(א) האב מיפר וכו׳ אפי׳ נדרה ע״ד רבים כן כתב התוס׳ בפ׳ השולח (גיטין ל״ה) בד״ה אבל נשאת דלענין נדרי אשתו אין לחלק בין ברבים בין עד״ר וכיון דברבים יש לה הפרה ה״ה עד״ר דכיון שאינה תלויה בדעתה דיכול להפר אפי׳ בלא חרטה כך יכול להפר בלא עד״ר עכ״ל ולפי טעם זה ה״ה באב דמפר נדרי בתו גם כן בלא חרטה וכן כתב הרא״ש לשם דאין לאשה כח לעקור דעת בעלה ולתלות בדעת אחרים ולא עדיף מכשאומרת איני רוצה שיפר הבעל וכ״ע ואפשר אפי׳ אם יבטל הבעל דעתו ויתן לה רשות לידור ע״ד אחרים אינו מועיל כיון דסתם אשה ע״ד בעלה היא נודרת ותלה הכתוב הפרתה בבעל יכול הבעל לחזור ממה שנתן לה רשות ואינו דומה לקיים ליכי עכ״ל ולפי שכתב ואפשר וכו׳ משמע דמספקא ליה להרא״ש ולפיכך לא כתבו רבינו ולענין הלכה אזלינן לחומרא דאם נתן הבעל רשות לידור ע״ד אחרים אין הבעל לבדו מפר ביום שמעו אלא צריך שגם אחרים נותנים דעתם להתיר הנדר ואז יתירנו החכם ודוקא בדאיכא דבר מצוה כדין כל נדר שהודר עד״ר ומיהו כיון שהוא ספק צריך גם כן שיפרנו הבעל ביום שמעו:

(ב) בגרה וכו׳ משנה פ׳ נערה המאורסה וכדכתיב בנעוריה בית אביה נערה ולא בוגרת ורצונו לומר אפי׳ הגדילה שהיא בת י״ב ויום אחד והביאה ב׳ שערות עדיין היא נערה וברשות אביה היא ומשתביא שתי שערות עד שתבגור ששה חדשים טפי לא וכדאמר שמואל אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד. וכל זמן שלא הביאה ב׳ שערות קטנה היא אבל קודם י״ב שנה ויום אחד אפי׳ הביאה ב׳ שערות אינן אלא שומא. עיין בנדה (דף ס״ה) ובקידושין (דף ע״ט):

(ג) ומ״ש והבעל מיפר עד שתתגרש והגיע גט לידה כן כתב גם הרמב״ם בפי״א והלשון משמע דהיתירא אתא לאשמועינן דכל זמן שלא הגיע הגט לידה יכול להפר ור״ל דאע״פ שמסר הגט לשליח ואינו יכול לבטל שלא בפניו אפ״ה כיון שעדיין לא הגיע הגט לידה ויכול לבטלו בפניהם הו״ל אשתו ומפר הנדרים שבנתיים ובית יוסף פי׳ בהיפך דאיסורא אשמועינן דבהגיע גט לידה אינו יכול להפר אע״פ שעדיין אינה מגורשת כגון שנתנה לה ע״ת או לאחר זמן עכ״ל וג׳ תשובות בדבר חדא דהלשון משמע דהיתירא אתא לאשמועינן ולא איסורא ועוד דזה כתבו רבי׳ בסמוך בפירוש ואם כן לאיזה צורך כתב כאן והגיע גט לידה ועוד דא״כ מאי עד שתתגרש דקאמר הלא בנותן לה ע״ת או לאחר זמן אינה מגורשת ואפ״ה אינו יכול להפר אלא הכי קאמר אפי׳ גירשה גירושין גמורים בלי תנאי ומיד אלא שעדיין לא הגיע גט לידה יכול להפר עד שיגיע גם כן הגט לידה:

(ד) היתה מגורשת מספק לא יפר לה נתן לה גט וכו׳ כן כתב הרמב״ם שם וראייתו מדתנן בפ׳ מי שאחזו (גיטין ע״ג) בנותן גט לאשתו וא״ל זה גיטך מהיום אם מתי מחולי זה מה היא באותן הימים רבי יהודה אומר ה״ה כאשת איש לכל דבריה רבי יוסי אומר מגורשת ואינה מגורשת ובגמ׳ ת״ר ימים שבנתיים בעלה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה וכו׳ דברי רבי יהודה וחכמים אומרים מגורשת ואינה מגורשת אלמא דלר׳ יוסי וחכמים דהלכתא כוותייהו ספיקא משוו לה ומספק אזלינן לחומרא באיסורא דאורייתא ואינו יכול להפר מכאן למדנו דכל שהיא מגורשת מספק וכן במגרשה ע״ת או לאחר זמן דבימים בנתיים דהו״ל מגורשת ואינה מגורשת אינו יכול להפר וכ״כ ב״י בקצרה:

(ה) שמעה שמת בעלה וכו׳ עד והפר לה בעלה הרי זה מופר כ״ז ברמב״ם שם וה״א בר״פ האשה שהלך בעלה משנה וגמרא ואע״ג דבחייבי לאוין ועשה קידושין תופסין והרי היא אשתו ויכול להפר לכתחלה מ״מ כתב והפר לה בעלה בלשון דיעבד משום דנשאה באיסור:

(ו) משתתארס עד שתכנס לחופה וכו׳ בפ׳ נערה המאורסה (נדרים ע״ג) תנן הבוגרת ששהתה י״ב חדש ואלמנה ל׳ יום ר״א אומר הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר וחכמים אומרים אין הבעל מפר עד שתכנס לרשותו (ובדף ע׳) קאמר תלמודא תנא בוגרת ששהתה י״ב חודש והכי מוקי לה תלמודא בפ׳ אע״פ (ד׳ נ״ז) אליבא דרב הונא אבל הרא״ש בפירושו בנדרים (ד׳ ע׳) כתב כיון דרב הונא איתותב ליתא לההיא אוקימתא אלא בעינן לפרושי בוגרת ששהתה י״ב חודש ומתני׳ חדא קתני ולא ושהתה בוי״ו וה״פ בוגרת ששהתה י״ב חודש בבגרותה ואלמנה שנתקדשו לכל אחת מהן נותנין ל׳ יום עכ״ל ומשמע ליה לרבי׳ מדברי הרא״ש הללו דנותנין ל׳ יום משעת קידושין בין בבוגרת בין באלמנה וז״ש כגון בוגרת ששהתה וכו׳ עד ושהתה אחר הקידושין ל׳ יום שחייב במזונותיה ותימה הלא הרא״ש בפסקיו בפ׳ אע״פ כתב בהדיא וז״ל מאי ולארוסה ל׳ יום אמר רב פפא ה״ק ארוסה בוגרת שעברה עליה י״ב בבגרותה ונתקדשה נותנין לה ל׳ יום כאלמנה משעת תביעה עכ״ל אלמא דמשעת תביעה נותנין ל׳ יום בין בבוגרת בין באלמנה וה״א להדיא בפ׳ אע״פ לא כתביעה דאלמנה אלמא דבאלמנה פשיטא לן דנותנים לה ל׳ יום משעה שתבעוה להכין עצמה לנשואין וא״כ גם מ״ש הרא״ש בפי׳ לנדרים כך כוונתו דבוגרת ששהתה י״ב חודש בבגרות ואלמנה שנתקדשו לכל אחת מהן נותנין ל׳ יום משעת תביעה אלא שקיצר לפי שאין כאן מקום דין זה ועוד דבא״ע סי׳ נ״ו כתב רבינו וז״ל ארוסה שתבעה הארוס לינשא נותנין לה י״ב חודש משעת תביעה וכו׳ ולאלמנה נותנין זמן ל׳ יום אלמא משמע דקאי אמ״ש תחילה ארוסה שתבעה דנותנין י״ב חודש משעת תביעה וקאמר השתא דאלמנה נותנין ל׳ יום משעת תביעה ואח״כ כתב ואם עברו עליה י״ב חודש בבגרותה ואח״כ נתארסה אין נותנין לה אלא ל׳ יום כמו לאלמנה ופי׳ רש״י משעת קידושין והרמ״ה פי׳ משעת תביעה וכ״כ הרא״ש ז״ל עכ״ל א״כ להרא״ש בין בוגרת בין אלמנה משעת תביעה קאמר ואף מה שפירש רש״י בפ׳ אף על פי אהא דקאמר רב הונא בגרה יום אחד ונתקדשה נותנין לה ל׳ יום כאלמנה וז״ל נותנין לה שלשים יום כאלמנה משעת האירוסין עכ״ל רש״י אין רצונו לומר דבאלמנה נמי נותנין ל׳ יום משעת אירוסין אלא ר״ל דלבוגרת נותנין ל׳ יום משעת אירוסין כמו שנותנין לאלמנה משעת תביעה דבאלמנה ליכא למ״ד דנותנין ל׳ משעת האירוסין והוא דבר פשוט בסוגיא וכן כתבו כל הפוסקים דנותנין ל׳ לאלמנה משעת תביעה אלא דבבוגרת איכא מחלוקת בין הפוסקים והכי עיקר ודלא כמ״ש רבינו דנמשך אחר הבנתו ממ״ש הרא״ש בפי׳ לנדרים ושרי ליה מאריה אין ספק שלא היתה שם דעת הרא״ש כן אלא כמ״ש בפסקיו בפ׳ אף ע״פ דבין בבוגרת ובין באלמנה נותנין לה ל׳ משעת תביעה והכי נקטינן וכן פסק הרמב״ם פ״י דאישות וכן פסק בש״ע בא״ע ואיכא למידק אמאי לא כתב רבינו כאן ג״כ כגון בתולה קטנה או נערה שנתארסה ושהתה י״ב חודש משתבעוה דחייב במזונותיה ואפ״ה אינו מיפר י״ל דכיון דאשמועינן דאפי׳ בבוגרת ובאלמנה דאין לאביה רשות בה אין הבעל מיפר א״כ כ״ש קטנה ונערה דיש לאביה רשות בה דפשיטא דאין הבעל יכול להפר אע״פ שחייב במזונותיה:

(5b) ומ״ש ולא האב לבדו אלא שניהם מפירין לה בשותפות הלשון משמע לכאורה דבכל הני דקחשיב קאמר דשניהם מפירין לה בשותפות וזה אי אפשר דהא בוגרת ואלמנה מן הנשואין ושומרת יבם מן הנשואין אין לאביה רשות בה ובע״כ דבאלמנה מן הנשואין מיירי הכי דאי במן האירוסין דינה כבתולה דעלמא דנותנין לה י״ב חודש כדכתב ה׳ המגיד פ״י מהלכות אישות וכן ש״י מן האירוסין מיפר האב לבדו כדכתב רבינו בסמוך וכאן כתב רש״י אין הבעל מיפר לבדו אלא שיעור לשון רבינו כך הוא משתתארס וכו׳ אין הבעל מיפר לבדו לא מיבעיא בנערה המאורסה שיש לאביה רשות בה אלא אפי׳ כגון בוגרת ואלמנה כו׳ וכן שומרת יבם וכו׳ שאין לאביה רשות בה אפ״ה לא נתרוקנה לרשות הבעל ואינו יכול להפר לבדו כלומר אע״פ שהבעל לבדו יש לו רשות בה אפ״ה אינו יכול להפר ומכ״ש בנערה המאורסה שאין הבעל מיפר לבדו כיון שיש לאביה רשות בה ומיהו גם האב אינו מיפר לבדו אלא שניהם מפירין לה בשותפות וא״כ מ״ש רבינו כאן ולא האב לבדו וכו׳ אין לו קשר עם מ״ש בסמוך לו אפ״ה אינו יכול להפר לבדו אלא הוא מקושר עם מ״ש תחלה בסמוך אין הבעל מיפר לבדו כאילו אמר משתתארס עד שתכנס לחופה אין הבעל מיפר לבדו ולא האב לבדו אלא שניהם מפירין לה בשותפות אלא שהכניס רבינו דבור אפי׳ חייב במזונותיה וכו׳ בין הדבקין ונסמך על המבין דאי אפשר לפרש מ״ש ולא האב לבדו אלא אנערה מאורסה שכתב תחלה משתתארס וכו׳ אין הבעל מיפר לבדו כאילו אמר אין בעל מיפר לבדו ולא האב מיפר לבדו וכו׳ כדפרי׳ והשתא ניחא שחזר וכתב רבינו בסמוך דין ש״י וז״ל ואפילו יש להם יבם שזקוקה לו ועשה בה מאמר מיפר האב לבדו וגם סותר מ״ש כאן בש״י דאין הבעל מיפר לבדו דמשמע דבשותפות האב מיפר אלא ודאי כאן מדבר בשומרת יבם מן הנישואין דאף ע״פ שאין לאביה רשות בה אלא הבעל לבדו אפ״ה אינו מיפר ובסמוך מדבר בש״י מן האירוסין דמיפר האב לבדו והב״י כתב מ״ש עיין עליו אבל מ״ש הוא הנכון:

(ט) ומ״ש ואפילו נדרים שהיו עליה קודם שנתארסה כ״כ הרא״ש בפסקיו ריש פ׳ נערה המאור סה וז״ל ואף נדרים שנדרה קודם שנתארסה האב והארוס מפירין אותן דהכי משמע לישנא דקרא ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה וגו׳ דארוס מיפר בקודמין משום שותפין דאב אבל נשאת אין הבעל מיפר נדרים שהיו עליה דאין הבעל מיפר בקודמין דכתיב ואם בית אישה נדרה עד כאן לשונו:

(י) ומ״ש שהרמב״ם כתב שצריך שישמעו שניהם ביום אחד וכו׳ בפי״ב כ״כ ולמדו מדכתיב ואם הניא אביה אותה ביום שמעו וגומר ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה ושמע אישה ביום שמעו וגומר דא״א לפרש דשמע אישה ביום שמעו של אישה דאין ללשון זה הבנה אלא מהכי קאמר קרא ושמע אישה ביום שמעו של אב והפר האב דאחר שהפר האב ושמע הארוס ה״ז מיפר ביום שמוע האב וכן פסק סמ״ק בסימן ק״ז וכן פסק הסמ״ג וכתב עוד וכן מוכח בתוספתא וגם בגמ׳ שלנו בפרק נערה (דף ע״ב) אומר כגון דלא שמע הארוס ושמע האב דבו ביום מצי הארוס מיפר מכאן ואילך לא מצי מיפר עכ״ל ותימה דבגמ׳ לא קאמרינן הכי דבו ביום מצי הארוס מיפר וכו׳ אלא סתמא קאמר כשלא שמע הארוס ושמע האב דבו ביום הוא דמצי מיפר מכאן ואילך לא מצי מיפר ופי׳ הרא״ש והר״ן דמשום שמיעה דאב הוא דקתני בו ביום דאי עבר יום שמיעה דאב לא מצי למתני אביה ובעלה מפירין נדריה אבל לעולם כ״א מיפר ביום שמעו אע״פ שלא שמעו ביחד וכן כתב הרא״ש בפסקיו ר״פ נערה המאורסה וז״ל ומיפר האב ביום שמיעה וא״צ שיפר ביום ששמע הבעל עכ״ל ותימה למה לא כתב כן רבינו בשם הרא״ש אלא הביא דברי הרמב״ן וכתב עליו והכי מסתבר ומיהו צריך ליישב לישנא דקרא דאמר ושמע אישה ביום שמעו ונראה דגם הרמב״ן מודה דאי אפשר לפרש קרא אלא דשמע אישה ביום שמעו של אב אלא דס״ל דלא כתב קרא הכי לומר שאין הנדר מופר אא״כ שמעו שניהם ביום אחד דודאי הפרה איכא אף על פי שלא שמעו ביום אחד וכדמשמע מאידך קרא דכתיב בתריה ואם ביום שמוע אישה יניא אותה וגו׳ דמשמע דבאיזה יום שיהיה דששמע והפר אפי׳ ביום שלאחריו מופר אלא קרא קמא אצטריך לאורויי דאע״פ שהאב הפר ביום שמעו ואח״כ שמע גם הבעל ביום שמעו של אב והחריש לה וקמו נדריה שלא אמרינן כיון ששמע הבעל בו ביום שהפר האב והחריש לה מסתמא הסכים להפרת האב וכאילו הפר גם הבעל אלא אינו מופר ואצ״ל אם לא שמע הבעל בו ביום שהפר האב אלא למחר והחריש לה דפשיטא דאינו מופר ולענין הלכה בפלוגתא דרבוותא נקטינן לחומרא כהרמב״ם ודעימיה והכי משמע ממה שהביא בש״ע שני הדיעות ולא הכריע גם ממ״ש דעת הרמב״ם בסתם ודעת הרמב״ן כתב בלשון י״א:

(ו) ואם קיים האחד וכו׳ פירוש אע״ג דכשהאב לבדו מיפר או הבעל לבדו מיפר אם קיימו יכול לישאל על הקיום כמו שיתבאר בסמוך בנערה המאורסה אינו כן דכיון דהאב והבעל מפירין ביחד וחלה הקמה בין שתי ההפרות נתבטלה הפרתו ואפי׳ אם יפר הראשון עמו פעם שנית אינו מועיל וכ״כ הרמב״ם בפי״ג דנדרים וכ״כ הרא״ש בר״פ נערה המאורסה וכ״ע וי״מ דיש תקנה דיפר הראשון עמו פעם שנית וראשון עיקר והכי משמע לישנא דמתניתין וכולי עכ״ל ועיין במ״ש הר״ן שם ריש הפרק (דף ס״ז ע״א):

(ז) ומ״ש וכן שומרת יבם במשנה בפרק נערה (נדרים ע״ד.) פלוגתא דתנאי ופסקו הפוסקים כר״ע דמוקמינן בגמרא דמיירי דאפי׳ עשה בה מאמר לא יפר אפי׳ אין שם אלא יבם א׳ והרמב״ם ספי״א כתב ואפי׳ יבם אחד ליבמה אחת אינו מיפר וכו׳ עכ״ל אבל בגמרא לא הוזכר ליבמה אחת אלא יבם אחד:

(יב) הלך האב או שלוחיו וכו׳ בפ׳ בתרא דנדרים (נדרים ע״ט) מפרש דהא דתנן בפ׳ נערה המאורסה (נדרים ע״א) זה הכלל כל שלא יצאת לרשות עצמה שעה אחת אביה ובעלה מפירין נדריה אתא לאתויי הלך האב עם שלוחי הבעל או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל בנערה המאורסה דאביה ובעלה מפירין נדריה והא דתנן בפ׳ בתרא (נדרים פ״ט) זה הכלל כל שיצאת לרשות עצמה שעה אחת אינו יכול להפר אתא לאתויי מסר האב לשלוחי הבעל או שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל שאין הבעל מיפר בקודמין פי׳ דכיון דיצאת מרשות אב לרשות עצמה שוב אין הבעל מיפר נדריה אפי׳ לאחר שנכנסה לחופה לפי שאין הבעל מיפר בקודמין ואצ״ל דאינו מיפר מקמי שנכנסה לחופה דכיון דיצאה לרשות עצמה ואין האב מיפר גם הבעל אינו מיפר וכן נראה להדיא מדברי הרמב״ם בפי״א דנדרים שכתב וז״ל ומאימתי מיפר הבעל נדרי אשתו ושבועתיה משתכנס לחופה וכו׳ וכ״ע מת האב אחר שנתארסה ונדרה אחר מותו אין הבעל מיפר שאין הבעל מיפר נדרי אשתו עד שתכנס לחופה עכ״ל אלמא מדכתב בסתמא משמע ודאי דאע״פ ששלח הבעל שלוחיו להכניסה לחופה אין יכול להפר אלא עד שתכנס לחופה ואע״פ שמת האב ונתרוקנה רשות לבעל א״כ כ״ש בחיי האב אלא שמסרה לשלוחי הבעל והב״י השיג על רבינו ומפרש דאף מקודם שנכנסה לחופה יכול הבעל להפר דהו״ל הך מסירה כנשואין וכנראה מדברי הר״ן (דף פ״ט) וכן נראה מדברי הרמב״ם בפי״א דנדרים ועוד האריך ולפעד״נ מדברי הרמב״ם בהיפך כדפרי׳ ושלא כדברי הר״ן גם מסוף דברי ב״י משמע דהכי עיקר כמ״ש רבינו והכי נקטינן לחומרא באיסורא דאורייתא ובש״ע כתב כך בלשון י״א:

(יג) מאורסה שלא שמעו אביה ובעלה את נדרה עד שבגרה וכו׳ משנה וגמרא בפרק נערה המאורסה (נדרים ע׳) ואף ע״ג דכבר כתב רבינו בתחילת סימן זה בבוגרת שנתקדשה דאפי׳ חייב במזונותיה אינו יכול להפר מ״מ איצטריך הכא לאשמעינן דאף ע״פ שנתקדשה קודם שנתבגרה והיה מיפר בשותפות האב אפ״ה אינו מיפר לאחר שנתבגרה ונ״ל עוד דאף להרמב״ן והרא״ש ורבינו דכ״א מיפר ביום שמעו אפי׳ הכי מאורסה שהפר לה אביה ביום שמעו קודם שבגרה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שבגרה אינו יכול להפר דלעולם אין הבעל מיפר אלא בשעה שיכול להפר בשותפות האב וכדתניא שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת האב דאינו יכול להפר וכמו שיתבאר בסמוך אף בבגרות כן וכדאמר בגמ׳ (ע׳) מכדי מיתה מוציאה מרשות אב ובגרות מוציאה מרשות אב מה מיתה לא נתרוקנה רשות לבעל אף בגרות לא נתרוקנה רשות לבעל:

(יד) נדרה ושמע אביה והפר לה חלקו וכו׳ לכן דרך ת״ח וכו׳ משנה בפ׳ נערה (נדרים ע״ב) דרך ת״ח עד שלא היתה בתו יוצאת מאצלו א״ל כל נדרים שנדרת בתוך ביתי ה״ה מופרין וכן הבעל עד שלא תכנס לרשותו א״ל כל נדרים שנדרת עד שלא תכנסי לרשותי ה״ה מופרין שמשתכנס לרשותו אינו יכול להפר ואיכא לתמוה אמ״ש רבינו כל נדרים שנדרת משארסתיך יהיו מופרין דמשמע אבל מקודם שאירסה לא והא ליתא וכדמשמע נמי מל׳ המשנה דא״ל כל נדרים שנדרת עד שלא תכנסי לרשותי וכו׳ גם הרמב״ם ספי״א והסמ״ג כתבו משארסתיך והוא תימה ונראה שכך היתה גרסתם במשנה והכי משמע מפירוש הרמב״ם במשנה ואף ע״ג דארוס מיפר בשותפות אף הנדרים שנדרה קודם שנתארסה לא תנן כל נדרים שנדרת עד שלא תכנס לרשותי משום דס״ל לתנא דמתניתין דמסתמא ודאי כי היכי דדרך ת״ח לומר לבתו קודם שתכנס לחופה להתיר לה הנדרים שנדרה בתוך ביתו ה״נ ודאי היה מתיר לה כל הנדרים מתחלה קודם שתתארס ואמר לה כל הנדרים שנדרת בתוך ביתי עד עתה ה״ה מופרים דכיון דביד האב להפר לבדו למה ימתין עד שתתארס שאז לא יוכל להפר אלא בשותפות ואם כן אין הבעל יכול להפר אלא הנדרים שנדרה משאירסה ועוד אפשר ליישב הרמב״ם והסמ״ג דס״ל דהבעל יכול להפר אף ע״פ שלא שמע ולמדו ממתניתין דהכא דמיפר אף ע״פ שלא ידע נדריה ולא שמע על איזה דבר נדרה וכמו שיתבאר בסמוך השתא לפ״ז מסתברא דדוקא בנדרים שנדרה משנתארסה דבאת לרשותו במקצת התם הוא דיכול להפר אף ע״פ שלא שמע אבל מה שנדרה מקמי שנתארסה לא מסתברא דיפר לה כשלא שמען ולהכי תנן משארסתיך לפי גירסתו ואף להרא״ש ורבינו דאין הבעל יכול להפר כשלא שמען ומפרש דלא מהני כשיאמר לה כל נדרים שנדרת וכו׳ אלא אם כן דשמע להו בתר הכי דהשתא מהני מה שאמר לה בתחלה כל נדרים שנדרת וכו׳ שאין צריך לחזור ולהפר כשישמע נמי סבירא ליה דלא מהני הך הפרה אלא בנדרים שנדרה תחתיו משנתארסה אבל לא מהני במה שנדרה קודם שנתארסה כיון שלא שמע הנדרים בשעה שא״ל כל נדרים שנדרת וכו׳ דלא נגעו בהפרה זו אלא מטעם דכשתבא לרשותו לגמרי לאחר כניסתה לחופה ויהא נודע לו נדריה מהני ההפרה שהפר לה בקודמים כשהיתה ברשותו במקצת דהיינו משנתארסה ומש״ה נקט תנא משארסתיך:

(טו) מת הבעל וכו׳ משנה שם (דף ע׳) מת אביה לא נתרוקנה רשות לבעל מת הבעל נתרוקנה רשות לאב בזה יפה כח האב מכח הבעל ובגמ׳ יליף מהיקישא דאף בנדרים שנראו לארוס פי׳ ששמע בהן קודם שימות ולא הספיק להפר עד שמת בו ביום האב מיפר לחודיה. ומ״ש מיפר האב לבדו ביום שמעו אפי׳ לא שמע ביום שמת הבעל וכו׳ ברייתא לשם (דף פ״ח וריש דף ע״ב) וכתב הרא״ש לשם דוקא כשמת הבעל ביום שמיעתו ולא קיים הנדר וכו׳ וגם לא הפר דאילו הפר קודם שמת אפי׳ מת ביום שלאחריו יכול האב להפר אבל אם קיים הנדר ביום שמעו קודם שמת אפי׳ שמע האב בו ביום והפר לאחר שמת לא הוי הפרה וכן אפי׳ אם לא קיים ולא הפר אלא שתק ומת ביום שלאחריו אין האב יכול להפר וכל זה לדעת הרמב״ן ורבינו דלעיל שכל אחד מיפר ביום שמעו. ומ״ש אף ע״פ שהפר חלקו וכו׳ פי׳ הרא״ש דכיון שלא נגמרה ההפרה בחיי האב נתבטלה גם הפרת הבעל וצריך האב להפר הכל עכ״ל והרמב״ם לא פסק כך עיין בב״י אבל רבינו נמשך אחר דברי הרא״ש בפסקיו ובש״ע הביא ב׳ הדיעות נראה שדעתו להחמיר כהרמב״ם:

(טז) כנסה ומת אפי׳ לא כנסה ממש וכו׳ פי׳ כיון שמסרה לו האב יצאת מרשות אב וכל הנדרים שנדרה אחר שמסרה לו האב קודם שמת הבעל אין האב יכול להפר לה אותן נדרים ואע״פ שהיא נערה וחזרה לרשות אביה מן האירוסין ומיפר נדרים שתדור אחר מיתת הבעל מ״מ אותן הנדרים שנדרה אחר שמסרה לו וקודם מיתת הבעל אינו יכול להפר וה״א פ׳ נערה שנתפתתה ריש (כתובות מ״ט) תנא דר״י ונדר אלמנה וגרושה וגומר את״ל והלא מוצאת מכלל אב ומוצאת מכלל בעל אלא הרי שמסר האב לשלוחי הבעל וכו׳ ונתארמלה בדרך או נתגרשה היאך אני קורא בה בית אביה של זו או בית בעלה של זו אלא לומר לך כיון שיצאת שעה אחת מרשות אב שוב אינו יכול להפר ופירש״י דזו שנדרה בדרך שמסרוה לשלוחין בא כתוב זה ולימדך שלא תקרא לה בית אביה אלא בית אישה ולא נתרוקנה רשות לאב במיתתו של בעל ושוב אינו יכול להפר וכולי אלמא דדוקא בנדרים שנדרה בדרך כשמסרוה לשלוחין קאמר דאם מת הבעל אין האב יכול להפר אותן נדרים והדבר פשוט דדין זה שכתב רבינו לא מיירי בכנסה לחופה אלא שכנסה לרשותו בלבד או שמסרה האב לשלוחין של בעל ומת דאילו כנסה לחופה שוב אין לאב רשות בה אפי׳ לענין נדריה שתדור אחר מיתת הבעל אפי׳ בעודה נערה וז״ש רבינו כנסה ומת אפי׳ לא כנסה ממש וכו׳ שלא כתב כנסה לחופה ומת וכו׳ אלא כתב כנסה ומת פי׳ כנסה לרשותו ומת לא מיבעיא דכנסה לרשותו ממש לחצר שלו אלא אפי׳ לא כנסה ממש לרשותו אלא שמסרה לו האב וכו׳ ועודה בדרך ונדרה בדרך ומת בעודה נערה וכו׳ אינה חוזרת לרשות האב והב״י השיג על דברי רבינו ובש״ע נמשך לדעתו וכתב וז״ל כנסה או שמסרה לו האב או שלוחין להכניסה ומת בעודה נערה אינה חוזרת לרשות האב עכ״ל. ושארי ליה מאריה דפשיטא היא דכל שלא כנסה לחופה אף ע״פ שכנסה לרשותו חוזרת לרשות האב כדין אלמנה מן האירוסין אלא לענין הנדרים שנדרה בדרך לאחר שמסרה לבעל ומת קאמרינן דאין האב יכול להפר וכדברי רבי׳ וכדמוכח בפ׳ נערה שהבאתי:

(יז) כנסה ונדרה וכו׳ פי׳ ארוס שכנסה לארוסתו לרשותו לחצר שלו ולא דכנסה לחופה אלא דכנסה לרשותו כדפרישית בסמוך ואפי׳ לא כנסה ממש לרשותו אלא שמסרה לו האב וכו׳ ונדרה באותן הימים ולא שמע הבעל וגרשה וחזר וארס כו׳ אפ״ה אינו יכול להפר וכו׳ כלומר דאילו לא כנסה לרשותו אלא שארסה ונדרה בבית אביה ולא שמע הארוס וגרשה וחזר וארסה או אירסה אחר פשיטא דאביה וארוס האחרון מפירין לה בשותפות אף מה שנדרה קודם שנתגרשה דהארוס מיפר בקודמין וכיון שלא שמע קודם גירושין ליכא למימר דגירושין כהקמה דמי כמו שיתבאר אבל זו שכנסה לרשותו דיצאת שעה אחת מרשות אביה ואין האב יכול להפר אותן נדרים שנדרה באותן הימים כדפרי׳ בסמוך אם כן גם הבעל אינו יכול להפר אותן הנדרים אפי׳ לאחר שחזר ואירסה דאין הבעל מיפר אלא בשותפות האב וכיון דהאב אינו יכול להפר גם הבעל אינו יכול להפר אבל הנדרים שתהא נודרת לאחר שחזר ואירסה מיפר בשותפות האב דכיון דלא כנסה לחופה אלא כנסה לרשותו אי נמי שמסרה האב לבעל או לשלוחיו וגירש אם כן דינה כשאר ארוסה דנתגרשה מן האירוסין ועודה נערה דחזרה לרשות האב והאב והארוס האחרון מפירין בשותפות כמו שיתבאר וכל דין זה נלמד מהדין שכתב רבינו בסמוך וגם בכאן השיג ב״י על דברי רבינו ושגגה היא לפני השליט:

(יח) מת האב משנתארסה וכו׳ שם ברייתא (דף ס״ח) שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת האב זו היא ששנינו מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל:

(יט) ומ״ש רבינו ואפי׳ שמע הבעל וכו׳ אע״ג דברייתא קתני ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת האב ס״ל דלאו דוקא אלא ה״ה נמי היכא דשמע הבעל דתני לה נמי בברייתא וכך הוא גירסת הרא״ש שכתב בפירושו וז״ל שמע בעלה ולא הפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת האב אין הבעל יכול להפר שאין הבעל מיפר אלא בשותפות. וקמ״ל הך בבא דלא תימא היכא דשמע בחיי האב והיה ראוי להפר אם מת האב יפר הכל קמ״ל דאין הבעל מיפר אלא בשותפות וכו׳ עכ״ל וכ״כ הרמב״ם בפי״א אפי׳ שמע הבעל וכו׳ וכ״כ הר״ן שם ע״ש קמאי ומביאו ב״י:

(כ) ומ״ש או ששמע הבעל והפר חלקו וכו׳ ג״ז ברייתא שם. והרא״ש הקשה אהך דאם האב הפר חלקו ומת למה יגרע כח הבעל במיתת האב שלא להפר חלקו וי״ל דכיון דלא נגמרה ההפרה בחיי האב נתבטל גם הפרת האב והיה הארוס צריך להפר הכל עכ״ל:

(כא) שמע אביה והפר לה וכו׳ ברייתא שם ריש (דף ס״ט) פלוגתא דב״ש וב״ה והלכה כב״ה דאמרי אין האב יכול להפר דמקליש קליש ופי׳ הרא״ש דכיון דהפר האב חלקו מיד מקליש קליש חלק הבעל ואין בו כדי להורישו לאב ולא תפסה בו זכייה. ונראה דמ״ש ולא הספיק הבעל לשמוע וכו׳ לרבותא נקט הכי דלא מיבעיא בדשמע הבעל דזכה בהן הבעל במקצת ומטעם ירושה נגע בהן האב דפשיטא דאין בו כח להורישו כיון דאקליש אלא אפי׳ לא שמע ולא זכה בהן הבעל כלל ואיכא למימר דמה שיפר האב עכשיו לאו מטעם ירושה אלא כתחלת הפרה היא קמ״ל. ומ״ש הרמב״ן דוקא וכו׳ טעמו דאם מת ביום ששמע האב השתא כיון שהאב יכול להפר כל היום חשבי׳ במה שהפר תחלה כאילו לא הפר ומה שמיפר עתה לאחר מיתה כתחלת הפרה היא ומיפר הכל ביחד דיש לו כח להפר כל יום שמעו:

(כב) ומ״ש והרמב״ם כתב שאם חזרה ונתארסה בו ביום וכו׳ נראה לפע״ד מלשון רבינו מדאמר והרמב״ם כתב דס״ל דהרמב״ם חולק אדברי הרמב״ן וה״ט דהלא צריך לפרש דברי הרמב״ם דבנתארסה בו ביום ששמע האב והפר קאמר דאם לא תפרש כן אלא תפרש דנתארסה בו ביום שמת הבעל לאחר יום ששמע האב הוא אין האב יכול להפר בשותפות הארוס השני כיון דצריך שישמעו ביום אחד להרמב״ם כדלעיל והשתא כיון דהרמב״ם קאמר דביום ששמע האב והפר מת הבעל וחזרה ונתארסה בו ביום דהאב חוזר ומיפר עם הארוס השני אלמא דלא ס״ל להא דהרמב״ן דאי ס״ל כוותיה לא היה צריך להפר בשותפות עם הארוס השני דכיון דביום שמיעה הוא חוזר האב ומיפר הכל ביחד להרמב״ן אלא צ״ל להרמב״ם דאפי׳ ביום השמיעה אינו יכול לחזור ולהפר הכל ביחד כיון דאקליש נ״ל אבל בש״ע כתב תחלה כהרמב״ן וז״ל ודוקא שמת אחר יום שמיעה כו׳ ואח״כ כתב כהרמב״ם ואם חזרה ונתארסה בו ביום אף ע״פ שמת הארוס הראשון אחר יום שמיעת האב חוזר ומיפר עם הארוס השני ותימה הלא להרמב״ם אינן יכולין להפר בשותפות כיון שלא שמעו שניהם ביום אחד וכמ״ש מקודם בסעיף ה׳:

(כג) ומ״ש רבינו ואינו נראה וכו׳ כתב ב״י דהר״ן הוקשה לו כך ותירץ דהיכא דאיכא ארוס אחרון חזינן להאי ארוס אחרון ככרעיה דראשון וכיון דמארוס לארוס קאתי אע״ג דאקליש ליה נדרא מצי אב ובעל להפר עכ״ל:

(כד) נדרה והיא ארוסה ומת הבעל בין קודם שמיעה בין לאחר שמיעה וכו׳ שם במשנה ריש (דף ע״א) נדרה והיא ארוסה נתגרשה בו ביום נתארסה בו ביום אפי׳ למאה אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה ובגמ׳ יליף לה מקרא דארוס אחרון מיפר נדרים שנראו לארוס ראשון פי׳ נראו לארוס ראשון ששמע בהן קודם שימות או קודם שגירשה את״ל דגירושין לאו כהקמה דמיא ולפי דלא איפשיטא הך בעיא אי גירושין כהקמה או לא ולחומרא כמ״ש רבינו בסמוך לפיכך כתב רבינו דין זה במת הבעל דאפי׳ מת לאחר שמיעה הארוס האחרון מיפר נדרים שנראו לארוס הראשון ומ״ש דהרמב״ם כתב שאין מיפר אלא בשלא שמע קודם שמת כך מבואר ממ״ש בפי״א וז״ל נערה מאורסה שנדרה ושמע אביה לבדו והפר לה ומת הארוס קודם שישמע ונתארסה בו ביום אפי׳ לא קיים אביה וארוס האחרון מפירין נדריה שנדרה בפני ארוס ראשון שמת קודם שישמע עכ״ל והשתא מדכתב דמת הארוס קודם שישמע אלמא דס״ל דאם שמע קודם שמת אינו יכול להפר בשותפות עם הארוס האחרון דאין הארוס האחרון מיפר הנדרים שנראו לארוס הראשון וכיון שהאחרון אינו מיפר גם האב אינו יכול להפר דכיון שהפר לה האב קודם שמת הבעל שוב אינו יכול להפר לבדו אחר שמת הבעל וכמ״ש באותו פ׳ או ששמע האב והפר לה ומת הבעל קודם שישמע אין האב לבדו יכול להפר נדרים אלו שנראו לארוס ראשון אלא בשותפות ארוס האחרון אם נתארסה בו ביום כמו שביארנו עכ״ל גם כאן כתב הרמב״ם ומת הבעל קודם שישמע משום דבכה״ג דוקא קאמר דיכול להפר בשותפות ארוס האחרון דאילו מת הבעל לאחר ששמע לא יוכל האב להפר בשותפות דכיון דאין הארוס האחרון מיפר הנדרים שנראו לארוס הראשון כששמע בהן קודם שמת א״כ גם האב אינו מיפר כיון שכבר הפר האב קודם שמת הארוס ומה״ט כתב עוד באותו פ׳ שמע אביה ולא שמע הארוס ומת בו ביום הארוס או ששמע גם הארוס והפר או ששתק ומת בו ביום נתרוקנה רשות לאב והאב יכול להפר עכ״ל דהתם כיון שלא הפר האב בו ביום ששמע אין לחלק בין לא שמע הבעל או שמע ושתק ומת בו ביום דבין בזו ובין בזו קאמר דהאב יכול להפר כיון שאינו מיפר בשותפות דמיירי בלא נתארסה לאחר אבל היכא שנתארסה לאחר קאמר הרמב״ם דאינו מיפר בשותפות אא״כ דמת הארוס קודם שישמע זאת הוא דעת הרמב״ם ולכן השיג עליו רבינו ואמר ולא נהירא משום דבפ׳ נערה קאמרינן דאף בנדרים שנראו לארוס הראשון מיפר האחרון בשותפות האב מיהו נראה ליישב דברי הרב רבינו משה בר מיימוני דמחלק בין היכא דקליש נדרא כגון שהפר האב מתחלה התם הוא דקאמר הרב דאין האב מיפר בשותפות ארוס האחרון אא״כ בדמת הראשון קודם ששמעו אבל היכא דלא הפר האב מתחלה כגון דין זה שכתב רבינו כאן נדרה והיא ארוסה ומת הבעל וכו׳ מודה הרמב״ם דמיפר האב בשותפות ארוס האחרון אפי׳ שמע הראשון בהן קודם שמת וכמ״ש רבינו תדע שהרי באותו פ׳ כתב הרב וז״ל שמע ארוס ראשון והפר ומת ואח״כ שמע האב ונתארסה לאחר בו ביום אביה עם הארוס האחרון מפירין נדריה עכ״ל אלמא דס״ל דהאחרון מיפר בשותפות האב נדרים שנראו לראשון ושמע בהן קודם שמת וא״כ דברי הרמב״ם יהיו סותרים זו את זו אלא בע״כ דצריך לחלק דהכא שלא הפר האב מתחלה לא אקליש נדרא ואלים כחו דאב יכול להפר בשותפות ארוס האחרון אף בשמע בהן ארוס ראשון קודם שמת אבל כשהפר האב מתחלה לא יוכל האב להפר בשותפות האחרון אלא היכא שמת הראשון קודם ששמע בהן דהשתא כיון שלא נראו הנדרים לראשון יכול האחרון להפר בשותפות האב אף ע״ג דקליש נדרא והב״י האריך וחשב שרבינו לא עלה על דעתו שהרמב״ם מחלק בין מיתה לגירושין ושארי ליה מאריה שיחס לרבינו טעות מפורסם בזה שהלא החילוק דבין מיתה לגירושין מפורש בדברי הרמב״ם גם בדברי רבינו ואי אפשר שיהא נעלם ממנו החילוק תוך כדי דיבור אלא כדפרי׳ הוא האמת דרבינו עלה על דעתו דהרמב״ם אינו מחלק בדין זה בין קלוש נדריה ללא קלוש ולפיכך השיג עליו ואמר ולא נהירא אבל העיקר כדעת הרמב״ם דאיכא לחלק והא דאמרינן בפ׳ נערה דהאחרון מיפר בשותפות אף נדרים שנראו לראשון אין זה אלא היכא דלא הפר האב מתחלה דלא קליש נדרה השתא ודאי אלים כחו דאב ומיפר בשותפות עם האחרון והכי נקטינן וכך פסק בש״ע:

(כה) ומ״ש והא דאמרינן שחוזרת וכו׳ כלומר שהאב יכול להפר בשותפות עם האחרון אע״ג דהראשון שמע מקודם ודלא כהרמב״ם לפי דעת רבינו דוקא כשמת הבעל מן האירוסין וכו׳ ופשוט הוא מתוך אותה בעיא אי גירושין כהקמה הוא ע״ש (דף ע״א וע״ב):

(כו) אין האב מיפר וכו׳ משנה פ׳ נערה המאורסה (נדרים ע״ו) הפרת נדרים כל היום יש בדבר להקל ולהחמיר כיצד נדרה בלילי שבת יפר בלילי שבת וביום השבת עד שתחשך נדרה עם חשכה מיפר עד שלא תחשך שאם חשכה ולא הפר אינו יכול להפר ובברייתא פליגי ר״י בר יהודה וראב״ש וסברי מעת לעת ואסיקנא דאין הלכה כאותו הזוג. ומה שכתב ואם עבר היום ושתק אפילו לא כיון וכו׳ מסקנא דגמ׳ סוף פ׳ נערה המאורסה ואם שתק מפני שאינו יודע וכן משנה בפרק בתרא דנדרים (סוף דף פ״ז) וכיון שאין מפירין אלא עד שתחשך מפירין בשבת וכו׳ בפ׳ נערה (סוף ד׳ ע״ו) קמיבעיא לן ואסיקנא דכיון דאין מפירין אלא עד שתחשך אפי׳ שלא לצורך שבת מיפר ולא דמי להא דתנן נשאלין לנדרים שהן לצורך שבת דוקא דכיון דיכול להתיר אחר השבת לא מטרחינן ליה בשבת כיון שאינו לצורך השבת כדלעיל ריש סימן רכ״ח:

(כז) אין האב ולא הבעל יכולין להפר עד שישמעו פירוש שאין מועיל כשיאמר כל נדרים שנדרת יהיו מופרים ואע״פ שלא שמען ובעיא דרמי בר חמא הוא בפ׳ נערה (דף ע״ב וע״ג) ותו קמיבעיא ליה חרש שאינו שומע ומדבר מהו שיפר לאשתו אם תמצא לומר בעל מיפר בלא שמיעה משום דבר מישמע הוא אבל חרש דלאו בר מישמע הוא לא היינו דר׳ זירא דאמר כל הראוי לבילה וכו׳ אמר רבא תא שמע ושמע אישה פרט לאשת חרש שמע מיניה ודעת הרמב״ם בכל דוכתא כשיטת הגאונים דכל אם תמצא לומר פשיטותא דקמייתא היא הלכך בעל מיפר בלא שמיעה אבל לא חרש והרא״ש תופס שיטתו דאם תמצא לומר לאו פשיטותא הוא וכיון דאיסורא דאורייתא הוא נקטינן לחומרא דאינן יכולין להפר עד שישמעו ובגמרא מותבינא מהא דלעיל דתנן דרך תלמיד חכם עד שלא היתה בתו יוצאה מאצלו אמר כל נדרים וכו׳. וכן הבעל עד שלא תכנס לרשותו וכו׳ והא לא שמע ופרקינן דאורחא דצורבא מרבנן להדורי פירוש לחזור ולבדוק אחר בתו וארוסתו אם יש עליה שום נדר דליפר לה שלא תבא לידי מכשול אבל לעולם אין הנדר מופר עד שישמעו ותו אסיקנא דיכול לומר לאשתו כל נדרים שנדרת עד זמן פלוני הרי הן מופרים ומהני הך הפרה לכשישמע אותן אח״כ דאין צריך הפרה אחרת וע״ל אצל דרך ת״ח:

(כח) אין האב וכו׳ משנה פרק נערה (נדרים ע״ה) פלוגתא דר״א וחכמים והלכה כחכמים דאין מפירין עד שתדור:

(כט) ומ״ש אבל משנדרה מפירין אף על פי שלא חל הנדר וכו׳ בפ׳ בתרא דנדרים בברייתא (דף פ״ט וצ׳) פליגי בה רבי נתן וחכמים ופסקו הפוסקים כחכמים דבהפרה אע״פ שלא חל הנדר מיפר ואע״פ דנדר שנשאל לחכם אין מתירין עד שיחול התם נפקא לן מקרא דכתיב לא יחל משמע עד שיחול ועיין במה שכתבתי בס״ד בזה בסימן רכ״ח ואיכא לתמוה אמ״ש בהגהת סמ״ג סימן ק״ז דצ״ע בנדרים גבי אנסביה איתתא וכו׳ משמע דאינו מתיר עד שיחול הנדר ושמא בעל שאני עכ״ל דמאי קשיא ליה ומאי שמא דקאמר הלא תלמוד ערוך הוא לשם דמייתי הך עובדא דההוא גברא ושקלינן וטרינן ואסיקנא א״ר פפי מחלוקת דר׳ נתן וחכמים בהפרה אבל בשאלה ד״ה אין חכם מתיר כלום אלא א״כ חל הנדר דכתיב לא יחל דברו:

(ל) כתב הרמב״ם שהבעל מיפר לב׳ נשיו כאחת כו׳ בגמרא פ׳ נערה (נדרים ע״ג) קמיבעיא לן ופשטינן מדתנן אין משקין ב׳ סוטות כאחת מפני שלבה גס בחבירתה רבי יהודה אומר לא מן השם הוא זה אלא משום שנא׳ והשקה אותה לבדה ולהרמב״ם פשטינן מת״ק דהלכה כמותו לגבי רבי יהודה ולא דרש אותה ודוקא ב׳ סוטות אין משקין מטעמא דלבה גס בה והלכך לגבי הפרה דליכא טעמא לאיסורא מפירין ב׳ נשים כאחת אבל הרמב״ן והרא״ש מפרשים דכ״ע דרשי אותה ות״ק קאמר דוהשקה אתא לדרשא אחריתא אלא דבלאו קרא נמי אין משקין משום דלבו גס בה והלכך גבי הפרה נמי אין מפירין מדכתיב ואם ביום שמוע יניא אותה אותה ולא חבירתה ולענין הלכה בפלוגתא דרבוותא נקטינן לחומרא באיסורא דאורייתא:

(לא) אין יכולין לעשות שליח וכו׳ פלוגתא דר׳ יאשיה ורבי יונתן בברייתא פ׳ נערה (סוף דף ע״ב) ופסקו הפוסקים כר׳ יאשיה דיליף מקרא אישה יקימנו ואישה יפירנו ולא שליח ומ״ש אפי׳ בנדרים שנדרה כבר כלומר ליכא לאוקמי קרא בנדרים שתהא נודרת בעתיד והוא שלא יאמר לאפטרופוס כל נדרים שתדור אשתי מכאן עד שאבא ממקום פלוני הפר לה דא״כ קשה מאי איריא שליח אפי׳ הוא עצמו אינו יכול להפר עד שתדור דקי״ל כחכמים דר״א כדכתב בסמוך אלא בע״כ קרא אתא בנדרים שנדרה כבר:

(לב) צריך שיכוין וכו׳ משנה בסוף נדרים (דף פ״ו) נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו ה״ז יחזור ויפר ודייקינן עלה למימר דיניא אותה דוקא והא גבי קרעים דכתיב על על דכתיב על שאול ועל יונתן בנו ותניא א״ל מת אביו וקרע ואח״כ נמצא בנו יצא ידי קריעה ומשני ל״ק הא בסתם והא במפרש פירוש מתני׳ בהפר בפירוש לשם בתו הלכך כיון שנמצא שאינו כך צריך לחזור ולהפר לשם אשתו שנדרה אבל היכא דהפר סתם שלא על אשתו ולא על בתו א״צ לחזור ולהפר הכי משמע מפי׳ רש״י וכ״כ וז״ל הא בסתם הך קריעה דקרא סתם למי שהוא עכ״ל משמע מדבריהם דאם א״ל נדרה אשה בתוך ביתך וסבור שהיא אשתו והפר ונמצא שהיא בתו צריך לחזור ולהפר דהיינו נמי מפרש דהפר לשם אשתו דסבור היה שאשתו נדרה וכך נראה מדברי רבינו שכתב א״ל נדרה אשה בתוך ביתך סתם והפר הוי הפרה אף על פי שלא כיון לזאת בפרט אלמא דוקא בהפר סתם למי שהיא אבל היכא דסבור שהיא אשתו והפר לשם אשתו ונמצא שהיא בתו אין זה סתם אלא מפרש ומש״ה כתב תחלה כיצד נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו או איפכא וכו׳ דלא הוי הפרה לאחר כ״ד דהיינו אפי׳ בא״ל נדרה אשה בביתך סתם וסבור שנדרה בתו והפר ונמצא שהיא אשתו לא הוי הפרה דזה מפרש קרינן ליה מיהו איכא לתמוה טובא דהרא״ש בפסקיו סוף נדרים לאחר שהביא המשנה כצורתה כתב וז״ל ומיירי כגון דא״ל נדרה בתך והפר לה ונמצא שהיא אשתו לאחר כ״ד וכו׳ ואם א״ל סתם נדרה אשה בביתך וסבור שנדרה בתו והפר ונמצא שנדרה אשתו אף על פי שלא נמצא אלא לאחר כ״ד ה״ז מופר והוא שרוצה גם בהפרת אשתו עכ״ל אלמא דס״ל דאף היכא דסבור שנדרה בתו ונמצא שהיא אשתו הו״ל סתם והוי הפרה אפי׳ לאחר כ״ד וכך פסק הרא״ש ס״פ אלו מגלחין גבי קריעה א״ל מת לך מת וכסבור אביו הוא וקרע ואח״כ נמצא בנו יצא ידי קריעה והיינו אף לאחר כ״ד וא״כ למאי דפרישית יהיו דברי רבינו סותרים דברי הרא״ש בפסקיו ועוד דלמה לא הזכיר גם סברת אביו כדרכו ואפשר לומר דמ״ש רבינו כאן לאו דוקא בהפר סתם למי שהיא אלא אפי׳ סבור שהיא בתו ונמצא שהיא אשתו נמי כיון שא״ל בסתם נדרה אשה בביתך הוי הפרה אפי׳ לאחר כ״ד כדפסק הרא״ש גבי הפרה אלא דלפ״ז איכא לתמוה דקשיא מדברי רבינו שכתב בסימן ש״מ גבי קריעה דבא״ל מת סתם וסבור שהוא בנו ונמצא שהוא אביו דינו כמפרש ואם לאחר כ״ד הוא צריך לחזור ולקרוע דא״כ יהיו פסקיו סותרים זה את זה וסותרים גם כן מה שפסק הרא״ש גבי קריעה דבסבור שהוא אביו יצא ידי קריעה אפילו לאחר כ״ד ומה שנראה לפע״ד הוא דראה רבינו באלפסי ס״פ אלו מגלחין דגריס בסיפא דברייתא בא״ל מת לו מת וכסבור אביו הוא וקרע ואח״כ נמצא בנו לא יצא ידי קריעה כמו ברישא וכן מבואר מדברי הרמב״ם פ״ח דאבל דגריס הכי שהרי פסק דבא״ל מת לך מת סתם לא יצא ידי קריעה לאחר כ״ד השתא לפ״ז צ״ל דהדר ביה תלמודא משינוייא קמא דמחלק גבי קריעה בין סתם למפרש דליתא אלא אין חילוק כי אם בין תוך כ״ד ובין לאחר כ״ד מיהו הא דמשני תלמודא לגבי הפרה לחלק בין סתם למפרש לא הדר ביה דודאי משנתינו מדברת במפרש דוקא מדכתיב יניא אותה דבעינן הפרה לשם אותה הנודרת דוקא אבל בא״ל נדרה אשה בביתך סתם וסבור שהיא בתו ונמצא שהיא אשתו הוי הפרה כיון שלא פירשו לו בפירוש שהיא אשתו ואע״ג דבקריעה בסתם וכסבור שהוא אביו ונמצא שהוא בנו לא יצא ידי קריעה שאני התם דכיון דכתיב על על משמע ודאי דבעינן דדוקא על אותו מת הוא מתכוין לקרוע הילכך אפי׳ בסתם לא יצא ידי קריעה דהכי משמע על על דוקא מה שאין כן בקרא דיניא אותה והא דפריך מעיקרא מקריעה אהפרת נדרים וקאמר למימרא דיניא אותה דוקא הוא והא גבי קרעים וכו׳ התם מכח כ״ש הוא דפריך דכיון דאפי׳ בקריעה דכתיב על על יצא ידי קריעה כ״ש גבי הפרה דלא כתיב אלא יניא אותה אבל למסקנא דבקריעה אפי׳ בסתם לא יצא ידי קריעה לאחר כ״ד איכא למימר דשינויא קמא דמפליג בין סתם למפרש אף ע״ג דלגבי קריעה לא מפלגינן בינייהו אלא אף בסתם לא יצא ידי קריעה לאחר כ״ד מ״מ גבי הפרה מפלגינן בינייהו ובסתם אף לאחר כ״ד הויא הפרה זו היא דעת רבינו וע״פ דעת האלפסי והרמב״ם וקרוב לומר דגם באשיר״י פ׳ אלו מגלחין היה גורס רבינו בסיפא דבסתם לא יצא ידי קריעה כדגרסינן ברישא שהרי כ״כ בפירושו בנדרים במסקנתו דיש ספרים דלא גרסי הך סיפא דא״ל מת לו מת וכסבור שהוא אביו וכו׳ יצא ידי קריעה עכ״ל ונראה דאין רצונו לומר דלא גריס הך סיפא כל עיקר דאם כן מאי קשיא ליה מברייתא דתני בה לא יצא ידי קריעה הא פשיטא דאיכא לשנויי דאיירי במפרש אלא בע״כ דהרא״ש ר״ל דלא גרסי הך סיפא דא״ל מת לו מת וכו׳ יצא ידי קריעה אלא גרסינן בהך סיפא נמי לא יצא ידי קריעה וכך היתה הגירסא בפירש״י לשם ע״ש והיא גי׳ האלפסי והרמב״ם ולכן כתב רבינו גבי הפרה דבסתם הוי הפרה לאחר כ״ד וגבי קריעה פסק דלא הוי קריעה בסתם לאחר כ״ד דס״ל דכך הוא דעת הרא״ש בפסקיו. ואע״פ דהב״י בסימן ש״מ כתב דבאלפסי איתא דבמת לו מת סתם יצא ידי קריעה וכך נראה ממ״ש נ״י ס״פ אלו מגלחין שכך היה גורס באלפסי וכך הוא בספרי הרא״ש שבדפוס אפי׳ הכי נראה דרבינו היה גורס כגירסתנו באלפסי וכמ״ש הרמב״ם וכך היה גורס בפסקי הרא״ש אביו. ועוד נראה דרבינו ס״ל דאין חילוק בין הפרה לקריעה והיה גורס ג״כ בסיפא דבסתם לא יצא ידי קריעה כדפרישית וכגירסתנו באלפסי והיינו דוקא בדסבור שהיה אביו ונמצא שהוא בנו ושינויא קמא דמחלק בין סתם למפרש נמי הילכתא היא דהך שינויא קאמר לה סתמא דתלמודא ומיירי במיפר סתם למי שהיא וה״ה בקריעה היכא דקורע למי שהוא והתם הוא דמהניא הפרה וקריעה אפילו לאחר כ״ד אבל היכא דסבור שהיה אביו ונמצא שהוא בנו לא יצא ידי קריעה כדתניא להדיא בקריעה וה״ה בהפרה היכא דסבור שנדרה אשתו ונמצא שבתו היא שנדרה לא הוי הפרה לאחר כ״ד ולא קשה אמאי כתב רבינו דין סתם למי שהיא גבי הפרה ודין דסבור שהיה אביו גבי קריעה ולא כתב דינא דתרווייהו גבי הפרה וגבי קריעה דיש לומר דגבי הפרה אורחא דמילתא שמיפר למי שהיא דאינו חושש בהפרה אם היא אשתו או נכרית או בתו אין היזק אם תהיה הפרתו שלא לצורך אבל גבי קריעה לאו אורח ארעא לקרוע בגדיו בסתם דעובר על בל תשחית אם לא דסבור שהוא אביו או בנו או א׳ מקרובים שחייבים לקרוע עליו ולעולם אין חילוק כלל בין דין הפרה לדין קריעה אלא שלפי זה לא ס״ל לרבינו כהרא״ש בדין הפרה דאילו הרא״ש ס״ל דבסתם היכא דסובר שהיא אשתו ונמצא שהיא בתו הוי הפרה אפי׳ לאחר כ״ד כמ״ש להדיא בפסקיו סוף נדרים ולרבינו היכא דסבור שהיא אשתו וכו׳ לא הוי הפרה אף ע״פ שא״ל נדרה אשה בביתך סתם דסתם זה דינו כמפרש ולענין הלכה נקטינן כהך פירושא בתרא לחומרא באיסורא דאורייתא ובין בהפרה ובין בקריעה לא הויא הפרה ולא יצא ידי קריעה לאחר כ״ד אא״כ בהאי סתם דא״ל נדרה אשה בתוך ביתך והפר בסתם למי שהיא אבל בסבור שהיא אשתו ונמצא שהיא בתו אם כן איפכא לא הוי הפרה וכן בקריעה דוקא בא״ל מת לך מת בסתם וקרע למי שהוא יצא ידי קריעה הא לאו הכי לא ודלא כמ״ש בש״ע להקל הכא והכא כהרא״ש וכמקצת גרסאות באלפסי: