיב עני גמור לחייב כל אדם ליתן לו ממון, אבל אם ידוע לאדם שהעני בר דעת ואין לו נכסים כלל חייב ליתן לו מדאורייתא.
חברות צדקה בזמנינו. בזמנינו צורת מצות הצדקה שונה ממה שהיה נהוג בזמן חז״ל, ראשית העני שהיה מצוי בזמן חז״ל היה אדם שלא היה לו מה לאכול מחמת שהוא זקן או חולה או חיגר או אדם מסכן בנפשו, אבל בזמנינו בארץ ישראל אדם שיש לו אחד מהדברים האלו יש לו קצת פרנסה על ידי הממשלה והרוצה לעשות עמו צדקה צריך קודם כל ליידע אותו או את קרוביו שידאגו לו לפרנסה זו, ובזמנינו במקומינו אין אדם שאין לו מה לאכול ממש עד כדי שימות ברעב כי הרבה מאכלים נזרקים במלונות או בחנויות מאכל בכל מקום והרוצה ליטול יבוא ויטול, וכן עני בזמנינו שהוא בריא בגופו ובנפשו יכול למצוא לרוב מקום לעבוד לפרנסתו אם ירצה בכך, ועל כן הצדקה בזמנינו אינה להציל ממוות ברעב אלא כדי לשפר את חיי אלו שחיים בדוחק, ומחמת כן עיקר נתינת הצדקה בזמנינו נעשית על ידי חברות צדקה וכדומה שהם בודקים מי ראוי לקבל ומי לא, ובחברות הצדקה נעשה שינוי מזמן חז״ל כי בזמנם הגבאי צדקה היה אדם שאינו נוטל לעצמו מן הצדקה מאומה והיה עושה כן בהתנדבות, ומחמת כן אסרו עליו חז״ל
בב״ב ח:, לעשות כמה דברים שיראה מהם שהוא נוטל לעצמו מן הממון, אבל בזמנינו שחברות הצדקה הם גדולות וצריכות הרבה אנשים שיעסקו בהם ואין מי שיתנדב לבו לכל זה על כן נהגו הגבאים והעוסקים בצדקה ליטול להם מן הצדקה כפי הראוי להם, ומחמת כן נתפשט שנעשו חברות הצדקה כסוחרים והם משלמים ממון מן הצדקה על אנשי פירסום ועל פירסום בעיתונים ובכרוזים, וכל זה מממון הצדקה וחלק מהתורמים שאינם מעורים בכל הנעשה אינם יודעים לשער כמה מן הממון לא ניתן לעניים ואינם יודעים שהרבה מאוד מהממון אינו ניתן לעניים ופעמים רבות אפילו מחצה לא ניתן, ויש חלק מהתורמים שאילו היו יודעים כן לא היו תורמים ונעשה הממון כגזילה, ועל כן נראה שצריך לתקן דבר זה על ידי שכל חברת צדקה תפרסם בפרסומיה כמה מהממון נצרך לצרכי החברה ואינו בא לעניים, כדי שיתרמו התורמים על דעת כן. עוד מנהג נעשה שמפרסמים החברות צדקה שכל התורם יזכה לברכת רב פלוני או לתפילתו, ולאחר מכן נעשה נהוג שמפרסמים שכל התורם יתפללו עליו אנשים בקבר פלוני, ולאחר מכן נעשה שמפרסמים שכל התורם יקבל סכין או קמיע או שמן או יין או מטבע שנתברך על ידי רב פלוני או שטר שחתם בו רב פלוני, ומנהג זה הוא מנהג רע שגורם לציבור להאמין באמונות תפילות, דברכת הרב ותפילתו מועילות אבל שאר אלו הדברים יש בהם שמועילים מעט מאוד ויש מהם שאינם מועילים כלל ובפרט בדור כמו שלנו שיש הסתרה גדולה והרבנים לא יכולים לעשות ניסים מפורשים. עוד דבר נשתרש שהרבה אנשים נותנים הרבה צדקה ואינם יודעים ליתן לדברים החשובים ונותנים לדברים שאינם חשובים, ונראה דהצדקה הטובה ביותר בזמנינו היא שיחפש אדם ת״ח שמתפרנס בדוחק ויתן לו ממון ויותר טוב אם יתן לו בלא שידע מי נתן לו, ויותר טוב שיקנה לו מאכלים הנצרכים לו ויניח לו ליד ביתו, כמבואר
בתענית כג:, וכדפירש רש״י שם בד״ה ועוד דמקרבא, דכשנותן לעני דבר הנצרך לו הוא טוב יותר ממה שנותן לו מעות כי כשנותן לו מעות הוא צריך לטרוח ולקנות, ע״כ.
הטעם שאין מברכין על הצדקה. עי׳ במה שכתבתי באו״ח בסי׳ תרצה, גבי ברכה על משלוח מנות.
מצא צדקה בין הקופות ואינו יודע מאיזה קופה הוא. בספק שנמצאו מעות קרוב לאחד מהקופות ילך לקרוב, ומחצה על מחצה ילך לחמור, כעין הא דשקלים פ״ז מ״א.
לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך ואל ירע לבבך. הרמב״ם בהל׳ מתנות עניים ז,ב, כתב סתמא דכל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה עובר בלא תאמץ ולא תקפוץ, וכעין זה כתב החינוך במצוה תעט, דאם לא עשה צדקה בעת שנשאל עליה או שראה שצריך הדבר ויש בידו יכולת לעשות עובר בלאו זה, ע״כ, אמנם סמ״ג בלא תעשה רפט, פירש דהיינו בגוונא שהאדם מרחם על העני ומאמץ לבו ולא נותן ובזה עובר בלא תאמץ, ואם רוצה ליתן ומתחרט ולא נותן עובר בלא תקפוץ, ע״כ, ומשמע דס״ל דדוקא בכה״ג שעלתה בלבו מחשבה על העני ההוא עובר אבל אם לא חשב כלל ליתן לו אינו עובר, וסמ״ק מצוריך במצוה כא, כתב דבכלל לא תאמץ הוא מי שנותן צדקה לעני ואומר בלבבו אם היה רוצה זה העני היה מרויח כדי צרכו, על מחשבה זו עובר בלא תאמץ, ובמצוה כב, כתב דהנותן צדקה ורע בלבבו אחר הנתינה על מה שנתן עובר באל ירע לבבך. כתב החינוך שם, דמצוה זו נוהגת אף בסיוע לעשיר כגון שהעשיר במקום שאין מכירים אותו וצריך ללוות, ואפילו עשיר שהוא בעירו פעמים שיצטרך מפני חולי או שום מקרה לדבר אחד ולא ימצא לו ממקום אחר וסייע לו גם זה בכלל הצדקה, וכלל הענין שכל המהנה את חבירו בין בממון או המאכל או בשאר צרכיו או אפילו בדברים וניחומים טובים הוי בכלל מצות צדקה, ע״כ.
מי שרודף לעשות צדקה. בב״ב ט:, אמרינן דהקב״ה מזמן לו אנשים טובים כדי לקבל עליהם שכר גדול, וכן מזמן לו מעות לעשות בהם צדקה.
אנשי מעשה נותנים צדקה קודם שיצאו לדרך. כ״כ סמ״ג בעשה יט, דכתיב צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו, ע״כ.
מי שהרויח הרבה ממון בלא טורח כגון מצא מציאה או נשא אשה וקיבל נדוניא או עשה עסק והרויח יקח במקצתם ספר תורה כדי שיתקיימו בידו. הכי איתא
בעירובין סד., וכן הביא להלכה ראב״ן בעירובין ד״ה וכל אדם, וכתב דלא דוקא ספר תורה אלא הוא הדים ספר קודש אחר.