(א) תלמידי חכמים לא היו יוצאין בעצמם עם שאר העם לעשות בבנין וחפירות של מדינה וכו׳ בפ״ק דב״ב (ח.) אמר רב יהודה הכל לאגלי גפא ואפילו מיתמי אבל רבנן לא צריכי נטירותא הכל לכריא פתיא אפילו מרבנן ולא אמרן אלא דלא נפקי בכלוזא אבל נפקי בכלוזא רבנן לאו בני מיפק בכלוזא נינהו (ב״ב ז:) רב יהודה נשיאה רמא דשורא ארבנן אמר ליה ר״ל רבנן לא צריכי נטירותא. ופירש״י לאגלי גפא לשערי חומת העיר להציב בהם דלתות: לכריא פתיא. חפירת בור לשתות מים: אפילו רבנן. שהכל צריכים למים: דלא נפקי בכלוזא שאין הם עצמן יוצאין בהכרזה לחפור אלא שוכרים פועלים: דשורא. יציאות חומות העיר. והתוס׳ כתבו שר״ח פי׳ כריא פתיא להסיר גבשושית רחוב העיר וכן פי׳ הרא״ש ז״ל:

ואהא דאמרינן אבל נפקי בכלוזא רבנן לאו בני מיפק בכלוזא נינהו כתב הר״ן בשם התוספות דמשמע לכאורה דכיון שהם פטורין אפי׳ אחרים במקומן אין שוכרין והביאו נ״י:

(ב) ומה שכתב רבינו ולכן היו פטורים מכל מיני מסים ותשחוריות וכו׳ בפרק קונם יין (נדרים סב:) אמר רבא שרי ליה לצורבא מרבנן למימר לא יהיבנא אכרגא דכתיב מנדה בלו והלך לא שליט למירמא עליהון ואמר רב יהודה מנדה זו מנת המלך בלו זו כסף גולגלתא והלך זו ארנונא ובפ״ק דב״ב (ח.) גרסינן רב נחמן בר רב חסדא רמא כרגא לרבנן א״ל רב נחמן בר יצחק עברת מר אדאורייתא נביאי וכתובי וכו׳ ומייתי קרא דכתובי מדכתיב מנדה בלו והלך לא שליט למירמא עליהון ואמר רב יהודה מנדה זו מנת המלך בלו זו כסף גולגלתא והלך זו ארנונא. ופי׳ רש״י מנת המלך. מגבת מסים שהם מטילין על בני המדינה: ארנונא. עישורי תבואות ובהמות מדי שנה בשנה והרי״ף פירש ארנונא תשורה או ארוחה שעושים למלך כשעובר עליהם:

וכתב הר״ן מסתברא דכי אמרינן הכא דרבנן פטירי מכסף גולגולתא ומעישור תבואותיהם דוקא כגון שהמלך הטיל על בני העיר ליתן כך וכך מחמת מעשר תבואותיהם או מחמת מנין גולגלתן שיכולין ת״ח לומר לא הטיל המלך עליהם כלום אלא בשבילכם אבל אם אמר המלך שיתן כל אחד ואחד כסף גולגלתו ומעשר תבואתו אין עמי הארץ פורעים בשביל ת״ח והיינו כדאשכחן מקצת רבנן דיהבו כרגא כדאמרינן בסנהדרין (כז:) דבר חמא קביל עליה כרגא דרב פפי כולהו שני והיכי משכחת לה דרב פפי יהיב כרגא אלא ש״מ כדכתיבנא וכן נראה מדברי ר״ח וכן כתב הרמב״ן ז״ל עד כאן לשונו והביאו נ״י:

אבל הרא״ש כתב בשם ר״י הלוי דשמעינן מההוא עובדא דכובס דאיתא התם ומדאמר רב נחמן עברת מר אדאורייתא וכו׳ דכל מיני מסים ותשחוריות המוטלין על הציבור בין קבועים בין שאינם קבועים אין ת״ח חייבים לסייע בהם את הציבור עכ״ל ומדסתם ולא חילק נראה דאפילו אמר המלך שיתן כל אחד כסף גולגלתו ומעשר תבואתו פטורים הת״ח. ובתשובותיו כלל ט״ו דין ח׳ הביא תשובת הרמ״ה וכתוב בה כל מיני מסים וארנוניות ותשחוריות בין קבועים בין שאינם קבועים אין ת״ח חייבים לסייע בהן את הציבור כלל ואפילו המס הקצוב על כל איש ואיש בפני עצמו הציבור חייבין לפרוע משלהם כדי המס הקצוב על ת״ח כדי לפטרן דהא כרגא דהוא כסף גולגלתא אקרקף גברא מנח קאמרינן בכמה דוכתי (ב״ב נה:) ואמרינן דרבנן פטירי ואי לא משלמי צבורא עלייהו מדידהו היכי יכול למיפטרינהו מבי גנזא דמלכא אלא דחייבי צבורא למיפרע עלייהו ממונא דנפשייהו לבי גנזא דמלכא ואפילו היו עשירים שבישראל הצבור חייבין לפרוע בעבורם שלא מפני עניות נפטרו אלא מפני תורתן עכ״ל.

וכן כתב הרמב״ם בפירוש המשנה פ״ד ממסכת אבות וז״ל הקילה התורה מת״ח חק המלכות מן הארנוניות ואכסניות החיל וחוקים המיוחדים בכל איש ואיש והם הנקראים כסף גולגלתם יפרעו בעבורם הקהל וכן בנין החומות וכיוצא בהן ואפילו היה ת״ח בעל ממון לא יתחייב דבר מכל זה וכבר הורה רבינו יוסף הלוי לאיש במקום אחד שהיו לו גנות ופרדסים שהיה חייב בעבורם אלפים זהובים ואמר שיפטר מתת בעבורם דבר מכל מה שזכרנו מפני שהיה ת״ח ואף על פי שהיה נותן במס ההוא אפילו עני שבישראל עכ״ל.

וכ״כ בפ״ה מהלכות ת״ת וז״ל אין מחייבין אותו ליתן המס בין מס שהוא קצוב על בני העיר בין מס שהוא קצוב על כל איש ואיש ומה שהביא הר״ן ראיה לדבריו מההוא דבר חמא קביל כרגא דרב פפי כולהו שני י״ל דעד אותו הזמן היו פורעין הצבור כרגא דרב פפי ובר חמא קביל עליה לפרעו בעדו כולהו שני ולא יצטרך רב פפי להחזיק טובה לצבור ובתשובה אחת מצאתי כתוב שאפילו פירש המלך ואמר שהתלמידים יפרעו חלקם במס יש מן הדין על הקהל שהתלמיד שוכן בתוכם לפרוע חלקו דהא בתלמוד כסף גולגלתא אקרקפתא דגברא מנח אפ״ה אמרינן בפרק השותפין שהן פטורין ואם הדור כפני הכלב ויעיזו פניהם ולא ירצו להבריח זהרורי דמלכא מיניה יכול התלמוד לנדות ולשמת ע״ז ואפי׳ החרימו הקהל לפרוע המס וכללו התלמידים בכלל החרם אין החרם חל דארור בו שבועה ואין נשבעין לעבור על המצות ואם תקשה לדברינו מההיא דבר חמא דקביל עליה כרגא דרב פפי דכולהו שני אלמא דצורבא מרבנן יהיב כרגא תירץ רבינו מאיר ז״ל דהתם שלא כדין היו מטילין עליו וכעובדא (דב״ב ח.) דבעו ע״ה למירמא דמי כלילא ארבנן והיינו דשקל רב פפי כרגא דבר חמא ולא חש לשוחדא דאינו אלא כמבריח ארי מנכסי חבירו עכ״ל.

וז״ל רבינו ירוחם בסוף מישרים יש מי שכתב דמס הקצוב על כל אחד דאין הצבור מחוייבים לפרוע בשביל ת״ח וגדולי האחרונים הסכימו דאפי׳ מס כזה פורעין הצבור בעבורם עכ״ל.

ורבינו בטור ח״מ סי׳ קס״ג רביא סברת הרמב״ן ור״ח וכתב שאינו נראה להרא״ש אלא שבכל ענין פטורים ושכ״כ הרמ״ה והרמב״ם ז״ל וגם פה סתם כדבריהם:

וכתב א״א ז״ל ודוקא ת״ח שתורתן אומנתן וכו׳ ומיהו אם יש לו מעט אומנות וכו׳ עד נקרא תורתו אומנתו כ״כ הרא״ש והרמב״ן ונ״י בפ״ק דבתרא בשם ר״י הלוי וכתבו הרמב״ן ונ״י שבשם הרי״ף רבו העיד כן. וגם בתשובת הרמ״ה שהביא הרא״ש בתשובותיו כתוב כדברי ר״י הלוי וז״ל כל מיני מסים וכו׳ אין ת״ח חייבים בהם מיהו ה״מ בת״ח העוסקים בתורה כפי יכולת כל אחד ואחד ומקיימי מצות והגית בו יומם ולילה כפי כחן אבל ת״ח שאין עוסקין בתורה תדיר לפי כחן לא דיין לעשות במלאכתן כדי למצוא פרנסתן ופרנסת אנשי ביתן אלא שהם יגעים להעשיר ומבטלים התורה כדי לקבץ ממון הרבה הרי אלו חייבים בכל חיובי הצבור ע״כ:

וכתוב עוד בתשובה הנזכר וכן ת״ח המזלזלים במצות ואין יראת שמים על פניהם הרי אלו כקלים שבצבור ולא אמר הכתוב אלא כל קדושיו שאין פורענות באה לעולם בשבילם יצאו אלו שמזלזלים שם שמים:

וכתוב עוד שם שהבא להכריח ת״ח לפרוע מס בין על ידי ישראל בין ע״י נכרים אין רוח חכמים נוחה הימנו ואם לא יחושו על דבריו הרשות לחבטם ע״י נכרים לומר עשה מה שישראל אומרים לך וכל המסייע ומחזיר על ככה ה״ז מכבד את התורה ועליו נאמר עץ חיים היא למחזיקים בה עכ״ל:

(ג) ת״ח שהיתה לו סחורה למכור לא היו מניחין לשום אדם למכור וכו׳ בפ״ב דב״ב (כב.) מייתי עובדא דרב דימי מנהרדעא אייתי גרוגרת בספינה א״ל ריש גלותא לרבא פוק חזי אי צורבא מרבנן הוא לינקטו ליה שוקא ופסק כן הרא״ש וגם הרמב״ם פסקה בפ״ו מהל׳ ת״ת ודע שרבינו כתב בח״מ סימן קנ״ו בשם הרמב״ן דוקא דליכא נכרים דמזבני אבל אי איכא נכרים דמזבני לא דהא לית רווחא לצורבא מרבנן ואפסודי להנך ישראל בכדי לא מפסדינן:

(ד) ואם היה לו דין עם אחר ועומד לפני הדיין וכו׳ מקדימין דינו של ת״ח בפרק קונם יין (נדרים סב.) אמר רבא שרי ליה לצורבא מרבנן למימר צורבא מרבנן אנא שרו לי תגראי ברישא דכתיב ובני דוד כהנים היו מה כהן נוטל בראש אף ת״ח נוטל בראש ובפרק שבועת העדות (שבועות ל.) רב עולא בריה דרב עילאי הו״ל דינא קמיה דרב נחמן שלח ליה רב יוסף עולא חבירנו עמית בתורה ובמצות. ואמרינן התם דלהכי שלח ליה למישרי תיגרא כלומר לפסוק דינו קודם שאר בעלי דינים וכתבו התוס׳ והרא״ש דהא דאמרינן למישרי ליה תיגרא היינו דווקא כשבאו שני דינים בבת אחת דאם בא דין אחר תחלה צריך להקדימו כדאמרינן בסנהדרין כקטן כגדול תשמעון אי נמי עשה דכבוד התורה עדיף כדאמרינן בפרק בתרא דכתובות עכ״ל כלומר דגרסינן בר״פ בתרא דכתובות רב ענן אייתי ליה ההוא גברא כנתא דגלדנא וכו׳ שדריה לקמיה דרב נחמן שלח ליה נידייניה מר להאי גברא דאנא ענן פסילנא ליה לדינא אמר מדשלח לי הכי ש״מ קריביה הוא הוה קאים דינא דיתמי קמיה אמר האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף סלקי׳ לדינא דיתמי ואחתיה לדיניה והמרדכי כתב על מה שתירצו א״נ עשה דכבוד תורה עדיף מיהו קשה מכקטן כגדול תשמעון ואיני יודע מה קשה לו דהתם בדליכא עשה דכבוד תורה במילתא ורבינו כאן וגם בחשן משפט פסק כתירוץ שני שכתב וז״ל צריך הדיין שיקדים לדון הדין שבא לפניו תחלה דכתיב כקטן כגדול תשמעון אבל צריך להקדים דין של ת״ת אפילו הת״ח בא לסוף לכבוד תורתו אבל מדברי רש״י נראה שסובר כתירוצא קמא וכ״נ מדברי הרמב״ם שפסק בפ״ו מהלכות ת״ת אם היה לו דין והיה עומד בכלל בעלי דינים הרבה מקדימין אותו ומושיבין אותו ובפרק כ״א מהלכות סנהדרין כתב היו לפני הדיינים בעלי דין הרבה מקדימין דין היתום לדין האלמנה ודין האלמנה קודם לדין ת״ח ודין ת״ח קודם לדין ע״ה עכ״ל ולפ״ז צ״ל דההיא דפרק בתרא דכתובות שני הדינים באו כאחד ומאי דאמר הוי קאים דינא דיתמי קמיה היינו לומר שכשבאו שני דינים אלו לפניו היה רוצה להתחיל להתעסק בדינא דיתמי וכששמע מה ששלח לו רב ענן סלקיה כלומר הניח מלהתחיל בדין היתומים והתחיל בדינא דההוא גברא:

(ה) ומה שכתב ומושיבין אותו היינו לומר שאף על פי שמן הדין צריכים בעלי דינים לעמוד אם הוא ת״ח מושיבין אותו משום עשה דכבוד תורה כדאיתא בר״פ שבועת העדות (שבועות ל.):

(ו) כתב הרמב״ם עון גדול הוא לבזות ת״ח וכו׳ בפ״ו מהלכות ת״ת:

(ז) ומה שכתב ולא חרבה ירושלים עד שביזו בה ת״ח וכו׳ בפ׳ כל כתבי (שבת קיט:):

(ח) ומה שכתב וכל המבזה את החכמים אין לו חלק לעוה״ב בפרק חלק (סנהדרין צ.) תנן דאפיקורוס הוי חד מהנך שאין להם חלק לעוה״ב ובגמ׳ (צט:) רב ורבי חנינא דאמרי תרווייהו אפיקורוס זה המבזה ת״ח:

(ט) ומה שכתב והרי הוא בכלל כי דבר ה׳ בזה ג״ז שם כי דבר ה׳ בזה זה אפיקורוס:

(י) ומה שכתב ואם באו עדים שביזהו אפילו בדברים חייב נידוי וב״ד מנדין אותו ברבים בפ׳ בתרא דמ״ק (מועד קטן יז.) איתא דשמתוה אביי ורבא לההוא טבחא דאתפקר ברב טוביה ובפ׳ מי שמתו (ברכות יט.) אמר ריב״ל בכ״ד מקומות מנדין על כבוד הרב וחד מינייהו המספר אחר מטתן של ת״ח ומוכח לה ממתני׳ דפ״ד דעדיות דנידו את עקביא משום דאמר על שמעיה ואבטליון דוגמא השקוה וכ׳ הריב״ש בתשובה שלפנינו ח״ב סי׳ ל״ב ומדקאמר בית דין מנדין משמע חייבים לנדות וכן הוא בכל אותם כ״ד דברים שהזכיר הרמב״ם ועוד שאם לא היו חייבים לא היו מנדים אדם גדול כעקביה ולזה הוא מבואר שב״ד חייבים לנדות המבזה ת״ח לאחר מותו כ״ש המבזהו בחייו דאיכא צערא דגופא עכ״ל:

ומה שכתב הרמב״ם שמנדין אותו ברבים סתם נידוי ב״ד הוא ברבים ועוד יש ללמוד כן מעובדא דרב יהודה בר יחזקאל דפרק י׳ יוחסין (קידושין ע.) דאפיק שיפורי ושמתיה לההוא גברא דקרייה בר שויסקאל ובח״ג סימן ל״ג למד מהאי עובדא דרב יהודה דאפילו ביזהו שלא בפניו מנדין אותו:

(יא) ומה שכתב וקונסין אותו ליטרא זהב ירושלמי הביאוהו הרי״ף והרא״ש בפ׳ החובל המבייש את הזקן וכו׳:

(יב) ומה שכתב בכ״מ כלומר אפילו בב״ד שאינם סמוכים שאינם מגבים קנסות. וכ״כ בפ״ג מה׳ חובל ומזיק קבלה הוא בידינו שגובין קנס זה בכ״מ בין בארץ בין בח״ל מעשים היו אצלינו תמיד בכך בספרד ויש ת״ח שהיו מוחלים על זה וכך נאה להם ויש שתובע ועושים פשרה ביניהם אבל הדיינים היו אומרים למבייש חייב אתה ליתן לו ליטרא זהב עכ״ל.

וכתב הרשב״א בתשובה ודאי בירושלמי נסיב חכם בלשון זקן ולפיכך כל שמכבדין אותו מחמת תורתו ומהדרין אותו ועומדין מפניו בכלל זה והטענה בזה שכל הקובע עתים בתורתו וחכם במקומו עד שמכבדין אותו הכל בשביל תורתו ובא אחר ובוזהו הרי זה כמבזה תורתו שהרי הכל חוששין לתורתו ומכבדין אותו מחמתה וזה אינו חושבה ומבזה אותו הרי זה כאומר שאינו חושש לתורתו ואף ת״ח זה בשתו מרובה שכל שאחרים מכבדים אותו וזה מבזה בשתו מרובה והילכך נותן לו דמי בשתו שאם אין אתה אומר כן אף אנו נאמר שלא נאמרו דברים אלו אלא בגדול כר׳ יהודה בר חיננא שבו הוא שעשה רשב״ל מעשה ומ״מ צריך לדקדק בדבר היטב שיהיה אותו ת״ח נוהג כשורה הולך בנחת עם הבריות ומשאו ומתנו באמונה עמהן כדרכן של ת״ח הא לא״ה הוא בעצמו מבזה עצמו ומבזה תורתו ומשניא עצמו ותורתו ואין אחרים חייבים בכבודו ואם ת״ח שמניח עסקיו ועוסק במלאכת שמים זה דבר ברור הוא שאף בני עירו חייבים לעשות מלאכתו כדאיתא בסנהדרין עכ״ל.

כתב הריב״ש בתשובה ח״ג סימן פ׳ הדיין עשה שלא כהוגן באמרו לפקיד שיגבה מן האיש ההוא למלך ליטרא זהב על שחרף אותו כי אף אם האיש ההוא היה חייב נדוי או מכת מרדות מפני שביזה הדיין הממונה מן הקהל ויש בקללת הדיין לאו נוסף על שאר אנשים אבל ליטרא זהב אינו אלא על המבייש הזקן שזהו זקן שקנה חכמה וידענו שאין הדיין בגדר הזה אף אם הוא יודע ספר. ועוד שאף אם היה לו זכות בליטרא של זהב היה לו לתבוע זכותו ולא שימסרנו למלך טרם שיגמר הדין והדיין נתן זכותו למלך קודם שיתברר אם חייב אם לא זה קרוב למסירה כדאמרינן בהגוזל (קיז.) בההוא שותא דהוו מינצו עלה בי תרי ובחלק שני סימן רי״ז כתב אין כל החכמים שוים בליטרא של זהב אלא החכם שהוא רב מובהק בדורו ומורה הוראות דומיא דרבי יהודה בר חיננא דמייתי בירושלמי ואם אינו רב מובהק אלא שתורתו אומנתו וחכם קצת אז ב״ד שמים לו דמי בשתו לפי המבייש ומתבייש לפחות מליטרא זהב וגובין לו וזהו שאמרו שם המבייש את הזקן נותן לו דמי בשתו משלם כלומר דאע״ג דבשאר בני אדם ביישו בדברים פטור בזקן דהיינו שקנה חכמה לכבוד תורתו מחייבין המבייש לפרוע לו דמי בשתו ומ״מ להוסיף על ליטרא זהב ברב גדול אין לנו ודיו לחכם להיות כרבי יהודה בר חיננא יהיה מי שיהיה:

ומ״מ אף אם הוא חכם חוץ מכבודו לא עשה פועל חכם לשלח מדנים לקרות לשמעון רשע גמור שלא כדין על עסק משא ומתן שהיה ביניהם והוא נתן אצבע בין שיניו ומכשילו שיתריס כנגדו ודמי קצת למכה בנו גדול ועוד שיצא מתחת יד החכם הזה דבר שאינו מתוקן במה שעשה שטר מתנה לנכרי אלם מקנס ליטרא זהב כנגד שמעון והיה לו לתבוע זכותו לפני דייני ישראל ואף אי ליכא דינא בארעא והיה לו לדון בערכאות של נכרים לא היה לו למסור חבירו ביד נכרי אלם שתהא ידו תקפה עליו שלא כדין אלא שידון הוא בעצמו עמו ודמיא לבר ישראל דזבין ארעא לנכרי אמצרא דישראל משמתינן ליה וכו׳ וכ״ש בנדון זה שכבר ההיזק מבואר ולכן ראוי לבית דין להכריח את ראובן לסלק הנכרי מעל שמעון וגם אין נראה לדון לו בדין ליטרא זהב כמו שכתבתי אלא דלכבוד תורתו יש לבית דין לצוות על שמעון בכח נידוי לרצות ולפייס את ראובן ולבקש ממנו בפרהסיא בנא ובמטו שימחול לו ולהרבות עליו רעים על זה והמוחל ג״כ לא יהיה אכזרי וראוי לו למחול עד כאן לשונו ומהר״י קולון כתב בשורש קס״ג שבזמן הזה לא קנסינן ליטרא זהב:

ובסימן של״ד כתב כמה דברים בדין מבזה ת״ח:

[בדק הבית: כתב הרא״ש כלל ט״ו כל העושה תורתו קבע ומלאכתו עראי כגון שיש לו עתים קבועים ללימודו ואינו מבטלם כלל ושאר היום כשהוא פנוי הוא חוזר על הספר ולומד ואינו מטייל בשוקים אלא להשתכר פרנסת בני ביתו ולא להרבות ממון לזה אני קורא ת״ח והמביישו משלם המפורש בירושלמי ובלבד שלא סנו שומעניה אבל אם אין מעשיו מתוקנים יותר גרוע הוא מעם הארץ עכ״ל וכיוצא בזה כתב עוד קודם בזה בכלל הנזכר:]

(יג) ומה שכתב והמבזה את החכם אפילו לאחר מותו היו ב״ד מנדין אותו וכו׳ בירושלמי פרק אלו מגלחין אמרינן אהא דתנן בפ״ד דעדיות אמר להם דוגמא השקוה ונדוהו הדא אמרת המבזה זקן אפי׳ לאחר מיתה צריך נידוי ובפ׳ מי שמתו (ברכות יט.) אמרינן דהמספר אחר מטתו של ת״ח מנדין אותו וכתב הריב״ש בתשובה סי׳ כ״ז שמ״מ אין קונסין אותו ליטרא זהב משום דליטרא זהב הוא דמי בושתו ולא מצינו בושה למת דהא בביישו ישן ומת איבעיא לן בפרק החובל (בבא קמא פו:) משום דמבייש את הזקן חייב מכלל דמת אין לו בושה עכ״ל:

(יד) ומה שכתב אבל אם ביזה את החכם וכו׳ ט״ס יש כאן וז״ל הרמב״ם בפ״ו מהלכות ת״ת אבל אם היה החכם חי אין מתירין אותו עד שירצה החכם שנידוהו בשבילו וכ״כ ג״כ רבינו בסימן של״ד ונראה שזה נלמד מדגרסינן בפ״ק דחולין (יח.) ההוא טבחא דלא סר סכינא קמיה דרבא בר חיננא שמתיה ועבריה אכריז אבישריה דטריפה איקלעו מר זוטרא ורב אשי לגביה א״ל ליעיינו רבנן במילתיה דתלו ביה טפלי בדקה רב אשי לסכינא ונמצאת יפה ואכשריה א״ל מר זוטרא ולא ליחוש מר לסבא א״ל שליחותיה קא עבדינן משמע דאי לאו דשליחותיה קא עבדי לא היו רשאים להכשירו ומשמע דה״ה להתירו לא היו רשאים בלא דעתו: